ערבי נחל, בראשית ו׳Arvei Nachal, Bereshit 6
א׳תקסב
1
ב׳וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן. פירש"י ז"ל שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן לאותו הרוח שהשמש באה משם וזהו מערבי, שלפנות ערב חמה במערב. וקשה מאי השמש באה משם אדרבה לשם באה, ובספרים אחרים לשם באה ולא משם. ותו יש לדקדק הלא הש"י מלא כל הארץ כבודו וקולו וכבודו מלא העולם ואיך מגביל קרא את הקול שהיה רק בצד מערב. ובמדרש (בראשית רבה יט, ט) ויתחבא וכו' לשעבר היה קומתו עד לשמים ואח"כ נתמעט ויתחבא בתוך עץ הגן.
2
ג׳ונראה לבאר עם מ"ש לקמן בפ' אמור בפסוק אך בעשור לחודש השביעי ע"ש באורך, ותמצית הענין כי מהלך השמש בגלגל שלה ממערב למזרח ואינה הולכת בכל יום רק חלק א' משס"ה בגלגל שלו רק שגלגל היומי מכריח כל גלגל השמש ומסבבו בכל מעת לעת ממזרח למערב. וזה מוסר השכל לאדם אף שמטרדות הזמן יסובבהו י' מעלות אחורנית הוא את שלו יעשה אף שהוא מעט לא ייעף ולא ייגע כמו השמש שמהלכה היא עבודתה להש"י ולזה נבראת ובהליכתה אומרת שירה ואינה הולכת מהלך שלה רק מעט והגלגל יומי מסבבה אחורנית שס"ד פעמים קודם שהיא מסבבת פעם אחת אפילו הכי עושה את שלה כן יעשה האדם יעוי"ש. נמצא שענין השמש הוא בסוד עולם. ודמיון עבודת אדם להשי"ת מתוך טרדותיו הוא בנפש כמו שכל הדברים נמצאים בסוד עולם שנה נפש כן ענין זה, והש"י חפץ באלה משום דלית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא (זהר ח"ב קפד.).
3
ד׳והנה ענין זה של שמיעת קול ה' אלהים ודאי דהיינו השגת רוח הקודש או נבואה. ונודע שכל אדם מצד שורש נשמתו שהוא חלק אלהים ממעל ודבוקה בו יתברך ממש מעותד לנבואה ורוח הקודש זולת העבירות הם מסך מבדיל ומונעים ההשגה כי עושים פירוד בין הדבקים, ולכן אדם הראשון קודם שחטא להיותו יציר כפיו של הקב"ה היה השגת נבואתו גדול מאד, וכענין מעמד הר סיני ששמעו את הדיבור יוצא מכל רוחות העולם וממעלה וממטה כי נזדככו מאד עד שלא היה שום מסך בשום מקום ובשום מדרגה, אבל אחר שחטא אדם הראשון ונעשה מסך ונכנס יצר הרע בלבם היה עבודתם להש"י מעט כענין השמש הנ"ל כי היצר הרע משכם עשר מעלות אחורנית לכן נתמעט השגתו.
4
ה׳וזהו ענין המדרש (ובחגיגה י"ב.) שמתחלה היה אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו ר"ל שבכל מקומות מדרגתו היה דבוק באור ה' והשגתו כמו שעבודתו היה בשלימות בלי שום מושך אחורנית, ואח"כ נתמעט קומתו שלא השיג רק מעט כפי ערך עבודתו שנתמעט, ובאמת לזה עצמו רצון הש"י שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא וכאמור. ולכן כפי שעבודתו נתמעט לפעמים ע"י מבטלו כך נתמעט ונסתר השגתו בתוך מסכים הללו המבטלים אותו מעבודת השי"ת. ונודע כי באילן עיקרו הוא הפרי וצריך מסכים הרבה קודם בואו הם העץ והעלים, ככה ענין עבודת הש"י היא הפרי העיקרית והמבטלים הם כדמיון העץ והעלים אשר הם הרבה יותר ויותר מהפרי.
5
ו׳ונוכל לומר כי זהו הענין בעצמו מה שהש"י אמר עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והארץ לא כך עשתה, שיש לתמוה מדוע היתה זאת. אלא הענין הוא כי מאתו לא תצא הרעות כי כל מה שיוצא מהקב"ה הכל דברים קדושים מביאים לעבודתו, ובאמת השי"ת חפץ שיהיו גם מונעים ומבטלים כדי שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא, ואף על פי כן לא היה אפשר שיאמר כך הקב"ה בעצמו שיתהוה כך דמצדו לא יצאו מבטלים, לכן הוא אמר שיהיה טעם העץ כטעם הפרי ואין שום מבטל ומונע ורצונו היה שלא יתהווה כך לכן כך עשתה הארץ שלא יהיה טעם העץ כטעם הפרי ונתהוו המונעים ממילא והבן.
6
ז׳והנה ראיתי במפרשים שאף הארץ לא עשתה מאמר הש"י ולא היה טעם העץ כטעם הפרי, מ"מ בגן עדן היה טעם העץ כטעם הפרי. אכן מסתברא שכשחטא אדם בהיותו בגן עדן ודאי גם שם הגיע הפגם ונשתנה טעם העץ מטעם הפרי, ובזה יומתק ענין הכתוב ויתחבא כו' ע"פ דברי המדרש הנ"ל והוא לומר שקודם שחטא לא היה שום מסך להשגתו כמו שלא היה שום מונע לעבודתו והיה אז טעם העץ כטעם הפרי, ואחר שחטא נתחבא תוך עצי הגן, ר"ל שנסתר השגתו תוך המונעים שדמיונם הם עצי הגן שלא היה שוב טעמם כטעם הפרי והבן. והנה נודע שכל כח שנתעורר בנפש אם יעמוד האדם באותו המקום מהעולם אשר בו הכח ההוא יסייע העולם לנפש להתעורר בו הכח ההוא, ולכן אחר חטא אדם הראשון לא היה השגתו רק מעט כעבודתו שהוא מתוך מונעים וכענין השמש שהולכת מהלכה לאט מתוך המונעים המושכים לאחור, נמצא בהיות בו השגת נבואה לאדם הראשון אם היה עומד באותו המקום מהעולם היה לו מסייע להשגתו. ולכן אמר הכתוב וישמעו את קול ה' אלהים, ר"ל השגת נבואתו לא היה אלא מתהלך בגן לרוח היום פירש"י שהשגתם לא היה ממקום שהיה להם סיוע בעולם, כי אחרי חטאם היו צריכין סיוע וסעד לתמכם, ולכן פירש"י לרוח שהשמש בא משם, דייקא, וזהו במערב שהשמש היה אז במערב שגלגל היומי מניעה למערב והשמש עצמה הולכת ובאה ממערב למזרח, וכך היתה עבודתם בנפש אחרי חטאם וכאמור, ומצד עבודתם זו המעוטה היה אז השגתם, לכן מאותו המקום בעולם היה השגתם ששמעו את קול ה' אבל ויתחבא האדם ואשתו, ר"ל שנסתר השגתם בתוך עצי הגן ר"ל לתוך המונעים ולכן לא היה השגתם רק לרוח שהשמש בא משם וכאמור והבן היטב.
