ערבי נחל, נצביםArvei Nachal, Nitzavim

א׳אתם נצבים היום כולכם כו' כי את אשר ישנו פה כו' ואת אשר איננו פה כו'. יש לדקדק, איך כורתין ברית עם מי שאינו שם, ודרז"ל ידוע (תנחומא נצבים ג, א) שהיו שם כל הנשמות. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים כו' ותראו את שקוציהם כו' פן יש בכם כו'. יש לדקדק, דהאי כי אתם ידעתם הוא כנותן טעם על היפוך הדבר, דהוא נותן טעם דלכן הוצרך כריתת הברית אולי למדו ממצרים ושאר הגוים, ואם כן למה הוצרך כריתת הברית לאשר איננו פה דהיינו דורות שלא נבראו עדיין, הרי בהם אין חשש זה. פן יש בכם שורש פורה ראש כו'. ירצה בלשון שורש פורה, אולי יש מי שנשמתו משורש הטומאה ונמשך אחר העובד גלולים. ויש לדקדק, דמעיקרא חשש שלמדו ממצרים ויתר הגוים, ולחשש זה אין צריך שיהיה נשמתו משורש פורה.

ב׳והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. ויש לדקדק, איך ע"י שישמע האלה יתפעל לומר שלום יהיה לו. ותו מאי כי בשרירות, דלשון כי הוא נתינת טעם, והוה ליה למימר אם בשרירות לבי. לא יאבה ה' סלוח לו כו' כי אז (לא נודע אימתי) יעשו כו' כל האלה ככתובה בספר הזה. יש לדקדק לאיזה ענין דייק הכתובה בספר הזה. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. יש לדקדק, מה ענין הבדלה זו, ומה נתן עוד סימן הכתובה בספר התורה כו'. ואמר הדור האחרון כו' על מה עשה כו'. (יש לדקדק מה זו קושיא, הלא התירוץ פשוט כדקאמר). ואמרו על אשר עזבו כו' אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם. יש לדקדק דמשמע דלא קפיד רק על מה שלא ידעום. ויחר אף כו' הנסתרות לה' אלהינו והנגלות כו'. פסוק זה אין לו מובן לגמרי.

ג׳והנראה בהקדם לבאר מש"ה (תהילים מ, ז) אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי כו' לעשות רצונך אלהי חפצתי כו'. אין לכ"ז ביאור. ורז"ל דרשו במגלת ספר בתורה כתוב ורמוז עלי אל תצר את מואב מפני פרידה טובה כו'. ונראה לי לבאר זאת כי ראשית מקראות אלו (שם שם ו) רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר, ופירשו כת הקדמונים ע"פ חקירת הרמב"ם ז"ל (הל' תשובה פ"ה ה"ה) בידיעה ובחירה, ורבו התירוצים, ואחד מהתירוצים הוא כי גם הבחירה לבדה בלתי סתירת הידיעה היא ג"כ אצלנו מכלל נפלאות ה'. כי רואים אנו שכל מה שברא הש"י לא ישנו את תפקידם האש שורף והמים מכבין, וכן הברואים הנוראים המלאכים עומדים ומשמשים כל אחד כפי מדריגתו וערכו, ובריאות הרעים עושים ההיפוך, כי כל אחד יש לו כחו וחיותו שנתן בו הש"י ולכן אינו יודע כלל לעשות אופן אחר, ולכן זה הנברא שהוא האדם שרואין אנו שיש בו בחירה אין זה אצלנו אלא נפלאות ה', לכן גם אף שהידיעה סותרת לה אין זה קושיא כיון שבלאו הכי הבחירה הוא מנפלאות ה' ואין לנו לחקור בעניני ידיעותיו של הש"י, כי אין חקר לתבונתו וא"א לנו להשיגו.

ד׳וכתב אחד מגדולי המחקרים הקדמונים, שהוא נהג בעצמו שכאשר התחיל לחקור בשכלו ולהעמיק בישוב קושיא זו העלה בשכלו כאמור כי אין חקר לתבונתו ואין לנו לחקור כלל על זה, אמנם כאשר שאלו אדם אחר שיתרץ לו קושיא זו, ולא רצה לומר לו תירוץ זה, כי יהיה משמעות הדברים בעיני השואל ההוא שהקושיא נשארה אין לה מתרץ, אלא אמר לו הנה יש אתי תירוץ רק הם דברים ארוכים מאד אי אפשר לומר לך כ"כ במהירות. ואמרו שזהו שאה"כ רבות עשית אתה כו' תרתי דסתרי והם נפלאותיך דהיינו הבחירה, ומחשבותיך דהיינו הידיעה, וישוב קושיא זו אלינו, ר"ל כשאני בעצמו חוקר זאת אזי התירוץ הוא אין ערוך אליך, ר"ל אין חקר לתבונתו, אבל אגידה ואדברה לאדם אחר כשאני רוצה לומר ישוב קושיא זו לאחר הוא עצמו מספר, עכ"ד והוא דרך מליצה.

ה׳ויש שתירצו קרוב לדברים אלו שביארנו, כי הידיעה מסולקת ממה שיבחור האדם לעצמו ומה שהראה הש"י לאדם הראשון דור דור כו' (סנהדרין ל"ח:) הוא שידיעתו ית"ש מקפת לפי מזגי הנשמות הנמשכות מידי דור דור, איזו מוכנת מצד מזגה לטוב ואיזו להיפוך, אבל מהבחירה מסלק ידיעתו וזה כמש"ל בפרשיות הקודמות (עיין בפרשת קרח) כי יש נשמה שמצד מזגה מוכנת לטוב ושניה לה להיפוך ואעפ"כ בשניהם יש בחירה. ולהסביר ענין זה יותר עם המבואר במדרש רבה פרשת תולדות (בראשית רבה סג, ג) הגמון אחד (מאדום) שאל לזקן אחד מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, היינו כמ"ש רש"י ז"ל (בראשית כה, כו) רמז שאין עשו מספיק לגמור מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה ממנו, אמר ההגמון ראו דברים ישנים יוצאים מפי זקן חדש ע"כ. ומאמר זה כולו תמוה, למה הוצרך להביא נייר חלק ולכתוב עליו, היה לו לומר הפסוק בפיו או להראות לו תוך ספר התורה, וכן מהו דברים ישנים יוצאין כו'.

ו׳ופירש בנזר הקודש כי בתורה נרמזו כל בני אדם שהיו ושעתידים להיות הטובים והרעים, כולם נקבצו באו מרומז בתורה במדריגת מעשיהם, ואע"ג דצדיק ורשע לא קאמר כדי שלא לבטל הבחירה, היינו בדיבור מפורש, כי כח הדיבור היוצא לפועל ודאי מבטל כח הבחירה, ומהאי טעמא לא נכתבו הרמזים ההם בתורה בפירוש, אבל מ"מ הכל ידוע לפניו במחשבה, והמחשבה אינה מבטלת כח הבחירה, כי המחשבה תקבל שינוי והתהפכות לפי שעדיין הוא בכח לבד, והכי נמי הרמז שבתורה הוא אחד מבחינת פרד"ס והרמז ודרש הם בסוד המחשבה לבד ומקבל שינוי והתהפכות, כי רמז ודרש יכולים להיות נדרשים לאופן אחד ולהפכו, כי כן כל דבר אשר הוא בכח לבד והוא מחשביי יתהפך לכמה גוונים בדבר והפכו.

ז׳ומהאי טעמא אמרינן (ויקרא רבה כב, א) שהראה ה' למשה רבינו ע"ה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ולכאורה אם תלמיד ותיק חידש איזה איסור ע"פ דרש או רמז שבתורה ודורות שלפניו לא ידעו מזה, אטו נימא שהיה אצלם שגגת הוראה ונכשלו באיסור זה, והשתא בהמתן של צדיקים כו' (יבמות צ"ט:), אלא כי הדרש ההוא היה בכח והיה מקבל התהפכות, עד בוא התלמיד ותיק והוציאו לפועל, והסכימו לו החכמים שכן הוא דרש הפסוק הוי כאלו אז הוא שנכתב אותו הפסוק כי אז יוצא לפועל, והכי נמי כן הוא ברמזים של פרטי האנשים דורות הבאים, כל עוד שהם ברמז בסוד המחשבה עדיין הבחירה קיימת, עד עת בואו ובוחר בטוב או בהפכו דאז מוציא מכח אל הפועל עניני מעשיו, ואז גם אותו רמז הרומז עליו יוצא לפועל וכאלו אז הוא שנכתב.

ח׳ובזה יובן מדוע לא נכתב ערכו היקר של משה רבינו ע"ה בתורה עד סוף התורה שנכתב ביום שמת בו משה רבינו ע"ה, ולחד מאן דאמר בגמרא בבא בתרא ט"ו. שיהושע כתב אותן פסוקים אחר מיתת משה רבינו ע"ה, מדוע לא נכתב תחלה זאת, כי אף שאמרנו שהאנשים באו רק ברמז שלא לבטל הבחירה, היינו אנשים שלא היו עדיין אבל אותן שהיו בעת שנכתבה התורה באו שמותיהן ומעשיהן מפורש בתורה להיות אין להם הפסד בזה לענין בחירתם, כיון דבלאו הכי כבר הוציאו בחירתן לפועל, ולטעם זה מצינו בנח שאמר ה' דיבור מפורש (בראשית ז', א) כי אותך ראיתי צדיק לפני, והיינו כיון שכבר יצאה בחירתו לפועל, וכן במשה רבינו ע"ה גופי' מצינו בפרשת בהעלותך (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם כו', הרי כתבה התורה משבחיו בעודו חיים, ומדוע אם כן לא כתוב כל שבחו שם.

ט׳ויובן כל זה עם משארז"ל (יומא ל"ח:) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא, והטעם עם מה שאמרנו, כי הרמז הרומז אליו כולל דבר והפכו ובעת בוא האדם ההוא לעולם ומוציא בחירתו לפועל אז יוצא פסוק הרומז אליו ג"כ לפועל וכאלו נכתב אז דמי. ולפ"ז לכאורה אי אפשר לצדיק לבחור אח"כ ברע וכמו כן לרשע לבחור בטוב, מאחר שמיד שהוציא מתחלה בחירה שלו לפועל כבר נכתב הפסוק ההוא על ידו ושוב אין לו בחירה. אלא דזה אינו, כי הרמז הרומז על האדם ירמוז על כל יום ויום מימיו בפני עצמו, כי כל יום הוא ניצוץ מיוחד מחלקי הנשמה שלו, ולכן אף שביום זה הוציא בחירתו לפועל ויצא גם הרמז לפועל, מ"מ יום הבא אחריו עדיין הוא ברמז בעולם המחשבה ומקבל התהפכות.

י׳ואמנם בכל התורה המיעוט נגרר אחר הרוב ונדון כמוהו, וכהא דתנינן (חולין כ"ט. ) רובו של אחד כמוהו, לכן כאשר הוציא רוב ימיו לפועל בטוב ונכללו ברמז הפסוק ההוא בפועל, ממילא גם מיעוט ימיו הנשארים נגררים אחר הרוב, והרי יצאו כולם לפועל ולכן שוב לא יחטא ונתבטל באמת כח בחירתו, ולטעם זה בנח שהיה אז בן ת"ר שנה ועברו רוב שנותיו ונתבטל בלאו הכי בחירתו, לזה שוב הגיד לו ה' כי אותך ראיתי צדיק לפני, כיון שאין זה מזיק לבחירתו, וכן במשה רבינו ע"ה נכתב אז בפועל והאיש משה עניו מאד כי כבר עברו אז רוב שנותיו, כי היה בן פ' שנה בעת יציאת מצרים, ואמנם שאר שבחיו לא הזכירו אז.

י״אוהטעם עם משארז"ל בחגיגה (ד:) על מקרא (משלי יג, כג) יש נספה בלא משפט, בעובדא דמרים מגדלי דרדקי וקאמר שם הנך שני מאי עבדי' בהו וקאמר חזינן צורבא מרבנן דלא קאים במיליה היינו תלמיד חכם עניו המעביר על מדותיו ונותנים לו אותן השנים, ולכן בהיות משה רבינו ע"ה העניו מכל בני דורו לא נודע עדיין אם עברו רוב שנותיו, כי עם היות ימיו קצובים ק"ך שנה, עדיין אולי יזדמן עובדא כזו ויחיה יותר, ולכן עדיין לא עברו רוב שנותיו ולכן אי אפשר להיות נכתב שבחיו, ואמנם שבח זה עצמו של הענוה שבו, שפיר נכתב, דבזה כבר נתבטלה בחירתו ממה נפשך כיון שעברו רוב שנותיו בענוה ודאי יהיה עניו לעולם והבן כי נכון הוא וק"ל.

י״בובזה יובן ג"כ משארז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר, לכאורה הדבר תמוה מאד שיבקשו רמז למשה רבינו ע"ה אחרי שמלא כל התורה וידבר ה' אל משה וכדומה, אלא לפי ששמו לא נכתב בפירוש אלא בעת היותו, אבל קודם בואו לעולם הזה עכ"פ מוכרח להיותו ברמז לבד בתורה וק"ל, ולפיכך צריך להניח גליון חלק בספר תורה להורות שהתורה היא כדוגמת נייר חלק המוכן לכתוב בו תמיד חדשות בהיותו יוצא מכח אל הפועל ע"י חכמי הדורות, והכי נמי כן הוא ברמז זה הבא בתורה וידו אוחזת בעקב עשו, המורה שיעקב יטול הגדולה מעשו ויכלהו, ואנן קיימ"ל (סוטה ט.) אין הקב"ה נפרע מהאומה עד שיתמלא סאתה, אם כן פסוק זה מרמז שאז יתמלא סאת עונות אדום, ואם כן לכאורה יש ביטול בחירה לאדום אלא דמ"מ הבחירה במקומה, כיון שאינו בתורה רק ברמז, ובעשותם הרשעות הוי כאלו אז נכתב בתורה מקרא זה וכדאמרן.

י״גולזה לא רצה הזקן לומר לההגמון ההוא פסוק זה בפיו או להראות לו בכתב בספר תורה, פן יתריז כנגדו לומר שאם זהו ביאור הפסוק א"כ יש ביטול בחירה, לזה הביא נייר חלק וכתב עליו המקרא הזה לרמז לו שהתורה היא כדמיון נייר חלק וכאלו עתה הוא שנכתב מקרא זה, והגמון ההוא הוטב בעיניו רמז הזה ואמר ראו דברים ישנים אשר כתובים בתורה מקדם רק יוצאים מפי זקן חדש וכאלו הוא כתב עתה המקרא הזה וכאמור עכ"ד. ובזה מובן היטב הענין שאמרנו כי הידיעה הוא התורה שהיא ידיעתו של הקב"ה, ואורייתא וקוב"ה חד, ולכן נרמזו כל דורות הבאים בתורה כי ידיעתו מקפת כולם במדריגת מעשיהם, אך לפי שידיעה זו הוא רק ברמז סוד המחשבה שהוא בכח ולא בפועל, ומקבל התהפכות כמו הרמז שיכלול דבר והיפוכו, לזאת אין הבחירה בטלה וכדאמרן.

י״דואמנם להבינך היטב ג"כ איך הידיעה מסולק מן הבחירה, יובן ג"כ עם מ"ש המפרשים על מש"ה (תהילים יח, כא) יגמלני ה' כצדקי כו', כי האדם אינו רק שבוחר במחשבתו בטוב וחפץ עשותה, אבל גמר המעשה ה' עוזר לו ואין זה משלו, וכמאמרם ז"ל פתחו לי כמחט כו', ומדינא לא היה מגיע לו שכר רק על המחשבה, אלא כי לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש 'כמעשהו' דייקא. נמצא גמול המחשבה הטובה ההיא הוא ממש דוגמת מחשבה ההיא, כי ה' עוזר לו להוציא מחשבתו לפועל ולמעשה, וזהו יגמלני ה' כצדקי כי הגמול הוא ממש כמו צדקי כבור ידי ישיב לי, וביאר יותר כי שמרתי דרכי ה' וגם מה שלא רשעתי היינו מעשה המצות בפועל הוא מאלהי ואין שלי רק המחשבה, ועוד חסד יותר מזה ואהי תמים עמו ואשתמר מעוני, 'עוני' דייקא, (דהוה ליה למימר מעונות), ר"ל אם כבר עשיתי עונות ואשתמר מהם שאני עושה תשובה, אזי וישב ה' לי כצדקי שנחשבים העונות כזכיות.

ט״ואו ירמוז דיוק תיבת מעוני, לומר שהעון מוכן לפניו והוא נסתר ממנו אז נחשב כזכיות, וכמאמרם ז"ל (יומא פ"ו:) היכי דמי בעל תשובה באותו מקום כו', וזהו שאה"כ (תהילים כב, ד) הרב כבסני מעוני ואפילו מחטאתי טהרני שלא יהיו נחשבים כשוגג אלא כזכיות, והטעם כי פשעי אני אדע שעדיין אין כחי תשש שעדיין אני יש לי ידיעה מאותן הפשעים ואיני כענין חסרא לגנבא כו' (סנהדרין כ"ב.), וגם חטאתי נגדי תמיד באותו מקום ופרק כו', לכן מהראוי שיהיה נחשב לי כזכיות עכ"ד. עכ"פ יצא לנו שענין הבחירה של אדם אינו רק על המחשבה, אבל פועל המעשה איננו בלתי לה' לבדו, ממילא אם כן ידיעת ה' המביט מה שיבחר האדם היינו מה שיבחר במחשבה כי יותר מהמחשבה אין בידו כלל לבחור, ממילא רמזי התורה על מדריגת האדם שזהו עצמו ידיעת ה' היודע מה שיבחר האדם אין הכל רק בסוד המחשבה, ומקבל התהפכות ואין נגמר הרמז ההוא לצאת לפועל עד עת בוא האדם לזה העולם, ואז הוא כאלו נכתב הפסוק ההוא והבן.

ט״זוזהו שאמר אדוננו דוד המלך ע"ה אחרי שהתחיל לומר רבות עשית כו' המדבר מחקירת הידיעה והבחירה וכמש"ל, הוסיף לבאר תירוץ על זה ואמר, הנה אזנים כרית לי, ר"ל כבר עשית לי הכנה להיות צדיק כאלו כרת לי אזנים שיהיו בית קיבול לשמוע דבריך ע"י שרמזת עלי בתורה מימים קדמונים, וקדמה ידיעתך על צדקי נפשי לפניך, ומטעם זה עולה וחטאה לא שאלת כי איני בגדר זה שאחטא ואביא קרבן, מאחר שמצד מזגי אני מוכן להיות צדיק, ואף על פי כן אז אמרתי כי יש חילוק בין לשון דיבור ללשון אמירה, כי לשון דיבור הוא על דיבור שיצא כבר מפי האדם ואמירה הוא במחשבה כעינן ויאמר בלבו, ר"ל אז שהייתי רק בסוד הידיעה היה רק בסוד המחשבה והרמז. ומ"ש אמרתי ולא אמר אמרת, ירמוז על מ"ש כי לא נודע אז רק מחשבתו הטובה וכמ"ש, נמצא שהיה אז הכל במחשבה לבד וברמז עד הנה באתי לזה העולם אז במגלת ספר כתוב עלי, דהוי כאלו אז הוא שנכתב הפסוק ההוא, והטעם דהא לעשות רצונך אלהי חפצתי, כי מכל מעשים הטובים אין שלי רק המחשבה והחפץ, משא"כ 'ותורתך' דייקא, ר"ל שלך הוא, מה שבתוך מעי, ר"ל מה שיוצא לפועל במעשי אברי הוא שלך, נמצא כי כל הידיעה הכל הוא בסוד המחשבה, ואם כן הבחירה במקומה וכדאמרן והבן.

י״זויש שתירצו על הידיעה והבחירה, כי מאחר שענין ידיעתו ית"ש הוא שמביט לסוף דבר בקדמותו ומביט בחירת זה האדם, וממילא הרי כבר אמר הכתוב (חבקוק א, ג) טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל, ממילא לא הביט און שבוחר הרשע ולכן מגיע עונש לרשע כי יש לו בחירה כי הידיעה מסולק מאתו, וכי תימא אכתי איך מגיע שכר לצדיקים שאצלו יש ביטול בחירה כיון שכבר משמים הביט ה' וידע צדקו. אין זה קושיא, כי באמת הש"י משלם לו שכר רק מצד חסדו, ולא היה לנו קושיא רק על עונש הרשע כי ודאי לא יעשה עונש אלא אם כן בכח ובטענה חזקה, משא"כ השכר נותן לפנים משורת הדין, עכ"ד.

י״חויש פנים לזה ממה שמצינו בתחלת קבלת התורה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' וההיפוך לא הזכיר כלל וכן בכמה דוכתי, ופירש רש"י שהתורה נדרשת כך מכלל הן אתה שומע לאו ולא פירש רק אופן האחד ואופן הב' נשמע ממילא, וצריך לדעת למה באמת התורה נדרשת כך, אלא שלפי שהוא טהור עינים כו' לא הביט רק באופן הטוב ולכן לא דיבר בפיו רק דבר הטוב אבל אופן הרע לא הזכיר כלל רק נדרשנו ונבין מעצמנו מכלל הן, ומה שבתוכחה נכתב ואם לא תשמעו כו', באמת כבר עמדו רז"ל על זה בקידושין (ס"א:) וביארו שהוצרך לומר כך על צד ההכרח לר' חנינא בן גמליאל כדי שיהיה תנאי כפול, ולתנא קמא דלא בעי תנאי כפול תירץ באופן אחר דהוי אמינא לא עונשא ולא אגרא יעוי"ש. ובזה יפורש משה"כ (תהילים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ירצה, הנה אנו רואין שלא דיבר ה' רק אופן אחד הוא אופן הטוב, והשנית שמענו מעצמנו מכלל הן, והטעם כי עוז לאלהים שעי"ז יש כח וטענה למדת הדין, כי עי"ז אין ביטול בחירה לרשע וכדאמרן, וכי תימא עדיין קשה על שכר הצדיק אין זה קושיא כי ולך ה' החסד כו', וכדאמרן.

י״טוהנה אמרז"ל (תנחומא נצבים א, א) בשעה ששמעו ישראל הקללות שבתוכחה הוריקו פניהם מי יכול לעמוד בא לו כו' ואתם בני יעקב לא כליתם. והטעם עם מה שאמרנו שהתורה הוא כדמיון נייר חלק היוצא לפועל ע"י חכמי הדורות, וכן בתוכחה נרמזו כל טובות וכמבואר בזוהר הקדוש ולכן הרמז הטוב שבהם מקיל מיד משמעות חומר המקרא ולכן אין מתקיימין הדברים ככתבן ח"ו, כי בעת יפרשו חכמי הדורות וימצאו רמז של טובות במקראות ההמה הוי כאלו אז נכתב המקרא ההוא לטוב, והוקל עי"ז העונש המבואר במשמעות המקרא ההוא, ועי"ז ישראל מתקיימים וק"ל.

כ׳ובכן נבא אל ביאור פסוקי הפרשה, אמר אתם נצבים כו' ואת אשר איננו פה, היינו כי בשעת מתן תורה היו כל הנשמות שהיו ושעתידין להיות כי כולם רמוזים בתורה ומשם נמשך חיותן, ולכן גם בברית זה שכרתו ברית חדשה על כל התורה היו שם כל הנשמות. וביאר למה הוצרך לחזק הברית כ"כ, כי אתם ידעתם אשר ישבנו בארץ מצרים, קאי גם על הנשמות שיצאו מתוך קליפת מצרים ומתוך קליפת ז' עממין, ומשום הכי יש חשש פן יש בכם שורש פורה, ר"ל אותה הנשמה הנמשכת מהרע כמו שביארנו בפרשת קרח ובפרשת ויגש שממשכת נשמה אחת חלק הרע, נמצא שיש בה שורש פורה הקליפות ומתאוה לעבור על התורה.

כ״אאלא דביארנו שם דאפילו הכי יש בחירה כי יש בה כל הטוב בכח, ויש חשש פן בראות האדם בעצמו איך לבבו פונה מה' מזה יבין שנשמתו הוא שורש פורה ויתיר לעצמו לעבוד עבודת גלולים ולעבור על התורה, מאחר שהוא משורש פורה אם כן כבר קדמה הידיעה על מזג נשמתו שיהיה רשע וכמש"ל בד"ה ויש שתירצו קרוב לדברים, והידיעה היינו התורה, ואם כן נרמז בתורה שיהיה רשע ובטל הבחירה, מזה יתיר לעצמו להיות רשע באומרו שאין לו בחירה ולא יודה במש"ל דמה שאין בתורה רק ברמז יקבל שינוי והתחלפות מאחר שאינו רק בכח ובמחשבה, וגם לא יודה במ"ש לעיל דאין חקר לתבונתו ואין הידיעה מבטלת הבחירה, אלא יאמר שבאמת הידיעה מבטלת הבחירה ובאמת אין עונש, כך יש לנו חשש, דאי משום הנשמות הקדושות לא היה צריך לחזק כ"כ את הברית דמעצמם יקיימו התורה, משא"כ השורש פורה חוששני שיתיר לעצמו מטעם שיאמר שנתבטלה בחירתו ואין לו עונש.

כ״באלא דלכאורה גם בזה אין חשש, דהא בלאו הכי יש לומר תירוץ האחרון דלעיל, דוהבט אל עמל לא תוכל והידיעה מסולק מרע, וכמו שביארנו אחת דבר אלהים שלא דיבר בפירוש אופן הב', לז"א והיה בשמעו את דברי האלה כו', ר"ל ע"י ששמע דברי האלה לא יודה על האמת שזהו על צד ההכרח, משום תנאי כפול לר"ח בן גמליאל ולת"ק כדאית ליה, אלא יוכיח מזה דגם בזה יש ידיעה, ומה שאמר הכתוב יתברך בלבבו שלום יהיה לי שלא יקבל עונש, והטעם כי בשרירות לבי אני הולך, ר"ל כיון שהוא חושק לזה הרי הוא שורש פורה ויש בו ידיעה שיהי רשע ורמוז בתורה ונתבטלה בחירתו, ולא יאמין שדברי התורה מקבלים דבר והיפוכו, ובכל עת שמוציא מעשיו לפועל הוא ככותב אותו הפסוק.

כ״גוהנה האמת הוא דבחירה לא נתבטלה ומגיע לו עונש, ולא די שלא הועיל לעצמו בסברתו זו אלא אדרבא קלקל לעצמו, דהא כתבנו דמהאי טעמא אתם בני יעקב לא כליתם, כי דברי תורה מקבלים דבר והיפוכו, ולכן רמזי הטובות מפסוקי האלות מקילין חומר משמעות הכתובים, ממילא כיון שנודע שמדותיו של הש"י הוא מדה כנגד מדה, לכן זה שהרשיע להתיר לעצמו להיות רשע ע"פ סברתו שדברי הכתובים לא ישתנו, ממילא יתנהגו עמו כסברתו ויקבל ענשו ככל הכתוב בפסוקי האלות, וז"ש לא יאבה ה' סלוח לו כי אז, ר"ל ע"י שיאמר כן בלבו יגרום שיעשן אף ה' בו ורבצה בו כל האלה 'הכתובה' דייקא, שלא יהיה לו שום קולא אלא ככל הכתוב, כיון דסבירא ליה דאי אפשר לקבל שינוי וכנ"ל, והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, דאלו בהם נאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, כי אין מגיע עליהם כחומר משמעות אלות הכתובים וכאמור, משא"כ זה יובדל מהם לרעה ככל אלות הברית 'הכתובה' דייקא וכאמור.

