ערבי נחל, ואראArvei Nachal, Vaera
א׳וידבר ה' אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא כו' וגם כו' וגם כו' לכן כו'. יש לדקדק, למה הוצרך להקדים ג' טעמים, ראשונה, אני ה' וארא כו' פירש"י נאמן לקיים דברי ועדיין לא קיימתי. ב', וגם הקימותי כו'. ג', וגם אני שמעתי, ואחר ג' טעמים אלו אמר לכן אמור כו', וכי לא סגי בטעם א'. גם צריך לדקדק אומרו והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ודרשת רז"ל ידוע, גם המשך כל הפסוקים עד ונתתי לכם מורשה.
1
ב׳נקדים לבאר הפסוקים דלקמן, כשאמר פרעה למשה רבינו ע"ה העתירו בעדי במכת צפרדע אמר לו משה רבינו ע"ה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך כו' רק ביאור תשארנה ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. ויש לדקדק, ויאמר כדברך מיותר, דכבר אמר לו התפאר עלי, וכאשר אמר למחר חזקה שיעשה. גם וסרו הצפרדעים מיותר לגמרי, גם כפל הלשון ממך ומבתיך כו', והוה ליה למימר בקצרה וסרו הצפרדעים רק ביאור תשארנה. גם באומרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, ומדוע לא אמר גם לעבדיו ולעמו.
2
ג׳ואקדים מה שביארתי פסוקי ישעיה ס"ה בהבטיחו על הגאולה ב"ב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, (כפל הענין במלות שונות), זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר כו' לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. ונראה לי עם משארז"ל בתענית (דף י"ט.) מעשה שגזרו תענית וירדו גשמים בבוקר, כסבורין העם לומר שבחו של צבור, אמר להם רבי יוחנן בן זכאי אינו אלא גנאי של צבור משל לאחד שביקש פרנסה מן המלך אמר המלך תנו לו ואל יראה פני, ושוב מעשה שגזרו תענית וירדו גשמים בערב כסבורין העם לומר שבחו של צבור א"ל רבן גמליאל אינו אלא גנאי של צבור משל לאחד שביקש פרנסה מן המלך אמר להם המתינו לו עד שיתמקמק בשרו, ואלא שבחו של צבור היכא דמי כגון דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא ע"כ.
3
ד׳ואף על פי דבאמת נוכל לומר איפכא, דבעובדא דרבי יוחנן בן זכאי יש לומר שריחם ה' עליהם שלא יתמקמק בשרם, או כעין דרב יהודה כו' שרא חד מסאנא כו', ובעובדא דרבן גמליאל יש לומר שמתאוה לתפלתן של צדיקים, מ"מ אם איתא דהוא שבחו של צבור היה הש"י נותן הבקשה באופן דליכא למיטעי ולחושדם בחוטאים, לכן אמרו בבירור שאינו אלא גנאי של צבור והשלם בתכלית השלימות לפני הש"י לא יתן לו ה' בקשתו אלא אם כן אמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו' וכמש"ה (איוב ל, יט) חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך כשמעתו דייקא, ר"ל בעת התפלה ממש, אם לא בצדיק מפורסם שאין לחושדו כההוא דרב יהודה או כההוא דרב נחמן בר פפא שדא ביזרני כו' שמצינו שמתאוה לתפלתו, ואמנם לעתיד לבוא שתמלא הארץ דעה ויתמו חטאים ואין לטעות ולחשוד בחוטאים אם כן יתן ה' לפעמים הבקשה טרם הקריאה שלא יצטערו, וכן לפעמים להיפוך, כעובדא דרבן גמליאל לפי שמתאוה לתפלתן ויהיה ג"כ שבח של צבור ולא יקפיד ה' על זה כיון דליכא למיטעי.
4
ה׳ונודע, כי והיה לשון שמחה, ולז"א כי לעתיד לבוא יהיה ר"ל שיהיה שמחה אפילו כשיזדמן טרם יקראו ואני אענה כעובדא דרבי יוחנן בן זכאי או שיזדמן להיפוך עוד הם מדברים ואני אשמע, כפירש"י על ויבך על צואריו עוד, כי תיבת עוד פירושו רבוי, ר"ל אפילו לא אשמע עוד ריבוי דברים של תפלה אפילו הכי יהיה שמחה, וביאר הטעם כי זאב וטלה כו' שלא יהיה רע בעולם כי מלאה הארץ דעה כו' ויתבטל יצר הרע וחטא ואז אין חשד וכאמור. ואמנם קודם גאולה העתידה אין השלימות הגמור אלא אם כן אמר משיב כו' לא קודם התפלה ולא לאחריה רק בשעת תפלה עצמה.