7
ח׳הוא ישופך ראש. ביארו רז"ל בזוהר (בזוהר ח"א, דף קכ"ד.) פ' חיי שרה דא קוב"ה דזמין לבער רוח הטומאה מן הארץ יעו"ש. ואומרו לשון ראש יובן עם מה שנודע כי הראש דס"א מוכלל בקדושה ששם בראש הוא ניצוץ קדושה המחיה כל הס"א ולעתיד יוכלל בקדושה וניטל הראש מהס"א וזה ביטול הס"א. וזה רומז ענין רישא דעשו (בתרגום יונתן בבראשית נ', ג - מענין ראשו של עשיו דנפל במערת המכפלה). וע"ז צווח קרא כי הנה אויביך יהמיון ומתגברים מאחר שמשנאיך דהיינו סטרא דלהון נשאו ראש, ר"ל שקיבלו את הראש, משא"כ לעתיד לא יהיה שם ראש וכאמור ולכן מתבטלים, וז"ש הוא ישופך ראש וק"ל.
8
ט׳ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך כו'. אומרו כי שמעת לקול אשתך הוא מיותר,והיה די באומרו כי אכלת כו'. ויתכן, דהרמ"ע הקשה בס' עשרה מאמרות (במאמר חיקור דין א', ד) דלמה נענש אדם הראשון על עבירה ראשונה הא מדתו של הקב"ה מעביר ראשון ראשון שאינו מעניש על עבירה הראשונה כדאיתא פ"ק דר"ה (ראש השנה י"ז.), ועל מה שנענשה חוה יש לומר כי חטאה ב' פעמים כי תחלה חטאה במה שאכלה בעצמה ואח"כ חטאה בהסתה שהסיתה לאדם ועיקר עונשה על מה שנתנה לאדם וכן משמע מאיכות העונש אל אישך תשוקתך והוא ימשול בד נגד מה שמשלה היא עליו בפיתוי דברים עד שהחטיאתו אבל במה שנענש אדם קשה, ויש לומר דמדה דמעביר ראשון נוהג בדינים אשר דן ה' בעצמו דווקא וקי"ל (שבת קמ"ט:) כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ולכן לא נהג בו מדה זו.
9
י׳ולז"א כי שמעת לקול 'אשתך' דוקא, ואצלה היה זה סרחון שני ונענשה על ידך לכן גם אתה תענש. ובהא מיושב שלא אמר ה' דבריו אלה תיכף באומרו האשה אשר נתת עמדי, אלא שאז עדיין אין להענישו כיון שהיא עבירה ראשונה, משא"כ אחר שנענשה האשה וכאמור.
10
י״אעוד יש לתרץ קושית הרמ"ע, כי מדת מעביר ראשון היינו מדת יכבוש עונותינו כרי אליעזר דאמר בפ"ק דראש השנה (דף י"ז.) כובש ופירש"י מטמין העון הראשון יעוין בדברינו בפ' וירא בפסוק ויאמר ה' זעקת סדום כו' וכתבתי שם בשם של"ה דמדת כובש או נושא אינו בחנם אלא אם כן האדם יש בו מדה זו שהוא נושא עון, ר"ל שעונות שעשה הם אצלו גדולים מאד על דרך וחטאתי נגדי תמיד (תהילים נא, ה) וכובש הזכיות ע"ש. וכבר ידוע מ"ש המפרשים מדוע דוד בשתים ועלתה לו ושאול באחת ולא עלתה לו (יומא כ"ב:), כי דוד המלך ע"ה השיב לנתן (שמ"ב יב, יג) חטאתי לה' והיה החטא גדול בעיניו לא ביקש התנצלות על מעשהו, אדרבה, אמר וחטאתי נגדי תמיד, מה שא"כ שאול ע"ה אמר לשמואל (שמ"א טו, כד) חטאתי כי יראתי את העם וביקש התנצלות להקטין החטא. וכן הענין באדם הראשון היותו יציר כפיו ית"ש היה מהראוי כאשר שאלו ה' המן העץ כו' אמור יאמר אמנם חטאתי, ולהיות החטא רב בעיניו ואז לא היה נענש כלל כפי מדת כובש דהיינו מעביר ראשון ראשון. אבל הוא השיב האשה אשר נתת עמדי אמר התנצלות להקטין חטאו, ולא עוד אלא שתלה הענין בו ית"ש כאמרו אשר נתת ולכן אין נוהג בו מדת מעביר ראשון. ולז"א כי שמעת לקול אשתך ר"ל על התנצלות שלך שהתנצלת בזה כי שמעת לקול אשתך, אבל בזולת זה לא היה נענש כי היה מעביר ראשון ראשון וק"ל.