כ״דואמר הדור האחרון כו' שיהיה קשה להם קושיא הנ"ל על מה עשה ה' ככה כו' מה חרי האף הגדול הזה דייקא, ר"ל שהביא כל האלות המפורשות במשמעות הפסוקים, הרי קיימא לן כי אתם בני יעקב לא כליתם מחמת רמזי הטובות אשר בכתובים ההם, ואמרו על אשר עזבו כו' אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם, ר"ל שהורו לעצמם היתר היפך האמת שהרשיעו לעבוד עבודת גלולים ע"י שאמרו שכבר יש עליהם ידיעה על זה שיהיו רשעים ושיעבדו עבודת גלולים, וזה חלק אדם רשע מאלהים שנחלק לו ואי אפשר לשנות הבחירה, אבל זה שקר, דבאמת לא ידעום ולא חלק להם, ולכן נמדד מדה במדה ויחר אף כו' להביא את כל הקללה הכתובה וכאמור.

כ״הולכן הנני מזהיר אתכם בל תתירו לכם בסברתכם זו שהידיעה ביטלה הבחירה, אלא תדעו ותבינו שעדיין הבחירה קיימת כי הנסתרות לה' אלהינו, ר"ל הידיעה הוא בסוד המחשבה לבדה שנקרא נסתר, ומשום הכי אינו בתורה רק ברמז ובהסתר, ולכן הנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה שלא נתבטל בחירתנו. וגם רומז תירוץ השני שאין לנו להרהר על עניני ה', כי אין חקר לתבונתו ואין לנו רק להשתדל לחזק בחירתנו לטוב, וזהו הנסתרות לה' אלהינו שדרכיו נעלמים ונסתרים מאתנו מלהבינם, ואין לנו רק הנגלות להשתדל להחזיק בחירתנו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

כ״ותקס"ו

כ״זאתם נצבים היום כולכם כו'. יש לדקדק דתיבת נצבים מיותר, גם כולכם מיותר דהא לכולם מדבר. וכן עמד רש"י ז"ל בפרשת דברים גבי ותקרבון אלי כולכם ע"ש. ותו כיון דאמר כולכם למה פרט עוד אח"כ ראשיכם כו' וכלל עוד לומר כל איש ישראל וחזר ופרט טפכם נשיכם כו', ואומרו אשר בקרב מחניך יתכן לומר גרי אמת אשר היו בתוך הענן ואולי שגיירו בעת הגלות, ובא למעט הערב רב שאינם גרים רק גרורים והם לא היו בקרב המחנה, ותו באומרו אשר אנכי כורת כו' למה כרת אז ברית ודרז"ל ודרש"י ידוע. כי אתם ידעתם כו' והתברך בלבבו כו' עיין במה שדקדקנו בזה לעיל. למען ספות הרוה את הצמאה אין לו ביאור כלל. ותו אומרו הנסתרות כו' ג"כ אין לו ביאור ועיין לעיל.

כ״חנקדים לבאר מאמר בירושלמי פ"ק דראש השנה אמר ר"א ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואי לית ליה הוא יהיב ליה מן דיליה ע"כ. ולקמן בדרוש לשבת שובה המתחיל בפסוקי וירא כתבנו לבאר זה ונבאר זה כאן בדרך אחר. נקדים לבאר מש"ה בפרשת חוקת (במדבר כ, א) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין כו' פירש"י ז"ל עדה השלימה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים והוא מאמר רז"ל, ולא יכולתי להבין מהו ענין עדה השלימה.

כ״טולבאר כל זה הנה ראוי לכל אדם להשית נגד עיניו תמיד עונשי הגיהנם ויתר העונשים. כי לאו כל אדם זוכה שיוכל להיות לו יראת הרוממות בראשיתו, וצריך מתחלה לשמור את עצמו עכ"פ עבור יראת העונש, ולהשים נגד עיניו מאמר התנא (אבות ד, כב) ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, וכתבנו במ"א שיש לדקדק איך קרא לגיהנם בית והלא הוא שוחה עמוקה ובור צרה ושם כידורי אש יתמלטו, וניתן כח ברשעים לסבול יסורי השריפה ההוא תמיד, הלזה יקרא בית, ותו מאי מנוס מי הוא הפתי שינוס לשם.

ל׳וביארנו כי יקרה לפעמים איש בזוי ושפל שנתפס בגנבתו וכדומה ונתנוהו במאסר בכבלי ברזל, והמאסר מקום צר ויושב שם זמן ארוך אך בשרו עליו יכאב מרוב היסורין ושופי עצמותיו לא רואו ובשרו פלי פלי עד שאי אפשר שיסבול יסוריו. ובהמשך זמן רב עד ששומרי האסורין האכזרים מרי נפש נכנס בעצמם קצת רחמנות, ואף על פי כן אי אפשר לפוטרו מהאסורין, ונתנו עצה בנפשם להקל הכבלים מעט על רגליו ועשו עצמם כישנים, ונתן אל לבו לברוח וינתקו הכבלים מעל רגליו והתחיל לברוח, ונפל עליו אימת מות פן ירדפו אחריו, וראה לפניו נהר גדול וברח לשם בחושבו כי לשם לא ירדוף אחריו שום אדם. והרואה יפלא עליו מה נס וברח אל הנהר אשר אחד מאלף שינצל משם ותתקצ"ט חלקים שנטבעים וימות שם אך לפי שיסוריו במאסר ההוא היה קשה לו יותר מהמות, לזאת חשב בלבו אם יהיה האחד מאלף שינצל הלא טוב, ואם ימות שם, הוא חפץ ובוחר במות מבחייו.

ל״אהנה כי כן משפטי הרשעים קודם בואם לגיהנם מרים וקשים אלף פעמים יותר מגיהנם, והוא בידי אכזרים והשגחה סרה מעליו שם, וסובל כך זמן ארוך עד הגיע זמן שיכנס לגיהנם ושם יצא משפטו כמה זמן יהיה בגיהנם. ובהגיע הזמן נותנים לו הממונים מקום וידים לברוח, והוא בורח משם ובהתחילו לברוח אימת מות נופלת עליו פן ירדפו הממונים אחריו, ורואה הגיהנם לפניו ונס לשם בחושבו ששום בריה לא ירדוף אחריו לשם, והוא ממש כענין המשל שאמרנו שיפלא עליו להיכן הוא בורח למקום צרה וצוקה ואין הדבר ברי שינצל, וכמשארז"ל בפרק אין דורשין (חגיגה ט"ו:) שאל נימוס הגרדי את ר' מאיר כל עמר דנחית ליורה סליק או לא א"ל כל דהוי נקי אגב אמיה סליק כו'. אך התירוץ הוא עם האמור, כי יסוריו מרים לו מגיהנם וכשרואה הגיהנם לפניו הוא בורח לשם כאלו היה בית מושב עיר חומה, ואומר אל לבו אם ינצל משם טוב ואם ח"ו ישאר שם בוחר הוא בזה מיסוריו הראשונים. וז"ש התנא אל יבטיחך יצרך לעשות הדבר קל בעיניך, כי ידוע תדע שיסוריך יהיו כ"כ מרים לך עד שהגיהנם יהיה לך בית מנוס נגד יסורים הראשונים וכאמור. הנה כי כן הם משפטי יסורי הגיהנם והקודמים לו.

ל״בעוד ישים האדם אל לבו שיש עוד יסורים היותר קשים מזה רח"ל, כי יש עבירות שאי אפשר שימורק ע"י גיהנם, כמארז"ל (יומא פ"ו.) בד' חלוקי כפרה. והוצרך להיות מגולגל. ובענין הגלגול הקשו המפרשים שיש סתירה, כי הפסוק אומר (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר דהיינו שאין מגולגל רק ג' פעמים, ובמקום אחר מצינו שיוכל להתגלגל אפילו אלף פעמים. והתירוץ הוא, כי הרשע יתגלגל בדומם שהוא כל כדור הארץ ואבנים וכיוצא, ושם נקרא הנפש ההיא אבידה כדבר האבוד כמו מי שאובד מרגלית יקרה תוך הר מלא חול, שאף שנודע שהמרגלית מונחת באותו הר מ"מ הוא דבר אבוד כי אי אפשר למוצאה תוך ריבוי חול ההוא. ויוכל להיות שיגולגל אלף פעמים מדומם לדומם אחר, ואח"כ מתתקן מעט ויוצא מהדומם ומגולגל בצומח, וכאשר נעקר הצומח מהקרקע או יבול עלהו מרגיש הנפש ההוא טעם מיתה ויכול גם שם להתגלגל אלף פעמים מצומח לצומח אחר, ובכל אחד טועם ומרגיש טעם מיתה.

ל״גאחר כך מתגלגל בחי ויכול להתגלגל תחלה בבהמות וחיות טמאות, ואח"כ בטהורות עד שמתגלגל לצאן שהוא החשוב יותר בבהמות טהורות, כי ישראל נמשלו לצאן וכמש"ה (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ואז הוא קרוב לתיקון כשיבוא בגלגול אדם, רק תחלה יגולגל ע"פ הרוב בעבד ושפחה וכדומה קודם שיבוא לנפש ישראל, וכשמגולגל באדם אם מתקן מעשיו טוב, ואם הרשיע יתגלגל עוד בדומם צומח חי מדבר כנ"ל. באופן כי מש"ה פעמים שלש דקדק לומר עם גבר דהיינו שיגולגל ג' פעמים באדם, אבל בין כל גלגול וגלגול יגולגל בדומם צומח חי מדבר אלפים פעמים וכאמור. וכל זה בשלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו דברים חמורים שנתחייב בגלגולים מרים ממות הכל מתוקן בתשובה, ולא עוד אלא שלוקח שכר כפלים כי הזדונות נעשו כזכיות (יומא פ"ו:), ולא עוד אלא שהקב"ה מקרבו וקוראו רעהו כביכול נגד מה שמתחלה היה נקרא רשע. וזהו שרומז הכתוב בפרשת משפטים (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כו' קאי על הנשמה שנותן הקב"ה לאדם ונקראת בחינת כסף או כלים, ואמר על זה שם על כל דבר פשע, ר"ל על כל מיני עבירות חמורות על שור על חמור כו', ר"ל בין שנתחייב להתגלגל בשור או אפילו בחמור או שנתחייב גלגול בשה דהיינו צאן, או בשלמה הוא בחיה צומח, או אפילו על כל אבדה שנתחייב גלגול בדומם, יש על זה תיקון אשר יאמר כי הוא זה, ר"ל שיעשה תשובה וצריך להתוודות ולפרט כל חטא וחטא, ואז עד האלהים יבא דבר שניהם, ר"ל דברי הוידוי שהתוודה על כל עבירה ועבירה, ואז אשר מתחלה ירשיעון אלהים, ר"ל שהיה נקרא רשע ע"י מעשיו, ואח"כ לא די שאינו נקרא רשע ואין לו עונש אלא גם ישלם שנים, ר"ל ששכרו בכפלים שהזדונות נעשו כזכיות וגם שהוא לרעהו וכאמור. הנה לכל זה זוכה הבעל תשובה. אבל כשלא שב ח"ו אז מוכרח להתגלגל כ"כ פעמים כאמור.

ל״דוזה סוד האבות שהיו רועי צאן תדיר ובבית רשעים, כמו יעקב אבינו ע"ה בבית לבן, ומשה רבינו ע"ה בבית יתרו בהיותו כהן מדין, והענין, כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (בבא מציעא פ"ד.) דהיינו כח תיקונו. ובאיכותו של אדם הראשון היו תלוים כל ניצוצי קודש שיעור קומה דקדושה שהם נפשות כלל ישראל שהם ס' רבוא נפשות קדושות, ובחטא אדם הראשון נפלו ממנו ניצוצי קודש לעמקי הקליפות ושוב היה תיקונם עולה אחת לאחת במדריגת דומם צומח חי מדבר ממדריגה למדרגה כמו שנתבאר תחלה, ובהיותם במדריגת חי קרובים לתקון לבא לגלגול צאן, באו בצאן לבן שהיה אז שורש החיצונים והנפשות היו אז עדיין מסורים בידם, והיה יעקב אבינו ע"ה רועה אותן כדי להמשיך הצאן תחת רשותו, והתחכם בזה בתחבולות הצגת המקלות עקודים נקודים וברודים וכדומה, ומאז עלו אח"כ למדריגת אדם והיה תיקונם אחת לאחת.

ל״הולכן איתא במדרש פרשת וישלח (בראשית רבה עג) כי מתחלה היה שבעים צאן ללבן ויליף לה בגזירה שוה דכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ונאמר להלן במתי מעט, ואח"כ נעשו ששים רבוא עדרו צאן, כי תחלה נכללו במדריגת שבעים נפש שירדו עם יעקב למצרים והם השורש הכולל לכולם, ואח"כ אלו ע' נפש נתפשטו לכמה ניצוצים עד שעלו ס' ריבוא נפש שיצאו ממצרים, וממילא כי האי גוונא נמי הוי באלו הצאן שהיה בהם נפשות אלו, היו תחלה ע' ואח"כ ס' ריבוא, ועיין בנזר הקודש שם.

ל״וובזה אני מבאר משה"כ (בראשית לב, ג) וישלח יעקב מלאכים כו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. דמלבד דקשה מה ענין מציאות חן ע"י דברים אלו, עוד קשה אומרו צאן, והוה ליה למימר וצאן כמו וחמור ועבד כו'. ויתכן כי ידוע ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז), ר"ל כי הס"א כאשר יש בתוכה הניצוצי קדושה אז הם בכח הניצוצות קדושות מתגברים על האדם ח"ו, אבל בהתגבר האדם ומוציא מהם הניצוצות קדושות הם נכנעים תחתיו ודורשים שלומו, וכאשר מצינו בתנאים שהיו החיצונים משרתים להם וכדומה. וז"ש יעקב אבינו ע"ה לעשו, ידוע תדע כי מה שאחר עד עתה בבית לבן הוא כי ויהי לי (ר"ל ע"י) שור וחמור אותן הניצוצות קדושות העשוקים שהיו בשור וחמור רחוקי התיקון נעשו אצלי צאן, ומיד שנעשו צאן שוב נעשו עבד ושפחה, כי באו לבחינת אדם ויצאו מתחת יד הסט"א, ואשלחה להגיד זאת לך כי הוצאתי כבר הניצוצות קדושות, ועי"ז אמצא חן בעיניך, כי עי"ז גם אויביו ישלים וכאמור, וכן היה בסוף, ולפעמים ע"י קרבן יוכל להיות שיעלה הגלגול מבחינת צאן לבחינת אדם ישראלי בלא שיהיה תחלה בעבד ושפחה.

ל״זובזה אני מבאר דברי משה רבינו ע"ה במצרים (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ר"ל משכו הניצוצות קדושות מהצאן לכם למשפחותיכם תיכף בלי שיהיה תחלה בבחינת עבד, והיינו ע"י ושחטו הפסח וכאמור. הנה נתבאר קצת ענין הגלגול והוא חמור יותר מהגיהנם, וכמ"ש האר"י ז"ל אילו היו יודעים בני אדם צער הגלגול כו', כי אפילו הגלגול הקרוב לתיקון שהוא במדרגת צאן הוא מר יותר מהגיהנם, כי כאשר הנשמה תתגלגל באדם אינה זוכרת כלל מה היה בראשונה, אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא ושהיה תחלה אדם המהלך בקומה זקופה, ושעכשיו היא מהלכת על ארבע ונהפך לצורת בהמה, וזה מר לה מאד יותר מהגיהנם יעוי"ש. ובזה כתבתי בפרשת ויקרא לבאר פסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב כו', והמאמר ברז"ל (חולין ה.) להביא בני אדם שדומין לבהמה יעוי"ש.

ל״חהנה כאשר יזכור האדם זאת תמיד לנגד עיניו לא יחטא, ועוד יותר דבר מר מזה, כי כאשר מוכרח האדם לבא בגלגול א"כ ח"ו הגופים הראשונים שלא תיקנו את הנשמה נאבדים, והארכתי בענין זה בפרשת שלח בדרוש המדבר במעלות ענוה שהראשונים נתמרמרו ע"ז, ואמנם אין לאדם לחקור הרבה בזה וע"ז נאמר (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, ואין לו להאדם רק לעשות מצות ה' ולא לחקור בזה, ואם יבא לחוש פן יצטרך להתגלגל וח"ו יאבד גופו, אדרבה ע"י חשש זה ישתדל לקיים כל התורה לבל יצטרך להתגלגל, אבל אין לו לאדם לחקור בזה רק אנו סומכין עליו ית"ש שרוצה לבלתי ידח ממנו נדח, ויעשה כל טצדקי שלא יאבדו הגופים הראשונים.

ל״טאכן מי שירצה לחקור קצת באיזה אופן יעמדו גופים הראשונים בתחייה, יוכל לומר בדרך זה, כי כשם שאדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), כן בהיפוך מן הנמנע שימצא רשע שלא יעשה כמה מצות, וכמשאז"ל (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, ואם כן הגופים הראשונים אף שלא תיקנו הנשמה והוצרכה להתגלגל, מ"מ לא יתכן שלא תיקנו כמה ניצוצות ממנה, ולכן הגוף האחרון שמתקן כל הנשמה ואי אפשר לו שלא יפגום וכאמור, יארע הדבר שהוא פוגם באותן הניצוצות קדושות אשר תיקנו הגופים הראשונים, וממילא אלו הניצוצות קדושות הם הפקר בלי בעלים, כי הגוף הראשון אף שהוא תיקן אותם הניצוצות קדושות המעטין, מ"מ כיון שפגם כל הנשמה איך שייך לו אותן הניצוצות קדושות המעטין, והגוף האחרון שיתיקן כל הנשמה מ"מ אין לו זכות באותן הניצוצות קדושות עבור שהוא פגם בהן, ולכן אלו הניצוצות קדושות אין להם בעלים, והם של הקב"ה לעשות בהן מה שירצה, וכיון שהם שייכים לו יתברך עושה זאת מצד חסדו ונותנן להגוף הראשון בתורת חסד, וע"י הניצוצות קדושות אלו עומדין בתחייה, והם אנשים פחותי הערך כי אין להם רק ניצוצות קדושות מעטים, ועכ"פ עומדים בתחייה.

מ׳הרי לקושיא זו יש שני תירוצים. תירוץ אחד, הנסתרות לה' אלהינו. תירוץ ב', ע"י שהגוף האחרון פוגם וכאמור. וזה יתכן לביאור הירושלמי הנ"ל ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אמר תשלם לשון עתיד, כי קאי על עת התחייה ואמר שאז אף שישלם לאיש כמעשהו, היינו שיתן לגוף הראשון אותן הניצוצות קדושות שתיקן במעשיו, מ"מ אינו רק בתורת חסד, כי לא זכה בהן, וז"ש אי לית ליה מן דליה, ר"ל מעשים דליה לית ליה כי לא זכה בהם הוא, יהיב ליה מן דליה, ר"ל הקב"ה נותן לו אלו הניצוצות קדושות השייכים לו שגם הגוף האחרון לא זכה בהם וכאמור והבן.

מ״אוהנה ידוע כי ס' ריבוא אותיות בתורה, והם שיעור קומה דקדושה ס' ריבוא נשמות ישראל כאשר יבואר אם ירצה השם בפרשת וילך בפסוק כי לא דבר רק הוא מכם ע"ש באורך. והנה ידוע כי כאשר יתבררו ויצאו מתוך הס"א כל הניצוצות קדושות שהם כללות נשמת ישראל, אז תהיה הגאולה במהרה, ויקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), ואם כן עדיין בשום פעם לא נגמרו יציאת כל הניצוצות קדושות מתוך הס"א כמובן, ואם כן אין רוחניות התורה בשלימות כי הלא רוחניות התורה הם שיעור קומה של הקדושה שהם ס' ריבוא נשמות, וזהו סוד גלות התורה שנמסרו רזין לחיצונים שעדיין הניצוצות קדושות תוך הס"א, ועדיין יש גלגולים בדומם וצומח אפילו בחי, כיון שאינם בקומה זקופה כראוי למדרגת אדם, אם כן אותן הנשמות קדושות שהם הניצוצות קדושות הם בשביה ובצרה גדולה ואין התורה בשלימות.

מ״בובזה אני מבין מה שארז"ל (גיטין ס.) תורה מגילה מגילה ניתנה שלא כתב משה רבינו ע"ה כל התורה בפעם אחת, כי בכל מ' שנה כל מה שהוציא ניצוצי קדושה שהם אותיות התורה אז כתב אותה הפרשה אשר מצרופי האותיות ההם. אכן מובן מזה כי לבסוף בעת שהשלים וכתב כל התורה ע"כ אז כבר נשלם לצאת כל שיעור קומה דקדושה, לכן נשלמו ס' ריבוא אותיות התורה, ולכן נאמר מנין בני ישראל בתורה שהיו ששים רבוא, להורות על זה שהיה מספר בני ישראל ס' ריבוא כמספר אותיות התורה לפי שנגמרו כולם לצאת מהס"א.

מ״גואף שהיו שם איזה פרטים יתרים מן ס' ריבוא שהיה ג' אלפים ועוד יותר על ס' ריבוא, היינו כי ידוע התנהגות כלל ישראל המחולקים לפרטי האנשים, כהתנהגות גוף האדם המחולק לאברים, שידוע שכל אבר יש לו מין חיות בפני עצמו, וכל מיני החיותים ההם נכללים בראש ומוח, לא שיש בראש מין חיות אחר מחדש מה שאינו באברים, אלא שבו כלולים חיות כל האברים, כי האברים אין בהם כח לשאוב החיות ממקום החיים אלא באמצעות המוח, לכן כל מה שיש בגוף יש בראש, רק שבגוף הם בפרט דהיינו כל מין חיות באבר מהתיחס לו, ובראש נכללים כולם כאחד בכלל, וכדומה לזה התנהגות כללות ישראל, כי כל איש פרטי הוא חיות בפני עצמו והוא אות אחד מהתורה, והצדיקים הגדולים שבדור אשר באמצעותם נשפע החיות ממקור החיים לכל הפרטיים הם בחינת הראשים, וארז"ל שהוא לא פחות מן ל"ו צדיקים, ידוע היה להם ברוח הקודש שזהו מספר הפחות מה שצריך שיהיו בחינת ראשים אל הדור, אבל יכולים להיות יותר, והיו אז אלו הג' אלפים ופרוטרוט היתרים על ס' ריבוא הם היו הצדיקים הגדולים בחינת ראשי הדור, שאינם חיות ענין מחודש אלא הם הכוללין, כי כל איש פרטי דבוק רק באות אחד מהתורה, ואלו הם הדבוקים בכל התורה כולה.

מ״דועכ"פ מובן מה שאמרנו, כי בראותנו שנגמרה התורה כולה על כרחך אז הוא שהוציא משה רבינו ע"ה כל שיעור הקומה בשלימות, וזהו אומרם ז"ל כל העדה עדה השלימה, שהיה כל העדה שהם כל השיעור קומה דקדושה הכל בשלימות, ובקומה זקופה במדרגת אדם לא היה חסר אפילו ניצוץ אחד שיהי תוך הס"א, או שיהיה מגולגל בדומם וצומח, ואפילו בחי שאינו הולך בקומה זקופה, אלא כל השיעור קומה היה נכלל באלו הס' ריבוא וכולם בקומת זקופה, ומסתמא אילו היו נכנסין כך לארץ ישראל ולא היו פוגמים, היה מתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כמו שיהיה לעתיד, רק שפגמו בבואם לארץ ישראל קודם שנתישבו בה, וחזרו הניצוצות קדושות ליפול מעט מעט, אבל עכ"פ אז כשהשלים משה רבינו ע"ה את התורה היה הכל בשלימות.

מ״הובזה יש לי להבין מה שהיה תמוה אצלי מקדם במה שמצינו בשלמה המלך ע"ה שמלך על החיצונים והחיות והעופות, ומדוע בדורו של משה רבינו ע"ה לא מצינו רק כל נשיא משל על שבטו ומשה רבינו ע"ה משל על כולם, ולא מצינו שמשלו על אומות העולם (זולתי אותן שצוה ה' להומם ולאבדם) ולא על חיות ובהמות וכדומה, והרי ארז"ל (ראש השנה כ"א:) ביקש שלמה להיות כמשה יצאה בת קול כו', ויותר תימא כי אפילו ברשעים מצינו דוגמא זו, כי בנבוכדנצר כתיב וגם את חיות השדה נתתני לו לעבדו, וארז"ל (שבת ק"נ.) שרכב על ארי וקשר בו תנין ומדוע היה זאת.

מ״וויתכן כי כאשר חטאו ישראל ונגזר עליהם להיותם משועבדים תחת יד נבוכדנצר וכדומה, לכן כיון שבחטאם נפלו הניצוצות קדושות שהם נשמות ישראל בדומם צומח חי בכל פינות העולם, לכן ממילא היה ממשלתו על כל העכו"ם וגם על חיות ובהמות, עבור שהיה בהם גלגולי נשמות, וכן בימי שלמה ע"ה כבר היו כמה נשמות קדושות בדומם צומח חי לכן במושלו על ישראל משל על כולם, משא"כ בדור השלם ההוא שהיה כל השיעור קומה דקדושה בבחינת אדם בקומה זקופה, לכן לא היה ממשלתם רק על ישראל לבדם והבן ונכון.

מ״זעוד אני מבין בזה מה שכפי הנראה מהכתובים ודברי רז"ל היו כל הדור ההוא כולם בשוה בבחינת נבואה וכמעט כולם במדרגה אחת (חוץ הערב רב), וכמאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ב') ראתה שפחה כו' וכן מצינו ברכות נ. אפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה. וזה כי הרב פרי מגדים בפתיחה לאורח חיים חשב כמה מיני בני אדם הנחלקים בענין חיובם במצות, כמו נשים ועבדים וקטנים וגרים וכו' יעוי"ש באורך, והטעם כי לפי שכל נשמה מהס' ריבוא נשמות אינם בשלימות, והרבה ניצוצות קדושות מהם תוך הס"א או בגלגול דומם צומח חי, לכן לא ישתוו כל האישים, כי נשמה אשר רובה מתוקן בא ונתגלגל או נתעבר באדם מישראל ולכן חייב בכל המצות זולת מה שאי אפשר לקיים בזמן הזה, זה מורה על חסרון שיש בה שאינה מתוקנת לגמרי, כי נשמה אשר היא בשלימותה בהכרח שתקיים כל התורה, והנשמה אשר חסירה עוד יותר תבא בגוף פחות הערך, כגון בנשים ועבדים או גרים או קטנים ודומיהן, וכפי ערך פחיתות הנשמה כך תפחת חיובה במצות, שהרי אנו רואין בני נח לרוב פחיתותן אינם חייבין רק בז' מצות, וכאשר ביארנו בפרשת בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם ע"ש, ונמשך מזה כי בדור ההוא שהיה כל שיעור קומה דקדושה בשלימות, היו הנשים ועבדים וקטנים וגרים שוים, וכולם היו במדרגה גדולה, הנה כי כן היה גדול מעלת הדור ההוא, שלא היה אפילו ניצוץ אחד תוך הס"א או בדומם צומח חי וכאמור.