5
ו׳ונודע מ"ש הקדמונים שירו לה' כל הארץ בשרו מיום אל יום ישועתו, כי האומות הראשונים היו עובדים עבודת כוכבים ע"י שהשיגו בחכמת המזלות וראו שיש בו איזה כח, כי ה' חלק להם כח אשר על ידם יומשך לעולם השפל בצמחים ומתכיות ושאר הענינים והכל בחק ורצון ה', ולא ידעו שמקבל חיותו וכחו מהסבה ראשונה כי לא השיגו להבין יותר למעלה מהעובד כוכבים וטעו שהוא אלוה, וכל אחד עבד לאיזה עבודת כוכבים שהשיג בידיעתו, ויש שהיה חכמתם גדולה יותר עד שהשיגו שכליים נפרדים דהיינו המלאכים וראו שיש כח בהם ולא השיגו הסבה הראשונה ב"ה כי לית מחשבה תפיסא ביה, ועבדו לאיזה כח מלאכי כל אחד מה שהשיגה ידיעתו בו, עד שבא משה רבינו ע"ה ונתן התורה שקיבל מהש"י, ואמנם גילוי טעות העובד כוכבים היה בראותם כי אין כח בכוכב אחד על כל העולם, כי יתחלקו הארצות, יש ארץ שמצמחת מכוכב פלוני, והאחרת מכוכב אחר, וכן בכחות רוחניות אין כחם בכל מקום, כענין מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ וכדומה, משא"כ הש"י מלא כל הארץ כבודו ואת השמים ואת הארץ הוא מלא. ועוד ראו, כי הכוכבים והמזלות מתנועעים בגזירת הש"י, ולכן בכל יום יש כוכב אחר, וכן התמנות המלאכים יתחלף בימי השנה לשעותיהם ותקופותיהם לכן לא הועיל להם הכח שהמשיכו מאיזה כוכב רק באותו יום ע"י הפעולות ידועות שעשו להמשכה הזו, אבל שיהיה יום אחד מכין לחברו אי אפשר, כי ביום השני יש כוכב ומזל אחר, משא"כ הש"י היה הוה ויהיה, ולז"א (תהילים צו, א) שירו לה' כל הארץ כי הוא יחיד בכל העולם, וגם בשרו מיום אל יום ישועתו, שישועת ה' אפשר לבשר מיום אל יום וכאמור, עכ"ד הקדמונים.
6
ז׳והנה, בעת הזאת קודם שיצאו ישראל ממצרים שעדיין לא נתפרסם יכולת ה' ונבואה מן השמים, וכמו שאמר פרעה מי ה' כו', וגם היה צריך להתפרסם שלימות משה רבינו ע"ה בנבואה, ששני אלו הם יסוד כל התורה וקיומה וכמש"ה אחר קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו, נמצא כשאמר פרעה למשה רבינו ע"ה העתירו בעדי היה רוצה משה רבינו ע"ה להראות לו מופת על א' מב' דברים אלו, או לפרסם כח ה' ויכלתו והשגחתו, או (אפילו אם יאמין בהשגחתו ויכלתו) לפרסם ענין שלימותו שהוא שלם בנבואה ובשליחות מאת ה'. ואמנם יש כאן שני הפכים, דאם יאמר לו פרעה שיתפלל שימותו הצפרדעים מיד ויתקיים כך, יובן שלימות משה רבינו ע"ה, כענין אמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו' שזהו גדר השלימות בצדיקים וכאמור, משא"כ כשיאמר למחר אז יהיה באפשרי שיתפלל כל היום ואין הכרח לשלימות משה רבינו ע"ה. ואמנם ביכולת ה' והשגחתו הוא להיפך, כי אם רוצה פרעה שימותו הצפרדעים מיד עדיין היה מקום לפרעה להחזיק בטומאתו לומר כי פעולותיו ע"י עבודת כוכבים או כח רוחני, משא"כ כשאמר למחר הוכרח יכולת הש"י והשגחתו כענין בשרו מיום אל יום ישועתו.
