ערבי נחל, בראשית ה׳Arvei Nachal, Bereshit 5
א׳תקסה
1
ב׳וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. יש לדקדק דהאי אשר עשה מיותר הוא דכבר כתוב בתחלה, וגם ענין תיבת מלאכתו קצת משולל הבנה, וכענין שאמרו רז"ל (אבות ה, א) והלא במאמר נבראו וגדר תיבת מלאכה הוא ענין עשיה, מה שהוא כבד על האדם לעשותו לזאת יקרא מלאכה, וכמש"ה במפלת בבל כי מלאכה הוא כו' (ירמיה נ, כה) וא"כ מאחר שבלי עמל אל המציא לכל הנמצאות לא יתכן בו לשון מלאכה.
2
ג׳אכן הענין הוא שהנביא אמר (איכה ה, כה) השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, וארז"ל (איכה רבה ה, כא) כקדמונו של עולם, עי' בספר ויקהל משה פ"א וז"ל: הכלל העולה שאין כל חדש תחת השמש כ"א ע"י עליית מ"ן כו' וכשתבא עת הגאולה אז לא ימתין כו' וקודם בריאת העולם שלא היה עדיין ישראל כו' התעורר המדרגות מיניה וביה כו' ע"ש עד סופו. ונודע שהספירות נקראו ימים, והנה הקב"ה אומר שובו אלי ואשובה אליכם כי לתכלית זה ברא ה' את העולם שלא יהיה כל חדש שלא יתחיל הוא לעשות שום דבר רק שישראל ינהיגו הכל במעשיהם ויהיה התעוררות מהם. לכן רוצה שובו אלי שיפתחו כמחט של סדקית עכ"פ, ואנו מבקשים השיבנו ה' אליך אף שאין התעוררות מ"ן מלמטה, חדש ימינו פירוש חדש התעוררות בספירות כקודם בריאת העולם וק"ל.
3
ד׳ועכ"פ אנו רואין רצונו ית"ש שהוא לא יעשה מאומה רק ישראל יעשו הכל בכח אלהותו כי נתן להם כח זה אשר במעשיהם ימשיכו האלהות בכל המציאיות כולם וזהו קיומן של כל המציאיות, אין רצונו ית"ש שיהיה התחלת התעוררות המעשה מאתו שזולת במעשה בראשית היה הכרח שיהיה התעוררות מאתו ית"ש כי אדם אין לעבוד לכן עשה ה' הכל בעצמו ומיד שברא ה' את האדם כלה ענין זה אלא נתן הכל ביד האדם שיהיה הוא המתחיל במעשה, ואפילו הגשמים שהיו צורך לגמר מעשה בראשית כי כל עשב השדה טרם יהיה בארץ וכל שיח השדה טרם יצמח אף על פי כן לא ירדו הגשמים מעצמם עד שהורידם אדם הראשון בתפלתו בגמ' (חולין ס:) בהעלאת מ"ן. מזה ראינו כי כל מעשה בראשית שהיה התעוררות מיניה וביה היה בהכרח כי אדם אין לעבוד, ולכן נקראו מעשה בראשית מלאכה כי כל דבר שיעשהו עושהו על צד ההכרח הפך רצונו נקרא מלאכה כי כבד עליו הדבר לעשות, ואף שכ"ז אין שייך בית"ש מ"מ בדרך שאלה קראו הכתוב מלאכה להורות על ענין שאמרנו שמיום ברוא אלהים אדם על הארץ אין רצונו שיתחיל הוא במעשה אלא האדם וכאמור.
4
ה׳והנה מה שהכתוב אומר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו לכאורה משולל הבנה. דבשלמא אומן בשר ודם שעושה כלי אין הכלי צריך להאומן אלא בעת עשותו אותה אבל משנעשית אינה צריכה אליו, יתכן לומר שכאשר גמר האומן את הכלי אז שובת ונח וינפש ממלאכתו אשר עשה, משא"כ הבורא ית"ש ברא הכל במאמר, והמאמר ההוא קיים לעד וקשור בה' יתברך שמו והמאמר ההוא מקיים ומהווה ונותן קיום לעולמים לכל המציאיות ותמיד צריכים המציאיות אליו ית"ש ולהשגחתו ושפעו בל יפסוק אפילו רגע א' כי אלו יצויר כו', וא"כ עת הבריאה וכל הזמן הכל שוה לענין המלאכה, ואיך יתכן לומר עליו ית"ש ששבת מכל מלאכתו והלא מה שהיה עושה בעת הבריאה עושה לעולם. ובשלמא מה שאמר הכתוב בתחלה ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה אין בו קושיא כל כך כי ירצה שמאז לא ברא בריאה חדשה, כי כל המציאיות כולם ברא בששה ימים, אבל אומרו וישבות קשה איך שייך לומר ששבת והרי מה שעשה בשעת הבריאה עושה תמיד.
5
ו׳ואמנם עם מ"ש תחלה כי נקראו מעשה בראשית מלאכה עבור שהיה התעוררות המעשה מאתו ורצונו שיהיה תמיד התחלת המעשה מהאדם א"כ יתכן אומרו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, ומבאר הפסוק בעצמו מהו מלאכתו ומבאר כי מלאכתו הוא אשר עשה בעצמו בלי התעוררות מהתחתונים ומזו המלאכה הוא ששבת, כי מאז ברא את האדם נתן הכל בידו שהוא יהיה המתחיל בהתעוררות והעלאת מ"נ ומיושב הכל.
6
ז׳ודבר זה רומז בקהלת א' מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה בעת הבריאה הוא שיעשה תמיד, וכמו שאמרנו, שהנבראים כולם צריכים להבורא ית"ש תמיד בכל הצטרכותם אליו ממש כבעת הבריאה ומה הפרש בין עת הבריאה ובין אח"כ עד שיתכן לומר ששבת ה' ממלאכתו אין הפרש ביניהם, רק כי עתה אין כל חדש תחת השמש רק הכל נעשה ע"י העלאת מ"נ מישראל ואם יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא איננו עתה אלא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו ר"ל העולמות אשר נבראו מלפנינו היינו טרם בריאת האדם עליהם נאמר כי חדש הוא שנעשו בלי העלאת מ"נ עבור כי אדם עדיין לא היה, אבל אחר בריאת האדם אין כל חדש וזה ההבדל בין ששת ימי הבריאה ובין זמנים האחרים אבל הצטרכות הנבראים להבורא ית"ש כל הזמנים שוים ממש וכאמור.
7
ח׳ורז"ל רמזו ענין זה באומרם (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ירצו כי כל המציאיות ביד הבורא וצריכים אליו כמו שהיו צריכים אליו בעת הבראם, חוץ מיראת שמים שהוא העלאת מ"נ שזה רצה ה' שיהיה התחלת התעוררות מתחתונים ואין זה בידו כביכול אלא ביד האדם. נמצא לפי זה כי לא יתכן לומר על כל המציאות שהבורא בראם בלשון עבר כי אין זה אמת אלא בלשון הווה, כי הוא בוראם תמיד ומהווה ומקיימם, רק מה שמצינו לפעמים בהפסוקים האמורים על הבריאה עבר אינו אלא במציאות יראת שמים שהוא העלאת מ"נ שבזה נבדלו ששת ימי המעשה מכל ימות עולם, לכן שייך לומר לענין בריאת הברואים עבר.
8
ט׳וזה אמר בקהלת ג' ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו, ופירש"י ז"ל: ידעתי כי כל אשר עשה הקב"ה במעשה בראשית כו' וא"כ צריך לידע מדוע הכתוב אומר אשר יעשה לשון עתיד או הוה, ויתכן לדברינו דהכי פירושו ידעתי כי כל המציאות של מעשה בראשית יחויב עליו לומר אשר יעשה האלהים לשון הוה ועתיד ולא לשון עשה, והטעם, כי הוא (ר"ל עשיית הבורא ית"ש) יהיה לעולם בלי תוספת וגירעון ומעשה כמעשה שעשה בכל המציאיות בעת שהמציאם מעשה זו עצמו ממש עושה בהם לעולם בלי תוספת ובלי מגרעת, לכן על כל מעשה בראשית יחוייב לומר אשר יעשה האלהים ולא לומר אשר עשה. ואמנם אם תמצא לפעמים שאומרים והאלהים עשה לשון עבר אין זה אלא במציאות שייראו מלפניו כי זה נתחדש אחר הבריאה, משא"כ קודם הבריאה נעשה הכל בלי העלאת מ"נ ע"י יראת שמים, לכן ע"ז יתכן לומר לשון עבר כי עשיה כזו לא היה רק בששת ימי בראשית ולא אח"כ.
9
י׳ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. תיבת לאמר מיותר, ודברי רז"ל ידוע. ועוד ביארו המפרשים שצוהו לאמר ציווי זה לחוה. עוד יש לבאר כי להיות מטבע האדם שהוא חי מדבר לבלי יבלום פיו וכמשארז"ל (חולין פ"ט.) מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם, הרי שאומנות גדולה היא השתיקה, ולכן נתן ה' התורה שהיא עמוקה מאד וצריך האדם להגות בה תמיד ויש לו לאדם לדבר בדברי תורה בכל עת שירצה לדבר כי עיקר קנין האדם תלוי בדיבוריו וכמ"ש בכמה מקומות כי חלקי נשמתו של אדם יוצאים תמיד בכל דיבוריו וכשמדבר דברים בטלים יוצאים דברים אלו להס"א וכשמדבר בדברי תורה וקדושה יוצאים חלקי הנשמה אל מקור הקדושה.
10
י״אולזה, כאשר יתבונן האדם בעצמו אם יהיה בן עולם הבא או לא יתבונן מצד דבוריו מה שמדבר כל ימיו אם נשמר תמיד מדברים בטלים רק כל דבוריו בתורה וקדושה זולת מעט מה שהוא הכרח וכמשארז"ל (ירושלמי ברכות ט, ה) כל פטטיא בישין בר מפטטיא דאורייתא, כל חרשיא טבין בר מחרשיא דאורייתא. וכאשר התנהג כך ידע כי נשמתו בקדושה והוא בן עולם הבא, משא"כ אם דבוריו תמיד מדברים בטלים ידע אף אם יש בידו מצות מעשיות הרבה אין מועיל לו כי הכניס נשמתו לתוך הס"א.