מ״חאיברא, דלכאורה אף שזו היה מעלה גדולה מ"מ לכאורה נמשך מזה חסרון. והוא עם מה שאמרנו תחלה התיקון של גופים הראשונים, ע"י שהגוף האחרין פגם כמה ניצוצות של נשמתו, ונותנים אותם הניצוצות קדושות לגופים הראשונים, וממילא כיון שאותו הדור תיקנו כל הניצוצות קדושות, אם כן לא נשאר כלום לאותן הגופים שהיו בראשונה לשיוכלו לעמוד לתחיה. איברא, דמ"מ כיון שאח"כ פגמו שוב גם גופים הקודמים יעמדו לתחייה. שנית, דאפילו אם לא היו פוגמים מכל מקום יש תיקון ע"פ תירוץ הראשון דהנסתרות לה' אלהינו כמו שביארנו לעיל, ואמנם משה רבינו ע"ה בקש מישראל שיעמדו באותה מדרגה עד שיתישבו בארץ ישראל שלא יפגמו כלום, ומ"מ יהיה תיקון לגופים הראשונים ע"פ הנסתרות לה' אלהינו, והיה חושש פן אחר פטירתו בבואם לארץ ישראל כשירצו לחטא, יורו היתר לעצמם שעושים זאת כדי שיהיה תיקון לגופים הראשונים, שיאצל ניצוצות קדושות מנשמותיהם אל הגופים ההם, ולזה הזהירם שאין זה היתר כלל, כי בלאו הכי יהיה תיקון גם לראשונים ע"פ תירוץ הראשון וכאמור.

מ״טובזה יתבאר כל המשך הפרשה. אמר דעו לכם כי עתה שהשלמתי כל התורה הנכם עכשיו במעלה העליונה, כי אתם כולכם, ר"ל כל שיעור קומה דקדושה שהם ס' ריבוא נשמות כולכם נצבים בקומה זקופה כמשפירש"י ז"ל (במדבר טז, כז) גבי דתן ואבירם יצאו נצבים בקומה זקופה, אין מכם אפילו ניצוץ שיהיה מגולגל, אפילו בחי, רק כולכם באתם לבחינת אדם, ולכן מנינכם ס' ריבוא נגד כל אותיות התורה, ולכן לכם ניתנה עכשיו תורה שלימה לעדה השלימה ותכנסו היום בברית, וראיה יהיה לכם על זאת שאין אפילו ניצוץ אחד בגלגול שהרי ראשיכם היא רק לשבטיכם ואין ממשלה לראשיכם על חיות ובהמות ואומות וכמש"ל. וכי תימא מהיכן נלקחו ג' אלפים ופרוטרוט היתרים על ס' ריבוא מאחר שאין בתורה רק ס' ריבוא אותיות, לזה אמר תדעו כי זקניכם ושוטריכם אינם בחינה מחודשת, רק שם כללות של כל איש ישראל וכמש"ל. ואמר עוד כי לטעם זה שאתם במעלה זו שאמרתי לכם טפכם נשיכם כו' כולם במדרגה רמה וכמש"ל, וכל זה הוא לעברך היום בברית כו', ר"ל שנשלם היום כל התורה בשלימות וכאמור.

נ׳אכן פן תאמרו שממעלה גדולה יומשך רעה לגופים הראשונים שלא יעמדו בתחיה ח"ו, ולכן הנני מודיעכם שאף שאתם במעלה זו, מ"מ ולא אתכם לבדכם כו' ואת אשר איננו פה שאף גופים הראשונים יעמדו, ואם תקשו למה הוצרכתי להודיעכם זאת שגופים הראשונים יעמדו, וכי מה איכפת לכם בגופים ראשונים, הנה אגיד לכם טעם הדבר מה שהוצרכתי להודיעכם, והוא כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים כו' ולכן יש חשש פן יש בכם שורש פורה הנוטה למעשיהם, רק שע"י אלות הברית ודאי יפרוש עצמו מלחטוא, וחוששני פן אפילו בשומעו את דברי האלה הזאת אעפ"כ יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי שלא ישיגהו עונש בחטאו, כי בשרירות לבי אלך לכוונה טובה למען ספות לשון ספות ביאורו כאדם שנותן משלו לזולתו, מלשון מי קא ספו לך מאליה (פסחים ג:) ודומיהן הרוה את הצמאה, שיוחלק מגוף השבע היינו האחרון שתיקון הנשמה יוחלק ממנו לגוף הצמא, הוא הגוף הראשון, ויורה היתר לעצמו לחטוא לכוונה זו. לכן הנני מודיעכם כי אין זה היתר ולא יאבה ה' סלוח לו כי בלא זה יעמדו הגופים הראשונים בתחיה, ואם כי יפלא מכם באיזה אופן יהיה זאת. אני אומר לכם הנסתרות לה' אלהינו ואין לכם לחקור זאת, והנגלות הוא רק לעשות את כל דברי התורה, 'כל' דייקא, לקיים כל התורה לתקן כל נשמתו בשלמיות.

נ״אכי את אשר ישנו פה כו' ואת אשר איננו פה. ופירש"י שאף דורות העתידים לבא קבלו התורה, וכן הוא בזוהר לך לך הובא בשל"ה מאמר ב' מעשרה מאמרות, שכל הדורות היו בקבלת התורה ומה שלא ראו אותם כל ישראל כמו אדם הראשון שהראה לו הקב"ה כל הדורות (עבודה זרה ה.) היינו לפי שהיו חפצים לראות בדברים יותר עליונים, כי ראו והשיגו במתן תורה אורים גדולים וענינים והשגות נוראות ונפלאות לכן לא שמו כלל לבבם ועיניהם לאלו. ובזה יש לרמוז פסוקי תהלים (ח', ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, פירוש אף הדורות שעדיין לא באו בעולם היו בקבלת התורה, וקראם עוללים ויונקים להיותם עדיין לא יצאו לפועל המעשה ומציאותם עדיין מעוטה, ואמר שאף הם היו שם ומה שלא ראו אותם ישראל הוא מטעם כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, דהיינו אורות העליונים ראינו אז, וא"כ מה אנוש כי תזכרנו ותפקדנו לנו שנראהו, עבור זאת לא שמנו לבנו להם כלל ולא ראינום.

נ״בעוד יש לפרש פסוקים אלו, כי איתא (שבת פ"ח:) שהמלאכים רצו שיתן ה' התורה להם כי המה מצרנים שהם בשמים וקרובים יותר לעילתם ית"ש, אמנם מה שלא זכו בדינם בזה הוא כי ישראל הם יותר מצרנים מצד נשמותיהם החצובות מתחת כסא הכבוד ונשמותיהם חלק אלוה ממעל. ובזה יש לכוון מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, פירוש בטענת כסא כבודי תוכל להחזיר להם תשובה וכאמור, ולזה אמר כי אראה שמיך כו' קשה מה אנוש כו' למה תזכרהו ותפקדהו הלא הוא גוף עכור, וצ"ל ותחסרהו מעט מאלהים היינו שנאצל מהש"י והוא כנר בפני האבוקה כדברי רז"ל (פסחים ח.) והוא כחלק נגד הכל והיינו מעט מאלהים, ולשון ותחסרהו הוא לשון מושאל ור"ל שנאצל מאלהים, ולכן כבוד והדר זה תעטרהו שנתת להם התורה אשר על ידה תמשילהו במעשי ידיך, ר"ל במה שאתה רוצה לעשות המשלת את האדם כמשארז"ל (מועד קטן ט"ז:) צדיק מושל ביראת אלהים שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל, הרי שאתה המשלתו על מעשי ידיך וגם כל שתה תחת רגליו שכאשר מקיים התורה כל המציאיות נכנעים לו ונשמעים אליו, צונה ואלפים כו' הכל תחת ממשלתו, וגם עובר ארחות ימים שיכול למשול על הימים לחלקם ולהפיצם לעבור בתוכם כמשה רבינו ע"ה ור' פנחס בן יאיר.

נ״גויתכן שרומז לר' פנחס בן יאיר, ולזה אמר עובר לשון יחיד ואורחות לשון רבים לרמוז למ"ש רז"ל שם בריש חולין (ז:) אעובדא דר' פנחס בן יאיר כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוא דאלו התם חדא זמנא והכא תלתא זימני, ור"ל שנס הזה היה יותר גדול, דהתם היה זכות הרבים כלל ישראל, ואלו ר' פנחס בן יאיר היה לבדו, ועוד ששם נחלק פעם אחת וכאן ג' פעמים והיינו עובר ארחות וק"ל.

נ״דותראו את שקוציהם כו' כסף וזהב אשר עמהם. עמ"ש רש"י ז"ל שזה בדרך ליצנותא דע"ג שיראים פן יגנבו מהם, ואפשר עוד כי אה"כ (דברים יג, ד) גבי נביא שקר שיפתה לע"ג שלא תשמעו אליו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם, ר"ל שית"ש הוא מרגיל אתכם בדרכי העבודה כדי שתתחזק בלבכם תכונת האהבה ויהיה לכם שכר על זה שלא תהיו נפתים אחר הנביא ההוא, בעבור התועלת המדומה שאתם רואים בעבודת עבודת גלולים, וההצלחה הבאה על ידם בעושר ונכסים, שזה הדבר המפתה את האדם לעבודת גלולים כמו שאומרים העולם שבכל עבירה תלוי כיס של כסף, וברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ומצליחן (ברכות נ"ז:) שאם לא כן היתה מתבטלת הבחירה ולא היה שכר טוב כ"כ הרבה לצדיקים הסובלים עול יראותו בכור עוני. וראיתי בס' תולדות יעקב יוסף בדרך הלצה ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, כי מלך סדום רמז להיצר הרע, ואומר לאברם שרמז לצדיק תן לי הנפש, ר"ל שיפקיר לו נשמתו בהמשך לרצונו ועי"ז והרכוש קח לך וש"י. ולז"א גם כאן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ותראו את שקוציהם, ירצה, שעם היות שראיתם השקוצים והגלולים עץ ואבן להם ראיתם רבוי הכסף והזהב אשר עמהם, ולזה חוששני פן יתפתה מכם איש או אשה לחמדת הצלחה ההיא. (עקרים מאמר ד פרק ג).

נ״הואמר הדור האחרון כו'. ידוע (איכה רבה ד, טו) ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים כדי שיתקיימו ישראל. ואמנם אנו רואין שגם נהרגו מעם ה' לרבבות, וכבר צווח אסף על זה באמרו (תהילים עט, ב) אלהים באו גוים בנחלתך כו' וגם נתנו נבלת עבדיך מאכל כו' ואיך יתכן שמאת ה' היתה זאת, דאם כן למה זאת היה לו לשפוך חמתו על עצים ואבנים, אלא כי היינו חרפה לשכנינו ולעג לסביבותינו, ר"ל שאע"פ שאמרו הם שבמעשיהם שעשו הם מקיימין גזירותיך לא כן הוא, אלא שהיינו חרפה להם וכל אשר מצאה ידם לעשות עשו מבלי אשר ישימו ללבבם אם מאתך יצאה הגזרה. ובראותנו שאתה שותק להם על כרחך צריך לומר כמו שארז"ל (יומא ס"ט:) הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שרואה ושותק, אם כן ממה נפשך אם אתה מראה נוראותיך במה שאתה שותק למזעימיך, א"כ עד מה ה' תאנף להעניש על חטאת עמך, ואם אתה מעניש א"כ שפוך חמתך על הגוים כו' כי אכל את יעקב וגם את נוהו השמו, ועבדי תרתי דסתרי, ואין להם תירוץ לומר שקיימו את גזירותיך.

נ״וואמנם איך נהייתה זאת, על כרחך שזהו מחמת שגרם החטא הסתרת פני השגחתו ח"ו, לכן עשו האויבים כרצונם, שאילו היה מצד ההשגחה היה די בחורבן בית המקדש וירושלים ששפך חמתו על עצים ואבנים. וזש"ה ואמר הדור האחרון כו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, היינו הריגות רבבות ישראל וגם גפרית ומלח שריפה כל ארצה כו' והנך הם תרתי דסתרי, ואמרו על מה עשה ה' ככה ואמרו על אשר עזבו כו' היינו מהסתרת ההשגחה וכאמור. השי"ת ירחם עלינו ויגאלנו במהרה.

נ״זאתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם כו' כל איש ישראל. יש לדקדק, מאחר דכלל תחלה ואמר כולכם למה פרט אח"כ עוד בפרוטרוט. ותו מאי בא למעט בתיבת היום דקאמר, הא ודאי דתמיד אנו עומדין לפניו ומושגחים מאתו בכל רגע בלי הפסק. ובמדרש אתם נצבים היום בראש השנה ויליף בגזירה שוה דכתיב באיוב (א', ו) ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב והתם בראש השנה הוי. וקצת קשה דהנך דברי מוסר שאמר להם משה רבינו ע"ה בפרשה זו לא מצינו שיהי להם שייכות לראש השנה, ושידברו מעניני ראש השנה. ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה היום. קשה, הא בתחלה קאמר אתם נצבים היום כולכם כו' משמע שלא נחסר אחד ואיך אמר עתה ואת אשר איננו פה, ודברי רז"ל ידוע. פן יש בכם איש כו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה כו' כי אז יעשן כו'. לכאורה הדבר תמוה, כלפי לייא, אטו משום דישמע את דברי האלה יתברך בלבבו. ותו קשה הזאת מיותר, והיה די באומרו את דברי האלה.

נ״חאכן הפירוש כפשוטו כך הוא, כי כתב בתוכחת כי תבא (דברים כח, סא) גם כל חלי וכל מכה כו' וארז"ל זו מיתת צדיקים וכמאמר ז"ל מועד קטן כ"ח. שמיתת צדיקים מכפר על הדור, וזה נמשך מצד היות ישראל ערבים זה לזה (שבועות ל"ט.), וארז"ל לא נכנסו ישראל לערבות עד שבאו לערבות מואב, ומהאי טעמא בתוכחה הראשונה לא כתב מיתת צדיקים משום שאז עדיין לא היה ערבות שלא באו אז עדיין לערבות מואב, רק בתוכחה השניה שכבר באו לערבות מואב. ובזה מדוקדק הלשון גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת, והכוונה, כי משה רבינו ע"ה הגיד לישראל בפיו את כל משנה התורה והגיד להם גם הקללות, וידעו ישראל כי כבר כתובים הקללות בהספר תורה עצמה, לכן הודיעם ואמר כי עתה נתחדש עוד דבר אשר לא כתובה בספר התורה, והיינו מיתת צדיקים, מחמת שעדיין לא באתם אז לערבות מואב. וע"ז אמר להם משה רבינו ע"ה אולי יהיה איזה איש אשר בשמעו את דברי האלה הזאת דייקא, ר"ל שישמע שנתחדש מיתת צדיקים שהוא נענש עבור הדור, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, 'לי' דייקא, וזה פשוט.

נ״טאיברא, דלפי זה קשיא מה באה התשובה על זה לא יאבה ה' סלוח לו כו' באיש ההוא כו' לומר שהוא עצמו יהיה נענש, הלא באמת כך היא המדה דמיתת צדיקים מכפרת ואם כן קושיא חזינן הכא ותירוצא לא חזינן, דזה המתברך בלבבו שפיר קאמר לכאורה. עוד יש לדקדק באומרו כי אז יעשן האי אז מיותר ולא ידענו אימתי, והכי היה לו לומר לא יאבה ה' סלוח לו כי יעשן אף ה' כו'.

ס׳והבדילו ה' לרעה מכל שבט ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. יש לדקדק דמעיקרא אמר הכתובה בספר הזה ומדוע הכא קאמר בספר התורה הזה. ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו כו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה כו'. (יש לדקדק כפל לשון מכות הארץ ותחלואיה). גפרית ומלח כו' כמהפכת סדום ועמורה כו'. יש לדקדק סדום ועמורה מאי בעי הכי, ומאי נפקא מינה אם נהפך כסדום או לא כסדום. ותו דבאמת לא נעשה בארץ ישראל כאשר נעשה בסדום, כי סדום נעשה שממת עולם ארץ מלחה ולא תשב. ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כו' ואמרו על אשר עזבו את ברית כו'. תמוה שעשה בכאן קושיא ותירוץ, דהיינו שיאמרו על מה עשה ה' ככה והתירוץ על אשר עזבו, ובאמת הקושיא והתירוץ פשוטים אינם צריכים להאמר כלל לרוב פשיטותם. ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. יש לדקדק מדוע כאן אמר בספר הזה כמו שאמר בראשונה ולא אמר בספר התורה הזה כאשר אמר בפעם שניה. ויתשם ה' מעל אדמתם כו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. יש לדקדק תיבת כיום הזה אין לו ביאור, דהא באותו היום עדיין לא היה שום דבר וגם הוא מיותר לגמרי.

ס״אוקודם שנבא לבאר פסוקי הפרשה שהתחלנו נקדים תחלה עוד איזה הקדמות, ישעיה הנביא ע"ה אמר (ישעיה נב, יא) הברו נושאי כלי ה' כי בחפזון לא תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' כו', וקאי על גלות בבל שהתנבא שיצאו משם. ויש לדקדק, חדא, מה נתינת טעם הוא כי בחפזון לא תצאו למה שאמר הברו כו', עוד יש לדקדק, כי האדם השוכן בשביה בתפיסה קשה ומצפה תמיד לצאת ממנה אזי בודאי מיד כשפותחין לו הוא יוצא משם בחפזון כי נחפז ללכת משם, ולמה אמר כי בחפזון לא תצאו, ותו מה הבטחה היא זו להם לישראל ומאי נפקא מינה להם בהא אם יצאו בחפזון או לא. ותו יש לדקדק כפל הלשון בחפזון כו' ובמנוסה כו'. ותו יש לדקדק על שינוי הלשונות דבזה אמר בחפזון ובזה אמר במנוסה ובזה תצאו ובזה תלכון.

ס״בוביארתי זאת ע"פ מה שביארתי באורך לעיל פסוקי ישעי' סימן ל"ח שובו לאשר העמיקו כו' ומשנת בערב כל אדם יטו ויקראו כו', וביארתי שם מדוע ליחיד לא מהני תשובה רק בעשרה ימים שמראש השנה עד יום הכיפורים, וגם מהאי טעמא בעובדי גלולים לא מהני תשובה רק בישראל, ולא אכפול כאן הדברים כי כבר בארתים שם בהרחבה, ותמצית הענין שהסברתי שם ע"פ משל כי המורד במלכות נדחף מהיכל המלך אל החוץ ושם הקליפות והלסטים, וחוטפין אותו ועושין עמו מה שלבם חפץ, ואז לא מהני לו שום תקנה ותשובה, משא"כ בני המלך שחוטאין אין נדחפין מיד מהיכל המלך כי אין דינם נחרץ כ"כ תיכף להיותם בני מלך, ואין עושי הדין יכולים לעשות תיכף הדין ולהוציאם מהיכל המלך כי בושין הם מהמלך, וגם אח"כ שהדין נעשה בהם ונדחפין מתוך היכל המלך לחוץ, מ"מ אין מתרחקים תיכף משם כי הקליפות והלסטים בורחים מלפניהם, ולכן עוד יש להם לפייס למלך, זולת בעבור ראש השנה ויום הכיפורים שהם הימים אשר כל מי שהוא מבני ביתו של המלך צריך להראות לפניו ולהיות בהיכלו, וכאשר רואים הלסטים אז שעדיין הם מבחוץ ולא נכנסו להיכלו של מלך, אז יודעים ביחוד שנטרדו מלפני המלך, ואז שוב אינם יראים וחוטפין אותם למען הרחיקם מעל גבולם, ושוב לא מהני תשובה. עיי"ש בדברינו באורך ותבין, וע"ש איך ביארתי במשל הזה כל הפסוקים והמאמרים הנ"ל כי לא אכפול כאן.

ס״גועכ"פ קיצור הדברים, שאף על פי דבעובד גלולים לא מהני תשובה, כי ברגע שחטא נדחף מהיכל המלך ומיד חוטפין אותו הקליפות ומרחיקים אותו משם, ואף אם צעוק יצעק אין קולו נשמע, מ"מ בישראל יש לו ב' זמנים לעשות תשובה זמן א' קודם שנדחף מהיכל המלך ית"ש, כי הישראלי להיותו בן המלך אינו נדחף תיכף. זמן השני אפילו אחר שנדחף מ"מ להיות ישראל צלם אלהים עליו ושם הוי"ה חופץ עליו, ובכח זה הורגים תמיד בקליפות, לכן הם יראים ובורחים מהם ואינם יודעים שנדחף מהיכל המלך עד בא ראש השנה ויום הכיפורים ועדיין לא עשו תשובה, אבל עד אותו העת אין הקליפות עושין להם מאומה.

ס״דוזהו אומרו הברו נושאי כלי ה', ר"ל אתם ישראל יכולין ליטהר ולינקות ע"י תשובה, אע"ג דבעו"ג לא מהני, וזה לשני טעמים. האחד, כי בחפזון לא תצאו, ר"ל שאין אתם יוצאין תיכף מהיכל המלך, נמצא קודם יציאתכם משם יש לכם פנאי לפייס להקב"ה. ושנית, ובמנוסה לא תלכון, ר"ל שאפילו אחר יציאתכם מהיכל המלך אעפ"כ עדיין אתם נשארים שם, ואין הקליפות חוטפין אתכם להוליככם במנוסה כמו שעושין לעובדי כוכבים, ולכן זמן לכם לשוב, ונתישבו כל הדקדוקים והבן היטב כי קצרתי וסמכתי על המעיין שם שנתבאר כ"ז בארוכה.

ס״הועם כל מה שנתבאר עד הנה ביארתי המשנה בראש השנה (פ"א מ"ב) בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובגמרא (ר"ה טז.) מייתי אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים ואידך קאמר אדם נידון בכל רגע שנאמר (שם) ולרגעים תבחננו. והקשיתי מאחר דעל כרחך זה אמת ברור שהאדם נידון בכל יום ובכל רגע, ואם כן מה כח דינו של ראש השנה יותר מדין של כל יום ורגע.

ס״וויובן עם שני הקדמות הנ"ל שהקדמנו. הקדמה א' מה שיצא לנו מכל ההמשך שפירשנו (בפרשת בהעלותך) שכל עיקר ההשגחה אינה רק על הצדיק הראשון שבדור, והוא עיקר המושגח, אבל על כלל הדור אי אפשר שתהיה ההשגחה בעצמם, כי הקב"ה טהור עינים ולכן אינם מושגחים רק בדרך העברה באמצעות הצדיק. הקדמה הב' הוא מה שיצא לנו מכל המשך שפירשנו פסוקי ישעיה ע"פ הנמשל הנ"ל, ויצא משם שבראש השנה ויום הכיפורים אינו כך, אלא כל אחד ואחד מישראל מוכרח להראות ומושגח בהשגחה ממש שלא באמצעיות, כאשר מבואר ע"פ המשל הנ"ל, דמשום הכי לא מהני תשובה רק אז, ממילא אתי שפיר דזהו עצמו החילוק בין כל ימות השנה ובין אלו הימים, כי להיות אמת שנידון בכל רגע והוא ענין היותו מושגח ומושפע בכל רגע, ונידון אם ראוי ליקבל, מ"מ באמת אינו מושגח רק באמצעות הצדיק, ואם כן עיקר ההשגחה והדין הוא על הצדיק.

ס״זוזהו אומרו אדם נידון בכל יום, ולא אמר דנין את האדם בכל יום, כאלו מעצמו נידון וכאלו הדבר נעשה ממילא, כיון דבאמת עיקר ההשגחה הוא רק בהצדיק, ולכן אין הדין ההוא חמור כיון שעיקר הדין וההשגחה הוא על הצדיק, ומאחר שהוא זוכה בדין אז זכותו מגין על כולם, משא"כ בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו דייקא, שכל אחד ואחד בא בפרוטרוט לפניו ומושגח בפרטות על כל מעשיו, ואז אין הצדיק מגין עליו כיון שהוא מושגח ונידון בפני עצמו, ולכן הרשע נכתב אז למיתה כי מדת הקב"ה טהור עינים כו' והבט עמל לא יוכל, ממילא הרשע המובא לפניו הוא מוסתר מנגד עיניו וזהו עצמו כתיבתו למיתה והבן.

ס״חוהנה המפרשים הקשו בחורבן בית המקדש שנהרגו כמה אלפים חסידי עליון וכלל ישראל ג"כ נענשו וחרבה הארץ ושמם בית קדשנו, והלא ארז"ל שאמר הקב"ה לאברהם שבזמן שאין בית המקדש קיים מיתת צדיקים מכפרת, ולמה לא כיפרה אז מיתת צדיקים להועיל שלא תחרב הארץ ולא יגלו ישראל מעל אדמתם. ויתורץ עם האמור, כי בכל ימות השנה שעיקר ההשגחה והדין בהצדיק, ולכן ארז"ל (יבמות קכ"א:) שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה, והטעם ע"פ הנ"ל מחמת שעליו משגיח תמיד והוא טהור עינים, ממילא בדבר מועט שפוגם יוגרע ההשגחה וההשפעה ח"ו, משא"כ כלל הדור אשר בהם אין ההשגחה בעצם, לכן אף על פי שפוגמין אין נמנע שפעם זולתי כשפוגמין בדבר חמור ח"ו, ממילא אז מיתתו מכפר והוא מדוכא מעונותינו ובחבורתו נרפא לנו, משא"כ בדין הפרטי אשר בראש השנה שכאו"א נידון בפני עצמו לכן אין מיתת הצדיקים מכפר כ"כ, כיון שכאו"א מושגח, וכשמעשיו רעים הוא נסתר מלפני השי"ת וזהו סיבת עונשו ומיתתו, ולהיות גזירת החורבן והצרות נגזר עליהם בראש השנה לכן אף על פי שנהרגו בזדון חסידי עליון לא הועיל זאת לשלא יגלו ישראל, ולקמן בדרוש שאחר זה אי"ה יבואר טעם אחר לזה.

ס״טובכן נבא אל ביאור אלה מקראי קודש, אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ר"ל שאתם כולכם מושפעים מאתו ומושגחים, ושמא תאמרו שאתם מושגחים בהשגחה באמצעות הצדיק, לזה אמר שאינו כך, אלא כל אחד בפרט, לזה אמר ראשיכם זקניכם כו' כל איש ישראל שכל אחד ואחד בפרט מושגח ונידון, והוקשה להמדרש הלא באמת אינו כך דהא ההשגחה של כלל ישראל אינה רק באמצעות הצדיק, לזה אמר המדרש אתם נצבים היום בראש השנה שאז נידונין בפרטות, ולזה דייק קרא ואמר היום, שענין זה אינו אלא היום בראש השנה, ולכן הכרח גדול שכל אחד בפני עצמו יתקן מעשיו, כיון שכל אחד עומד לפני ה' לידון, ושמא תאמרו שזה אשר לא שב ועומד מבחוץ להיכל המלך ואינו בא לפני ה' הוא לא יהיה מושגח ונידון, לזה אמר שאין הדבר כך כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה היום, ר"ל שבאמת נידונין הן העומדים היום בהיכל המלך והן אותם שאינם, זה פורש למיתה וזה פורש לחיים, כאמרם ז"ל (ראש השנה ט"ז.) רשעים גמורים נכתבין לאלתר למיתה כו' לכן ההכרח גדול שכל אחד ישוב ויתקן מעשיו.