7
ח׳והנה, משה רבינו ע"ה הבין שמסתמא ירצה פרעה שיתפלל עליו מיד, בכדי שיפטר מצרתו, ויושג מזה עכ"פ שלימות הנבואה במשה רבינו ע"ה, ולז"א התפאר עלי, 'עלי' דייקא, ואמנם פרעה הרשע לא רצה בזה שיגדל שמו של משה רבינו ע"ה בזה, ולכן השיב למחר, והוטב מאד בעיני משה רבינו ע"ה. לז"א כדברך, ר"ל אני חפץ בפרסום גדולת הש"י וק"ל. ולזאת דקדק ממך ומעמך ומעבדיך להורות יכולתו של ה' יתברך כי ארץ מצרים ת' פרסה לא יהיה בכל ארץ ההוא כח מזל אחד וכענין שירו לה' כל הארץ וכאמור וק"ל.
8
ט׳בדרך אחר יש לומר, שמשה רבינו ע"ה רצה בזה להראות פרסום שני הדברים גם יחד, ולז"א למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך, שהוא לכאורה מיותר, דלא הוה ליה למימר רק למתי אעתיר שיסורו הצפרדעים. אולם לפי שפרסום יכולת יהיה בהתפללו על מחר, ופרסום הנבואה הוא בהתפללו על מיד, לכן רצה משה רבינו ע"ה שיתרצה פרעה לעמוד על אמתת שני הדברים, רק מסתמא יחפוץ פרעה שיפטר מהצרה, לכן רצה משה רבינו ע"ה שיתפלל בשביל פרעה שיסורו הצפרדעים מיד מאתו, אבל מעבדיו ומעמו יהיה יום המחרת, ואז יוכרחו שני הדברים גם יחד. ולמען ישכיל פרעה על זאת, נתן לו בדבריו אצבע בין שיניו באמור לו למתי אעתיר לך ולעבדיך כו', שיבין פרעה מזה שיהיה הוא ועמו חלוקין בעיסתן בזמן הסרת הצפרדעים, ואולם פרעה לרוב רשעו שם נפשו בכפו לסבול הצער כל יום ההוא ולא יתפרסם שלימות משה רבינו ע"ה.
9
י׳ועם זה השיב לו משה רבינו ע"ה כדברך כו', כי מצינו לרז"ל בכמה מקומות שנשנה במשנה או בברייתא כ"ף הדמיון אמרו הם שאינו דומה בכל צד, אלא דומה בצד זולת צד, כאומרם בכמה דוכתי כשהקשה דבמתני' תני שדבר זה כזה והאמורא אומר שיש חילוק דין ביניהם השיב על זה המתרץ כזה ולא כזה דאלו בהא כך ובהא אינו כך. וטעם רז"ל בזה, כי אם יש שני דברים שהם שוים לגמרי הרי הם מין א' ולא יצדק לומר ביניהם כ"ף הדמיון כיון שהכל א', ולכן כ"ף הדמיון מורה על ב' דברים מתחלפים ואף על פי כן יש איזה דמיון ביניהם ואם כן על כרחך אינם שוים לגמרי. וכן השיב משה רבינו ע"ה לפרעה, כדברך, ר"ל כדברך ולא ככל דבריך, אלא כדברך אעשה מקצת למען תדע כי אין כה' אלהינו, שאעתיר למחר כדי שיתפרסם יכולת הש"י, אבל לא ככל דבריך אעשה אלא וסרו הצפרדעים ממך ומעבדיך כו' הורה שיהיה הוא ועבדיו חלוקין בזמן הסרת הצפרדעים כדי שיוודעו שני הדברים גם יחד, ולז"א ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, ר"ל שהתפלל בשביל פרעה לבדו שיסורו תיכף והבן.
10
י״איוצא מכלל דברינו, שלפעמים מתאחר בקשתו להתמלאות עבור שחפץ הש"י שיתפלל לפניו. ובזה נראה לי ביאור מ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים פו, ג) חנני ה' כי אליך אקרא כל היום. ויש לדקדק, דהא אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם, ואין הצדיקים תולים במעשיהם הטובים, ואם כן כיון דאמר חנני אם כן מאי אמר עלה כי אליך אקרא, ותו מאי אקרא לשון עתיד והוה ליה למימר קראתי. ועם האמור יובן, שאמר חנני מיד ואל תחוש שאתפלל לפניך כי הנני מקבל עלי שאליך אקרא כל היום אפילו אחר שאשיג מבוקשי.