11
י״בואחשוב שזה ביאור הפסוקים בתהילים (צ', ח) שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כו'. ירצה, כי לא די ששתה העונות לנגדך דהיינו עבירות לא תעשה, אלא אף גם עלומינו היינו מה שמתעלמים מעשות מצות עשה הוא ג"כ למאור פניך לענוש עליהם, והטעם, כי כל ימינו פנו בעברתיך ובעידן ריתחא ענשינן אעשה (מנחות מ"א.). ואמר עוד, שמלבד זה כלינו שנינו כמו הגה, ר"ל אם אנחנו מתבוננים במה שכלינו שנינו כדי לידע אם יש לנו עולם הבא אנו רואים שזה תלוי בדיבורנו וכאמור. ולזה טובה גדולה עשה ה' בנתינת התורה וכשאדם רוצה לדבר מצד טבעו שקשה עליו השתיקה יש לו לדבר בדברי תורה. ולאדם הראשון בהיות שלא נתנה לו התורה רק ז' מצות מהם צוהו ה' לאמר תמיד הדברים האלה כי זהו התורה שלו ולא לדבר בדברים בטלים וק"ל.
12
י״גויצו כו' מכל עץ הגן אכל תאכל כו'. מפסוק זה דרשו רז"ל בסנהדרין שבע מצות בני נח ע"ש בדף נ"ו. והנה ענין מה שנצטוו בני נח רק על ז' מצות לבד וישראל נצטוו אח"כ על תרי"ג מצות חקר בו הרב בעל העיקרים (במאמר א' פ' כ"ה ושאר מקומות) ע"פ החקירה למה ישתנו בני אדם קצתן מקצתן בעסק היישרת התורה ע"ש.
13
י״דואמנם הענין הוא כי כל המצות יש להם שייכות אל נשמות ישראל והמצות הם הם הצינורות אשר באמצעות קיומם נשפע שפע החיות אל נשמות ישראל ממקור החיים, ולזה נצטוו ישראל תרי"ג מצות שהם נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים הרוחנים שבכל נשמה וכל מצוה מתיחסת לאבר א' ונותן חיות לאותו אבר, ואמנם זה לא יתכן אלא בעת שנפרד הטוב מהרע דהיינו אדם דקדושה שהוא כללות נשמות ישראל מאדם דס"א שהוא כללות נשמות העובדי כוכבים אז נצטוו ישראל על תרי"ג מצות כדי להמשיך שפע חיותן על ידיהם וכאמור. וזה היה בצאת ישראל ממצרים גוי מקרב גוי שנתפרדו ניצוצות הקדושה מהס"א.
14
ט״ומשא"כ מאז שאדם הראשון אכל מעץ הדעת שנתערב טוב ברע דהיינו נשמות ישראל בנשמות העובדי כוכבים והיה תמיד מעורב כידוע אז אי אפשר היה שיצטוו בני נח על תרי"ג מצות, דהרי כל נשמות דקדושה מלובשים בנשמות טמאים וא"כ בהמשיכן חיות הקודש ע"י המצות ירד השפע ההוא להס"א המלבישם, ונקח דמיון לזה ממ"ש האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הפורים פ"ו) בענין (מגילה ז:) מיבעי ליה לאינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו' הטעם לפי שצריך להמשיך חיות שנקרא ברוך גם להניצוץ אשר בתוך הקליפה להחיותו, אבל ח"ו לומר ארור המן בכוונה דא"כ יומשך החיות גם להס"א רק שבהיותו לא ידע בין ארור המן כו' אזי נמשך הברוך לשם בלא כוונה ואין נהנה מהשפע ההיא רק הניצוץ שבתוכו אלו דבריו ז"ל.
15
ט״זונמשיל לזה במלך א' אשר היה כפר א' סמוך לעיר המלוכה ומרדו בהמלך ושבו את בן המלך בשביה לאותו הכפר, והמלך בהיותו חס על בנו לזונו כאשר בהיותו בהיכלו ניזון משלחן המלך בעתות הקביעות למזון וליתר תענוגי המלך שלח ע"י א' מעבדיו את מזונו ותענוגיו בכל עתות מהיום הקבועות לו מאז ושלחם לו אל הכפר. וכאשר ידעו אנשי הכפר דבר זה עמדו על הדרך וגזלו הכל מהשליח עד שלא נשאר לבן המלך מאומה. ויוועץ המלך לבלתי שלוח לו בעתות הקבועות ובכוונה מיוחדת רק שלח לו בעת הזדמן ובלי כוונה שלא שלח ע"י א' מעבדיו אלא ע"י ארחי ופרחי שהלכו להכפר בלי כוונה כלל ועי"ז לא ידעו אנשי הכפר עת בוא מזון המלך לשם ולא גזלו ובא הכל ליד בן המלך זהו המשל.
16
י״זומובן בזה דברי האר"י ז"ל שיומשך החיות להניצוץ שבתוך הקליפה בלי כוונה והכנה לדבר זה ואז לא יגזלו הס"א השפע ההוא. והוא הדבר שאמרנו שלטעם זה לא נצטוו בני נח על תרי"ג מצות כי מעט מהנשמות קדושות היו מובלעות בתוך הרבה מס"א כמו שראינו אחר הפרדם שנתפרדו ע' אומות אשר בכל אומה רב ולא יצאו רק ע' נפשות מהקדושה יוצאי ירך יעקב, ולא היה מקדושה רק בערך ניצוץ, ואם היו ממשיכין החיות ע"י המצות היה הס"א נהנה מהם, וגם אי אפשר שלא יעשו שום מצוה כלל דא"כ במה יהא ניזון הניצוץ הקדוש שבתוכם. ולזאת גזרה חכמתו ית"ש לצוותם ז' מצות ואין בהם רק כדי חיות הניצוץ לבד מבלי שיהנה ממנו הס"א משפע ההוא.
17
י״חומובן בזה מאמר רז"ל בסנהדרין שם כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב בשבע מצות, והדבר צריך טעם למה לא נצטוו בשום דבר שהוא קום ועשה כאשר ביארו רז"ל ע"ש. ועם דברינו יובן, כי כל המצות שהם בקום ועשה קי"ל מצות צריכות כונה ואם עשאן בלי כונה לא עשה כלום ואין נמשך שפע קדושה כלל ע"י מעשה ההוא, משא"כ כל מצות שהוא בשב ואל תעשה אין צריך כוונה דהא לא נצטוה רק לישב בטל. וע"ז ארז"ל (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ולכאורה מאי קמ"ל הא ודאי גם בקיום שס"ה לא תעשה יש שכר כמו בקיום רמ"ח מצות עשה, אלא דקמ"ל אף דבמצות עשה בעי כוונה וזה אינו מתכוון כלל רק יושב ואינו עובר אפילו הכי נותנין לו שכר כעושה מצוה שהוא בכוונה.
18
י״טוהיינו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, ב) אשרי נוצרי עדותיו, ובתנאי, שיהיה בכל לב ידרשוהו דהיינו בכוונה שבלב דמצות צריכות כוונה, אבל אף לא פעלו עולה, דהיינו ישב ולא עבר עבירה נחשב ג"כ בדרכיו הלכו וכאמור וק"ל. ולכן ז' מצות של בני נח אינם רק בשב ואל תעשה שהם דברים שממשיכין שפע בלי כוונה ואז אין נהנה רק הניצוץ וכעין לבסומי בפוריא וכאמור, משא"כ אם היו מקיימין בקום ועשה אז ממה נפשך אם היה בכוונה היה הס"א נהנה ואם היה בלי כוונה לא היה אף להניצוץ חיות דכל מצות עשה בלי כוונה אינו פועל כלום ונכון.
19
כ׳וטעם למספר שבע, יתכן עם הידוע כי הניצוצות הקדושות שנפלו תוך הקליפות המה מה שנפלו מז' ספירות התחתונות והמדקדק יכול לבאר כל מצוה מהז' מצות לאיזה ספירה מתיחסת ואין להאריך בזה, ועכ"פ נתבאר היטב תוכן הדבר מה שחקר הרב בעל העיקרים וכאמור שאי אפשר שיצטוו על תרי"ג מצות רק אחר הפרד נשמות ישראל מהרע כ"ז הבנתי מדברי של"ה הקדוש ריש מס' פסחים פ' תורה אור שכתב שכאשר קיבלו התורה נאמר (חבקוק ג, ו) ראה ויתר גוים ודרשו רז"ל (עבודה זרה ב:) שהתיר להם ז' מצות לפי שכבר נתפרדו כל הנצוצות מהס"א ושוב אין צריכין לקיום ז' מצות רק שאח"כ ע"י מעשה העגל חזר להתערב מהניצוצות הקדושות בתוך העכו"ם לכן מצווים גם עכשיו על ז' מצות וישראל מחויבים לקיים כל התורה לפי שהם כבר יצאו נקיים בלי תערובות טומאה בהם ע"ש בדבריו הרי נכלל כל דברינו בדבריו ז"ל.
20
כ״אאך דלפ"ז קשה על דרש רז"ל שדרשו מפסוק ויצו כל הז' מצות, והמעיין בדברי רז"ל (בסנהדרין נ"ו:) יראה שאין זה ברמז בעלמא אלא שנצטוו ממש על ז' מצות, והרי אז עדיין לא חטא אדם הראשון ולא נתערב עדיין טוב ורע וא"כ מה ענין הז' מצות שצוהו ה' והרי או יצטווה על כל התורה או לא יצטווה כלום. ואולי לפי שהיה גלוי לפניו שעתיד לאכול מעץ הדעת לא צוהו רק על ז' מצות, ואולי דעפ"ז מיושב מה דקשה דבפסוק נאמר טעם על מה שאכלה חוה מעץ הדעת שהיה ע"י ערמת הנחש שדחפה עד שנגעה וכמו שפירש"י ז"ל לקמן ובאכילת אדם הראשון לא מצינו שום טעם ויפלא הדבר איך יציר כפיו ית"ש יעבור על מה שנצטווה בעצמו מפי ה' סמוך להציווי. ואפשר שבהזדמן לפניו פרי עץ הדעת כשנתנה לו אשתו אז השכיל קצת שממה שצוהו ה' ז' מצות נתן לו פתח שסופו לאכול מעץ הדעת ודבר אלהינו יקום לעולם והבן.