11
י״בעוד יש לומר עם מש"ל בפ' ויצו שהשכיל אדם הראשון מדברי ה' שיש צורך שיחטא ע"ש וא"כ אין ראוי שיענש, אך דאם עשה כך מעצמו בלי פיתוי אחרי שהבין שיש צורך לזה ניחא, והוי עבירה לשמה. משא"כ שאכל ע"י פיתוי מחמת תאוה ולא הוי לשמה וזה כי שמעת וק"ל.
12
י״גויהי מקץ ימים ויבא קין כו' וישע ה' אל הבל כו'. צריך לדקדק מה טעם יקובל הבל ולא קין מאחר ששניהם השוו בהבאת המנחה וכל אחד הקריב ממה שהיה לו. גם צריך לדקדק מהו מקץ ימים, כי לא ידענו לאיזה גבול חוזר קץ זה ולמה לנו לידע אימתי היה. אולם ראינו שהיה רצון ה' שבכל עניני האדם בעולם הזה יהיה כל הראשית וההתחלה מיוחד לו ית' ולחלקו למען הכל ישתעבד לעבודתו ע"י העיקר והמטיב שהוא ההתחלה, ואנו רואין זאת דרך כלל במיטב מיני הצלחות בעולם הזה שהם בני חיי ומזוני. בבני ראינו מצות קידוש הבכורות כאומרו (במדבר ג, יג) כי לי כל בכור. בחיי ראינו מבחר החיים שבהם חפץ ה' שיהיו מיוחדים אליו ית"ש כמשארז"ל (עבודה זרה י"ט.) אשרי האיש ולא אשרי האשה אלא אשרי לאדם שעושה תשובה כשהוא איש דהיינו בבחרותו כשהוא איש, ואז הוא זמן התשובה המעולה כי אם היותו ית"ש מקבל שבים תמיד כמש"ה (תהילים צ, ב) תשב אנוש עד דכא, מ"מ מבחר התשובה בילדותו של האדם שאז ראשית ועיקר חיים שלו. ובמזוני מצינו שהקפיד ה' על ראשית דגנך, וראשית עריסותייכם, וראשית גז צאנך, ולקחת מראשית פרי האדמה, הם הבכורים הקודמים לכל ראשית.
13
י״דובזה נתבארו הפסוקים כי קין הורה פחיתות חפצו אליו יתברך במה שלא נזדרז להקדים מיד בראשית פרי אדמתו טרם שיתהנה הוא מהם, אלא ויהי מקץ ימים אחר זמן רב שכבר נתרבו הפירות על פני חוצות והוא מלא כריסו עד שכמעט קץ בהם. וזהו מקץ ימים אז נזכר להביא לה' מנחה מפרי האדמה ממה שנזדמן לידו, שאפילו עתה לא השתדל להביא מן המשובח והמובחר שבפירות אלא סתם מפרי האדמה איך שיהיה. אבל הבל כשהביא היה מהבכורות מהפירי הראשון שנולד מן צאנו יחדו לו ית', וגם בחר מחלביהן היותר טובים שבהם, ולפיכך שעה אל הבל ולא אל קין כי המחוייב הוא שהראשית מהכל יהיה שלו יתב' אחרי היותו ית"ש ראשית כל ראשית. בינה לעתים דרוש ד', ואמנם מצינו לו ית"ש אינו מצוה שום מצוה עד שהקדים דוגמתה מתנה טובה לישראל כדי שעי"ז יביאם החיוב להמצוה, וכן במצוה זו שצוה ליתן כל הראשית אליו ית"ש מצינו ג"כ כך כי כן נהג עמנו שכל הראשית והמבחר מיוחד אלינו כן אנחנו חייבים ליחד אליו כל הראשית וכל המובחר.
14
ט״וובזה מובן פ' ביכורים אמר והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך כו' ולקחת מראשית, וארז"ל (קידושין ל"ז:) מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה. והוא עם האמור, שתלה הכתוב חיוב הבאת ביכורים לייחד אליו הראשית במה שירשו את הארץ בכיבוש וחילוק ונתייחד ארץ ישראל להם לבד ולא עבר זר בתוכה אחר החילוק, ואמר עוד, ובאת אל הכהן כו' ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' כו' ואמרז"ל (ספרי) ואמרת אליו שאינך כפוי טובה. ירצה, כי במה שהבאתי הראשית הגדתי והוריתי שאיני כפוי טובה במה שבאתי לארץ ישראל שהוא ראשית ומובחר העולם נגד זה אני רואה את עצמי מחויב ליתן לו ג"כ הראשית, נמצא במה שהבאתי הביכורים הגדתי והוריתי שאיני כפוי טובה על נתינת ארץ ישראל, וזה הגדתי היום וכו'.
15
ט״זויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד כו'. פירש"י ז"ל יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה ע"כ. ביאור דבריו, משום דהאי ויצא קין מיותר לגמרי, דלא הוה ליה למימר רק וישב בארץ נוד ואתי למימר שיצא בהכנעה, אלא דאכתי קשיא דאי אפשר ליצא מלפני ה' שהוא מלוא כל הארץ כבודו אם לא העושה עבירה שייך בו לומר שיצא מלפני ה' כי העבירה הוא מסך המבדיל בינו לבין הש"י, וא"כ אם הכנעה זו דקין היתה הכנעה אמתית לא שייך לומר בו שיצא דאדרבה הכנעה מקרבת האדם להש"י, אלא על כרחך שנעשה כגונב דעת העליונה וזה הוי כפירה ח"ו שכפר במה שהש"י בוחן לבות וכליות ולהכי קאמר ויצא קין מלפני ה' כן נראה לי כוונתו וק"ל.
16
י״זזה ספר תולדות אדם. עמ"ש רש"י, ויש לרמוז דידוע שהראה הקב"ה לאדם כל הדורות ותולדותיו, וידוע מהרמב"ן ז"ל שאין לך אדם שאינו מרומז בתורה, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קלט, טז) ועל ספרך כולם יכתבו אומר מלבד שגלמי ראו עיניך שכל הגולמים טרם היותם עיניך רואות אותם, עוד פלא יותר מזה כי גם על ספרך דהיינו בס"ת כולם הם כתובים וזה דבר פלא אשר עשה ה' שריבוי אנשים כ"כ יהיה כל א' כתוב בתורה במהותו וענינו אין זה כי אם מעשה אלהים וא' מנפלאותיו ונוראותיו. וז"ש ג"כ כאן זה ספר כו' ר"ל ס"ת הזה הוא ספר תולדות אדם שכל תולדותיו כתובים בו.