11
י״באו ירצה כי דוד המלך ע"ה בלאו הכי היה עוסק כל ימיו בשירות ותשבחות ותפלות ולא שייך ביה למימר שיעוכב מבוקשו ע"י שהש"י מתאוה לתפלתו כיון דבלאו הכי מתפלל תמיד, ולז"א כי אליך אקרא (לשון הוה) כל היום, ר"ל דבלאו הכי אני מתפלל תמיד לפניך. ולטעם זה ארז"ל (סנהדרין מ"ד:) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר (איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר כו', והטעם, כי הש"י מתאוה לתפלת ישראל וכשלא יתפלל אלא העת הצורך לו יעוכב בקשתו כדי שיתפלל הרבה, משא"כ האדם המתפלל תמיד אף באין צר לו.
12
י״גועוד טעם על זה כמ"ש בחובת הלבבות כי התפלה עיקרה ההכנעה שע"י שמתפלל ועומד לפני מלך מלכי המלכים נופל עליו הכנעה, וזה עיקר החשיבות לפני הש"י לב נשבר ונדכה לפניו ית', ולכן מדרך בני אדם בהטיב לו רם לבבו ואינו נכנע, ובהיצר לו חלה את פני ה' ונכנע לבו ע"י הצרה, וראוי ליבוש ולהכלם מאד מלפני ה' ית' על אשר הצרה הכניעה לבו וזולתה לא בא לידי הכנעה בהיות מלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה סתרו וגילויו, וחכמינו אמרו כי מי שבא לידי מדה זו שנכנע בהיצר לו ומתחנן לפני הש"י בהכנעה תקנתו שיבוש אז מלפני ה' על אשר לא נכנע מלפניו בתחלה ויבכה ויתחרט מאד על זה ועי"ז יהיה חשוב לפני הש"י כאלו הקדים התפלה לצרה, ר"ל שהקדים ההכנעה מאז ומקדם כיון שמתחרט ובוכה על זה.
13
י״דואמרו החכמים, כי ישראל בהיותם במצרים באו למדה זו, שמתחלה שכחו אל מושיעם לא פחדו אל ה', וכי הרעו להם המצריים מאד נכון לבם וזעקו בתפלה, ויבושו בעצמם על זה מאד אשר המצרים גרמו להם להתפלל וזעקו לה' על שלא הקדימו התפלה והכנעה מקדם. ופירשו שזה כוונת הפסוק את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, כי עבודה זו תפלה, וירצה, שזועקים על זה על שהמצרים הם שגרמו להם להתפלל ולא התפללו מקדם והבן. נמצא בהיות אדם עושה כן נחשב לפני ה' כאלו הקדים התפלה לצרה ואז אין בקשתו מתאחרת ע"י שמתאוה הקב"ה לתפלתו דהא במי שמתפלל בלי צרה אין שייך זאת וכאמור והבן כ"ז.
14
ט״וועם זה נבוא אל הביאור אלה מקראי קודש. והנה, לפעמים ישיג אדם ישועה בזכות אבות לבד בלי תפלה, ולפעמים ע"י תפלה שמתפלל. ויש בכל אחד מעלה וחסרון. מי שנושע ע"י תפלתו, יש חסרון בדבר, שלפעמים בקשתו מתאחרת עבור שהש"י מתאוה שיתפלל עוד. ומעלה יש, שרואה נקמה בשונאיו וכמ"ש המפרשים ע"פ (ראש השנה ט"ז.) ה' לי בעוזרי כו', ירצה, אם ה' עוזר לי בזכות 'לי' דייקא, אז ואני אראה בשונאי, משא"כ לוט שניצל בזכות אברהם אבינו ע"ה נאמר לו אל תביט אחריך כי די בזכות אחרים להפקיע את עצמו ולא שיראה עוד נקמה במריביו. והנושע בזכות אבות הוא להיפוך, שיש בו חסרון שלא ישיג נקמה באויביו, ויש מעלה שלא תאוחר בקשתו כיון שהזכות אבות כבר הוא עתה ועל מה יש להמתין ולעכב.