21
כ״בומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. יש לדקדק דאומרו מות הוא מיותר, והיה די באומרו כי ביום אכלך תמות. עוד יש לדקדק דלקמן במאמר חוה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכל כו' פן תמותון לא אמרה שם מות תמותון רק תמותון לחוד מה טעם לשינוי זה, ועוד דשם בתשובת הנחש לחוה אמר לא מות תמותון שם כתוב ג"כ כמו כאן בפסוק ומעץ כו' וכל האי טעמא בעי. עוד יש להפליא בפתוי הנחש לחוה לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם כו' ופירש"י ז"ל כל אומן שונא אומנתו כו' ואין זה אלא תימה איך נתפתתה חוה בדברי שטות כאלה. והנה גם בכל הדורות אם ימצא איש שמתפתה מהיצר הרע יהיה הפיתוי או מחמת רוב התאוה הגוברת בו שוכח אז אזהרת ה' שהזהיר מעשות זאת או שנעשה לו כהיתר וכאלה רבות, אבל היצויר שישמע איש אזהרה מפי ה' ותיכף יעבור עליו בחשבו כי לא יצא אמת מפי ה' ח"ו. זה לא שמענו לשום שוטה, ואיך אפשר שנתפתתה חוה בדברי שטות כאלה. וביותר תימה שהכתוב משבח ואומר והנחש היה ערום אתמהה איזה חכמה ראינו בדברי הנחש בזה, ואף אם הועיל בדבורו ששמעה חוה לדברי שטות כאלה מ"מ הלזאת יקרא ערום וחכם.
22
כ״גולבאר כ"ז נקדים פסוקי כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו כו', יש לדקדק באמרו תצא הוה ליה למימר תלך, ועוד מאי ושבית שביו הוה ליה למימר ושבית אותו. ורז"ל (בקידושין כ"ב) דרשו כמה דרשות בפסוק זה ואמרו וראית בשביה בשעת שביה פירש"י ז"ל דווקא אם בשעת שביה נתן עינין בה לשום אישות הותרה לו, משא"כ אם בעת ששבה אותה היה לשם שפחות לא הותרה לו. אשת, אפילו אשת איש (מדהוה ליה למימר אשה). יפת תואר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ויש לדקדק דהוה ליה למימר לא התירה תורה אלא מחמת היצר הרע, ותו דא"כ כל העבירות נמי יתירו ח"ו, וחשקת בה, אע"פ שאינה נאה (מדתלה קרא בחשק, ויש לדקדק דא"כ סתרי קראי דמעיקרא אמר יפת תואר), ולקחת לקוחין יש לך בה (שקדושין תופסין) בה ולא בה ובחברתה שאסור לו ליקח שתים רק א'. לך לאשה, שלא יקח לאביו או לבנו. והבאתה אל תוך ביתך, מלמד שלא ילחצנה במלחמה פירש רש"י שלא יבוא עליה במלחמה אלא שיביאנה תחלה לביתו. גם נבאר פסוק (שיר השירים ח, ו) כי עזה כמות אהבה כו' וצריך ביאור מה ענין המות אל האהבה והקנאה אל שאול.
23
כ״דלבאר כ"ז, הנה נודע שבעבודת ה' צריך האדם לילך ממדרגה למדרגה, ולזה כאשר נדב לב האדם לגשת אל עבודת ה' צריך מתחלה להרגיל את עצמו ביראת העונש שהיא הקטנה שבמדרגות, וכאשר הורגל בזה איזה זמן עד שרואה בעצמו ששוב לא יכשל בחטא בשום אופן מחמת יראה זו ידע כי הגיע זמן לעלות למדרגה יותר גבוה ואז יתחיל למאוס ביראה זו ומשים אל לבו היתכן לעבוד למלך מלכי המלכים המלך הקדוש מחמת יראה של עונש וכי אם לא היה עונש לא היה עובדו.
24
כ״הואמנם המדריגה אשר היא אחר יראת העונש היא בחינת כבוד אל, והוא, שיצא מיראת העונש ושאין ראוי כלל לשום העונש אל לבו רק הנני משעבד ומפקיר אותי ואת כל אשר לי וכל איברי וחושי וכל אשר בי וכל מציאותי נגד כבוד ה' ית"ש ונגד כבודו בטל כל מציאותי, א"כ יצא מיראת העונש ועובד ה' ונשמר מחטא בשביל כבוד ה' לבדו. ואם מתעכב במדרגה זו וגם ביראת העונש אשר היה לו מתחלה רק לא כבראשונה שמתחלה היה ירא מהעונש בעבור צער עצמו, ועכשיו אין צערו נזכר כלל לפניו שהרי כל מציאותו בטל לגמרי נגד כבוד ה', אלא שהעונש שבא על איש הישראלי בפרט ומכל שכן לכלל ישראל הוא היפך כבוד ה' כמשה"כ (יחזקאל לו, כ) באמור אליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו, אלא כבוד ה' הוא שיהיה טוב תמידי לישראל והרי זה ירא מהעונש בעבור כבוד ה' אם עובד הוא בשכל זה הרי העלה בחינת יראת העונש עצמה אל מדריגה שלמעלה ממנה, וזה דבר טוב מאד שבזה מוציא נצוצות קדושות מתוך הקליפה וכמו שיבואר אי"ה.
25
כ״ווכאשר הורגל האדם בבחינה זה הנקרא כבוד אל אז יגיע מעצמו עוד אל מדריגה גדולה והיא הבושה מלפני ה', ומדריגה זו היא סמוכה ליראת ה' המעולה שהוא יראת הרוממות כמ"ש בתיקונים (בהקדמת תקו"ז, דף ה:) דבראשית היינו ירא בושת הרי שהם סמוכים. ואמרם הטעם שע"י מדרגות כבוד אל יגיע למעלת הבושה הוא, כי אנו רואין אם ראובן ושמעון שוים בכל מדותיהם בגשמי ורוחני הולכין ויושבין יחד ואין א' בוש מלפני חבירו. משא"כ אם יהיה ראובן גדול במעלה משמעון יש בושת לשמעון מפני ראובן וכל עוד שתגדל יותר מעלת ראובן תגדל הבושת בשמעון, מכל שכן בהיות ראובן אינו בסוג א' כלל עם שמעון כגון שיהיה ראובן מלך אדיר ושמעון מהפחותים שבעם אז תוגדל הבושת בשמעון מאד מאד בהיותו עומד לפני ראובן אע"פ שמ"מ הם במין א' ששניהם מין אדם, מכ"ש אלו היה יצויר שאינם כלל תחת מין א' ולא תחת סוג א' שאז אין בהם שום שינוי ודמיון כלל היה הבושת אז מאד שהיה אפשר שמחמת הבושת יתבטלו חושיו וימות או יתעלף, וכבר ראינו שאפשר שבעומד איש שעה א' לפני המלך יתעלף מרוב הבושת אף שהם תחת מין אחד מ"מ במשך עמידתו לפניו ומתבונן בפחיתותו נגד המלך עי"ז שוכח מציאות עצמו לגמרי עד שנדמה לו שאין בהם צד שיווי כלל ועי"ז מתרבה בו הבושת ומתעלף וכל עוד שזוכר שיש צד שיווי ביניהם לא יתעלף.
26
כ״זוהנה ענין הבושת מלפני ה' בעמוד איש הישראלי לפניו כמש"ה (תהילים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד מהראוי שתגדל בו הבושת עד קצה האחרון כי מה דמות תערכו לבורא עם נברא לא במין אחד ולא בסוג א' בשום צד. אכן חקר הרב בעל העיקרים (במאמר ב' פ' ו' ושאר מקומות) מאחר שאחר מן העיקרים הוא מציאות השית"ש א"כ תיבת נמצא שהוא סוג כולל כל המציאות וכל הנמצאים הרי נכלל בסוג זה הבורא והנבראים והגם שאין ערך מציאות הנבראים אל מציאותו ית"ש שהוא מחויב המציאות והם אפשרי המציאות אחרי שהוא ית"ש בראם, מ"מ אעפ"כ יש קצת ששיווי כביכול בצד מה אחר שהיה מציאות כללם.
27
כ״חותירץ הרב ז"ל שאין זה כלום ע"ש בדבריו. ואנחנו נסביר דבריו עוד יותר, והוא, כי אמר הכתוב (דברים ד, לט) וידעת היום כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, לא אמר אין עוד אחר שיהיה הביאור שאין עוד אלהים אבל אמר אין עוד לומר שאין שום מציאות כלל בעולם בלעדו וכל הנבראים שאנו רואין ויודעים אינם נמצאים כלל, כי אלו יצויר ח"ו הפסק השגחתו והשפעתו רגע כמימרא היה הכל בטל, רק שית"ש המציא כל המציאות שיהיוו כמו כלים שיכנס בתוכם ניצוצי וזוהרי נועם קדושתו וכביכול הוא שוכן בתוכם ומשפיע קדושתו וחיותו בהם בכל רגע ועי"ז הם נמצאים ולולי זה אינם נמצאים כלל הרי שאין מציאות בעולם רק מציאות ה' בלבד, ולז"א אין עוד וק"ל.
28
כ״טולזה כיון ג"כ דהמע"ה בהתנדבו עם כל ישראל נדבות לבנין בית המקדש אמר בדברי הימים (דברי הימים א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך שביאור הפשוטי הוא דקאי על הנדבות שנתנו ואמר שהכל הוא של ה' כי לו הארץ ומלואה וא"כ יש כאן כפל לשון באומרו עוד ומידך נתנו לך. גם יש לדקדק מאי ומידך נתנו לך נהי שהכסף והזהב הוא באמת של ה' מ"מ הנתינה היא עכ"פ מידי האדם אחר שהש"י נתן הכסף לאדם. אכן ירצה בזה כי לא די שהנדבה עצמה שהיא הכסף והזהב לא יתיחס אל האדם כי מאת ה' הוא ושלו הוא אלא אף גם הנתינה והתנדבות לא תתיחס כלל אל האדם בלתי לה' לבדו כי אחרי שאין מציאות לשום נמצא בלתי לה' לבדו וכמ"ש, א"כ היד של אדם היא יד ה' כי המציאות של היד והחיות שבה נמשך מעצם מציאותו ממקום הנקרא יד ה' וזולת זה אין כאן מציאותו כלל, וגם הרצון של ההתנדבות ג"כ אינו של האדם רק נמשך ממקום גבוה מרצונו ית"ש כי זולת זה אין חיות ומציאות לא לרצון האיש ולא לידו כלל, א"כ הרי ממש ומידך נתנו לך שגם היד הנותנת היא יד שלך וק"ל.