ע׳ואמר להם משה רבינו ע"ה עוד, שעל פי הקדמה זו דעו נא וראו פן יש בכם כו' והתברך בלבבו כו', ר"ל שיסמוך עצמו על מיתת צדיקים שיכפר כאשר ביארנו בריש הדרוש יעוי"ש, לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז, ר"ל בראש השנה, יעשן אף ה' באיש 'ההוא' דייקא, כיון שאז כל אחד ואחד נידון בפני עצמו אם כן יחול העונש על האיש ההוא דהיינו החוטא עצמו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. ירצה בזה, כי כל מקום אמרו בספר הזה הכוונה על ספר דברים, והיינו התוכחה שבמשנה תורה, ומקום אומרו בספר התורה הזה היינו התוכחה הראשונה שבספר התורה, ולכן לא אמר בספר הזה רק בספר התורה הזה. וכאן הכוונה לומר כי האלה הכתובה בספר הזה, דהיינו מיתת צדיקים, הטעם הוא להיותו הוא מושגח בעצמם לכן הקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה ונענש, משא"כ כלל ישראל שאין השגחתם עצמיית לכן אין נענשים כ"כ, לכן אמר כי אז, ר"ל בראש השנה יעשן אף ה' באיש ההוא עצמו ורבצה בו בחוטא עצמו כל האלה הכתובה בספר הזה. ירצה, כי כמו האלה שבספר הזה שעל הצדיק היינו להיות מושגח, אם כן בראש השנה תדבק בו האלה זו עצמה דאז הוא ג"כ מושגח כמו הצדיק בכל עת.

ע״אאו ירצה כפשוטו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ר"ל שיהיה מיתת צדיקים, ואף על פי כן והבדילו ה' לרעה ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, היינו תוכחה הראשונה שהחוטא עצמו יענש, ואם כן יהיה תרתי דסתרי, שאע"פ שיהיה מיתת צדיקים מ"מ גם כל אחד בפני עצמו יענש, להיות שבראש השנה כל אחד בעצמו מושגח ונידון. ועז"א עוד ואמר הדור האחרון כו', ר"ל דור אחרון עתידים להקשות על זה, בהיות וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלואיה כפל, ר"ל שיש בה פורעניות כפולה שיש בה מיתת צדיקים ואעפ"כ גם גפרית ומלח כו'.

ע״בוזהו כמהפכת סדום כו' אשר הפך כו', ר"ל כמו בסדום שלא נמצא שם שום צדיק ונהפך כך נחרב ארץ ישראל, אע"פ שבאמת היו שם אלפים צדיקים ולמה לא כיפרה הריגתם ועל מה עשה ה' ככה כו', ואמרו על אשר עזבו כו' ויחר אף ה' להביא עליה הקללה הכתוב הבספר הזה, ר"ל מיתת צדיקים ואעפ"כ גם ויתשם ה' מעל אדמתם כו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, ר"ל שהגזירה נגזרה עליהם ביום אשר הוא כיום הזה, דהיינו בראש השנה, ולכן אז לא הועיל להם כל זאת ונענש כל אחד ואחד, והבן היטב תראה שמדוקדקים הפסוקים ונתישבו הדקדוקים בעז"ה. נמצא עיקר הכוונה להורות איך ימים האלו ימי דין לכל איש ואיש בפרטות, ואין לשום אדם לסמוך על הצדיק כי אם אין אני לי מי לי.

ע״גולרמז זה ארז"ל (ר"ה טז:) ג' ספרים נפתחין בראש השנה, דלכאורה צריך להבין כיון שאדם נדון בכל יום מדוע אין נפתחין ספרים אלו רק בראש השנה. ויובן עם האמור, כי באמת בכל יום עיקר המושגח והנידון הוא הצדיק וא"כ אין נפתח אז רק ספרן של צדיקים והשאר הם מושגחים באמצעותו, משא"כ בראש השנה נפתחין הג' ספרים כל אחד בפני עצמו, לכן כל יחיד ויחיד מוכרח לשוב בתשובה שלימה, ויכתבו כל ישראל בספרן של צדיקים לחיים ולשנת גאולה במהרה בימינו כן יהי רצון.

ע״דבהפסוק שהבאתי לעיל הברו נושאי כלי ה' כי בחפזון לא תצאו ובמנוסה לא תלכון שדקדקנו לעיל מאי נפקא מינה אם יצאו בחפזון או לא, וגם מה נתינת טעם הוא אל הקודם יעוי"ש ומה שתירצנו. ובקצרה נראה לי לישב בשום לב מדוע ממצרים יצאו בחפזון ולעתיד לבא לא תהיה היציאה בחפזון, ונ"ל בהבין דרך משל שני אנשים בעלי מחלוקת זה עם זה ודרכם שכל אחד נוסע אל השררה ופועל אצלו כרצונו, ואח"כ נוסע השני ופועל להיפך, וזה דרכם כל הימים כאשר בעו"ה כך ההנהגה עתה. ומסתמא בין שני הצדדים ודאי האחד רוצה ביושר והשני רוצה בעולה. והנה זה הרוצה עולה כאשר היה אצל השר והביא ממנו אגרת לפקידו שיעשה הדבר כרצונו, מ"מ הוא ירא בעצמו כי יודע בעצמו שעולה הוא ודואג ואומר בלבו הנה זה שכנגדי יסע אל האדון ויסביר לו איך דבר זה הוא עולה, ובודאי יתרצה אליו האדון ויבטל דברי האגרת הזאת, ולכן מה עושה הוא נחפז וממהר ואץ מאד שיקוים תיכף דברי האגרת טרם יסע שכנגדו להשר. משא"כ הרוצה היושר כשמביא אגרת מהשר הנה זה אינו נחפז למהר לחוש מעשהו כי אינו מפחד משום דבר.

ע״הוזהו הענין עצמו בזה, כי נודע (תנחומא טו, ה) ששר של מצרים טען הללו עובדי עו"ג כו' ואינם ראוים לגאולה, ומשה רבינו ע"ה עמד נגדו בעד ישראל, אכן בעצמו ידע שלא היו ראוים אז לגאולה רק השי"ת בעצמו מיהר את הקץ, לכן מיד שניתן רשות מהקב"ה שיגאלו היו נחפזים לגמור היציאה ממצרים טרם יקטרג שר של מצרים, משא"כ לעתיד לבוא שארז"ל (סנהדרין צ"ז:) אין הדבר תלוי אלא בתשובה, ואז בדין תהיה הגאולה, אז אין צריך חפזון.

ע״ווהטעם מה שגאולת מצרים היתה אף בלא תשובה ולא כן גאולה העתידה, היינו להיות אז לא היה גאולה שלימה והיה יכול להיות אף שלא היו כדאין כ"כ, משא"כ לעתיד לבוא שרוצה הקב"ה להעלותנו במדרגה רמה וישכון בינותינו בקביעות ויהיה ברית שלום לא יופר, לכן אי אפשר אם לא נשוב בתשובה שלימה, וזהו אומרו הברו כו', ר"ל עשו תשובה כי לא בחפזון תצאו, ר"ל כי גאולה זו שאתם מצפים אי אפשר שתהיה כראשונה שהיתה בחפזון, מחמת שלא הייתם ראוים לגאולה וכנ"ל ואף על פי כן נגאלתם, אבל עתה לא יהיה כך כי לא תהיה הגאולה עד שתהיו כדאין ותהיה הגאולה בדין ולא יהיה חפזון, והטעם כי הולך לפניכם ה' כו' ר"ל שהש"י רוצה להעלותכם במעלות רמות ושישכון בינותיכם תמיד, לכן אי אפשר אלא בהקדם תשובה. דרוש מדבר בגנות הגאוה

ע״זאתם נצבים היום כולכם כו' כל איש ישראל. פירש"י שכינסם משה רבינו ע"ה להכניסם בברית. ויש לדקדק בלשון נצבים, היה לו לומר עומדים, ותו מאי נפקא מינה אם הם בעמידה או בישיבה, ומיותר לגמרי תיבת נצבים והיה לו לומר אתם היום כולכם לפני ה' כו'. ותו אחר שכלל תחלה ואמר כולכם מה פרט עוד הפעם הראשים והזקנים והשוטרים וכל איש ישראל. ותו באומרו כל איש ישראל תיבת איש מיותר והיה די באומרו כל ישראל. טפכם נשיכם וגרך כו'. יש לדקדק כי באמירת כל ישראל לכאורה נכלל הכל, ומצד הסברא לענין להכניסם בברית ודאי הסברא נותנת שיתאספו כולם הגדולים והקטנים וכן חוטבי עצים, דהא קי"ל בגיטין פ"ב (כ"ג: רש"י ד"ה אף שלוחכם) דעבדים בני ברית הוו דאיתנהו במצות, ואם כן מאיזה סברא הוי אמינא שיגרעו אלו עד שהוצרך לפרש. ותו דלכאורה הכל מיותר דמה הוצרך לספר להם כל זאת שהם שם באותו מעמד קיבוץ כולם כי מסתמא ידעו, או אפילו אם היה יוכל להיות עולה על דעתם שחסר שם איש אחד, מאי נפקא מינה להו, דמ"מ כיון שהם שם ונכנסו לברית מחויבים לקיים.

ע״חלעברך בברית כו' למען הקים כו' ולא אתכם לבדכם כו' כי את אשר ישנו פה כו' ואת אשר איננו פה עמנו היום. קשה דהא תחלה קאמר שכולם הם שם ולא נפקד מהם איש, ודרז"ל ידוע. ותו אם יצוייר שאיזה איש איננו שם איך אפשר לכרות עמו ברית, דלמא אי הוה הכא לא רצה, וגם דמסתמא כיון שלא בא לאותו הקיבוץ ודאי שאינו רוצה ליכנס באותו הברית. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים כו' ותראו את שקוציהם כו' כסף וזהב אשר עמהם. (אשר עמהם מיותר ודברי רש"י ז"ל ידוע). פן יש בכם איש כו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם. יש לדקדק, לבבו פונה משמע רק במחשבה והא קאמר בתר הכי לעבוד את אלהי הגוים ההם א"כ מיירי בעובד גלולים ממש, ואם כן היה לו לומר אשר פונה היום מעם ה' ולא לבבו פונה, ותו דתיבת ללכת מיותר ומאי נפקא מינה אם ילך לעבוד או יעבוד במקומו.

ע״טגם יש לדקדק דלא מסתבר שיוכיחם משה רבינו ע"ה לאותו הדור על עסק עבודת גלולים ומי חשידי בעיניו בהכי, הלא הם היו בני דור המדבר שהיו דור דעה ומסתמא אבותיהם ספרו להם כל הנסים, וגם ביניהם היו מקצת שהיו מיוצאי מצרים עדיין כמבואר בבבא בתרא (קי"ז:), ואם כן איך הוי אמינא שהם יעבדו עבודת גלולים, ומה גם שהיו תלמידי משה רבינו ע"ה שהוא בודאי הדריכם תמיד למוטב, ותו דאף אם תאמר שהיו חשודים בעיניו, מ"מ איך בשעת כריתות הברית לא יזכיר רק הדבר החמור, היה לו להזכיר כל מצות התורה בכללם לכרות ברית עליהם, אבל בהזכירו רק עבודת גלולים יאמרו שאינו מקפיד רק ע"ז.

פ׳והיה בשמעו את דברי האלה הזאת כו'. כבר פירשתי בזה לעיל דהכוונה שישמע האלה הזאת הכתובה במשנה תורה שמיתת צדיקים תהיה, וע"ז יסמוך לומר שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים יכפר, ועל זה השיב לא יאבה ה' סלוח כו'. ויש לדקדק דתיובתא חזינן הכא ופירוקא לא חזינן, דהא קושית אותו האיש קושיא וטענה חזקה, כיון שהמדה דהצדיק נתפס א"כ שלום יהיה לי, והתירוץ שהשיב משה רבינו ע"ה, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כו' זה לא ידענו דהא באמת המדה אינו כך אלא דהצדיק נתפס. לא יאבה כו' כי אז יעשן כו' האלה הכתובה בספר הזה כו' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. קשה מדוע תחלה אמר בספר הזה ואח"כ בספר התורה הזה ולמטה אמר עוד הפעם בספר הזה. ואמר הדור האחרון כו' את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה. יש לדקדק כפל לשון מכות הארץ ותחלואיה. כמהפכת סדום ועמורה כו'. יש לדקדק מה ענין סדום שהוא שממת עולם. ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כו' ואמרו על אשר עזבו כו' יש לדקדק דזו הקושיא על מה עשה והתירוץ על אשר עזבו הם דברים פשוטים ומובנים מעצמם וילכו ויעבדו יש לדקדק אשר עזבו את ברית כו' וילכו ויעבדו כו' הוא כפל לשון דהא הכל אחד. ויחר אף ה' כו' ויתשם כו'. יש לדקדק בהם כפל לשון.

פ״אוהנה המעיין בדרושים הראשונים בפרשה זו יראה שהרבה מהדקדוקים הנ"ל יישבנו שם וקצת אשר לא נתישב שם, והדרוש הזה אמרתי פעם אחת בבואי לעיר קטנה, וראיתי שמחמת שמעולם אין דר שם נשוא פנים המה כולם מתגאים כל אחד ואחד על חבירו מקטנם ועד גדולם, והיטב חרה לי על הדבר ואמרתי שם בבית הכנסת דרוש זה לגנות הגאוה כאשר תראה לקמן.

פ״בונקדים לבאר פסוק בתהילים (ק', ג) שאמר דוד המלך ע"ה דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו בואו שעריו בתודה כו', ואין לתיבות אלו שום חיבור והמשך. ופירשתי בהקדם מה שאמרו רז"ל לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (תנחומא עקב ג', א) בזכות שאתם ממעטין עצמכם לפני חשקתי בכם, כי כשאני משפיע גדולה לעכו"ם הם מתגאין זה אומר אעלה על במתי עב וזה אומר מושב אלהים ישבתי, אבל כשאני משפיע גדולה לישראל הם ממעטין עצמן לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה רבינו ע"ה ונחנו מה כו'.

פ״גויש להבין בזה שני דברים, חדא, קשיא לכאורה מאיזה סברא יהיה הדבר הזה שכל יותר שיש גדולה לאדם יותר יושפל ויכנע דעתו, הלא הסברא החיצונה בודאי הוא להיפוך, וא"כ קשה בשלמא כאשר ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ונראה בעליל שהקב"ה חפץ בענוה ומואס בגסות, ממילא כל אדם ואדם מדריך עצמו ומלמד את עצמו עד שיבא לידי מדה זו להיות נבזה בעיניו נמאס, משא"כ קודם שנודע דבר זה שהקב"ה חפץ במדה זו, אם כן ודאי הסברא היתה שכל שיש יותר גדולה לאדם יותר דעתו זחה עליו, ואם כן מאין באו ישראל לידי מדה זו שכל מה שיש להם יותר גדולה יכנעו יותר, דמשמע ודאי שמצד טבעם הם כך, ובאמת מנהג זה הפך הטבע והפך השכל, ומאין היה להם מדה זו קודם קבלת התורה.

פ״דשנית, מה דקשיא לן הכל טעמא מאי, מדוע טבע של ישראל שכל מה שיש יותר גדולה יושפל יותר וטבע של עובדי כוכבים להיפך. ובשלמא אחר קבלת התורה ודאי כך הוא כי כל איש אשר בשם ישראל יכונה דעתו שפילה בהיות כך הוא דרכה של תורה, משא"כ העובדי כוכבים שלא קבלו התורה הם הולכים במושכל ראשון להתגאה בגדולה. משא"כ קודם קבלת התורה מה נשתנו אלו מאלו, ומהיכן לקחו אלו טבע זו ואלו ההיפך, הא אמרינן דבשביל מדה זו בחר הקב"ה בישראל ואם כן אין מובן.

פ״הואמרתי להסביר דבר זה בהקדם ענין והחיות רצוא ושוב וענין הרקיע על ראשי החיות. הענין הוא, כי בהשתלשלות העולמות שנשתלשלו וירדו זה למטה מזה מעלה לעלול, ובכל עולם נבראו תולדות אותו העולם אשר כלולים בהם קדושת אותו העולם, כמו בעולם היצירה כלול במלאכים מקדושת היצירה, זולת בזה העולם נותן נשמה לעם עליה כלולה מקדושת עולמות הגבוהים. וכל תולדות עולם אחד אי אפשר להשיג ולהתקדש מהקדושה שלמעלה מהם, כי אם יתקרבו יותר מהשגה שנבראו בטלים ממציאותם, כי מציאותם אי אפשר לסבול יותר קדושה ורוחניות והתקרבות מה שניתן בהם בעת מציאותם, ועד פה תבא ולא תוסיף. זולת האדם מצד נשמתו יוכל לילך ולהתקרב ממדרגה למדרגה, ומ"מ גם באדם יש גבול דהיינו עד אותו המקום שזיכך נשמתו וטיהרה וקידשה בקיום התורה ופרישות, עד אותו מקום יוכל להשיג ולהתקרב לאט לאט, משא"כ כשהדבר שלא בהדרגה יש ג"כ ביטול מציאות על דרך הציץ ומת (חגיגה י"ד:) ועל דרך בקרבתם לפני ה' וימותו.

פ״וולכוונה זו ארז"ל (בבא בתרא ע"ה.) מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, ירצו בזה, היות ידוע כי גוף ההשגה הוא התענוג של עולם הבא, והחופה האמורה הכל רומז להשגות גדולות וקדושות, ממילא כל מי שקידש עצמו יותר בקיום התורה נתקרב יותר והשגתו יותר, והאיש אשר למטה ממנו שלא קידש עצמו כזה אם כן השגתו יש לו גבול עד פה תבא ולא תוסיף, וכאשר ירצה להתקרב להשגתו של זה שלמעלה ממנו במדרגה יתבטל ממציאותו, וכינו זאת לדבר הנשרף וירמזו על ביטול מציאותו שהוא כנשרף מלהבת אור הקדושה שאינו יכול לסבול. וזהו מאמרם ז"ל שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, ר"ל שיוכל לישרף ממציאותו בהשגת חבירו, וזהו ענין המלאכים המתחדשים בכל יום ונשרפין, היינו בבואם להשיג יותר משרשן ולהתקרב יותר אזי הם בטלים ממציאותן.

פ״זוהנה יש שני מיני מלאכים, האחד אשר מוכרח שיהיו חיים וקיימים לקיום העולם, כי עולמות שלמטה נשתלשלו מעולם המלאכים, ובקיומם מושפעים העולמות שלמטה, והב' הם אותן המלאכים המתחדשין בכל יום ונתבטלים כאמור. ולפי שכל הנמצאים משתוקקים לעלות לשורשן ולהתקרב בהשגה ויש לחוש פן יתבטלו, ובאמת הם מוכרחים להתקיים לקיום העולמות לכן זה ענין רקיע שעל ראשי החיות, והוא מענין גבול ומסך מבדיל בין עולם המלאכים לבין שורשן, שהוא עולם שלמעלה מהם, בכדי שיהיה גבול להשגתן והתקרבותן.

פ״חואולם אף על פי כן לרוב תשוקתם לעלות ולהתקרב והם משוטטים מעט למעלה מהמסך שלהם בהשגתם, והיה נמשך להם ביטול מציאות, לכן זהו ענין החיות רצוא ושוב שהם מוכרחים מיד להוריד השגתן, וכל מה שהם פורחים בהשגתם למעלה מגבולם הוא בהעברה בעלמא כמי שהוא רץ בהעברה וחוזר מיד, וזהו רצוא ושוב, ולטעם זה נקרא הקדושה אין כנודע מספר הזוהר, וזה כי תיבת אין יש בו שני משמעות, לאו והן, כאשר בלשון הש"ס (שבת קי"ג.) אין ולאו ורפיא בידיה, הרי שלשון אין יש בו במשמע הן, וזהו טעם שנקרא הקדושה אין, כי יש בו שני דברים מציאות וביטול מציאות, כי באמת הוא מציאות קדוש וטהור וזך מאד ובהיר, ואולם לרוב דקותו ובהירתו כל מה שעולה הוא יותר דק ויותר בהיר עד שלא ניכר ונישג, לכן שם הקדושה אין, כי יש בו מציאות וביטול מציאות ביחד, ובכח הבורא ב"ה לעשות שני הפכים בנושא אחד מציאות והעדר, וזהו ג"כ ענין רצוא ושוב דהיינו מציאות והעדר.

פ״טולטעם זה לפי שנשמות ישראל אצולים והם חלק אלוה ממעל, לכן לרוב קדושתן הם שני ענינים דהיינו מציאות והעדר, כי נאצלו ממקום קדוש אשר לו מציאות והעדר, וכל מה שהנשמה מתקרבת יותר לשורשה נמשך לה יותר ביטול מציאות, עד שההעדר יותר מהמציאות, וכענין הנר נגד האבוקה שכל מה שמתקרבת להאבוקה כהה אורה, עד שנכנסת לתוך האבוקה ממש ונעשה הכל אחד ומתלהבת בכלל האבוקה, כך כל מה שמתקרבת הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, אזי בהתקרב החלק אל הכל הוא כערך הנר לפני האבוקה, ולכן נמשך לה ביטול מציאות עד שההעדר יותר מהמציאות, והוא כענין רצוא ושוב שאמרנו, עד שזוכה הנשמה על פי מעשיה שתתקרב בעולם שכולו ארוך אל הכל ממש, ונכלל החלק בתוך הכל והבן.

צ׳ולכן גדולת ישראל והשגתן שנמשך ממקורו ממקור נשמתם, ממילא כל מה שתתרבה גדולתן והתקרבותם נמשך להם יותר העדר, וזהו ענין הענוה אשר הוא טבע דבק לאיש הישראל, וזהו כוונת אמרם כל מה שאני משפיע להם גדולה הם ממעטין את עצמם לפני, כי כל מה שתתרבה התקרבותן וגדולתן יש בהם יותר העדר, משא"כ חיות העובד גלולים אשר הוא נמשך מהס"א שהוא מרוחק מהקדושה, וכלל הדברים מה שהוא קרוב להקדושה נמשך לו יותר העדר, וכל מה שמתרחק מהקדושה מציאותו יותר נתגשם, כאשר נראה בהשתלשלות העולמות שכל מה שנשתלשל שיורד ונתרחק ממקור הקדושה אזי כפי ריחוקו כך הוא גסותו ועבותו, ולכן בעובדי כוכבים הוא ההיפוך שכל מה שנשפע להם גדולה וכל השפעה הוא דרך מקורו, ומאחר שמקורן בטומאה ממילא גדולתן דרך שם נשפעת, נמצא שכל מה שיש להם יותר גדולה והתקרבות למקורן אזי נתרחקים יותר מהקדושה, ובטל מהם ההעדר ונקנה להם מציאות, וזהו אומרם כל מה שאני משפיע גדולה לעו"ג הן מתגאים, כי נקנה להם מציאות ונסתלק מהם ההעדר.

צ״אולטעם זה הקליפה נקרא לא, כי בענינים אלה ההעדר הוא סיבת קיומו, כי ההעדר בא מחמת קורבתו יותר למקור המקורות, ולכן זהו סיבת קיומו, כי הקב"ה חי וקיים, משא"כ המציאות הנמשך מהתרחקות הקדושה הוא סיבת ביטולם, כי כל נמצא מוכרח להתבטל, כי כל מה שיש לו תחלה יש לו תכלה, רק קיום הנמצאים הוא בסיבת הקורבה להמקור והבן. ולסיבה זו ארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו עובד גלולים, דלכאורה איך ידומה הגאוה לעבודת גלולים ובאיזה דרך יבא מתוך גאוה לעבוד עבודת גלולים, ולפי האמור כי נשמת ישראלית מצד טבעה ומקורה אי אפשר כלל שיהיה בה גאה וגאון, ולכן בראותנו איש ישראל מתגאה הנה נודע בבירור שכבר נפשו עקורה ממקורה ע"י מעשים רעים שקדמו לו, והוא שואב חיותו ומושפע מהס"א ממקור חיותו של עובד גלולים, דאם לא כן אין באפשרי כלל לנשמה ישראל להיות מתגאה, ולכן המתגאה כאלו עובד גלולים, והיינו מצד שכבר חיותו נשפע מהס"א, ולכן עי"ז אפשר למתגאה לבא ממדרגה למדרגה עד שתביאהו לעבוד עבודת כוכבים בפועל, כמאמרם ז"ל (שבת ק"ח:) כך הוא דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודת גלולים, כי הוא מסיתהו בהדרגה מעט מעט.

צ״בוהנה לפי האמור הנה מה שישראל הם ענוים ולא כן העובד גלולים אין זה מצד בחירתם וטובתם, רק כי הקב"ה בעצמו הוא העושה הדבר הזה, כי נתן נשמה לעם ישראל ממקום היותו מציאות והעדר, משא"כ לעובד גלולים נתן נשמה ממקור אחר ולכן בטבעם להתגאות, ואם כן מדה טובה זו אשר לישראל והמדה רעה אשר לעו"ג הוא מעשה הש"י בעצמו. ולפ"ז קשה איך אמר קרא לא מרובכם כו' כי אתם המעט, ואמרינן שבשכר שהם ממעטים את עצמם בחרם הקב"ה לעם, הרי מדה זו לא משלהם היא רק משל השי"ת בעצמו ומה שכר מגיע להם בעד זאת.

צ״גותירצתי דרך משל, שהיה עשיר אחד גדול ולו בת יחידה והיה חפץ להשיאה לבעל, ונסע אל הישיבה אשר שם תלמידים הרבה לנסותם, ומי מהם אשר ייטב בעיניו יותר מזולתם בלימוד אותו יבחר ויעשרהו ויתן לו את בתו לאשה. ויהי מדי בואו לשם מצא אחד חן בעיניו מאד וחפץ היה לבחור בו כי אהבו, אכן אי אפשר לעשות כך וצריך לנסות כדרך כל הארץ. מה עשה נסה אותם בדבר חריפות גדול ועמקות, וידע ששום אחד מהם לא ישיג אותו הדבר אם לא יגיד להם, וקרא בסתר לאותו אשר נשא חן בעיניו והגיד לו את דבר החידה, ואח"כ בין כל התלמידים אשר כולם רצו לידע את החידה ולא יכלו, ויבא הוא בתוכם ויגד לו, ויגד העשיר להתלמידים ראו כי בזה אני בוחר עבור יודעו להשיב לי את אשר שאלתיו.

צ״דוהנה אותן התלמידים לא הוקשה להם כלום מדוע בחר בזה, כי הם סברו שמלבו הגיד לו את אשר שאל, משא"כ זה עצמו שידע כי אותו העשיר הוא בעצמו הגיד לו את דבר החידה, ולא די שהגיד לו אף גם העשירו עבור זה עושר גדול ואת בתו נתן לו לאשה, וכראותו טובה הגדולה הזו התחיל מחבקו ומנשקו על הטובות כפולות אשר עשה לו בחנם בלא דבר.