15
ט״זוהנה ישראל נגאלו ממצרים באמצע הזמן שלא נשלם הזמן והשיגו נקמות גדולות בפרעה וכל עמו שעשה ה' נסים ונקמה בפרעה, נמצא היה להם ב' המעלות גם יחד. וקשה ממה נפשך, אם בזכות אבות נושעו איך ראו נקמה בפרעה, ואם ע"י תפלתם איך השיגו הישועה באמצע הזמן. וצריך לומר משום דהוי בהו תרתי לטיבותא שהיה להם זכות אבות, וגם התפללו בעצמם, לכן השיגו תרתי למעליותא. אלא שעדיין יש לערער כיון דמצד תפלתם עדיין לא היה הזמן ליגאל ועל כרחך עיקר הישועה עתה בזכות אבות איך אפשר שישיגו עתה הנקמה במצרים כיון דלעת כזאת לא יצאו רק בזכות אבות.
16
י״זאכן לפי מה שכתבתי תחלה יתורץ, כיון שצעקו להש"י על אשר מצרים מעבידים אותם ונחשב לפני הש"י כאלו הקדים תפלה דאז לא אמרינן שיעוכב בקשתו ע"י שמתאוה ה' לתפלתו וכמש"ל. ולז"א אני ה' וארא כו', ר"ל שצריך אני לאמת דברי, והוא טעם א' על הגאולה, וטעם ב' וגם הקימותי את בריתי היינו זכות אבות, וטעם ג' וגם אני שמעתי כו' שישראל מתפללין, וטעם ד' נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם שהם בוכים על שלא התפללו תחלה, לכן מארבעה טעמים אלו יומשך ד' דברים, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם הוא ישועתם עבור טעם הראשון, ולטעם ב' שהוא זכות אבות והצלתי אתכם מעבודתם, ר"ל מאמצע העבודה אשר עדיין הוא זמן העבודה שלא נשלם הקץ, ולב' טעמים האחרונים נמשך וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ירצה כי לטעם התפלה יומשך נקמה בפרעה ולצד שהתפלה הוא על אשר מצרים מעבידים אותם יהיה הנקמה בפרעה, תיכף כמש"ל.
17
י״חוהיינו דקאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה כו', ירצה, שהשפטים יהיו בעת גאולתכם ממש והבן. אמנם בהבטחה וטובה זו שיגאלו קודם הזמן עדיין אליה וקוץ בה שעדיין נשארו ניצוצות במצרים ומי יוציאם משם, אכן עמ"ש בפ' שמות בפסוק ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כו', כי ע"י עסק התורה וישיבת ארץ ישראל יכולים להוציא ניצוצות מכל העולם ואין צריך להיות באותו מקום עצמו דווקא להוציא בלעו מפיו ע"ש באורך. והיינו דקאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, דהיינו שאתן לכם התורה, ותו והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי כו' ועי"ז תוציאו גם שם ממצרים כל הניצוצות קדושות מצד ישיבת ארץ ישראל ועסק התורה והבן.
18
י״טתקסד
19
כ׳ויאמר ה' אל משה ואל אהרן כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כו' יהי לתנין כו' ויעשו גם הם חרטומי מצרים כו' ויחזק לב פרעה כו'. צריך לדקדק למה נתן ה' מופת כזה אשר יוכלו החרטומים לעשות כן הלא בודאי לא ישגיח על מופת כזה, וכן בדם וצפרדע קשה. וכאן יש לומר דדייק תנו 'לכם' מופת, כלומר שפרעה יאמר אליהם מתחלה תדקדקו אתם על עצמכם אולי משגה הוא בידכם, וקאי לכם על משה ואהרן או על ישראל בכלל, שיהיה להם עכ"פ לעצמם ולישראל מופת. והנה הרמב"ם בס' המדע כתב שמי שמוחזק בכשרות ורואין אנו צדקת מעשיו אזי אין לדקדק עמו במופתיו לחוש שמא מעשה כשפים וכדומה הוא, לכן על מעשה זה די בענין המטה, משא"כ בדם וצפרדע קשה שעשה זאת למופת לפני פרעה. ויותר יש לתמוה באומרו גבי מכת דם בזאת תדע כי אני ה', ר"ל כלפי שלא האמין פרעה בשם הוי"ה שהוא למעלה מהטבע כידוע והיה צריך למופתים שידע שיש שם זה, וקשה הרי גם החרטומים עשו זאת.