29
ל׳הרי נתבאר שאין מציאות בלתי לה' לבדו, ומכל שכן ענין התוארים אשר לבני אדם כמו גבור או מלך וכדומה, לא יתכן לטעות ולומר שתואר מלך יכלול מלך מלכי המלכים וגם מלך בשר ודם, כי מאחר שאפילו גוף המציאות אינו בשום נברא ומאין לו המלוכה. וע"ז פירש הרב בעל העיקרים (בפי"ג ממאמר השני) משה"כ (תהילים קמה, יא) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם כו', שהענין הוא כי התוארים שאנו מתארים אל ה' כמו גבור או מלך ודומיהן אין להם ערך ויחוס כלל אל הגבורה או אל המלוכה שלנו, כי כמו שמציאותו ית"ש נעלם תכלית ההעלם כך גבורתו ומלכותו וכל התוארים, אלא שאנו מכנין אותו כך כדי להודיע עוצם גדולתו לבני אדם כפי מה שהם יכולין להבין. ולפי שמלכות בשר ודם אין לה מציאות אלא מה שנמשך מאמתת מלכותו וכמו שאנו אומרים ברוך שחלק מכבודו ליראיו וכמו כל המציאות כולם אשר יש להם שורש בגבהי מרומים ואין ערך ויחוס לאותו מציאות אל השורש, ולז"א הכתוב מה שכבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו אינו אלא להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, לזאת מכנין אותך בשם גבור או מלך אבל באמת מלכותך הוא מלכות כל עולמים שהמלוכה הנמצאת בכל עולם ועולם אינו רק נמשך מאמתת מלכותך וכאמור.
30
ל״אהרי נתבאר שאין מציאות לשום נמצא כלל באופן ששום תואר ושום סוג לא יכלול הבורא עם הנברא, ונתבאר לנו הטעם איך שממדרגות כבוד אל יגיע האדם למעלת הבושת, היינו, לפי שכל שיש איזה צד שיווי ודמיון בין שני אנשים אין שם בושת וכל אשר יוגדל המרחק ביניהם יוגדל הבושת, וכיון שאין שום צד ושיווי לבורא עם נברא מהראוי שיגדל הבושת עד קצה האחרון, רק שכל עוד שנדמה לאדם שיש בו איזה מציאות תתמעט בושתו מאת ה', משא"כ אחר שהורגל בבחינת הכבוד שהוא ענין ביטול מציאותו נגד כבוד ה' ומאחר שעשה הרגש בנפשו שאין בו שום מציאות נגד ית"ש יגיע אליו הבושת הרבה.
31
ל״בהרי ביארנו ג' מדריגות, דהיינו בחינת יראת העונש, ובחינת כבוד אל, ובחינת הבושת, וכאשר הורגל אדם בבחינת הבושת שיבוש הרבה תמיד נגד גדולת ה' ית"ש אז יגיע אליו יראת ה' ויראת הרוממות כי יירא מלפניו בגין דאיהו רב ושליט, וזהו מדריגה גדולה ביראת ה'. הרי ד' מדריגות, וכ"ז נמשך לאדם בבחינת המלכות הנקראת יראת ה', ובמדה זו היא מצות הצדקה והתפלה כמשארז"ל (בבא בתרא י. ) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, ואחרי מדות הללו יש כל המצות וכן יתר המדות כגון אהבה ודומיהן שמדרגתן בספירות העליונות ממדת המלכות, וע"ז ביארו בזוהר (זוהר ח"ג דף נ"ג:) בזאת יבא אהרן אל הקודש במדת מלכות הנקראת זאת צריך ליכנס תוך הקדושה. וכן ארז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה דרתא כו', ור"ל כי מדת המלכות הנקרא בכללו יראת ה' ובפרט' יש כל המדות הנ"ל הוא הפתח אשר בה יכנס האדם אל הקודש ואין פתח אחר רק זה. נמצא כל מה שאדם עושה כגון תורה ומצות טרם שנכנס לשער זה הרי המה מבחוץ סביב הקדושה אשר שם משכן הס"א כמש"ה (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, אלא צריך ליכנס ביראת ה' שהוא שער של כל הקדושה וסופה אשר דרך שם יכנס למעלה למעלה.
32
ל״גואמנם מה שאמרנו שצריך שיהיה ההתחלה מיראת העונש עם שאין זה דבר מצד עצמו וכמש"כ בתקונים (תקוני זהר תקון לג' דף ע"ז.) יראה רעה רצועה לאלקאה, הענין הוא, כי אמר הכתוב (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו, ירצה, כי נודע שבכל הס"א מוכרח להיות ניצוץ קדושה להחיותם, א"כ ודאי הניצוץ ההוא מגיע עד הס"א מתחתית הקדושה וסופה, לפי שבהסתיים הקדושה יש עולם הקליפות, לכן מסוף הקדושה ורגליה יגיע הניצוץ להס"א.
33
ל״דולזה ביארו רבותינו בעץ חיים שכל הניצוצות קדושות שנפלו בס"א הם מבחינת מלכות כנודע, לפי שהוא בחינת רגלי הקדושה וסופה, ודומה לאדם שהולך בטיט ורפש אין כל האדם בטיט רק רגליו מתלכלכים. וזהו רגליה יורדות מות שהוא הס"א כדי ליתן קיום להס"א. ואומרו שאול צעדיה יתמוכו כי השאול רחוק יותר מהקדושה כמש"ה (משלי ט, יח) בעמקי שאול קרואיה, לכן אפילו בחינת רגלים דקדושה אין שם, לא כמו הטיט והרפש אשר רגל האדם בתוכה ממש אלא כמו מה שתחת הטיט והרפש שרגל האדם עומד עליה לבד ולא בתוכו, כך השאול שעמוק יותר מהמות אין שם רק בחינת צעדי הרגלים. והיינו שאמר הכתוב רגליה יורדות מות אבל שאול הוא רק צעדיה יתמוכו וק"ל.
34
ל״הואמנם כל ניצוץ המחיה להס"א צריך שיהיה ביניהם קצת דמיון ויחוס בצד מה כמו הנשמה המתיחסת להגוף והצורה להחומר, כמשארז"ל (חולין ס.) בצביונן נבראו פירש"י שכל צורה יש לה יחוס לחומר שלה וכל חיות לגוף שלו. ולכן הרגלים דקדושה שיורדות למות להחיותו יש להם יחוס בצד מה כקוף בפני אדם, שרגל הקדושה היינו יראת ה' טהורה ומתפשט עד למטה ושם הוא יראת העונש יראה רעה וכאמור, והמשכיל יבין מעצמו כי אין ראוי להאריך בזה. ולכן כאשר תתנדב רוח האדם בקרבו להתקרב אל ה' וצריך ליכנס דרך השער צריך להתחיל מיראת העונש ואח"כ יעלה לבחינת כבוד אל, ואם יעלה בחינת יראת עונש בעצמה אל מדריגות כבוד אל כמו שאמרנו למעלה ממילא הוציא רגלי הקדושה מהסט"א והוציא ניצוצות הקדושות מתוך הקליפה והבן היטב.
35
ל״ווהנה אע"פ שאמרנו שהניצוץ המחיה להס"א הוא רק מבחינת יראה שהוא מבחינת מלכות רגלי הקדושה בסוד רגליה יורדות מות וכאמור. מ"מ גם למעלה מבחינתה יש ג"כ קליפות ומגיע עד בחינת האהבה הנמשכת אל האדם מקדושת ספירת החסד שמשם התחלת העולמות אשר קדושתם אותיות ו"ה מהוי"ה ב"ה וב"ש, אלא שע"ז נאמר (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון ואין להם נגיעה שם רק סביבם מרחוק. משא"כ בחינת היראה היא יורדת מות שהוא הס"א להחיותה, אבל למעלה ממדת האהבה שם העולמות אשר קדושתם מבחינת י"ה שמשם בחינת השכל ובינה הנמשכת לאדם שם אין רע אפילו סביב כלל וכלל, כי שם מקום החיים אין שם בחינת מות והשכל השורה במוח הוא הממשיך חיות אל המדות אשר משכנם בגוף להחיותם ולהצילם מהמות אשר סביבם, וכמש"ה (קהלת ז, ב) החכמה תחיה בעליה. וכ"ז הוא דבר דק יעמוד המשכיל עליהם.
36
ל״זולפי שבחינת היראה רגליה יורדות מות אמר הכתוב (תהילים צו, ט. - דה"י טז, ל) חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט עי' פירש"י בדברי הימים, והענין, כי יצויר שימות האדם מרוב אימה בעמדו לפני מלך בשר ודם מכל שכן מרוב מוראו מן מלך מלכי המלכים, לזאת עשה ה' גבול ליראתו כמ"ש בפרשה זו שהוא ענין אשר שמתי חול גבול לים ע"ש ששם ה' גבול ליראה שלא ימות האדם מרוב יראה והיינו לפי ששם מקום המיתה כאמור הוכרח לגבול זה, וזהו שאמר כי עם היות חילו מלפניו כל הארץ אעפ"כ אף תכון תבל בל תמוט וק"ל.