צ״ההנמשל הוא הענין עצמו שאנו מדברין, כי הקב"ה רצה לבחור בין כל העו"ג אומה אחת לחלקו, ולהטיבה ולהעלותה וליתן לה התורה שנמשלת לבתו של הקב"ה. ומהראוי היה לבחור בין כולם האומה אשר היא טובה מכולם במדות ודיעות, בתוך כך הוטב בעיני הקב"ה אומה הישראלית ונשאו חן בעיניו עד שנתרצה לבחור בם לחלקו, אכן לבלי יהיה קנאה בדבר שיאמרו העובד גלולים מדוע בהם בחר, עשה הקב"ה נסיון שהאומה אשר יש לה מדה זו שכל עוד שיתוסף לו גדולה יותר יושפל דעתו יותר, הוא האומה אשר אבחר לחלקי.

צ״וובאמת שאלה זו הוא חריפות גדול, ובלתי אפשרי כלל לילוד אשה שיהיה לו מדה זו לטבע דבק אשר כל שיוגדל יותר ישפיל דעתו יותר, ואי אפשר זאת בלעדי עזר הש"י במה שנותן נשמה מהקדושה אשר שם מציאות והעדר, והקדים הקב"ה ונתן נשמות אלו לעם ישראל ומחמת זה יש להם מדה זו, משא"כ העובד גלולים אי אפשר כלל שיבואו למדה זו, ואמר הקב"ה ראו כי בהם בחרתי עבור זו הטובה שמצאתי בהם את אשר חפצתי, ממילא בעיני העו"ג אין התימה מה שהקב"ה בחר בישראל, כי רואים הם זו המדה טובה אשר בהם, משא"כ עם ישראל בעצמם הם יודעים שמדה זו לא משלהם היא רק משל הקב"ה, ולא די במה שהשפיע להם מדה טובה הזו, אף גם זאת עשה שבעבור זה בחר בנו מכל עם ונתן לנו תורתו, הנה עלינו להודות ולהללו מאד על הטובות כפולות אשר עשה לנו בחנם.

צ״זוזהו עצמו מה שהודה דוד המלך ע"ה להקב"ה ואמר הוא עשנו ולא, ר"ל הקב"ה בעצמו עשה זאת אשר בטבע בריאותנו המציאנו באופן שיש בו מציאות והעדר ביחד, והיינו הוא עשנו ולא כפי הכתיב שהוא לא באל"ף, שהמציאנו במציאות והעדר, ומחמת זה הוא בנו מדת הענוה, ועי"ז עצמו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, שע"י המדה שהוא עצמו הטביע בנו עי"ז בחר אותנו להיות עמו וצאן מרעיתו, הרי זה טובות כפולות בחנם, ולכן בואו שעריו בתודה כו' וק"ל.

צ״חונקדים עוד מה שפירשתי מאמר רז"ל (איכה רבה ה, סה) חטאו בכפלים ולקו בכפלים חטאו בכפלים דכתיב (איכה א, יח) חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים כדכתיב (ישעיה מ, ב) כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, והקשו המפרשים איך יצוייר חטא בכפלים הלא חטא היינו מי שעובר על מה שכתוב בתורה, ואם יאמר חטאה בכפלים היינו שעשה עבירות פעמים הרבה, מהו אומרו ולקו בכפלים, למה זה נקרא כפלים, הרי ודאי לפי מנין העבירות שעשה ככה הוא העונש.

צ״טוביארתי דבר זה על פי דברי חובת הלבבות שאמר החכם לתלמידיו אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם במה שהוא יותר חמור מהעון אמרו לו ומהו אמר להם הגאוה והגאון ע"כ. הנה הסביר להם שלפעמים עבירה שאדם נכשל בה הוא לא יותר טובה מאם עושה מצוה, כי הגאוה הוא חמור יותר מהעון כי הוא נחשב כעובד עבודת גלולים, ולכן האדם אשר לא בא שום עבירה לידו יצוייר לו שעי"ז יבא התרוממות וגיאות בלבו עבור שאפילו פעם אחד לא עשה עבירה, משא"כ כשנכשל איזה פעם בעבירה אז שוב לא יבא לידי גאות, כמש"ה (תהילים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, והוא מתבושש תמיד מחטאתו אשר חטא ואי אפשר לו להתגאות.

ק׳הרי שמי שאין לו שום עון יש בו מעלה וחסרון, המעלה שהוא נקי מעבירות, והחסרון הוא שיוכל להתגאות, ומי שיש לו איזה עונות יש בו להיפך מעלה וחסרון, החסרון הוא שאינו נקי מעונות, והמעלה הוא שאינו מתגאה. ויש אדם שיש בו תרתי לטיבותא, שהוא נשמר ברוחו ואין בידו שום עון אשר חטא, ואפילו הכי הוא שפל רוח בפני כל אדם. ויש ג"כ אדם שיש בו תרתי לריעותא, שמלבד שעונותיו עברו ראש, הנה הוא ג"כ מתגאה ונחשב בעיניו לצדיק הראשון כי אינו רואה נגעי עצמו, הנה זאת היא מדה רעה תרתי לריעותא, תרי ריעותא דסתרי אהדדי.

100

ק״אוכיוצא בזה שמעתי בשם גדול בפסוק (איכה א, ו) היו שריה כאילים, ואמרו ז"ל (שבת קי"ט:) למה נמשלו שרים שבאותו הדור כאילה לומר לך מה אילה זו ראשה של זו בצד זנבה של זו כך היו סנהדרין שבאותו הדור. ופירש כי הענוה נמשך מצד היות האדם שפל ברוחו וירא שמים ומכיר כל הפחיתות והחסרונות שיש בו ומתבייש בהם תמיד, וכל המדות טובות שיש בו אינו רואהו כלל מצד היותו מפחד כל היום תמיד מעבירות והחסרונות שבידו, משא"כ בחבירו אינו רואה רק המעלות ומדות הטובות ולא החסרונות, לכן הוא בעיניו נבזה ונמאס נגד כל מי שרואה, כי הוא מעריך חסרונותיו נגד טובותיו של חבירו.

101

ק״בוהגאוה שאדם מתגאה נגד חבירו נמשך מצד היות בו מעט יראת שמים או לא כלום, ולכן כל עבירותיו וחסרונותיו קטנים מאד בעיניו, עד שלרוב קטנותן נעלמין הם ממנו לגמרי, וכל הטובות ומעלות שיש לו המה אצלו גדולים ורבים מאד, משא"כ בחבירו כל המדות טובות אשר הוא רואה בו המה קטנים מאד, וחסרונות חבירו רבים ורעים מאד בעיניו, ולכן מתגאה נגדו כי הוא מעריך תמיד מעלותיו נגד חסרונות חבירו, ולזאת הסיבה ארז"ל (יומא ט:) שבית המקדש נחרב בעון שנאת חנם, וזה נמשך ע"י האמור כי כל אחד לא ראה חסרונותיו רק טובותיו, ובחבירו לא ראה רק חסרונותיו, ולכן היו שונאים זה את זה חנם, וזהו שרמזו רז"ל שהיה ראשו של זה בצד זנבו של זה, ר"ל שכל אחד העריך מעלותיו דהיינו ראשו נגד חסרונות חבירו והבן ודפח"ח.

102

ק״גוזהו עצמו ענין חטאו בכפלים שאמרו רז"ל, וירצו שהיה בחטאם תרתי לריעותא דלא די שחטאו והיה להם חסרונות רבות, אם כן מהראוי היה שיהיה להם עכ"פ הטובה הנמשך מהחסרונות דהיינו מניעת הגאוה, ובאמת הם לא עשו כך רק לא ראו כלל חסרונות עצמם ונתגאו, נמצא שחטאם היה תרתי לריעותא תרתי דסתרי אהדדי, וזהו שקראו רז"ל שפיר חטאו בכפלים, ולסיבה זו נדונו מדה כנגד מדה ולקו בכפלים.

103

ק״דונבאר מהו ענין לקותא בכפלים, איך יהיה מדה כנגד מדה. ונקדים דהנה הקשו המפרשים הרי ארז"ל שאמר הקב"ה לאברהם שמיתת צדיקים יכפר על כלל ישראל, ואם כן מדוע בחורבן בית המקדש מאחר שנהרגו בזדון חסידי עליון ולמה לא הציל מיתתן את כלל ישראל, והיה הרג רב גם בכלל ישראל וכבר דברתי מזה לעיל בפרשה זו.

104

ק״הועם מה שאמרנו תירץ בטוב, כי הקב"ה מתנהג עם כל הבריות מדה כנגד מדה, דאפילו בזמן שישראל חוטאים ויודעים פחיתותם ויש ביניהם צדיקים ואותן החוטאים מכירים ערך עצמם וערך הצדיקים, אז כך היא המדה שהעמיד הקב"ה בעולמו שנוטל את הצדיק והדור מתכפר. משא"כ אם הרשעים מתגאים ומחזיקים עצמם לצדיקים ואין מכירים כלל ערך הצדיקים, ואדרבה אין הצדיקים נחשבים להם לערך עצמם לכלום, וכמאמר הכתוב (ישעיה סה, ה) אל תגש בי כי קדשתיך, אז העונש כפול כי הצדיק נתפס בעונות הדור, עבור שכך היא המדה שהוא נתפס, ואעפ"כ אינו מכפר על הדור לפי שהקב"ה דנם מדה כנגד מדה, והלא הם בדעתם הם המה הצדיקים וזה הצדיק לא נחשב בעיניהם לצדיק, אם כן לדעתם אין מיתתו מכפרת עליהם, כי הלא לכל אחד ואחד לדעתו ורשעתו שאומר שהוא הצדיק, אם כן ראוי שיהיה הוא הנתפס בעון הדור, ולכן כך הוא ונענשים כולם איש בעונו ימות, משום הכי בחורבן בית המקדש שהיה להם הגאוה ראשו של זה בצד זנבו של זה כאמור, לכן עלתה להם כך שהצדיקים מתו, ואפילו הכי כלל ישראל לא נתכפרו, ונתיישב קושית המפרשים הנ"ל. וזהו עצמו אמרו ז"ל חטאו בכפלים דהיינו עבירות שחטאו היה בכפלים, תרתי לריעותא חוטאים וגאים, ולכן לקו בכפלים שהיה העונש תרתי לריעותא מדה כנגד מדה, שהצדיקים נתפסו ואפילו הכי לא נתכפר הדור והבן.

105

ק״ווהנה מצינו בדורו של משה רבינו ע"ה ג"כ שהיה מדה זו בהרבה מהם וכמצינו במחלוקת קרח שאמרו (במדבר טז, ג) רב לכם כי כל העדה כו' ומדוע תתנשאו, וכן כמה פעמים נאמר וילונו על משה כו', וכל זה גרם להם גסות הרוח, וכן שחשדוהו באשת איש (סנהדרין ק"י.) וכדומה, הרי שהיה בהם גאוותנים שלא נחשב משה רבינו ע"ה בעיניהם, ובאמת עם ישראל בטבעם רחוקים ממדה זה כנ"ל, רק ירשו דבר זה מצד היותם במצרים ושם נתגדלו, ומצרים נקראים רהב שהם גאוותנים כנודע, וכן אח"כ עברו בין שאר עכו"ם ומדתם היא שהם מתגאים, ומצרים על כולם, ומצד שישראל נתגדלו ביניהם למדו מדתם כי הרגל נעשה טבע, ולכן נמצאו בהם גאים, וכמש"ה בפרשת קרח ודתן ואבירם (במדבר טז, כז) יצאו נצבים, ופירש"י ז"ל דלשון נצבים ביאורו שיצאו בקומה זקופה ונתגאו נגד משה רבינו ע"ה, עם היותם רשעים אפילו הכי נתגאו וחשבו עצמם לצדיקים כמשה רבינו ע"ה או יותר ממנו.

106

ק״זואחרי שראה משה רבינו ע"ה שיש מדה זו בישראל, לכן בעת שהכניסם בברית התורה הוכרח להוכיחם להסיר מהם מדה רעה זו, והסביר להם איך כל מעלת ישראל אשר בעבורם הקב"ה מכניסם בברית תורתו יותר מכל שאר עובד גלילים, היינו עבור שטבעם בשפלות מצד היותם מציאות והעדר, ולכן כיון שאני מכניסכם בברית מוכרחים אתם להסיר מדה רעה זאת מקרבכם, והסביר להם איך מדה זו רעה מאד מאד בכדי שיפרשו ממנה.

107

ק״חובזה יבואר המשך כל המקראות כולם. אמר אתם נצבים כולכם נצבים היינו קומה זקופה וגאוה כאמור. והנה גדר הגאוה וגדר הענוה ומדה בינונית הממוצע ביניהם כך היא, כי הגאוה היינו מי שהוא אדם שפל ומלא פחיתות וגרוע מחבירו מחזיק עצמו יותר ויותר טוב וחשוב ממה שהוא, ובעיניו הוא ראוי להיות ראש שבטי ישראל. וגדר הענוה הוא ההיפוך, שאיש טוב וצדיק ובעל מעלות ומדות טובות וראוי להיות ראש וליתנו עליון, הוא מוחזק בדעתו לפחות שבפחותים ונבזה בעיניו נמאס. ומדה הממוצעת היינו שכל אחד מכיר ערכו כפי מה שהוא, ומכיר פחיתותו נגד מי שהוא טוב ממנו, וגם מכיר מעלתו נגד מי שהוא פחות מערכו.

108

ק״טוזה יהיה שטח המקראות, אמר להם תימה עליכם כי אתם נצבים היום, 'נצבים' דייקא, כי ביום הזה שאתם באים שאכניס אתכם בברית התורה ואתם יש לכם מדה זו שאתם נצבים בקומה זקופה וגאוה. וביאר להם גדר הגאוה שאני רואה בכם כך הוא, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם הם כל איש ישראל, ר"ל כל איש ואיש מכם הוא חפץ להיות ראש וזקן או שוטר, כי השפל שבשפלים מוחזק בעיני עצמו לראש בני ישראל. ולא זו בלבד שאתם מתגאים אלא אף גם טפכם נשיכם ג"כ יש להם מדה זו, הגם שלא יאה יהירותא לנשי (מגילה י"ד:), והנה אם נכבד ובעל משפחה מתגאה אין כל כך תימה בדבר, אלא אף גם וגרך אשר בקרב מחניך, היינו מי שאינו בעל משפחה רק גר בעלמא שבודאי לא נכון שיתגאה, כמש"ה האחד בא לגור וישפוט שפוט, ואפילו הכי גם הם מתגאים.

109

ק״יוהנה אם אדם עשיר שפרנסתו מזומנת לו בקל הוא מתגאה אין כ"כ תימה בדבר, אכן איש דל ואביון אשר פרנסתו באה בטורח גדול אם הוא מתגאה הוא דבר רע, וכמשרז"ל (פסחים קי"ג:) שהקב"ה שונא דל גאה, וזהו אומרו מחוטב עציך עד שואב מימיך שאפילו הדלים והבעלי מלאכות הם מתגאים. ואיך אתם נצבים בקומה זקופה לעברך בברית ה' אלהיך כו' והרי ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, ר"ל מדוע אני כורת אתכם לבדכם ובחרתי בכם מכל העובד גלולים, היינו מטעם כי אשר ישנו פה ואיננו פה, ר"ל מצד היות נשמת ישראל במציאות והעדר ביחד, ואם כן איך עולה על רוחכם שבגיאות וקומה זקיפה תכנסו בברית.

110

קי״אאמר עוד להודיעם מהיכן בא להם מדה זאת אשר לא בטבען להיות כך, לזה אמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים שהם גאים וכן בקרב הגוים אשר עברתם, שטבע כל העובד גלולים להיות מתגאין, ועי"ז ותראו את שקוציהם כו' אשר 'עמהם' דייקא, הסביר להם כי לא בעבודת גלולים ממש מדבר כי לא חשידי ליה על עבודת גלולים, רק העבודת גלולים אשר 'עמהם' דייקא, היינו בפנימיותם וטבעם דהיינו הגיאות שהוא נחשב כעובד גלולים, לזאת אני חושש פן יש גם בכם איש כו' אשר לבבו פונה היום, 'לבבו' דייקא, ר"ל אולי מחמת שהייתם בין העו"ג למדתם דרכם להיות לב מתגאה, ואם תהיו סבורים שאין כל כך רעה במדה זו, לזה אמר ללכת לעבוד כו' שמדה זו הוא תולדה דעבודת גלולים, ויכול ללכת על ידה ממדרגה למדרגה עד שיבא לעבוד עבודת גלולים ממש, כמאמרם כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו לך עבוד כו', ואני חושש אולי יש בכם דבר זה ומדה זו, ולא זו בלבד רק והיה כשמעו כו' והתברך כו' שיסמוך את עצמו לאמר שלום יהיה לי כי יסמוך על מיתת צדיקים, לזה אמר כי אין הדבר כך כי אז (ר"ל אחר שיש לכם מדת הגאוה) יעשן אף ה' באיש ההוא בעצמו ולא יכופר במיתת צדיקים.

111

קי״בורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ירצה בזה כי מקום שאומר בספר הזה היינו התוכחת של משנה תורה ששם כתוב מיתת צדיקים, ובמקום שאומר בספר התורה הזה ירצה התוכחה הראשונה שאינה באותו ספר, לכן אמר בספר התורה הזה והכוונה לתוכחה הראשונה ששם עדיין לא היה מיתת צדיקים, רק החוטא עצמו נידון. וזהו כוונתו כאן כאשר ביארנו, חטאו בכפלים ולקו בכפלים דעבור שמתגאה וחושב בעצמו לצדיק, לכן מודדין כמדתו והוא נענש, אף שבאמת הוא רשע מ"מ כמדתו מודדין. וזהו אמרו ורבצה בו הקללה של ספר זה, דהיינו הקללה הזו שהוא מיתת צדיקים תרבץ בו, כיון שהוא מתגאה עצמו וחושב את עצמו לצדיק.

112

קי״גואמר הדור האחרון כו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, כפל דהיינו שיראו שלקו בכפלים ונעשה גפרית כמהפכת סדום שנחרב לגמרי עבור שלא נמצאו בתוכם צדיקים שיגינו עליהם, כך חרבה ירושלים אף על פי שהיה בה צדיקים ומתו, ואפילו הכי לא כיפרה מיתתן על הכלל, ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת שהלקה בכפלים, ואמרו לתרץ קושיא זאת דמה שלקו בכפלים היינו עבור שחטאו בכפלים, וזהו אומרו על אשר עזבו כו' היינו שהיו רשעים וגם וילכו ויעבדו אלהים אחרים (היינו גאוה שהוא כעובד גלולים) אשר לא ידעום ולא חלק להם, ירצה שמדה זו אין בטבע נשמות ישראל שיהיה כך, רק בעובד גלולים, ולכן עבור שחטאו בכפלים לכן לקו בכפלים, וזהו אומרו ויחר אף כו' להביא הקללה הכתובה בספר הזה היינו מיתת צדיקים, וגם ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה וישליכם כו'.

113

קי״דזהו תוכן כלל הפרשה שהוכיחן משה רבינו ע"ה בעת כניסתן לברית, שירחיקו מעצמם מדת הגאוה כי היא מגונה מאד, ואי אפשר כלל בנשמה ישראלית שיהיה לה טבע זאת, אילולא אם ח"ו עוקר נפשו משורשה ח"ו, ולכן כל איש ישראל כשמרגיש בעצמו איזה פעם קצת שמץ מנהו ממדת הגאוה, אזי מחויב הוא להתפחד ולירא וליבוש ולהכלם בעצמו כי בודאי לא על חנם הוא, כי כל נשמה ישראלית לא תבא בלבה גאוה רק ענוה ושפלות, וכאשר ישים האדם זאת אל לבו יתרגל בענוה. והש"י ישימנו מהעובדים אותו בכל לב אמן. דרוש שאמרתי בק"ק סראקא אלול תקס"ו לצורך נדבת בדק בית הכנסת הק'

114

קי״הדברי הימים (א', כח) ויקהל דוד את כל שרי ישראל כו' ויקם דוד המלך על רגליו הודיע כי עם היותו מלך רב ושליט והיה זה לעת זקנתו, מ"מ לפי שרצה לעשות דבר גדול לאסוף נדבה לבנין בית המקדש עמד על רגליו שהרי אפילו בסתם צדקה כך הוא, כנודע מסידור הארי"י ז"ל גבי ואתה מושל בכל ויאמר שמעוני אחי ועמי אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' לפי שרצה לומר לבנות בית המקדש להשראת שכינה, ואין זה דרך כבוד לומר כך כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, לזה אמר שהבית הוא מנוחה לארון הקודש כי היה תמיד מטולטל, כמש"ה (דברי הימים א יז, ה) ואהיה מתהלך מאהל אל אהל, ועכשיו יהיה מנוחה לארון, ובדרך העברה אמר עוד כמטמין תחת לשונו ולהדום רגלי אלהינו ר"ל כי גם כביכול בית דירה יהיה להשראת שכינתו, כי אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלו הודו מ"מ מאהבתו לישראל צמצם שכינתו בין ב' בדי ארון.

115

קי״ווהכינותי לבנות וגו' ובכל כחי הכינותי לבית אלהי כו' ועוד ברצותי בבית אלהי (ומרוב רצון וחשק שיש לו לבנות בית ה') יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקודש תיבת למעלה, ר"ל חוץ מכל אשר הכינותי שלשת אלפים ככרי זהב כו' ומי מתנדב למלאות ידו היום לה' ויתנדבו שרי האבות כו' וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה הודיע שדוד המלך ע"ה רוצה שיתן ויתנו אחרים, ושמח על נדבת העם כאשר שמח על נדבת עצמו.

116

קי״זויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל כו' וסיים וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך, מתנצל לפני ה' בל יהיה מקום לרואים שמחתם הגדולה לחשוד אותם כמחזיקים טובה לעצמם ונהנים מאד על ריבוי הנדבה העצומה ההיא, לזאת אמר דבריו לפני ה' שאמת שמחתנו היא רק שזכינו להתנדב לבנין ביתך, אבל אין אנו מחזיקים טובה לעצמנו כי ידענו שלא כחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, כי מה כחי ומה כח עמי כאין ואפס הוא ויודעין אנו כי ממך הכל, הן מה שנתנו לך והן הנשאר בידינו הכל הוא ממך.

117

קי״חאכן הקשה בינה לעתים על כפל אומרו ממך הכל ומידך נתנו לך, ע"ש בדבריו הנעימים בדרך דרוש. ולפשוטו ירצה על ב' דברים, כי ביארו המפרשים נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו' (דברים טו, י), ומדייקי מהו אומרו בגלל הדבר הזה כמורה באצבע. ואמרו במשל האב הקונה לבנו קטן פירות הרבה ונתן לו, ואח"כ מבקש מאתו תן לי אחת מהם הנה הילד חכם מבין כי אביו אינו צריך לו כי הכל הוא בעצמו נתן לו ואם יכעוס עליו גם את הכל יקח מאתו, ואם שירצה יתן לו עוד פירות כהנה וכהנה, ומה שמבקש ממנו שיתן לו הוא רק לנסותו לדעת את אשר בלבבו אם הוא טוב שכל ואוהב לאביו כראוי לבן חביב, ולכן מיד נותן לו ברצון גמור וחשק נמרץ לאהבת אביו, ובראות אביו דבר זה קונה לו עוד הרבה ונותן לו, ועל זה נאמר (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד.

118

קי״טאמנם הילד הסכל אינו מבין כל זאת ולמיעוט שכלו אינו אוהב לאביו, ורעה עינו שיתן לאביו פרי אחד ואינו רוצה ליתן לו, ואז אביו כועס עליו ולוקח הכל מאתו, ומוסיף עוד הכות אותו. היתכן ישאלנו איש אחד למה הכית את בנך, הלא אתה לא רצית מאתו רק פרי אחד ועתה לקחת הכל, ומדוע הכיתו, הלא תירוץ קושיא זו פשוטה כביעותא בכותחא, כי לא רצה תחלה רק שבנו יתן לו מרצון לבו, אבל מה שהוא עצמו לקח מאתו בחזקה אין זה כלום, אחר שאין בנו הנותן, ולזה הכהו, והנמשל מובן.

119

ק״כולזה אמר הכתוב ולא ירע לבבך כו', ר"ל עיקר הדבר שתתן ברצון לא בעל כרחך, כגון מפני הבושת או שנתמשכן על הצדקה, כי הרי רק בגלל הדבר הזה שתתן ברצון לב הוא שיברכך ה', כי עיקר הדבר מה שנתן לך הרבה ואח"כ מבקש ממך מעט, שתתן לכלים שבורים שהוא משתמש בהם הם העניים, אין זה כי אם לנסותך אם תתן ברצון לבך, אבל הוא אינו צריך לנתינה שלך שאם רצה היה נותן בעצמו להעני, ואם תתן בעל כרחך אין בזה טעם לשיברכך אלו דברי המפרשים.

120

קכ״אוזה שאמר כי ממך הכל, התנצל לפני ה' שאנו משולים לילד החכם שמבינים אנחנו כי ממך הכל, ולכן אנו נותנים ברצון ושמחים על הנדבה, והוסיף עוד לומר ומידך נתנו לך, לומר שאין הנמשל דומה למשל הילד החכם, כי בהמשל אם אמנם אין ליחס המתנה אל הילד לומר שנתן מתנה לאביו כיון שמאתו הכל, מ"מ יש ליחס אל הילד ב' דברים אחד מעשה הנתינה, כי אחר שהגיעו לידו הפירות מאת אביו נתן בידו לאביו. שנית, הרצון שהיה לו בנותנו לאביו. אמנם בהנמשל לא כן הוא, כי גם היד הוא יד ה' והרצון הוא רצון ה', מצד הנשמה חלק אלוה ממעל המאיר ביד, והוא כח היד ליטול וליתן ומאיר במוחו ונעשה רצון ומחשבה ושכל, והרי זה דומה לילד רך וקטן בן חודש אם נותן אביו לידו פירות וחוזר ונוטל יד הילד ומערה הפירות ליד של עצמו, אין ליחס לילד זה לא הנתינה ולא הרצון, לזה אמר 'מידך' דייקא נתנו לך, ונתבאר זה בדברינו יפה במ"א.

121

קכ״בה' אלהינו כל ההמון הזה אשר הכינונו לבנות לך בית לשם קדשך ומידך הוא ולך הכל וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב, ירצה כי מאחר שכבר התנצל שאין ליחס להם שום מעשה כי הכל הוא מאתו יתברך אם כן הלא כמו זר נחשב כל מעשה ההוא, כי הרי הוא הממציא רבי רבבות עולמות, ואם רוצה להיות לו כביכול בית דירה בישראל מאהבתו להם, הלא יברא בית גדול ונורא יהיה מיוחד להשראת שכינתו וכאשר אנו מקוים בבנין העתיד. לזה אמר כי כל המעשה שאתה רוצה שיתנדבו ישראל לבית המקדש הוא רק לבחון לבבם, אם אין להם אלא לב אחד לך וליתן בשמחה ומישרים תרצה ר"ל אתה רוצה ובוחר במי שיש לו יושר לבב ונותן בשמחה וכיון שכן הוא. הנה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה (ר"ל אני שיודע את לבי הנני מעיד על עצמו שנדבתי ביושר לבב) ועתה עמך הנמצאים פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ר"ל על עצמו אני מעיד כי מכיר ויודע אני מה שבלבי ואמנם עמך אף שאי אפשר לידע מחשבת לבב כל אחד, מ"מ הנה ראיתי שבשמחה מתנדבין.