17
י״חוירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם כו' יאמר ה' כו'. יש לדקדק בתיבת רק שהוא מיותר, עוד תמהו המפרשים דבפ' נח כתוב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ותמהו דכאן בסיבת הבאת המבול אמר ג"כ טעם א' זה לפי שיצר לבו רק רע ואיך טעם א' יהיה סבה לדבר והפוכו. עוד יש לי לדקדק בלשון כל היום, דהוה ליה למימר כל יום, דאלו כל היום משמע דמיירי ביום אחד.
18
י״טונלע"ד דארז"ל (ברכות ל"ב.) אלמלא ג' מקראות נתמוטטו כו' וחד מינייהו ואשר הרעותי (מיכה ד, ו) שהש"י בעצמו מתחרט שברא היצר הרע שהוא מחטיא את האדם, ומצד זה אעפ"י שהחוטא נענש מ"מ אין העונש כ"כ באכזריות משום שיש להם תירוץ זה דיצר הרע אנסיה. ולפ"ז תיקשי לכאורה בדור המבול איך היה העונש חמור בלי חמלה כלל. אך יובן מענין עובדא דאביי דבכה ואמר דהוא לא הוי מצי מוקים אנפשיה ותני ליה ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב. ), ומהאי טעמא ארז"ל (סוכה נ"ב.) לרשעים נדמה להם כחוט השערה כי יצר הרע שלהם קטן ולכן לא שייך בהו יצריה אנסיה.
19
כ׳וזש"ה (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא, כי הרשע אין לו תירוץ לומר דיצריה אנסיה כי היה יכול לכבוש יצרו וכל מה שהוא רשע יותר גם יצרו חלוש יותר, נמצא מושך העון בחבלים שאינם. וידוע (ירושלמי ברכות ט', ז) דאכין ורקין מעוטין, וזה שאמר הכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, שמעשיהם הרעים רבים מאד וכל היצר הרע שלהם רק רע, ר"ל שהיצר הרע הוא מעט ואין להם תירוץ מצד היצר הרע ואומרו כל היום הוא ג"כ להגדיל התמיה על אשר רעתם רבה.
20
כ״אוהוא דביארתי פסוק בישעיה (ישעיה נח, ד) ואותי יום יום ידרושון לריב ומצה תצומו כו' הלזה תקרא צום ויום רצון לה' הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וכו' אז יבקע כשחר אורך כו'. בד"א חוץ לדרושנו ביארתי פסוקים אלו ע"פ משארז"ל (פסחים ח.) והתניא האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומשני כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים, כי הישראל אם עושה צדקה בשביל שיתן לו הש"י שכר אעפ"כ אם אין הש"י נותן לו השכר ההוא אינו מהרהר אחריו והוא מניח הבחירה והרצון ביד הש"י כאשר יבחר אם ליתן לו השכר ההוא אם לא, משא"כ העובבד כוכבבים אינו רוצה כלל שיהיה הרצון והבחירה ביד הש"י אלא רוצה שיתן לו הש"י דוקא השכר ההוא, וידוע משארז"ל על מה שאמר מרע"ה הודיעני נא את דרכיך מפני מה צדיק ורע לו כו'.
21
כ״בוזש"ה הנה באמת אותי יום יום ידרושון, שעושין מצות, אבל ודעת דרכי יחפצון ששואלין מפני מה רע להם כמו שביאר אח"כ שאומרים למה צמנו כו', וא"כ הם כגוי אשר צדקה עושה כגוי דייקא, שכשעושה צדקה רוצה דוקא השכר כך הם מהרהרים ואומרים למה צמנו כו'. וע"ז בא מאת הש"י ב' תשובות על דבריהם אלה, חדא, הן לריב ומצה תצומו כו' שהצום עצמו אינו כראוי, הלזה תקרא צום, תו, ויום רצון לה', ר"ל שמדת ישראל שהרצון ישאר ביד הש"י ומאחר שאתם מהרהרים א"כ וכי נקרא זה יום רצון לה'. ואמר אחר כך, הלא זה צום שיהיה חשוב בעיני חדא, אבחרהו שיהיה הבחירה אצלי ולא תהרהרו אחרי מדותי ואידך שיהיה פתח חרצובות רשע כו' וק"ל.
22
כ״גולעניננו יאמר, ואותי יום יום ידרושון, כי כתבו בספרי מוסר עצה יעוצה לאדם להקל מעליו עבודת הש"י נגד היצר הרע אשר הוא גורם לו כבדות ועצלות, והוא שכאשר האדם מעלה על לבו כי ימי שנותיו ע' שנה והיצר הרע אורב לו והוא צריך להלחם תמיד נגדו וחושב בלבו שזהו דבר שאי אפשר להלחם כ"כ זמן רב ולהנצל מיד היצר הרע כצבי מיד כו', וזהו עצמו פיתוי היצר הרע ומחשבותיו שעי"ז בא לו כבדות ועצלות. ואמנם העצה היעוצה לאדם לדחות עצלות זה מלבו הוא כי יום אתמול כבר הלך לו ואיננו ויום מחר אין האדם בטוח בחייו וכמאמר בן סירא (יבמות ס"ג:) אל תצר ליום מחר כי לא תדע מה יולד יום מחר יבוא ואיננו ונמצא דואג על עולם שאינו שלו. נמצא לפי זה אין עיקר מלחמתו נגד היצר הרע רק יום אחד, לכן יתנהג כך האדם שמיד בהקיצו משנתו יחשוב שנעשה בריה חדשה וצריך אני היום הזה לעבוד את ה' ולהשמר מיצר הרע ואין זה דבר כבד לאדם להשגיח על מעשיו ועל ענינו יום א' ועי"ז יזדרז היטב בעבודת הש"י מאחר שאינו רק יום אחד, ויהיה כזה יום מחר בהקיצו משנתו יחשוב ג"כ כן ובזה לא ימצא כבדות ועצלות וכל ימיו אינו עובד להש"י רק יום אחד.