37
ל״חואמנם ביתר המדות כגון האהבה לא הושם גבול זה, ולכן יצויר כי מרוב האהבה והתשוקה ודומיהן ימות האדם וכמש"ה (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה' וימותו. וזהו המבואר בעץ חיים (שער נ' פ"ה) כי יש מיתה בקדושה כמו שיש בס"א כמשארז"ל (ברכות ס"ג:) זאת התורה אדם כי ימות באהל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. והענין הוא באמרם במי שממית עצמו עליה, כי כאשר ילמוד אדם ביגיעה רבה ועיון רב נתבטלו חושיו ומדות הגוף עד שנשאר בלי הרגש כמשארז"ל (שבת פ"ח.) ברבא דהוי מעין בשמעתתא ומייצין ידיה דמא ולא הרגיש כי משים כל חושיו ומדות איבריו אל תוך העיון השכלי ומתעלים המדות המחיים את הגוף אל תוך השכל אשר במוח עד שנשארו איברי גופו בלי הרגש וכמתים הם. אבל באמת הוא החיות האמתי, שהרי המדות המחיים את הגוף שואבים חיות מהשכל שבמוח וכמ"ש תחלה מכ"ש שנתעלו כל המדות אל תוך השכל למקום חיותן.
38
ל״טוזהו שאמרו רז"ל (תמיד ל"ב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו, וכן הוא ענין בקרבתם כו' כי מרוב האהבה הגוברת באדם וכל חושיו ומדותיו שהם חיי הגוף בוערין בדביקת חשיקה וחפיצה אל השם ית"ש והם מתעלים למעלה ממקומם אל תוך השכל וממילא נשאר הגוף מת בלי הרגשה. אבל באמת הוא החיות האמתי שחיי הגוף נתעלו אל המקור ששואבים משם החיות תמיד. וכיוצא בזה הוא כל מיתת הצדיקים והיא בחינת נשיקה וכמשארז"ל (במדבר רבה יד, לו) כי לא יראני האדם וחי אבל קודם מותו נגלה ית"ש עליו ומרוב החשק נשמתו יוצאה ונשאר הגוף מת, אבל הוא חיותו האמתי כי המדות אשר קדושתם אותיות ו"ה נתעלה למקור חיותן שהוא השכל אותיות י"ה וכאמור.
39
מ׳וזהו ענין המיתה שבקדושה, ונקרא מיתה אשר בתיבה זו יש אותיות י"ה ויש אותיות מת, מורה על האמור שענין מיתה זו היא הסתלקותו לי"ה מקור החיות, משא"כ הס"א נקרא מות יש בו אותיות מת ואות ו' כי יניקתם ו' שבשם ואין להם יניקה סביבות אותיות י"ה כלל כי במקום השכל והבינה אין רע כלל וכמש"ל. ולטעם זה רישיה דעשו טמון בעיטפא דיצחק (תרגום יונתן בראשית נ', יג) כי אין ראש להס"א ולכן זה שבקדושה נקרא מיתה וזה שבס"א נקרא מות כי את זה לעומת זה כו' ויש בצד מה קצת דמיון כקוף בפני אדם, וכך הוא גם בענין זה, כי כמות הרשע ימות הצדיק (קהלת ג, יט) ודומה מיתתן בצד מה שנתבטלו הרגשי הגוף וחושיו, אבל רחוק זה מזה הרחק מאד, כי זה נקרא מיתה, וזה החיות האמתי כמשארז"ל (ברכות י"ח.) צדיקים במיתתן קרוים חיים, כי מיתתן הוא שנתעלו למקור החיים, וזה נקרא מות שמיתתו מצד הס"א והבן. ולפי שהיראה היא ממדה אשר רגליה יורדות מות, והיה חשש שיהיה המיתה מצד מקום המות, לכן הושם גבול וכאמור. משא"כ המדות העליונות אשר התחלתן מדת האהבה הנמשכת מחסד אשר אין שם מקום המות רק סביב לבד לכן לא הושם גבול זה.
40
מ״אוזהו שאמר הכתוב (שיר השירים ח, ו) כי עזה כמות אהבה, ר"ל שהוא זה לעומת, זה וכמו שמצד המות בא מיתה כן מצד האהבה, אלא שזה מות וזה מיתה וכאמור. ואמר עוד, קשה כשאול קנאה, כי ארז"ל (אבות ד, כא) הקנאה והתאוה כו' מוציאין את האדם מן העולם, ר"ל שנפרד מגבול הקדושה לגמרי וא"כ מקומו הוא שאול, וכמ"ש תחלה בביאור רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו כי רגלי הקדושה יורדות במקום המות ליתן להם קיומם כמו רגלי האדם שעומדין בתוך טיט ורפש, משא"כ השאול הוא חוץ לגבול הקדושה ואין שם רק בחינת צעדים, א"כ הקנאה היא במקום שאול, והיינו קשה כשאול קנאה, וביאר הכתוב גבול עולם הס"א שאין לה בחינת ראש כי התחלתה היא נגד מדת האהבה וסיומה בעמקי שאול. ומחמת זה בעת שיש עליה אל הקדושה דהיינו בתוספת שבת שאז מתעלין המדות אל מקום חיותן שהוא השכל והמוח אזי גם הס"א אשר לעומת האהבה רוצה ג"כ לעלות ולהיות להם בחינת ראש. וע"ז צוח קרא ואמר (תהילים פג, ג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, ואז יורד עליהם שלהבת הקדושה ויורדין לתהומא רבא לעמקי שאול.
41
מ״בואמנם ענין הקדושה שיברח הס"א ממנה אינה אלא אם כן קדושה הנמשכת משם י"ה שלזו הקדושה אין בהם יכולת לסבול ושם אין אש כי הם רחמים פשוטים. רק שע"י צרופים והכאות של אותיות י"ה יוצא קדושה א' שהוא בגימטריא שלהבת כי הכאות מעוררין דינים, לכן הקדושה היוצאת משם נקרא שלהבת יה כמבואר בכוונת רחיצת חמין בערב שבת (פע"ח שער השבת פ"ג) ע"ש. וזה, כי הקדושה נמשכת מן י"ה אשר מכנעת הס"א ולהיותה באה מחשבון הכאות נתעורר שלהבת, וזהו שמסיים רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה והבן ודו"ק.
42
מ״גואמנם כמו שביארנו בחינת הליכות האדם בעבודה ממדריגה למדריגה שצריך להתחיל ביראת עונש, ואח"כ כבוד אל, ואח"כ בושה, ואח"כ יראה, ואח"כ יעשה צדקה, ואח"כ יתפלל, שאלו הם ששה דברים שבמלכות הנקראת אשה יראת ה'. והתפלה הוא בחינה העליונה שבמדה זו, כי התפלה אל מקום הגבוה ממנה ועי"ז יעלה האדם ליתר המדריגות כן צריך האדם לעשות בכל יום. ובל תחשוב שמי שהגיע למדריגת יראה הרוממות שוב אין צריך לעסוק במה שלמטה מבחינה זו, דאם כן מי שהגיע למדריגת האהבה שוב אין צריך לעבוד ביראה וזה אי אפשר. אלא הענין כמו שמבואר בש"ע (א"ח סי' ד') שהאדם נעשה בכל יום בריה חדשה, ולכן כמו שכל אדם בתחלת מעשהו צריך להתחיל מלמטה, כך אע"פ שהוא כבר הגיע למדריגה גדולה מ"מ בכל יום צריך להתחיל מלמטה מבחינת יראת העונש, אלא שאין צריך לשהות שם, כי ברגע א' יעלה אל המדריגה אשר עומד בה ויתעצם לעלות עוד כפי כחו.
43
מ״דואל זה רמזו רז"ל (ספרי דברים ו, ו) במ"ש אשר אנכי מצוך היום שלא יעשנה כדיוטגמא ישנה אלא כחדשה כאלו היום ניתנה, ומלבד פירוש הפשוטי שהוא שיעשה המצוה בחשק כמו העוסק בדבר חדש יש בו ג"כ רמז אל דברינו, שכמו שבעת שנצטוו ישראל על התורה והתחילו לכנוס בעבודה היו צריכין להתחיל ממדריגה התחתונה כך צריך האדם לעשות בכל יום וכאמור. והטעם לזה ביארנו במ"א כי ע"י השינה והיסח הדעת כבר יצא אל החוץ ולכן בכל יום צריך ליכנס מחדש אל הקדושה דרך השערים הללו, והטעם שעשה ה' ככה שיצטרך האדם ליכנס בכל יום דרך יראת העונש הוא כדי שעי"ז יוציא בכל יום ניצוצות קדושות מקליפות וכמש"ל, כי הניצוצות קדושות בחינת יראה שנפלו למקום יראת עונש בסוד רגליה יורדות מות, וכבר ידוע מהאר"י ז"ל פרי עץ חיים שעה"ת פ"ז כי בכל יום מתבררין ניצוצות קדושות אחרים, לכן צריך האדם בכל יום ליכנס דרד יראת העונש ולצאת משם תיכף ליתר הבחינות ומעלה עמו בחינות יראה טובות שהם הניצוצות קדושות שנפלו אל מקום העונש והבן.
44
מ״הואמנם בהיות ישראל שרוים על אדמתן במעלה עליונה, ממנו כהניו, ממנו מלכיו, וכבוד ה' היה חופף עליהם בלי הפסק, והיה מקומם בבחינת הכבוד. וכמו שאמרו (ברכות נ"ח.) הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו. ולכן אז לא התעסקו כלל בבחינת יראת העונש, כי התחלתן היה מבחינת כבוד אל ולא יצאו ממנה לחוץ, ולזאת לא היה באפשר להם להוציא הניצוצות קדושות שנפלו במקום יראת העונש כי לא התעסקו שם ולא יצאו לבחינת יראת העונש מעולם. אכן נתן להם מצוה א' אשר לפרקים יבררו הניצוצות קדושות, וע"ד שאמר הכתוב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו כי מה שניתן לראשונים מצות מעשיות עניני הקרבנות לפעול בהם פעולות רבות ואנו אין עושים זאת רק בשפתינו כן ברורי הניצוצות קדושות שאמרנו אין אנו עושים אלא במחשבותינו במה שאנו עולים דרך יראת העונש וכאמור. כן ניתן לראשונים מצוה מעשיית א' אשר על ידה פעלו פעולה זו עצמה ביתר שאת.