122

קכ״גה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והגן לבבם אליך. ירצה, כי לפי שרצון לבם ושמחה הוא להם שתשרה שכינתך ביניהם לכן תן להם כפעלם להכין לבבם אליך תמיד, כדי שתתמיד השראת שכינתך ביניהם, הנה ביארנו פירוש המלות של כל הענין.

123

קכ״דאכן נשאר לנו לדקדק באומרו ראיתי בשמחה להתנדב לך, והרי תיבת להתנדב הוא לשון עתיד ומשמעו שראה אותם בשמחה קודם התנדבם שהיו שמחים להתנדב, והלא בפרשה לא נזכר שמחת העם אלא אחר הנדבה, באומרו וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו, ואם אמנם ודאי גם קודם הנדבה היה להם שמחה על שיתנדבו, מ"מ השמחה שאחר הנדבה היה יותר מהשמחה שקודם הנדבה, כי השמחה שקודם הנדבה היה מעורב במלחמת היצר הרע, אשר לא ימלט יבא גם הוא להתיצב בתוך המתנדבים בעם ויטיל מחשבות דופי וקצת צער על חסרון כיס הון רב, והיה צריך מלחמה עמו וזירוז נגדו, וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס (תורת כהנים), ולכן עדיין אין השמחה במילואה מפאת תערובות המלחמה אשר בקרבה, משא"כ אחר הנדבה שכבר נתיאש לבם מהון ההוא שנתנו ולא היה עוד מלחמה אז שמחו מאד על התנדבם, לכן לא הזכיר הכתוב רק השמחה שאחר הנדבה שהיא העקרית, ואם כן קשה מאחר שדוד המלך ע"ה סיפר לפני ה' בשבח עמו על רוב שמחתם, מה הזכיר השמחה שקודם הנדבה הרי היה לו להזכיר השמחה שאחר הנדבה, כי היא היתה בשלימות נמרץ יותר מהראשונה.

124

קכ״הטרם נבאר זאת נקדים לבאר פסוק סוף קהלת, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, פירש"י ז"ל לצורך זה נברא כל האדם, ויש לדקדק מאי קמ"ל ומהיכן הוי אמינא שלא כל אדם נברא לזה, ומה חילוק בין אדם לאדם כי על כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. פירש"י ז"ל שהמשפט על הטוב הוא וכגון הנותן צדקה לעני בפרהסיא ע"ש, ויש לדקדק באומרו כי על כל מעשה כו' מאי נתינת טעם הוא על הקודם. עוד קשה באומרו על כל נעלם וכי על נעלם בא במשפט ולא על הגלוי.

125

קכ״ונקדים פסוקי נצבים עיין בדרוש הקדום כל הדקדוקים בהדרוש ההוא רק שנתחדש בו דברים באופן אחר ולא אכפול בכאן מה שנתבאר שם רק אציין בקצרה וארמוז לשם. ויובן בהקדם משארז"ל לא מרובכם מכל העמים כו' כי אתם המעט שכל מה שאני משפיע להם גדולה הם ממעטין עצמם לפני, וקשה מהיכן היה טבע זו לישראל.

126

קכ״זאכן פירשנו רבבה כצמח השדה נתתיך כו' (יחזקאל טז, ז), (ונתבאר ריש פרשה בהר) והענין בקצרה, כי נשמת ישראל חלק אלוה ממעל כביכול ממקור הקדושה, ועל זה ארז"ל (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה, הוא משל נמרץ כי אבוקה הוא ריבוי אלפי רבבות נרות דולקות יחד שהוא מאיר מאד, ומה גם אם יצוייר עמדו במקום גבוה מאוד אז מאיר מסוף העולם עד סופו, ויש לו עוד מעלה שאם כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו לא יכבוהו אדרבא יתוסף עוד אורו, ואם לוקחים מאבוקה זו נר אחד למקום רחוק אז אורו מועט, גם הוא מסוכן מפני הרוח שיכול לכבות אותו, וצריך שמירה מהרוחות לבל ינשבו בו. ואם רוצים להחזיר הנר אל האבוקה כבראשונה, הנה כל עוד שיתקרב יותר אל האבוקה יכהה אורו יותר, וכשמתקרב ממש להאבוקה נתבטל ונכבה אורו לגמרי, רק שבאותו רגע עצמו נכלל בהאבוקה ומאיר מאד בכלל כל האבוקה כבתחלה.

127

קכ״חוכן נשמת ישראל שהם חלק אלוה כביכול, שנחלק והובא האור ההוא אל הגוף, הנה נתקטן אורו שאינו מאיר רק בגוף אחד כדוגמת הנר הנחלק מהאבוקה, וגם שהוא מסוכן וצריך שמירה מכמה פגעים ע"י שנחלק ובא אל הגוף, והוא השמירה מעבירות ומדות רעות ודומיהן שיכולין ח"ו לכבות אותה, וכמה יש שנאמר עליהן אין להם חלק לעולם הבא או יורדין לגיהנם ואינם עולין ח"ו ודומיהן. ואמנם לפי שכל חלק משתוקק אל הכלל, לכן זהו עבודת איש הישראל כל ימי חייו, שבתשוקתו ויראתו ואהבתו שממשיך על עצמו מתקרב החלק אל הכלל כביכול, וכל מה שמתקרב יותר יותר נכהה אורו והוא כעין ביטול מציאות, ואם מתקרב עד ה' הנה באותו רגע נתבטל מציאותו ממש, והוא התפשטות הגשמיות, רק שבאותו רגע ממש נכלל בית"ש, וזה עיקר גדלותו של איש הישראלי, אמנם היות הנשמה יש לה מסך מבדיל שהוא הגוף, הנה אח"כ מתרחק ממקורו ואז יש לו מציאות כדמיון הנר בהיותו רחוק מהאבוקה יש לו מציאות ומאיר שם במקומו, וכך אומרים משכילי דורנו, ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהילים ח, ו) ירצה, כי ברגע שהאדם מתרחק מעט מהש"י אז קונה בדעתו כבוד והדר והתפארות כי מרגיש מציאות בעצמו, אמנם מיד כשרואה הרגשת מציאות מיד מתחרט ושב ומתקרב אל ה' וקונה ביטול מציאות.

128

קכ״טנמצא איש הישראלי כל ימיו הוא במציאות וביטול מציאות ואמנם עיקר המציאות הוא רק בעת ביטול מציאותו שאז נכלל בהאבוקה, וז"ש (זוהר ח"א קכ"ב:) מאן דאיהו רב, ר"ל בעת שיש לו מציאות שהוא רחוק מה', איהו זעיר, כי אז הוא נר קטן ומסוכן מכמה פגעים וכאמור, משא"כ מאן דאיהו זעיר, שמתבטל מציאותו בהתקרב החלק אל הכלל, אז הוא רב שנכלל באבוקה וכאמור, נמצא עיקר מציאות איש ישראלי וגדלותו הוא בעת ביטול מציאותו, משא"כ חיות עובדי כוכבים מהס"א שאינם נחצבים מהקדושה, ואין להם ביטול מציאות כלל, לכן עיקר מציאותם הוא מציאות גשמיי, וכל שיש לו גדולה יותר בעושר וכבוד ועניני עולם הזה מתגאה יותר, משא"כ ישראל כל שגדול יותר הוא יותר קרוב לה' יש לו ביטול יותר.

129

ק״לובזה ביארתי פסוק (תהילים ק, ג) הוא עשנו ולא, וכמבואר לעיל בדרוש הקודם, והרי זה דומה למה שאמרו חכמי המחקר, אופן הגרעין הנזרע בארץ ומגדל אילן ממנו, והוא כי כח הצמיחה ניתן בכל כדור הארץ, והגרעין אשר כבר קיבל כח הצמיחה מעט מעת שגדל מהארץ, וכשמניחין הגרעין בארץ אזי כח הצמיחה אשר בהגרעין שהוא חלק מועט מכח הצמיחה הכללי אשר בארץ, משתוקק החלק להתחבר אל הכלל ואי אפשר לו מחמת מסך המבדיל שביניהם שהוא גוף הגרעין, ולפי שהחלק שבגרעין מתקרב תמיד בכח אל הכלל, לכן מתקלקל בארץ גוף הגרעין, וכל שמתקלקל הגרעין יותר מתקרב יותר החלק אל הכלל, ובשעה שהזרע כלה לגמרי נתבטל כל מציאות החלק ההוא, כי אין לו במה לשכון רק שבאותה רגע עצמה נכלל החלק בהכלל, ועי"ז צומח ומתגדל. והרי ממש גדלותן של ישראל כעין גדלות הצמח, שעיקר גדלותו הוא ביטול מציאותו, לא כמציאות עו"כ שהוא בדברים גשמיים עושר ותענוגים ותכשיטים, וזש"ה רבבה כצמח כו' ואתה לא כן עשית אלא ותבואי בעדי עדיים לכן את ערום ועריה וק"ל.

130

קל״אובזה אנו מבינים אומרם כל המתגאה כאלו עו"כ, והגאוה תולדה דעובד כוכבים, וקשה למה, אלא לפי שהגאוה אינה שייך לנשמת ישראל, לכן כשאנו רואים איש ישראלי מתגאה זהו לראיה כי כבר יש לו חטאים רבים עד שנעשו מסך מבדיל בינו ובין ה', ואין יכול הנר להתקרב להאבוקה ואין לו ביטול מציאות בשום פעם ומתגאה כעובד כוכבים, ולכן עי"ז יכול להיות שלבסוף יעבוד עבודת כוכבים, כמו אלו שאמרו (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי ודומיהן, שנמשך ע"י שלא יש להם ביטול מציאות בשום פעם, כשארז"ל (שבת ק"ה:) כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שלמחר אומר לך עבוד עבודת כוכבים.

131

קל״בובזה אני מבין משארז"ל (נדרים פ"א.) הובא המאמר בט"ז א"ח סימן מ"ז אמר ר"י אמר רב מאי דכתיב (ירמיה ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם מה תורתי אשר נתתי לפניהם כו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוה עד שפירש הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם כו'. ודבר זה הוא תימה רבה, כי הרי אם נשאל לתינוק מבין קצת מדוע נחרב ארץ ישראל הלא מיד ישיב אמרים על אשר מיאנו לשמוע תורת ה', ומה היה זאת שלא ידעו חכמים ונבונים. עוד קשה מהו אומרו אבדה הארץ, הלא הארץ לעולם עומדת, עוד קשה אומרו תורתו אשר נתתי לפניהם כנותן סימן על התורה באיזה תורה מדבר, והלא תורה אחת ניתנה והכל יודעין כי ה' נתנה, ואם כן אומרו אשר נתתי לפניהם הוא אך למותר.

132

קל״געוד נבאר פסוקי ישעיה (א', צ) הוי גוי חוטא עם כבד עון כו' על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש כו' ארצכם שממה כו' אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה כו' ולא נאריך בדקדוקים כי אין המשך למקראות אלה. גם אומרו אדמתכם לנגדכם זרים אוכלין אותה משולל הבנה כי מי ראה אנשים אוכלי אדמה, כי רק הנחש עפר לחמו, גם תיבת לנגדכם אין לו ביאור.

133

קל״דעוד נבאר פסוק ריש פרשת קרח (במדבר טז, ח) ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' כו' ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה, כי הנה דברים הללו כפי הנראה אמר משה רבינו ע"ה אל קרח לפייסו על שלרוב גאותו בחר בגדולה ורצה להיות כהן גדול, ואמר משה רבינו ע"ה דברי פיוסין שיסתפק בגדולה הניתנה לו היותו לוי, ובאמת אין גדולת הלוים דומה לגדולת כהן גדול, כי כהן גדול הוא רק אחד בין כל ישראל, והלוים הם שבט שלם בישראל, והוצרך משה רבינו ע"ה לפייסו שאף על פי כן יסתפק בזה, אבל עכ"פ דבר פשוט הוא שאלו היה רק לוי אחד בישראל היה פיוס זה טוב הרבה יותר, מאחר שגדולת הלוי קרוב לגדולת הכהן גדול, ואם כן אחר שמשה רבינו ע"ה רצה להשתיקן בפיוסים, למה הזכיר תוך הפיוס ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, הלא טוב היה שיכחיד דבר זה תחת לשונו, כיון שדבר זה ממעט איכות הפיוס וזה הרגש עצום. וגם יש לדקדק אומרו המעט מכם היה לו לומר המעט לכם.

134

קל״הולבאר אלה הענינים, הנה נבין תחלה משארז"ל (ברכות ח.) שהציבור חביב מאד בעיני ה' ותפלתן נשמעת והן אל כביר לא ימאס וכדומה וצריך טעם למה. גם משארז"ל (יבמות קכ"א:) הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, גם שהצדיק נתפס בעון הדור (שבת ל"ג:) כל זה צריך הבנה וטעם, ודבר זה למדנו מתורתו של הר"ן ז"ל בדרשותיו בפרשת בראשית רק נוסיף בו ביאור. והענין הוא כשנראה התנהגות אברי הגוף הנה יש בגוף ב' מיני אברים, יש אברים פחותי הערך והם כל אברי הגוף בכללן, ויש אברים חשובי הערך שבם המוח והלב שהם נקראים מלכים אל שאר האברים, ונבין ונשכיל ונראה כי אברים הפחותים רחוק שימצא בהם הפסד גדול וכליון שיתקטן אבר החי או יתבטל, אלא עומד על עמדו עד בא חליפתו, מה שאין כן האברים החשובין מצאנו לבעלי הטבע והמחקר שעשו נסיון, ונתנו את הארי בחדר אפל כמה זמנים ונתנו לו שם מאכל ומשתה ומרוב צערו מת, וכל אבריו היו בריאים ויפין כאשר בתחלה, ובדקו באברים הפנימים וראו שלבו נתקטן מרוב צערו ונשאר קטן מאד, וכן יקרה לפעמים במוח עד שארז"ל (חולין מ"ה:) נתמזמז מוחיה דדין וכדומה.

135

קל״ווטעם הדבר הוא כי האברים הפחותים יתלכדו ולא יתפרדו וחיבורם חזק מאד עד שכמעט הם לאבר אחד ולכן כל כאב שיש באיזה אבר אינו גורם לו כליון, כי איש את רעהו יעזורו ומקבל האבר עזר רב מיתר כל האברים, לכן בעמדם יעמודו כל ימי צבאם לא ישתנו ולא יתקטנו ואין הכאב נרגש בו כ"כ, הגם שהכאב הוא באותו אבר עצמו מ"מ אין ההרגש כ"כ חזק, עבור ששאר האברים אשר אין בהם כאב הם מתחברים לאחדים עם זה האבר ומוסיפים תת כחם בו, משא"כ האברים החשובין הם מובדלים מיתר האברים ואין בהם כל כך דיבוק וחיבור רק שייכות מעט, כענין המלך עם העם שאין לו עמהם רק שייכות שהוא מלך והם עמו, אבל אין להם השתוות וחיבור כל כך, לכן האברים החשובין אין להם עזר רב מכל האברים, ולכן כאב פועל בהן הרבה עד שאפשר להם ישתנו ויתקטנו, ולא זו בלבד אלא אפילו כאב אשר בשום אבר מהאברים הפחותים, יגדל הרגש אותו הכאב בלב ומוח, וכמ"ש בזוהר הקדוש שהשיב ר"א בר"ש להעובד כוכבים ששאל מדוע ישראל מעונין ביסורין יותר מכל האומות והשיב לפי שישראל הם הלב ועיקר הצער והכאב נרגש בלב וכן במוח, כמשארז"ל (נדה ט.) ראשה ואבריה כבדים עליה.

136

קל״זנמצא כי ב' מיני אברים אלו יש בכל אחד מעלה וחסרון, כי אברים החשובים יש בהם מעלה רבה מצד שהם מלכים וחשובים וקרובים אל ה' יותר משאר האברים, כי בהם משכן השכל והחיות, ויש בהם חסרון שבקל יקבלו שינוי והתקטנות וכאמור, וגם כאב של כל האברים מרגישים הם יותר מאשר האבר בעצמו מרגיש, ואברים הפתותים יש בהם מעלה וחסרון, כי חסרונם הוא אשר הם פחותי ערך, ומצד זה יש להם ג"כ מעלה כי לצד שהם פחותי הערך עי"ז כולם יש להם חיבור ודביקות והיו לאחדים, לכן לא יקבלו הפסד גמור או התקטנות כי איש את רעהו יעזורו, ועוד שאם יארע בהם איזה כאב אין ההרגש בהם כ"כ, כי אברים החשובים הם מרגישים יותר בכאב אלו האברים וכאמור.

137

קל״חהנה כי כן הוא התנהגות גוף פרטי אשר מורכב מאברים, וכמוהו הוא התנהגות האומה ישראלית בכלל, אשר כולם הם גוף אחד המחולק לאברים רבים, כי מצד נשמתן הם לאחדים רק שמחולק בגופים הרבה, והם בכללות כגוף המחולק לאברים. ויש בכלל האומה ב' מיני אברים, כי יש אברים הפחותים הם המוני העם אנשים פחותי הערך, ויש בחינת ראשי הדור המה תלמידי חכמים וצדיקים אשר הם בחינת ראשי הדור ולב הדור, והם בחינת מלכים וכמ"ש (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו הנאמר על תלמידי חכמים וצדיקים.

138

קל״טויש בכל אחד מעלה וחסרון, כי המון העם שהם בחינת אברים פחותי הערך יש להם דביקות בזמן שיש אהבה ביניהם והיו לאחדים כגוף אחד ממש, ולכן מקבלים עזר זה מזה, וכל אחד יעזר מכל ישראל, איש את רעהו יעזורו, ומקבלין דין מן דין ומושפעים זה מזה, ואף אם יש באחד איזה מדה רעה או איזה חטא שהוא כאב הנשמה אין הכאב נרגש כל כך עד שיתקטן ויכלה ח"ו, כי מקבל עזר מכללות ישראל, ובמעט עונש הוקל חטאו מעליו לא יקבל כליון או הפסד והתקטנות עצום וזהו מעלתם, ולזה ארז"ל הן אל כביר לא ימאס, ולא עוד אלא שאין הכאב שהוא חטא נרגש בהם כל כך, אלא אם כן הוא חטא גדול, ואף בהיותו גדול אינו נרגש כל כך עבור היות כולם לאחדים, וז"ש רז"ל (בראשית רבה לו, ח) על פסוק (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו שבזמן שיש שלום בישראל אפילו עובדי כוכבים ומזלות אין נענשים, וזהו עבור דבקותן וכאמור, והרי זה מעלת הצבור אשר הם פחותי הערך.

139

ק״מאמנם התלמידי חכמים והצדיקים עבור שהם גבוהים יותר מכל העדה במעלה, והם דמיון המוח והלב ששם משכן השכל והחיות, והם דמיון מלכים, אין התחברותם אל הכלל רק מעט מצד חשיבותן הרב, ולכן מעט מהכאב נרגש בהם, וזשארז"ל שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, ולא עוד אלא שכאב הפחותים נרגש בהם יותר משירגישו הפחותים עצמן, וזה שארז"ל שהצדיק נתפס בעון הדור, והרי זה ממש כהתנהגות הלב עם יתר האברים בגוף הבעל חי.

140

קמ״אואמנם מעלת הצדיקים גדולה ממעלת הפחותים, כי מעלת הצדיקים שהם קרובין לה' הוא מעלה נצחית לעולם הבא, וחסרונם שהקב"ה מדקדק עמהם היא חסרון קטן שהוא רק בעולם הזה, אבל עולם הבא עין לא ראתה, משא"כ הפחותים הם להיפוך, כי חסרונם שאינם קרובין כ"כ אל ה' ניכר בעולם הבא, ומעלתם שאין ה' מדקדק עמהם הוא רק בעולם הזה, אבל בעולם הבא לא יגיע למדרגה עד יקבל עונשו גם על דברים קטנים כידוע, ועכ"פ יש לכל אחד מעלה וחסרון וכאמור. איברא יש מי שיש בו ב' החסרונות, כגון אדם שפל ערך שמתגאה על הצבור הרי עם פחיתתו נבדל מהעדה, ויש לו חסרון של אברים החשובין כי ה' מתנהג עם האדם כמדתו, וכן להיפוך התלמיד חכם וצדיק המשים עצמו כשירים יש לו שני המעלות, כי עם רוב מעלתו יש לו עוד מעלת האברים הפחותים וק"ל, וז"ש רז"ל (מגילה כ"ח.) למי נושא עון למי שעובר על פשע ואמרו (ראש השנה י"ז:) למי שמשים עצמו כשירים.

141

קמ״בעל כל פנים יצא לנו כי האיש שקנה מדריגה היותו תלמיד חכם וצדיק, עם היות גדלה מעלתו, מ"מ נמשך ג"כ קצת חסרון ע"י היותו נבדל מהעדה לטובה וכאמור, אלא אם כן יהיה לו שכל זה שיוכל עם רוב מעלתו להשים עצמו כשירים, אבל מלאכה רבה הוא זה, ועל ענין זה הוכיח משה רבינו ע"ה לקרח כי ע"י שנבדל לטובה מתוך הצבור לעבודת הלוים וגדלה מעלתו ונעשה מאברים החשובין נמשך לו החסרון אשר יקרה באברים החשובים שכאב מעט נרגש בו וממעטו ומקטנו, ולזה נמשך לו גאוה שהוא הקטנות האמיתי, כמש"ל מאן דאיהו רב איהו זעיר, ונתקטן כ"כ עד שנמשך בו גאוה וביקש להיות כהן גדול, וכל זה נמשך לו עבור שנבדל לטובה מתוך הצבור, עם היות שעדיין נכלל בצבור דהיינו כל שבט לוי אשר הם שוים אליו בעבודת לוים, אף על פי כן מתוך שנבדל מצבור הכללי נמשך לו זאת, ולא עמד בנסיון זה אשר עם רוב מעלתו יעשה עצמו כשירים עד שיהיה בו ג"כ המעלה של אברים הפחותים, ואם כן מכל שכן אם יהיה כהן גדול שאז יבדל הוא לבדו מכל הצבור קל וחומר שלא יוכל שאת, ויומשך לו חסרון רב והתקטנות גדול ומיעוט עצמם.

142

קמ״גוזה שאמר לו משה רבינו ע"ה הנה נא שים אל לבך ותבין כי המעט מכם, ר"ל מה שנתמעט מכם מעלתכם וקראת אתכם התקטנות ומיעוט ע"י גסותכם הזה, זה בא מהמעלה כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לטובה להקריב אתכם אליו, והגעתם למעלת האברים החשובים שאתם קרובים לה' יותר מיתר הצבור, מזה קרה לכם החסרון אשר יקרה לאברים החשובין, עם היות כי ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, והרי שנשארת עדיין בכלל הצבור, אף על פי כן קרה לך זאת כי לא יכולת שאת משא גדולה זו ושתעשה עצמך כשירים, ולזאת קרה לך מיעוט והתקטנות, ובקשתם גם כהונה שכהן גדול הוא רק אחד ולא תוכל שאתו, והבן כי נכון הוא.

143

קמ״דואמנם בזמן שיש ח"ו בין הצבור שנאת חנם, אשר זה אי אפשר שיוולד אלא מפאת שכל אחד מתגאה על חבירו ומתנשא לאמר אני אמלוך, אז יש להם ב' לגריעותא, כי עם היותם אנשים פחותי ערך ואברים הפחותים מ"מ אינם לאחדים, ויקרה להם חסרון של אברים החשובין, וז"ש רז"ל חלק לבם עתה יאשמו כי כשיש שנאת חנם ביניהם אז נענשים ח"ו. ובזה יש להבין מלתא דתמיה מה שאירע לארץ ישראל ארץ צבי כתיב בה (דניאל יא' - ראש השנה י"ג.) שנתכווצה ונתקטנה, וגבול חוץ לארץ ארצות העמים הרחיבה נפשה ונתפשטה תוך גבול ארץ ישראל, ועונש זה לא שמענו ואבותינו לא סיפרו לנו שיארע זאת לשום ארץ וחוצות, אף שכמה פעמים אירע ששפך ה' חמתו על איזה ארץ מהארצות עבור חטאתם ותשם הארץ ההיא ותחרב, אבל זה לא שמענו שתתכווץ הארץ ויקטן גבולה וארצות שסביבותיה תפסו ואכלו את גבולה, ומה זה נשתנה ארץ ישראל מכל הארצות.

144

קמ״האולם ארץ ישראל עלה במחשבה והיא לב העולם ואמצעיתה, וכל ארצות העמים הם האברים פחותי הערך, ולכן יכולה ארץ ישראל להתכווץ ולהתקטן כמו הלב וכאמור, שזהו חסרון הנמשך לאברים החשובין, ואילו לא היה בישראל שנאת חנם אזי אף שארץ ישראל עצמה בעולם הוא מבחינת אברים החשובין, אף על פי כן מצד הנפש של ישראל שיש בהם מעלת האיברים הפחותים היה מגין על ארץ ישראל שלא תתכווץ, אבל לפי שגם בהם היה שנאת חנם והיה בהם חסרון של איברים החשובים, והיה זה בשנים מעולם שנה נפש, דהיינו בעולם ובנפש לכן נתקטן ארץ ישראל ונתכווץ. ומה מאוד מתקו דברי רז"ל (יומא ט:) שאמרו ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות, ר"ל שהפסד שנאת חנם חמור מעבודת כוכבים, דהא בזמן שיש שלום אין נענשים על עבודת כוכבים מטעם האמור.

145

קמ״ווז"ש ישעיה ע"ה הוי גוי חוטא עם כבד עון, הזכיר הכל בלשון יחיד, וירצה, אף אם שלום בעולם וכל הגוי המה לאחדים אף על פי כן כשחוטא ועובד עבודת כוכבים יש לצעוק עליו הוי, ואמנם אעפ"כ אין נענשים ואין מוכים על זאת ועל מה תוכו, השיב על זה שאינם מוכים אלא אם כן עוד תוסיפו סרה, ר"ל כשעושה דבר שחמור יותר מעבודת כוכבים והוא שנאת חינם אז מקבלים עונש, וטעם הדבר שהרי הנך רואה כל ראש לחלי, ר"ל כל איזה כאב אשר באחד מאברים ההרגש הוא בראש, וכן וכל לבב דוי. מכף רגל, ר"ל אם יש איזה כאב בכף רגל, ועד ראש, ר"ל מיד נרגש הכאב בראש, ולכן ע"י שנאת חינם נמשך להם חסרון של אברים החשובים ונרגש הכאב בהם ונענשים, ולא עוד אלא שעי"ז ארצכם שממה באופן כזה שאדמתכם לנגדכם (ר"ל ע"י התנגדות שלכם) זרים אוכלים אותה, שארצות אחרים אכלו ומיעטו את גבולה והיא נתקטנה והבן.

146

קמ״זוזשארז"ל דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוה והוא על מה אבדה הארץ הוא השאלה עצמה ששאלנו, מה זה עונש הגיע לארץ ישראל שלא הגיע לשום ארץ כי אבדה הארץ שהיתה גדולה ונתקטנה ונאבד הארץ ממש, והשיב ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, יובן במשארז"ל (עירובין נ"ד:) על פסוק אשר תשים לפניהם ולא אמר תלמדם אלא תשים לפניהם, שיהיה להם כשולחן הערוך, הכוונה להציע להם תמצית הענין בקצרה מתוך האריכות, שאז נעשה הדבר לפניהם כש"ע וזהו טעם קריאת שם החיבור ש"ע, ששם תמצית כל הדינין אחרי צאתם מאריכות הפלפול שבחיבור הבית יוסף.