23
כ״דוזש"ה אני נותן לכם עצה יעוצה ואותי יום יום ידרושון, שבל יחשוב בלבו איך הרבה שנים יוכל לעבוד את ה' ולהשמר מהיצר הרע אלא יעבוד אותו יום יום וכאמור, וזש"ה גם כאן שבא לבאר שאין להם תירוץ זה מצד היצר הרע כי הוא רק רע וכמש"ל שהיצר הרע שלהם מעט אמר עוד, כי הלא איננו רק כל היום, וכאמור, שאין צריך רק יום אחד להלחם נגדו, ובמחשבה זו לא יכבד על האדם לדחות היצר הרע, ולכן אין להם תירוץ מצד היצר הרע ולזה נענשו בלי חמלה.
24
כ״האמנם אחר שהקריב נח קרבנות וירח ה' את ריח הניחוח למד עליהם זכות מצד אחר, לומר, דאע"ג דמהצדדים שאמרנו קל לדחות את היצר הרע מ"מ מצד אחר איננו דבר קל, והוא עם המבואר בזהר הקדוש (זהר ח"א קע"ט:) שמשארז"ל (סוטה כ"א:) איזהו רשע ערום זה המסדר טענותיו לדיין קודם בוא בעל דין חבירו לפניו. דעי"ז נכנסו דבריו בלב הדיין ואח"כ בבוא בעל דין השני קשה לו להוציא מלב הדיין דברי בעל דין הראשון, כך הוא ענין היצר הרע שבא אל האדם תיכף כשנולד ומסדר לפניו טענותיו ופיתוי ומונעים לו עניני העולם הזה, והיצר טוב אינו בא לאדם עד היותו בן י"ג שנה, ולכן רחוק וכבד הוא שיוציא היצר טוב מלב האדם טענות היצר הרע אשר כבר הסדיר לו קודם בוא היצר טוב. ולזה לימד הש"י זכות לומר דאף על פי כן אין קל כל כך להלחם נגד היצר הרע, ולז"א לא אוסיף עוד לקלל כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ופירש"י מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו בא היצר הרע וזהו זכות שלימד על האדם וכאמור וק"ל. שייך לפ' בראשית ולפ' נח
25
כ״ווירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר כו' ונח מצא חן בעיני ה', יש לדקדק דפסוק זה אין לו שייכות לפ' בראשית כי כל הסיפורים מעניני נח נתיחדו בפ' נח. אלה תולדות נח, פירש"י עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, ויש לדקדק למה דווקא גבי נח קא משמע לן קרא דעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ולא גבי צדיקים אחרים וכבר הוזכרו כמה צדיקים בפרשה הקודמת. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, פירש"י יש דורשין לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, יש לדקדק מאחר דלכולי עלמא צדיק היה שהרי העידה התורה שהיה איש צדיק תמים, ממילא אף אם באנו לדרוש לגנאי אי אפשר לנו לומר רק שאם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה חשוב כל כך כמו עתה אבל איך נאמר שלא היה נחשב לכלום זה אינו מובן כלל.
26
כ״זובס' גנזי יוסף פירש דלכולי עלמא צדיק היה, רק משום דכל צדיק אע"פ שמקיים כל מצות שבתורה צריך שיהיה לו מדריגות ענוה שלא ידמה בלבו שעשה אפילו מצוה אחת וכמאמרם ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הוי בעיניך כרשע, וזה מדריגה קשה להשיגו רק בהיות האדם בין צדיקים גדולים מערכו תמיד, או אפילו צדיקים כערכו אעפ"כ יצוייר מדריגה זו כי בלבבו יבין כל מצוה שעושה ומוצא בה חסרון שלא היה ביראה ואהבה כראוי וכדומה וכל התנאים הצריכים לעשיית המצוה כמבואר בס' חרדים, וכשרואה חבירו עושה מצוה אומר בלבו מסתמא בלי שום חסרון, ובהיות כך יוכל לבוא למדריגה שלא יהיה נחשב בעיני עצמו אפילו לצדיק כל דהו. משא"כ בהיות האדם בין רשעים גמורים הדבר קשה וכבד מאד להיות על מדריגה זו שלא יהיה נחשב בעיניו למאומה. ובהא פליגי מאן דאמר לשבח סבירא ליה דאפילו מדריגה זו היה לו, ומאן דאמר לגנאי סבירא ליה שמדריגה זו היה נמנע לנח מחמת היותו בין דור שכולם רשעים כמו שאנו רואים שאפילו אחד לא נמלט מהם לכן ודאי לא הגיע למדריגה זו. נמצא אע"פ שדרש זה הוא לגנאי, מ"מ לפי האמת אינו גנאי כל כך לנח כי דבר זה נמנע היה לו מצד רשעת דורו. וזהו שאמרו אילו היה בדורן של צדיקים לא היה נחשב לכלום, ר"ל שהיה לו גם מדריגה זו שלא היה נחשב לכלום בעיני עצמו עכ"ד, (ואני אבאר עוד בדרך אחר אי"ה).
27
כ״חובסוף הענין ויבא נח אל התיבה כו' מפני מי המבול פירש"י אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס עד שדחקוהו המים ע"כ. וקשה, בשלמא לשטת הדורשים לגנאי אפשר לומר כך, משא"כ לשטת הדורשים לשבח איך נאמר שהיה מקטני אמנה, וא"כ מאחר שפירש"י לעיל דעות חלוקות איך כתב כאן בסתם שהיה מקטני אמנה. בעצם היום הזה בא נח כו', פירש"י שהיו בני דורו אומרים שיהרגו את נח כשיכנס לתיבה אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כולם כו' והקיף התיבה דובים ואריות כו', ויש לתמוה, חדא, מה ראו על ככה להרוג את נח מה בצע בהריגתו כי לא יצילו את עצמם בזה, ותו, דאם האמינו או ראו שיכולת ביד הקב"ה להביא מבול על כל אשר בו רוח חיים איך לא ישימו אל לבם לא דעת ולא תבונה שהיכולת בידו ג"כ להציל את נח מידם ולסגור בעדו.