45
מ״ווענין מצוה זו הוא בשום לב על מה שיצאו ישראל לפעמים במלחמות הרשות, והלא ישראל אינם כעובדי כוכבים כי לא בחרבם ירשו ארץ ומה להם לצאת למלחמה הלא אם רצון ה' להכניע אותה האומה לפני ישראל הוא בעצמו יכניעם לא בחרבם ולא בקשתם. רק הענין הוא, כי בצאת ישראל למלחמה על אויביו המה יורדים ממעלתם ויורדים למקום יראת העונש כי יראים מעבירות שבידם פן לא תשיגם מלחמה על בני עולה, וכמשארז"ל (בירושלמי) המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה, ומי שגברה עליו המורא הרבה אמרו עליו (דברים כ, ח) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו כו'.
46
מ״זהרי עכ"פ שכולם יראים מהעונש כי רב הקטרוג אשר בשעת מלחמה ואז במלחמה עמדו במקום מדריגות יראת העונש כולם כאחד, שהרי אמרו מי האיש אשר בנה כו' פן ימות במלחמה כו', וכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו (שבת נ"ו.), ואז כל אותן הנצוצות שנפלו לשם מבחינת אשה יראת ה' יראה הטובה נדבקו בהם והוציאו אותם הניצוצות קדושות והיה כח זה בידם במצות מעשיית, כי הניצוצות קדושות שנתערבו בקליפה הם באים בתוך נשמת אדם ומזה באים הגרים שמתגיירים מעצמם כי גובר בו ניצוץ הקדוש על הטומאה אשר שוכן בו בתוך האדם ההוא, אך לפעמים אין כח באותו הניצוץ להתגבר כי מלובש בהרבה ס"א תוך העובד כוכבים ההוא לא יתגייר מעצמו. ואלו הניצוצות קדושות אשר מבחינת אשה יראת ה' אשר באו מלובשים בנשמת יפת תואר א' ובראותה האיש הישראלי אשר הניצוץ ההוא מתיחס לנשמתו מיד תיטב האשה ההיא בעיניו ויחשק בה לישאנה ולכן הותר לו לקחתה ולגיירה בעל כרחה כי שלו הוא לוקח, ואף שהאשה אין רצונה להתגייר כי רב הטומאה בקרבה אשר הניצוץ ההוא מתלבש בתוכה, מ"מ הניצוץ הוא העיקר ומגיירה בעל כרחה ולוקחה לביתו וגלחה את ראשה כו' הוא ענין הסיר כל טומאה מעליה ואח"כ מעצמה תתרצה אף כי תחלתה באונס כי בהסיר הטומאה מעט מעט ממנה יתגבר הניצוץ ההוא וק"ל.
47
מ״חוזש"ה כי תצא, ר"ל לפעמים בעת הזדמן שתצא מבחינתך שהוא בחינת הכבוד אל, אל מקום יראת העונש. כגון שיהיה למלחמה על אויביך שאז אתה יוצא ממקומך ומדריגתך אל יראת עונש, אף על פי כן אני מבטיחך ונתנו ה' אלהיך בידך, שתכניע האימה ההיא, ופן תקשה לך א"כ שרצון ה' להכניעם בידי יכניעם מעצמו ולמה אצטרך לצאת ממחיצתי ומדריגתי אל מדריגה גרועה ממדרגתי, אל תתמה בזה, כי הטעם הוא, ושבית שביו, שאתה תוציא הניצוצות קדושות שנפלו שם בקליפה בשביה. ואופן עשייתך דבר זה הוא, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, אז תדע כי יש בה ניצוצות קדושות מבחינת אשה יראת ה' ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך כו' כמ"ש.
48
מ״טואמנם לפעמים יבוא לאדם חמדה זו מצד התאוה והיצר הרע לא מצד שיש ניצוצות קדושות, לזאת עשה בו התורה סימנים הרבה. וע"ז דרשו רז"ל (קידושין כ"א:) וראית בשביה דוקא בשעת שביה, שאם מיד בראותה חשק בה לשם אישות זהו לאות על שיש בה ניצוצות קדושות, משא"כ תחלה לא חשקה לאישות אין זה שלו ואסורה לו.
49
נ׳ואמרו עוד, אשת אפילו אשת איש, ירמוז כי הניצוצות קדושות עם היותם תוך הס"א זמן עצום כמו אבן טוב שיהיה זמן עצום תוך דבר מטונף עד שהוכהה אורו ומראיתו ונדמה למראית המיאוס ההוא אשר מונח בקרבו, אעפ"כ הוא אבן טוב וכאשר יכבסוהו וילטשוהו יחזור לזיוו והדרו כבראשונה ולזה אף אם היא כבר נטמאה תוך הס"א וכבר היא אשת איש לעובד כוכבים אף על פי כן הותרה לו כי שלו הוא נוטל ולבסוף תחזור לקדושה כבראשונה.
50
נ״אודרשו עוד וחשקת בה אף על פי שאינה נאה, והיינו כי אינו בהכרח שהניצוץ יתגלגל תוך יפת תואר דוקא, לכן העיקר תלוי במה שתחשוק בה כי זהו לאות שיש בה ניצוצות קדושות המתיחסת לקדושת נשמתו. וע"ז הוקשה להם למה אמר קרא תחלה אשת יפת תואר דמשמע דביופי תלה רחמנא, לזה אמרו יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ר"ל לא ביופי הגשמי מיירי, אלא ר"ל שיש בה ניצוצות קדושות מבחינת אשה יראת ה', ואף שהניצוצות קדושות הוא בשביה זמן עצום עד שהוכהה מראיתו מ"מ נגד היצר הרע והס"א הוא יפת תואר והבן.
51
נ״בודרשו עוד, בה ולא בה ובחברתה, כי אי אפשר לאדם ללקוט הרבה ניצוצות קדושות בעשיה אחת, כי לא יזדמן לו ניצוצות קדושות שיעלהו אלא מה שהוא מבחינתו, רק לפי שבכל יום ויום האדם עצמו הוא על בחינה אחרת לכן בכל פעם ילקט ניצוץ אחר, אבל בעשיה אחת לא ילקט אלא ניצוץ א'. לכן אם יחשוק בה ובשניה אין זה רק מצד התאוה ולא הותר לו רק הראשונה לבד. ואמרם ולקחתה לקוחין יש לך בה. ירצו, כי שלו הוא נוטל וראויה היא לו כי היא מתיחסת אליו שהניצוצות קדושות שבקרבה שייך לשורש נשמתו. ואמרם לך שלא יקח לאביו ולבנו, הטעם מובן מאליו, כי אם הוא עצמו חשק בה שיקחנה לאשה זה הוא לאות שהניצוצות קדושות הוא משורש נשמתו, משא"כ שיחשוק בשביל אחר אין כאן אות כלל ומאין ידע אם הניצוצות קדושות אשר בקרבה מתיחס לנשמת אביו או בנו.
52
נ״גואמרו עוד, והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה, ופירש"י ז"ל שלא יבוא עליה במלחמה, הטעם הוא כי אף ששלו היא מ"מ בהיות עדיין הניצוצות קדושות מלובש תוך הס"א הרבה עד שאין כח בניצוץ ההוא להתגבר שם שתתגייר מרצונה לכן עדיין אסורה לו עד שיביאנה לביתו להסיר שמלת שביה מעליה עד שיגורש קצת מאתה הס"א אז הותרה לו, וע"ש בתוס' מה שמפלפלין על דברי רש"י בזה והבן כי הוא נכון בע"ה.
53
נ״דובכן נבוא לבאר פסוקי פרשתן. הנה ידוע דאלמלא לא אכלו מעץ הדעת לא היה מיתה בעולם, וקצת יש להתבונן כי אף שהגוף היה אז רוחני בבחינת כתנות אור מ"מ הנשמה ודאי מדריגתה וערכה יותר ויותר ממדריגת הגוף וא"כ אם לא היה מיתה היה היזק לנשמה. ויש לומר עם מה שביארנו שיש מיתה דקדושה שהוא הסתלקות המדות למקור החיים, ויש מות מצד הס"א. א"כ יש לומר שאלולי החטא לא היה מות רק מיתה שמצד הקדושה ואין כאן היזק לנשמה. ואף שבודאי נודע שהיה חי האדם לעולם אלולי החטא, יש לומר לפי שהגוף היה ג"כ רוחני לכן אף בהסתלק הנשמה מצד מיתה שבקדושה מ"מ הגוף לא כלה כיון שהוא רוחני והיה יכולת שתחזור בו נשמתו בכל פעם וכענין הצדיקים בגן עדן התחתון כידוע.
54
נ״הולכן כאשר בא ה' להזהיר לאדם הראשון לבלתי יאכל מעץ הדעת פן ימות, ולבל יחשוב שהכוונה מיתה שמצד הקדושה ולא יקפיד, לכן הוצרך לבאר לו שהכוונה על מיתה שמצד הס"א הנקרא מות, ולכן אמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות דייקא. ואמנם חוה לא שמעה הציווי מאת ה' רק שאדם אמר לה הציווי מאת ה' ולצד שאסרו רז"ל ללמוד תורה לאשה שדעתן קלה כמשארז"ל (סוטה כ"א:) המלמד את בתו תורה כו', לכן לא הסביר לה אדם הראשון ענין החילוק בין מיתה למות רק הזהיר לה סתם שאם לא תאכל תחיה ואם תאכל תמות, ולכן אמרה האשה אל הנחש בלשון הצווי פן תמותון כי כך שמעה מאדם הראשון ולא אמרה מות תמותון.
55
נ״ווזה היה ערמת הנחש כששמע שלא נאמר לחוה רק לשון פן תמותון ולא לשון מות תמותון אז הסביר להאשה שיש חילוק בין מות למיתה. ואמר לה, לא מות תמותון, ר"ל אף שה' אמר פן תמותון אין הכוונה על מות רק על מיתה שמצד הקדושה, אלא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, ר"ל שתעלו למדריגה גדולה עד שתוכלו לבוא לידי ביטול מציאות והוא מיתה שמצד הקדושה ויהיה חיים נצחיים ואין בזה כוונת ה' לאזהרה אלא עצה בעלמא ופתה אותה שתאכל לשם שמים, וע"ז צוח קרא והנחש היה ערום והבן, ונתישבו כל הדקדוקים.