147

קמ״חוהנה אותו העובד כוכבים (שבת ל"א.) שאמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה על רגל אחת אמר לו הלל ע"ה ואהבת לרעך כמוך, הרי כי זהו קיצור כל התורה ואידך פירושה הוא. וז"ש על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם דייקא, שהוא ואהבת לרעך כמוך, ור"ל ע"י שנאת חינם וכאמור ונכון וז"ש חז"ל חטאו בכפלים היינו ב' לריעותא שאף הפחותים היו מחזיקים עצמן לראשים, ולקו בכפלים שהיה להם חסרונות של אברים הפחותים ושל החשובים, ומתנחמין בכפלים שלעתיד יהיה להם ב' לטיבותא, כמש"ה (צפניה ג, יב) והשארתי בקרבכם עם עני ודל (תרגום יונתן: ענוותנין) וחסו בשם ה', שעם שיהיו צדיקים יהיו ג"כ שפלים בעיניהם.

148

קמ״טובזה יבוארו פסוקי הפרשה אמר אתם נצבים כו' הכל כמבואר לעיל בדרוש הקדום ד"ה ובזה עד אולי יש בכם דבר זה ומדה זו והנה תוכחה שבפרשת בחקותי נגד חורבן בית ראשון, ולכן שם הקללות מועטות שלא היה רק ע' שנה, לפי שלא היה בהם שנאת חינם, וע"ד חבור עצבים כו' שכיון שיש שלום אין העונש כל כך חזק, ותוכחה שבמשנה תורה נגד החורבן בית שני, קללות מרובות כי קץ האחרון נעלם מעין כל לפי שנעשה ע"י שנאת חינם ועדיין מרקד בעו"ה, לזה אמר אחרי שיש בעם גאוה ומזה נצמח שנאת חינם, והיה בשמעו את דברי האלה 'הזאת' דייקא, שבא על עון שנאת חינם, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, ר"ל אף על פי שיש מדת הגאוה מ"מ יהיה לי שלום עם כולם ולא יהיה לי מדה של שנאת חינם, ואז בשרירות לבי אלך כי חבור עצבים כו' דיוק זה של שלום יהיה לי הבנתי מספר דברי שמואל למען ספות הרוה את הצמאה היינו כמו שנתבאר כי באיברים הפחותים אין נרגש כאב כ"כ להקטינו ולכלותו עבור ששאר האברים שאין בהם כאב מחוברים עמו עוזרים לו ומשפיעים בו, וכן כשיש שלום בין ישראל שזהו מעלת האברים הפחותים ע"י שלום וחיבור שביניהם, והיינו למען ספות הרוה את הצמאה.

149

ק״נעז"א לא יאבה ה' סלוח לו כי אז, ר"ל כשיש מדת הגאוה אף שיהיה לו שלום, מ"מ ע"י הגאוה קונה חסרון של האברים החשובים ונרגש בו הכאב, לכן יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא המתגאה, שכאב שאר האברים נרגשים בו כמדתו שמחזיק עצמו לחשוב, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר 'הזה' דייקא, במשנה תורה שבא על שנאת חינם יבא עליו גם אם יהיה לו שלום, כיון שהוא מתגאה וכאמור, ועי"ז והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, שהוא חסרן איברים החשובים והבדלה זו הוי לרעה, לא כאברים החשובין שההבדלה שלהם הוא לטובה, כי המעלה יתירה על החסרון וכמו שנתבאר לעיל, ומה גם אם יש בו שני המעלות, משא"כ זה שהוא באמת מהפחותים ואין לו רק חסרון של אברים הפחותים.

150

קנ״אועל זה אמר ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה דייקא 'הזה' היינו בפרשת בחוקותי ששם מדבר בזמן שאין שנאת חינם ומיירי באברים הפחותים, וזה עם היות שנבדל, מ"מ הוא ג"כ מהפחותים, לכן אותה הבדלה הוא רק לרעה והבן. ואמר הדור האחרון כו' ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כו' מה שלא נעשה לשום ארץ מארצות העמים והוא עבודת הארץ, והיינו שאלה על מה אבדה הארץ, ואמרו תירוץ על זה על אשר עזבו כו' אשר כרת עמם בהוציאי אותם מארץ מצרים, שיש לדקדק מה צורך ליתן סימן שהיה הברית בצאתם ממצרים הלא זה דבר ידוע, לפי שאז נאמר ויחן ישראל נגד ההר בלב אחד ושלום, ועי"ז כרת עמם ברית, והם עזבו זאת ונתגאו ומזה נמשך שנאת חינם, והיינו דוגמת על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם כמו שנתבאר לעיל, ועוד נמשך וילכו ויעבדו אלהים אחרים כו' כי גאוה תולדה דעבודת כוכבים ויוכל ללכת ממדריגה למדריגה, היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לך עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד, והיינו וילכו ויעבדו כו' אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם, כי גאוה אינו חלק ישראל כי חלק העכו"ם הוא, לא כאלה חלק ישראל, כי חלקם וטבעם ענוה ושפלות והם החליפו מדתו ונתגאו, לכן ויחר אף כו' הכתובה בספר 'הזה' דייקא שנאמר על שנאת חינם הנמשך מגאוה, ויתשם ה' מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת, ר"ל שנתש מן האדמה והשליך אל ארצות העמים, שאבדה הארץ ונתקטנה וארצות זרים אוכלים את גבולה.

151

קנ״בואמנם טעם שמאס ה' ופסל הגאוה ובחר בענוה, הנה ודאי ע"פ סוד הוא פגם גדול למעלה ידוע הוא לה', וקצת ידוע ג"כ לנביאים ובעלי רוח הקודש, אבל טעם הנגלה הוא כי הרי רצה ה' לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שיעשו למען יהיה נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ואמר הכתוב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', ר"ל כשאדם עושה מצוה אם במסתר מחשבתו יש קצת תערובות התפארות לבני אדם, אז אין ה' רואה ומביט כלל אל המצוה ההיא כי מאוסה היא בעיניו, וה' חפץ שמעשה המצוה שאדם עושה לא יהיה בלתי לה' לבדו, ודבר זה אי אפשר כל זמן שיש לאדם שמץ גאוה, כי אז חפץ להתכבד ולהתפאר בפני בני אדם, ואז כמעט מן הנמנע שלא יתערב במעשי מצות שעושה שמץ התפארות, וכפי רוב הגאוה שיש בו כך יהיה ריבוי התערובות ההוא.

152

קנ״גולכן בחר ה' בישראל שהם ענוים ושפלים בעיניהם וחפץ שלא יהיה בהם אפילו שמץ כל דהוא מגסות, ואז מעשה המצות שיעשו לא יהיה בלתי לה' לבדו, ולזה אחר שהוכיחם משה רבינו ע"ה על מדת הגאוה בא ליתן להם טעם על שנמאס דבר זה בעיני ה', ואמר הנסתרות, ר"ל טעם הנסתר הוא ידוע לה' אלהינו, והנגלות אשר הוא ידוע לנו ולבנינו לכל מיני אנשים בשוה, הוא לעשות את כל דברי התורה הזאת בשלימות, וכאמור שזה אי אפשר בלתי ענוה.

153

קנ״דוהנה לזאת יחרד לב איש ויתר ממקומו בהתבוננו בדברים האלה ואמור יאמר הי תורה והי מצוה דמגני עלן, כי מי משלנו יתפאר במדת השפלות עד קצה אחרון, וכיון שיש תערובות גסות רוח אפילו כל שהוא, על כן אין נעשה פתגם מעשי המצוה בשלימות, אמנם עם היות שכך הוא האמת מ"מ יש קצת תנחומין לזה כי אין ה' מקפח שכר שום מצוה אפילו שיהיה בה תערובות קצת התפארות, והוא כי כשם שהאדם צריך לבא לגיהנם על העבירה שעושה עד ימורק עונו והיה כלא היה, כך יבא בגיהנם על תערובות מחשבה אחרת שנתערב במעשיו הטובים, וכמש"ה (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ר"ל אין שכיח שבמעשה הטוב לא יהיה חסרון תערובות מחשבה, ואז ימורק פגם מחשבה ההוא והיה כלא היה ואז נשאר מעשה המצוה בשלימות.

154

קנ״הועל זה אמר שלמה המלך ע"ה סוף דבר כו' ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, בל תאמר שלא יעשה אדם מצות אלא אם כן מי שיודע בעצמו היות בו שפלות עד קצה האחרון, אלא כל אדם יעשה מצות, וטעם הדבר כי אלהים יבוא במשפט על כל נעלם (היינו מחשבה שהוא בסתר ונעלם מעינים) אם טוב כו' כפירש"י ז"ל הנותן צדקה לעני בפרהסיא שיש בו תערובות התפארות יבא במשפט על המחשבה ההוא, ואז תשאר המצוה נקיה. כלל העולה כי כל אדם ירבה במצות אף על פי שיודע שאינם כ"כ בשלימות כי גוף המצוה אינה בטלה וכאמור. והכי נמי מסתברא, שהרי הנותן סלע לעני הרי הועילו מעשיו שנתפרנס העני ומקיים נפש אחת מישראל ואיך יתבטל זאת, וכן שאר מעשי המצות הרי הועיל במעשיו ולא יתבטלו, והמחשבה שנתערבה בה יקבל עונשו וישאר המצוה בשלימות.

155

קנ״ואכן נלע"ד למצוא מצוה אחת שאין הדבר כן, אלא שלא יעשנה אלא אם כן ידע אינש בנפשיה שאינו עושה בלתי לה' לבדו. בהקדם שהיה קשה לי מעולם ענין הבית שבנה שלמה המלך ע"ה ראש החכמים ודאי נעשה בכל חוזק, ואיך במשך זמן מועט שעמד ת"י שנים היו צריכין כמה פעמים לחזק את בדק הבית כי נתקלקל, והרי אנו רואים בנינים שבונים בנאים אומנים ומכוונים לבצר החומה, יוכל לעמוד משך זמן רב בלי שיצטרכו לחזקו, ואיך בנין שעשה ראש החכמים בכל מיני חכמה ואתו אומנין חכמים לא יעמוד כ"כ. ולא עוד אלא שכפי השכל בנין שנעשה לשם ה' אשר מאהבת ישראל רוצה שיהיה לו דירה ביניהם היה ראוי שיעמוד לעד לעולם, ואם אמנם נחרב היינו על פי גזירת ה', אבל כל ימי עמדו מהראוי מצד השכל שלא יארע בו אפילו בדק וקלקול כל דהו יותר ויותר משארי בנינים, ואיך אירע שלא עמד אפילו כערך שאר בנינים, עד שבזמן מועט הוצרכו כמה פעמים לחזק את בדקו, ודבר זה פליאה בעיני מעולם. ומצאתי בדברי הימים ב' כ"ד פ"ז בפירש"י שם (אין פירוש ד"ה מרש"י ז"ל) שעמד בזה, והמעיין שם יראה כי עדיין אין קושיתנו מתורץ.

156

קנ״זאיברא נתישבתי בדעתי וראיתי שהרי יותר מזה קשה, הרי ה' ברא רבי רבבות עולמות עד אין חקר, ואם מאהבתו את ישראל רצה שיהיה לו כביכול בית דירה בישראל, הקצור קצרה ידו, יברא בית גדול ורם בארץ ישרה שכינתו שם בקרב ישראל וכמו בנין בית המקווה ב"ב, ולא לאסוף נדבות מכל איש אשר ידבנו לבו עד שכמעט אין זה בדרך הכבוד לו יתברך, אלא על כרחך דהא לאו קושיא הוא כלל, שהרי בכל המצות כולם אם יצדק איש מה יתן לו, ואין צריך הוא ית"ש למעשי התחתונים, רק כל עניני המצות הם כי רצה ה' לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, והנה בנין בית הבחירה הוא גם כן מצוה אחת כמו כל המצות, ורצה לזכות את ישראל גם בזו המצוה וזה פשוט.

157

קנ״חובהיות כן גם קושיתנו לא קשה מידי, כי הדור ההוא שנבנה בית המקדש בימיהם הם קיימו כולם מצות בנין בית הבחירה שכולם התנדבו, אכן הדור שאחריהם לא קיימו מצוה זו, לכן בכל עת שהוא דור חדש כי דור הולך ודור בא, היתה זאת בהשגחה שהיו צריכין לחזק את בדק פעמים ואספו נדבות מכל ישראל כמבואר בפסוקי מלכים כ"פ, כדי שיקיימו כל הדורות מצוה זו, ואם כי נראה שקצת דורות אשר בימיהם לא חזקו את בדק הבית, מי יודע בסוד הגלגול אולי לא הוצרכו בימיהם לקיים מצוה זו, כי כבר קימוה בגלגולים הראשונים וק"ל.

158

קנ״טאיברא דלפי זה קשה דמעת חורבן בית שני זה זמן רב וכמה דורות חלפו ועברו, ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות ס"ב.), ומאז ועד עתה באו נשמות חדשות הרבה כידוע, איך יקיימו דורות אלו מצות בנין בית הבחירה, וכי תימא שיהיה זה כמו מצות קרבנות ודומיהן אשר קיומם בדורות אלו הוא ע"י עסק התורה, כי כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה (מנחות ק"י.) ויהיה גם זה כאחד מהם, זה אינו, דהטעם שהעוסק בתורת עולה כו' הוא כי אי אפשר לקיים שום מצוה אלא אם כן תקדם לה הידיעה בכל דיני המצוה ההיא, נמצא העוסק בדיני המצוה הוא הכנה לקיום המצוה ההיא לכשיבנה בית המקדש וכמ"ש ר' ישמעאל (שבת י"ב:) לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה, לכן נחשב הלימוד לעשיה, משא"כ בנין הבית המקווה ב"ב אינו מעשה ידי אדם ואין שייך בזה הכנה, ואין מקום כלל לומר שיהיה הלימוד נחשב למעשה.

159

ק״סאמנם תירוץ דבר זה בהקדם מה שפירש האלשיך ז"ל בפסוקי ישעיה (סב', ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו ביארו רז"ל כלפי שהתרעמה קדושת ירושלים לפני ה' בצאתם בגולה אולי ח"ו ישכחנה ית"ש, ולפייס אותה מינה שומרים מלאכים המזכירים תמיד את ה' כביכול והודיע לירושלים זאת כי הפקיד שומרים כאמור. ועוד מוסב הדיבור כלפי השומרים ואומר להם אתם המזכירין את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ.

160

קס״אוביאר הוא ז"ל כי בנין בית העתיד ב"ב יבא מהשמים בנין של אש וזה נעשה מרוחניות התורה ומעשים טובים שעושים ישראל מעת שנחרב בית המקדש, וכמו בנין גשמי שנעשה מאסיפת אבנים שמשימין אבן אל אבן עד שנגמר, ויש מקומות שדי באבנים קטנים כגון באמצע הכותל, ויש מקומות שצריך אבנים גדולות כמו בפינות הבית ויסודותיו כך הוא בנין הרוחני חומת אש, כי המצות מאנשים פחותי הערך אשר אינם כ"כ חשובים הם כענין אבנים הקטנים, והמצות מאנשים צדיקים הרמים הם כענין אבנים גדולות, ומכולם נגמר הבנין, וכל ישראל יש להם חלק בו ומי שאין לו חלק בו לא יראנו.

161

קס״בואמנם יקשה שבכל דור יש צדיקים הרבה אשר ממעשיהם הטובים כבר נגמר הבית ביתר שאת ויתר עוז, ומה זה ככה עיכובא שעדיין לא נבנה בית המקדש, והתירוץ לזה כי אחד בונה ומאה סותרים, כי כל איש העושה עבירה מפיל קצת מחומת בית המקדש ואם עושה ח"ו עבירה גדולה יצוייר שמפיל ח"ו כותל שלם אשר עמלו בוניו בו, ולזה צוה ה' הוכח תוכיח עד הכאה וקללה ולהתקוטט בחוטאים, ואם אמר יאמר הלא מאי איכפת לך במעשי, דברי שטות דיבר, כי אם יבנה איש בית לעצמו ובא אחד ומפיל וסותר חומתו אשר עמל בו, הלא ישבר ידיו ורגליו ואין עושה לו משפט על ככה.

162

קס״גולזה התרעמה קדושת ירושלים פן ישכחנה ח"ו, כי מעט בונים והרבה סותרים, ומי יודע עד מתי קץ הפלאות, לזה מינה ה' שומרי החומות בלי יניחו לסותרה, והם המוכיחים את עם ה', ולמוכיחים יונעם המונעים את עוברי עבירה בלי יפילו חומת בית המקדש, ולזה אמר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו' ומיסב הדיבור אל המוכיחים ואומר להם, אתם המזכירים את ה' אל דמי לכם כו' לא ישיג אתכם עייפות למחות בעוברי עבירה ולהתקוטט עמהם אלו דבריו ז"ל.

163

קס״דעל כל פנים יצא לנו כי אדרבא מימות החורבן כל אותן הדורות הם הם המקיימים מצות בנין בית הבחירה בכח מעשיהם וכאמור. איברא לאשר לאו כל אדם זוכה יהיה במעשים טובים שלו כח לבנות מהם חומת בית הגדול והקדוש הרוחני חומת אש, לכן עוד נתן ה' לישראל מעין מצוה זו ממש, והוא מש"ה (יחזקאל יא, טז - מגילה כ"ט.) ואהיה להם למקדש מעט אלו בית הכנסת, ולעתיד לבא יוכלל קדושת ורוחניות כל בתי כנסיות שבחוץ לארץ בבית המקדש, ולכן הנותן לבנין בית הכנסת או לבדק בית הכנסת הרי הוא ממש כנותן נדבה על בית המקדש העתיד, שהרי אותה קדושה עצמה תוכלל בבית המקדש, וע"י מצוה זו יש כח גם לשאר מעשיו הטובים שיתהווה מהן בנין ההוא העתיד והבן.

164

קס״היצא מכלל דברינו כי נדבות שעשו ישראל על בנין המשכן ובית המקדש כמעט אינו דרך כבוד של מעלה, כי הוא אשר עשה כל העולמות כאשר רצה להיות לו כביכול דירה בישראל מאהבתו אותם, מהראוי יבנה בנין מפואר גדול ונורא יבא משמים כאשר יהיה לעתיד, אלא שמחל על כבודו באשר רצה לזכות את ישראל שיהיה להם חלק במקום השראות שכינתו. וביאר האלשיך ז"ל אפריון עשה לו המלך שלמה (שהשלום שלו) מעצי הלבנון (שיר השירים ג, ט), הוא דרך תימה איך עשה ה' כביכול לעצמו דירה מעצים ועשה עמודיו כסף ורפידתו זהב מרכבו ארגמן אין זה אלא תימה, ומתרץ שבאמת אין זה מכוון כלל לענין השראת קדושתו, רק תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, כי כל איש שנתן הנדבה נתן באהבה גדולה, לכן תוכיות המינים שנבנה בית המקדש מהם שרצוף בתוכם אהבה ורצון, זה משך השראת קדושתו.

165

קס״ונמצא לפי זה שגם מצות נדבות בנין בית הבחירה אם לא יהיה בתוכו אהבה ורצון ולא יתערב בתוכו שום פניה והתפארות, אינו נחשב לכלום, כי אין זה מושך השראת הקדושה, ואם כן הלא אמרנו שהנדבה אינו כלל מדרך כבוד של מעלה אלא שרצה ה' לזכות את ישראל שיהיו הם הממשיכים השראת שכינתו, וכיון שאין המשכה זו באהבה וברצון גמור אינו כלום וכאלו לא עשה מאומה, והמאסף אותה הנדבה אשר רואה שהאנשים נותנים בעל כרחך לבנין בית הכנסת וכדומה, חוששני לו מחטאת, כיון שאין בזה התכלית המכוון אם כן אינו דרך כבוד של מעלה, ואם אמנם ראינו בפוסקים (הובא בדרכי משה לטוח"מ סי' קס"ו) איך יהיה הגבייה על בנין בית הכנסת ופסקו שגובין לפי הנפשות לא לפי הממון ע"ש, שנראה מזה שכופין על נדבות בנין בית הכנסת, דאם לא כן מה להם לפסוק הדין בגבייה זו אם לא תהיה אלא ממה שיתן כל איש ברצון לבו.

166

קס״זאחשוב כי כוונתם נוכל לפרש בהיפוך, כי פן יאמרו עשירי העיר רצוננו ליתן כל הצטרכות בית הכנסת משלנו כדי לזכות במצוה רבה זו אשר נחשבה כנותן לבנין בית המקדש ממש וכאמור, וביותר אם יש עשירים בעיר המספקים כל צרכי עניי עירם, הלא יבואו בטענה מה לכם אתם העניים לנדב לבנין בית הכנסת מההספקה שאנו נותנין לכם, ומזה יחסר לחמכם ונצטרך ליתן לכם כי הלא כל מחסורכם עלינו, מוטב אנחנו ניתן בעצמנו על בנין בית הכנסת מה שתתנו, ואפוכי מטרתא למה לן, שתתנו אתם על הבית הכנסת ואנחנו נחזור לכם. לזה אמרו הפוסקים כי דין התורה נותן שיתנו לפי הנפשות, כי רצה ה' לזכות גם העניים שיהיה להם חלק וזכרון בבנין בית הכנסת. אבל לע"ד אין זה דרך כבוד שלמעלה לאסוף נדבה לצורך בנין המפואר בית הנעשה לשכון כבוד ה' בתוכו אשר הוא משגיח עלינו מן החלונות וכאמור, ואין לקבל אלא ממי שמביא בעצמו ברצון ושמחת לבו.

167

קס״חולפי זה תיקשי לכאורה על דוד מלך ישראל אם הוא התנדב נדבה מאד לבנין בית המקדש מרוב רצונו ושמחת לבבו כאשר העיד על עצמו, מי התיר לו לומר לכל האסיפה ההוא מישראל ליתן נדבה, אולי יתנו בעל כרחך מרוב הבושת ומצות המלך וכדומה. ובזה נתבארו פסוקי דברי הימים כי נתנצל את עצמו על זאת לפני ה', כי מתחלה אמר וכי מי אני כו' וכאשר ביארנו שטחות הפסוקים בפתח דברינו, ואמר אח"כ וידעת אלהי כי אתה בוחן לבב כאשר ביארנו, שעיקר מצות נדבת בנין בית המקדש הוא אינו רק לבוחן הלבבות ומישרים תרצה, שמצוה זו איננה כשאר המצות אשר גם אם יש בהם איזה תערובות מחשבה אחרת מ"מ לא נתקלקלה המצוה, רק יקבל עונש על המחשבה ההוא ותשאר המצוה נקיה בלי סיג, משא"כ מצוה זו אין לעשותה אלא אם כן הוא ביושר לבב, וז"ש ומישרים תרצה על זה אמר הנה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה.

168

קס״טואם תאמר איך צויתים להתנדב הלא לא ידעתי את לבם, לזה התנצל ואמר ועתה עמך הנמצאים פה ראיתי בשמחה להתנדב לך, ירצה, כי קודם שצויתים על הנדבה רק שאספתים והבינו הם שהאסיפה הוא לעשות נדבה על בנין בית המקדש, והיו שמחים מאוד על זה, ובראותי שמחתם אז אספתי הנדבה מהם, ולכן לא הזכיר כאן השמחה ששמחו אחר הנדבה, כי לא הוצרך להזכיר רק לענין התנצלותו, שבראותו השמחה שקודם הנדבה אז אסף הנדבה ההוא, ומיושב מה שדקדקנו בפתח דברינו, וה' הטוב יזכנו ויחיינו לראות בנין בית המקדש אשר אנו מצפים במהרה בימינו, ונבנתה העיר על תלה וארמון על משפטו ישב כן יהי רצון.

169

ק״עתקס"א

170

קע״אאתם נצבים היום כולכם כו'. פירש"י מלמד שכינסם כו' ומ"א למה נסמכה כו' ובמדרש הביאו המפרשים אתם נצבים היום בראש השנה, ויש לדקדק מה ענין ראש השנה לזה, ופירש בתולדות יעקב יוסף על זה ואבארהו בתוספת נופך, דהנה ארז"ל (ירושלמי נדרים ט, ד) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והוא מצות עשה שיהיה אחדות ושלום בישראל, וכמש"ה (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה, ויש עוד סגולה אל האחדות בימים הללו שעי"ז נזכה בדין בבית דין של מעלה בימי הדין, וכנודע חבור עצבים כו' משא"כ חלק לבם ונפקא מינה בין כל השנה ובין הימים אלו לענין האחדות הוא משארז"ל (יומא פ"ז.) רב היה ממצי נפשיה לההוא טבחא אף שהטבח פגם נגדו, כשראה רב שאין לו שכל לפייסו השתדל רב עצמו לפיוס, ובזה יש נפקא מינה, דבשלמא בכל ימות השנה אין בזה רק עשה ולא תעשה, משא"כ על מי שפגם נגדו רשאי אני לשנאתו, וכמש"ה אם לא גמלך רעה, משא"כ עכשיו שהוא מצד הסגולה לזכות בדין וק"ל.

171

קע״בוהנה תיבת כולכם מורה יש אחדות וכולם בלב אחד, אכן יש ג"כ חסרון במשמעות תיבת כולכם, כמ"ש רש"י ז"ל פרשת דברים (א', כב) ותקרבון אלי כולכם, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם כו' אותה קריבה היתה הוגנת כו', הרי דלשון כולכם מורה דכל אפין שוין, שאין עמי הארץ מכבדין לתלמידי חכמים וילדים לזקנים, ולזה אמר אתם נצבים היום בראש השנה, ר"ל שיהיה לכם תקומה (כדברי מ"א שהביא רש"י ז"ל דנצבים היינו תקומה) בראש השנה בדין אם יהיה כולכם לפני ה' אלהיכם, ר"ל שתהיו באחדות, אך לבל תטעו שאני מתיר לכם ג"כ משמעות הב' של תיבת כולכם, דהיינו שיהיה כל אפין שוים, לזה אמר ראשיכם זקניכם ואח"כ כל איש ישראל, אף שיהיה אחדות, מ"מ לא יהיה בכם כל אפין שוין אלא החשוב חשוב קודם וק"ל.

172

קע״גפן יש בכם איש או אשה כו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד כו'. קשה איך נחשדו אותו הדור בעיניו שיעלה בלבם לעבוד עבודת כוכבים ואם בא להוכיחם היה לו להוכיחם בשאר דברים. ולפשוטו יש לישב משום דיש לדקדק עוד דתיבת ללכת מיותר, ואטו במקומו מותר לעבוד עבודת כוכבים. ויש לומר על פי משארז"ל כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שלבסוף אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד, ור"ל שאף אם היצר הרע מסיתו רק לדבר קל לא יאבה לו, כי עיקר כוונת יצר הרע שאותו דבר קל הוא הליכה והכנה לעבודת כוכבים כאמור, ולה אמר פן יש כו' אשר לבבו פונה היום מעם, ר"ל אף שאינו רק פניה בעלמא מאת ה' תקפיד מאד, כי הוא ללכת לעבוד כו', ר"ל שהוא הליכה והכנה לעבודת כוכבים ח"ו.