20
כ״אונראה לי כי עוד קשה באומרו ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם, ולמה לא שמע אליהם כיון שראה שאין החרטומים יכולים לעשות כן. אך קושיא חדא מיתרצה בחברתה, כי באמת מה שחזק לבו בכנים היה משום שעלה בדעתו אולי משה בקי בכשפים יותר מהם, אך למה לתלות בזה כי נודעו חרטומי מצרים אשר אין כמוהם בעולם בענין הכשפים, אלא לפי שראה שמתחלה עשה לפניהם מופתים שיכלו גם החרטומים לעשות ומזה הוכיח דאם כדבריהם שהוא מעשה ה' הגדול מכל האלהים בודאי היה תחלת מעשהו במופת שאין ביד החרטומים, ונתחזק עוד אצלו יותר הוכחה זו באומרו גבי דם בזאת תדע כי אני ה', ובאמת גם החרטומים עשו כן ואין כאן ידיעה במופת זה, אלא על כרחך משה בקי בכשפים יותר מהם ואין אלו מעשי ה' ולכן טעה בתחלה והיה סבור שגם דם וצפרדע לא היו יכולים החרטומים לעשות ובכנים אירע במקרה דבר שלא ידעו החרטומים וצריך לנסותו עוד איזה פעמים עד שיתחזק בכמה דברים שלא יוכלו החרטומים ואז הוי חזקה לכן החזיק לבו בכנים.
21
כ״בוממילא מהאי טעמא גופיה עשה ה' ככה שיהיו מופתים הראשונים בדבר שידעו החרטומים, כי רצה ה' שיחזק לבו, ומהאי טעמא גבי ערוב כתיב ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת, דתיבת גם בפעם הזאת מיותר, ואין כתוב כן בשום מכה. אלא אמר הכתוב דאע"פ שזה שנית דבר שלא יכלו החרטומים אף על פי כן עדיין אין בידו עון אשר חטא בהכבדת לבו כי כדין החזיק לבו בפעם הזאת אף שהוא שנית מ"מ בתרי זימני לא הוי חזקה ותלה הדבר במקרה מחמת הוכחתו הנ"ל, וגבי דבר כתיב ויכבד לב פרעה, כלומר, שעכשיו חטא בהכבדת לבו דהיה לו לשום אל לבו דבתלתא זימני הוי חזקה, לכן ע"י שחטא כאן והכביד לבו שלא כדין לכן אח"כ גבי שחין כתיב ויחזק ה' את לב פרעה דאם לא כן אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא משום דגבי דבר שהוא פעם שלישית לא היה לו להחזיק את לבו וחטא במה שהחזיק לבו לכן אח"כ ענשו ה' והחזיק את לבו למען רבות מופתיו.
22
כ״גובזה מובן אצלי מה שיש לדקדק במש"ה גבי צפרדעים ויאמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים כו' ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, ושינה הלשון, דפרעה אמר העתירו, והוא צעק, וידוע דצעקה גדולה מתפלה. ותו יש לדקדק באומרו וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו כו', אומרו והכבד אינו מובן, דהוה ליה למימר ויכבד לב פרעה, או ויכבד פרעה את לבו כמ"ש ביתר המכות ותיבת והכבד הוא מקור ואין לו ביאור כלל.
23
כ״דומה שנראה לי בזה, כי פרעה היה נבוך בעצמו בראותו למשה רבינו ע"ה עושה מופתים אשר גם החרטומים עושים כמוהו דמזה מוכח שאין זה מעשי ה' אלא מעשי כשפים, אך ראה ג"כ שאין ביד החרטומים לבטל את הצפרדעים, וכן הדם, וכל מעשי כשפים יוכל מכשף אחר לבטלם מזה יש פנים שהם מעשי ה', אלא חש עדיין שמא הוא יודע בכשפים יותר מהם לכן אינם יכולים לבטל כשפיו, ובהיותו נבוך בזה עשה נסיון ומבחן שאמר למשה רבינו ע"ה שיתפלל אל ה' שיסיר הצפרדעים וישלח את העם, כך אמר בפיו, אבל בלבו החליט שאף שיסורו הצפרדעים לא ישלח את העם, ועתה יראה, אם יסורו הצפרדעים ודאי אין זה מעשי ה', כי הוא היודע מחשבות ויודע הכבדת לבו ולא יועיל תפלתם, ואם יראה שאין יכולת בידם לבטל הצרה אז ודאי מעשי ה' הוא.