56
נ״זויפל ה' אלהים תרדמה על האדם כו'. במדרש פ' בראשית כשברא הקב"ה את האדם בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש מיד ויפל ה' תרדמה על האדם. ורחוק הדבר, כי בתחלה אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו כו' ואח"כ בקשו לומר לפניו קדוש. ואם כי באמת מבואר כך בלשון המדרש שטעו בו המלאכים, מ"מ נראה לפרש ג"כ בדרד רמז בענין אחר עם המבואר בזוה"ק (זהר ח"ב קע"ג.) כי בתחלת הלילה איתער רוחא דמסאבא בעלמא והמלאכים מבקשים לומר שירה ואינם יכולים ומלאכים דלגיו שהם אש לוהט לא איכפת להו בהא רק מלאכין דלבר דכתיב בהו עושה מלאכיו רוחות אינם יכולים מחמת הס"א מאי עובדייהו אפילו שינתא על בני נשא ואזלי ומתאחזי בהו ובזה מורידין אותם מלמעלה וסוגרין בפניהם ואז אומרים שירה. ושורש הדברים כי המה רוצים לקלקל כדרכם יורד ומסטין עולה ומקטרג (בבא בתרא ט"ז.) וד"ז הוא טוב להם מאד להתאחז באנשים ולהחטיאם ולהכניעם כי אין להם כח זה במלאכים כי אין להם בחירת טוב ורע ולכן הם יורדים מיד שמצאה הקליפה מקום לנוח ע"י שינת בני האדם ובזה מצאו המלאכים מנוחה. ממילא בהא יש לרמוז שהמלאכים בקשו לומר לפניו שירה האי לפניו היינו לפני הקב"ה, שבקשו ולא יוכלו עבור המניעה, מיד ויפל ה' תרדמה על האדם ובזה מצאו המלאכים מקום לומר שירה.
57
נ״חובזה יש לרמוז בפסוקי תהילים (נט', יא) אלהי חסדי יקדמני ע"ש כל הפסוקים. ובפשוטו יש לומר, אלהי חסדי יקדמני, שחסד גדול עשה ה' אתנו במה שמקדים אותנו ואין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל שירה תחלה (חולין צ"א:). אכן הכתיב הוא חסדו בוי"ו, ויש לומר בהיפך דקאי על המלאכים שעושה חסד עמהם כדי שיוכלו לומר שירה, והחסד הוא, אלהים יראני בשוררי, פירש"י שוררי לשון הבטה והם הקליפות אשר הם מביטים תמיד על האדם לשרשו מארץ החיים ח"ו. והיינו אלהים יראני להם, פירוש מראה אותי להם ע"י השינה והם יורדים משם להתאחז ח"ו בנו והוא בשביל שהמלאכים אמרו שירה, ואם תאמר היד ה' תקצר והלא בידו ית"ש להרגם ולא יצטרכו המלאכים להנ"ל, אמנם ראיתי בשם הרב הקדוש מו"ה דוב בער זצוק"ל כי אינו דומה הבן שהוא תמיד אצל אביו ונעשה אצלו טבע כי הרגל נעשה טבע ואז אפשר שישכח אהבתו ויראתו, משא"כ מי שנפרד מעט ממנו ואח"כ בא אליו אז האהבה והיראה גדולה עד מאד. ולפ"ז מש"ה הוצרכו כדי שיפסקו עם ה' על ידיהם לפעמים מאבינו מעט ואח"כ בפלגות ליליא שאז נסתלק רוחא דמסאבא לנוקבא דתהום רבה כמ"ש בזוהר שם אז מתחדש היראה והאהבה ביתר שאת ויתר עז.
58
נ״טוזש"ה (תהילים נט, יב) אל תהרגם פן ישכחו עמי, פירוש ע"י שיהיו דבקים תמיד יהיה אפשר להם ח"ו שישכחו כנ"ל וא"כ צריכים להם עם ה' ולכך צריך הש"י לעשות עם המלאכים חסד כנ"ל. הניעמו בחילך והורידמו למטה ואז אומרים שירה נקיה מכל סיג. והיינו חטאת פימו, חטאת מלשון יתחטא פירוש שאז נתחטא פיהם ודבר שפתימו מכל סיג וקראם לשון יחיד משום דסטרא דקדושה הוא סוד האחדות, ורוחא דמסאבא שהם שורש הפירוד קרא בלשון רבים, ואמר עליהם וילכדו בגאונם, הס"א נלכדים ע"י גאונם, מהו גאונם מאלה ומכחש יספרו, פירוש ע"י גובה אפם הם רוצים לספר מאלה ומכחש שעושים עם ה' ועי"ז יורדים למטה בחשק גדול.
59
ס׳זהו חסד המלאכים שהקב"ה עושה להם, ולכן אמר תחלה אלהי חסדו כנ"ל דקאי על המלאכים. ומעתה ביקש; כלה בחימה וידעו כי אלהים מושל גם לאפסי הארץ סלה, שגם מן הארץ תכלם. והיינו בפלגות ליליא כנ"ל. וז"ש (תהילים נט, ז) וישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר, פירוש האדם כמו שנקרא עיר קטנה כו' דקאי על האדם אז בתחלת הלילה יסובבו האדם, ואמר הטעם של הדבר המה יניעון לאכול, הקרי יניעון פירוש שהם רוצים לאכול את האדם ח"ו, והכתיב הוא ינועון והוא טעם הדבר שהם נעים ונדים לאכול את האדם ח"ו היינו לפי שהוא רצון של הקב"ה שיהיו נעים משם למטה בשביל המלאכים כנ"ל. ואמרו וילינו מובן עם משארז"ל (יומא כ:) תן בוקר לבוקרו של לילה והיינו חצות, הרי דגם חצות נקרא בוקר, והיינו וילינו מיד כד מטי פלגות ליליא אז ואני אשיר עוזך, כי בתחלה אי אפשר עבורם, וארנן לבוקר חסדך כי אז נתגרשים גם מעל הארץ. והיינו כי היית משגב לי (תהילים צד, כב), 'לי' דייקא, כי בתחלה לא עשה חסד רק עם המלאכים ועכשיו הוא משגב לי ג"כ, ואז עוזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי אלהי חסדי ועכשיו הוא אלהי חסדי ג"כ וגם ואני אשיר עוזך ואזי יורדים הס"א לנוקבא דתהום רבה.
60
ס״אובזה יש לומר ג"כ פסוקי תהילים (סג', ז) אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך כו', ומבלי להאריך בדקדוקים יש לומר כי דוד המלך ע"ה בתחלת הלילה היה ירא מלומר שירות ותשבחות כדרכו מחמת הסט"א כנ"ל ומיד שהגיע חצות לילה היה מתגבר ואומר שירות ותשבחות, והוא אומרם ז"ל (ברכות ג:) עד חצות לילה היה מתנננם כו'. והנה באמת דוד מלכנו משיח ה' לא שכח באלהיו אף רגע אחד רק שקודם חצות היה ירא לדבר, והיינו אם זכרתיך על יצועי באשמורות, ר"ל בתחלת הלילה אז רק אהגה בך במחשבה ולא בדיבור אבל כי היית עזרתה לי פירוש כשעזרת גם לי שהוא מחצות ואילך כאמור אז ארנן בדיבור. דבקה נפשי כו' והמה לשואה יבקשו נפשי, אותן המבקשים נפשי, דהיינו הס"א, יבאו בתחתיות ארץ, ר"ל לנוקבא דתהום רבה כנ"ל, אז והמלך ישמח כו' כי יסכר פי דוברי שקר, פירוש אותם הדוברים את השקר כמו שאמר תחלה מאלה ומכחש יספרו.
61
ס״בובדרך זה יבואר גם בסי' קי"ט חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי, ר"ל אף שחבלי רשעים סבבוני דהיינו בתחלת הלילה אף על פי כן תורתך לא שכחתי ח"ו רק שיראתי לדבר והיו כל עשיותי במחשבה וכמ"ש תחלה אהגה בך, אבל חצות לילה אקום להודות לך כו', שאז קמתי להודות ולומר שירות ותשבחות בדיבור בלי יראה כל עיקר מפני הס"א ח"ו רק מודה ומשבח להקב"ה בשירות ותשבחות מנוקים מכל סיג ביראה ואהבה בקדושה ובטהרה. וזה חבר אני לכל אשר יראוך (תהילים קיט, סג) כי מי שאין בפיו מאומה רק במחשבה אי אפשר להתחבר ליראי ה' ולחושבי שמו ולהיות להם חבר וריע כי זה לא יתכן רק ע"י הדיבור. ולז"א כי בחצות שאקום לעבדך בדיבור ובמעשה אז נעשיתי ג"כ חבר ליראיך כי חסדך מלאה הארץ שגרשת הס"א גם מארץ, ברמז יש לומר עם מ"ש בזוהר ויקרא (זהר ח"ג דף כ"ב. - ובזוהר ח"א דף קע"ח:) דהקם בפלגות ליליא ועוסק בתורה אז קודשא בריך הוא ושכינתיה נקראים לו חבירים הה"ד (שיר השירים ח, ו) חבירים מקשיבים לקולך וקב"ה אצית למלולי' ע"ש, וז"ש חצות לילה אקום להודות לך ואז חבר אני.
62
ס״גובדרך זה יפורש ג"כ זומם רשע לצדיק ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו (תהילים לז, יב) כי באמת ית"ש שחוק עושה בהם כדי להפילם כנ"ל והם שמחים כנ"ל, וז"ש זומם רשע לצדיק, והיינו כל מחשבתו וזימתו הוא על הצדיק ולכן יורדים, ובאמת ה' ישחק לו שעושה בהם שחוק כאמור. וכי תימא מפני מה ית"ש עושה כן לתחתונים, לז"א כי ראה כי יבוא יומו מיד שבא היום יפול לנוקבא דתהום רבה ויהיה תיבת ראה מלשון רואה אני את דברי אדמון (יבמות ק"ח:) ר"ל שהוטב בעיני ה' שישלטו בלילה וביום יתבטלו כדי שתגדל הדביקות וכמ"ש בשם הרב הקדוש זצוק"ל והבן.