28
כ״טוקודם שנבאר זה אקדים לבאר כמה פסוקים וענינים כפי ההזדמן. בס' יהושע אחר שהכניס את ישראל לארץ ישראל קבץ כל ישראל ואמר להם בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו' עד סוף הענין. ועתה בחרו לכם את מי תעבדו אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר או את אלהי האמורי כו' ואני וביתי נעבוד את ה' ויאמרו לא כי את ה' נעבוד ויאמר להם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא אל קנא לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם ויאמרו חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלהי נכר כו' (יהושע כד'), הפסוקים תמוהים מאד, איך יהושע פתה לכל ישראל לעבוד עבודת כוכבים, בשלמא אלו עשה להם איזה עונש ומורא אם יעבדו עבודת כוכבים אתי שפיר אבל הלא לא זכר שום מורא ופחד ועונש על עבודת כוכבים רק דאדרבה אמר הכל להיפך, והוא תמוה איך פתה אותם בכמה פיתוים ע"ז באומרו כי קשה לעבוד את ה' כי אל קנא הוא לזאת בחרו לכם אחד משני עבודות כוכבים, הגם כי כוונתו היה לטובה שיקבלו ישראל עליהם עול ה' לזאת הכביד עליהם הדבר כאומרו לא תוכלו לעובדו כו' ור"ל לכן הזכו היטב. מ"מ איך לא ירא לנפשו אולי יכנסו דבריו באזני ישראל ויתרצו לעבוד כוכבים ח"ו. עוד יש לדקדק באומרו ואני וביתי נעבוד את ה' למאי נפקא מינה סיפר להם מה שיעשה הוא והרי לא שאלוהו ע"ז.
29
ל׳עוד נקדים פסוק בריש ישעיה שאמר ישעיה להקב"ה כי נטשתה עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, פירש"י לפי שבני קדם היו מכשפים גדולים לכן אמר שישראל שבאותו הזמן מלאו כשפים יותר מבני קדם. ויש לדקדק, חדא, מה הוצרך לומר סימן ולקרוא את ישראל בשם בית יעקב, וכי באומרו עמך לא ידענו מי הם. ותו, הלא ידעו דבני קדם הם המכשפים הגדולים בכל העולם והם גדולים בכשפים יותר מפלשתים, א"כ איך אמר ועוננים כפלשתים בכף הדמיון מאחר שהעיד שישראל נמלאו בכשפים אפילו יותר מבני קדם א"כ איך ישתוו פלשתים להם אחר שפלשתים אינם אפילו בערך בני קדם. עוד יש לדקדק בתיבת מלאו דמשמע שמלאו אחריהם, ולפירש"י הוה ליה למימר נמלאו מקדם.
30
ל״אובישעי' (סי' כ"ח) אמר כה אמר ה' עליכם אנשי לצון האומרים כרתנו ברית את מות (פירוש עם מלאך המות) ועם שאול עשינו חוזה גבול וענינו עשיית שלום שוט שוטף (שבט ופורעניות אשר שוטף את באי עולם) כי יעבור לא יבואנו (לא יבא עלינו) כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו לכן כה אמר ה' הנני יסד בציון אבן בוחן אבן חזק וענינו התרבות הצדיקים בירושלים המאמין לא יחיש הצדיק המאמין ד"ז לא ימהרנה לומר אם אמת הוא ימהר לבוא ושמתי משפט לקו ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטופו אותו המחסה כזב שאמרתם יטאטאנו הברד והסתר שאמרתם בשקר נבתרנו ישטפוהו המים וכופר (יתבטל) בריתכם את מות וחזותכם את שאול שוט שוטף כי יעבור והייתם לו למרמם כו' ע"כ. הדברים תמוהים, איך כורתין ברית את מות ועם השאול ואיך נסתרים תוך השקר, ותו, התשובה שהשיבם הקב"ה שייסד בציון צדיקים וע"י זה יתבטל ברית הזה אין תשובה זו מובנת כלום.
31
ל״בעוד נקדים פסוקי תהילים אשרי האיש כו' אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וארז"ל (עבודה זרה י"ט:) אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, לא כן הרשעים כי אם כמוץ כו' על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. וקשה וכי כשאין החטאים בעדת צדיקים יש להם תקומה, ותו קשה שאמר הטעם על כן לא יקומו כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, והרי מתרץ הקושיא בקושיא עצמה דהא בא ליתן טעם למה הקב"ה שונא הרשעים ואמר הטעם לפי ששנאם.
32
ל״געוד נקדים פסוקי תהילים (תהילים לד, כב) תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. ויש לדקדק מאיזה טעם הוה אמינא שיאשמו החוסים בו עד שהוצרך לומר שלא יאשמו. עוד נקדים מאמרי דהמע"ה (תהילים נא, ב) בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד לך לבדך חטאתי כו', יש לדקדק, פשעי לשון רבים וחטאתי לשון יחיד, ותו, גבי פשעים אמר אני אדע דהכוונה שיודע שפשע, וגבי וחטאתי אמר נגדי תמיד דהלשון מורה שהדבר בא לפניו תמיד ומורא עולה לנגדו תמיד ולא שחטא עדיין, ותו לך לבדך חטאתי אלא למאן חטא.