24
כ״האכן ארז"ל (ראש השנה ט"ז.) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והענין למה דקדקו דוקא צעקה, כי מה שמועיל תפלה לבטל הצרה יש בו כמה בחינות וטעמים, כי קודם גזר דין יועיל התפלה לעכב את הגזרה כיון שעדיין לא יצא הפורענות לפועל ואינו רק בכח אזי בדבר קל יתבטל, משא"כ אחר גזר דין שמיד שנגזר יוצא ענין ההוא לפועל בארץ לא יתבטל ע"י התפלה לבד אלא אם כן בצירוף התשובה ככל הדברים הבאים מלמעלה אינם אלא לפי הכנת המקבל כאמרם ז"ל (נדרים ח:) צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, לכן אף שכבר היה גזר דין והגיע העונש על האדם כל זמן שהיה רשע היה עונש אבל אחר שעשה תשובה ונתהפך לאיש אחר נהפך הנגע לרפואה כאומרו (ויקרא יד, ג) נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל מן הצרעת עצמו נעשה רפואה כשעשה תשובה.
25
כ״ואמנם צעקה הוא מעומקא דלבא יותר מתפלה וזה עולה עד עולם אשר למעלה ממקום שבאין גזרות העונשין, לכן בהמשיך שפע משם יתבטל הגזר דין ויועיל צעקה של צדיק עליו אע"פ שהאדם עצמו לא עשה תשובה. ולז"א יפה 'צעקה' דייקא, לאדם בין קודם כו', משא"כ תפלה לא יועיל בלי תשובה רק קודם גזר דין. לזה דקדקו צעקה לאדם, כי ודאי תפלה יוכל כל אדם לבקש מהש"י אפילו בלי תשובה, משא"כ צעקה שהוא מעומקא דלבא מאד דבר זה אי אפשר אלא מתוך תשובה. ואם כן מאי עדיפתיה דצעקה מתפלה דהא גם תפלה מועיל בצירוף תשובה אף אחר גזר דין, לז"א 'לאדם', ר"ל מה שצועק הצדיק לאדם אחר דבכהאי גוונא יצוייר הצעקה בלי תשובה כי אותו החוטא עדיין לא שב ואפילו הכי הצעקה מועיל משא"כ תפלה.
26
כ״זובזה מיושב הכל, כי בהיות פרעה נבוך בזה ועשה נסיון כמש"ל וביקש ממשה רבינו ע"ה שיתפלל, ולז"א 'העתירו' דייקא, לשון תפלה, ותפלה אינו מועיל בלי תשובה והרי הוא יודע הכבדת לבו שלא שב ואם כן אם יועיל התפלה ויסורו הצפרדעים יבין שהכל מעשי כשפים ואח"כ בטלו כשפיהם ולא בתפלה כלל, משא"כ אם לא יועיל התפלה ידע כי הכל מעשי ה' ואין בידם לבטל בתפלה.
27
כ״חאמנם משה רבינו ע"ה הבין זאת ואמר בדעתו אם יתפלל תפלה ולא יסורו הצפרדעים אולי עי"ז ישמע לו פרעה ועדיין אין בזה מופת חותך כ"כ ופרעה לא ידע את ה' לגמרי אלא ברבות המופתים, לז"א כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו וסרו הצפרדעים כו', ר"ל שיהיה הענין כדברך שיסורו הצפרדעים וממילא לא תשמע לדברי וירבו המופתים ואז תדע כי אין כה', ופרעה הבין דברי משה רבינו ע"ה כפשוטן שיסורו הצפרדעים עי"ז ידע כי אין כה', ובאמת לא כן הדבר, כי נהפוך, ולא היה משה רבינו ע"ה אומר דברים שאינם אלא כוונתו כמ"ש, ופרעה לא ידע כוונה זו והיה לו דבר זה למופת שאם יסורו הצפרדעים אין אלו מעשי ה'.
28
כ״טלז"א ויצא משה 'ויצעק' דייקא, שידע שע"י התפלה לא יועיל כיון שעדיין לא שב פרעה מהכבדת לבו ואז אין מועיל תפלה לאחר גזר דין אלא צעקה, לז"א על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, שכבר היה אחר גזר דין שיצא העונש לפועל ולא מהני תפלה בהיות פרעה עדיין לא שב ולזה צעק, ולז"א וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו, ר"ל שפרעה החזיק בנסיון ומבחן שלו וכאש ראה ב' דברים שהיתה הרווחה עם היות שיש בו ג"כ מעיקרא הכבדת לבו ולכן לא שב ולא שמע אליהם ונכון וק"ל.