173

קע״דאו יראה על פי ששמעתי ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהילים ח, ו), שכל זמן שמקיים האדם שויתי ה' לנגדי לא יבא לגאות ובקשת הכבוד בהיותו עומד לפני מלך גדול. אבל אם מסיח דעת אפילו מעט והיינו ותחסרהו מאלהים, אזי תיכף וכבוד והדר תעטרהו, ואחז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו עובד כוכבים, ולזה אמר אם לבבו רק פונה מעם ה' אזי הוא ללכת לעבוד עבודת כוכבים כי יתגאה וכאמור, גם לפשוטו יש לומר דלאו דוקא על עבודת כוכבים כיוון משה רבינו ע"ה בזה, דבאמת לא נחשד אותו הדור בעיניו על זה בהיות ידעו נפלאות ה', אלא כיוון על שאר עבירות שהם ג"כ חמורות כעובדי כוכבים, כענין חילול שבת וכל המתגאה וכל הכועס וכל המעלים עין מן הצדקה וק"ל.

174

קע״הועל דבר זה פירשו המפרשים מ"ש בתוכחה ועבדתם שם אלהים אחרים אשר לא ידעת, שיש לדקדק, חדא, הרי שם כתובים עונשים על עבודת כוכבים ומה זה העונש, ותו שח"ו שיעבדו ישראל עבודת כוכבים בגלות, וכבר נתעוררו חז"ל על זה, ותו מאי אשר לא ידעת מאי נפקא מינה בעבודת כוכבים אם היא ידועה או לא. ופירשו דבאמת הוא רחמנות גדול ודבר מר בהיות לאחר מות האדם מראין לו חתם ידו כתוב בו שעבד עבודת כוכבים כל ימיו, והוא יזעף לבו שם וצועק שלא עלה בלבו אפילו הרהור עבודת כוכבים, ואומרים לו שעבר על דברים הנ"ל שנחשבים כעבודת כוכבים, וזה דבר מר כי אם ח"ו יעבוד איש עבודת כוכבים יודע ומכיר עונו ועלול לשוב ולסגף עצמו בסיגופי מות, בידעו כי רע ומר עוזבו את ה' ורע עליו המעשה שעשה, משא"כ זה שעבד כוכבים ואינו יודע כלל שהוא עובד כוכבים אין עולה בלבו כלל לשוב וזהו אשר לא ידעת וק"ל.

175

קע״ווהיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כו'. קשה מאיזה טעם יתברך. גם לשון כי בשרירות אינו מובן, דמשמע שהוא נתינת טעם דעל ידי שילך בשרירות לבו ויוסיף חטאי שלותא על זדוניתא יהיה לו שלום, ונהפוך הוא. לא יאבה ה' סלוח כו' יש לדקדק, דכל אלה הם דברים פשוטים ומה חידש משה רבינו ע"ה בזה, וגם לשון כל מיותר והיה די באומרו ורבצה בו האלה כו'. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. יש לדקדק דתיבת לרעה מיותר, דזה מובן מעצמו כשאומרים על איש שראוי הוא להיות נבדל מעדת ישראל אזי הוא לרעה ולא לטובה. עוד יש לדקדק בשנותו כאן את לשונו דמתחלה אמר כל האלה הכתובה בספר הזה דמשמעותו ספר דברים, והיינו התוכחה של כי תבא, וכאן אמר בספר התורה הזה, דמשמעותו של בחקותי שאינו בספר הזה רק בספר תורה הזה.

176

קע״זואמר הדור האחרון כו' על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו כו'. יש לתמוה בכל זה, כי קושיא זו ותירוץ זה המה דברים פשוטים למאד ומה חידש משה רבינו ע"ה בזה, וגם אומרם מה חרי כו' אינו מובן דמסתמא אם כעס הש"י היה לו על מה לכעוס. גם יש לתמוה בזה דסיים ויחר אף ה' כו' להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה, מדוע כאן שינה ואמר בספר הזה כמו בפעם ראשון, ומדוע רישא וסיפא בספר הזה ומציעותא בספר תורה הזה, גם תיבת כל מיותר. והנה בדרושים הקודמים כבר יישבנו כמה דקדוקים מזה וכאן נתרץ בדרכים אחרים בע"ה.

177

קע״חנקדים מ"ש הפסוק בפרשת תבא (דברים כח, סא) גם כל חלי כו' פירש בעל הטורים כל חלי בגימטריא צ"ח קללות אלו שבמשנה תורה ע"ש, משמע שמפרש כך דתוכחת תבא נקרא כל חלי עבור נכללו בו כל העונשים כולם גם יחד לעוברי רצונו, משא"כ תוכחת בחקותי אין בו רק מ"ט קללות, ועל זה אמר קרא גם כל חלי, ר"ל אלו צ"ח אשר לא כתיב בספר התורה הזה, ר"ל אף שבתורה דהיינו בתוכחת בחקותי אינם כתובים אפילו הכי יעלם עליך כו'. וצריך להתבונן, חדא, דמדוע באמת בתוכחת בחקותי לא נזכרו כל העונשים רק מ"ט ובפרשת תבא נזכר הכל, ותו דבפרשת בחקותי סיים ואף גם זאת כו' הרי בהדיא דכליון ושמד אי אפשר, משום דלא ישלח כל העונשים אלא ישאר מקום הרווחה שיוכלו עמוד, ובפרשת תבא אמר גם כל חלי כו' עד השמדך משמע כליון ושמד ח"ו וזהו דבר שאי אפשר וכאמור.

178

קע״טונקדים תחלה לבאר פסוקי דוד המלך ע"ה (סי' ק"ט) בהתפללו על שונאיו דואג ואחיתופל אשר אמרו עליו שהוא איש דמים ואמרו לו (סנהדרין ק"ז.) הבא אל אשת איש מיתתו במה ודנו אותו בחיוב מיתה ח"ו, והתפלל עליהם אלהי תהלתי אל תחרש כו' תחת אהבתי ישטנוני, יש לדקדק דמשמע ע"י שאני אוהבם בשביל זה הם שנאוני, ובאמת אדרבה רבותא הוא דודאי אם היה הוא שונאם פשיטא שגם היו שונאים לו, והיה לו לומר אף שבאהבתי ישטנוני, ותו דתיבת תחת אין לו מובן, דמשמעותו שאהבה מלמעלה ושנאה רבעה תחתיו, והיה לו לומר בעבור אהבתי ישטנוני וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי גם בזה הדקדוקים כנ"ל הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו יש לדקדק דארז"ל אלו מיימינים לזכות כו', הרי דלשון ימין במקרא הכוונה על היפוך זכות, ואם כן איך יאמר כאן שאפילו השטן ילמד עליו זכות והוא היפוך כוונתו ורצונו, בהשפטו יצא רשע (יש לדקדק דהיה לו לומר יצא חייב) ותפלתו תהיה לחטאה יש לדקדק איך יתהוה חטא מתפלה. יהיו ימיו מעטים כבר הזכרתי במ"א שיש דרש בזה שלא ילינו דינו, כי קי"ל בסנהדרין (ל"ב.) דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום המחרת לחובה, כי מלינין את הדין, דלמא איכא דחזי ליה זכותא, וכן גם בבית דין שלמעלה, אף ששם ליכא סברא זו דשם אין צריך כ"כ ישוב דעת לחפש זכות כי הכל גלוי שם, מ"מ שמא יתפלל זה בתוך כך מעומקא דלבא ע"י שיתעורר מעצמו בבכי ע"י הדין שנתעורר עליו בבית דין שלמעלה, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגילה ג.) וע"י התפלה יהיה לו מליץ אחד, והוי ג"כ דלמא איכא דחזי ליה זכותא, ולזה התפלל דוד המלך ע"ה שימי משפט של דואג יהיו מועטים שלא ילינו דינו, כי חש פן בת דינא בטל דינא (סנהדרין צ"ה.), ויש לדקדק אם הנימוס להלין הדין איך התפלל שלא יעשו כמנהגם ודינם. והנה התפלל דוד המלך ע"ה עד עתה שיהיה נידון דואג בדיני נפשות ואח"כ התפלל שיהיה נידון גם דיני ממונות ואמר ינקש נושה לכל אשר לו ויבוזו זרים יגיעו אל יהי לו מושך חסד, ויש לדקדק מדוע תחלה בדיני נפשות לא יאמר זאת שלא יהא לו מושך חסד, ונבאר כל זה באופן נאות ומחודד בעה"י.

179

ק״פונקדים גמרא דספ"ק דסנהדרין (י"ז.) אמר רב כהנא סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מאי טעמא כיון דגמירי הלנת דין דלמא איכא דחזי ליה זכותא והני תו לא חזו ליה ע"כ. הפשוטו הוא דכיון דכלם ראו לחובה, מסתמא שוב לא ימצאו זכות. אכן המפרשים הקשו, חדא, מאי קאמר מאי טעמא, הא הטעם פשוט משום דכתיב (במדבר לה, כד) ושפטו העדה והצילו העדה דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת (סנהדרין ב.) ובהא ליכא עדה מצלת, ותו מאי טעמא קאמר הני תו לא חזי זכותא הא קיימא לן המלמד חובה יכול ללמוד זכות, הרי דיצוייר במי שלמד חובה שאף על פי כן ימצא זכות אח"כ, משום דמצות עשה למצוא זכות לישראל בכל האפשר, כמ"ש והצילו העדה.

180

קפ״אופירש בספר עין יוסף פרשת בראשית דהכי קאמר דבאמת משום הכי פוטרין אותו משום דבעינן עדה מצלת וליכא, אלא דר"כ דאמר מאי טעמא הוקשה לו מאי טעמא פוטרין מיד, הא קיימא לן דמלינין הדין משום שמא ימצא אחד זכות, אם כן גם הכא נהי דהשתא ליכא עדה מצלת, מ"מ דלמא אחר ההלנה ילמד אחד זכות ויהיה עדה שופטת ועדה מצלת ויתחייב, לזה אמר כיון דגמירי הלנה דלמא איכא כו', ר"ל כיון דעיקר מצות הלנה הוא רק משום אולי ינצל ע"י זכות שימצא לו, והני אסור להם ללמד זכות כיון דע"י הזכות שימצא אחד מהם יתחייב והוי האי זכות חובה, וקיימא לן בדיני נפשות המלמד זכות אין יכול ללמד חובה, ואם כן ההלנה לא יועיל, משום הכי אין צריך כלל הלנה ופוטרין מיד עכ"ד ע"ש עוד שכתב גם בבית דין שלמעלה כך הוא, דאם ראו כולם לחיבה פוטרין ע"ש.

181

קפ״בוהנה דואג נקרא בפסוק (מלכים) (שמ"א כא, ח) אביר הרועים פירש"י ראש הסנהדרין, וקיימא לן (סנהדרין י"ח:) לא תענה על רב, ממילא כשלימד דואג חובה על דוד המלך ע"ה לומר שחייב מיתה ח"ו, ודאי הוכרחו כולם לומר כך, ואם כן ראו כולם לחובה, ואם כן היה זכאי היפך כוונת דואג, ולזאת התחכם דואג והתחיל למצוא עליו איזה זכות בכדי שלא יהיה כולם לחובה, אולם לא לימד את הזכות האמיתי עליו, כמשארז"ל (שבת נ"ה:) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כי ירא לומר האמת כי כשישמעו כל הסנהדרין דברי אמת יודו לדבריו, ויהיה כולו זכאי, אלא התחכם וצידד בזכותים של שקר בכדי ששום אחד לא יודה לו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה עד מה כבודי לכלימה, ר"ל שהזכות הזה והכבוד אין הכוונה רק לכלימה כנ"ל, כי באמת תאהבון ריק, רצה לומר שרוצים חיובי, ומשום הכי מזכים כדי שיהיה חייב, והראיה תבקשו כזב סלה ברצותכם ללמד זכות אתם מסתירים הזכות האמתי, רק מבקשים אתם זכות של שקר וכזב כאמור וק"ל.

182

קפ״גוהנה ארז"ל (סנהדרין צ.) דואג ואחיתופל אין להם חלק לעולם הבא שהיו רשעים גמורים, לכן לא מצא דוד המלך ע"ה מקום להתפלל עליהם שיצאו מחויב בבית דין של מעלה, דכיון שאין להם שום זכות א"כ יהיו בית דין של מעלה רואין כולם לחובה ויפטרו, אך אחרי שעשה דואג הדבר האמור שבכוונה לימד זכות כדי שיצא דוד המלך ע"ה חייב, והיה נגלהו זכות אבות ואהבה וטובה אבל תחתיה תעמוד הבהרת דשנאה רבעה תחת אהבה ורעה תחת הטובה, והיות דרכו של הש"י מדה כנגד מדה, לכן מצא דוד המלך ע"ה מקום לבקש שיצא חייב בבית דין של מעלה שישולם לו כמעשהו שיהיה לו ג"כ אחד מלמד זכות בכוונה שיצא חייב, אך ודאי בית דין של מעלה לא יכון לעשות כזאת, כי שם דנין דין אמת, וכשאין לו זכות מי ילמד זכות עליו, לכן ביקש שימנה ויושיב הש"י בדינו של דואג גם איזה רשע ושטן בכדי שהוא יעשה הדבר הזה שלימד זכות כדי שיצא חייב, וכאשר עשה כן יעשה לו.

183

קפ״דוהיינו דקאמר תחת אהבתי ישטנוני, ר"ל תחת האהבה רבעה שטנה תחתיה, דכוונת הלומד זכות שימשך מזה חיוב וישימו עלי רעה תחת טובה, ושנאה תחת אהבתי היינו כנ"ל, שלמעלה נגלה אהבה וטובה ותחתיו רבעה רעה ושנאה, לכן תן לו כפעלו והפקד עליו בדינו רשע ושטן שיעמוד על ימינו, ר"ל שילמד זכות עליו בכדי שיצא חייב וק"ל.

184

קפ״האולם עדיין לא הועיל, דהא איכא למיחש כשילינו את דינם משום דלמא תוך כך יתפלל ויהיה להם אחד מלמד זכות ומליץ בבית דין, ואם כן ע"י שגם תחלה לימד אחד זכות אם כן יהיה לו ב' מזכין, ושמא עי"ז יזכה בדין. לזאת נתן עצות שלא יועיל גם זאת, דהנה עיין בסנהדרין (מ"ג:) גבי אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכותו נשתתק כו' ע"ש ובפרש"י ז"ל, ויש לומר לכאורה בזה דאם אחד שהיה מלמד זכות וסילק את עצמו מן הדין קודם גמר הדין שאחר ההלנה, אזי סותרין הדין וצריכים להושיב דיינים מחדש כמ"ש רש"י ז"ל בלשון האבעיא ע"ש, ואף דקאמר שם במי שזוכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו, היינו משום שלא סילק את עצמו מהדין מדעת עצמו, משא"כ זה שסילק את עצמו בכוונה איך ימנו אותו במנין המזכין וק"ל אכן מי שלימד חובה אם סילק את עצמו אין דינו נסתר כי מלמד חובה אינו חשוב כ"כ שיסתר דינו בהסתלקו.

185

קפ״ווממילא זה הרשע שילמד זכות על דואג ואחיתופל כדי שיצאו חייב, הוי האי זכות חובה, ממילא אם יסתלק מהבית דין קודם ההלנה, אין הדין נתבטל בשביל זאת, ואם כן נשאר על כל פנים שם כולם מחייבין, ועתה לא יועילו בההלנה, דנהי שיתפללו ויהיה להם מליץ אחד, אדרבה זכות זה יהיה חובה להם דהא נשאר בבית דין כולם מחייבין, ואם כן אף אם יהיה אח"כ ע"י התפלה מליץ אחד לא יועיל, והיכא דאין פעולה בהלנה אין מלינין כלל כדברי העין יוסף הנ"ל בפירוש דברי רב כהנא, ואם כן אחר שיסתלק הרשע שלימד זכות מהדין, יצאו דואג ואחיתופל תיכף מחויב מהדין בלי הלנה.

186

קפ״זוהיינו דקאמר בהשפטו יצא רשע, ר"ל ביום הראשון קודם ההלנה תיכף בהשפטו יצא ויסתלק אותו הרשע שלימד זכות, ואם כן ותפלתו תהיה לחטאה, ר"ל לא יועיל כי יפגע בתפלה כי אדרבה תפלתו תגרום קצת קלקול, מאחר דקודם התפלה נשאר בבית דין כולם מחייבין, ואח"כ יש מזכה ואם כן יהיו ימיו מעטים שלא ילינו דינו כלל. ובתר הכי קאמר הנה כל זה שבקשתי שיהיה עליו אחד מלמד זכות הוא רק בעת שיהיה נידון דיני נפשות, דשם כשרואין כולם לחובה פוטרין, אבל בעת כי ינקש נושה לכל אשר לו ויבוזו זרים יגיעו, ר"ל שיהיה נידון דיני ממונות, אל יהי לו מושך חסד כלל, ר"ל שלא יהיה לו אף מלמד זכות, כיון דבדיני ממנות אף אם רואין כולם לחובה יצא חייב, מוטב שילמדו כולם חובה עליו. ודו"ק כי הוא חריף בעז"ה.

187

קפ״חוהנה בש"ס דסנהדרין ובפוסקים מבואר כל החילוקים לענין דיני נפשות בין ישראל ובין בני נח. ונדבר מהאי דינא דרב כהנא בסנהדרין שראו כולם לחובה אם גם בבני נח דינא הכי, ויראה דדין זה תלוי בשני הביאורים שיש בדברי רב כהנא, דלפי הפשוטו נוהג גם בבני נח יש לעיין דלכאורה בבני נח אין צריך הלנה כלל וע"ש בעין יוסף, ומ"מ יש לומר אף אי נימא דהלנה אין צריך, מ"מ צריך על כל פנים מתינות בדין שיצא לאור אולי יש זכות והני לא חזי וק"ל כיון דבעי הלנה דלמא איכא דחזי ליה זכותא והני לא חזי, ואי משום קושית המפרשים הנ"ל שהקשו למה לא ימצאו זכות כיון דמצות עשה הוא והצילו העדה לא קשה מידי, דבבני נח אין זה מצות עשה כלל, ועיקר קרא דושפטו והצילו לא נוהג בבני נח, דהא קי"ל (סנהדרין נ"ז:) בן נח נידון בדיין אחד דלא בעי כלל עדה שופטת ועדה מצלת, ומ"מ אף דדי לו בדיין אחד אף על פי כן כשיש בדינו בית דין שלם ורואין כולם לחובה י"ל דפוטרין, וכן מבואר בעין יוסף שם במ"ש על פ' ה' משמים השקיף כו' היש משכיל כו', ולכן כיון שאין בזה מצות עשה אמרינן דהני תו לא חזי ליה זכותא, נמצא טעם הפשוטו שבדברי רב כהנא שייך בבני נח ולא בישראל משום קושית המפרשים דבישראל שפיר חזי ליה זכותא כיון דמצוה הוא, אבל כוונת רב כהנא כפי הביאור של העין יוסף הנ"ל דעיקר הפטור משום והצילו העדה דבעינן עדה מצלת, זה אין שייך רק בישראל, משא"כ בב"נ דלא צריך גביה כלל עדה מצלת, דהא נידון בדיין אחד וכאמור.

188

קפ״טולפי זה נראה לי דשני הפירושים אמת, דתרווייהו טעמי איצטריך, דטעם הפשוטו אינו שייך רק בבני נח ולא בישראל, וטעם השני אינו שייך רק בישראל ולא בבני נח. והיוצא מזה דבין בישראל ובין בבני נח איתא לדינא דרב כהנא אלא שהוא מטעמים חלוקים, מטעמא דישראל ליכא בב"נ וכן איפכא, והנה קיימא לן (עירובין ס"ט:) דמומר לעבודת כוכבים ולחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה ונחשב כיוצא מן הכלל ישראל, אכן ודאי פשוט דדוקא לרעה נחשב כעובד כוכבים ובן נח אבל לא לטובה, לכן מה דקיל בבן נח וחמיר בישראל נחשב לרעה כישראל שלא יהא חוטא נשכר. לפי זה נראה לי דין חדש, דאם נידון אחד בדיני נפשות על שחילל שבת בפרהסיא ג' פעמים דאז הוי כמומר לכל התורה כיוצא מכלל ישראל, אזי אף אם ראו כולם לחובה חייב, משום דהאי אית ביה ב' לריעותא, רעות בן נח ורעות ישראל, לכן לית ביה לא טעם שבישראל כיון דהוא אינו נחשב ישראל, וכן לית ביה טעם שבבן נח משום דלרעתו אמרינן לחומרא אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.) ודו"ק.

189

ק״צובזה יתורץ פסוק דפרשת כי תבא כפי פירוש בעל הטורים, והיינו דהתוכחה דפרשת בחוקותי מתחיל ואם לא תשמעו לי כו' פרש"י נתקלקל היסוד, דלית בהו עובד כוכבים ולא חילול שבת ודומיהן דברים שבעבורם נחשבים כיוצא מהכלל ח"ו, אלא שאינם עמלים בתורה כראוי ואין מדקדקין במצות, אכן בתוכחה של פרשת כי תבא כתוב שם ולא תסור מכל הדברים כו' ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם והיה אם לא תשמע כו' הרי דמיירי בעובד כוכבים דזה הוי יצא מכלל ישראל, משא"כ ההוא דפרשה בחוקותי דמיירי בשאר עבירות דאמרינן בהו אף על פי שחטא ישראל הוא.

190

קצ״אוהשתא מיושב דבאמת כל חלי דהיינו הל"ח קללות שהן כללות העונשין של כל התורה, אי אפשר שיחול על ישראל, דממה נפשך אם יש בהם איזה מצות אם כן ודאי לא יבא עליהם כללות העונשים כולם, דהרי לא על כל התורה עברו, ואם עברו ח"ו על כל התורה כולה, אם כן לא ימצא להם שום לומד זכות בבית דין, והוי ראו כולם לחובה ופוטרין. ומהאי טעמא בבחקותי אין כתוב שם כל הצ"ח רק קצתם, משום דאף על פי שחטא ישראל הוא, ונוהג בו דינא דרב כהנא, ואיכא האי ממה נפשך, ומשום הכי קאמר נמי התם לא געלתים לכלותם, והיינו משום האי ממה נפשך, דאם עברו ח"ו על כל התורה הרי ראו כולם לחובה, ואם לאו נהי דיצא חייב משום שיש גם לומד זכות מ"מ כללות כל העונשים אי אפשר שיבא עליהם, משא"כ בכי תבא דמיירי בעוב"כ שזה נחשב לרעה כבן נח וגם לרעה כישראל, לית ביה דינא דרב כהנא, לכן בעוברו על כל התורה חייב כליה כי יגיע לו כל כללות העונשים.

191

קצ״בלכן כלל משה רבינו ע"ה ואמר גם כל חלי, ר"ל כל הצ"ח עד תומם אשר לא כתוב בספר התורה הזה, ר"ל דבפרשת בחקותי אינם כתובים משום דאי אפשר שיגיעו כולם ע"י ממה נפשך הנ"ל, מ"מ אם תעבוד עבודת כוכבים יעלם כו' עד השמדך ח"ו כי יגיעו כולם עד תומם ודו"ק כי הוא עמוק, ושייך לזה גם מ"ש לעיל בפרשת קרח ובהעלותך בביאור פסוקי צפניה ה' אלהיך בקרבך כו' שיוצא משם ענין חילול שבת בפרהסיא שהוא כעובד כוכבים ושנחשב יוצא מן הכלל ונמשך ממנו כליה לאותו האיש ח"ו ע"ש, ולפי שכתוב שם בפרשה הנ"ל באורך לא אכפול כאן הדברים ומשם תדרשנו.

192

קצ״גועתה נבא לביאור הפרשה אמר פן יש בכם כו' לעבוד את אלהי כו', ר"ל שיעבוד עבודת כוכבים או חילול שבת וכדומה החמור כעבודת כוכבים וכמ"ש לעיל דבהא מיירי, ואהא קאמר דאף והיה בשמעו את דברי האלה שיש עונשין על זה בעולם הזה והתברך בלבבו לאמר שאעפ"כ שלום יהיה לי, והטעם כי בשרירות לבי אלך, ר"ל שגם על כל התורה יעבור ויוסיף חטא שלותא על זדוניתא, באופן שלא יהיה בו מתום ולא יצא מחויב מבית דין של מעלה, כי יראו כולם לחובה שלא ימצא לו שום לומד זכות, ואהא קאמר דליתא, כי אז בעשותו כן יעשן כו' ורבצה בו כל האלה דייקא, הכתובה בספר הזה דייקא, ר"ל דבעוב"כ אדרבה כשיהיה כולם לחובה יגיע לו כל הרעה יחד כל הצ"ח, הכתוב בספר הזה היינו בספר דברים וכמו שנתבאר, דכיון דמיירי התם בעובד כוכבים וכהאי גוונא לכן אמר שם גם כל חלי כו' דכך הוא דיני דעובד כוכבים דבהיות כולם לחובה ירבץ בו כל הצ"ח עד תומם.

193

קצ״דואהא מפרש הטעם דאף דקי"ל בראו כולם לחובה פוטרים, היינו בישראל, משא"כ זה שנבדל מעדת ישראל. ובל תאמר הא גם בבני נח דינא הכי, להכי קאמר והבדילו ה', 'לרעה' דייקא, מכל שבטי ישראל, דוקא לרעה נבדל מעדת ישראל אבל לא לטובה, לכן דין ראו כולם לחובה אין נוהג בו, ואינו נפטר משום והבדילו ה' לרעה כו' ככל אלות הברית הכתובים בספר תורה הזה, ר"ל דאית ביה ב' לריעותא, דגם האלה שבספר תורה הזה, ר"ל של בחוקותי, דשם אמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא, גם זה נוהג בו לחומרא, ולכן אף אם כולם מחייבין חייב ודו"ק היטב.

194

קצ״הואהא קאמר ואמר הדור האחרון כו' שיהיה קשה להם קושיא הנ"ל על מה עשה כו' מה חרי האף הגדול הזה, ר"ל איך אפשר שיגיע חרון אף הגדול הזה בראותם שנעשה בלי חמלה כלל ובלי שום הרווחה רק כמהפכת סדום כו', אם כן קשה ממה נפשך אם היה להם איזה זכות שלא עברו על כל התורה אם כן איך הגיעו כל העונשים עד תומם, ואם לאו הרי ראו כולם לחובה ויפטרו.

195

קצ״ווזהו מה חרי כו' ר"ל איך יש מקום שיחול חרון זה בממה נפשך, ואמרו על אשר עזבו כו' היינו התירוץ הנ"ל, דכיון דעבדו עבודת כוכבים לכן ויחר אף כו' להביא עליה את כל הקללה דייקא, הכתובה בספר הזה דייקא, ר"ל בפרשת נצבים דמיירי מעבודת כוכבים, דאז יצוייר כל העונשים גם יחד עד כלה ח"ו על אותו העובד עבודת כוכבים כאמור, ודו"ק היטב כי הוא חריף והשי"ת ישימנו מאנשי עבודתו העובדים אותו בלב שלם ויגאלנו גאולת עולמים אמן. חסלת פרשת נצבים

196

Today's Learning

ערבי נחל, נצביםArvei Nachal, Nitzavim