33
ל״דנקדים להסביר הענין איך הצדיקים הגדולים הורגים את הרשעים באמרי פיהם, ככתוב גבי משיח ברוח פיו ימית רשע (ישעיה יא, ד) וכדמצינו באלישע (במלכים ב ב, כד) ביריחו שהרג מ"ב נערים, וכן באליהו שאמרה לו הצרפית מה לי ולך כי באת אלי להזכיר עוני להמית את בני (שופטים יא, יב) וכדומה. קשה תרתי, חדא, באיזה כח וסברא יוכל אדם אחד לאבד את חבירו, ותו, איך הצדיק הורג נפש ואין בידו חטא, ואי משום שזה הנרצח היה רשע מ"מ הרי אם יהרוג א' את רשע גמור הינצל ממות, ולא מצינו רק אנשים פרטיים שהתירו רז"ל את הריגתן (במס ע"ז כ"ו:) וכדומה, אבל אסור להרוג אפילו רשע גמור. ובדברי הצרפית ג"כ צריך להבין מהו להזכיר עוני, ורש"י ז"ל פירש עד שלא באת היו מעשי שקולין נגד מעשי אנשי העיר הייתי נחשב לצדקת ועתה נגד מעשיך אני נחשבה לרשעה. וזה ג"כ מחוסר הבנה, כי איך יתכן שצדיק יהיה נחשב נגד הצדיק האחר כרשע כי אי אפשר לומר רק שצדיק אחד נגד צדיק הגדול ממנו אינו חשוב כ"כ, אבל איך יהיה נחשב צדיק לרשע, וקושיא זו דומה למה שהקשיתי לעיל במ"ש רש"י שבדורו של אברהם לא היה נח נחשב לכלום כו' ע"ש.
34
ל״הושייך לענין זה עוד מ"ש מרע"ה ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב', יג) ופירש"י רשע כמותך, וקשה טובא, חדא, א"כ מה סימן נתן לנו הפסוק בכדי שנדע למי דיבר והודיענו שאמר לרשע, ועדיין אין אנו יודעים כיון ששניהם שוים ברשעתן. עוד קשה אומרו הלהרגני אתה אומר הוה ליה למימר אתה רוצה, ורז"ל באו לישבו ואמרו (בשמות רבה א, כט) מלמד שהרגו בשם המפורש, ועדיין קשה איך שמע למשה רבינו ע"ה עתה שהזכיר השם המפורש עד שאמר לו הלהרגני אתה אומר. ובתוך הענין אסביר עוד משארז"ל (חגיגה ט"ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, איך יתכן שהצדיק יקח שכר בעד מצוה שעשה אחר, וכיצד הלה עושה סחורה בחלקו של זה. וטרם בואי לבאר כל הנ"ל אקדים מה שפירש האר"י ז"ל בפסוק הצילה נפשי משפת שקר (תהילים קכ, ב) שהדבר תמוה, הלא נודע שבכל מצות התורה הבחירה ביד האדם ואיך התפלל שינצל מדיבור שקר, ופירש בו האר"י ז"ל בדברים קצרים ומעטים פירוש מתוק רק לפי שדבריו עמוקים ארחיב בו הדיבור שיובנו דבריו היטב.
35
ל״ואיתא במדרש שאדם הראשון חטא בערב שבת ובשבת נתקבל בתשובה. ויש לדקדק למה דוקא בשבת ולא מתחלה, גם לתרץ מה שאמר לו הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ובאמת לא מת אותו יום. הענין הוא, שהקב"ה ברא בני האדם לכבודו ושיהיה שכר ועונש בעולם, דהיינו שיהיה הבחירה ביד האדם לעשות טוב או רע, וזה אי אפשר אלא בהיות האדם מורכב מטוב ורע שעי"ז יש בכחו להטות לרע לכן בהגבירו הטוב ומהפך הרע לטוב שכרו הרבה מאד, ואמר בזהר זוהר ח"ב דף קפ"ד. לית טוב אלא דנפיק מגו רע, ר"ל אע"פ שחלק הטוב הוא דבר טוב מ"מ הרע כשנתהפך לטוב הוא הרבה יותר במעלה, והיינו אמרם ז"ל (בראשית רבה ט, יב) מאד זה מות, ר"ל כי הרע בהתהפכו לטוב הוא טוב יותר ונקרא טוב מאד. ממילא לתכלית זה רצה הקב"ה בבריאת האדם, וזה אי אפשר אלא בהיותו מורכב מטוב ורע.
36
ל״זואולם, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ר"ל שהקב"ה בעצמו בודאי לא יעשה דבר זה לערב טוב עם רע ע"ד שאמר הכתוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ופירש"י אין נאה לאור ולחשך שישתמשו ביחד וקבע לזה תחומו ולזה תחומו. כך הענין בזה, שהקב"ה בעצמו לא יעשה זאת לערב טוב עם רע, ובאמת עיקר בריאת האדם היה שיהיה תערובות כנ"ל, לזאת הקב"ה ברא לאדם הראשון באמת כולו טוב, והיה צריך שאדם הראשון יעשה עבירה כדי לערב טוב ברע וישלים אדם הראשון כוונת הבריאה ויתערב טוב ורע.
37
ל״חאולם איך היה הדבר אפשר שאדם הראשון יעשה איזה עבירה מאחר שהיה כולו רק טוב ולא היה בו אפילו נקודה רע ולא היה אפשר כלל שיחטא, ובאמת היו צריכין שיחטא להשלים כוונת הבריאה. והוצרך הקב"ה להזמין לו עזר שיחטא, והעוזר הזה הוא מתנגד דהיינו מחלק הרע לפתות אותו שיחטא מה שהוא מתנגד לטבעו שהוא הכל טוב. וזה שאמר הש"י לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל אם יהיה האדם לבדו בלי תערובות רע רק טוב כמו שהוא עתה אין זה טוב עדיין, והיינו לא טוב כו' וכדברי הזוהר לית טוב אלא דנפיק מגו רע, ובהיות כך מוכרח אעשה לו עזר לעזרהו לערב הטוב, ומהו העזר, לז"א, כנגדו, דהיינו דבר מתנגד צריך לעזרו והבן, וכך היה שהנחש סיבבו בפיתויים עד שעשה עבירה והשלים כוונת הבריאה. והקב"ה הוצרך להזהירו שאם לא כן אין כאן עבירה והיה צריך כך דוקא שהקב"ה יזהירו והוא יעבור ועי"ז נשלם כוונת הבריאה.