63
ס״דויישן ויקח אחת מצלעותיו כו'. ע"פ ענין זה מובן מ"ש במשלי על האשה שרגליה יורדות מות, כי עיקר המיתה ע"י שינה שהוא אחד מס' במיתה (ברכות נ"ז:). והמבין סוד זה יבין מ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים קיח, יז) לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, כי מבואר בזוהר הקדוש (זהר ח"א דף ר"ז.) דדוד המלך ע"ה לא ישן שיתין נישמי כדי שלא יתדבק במקום המות, כי כל מעשיו ועניניו היה לתקן ולהאיר עלמא דנוקבא ותמיד היה כל השתדלותו ע"ז.
64
ס״הוז"ש לא אמות, היינו שלא ישן תמיד ס' נשמי, כי אחיה, היינו כדי שאחיה תמיד ובזה ואספר מלשון השמים מספרים שפירש בזוהר הקודש זהר ח"א ח. מלשון ספיר דנהיר וזהיר וידוע שעלמא דנוקבא היינו גמר המעשה ושם סוד עשיה נגד עולמות התלוים בי"ה אשר שם סוד המחשבה, וזהו ואספר מעשי יה והבן.
65
ס״וויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה כו'. חקרו הראשונים בטעם שינוי זה שנשתנה מין האדם מן יתר הברואים שנבראו שנים זכר ונקבה. וז"ל רבינו הטור בהקדמתו לאבן העזר: ועל הכל האשה אשר ממנו לוקחה ולא כשאר הברואים שנבראו שנים שנים אבל בראו לבדו ויקח אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אותה אליו למען היותה לו לעזר כמ"ש הראב"ד בס' הנפש שזהו לטובת האדם, שאלו נברא זכר ונקבה כשאר הברואים היתה האשה אצל האדם כנקבת הבהמה אצל זכר שאינה מקבלת שולטנות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו אך זה חוטף מזה וזה בועט בזה ואיש למעבדו יפנו וגם אינם מיוחדים זה לזה לפי שנבראו כל אחד בפני עצמו, ולטובת האדם והנאתו בראו ה' יחידי ועשה את האשה מאחת מצלעותיו והיא לו לעזר ומסעד מפני שהיא נחשבת לו כא' מאבריו אשר לו לשמשו ומושל עליה כמשול על אבריו ותהיה משתוקקת אליו כאשר איבריו משתוקקים להנאת גופו, ואמר, לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל אין טוב שיהיה האדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות שהם מתבודדים ואין הנקבות מיוחדים לזכרים, אעשה לו עזר ממנו כנגדו, אומרו כנגדו, ר"ל שתעמוד אצלו יום ולילה כו', ואדם בראותו אותה וידע כי ממנו לוקחה, אמר, על כן יעזוב איש כו', כלומר ראויה היא זו שתהיה מיוחדת לאדם ואדם אליה, על כן ראוי לאדם לאהוב אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו לרחם עליה ולשומרה כאשר ישמור אחד מאיבריו, וכמו כן היא חייבת לעובדו ולאוהבו כנפשה כי ממנו לוקחה כו' עכ"ל.
66
ס״זכלל דבריו כי מהיותנו רואין כי עשה ה' את האדם יחידי יצא החיוב לאהוב אשתו ולכבדה כאמור. ואם אמר יאמר האדם הלא ענין זה לא היה רק באדם הראשון אבל מאז עד היום נוצר הזכר לעצמו והנקבה בפני עצמה, אף אתה אמור לו כי כל הנשמות שהיו ושעתידין להיות כולם היו כלולים באדם הראשון נשמות זכרים ונקבות וכאשר לוקח אחת מצלעותיו ונעשית חוה נכללו בה כל נשמות הנקבות ובו נשארו כל נשמות הזכרים, ולכן כל הזיווגים שבעולם כך הוא כמו באדם הראשון שהאשה נבנית אחד מצלעותיו.
67
ס״חוהרב בעל העיקרים כתב טעם אחר על שנברא יחידי ע"ש במאמר ג' פ"ב אחר שביאר ששלימות הבעלי חיים נמצא בהם מיד בעת מציאותם, ושלימות האדם איננו כך, כי בעת מציאותו אין שלימותו בו רק בכח וצריך הוא להוציאו תמיד בפועל (הבאתי דבריו לעיל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה כו'), כתב אח"כ ז"ל: ולרמוז על ההבדל שיש בין יצירת האדם ליצירת הבעלי חיים בענין שלימותם תמצא כי ביצירת הבעלי חיים הזכיר הכתוב למינה למינהו להורות כי כל תכליתו הוא רק קיום המין שזה שלימות מציאותם וזה התכלית שוה בכל המינים בזכר ובנקבה כי אין יתרון בתכלית הזה לזכר על הנקבה, אבל האדם שאין הכונה ביצירתו קיום המין בלבד אלא קיום האיש (שנפשו נצחית) לא נאמר ביצירתו למינהו ולא נבראת הנקבה עמו מיד, כי כיון שהכוונה היה ביצירתו קיום האיש, אין הנקבה שוה בזה אל הזכר, אלא נבראת לעזור לו כדי שיגיע אל שלימותו שבעבורו נברא והשלימות בו בעת היצירה בכח וצריך להוציאו בפועל, ומחמת שכל דבר שהוא בכח הוא כאלו ממוצע בין המציאות וההעדר קראו הכתוב אין וכמ"ש (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, כי אלו היה כוונתו שאין מותר כלל לאדם על הבהמה היה אומר אין מותר לאדם על הבהמה, אבל באומרו לשון זה מורה שיש לו מותר רק שהמותר הוא כמו אין לפי שאינו רק בכח וצריך האדם להוציאו בפועל, משא"כ בבהמה אין בה דבר בכח שתצטרך להוציאו לפועל וזה יתרונו של האדם עכ"ד. וכללות דבריו שמהיותנו רואין שעשה ה' את האדם יחידי מורה היות עיקר בריאתו לעבוד ה', ולזאת הנקבה טפילה אליו ולא נבראת רק שעל ידה יוציא תכליתו לפועל וכמשארז"ל (יבמות ס"ג.) דיין שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.
68
ס״טובזה נראה לי לבאר פסוקי מלאכי בהוכיחו לעולי גולה על שגירשו נשותיהן נשי נעוריהן כדי לקחת בנות אל נכר יפות מהן אומר שם מלאכי ב' חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר כו' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע אלהים ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד כו'. והדקדוקים רבו, גם אומרו ולא אחד עשה אין לו שום ביאור, ודברי רז"ל ידוע.
69
ע׳ולדרכנו נאמר כי הוכיחם הנביא ע"ה על ב' דברים הבאים כאחד והיה להם לקחת מוסר על שניהם מענין א', ממה שרואין שנעשה אדם יחידי ואשתו נבראת ממנו שזה יורה שדברי הרב העיקרים על שאין אשה ליופי רק דיין שמגדלות בנינו כו' ושעיקר בריאת האדם רק לעבוד את ה' להוציא תכליתו לפועל לא שיעשה כמעשה בהמיי כי לא לתכלית זה נברא, והמה לא כן עשו שחיללו קדושתם אשר אהבו שהיה להם להוציא קדושתם לפועל והם בעלו בת אל נכר עבור יפיין וז"ש חילל יהודה קודש ה' כו'. וזאת שנית עשו רע על המזבח מכוסה בדמעות עד שגזר שלא תתקבל קרבנכם, וזהו כי ארז"ל (בראשית רבה יד, ח) על פסוק וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה נטל עפרו ממקום שנאמר מזבח אדמה תעשה לי הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד, וידוע כי המתהווה בענפים עושה רושם בשורש, ולז"א רז"ל (יומא פ"ה:) כי יום הכיפורים אינו מכפר בין אדם לחבירו עד שירצהו, וזהו לפי שפירוד בין אנשים ישראלים גורם פירוד וצער כביכול בשורש נשמותיהן ומעכב הכפרה.
70
ע״אוא"כ מחמת היות שורש גוף אדם וחוה מאדמת המזבח ומשם נבראו יחד להורות שמחויב לאהוב אותה ולשומרה כדברי רבינו הטור לכן כשיש פירוד בין איש לאשתו גורם צער בשרשן שהוא המזבח ומוריד עליו דמעות ומעכב הכפרה שלא יקובל הקרבן שם ברצון, וז"ש כסות דמעה את מזבח ה' כו' מאין עוד פנות אל המנחה כו' עד שלתכלית זה נברא ממקום המזבח שיהיה לו כפרה ואתה בעצמך קלקלת זאת ומעכב הכפרה. ואמרתם על מה, ואמר כי ה' הוא עד בינו ובין אשת נעוריך כי אתה בגדת בה לא שהיא בגדה בך ולמה תבגוד בה הלא היא חברתך שהיא מחוברת עמך ומיוחדת לך ואתה מיוחד לה ומחוייב אתה לאהוב אותה. ואם תאמר מנין לנו זה, לז"א ולא אחד עשה, ר"ל וכי לא ראית אשר עשה ה' את את האדם אחד לא כשאר הברואים שבראם שנים שנים ומזה מוכח שני הדברים שאני מוכיח אתכם, וכי תימא זה לא היה רק באדם וחוה לבד, לז"א הלא ושאר רוח לו, ר"ל כל הנפשות והרוחות כולם נכללו באדם הראשון ומה שנעשה בם נעשה בכל יצורי עולם מין האדם, ומזה תבינו כי שתים רעות עשיתם, ראשונה, שהיה לכם לידע ומה האחד מבקש זרע אלהים שמראותכם נברא האדם א' הוא להורות על ענין דיין שמגדלות את בנינו לא ליופי כמעשה בהמיי רק להוציא שלימותו לפועל. שנית, האחד מבקש (ר"ל ההוראה מה שנברא אדם א') ונשמרתם ברוחכם כו', שממה שנברא אדם וחוה א' וכל הרוחות בם כלולים א"כ רוח אשתך לוקח מרוחך ממש מזה חיוב לאהבה ולשמרה כדברי רבינו הטור וא"כ ונשמרתם ברוחכם ממש ולא תבגוד בה.
71
ע״בא"י ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד, עם הידוע רוחא דשביק בה בעלה (זוהר ח"ב דף ק"א:) לז"א שתשמור את רוחך ממש שאל תגרשנה ותלקח לאחר ויבגוד הבעל האחר ברוחך וכמבואר בזוה"ק שמחמת זה נולדים קטטות ביניהם.
72