29
ל׳כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. צריך לדקדק למה בשום מכה אין כתוב כן. ויובן עם מ"ש האר"י ז"ל בכוונת ההגדה של פסח במכת ברד שמכה זו יצאה מן החסד שבמלכות דקדושה והכה בתפארת שבקליפה ע"ש. וידוע שבחינת התפארת הוא הלב, והיינו אל לבך וק"ל. ועם זה יש ליישב מאמר התמוה ברש"י כאן שכתב את כל מגפותי מכאן למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות, והוא, כי ידוע בכל שיעור קומה עיקר המנהיגים הם המוח והלב, וביארנו במ"א כי המוחין הם הכולל מן כל הקומה, וכמו שהכולל בכל מקום עם שנרמז באחד הוא שקול נגד כל הקומה ויותר, כמו שער החמשים שבנ' שערי בינה שנחשב לשער א' דהוא הכולל של כולם, ונחשב ושקול כנגד כולם, ויותר כך המוח שקול נגד כל הגוף ויותר.
30
ל״אואמנם, בגוף הוי הלב העיקר וחשוב נגד כל הגוף ואין גדול במעלה מאת הלב רק המוח אשר אם כל הגוף בכף מאזנים והלב גם עמהם המוח מכריע את כולם. ובזה אתי שפיר כוונת רש"י, כי כל מכה היה באבר א' של כל הקומה דס"א, ואם כן מדחזינן דכתב קרא הכא אל לבך שהיה מכה זו בתפארת דס"א והלב הוא שקול נגד כל הגוף, ואפילו הכי לא נכנע פרעה, אם כן שמע מינה דמכת בכורות שהכניע לפרעה היה גדול ממכת ברד, אם כן שמע מינה דמכת בכורות היה בג' ראשונות דזעיר אנפין דקליפה, ומוכח כך מהא דאמרן דהא אין חשוב יותר מהלב בכל הקומה רק המוחין, ואם כן ממילא למדנו שמכת בכורות שקול נגד כולן דמוח שקול נגד כל הגוף וק"ל.
31
ל״בואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון כו' והפשתה והשעורה כו' והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה. דקדקו המפרשים, מי גלה זאת למשה רבינו ע"ה שאחר מכת ברד יעמדו במרדם, עי' באור החיים. עוד הקשה באומרו והפשתה כו' למה סדר ענין זה קודם גמר תפלתו של משה רבינו ע"ה שהבטיח כצאתי את העיר היה לו לגמור אומר כי עשה משה כן ויצא משה מעם פרעה כו' ואח"כ יודיענו מה עשה הברד ע"ש. ויש לומר בפשיטות כי בראות משה רבינו ע"ה שנעשו פלאי פלאות לחטה ולכוסמת ולא עביד קב"ה ניסא לשיקרא לזאת הבין כי יהיה עוד מכה והוצרך שישאיר הברד ירושת פליטה על מכה השניה, והיינו דקאמר ידעתי כי טרם כו' מצד כי והפשתה כו' והחטה כו' וכאמור.
32
ל״גומפי מורי ורבי זצלה"ה, כי מסתמא פרעה הרשע בעת שביקש ממשה רבינו ע"ה להתפלל ואמר ה' הצדיק כו' בפיו ובשפתיו כיבד ולבו רחוק והיה בדעתו לעמוד על סברתו ומרדו ונסה בזאת את ה' אם יודע מחשבות אדם ותחבולותיו כי מתוודה בפיו ובשפתיו ובלבו לעמוד ברשעו ואם ישיג ישועה ודאי אין ה' חוקר טוחות לידע מחשבותיו ח"ו, לכן כשהבטיח לו משה רבינו ע"ה להתפלל ושישיג ישועה אמר לו אל תחשוב כי הישועה שתשיג הוא עבור שאין מבין מחשבותיך עי' לעיל בדברינו לפ' זו בפסוק תנו לכם מופת ע"ש כיוצא אלא אתה ועבדיך ידעתי כו' רק השגת הישועה הוא כדי שיהיה מקום למכות אחרות לחול על פרעה וראיה הרי הפשתה כו' והכוסמת לא נכו כי נעשו להם פלאות אף בעוד שעדיין לא התוודית ולמה נעשה זאת והיינו כדי שישאיר לארבה, לכן בל תאמר בלבבך בבוא לך ישועה שאין ה' יודע מחשבותיך אלא אדרבה יודע הוא ושלכן הוצרך לעשות פלאות לחטה ולכוסמת ושימד"נ והבן. חסלת פרשת וארא
33