38
ל״טולפ"ז לא די שלא חטא אדם, אדרבה, השלים כוונת הבריאה, ואולם בלבו חטא כי לא ידע מכל זה ונתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה נזיר כ"ג. ולא חטא רק במחשבה. והנה אמרינן (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה כי בהרהור רע פוגם במחשבה, ואמרינן (שבת ק"נ.) דבשבת דיבור אסור הרהור מותר, והטעם, כי יש כח בקדושת שבת לחסות על הרהור כל שלא נתגשם ולא בא לידי מעשה או דיבור, ומתקן קדושת שבת את הפגם ההוא. לזאת בבוא שבת נתקבל אדם הראשון בתשובה כי בקדושת שבת תיקן פגם המחשבה ההיא.
39
מ׳נמשיך עוד הענין, ליישב מה שהקשיתי על מה שאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ובאמת לא מת באותו יום. ואקדים מה שפירשתי פסוק בישעיה (ישעיה כז, ג) אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה פן אפקוד עליה לילה ויום אצרנה. פירש"י שהבטיח הקב"ה לישראל שישקם לרגעים כוס התרעלה, ר"ל מעט מעט, מטעם פן אפקוד עליה לענשם בפעם אחת ולא יכול להתקיים יעוי"ש. ואני פירשתי באופן אחר בהקדם מ"ש ביהושע (יהושע י, יב) כשאמר שמש בגבעון דום ולא אץ לבוא כיום תמים פירושו קרוב למעת לעת עמד השמש במקומו. ויש לדקדק למה דווקא קרוב למעת לעת ומעט פחות ולא היה מעת לעת שלם.
40
מ״אויובן כ"ז עם אמרם (זהר ח"ג דף ס"ט:) כי כשרצה הקב"ה לברוא האדם אמרה אורייתא קמיה האי אדם עתיד למחטי קמך והשיב הקב"ה וכי למגנא איתקרינא ארך אפים. וקצת קשה מה תועלת בהארכת אף מאחר שסוף סוף אח"כ יתענש. רק הענין, נודע כי בני יששכר חלקו השעה לתתר"ף חלקים בכוונה שיש בשעה תתר"ף נשימות שמנשם האדם כי שם הויה ב"ה מתגלגל לתתר"ף צירופים, ובכל רגע מאלו הרגעים מתפשט חיות חדש מן צירוף חדש לכל העולמות, ומחמת זה יש בכל רגע פירוש חדש על התורה כולה, כי חיות חדש והנהגה חדשה בכל העולמות בכל רגעי השעה, ומחמת זה מוכרח שיהיה תתר"ף נשימות בשעה, כי חיות העולמות שנשפע מהש"י משתלשל מעולם לעולם וכל הנמצאים שואבים אותו החיות כמש"ה (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם, ובהשתלשלו לזה העולם נעשה באדם ובכל בעל חי שביבשה רוח שהוא נשימה שמנשם האדם לקרבו שזהו חיותו. ולכן לפי שבכל רגע יש חיות חדש לכן צריך נשימה חדשה שיקבל רוח החיים המתפשט ברגע הזה כי לא יחיה ברגע הזו על ידי החיות שקיבל ברגע הקודמת כי עתה כבר נעשה חיות חדש והנהגה חדשה בכל העולמות מצירוף חדש, כך מתנהג כל ימי עולם מראשית הבריאה עד סוף. והאלהים עשה כך לפי שאם היה חיות א' לעולם היה הנפש החוטאת היא תמות בהכרח דהא אדם כשחוטא פוגם אז בשורש חיותו ונפסק החיות שלו וא"כ לא היה לו שוב עם מה לחיות, משא"כ עכשיו שיש בכל רגע חיות חדש מצירוף חדש, לכן אף כשאדם חוטא ופוגם בשורש חיותו ונפסק חיות שלו מ"מ הוא חי דהא מיד ברגע האחרת נשפע חיות ממקום חדש שעדיין לא פגמו, ולכן יוכל החוטא לחיות וחטאו שמור עד שיעשה תשובה או עד שיתענש, וזהו ענין אריכת אפים כאמור.
41
מ״בוזה הכוונה דאמרה אורייתא האי אדם דאת בעי למיברי זמין הוא למיחטי קמך, ר"ל ובודאי ימות מיד בחטאו, וא"כ לא תבראהו הרי לא יתקיים ואפוכי מטרתא למה ואמר הש"י וכי למגנא איתקרינא ארך אפים, ר"ל דעל ידי אריכות אפים יוכל לחיות כי אח"כ יש חיות חדש ובסמוך יתבאר מאמר זה עוד יותר. ואמנם ארז"ל (יבמות קט"ו.) מים שאין להם סוף אשתו אסורה מים שיש להם סוף אשתו מותרת ובלבד ששהה כדי שתצא נפשו ושיעור לדבר אין מבואר בש"ס ויש אומרים ששיעורו מעת לעת כי האדם הנטבע מת על ידי שאין לו שם נשמת רוח החיים בהיותו תוך המים, וכבר נתבאר כי נשימה חדשה צריך לפי שנשפע חיות חדש לכן לא יוכל עתה לחיות ע"י החיות שקיבל בראשונה.
42
מ״גואמנם, כל מעת לעת הוא היקף אחד כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום א', וכל מיני החיות של כל הרגעים אשר במעת לעת יש להם שייכות זה לזה, לכן לפעמים ע"י הדחק יוכל האדם להתקיים כל המעת לעת ע"י רוח החיים שקיבל בתחלתו אף שנחלש עי"ז מ"מ לא ימות כל מעת לעת. והנה נודע שהשמש מקבלת חיותה ע"י השירה שאומרת ובזה שואבת רוח החיים בקרבה כמו שהבעל חי שואב רוח החיים בנשימתו, ומהאי טעמא כשאמר יהושע לשמש בגבעון דום מלומר שירה ממילא לא שאבה רוח החיים אז ונחלשה ולא היה לה כח ללכת, רק דמ"מ לא נתבטלה ממציאות כי נתקיימה ע"י רוח החיים ששאבה קודם שאמר לה יהושע דום, ולכן אלו עמדה כך מעת לעת שלם היתה נתבטלת ממציאותה ולא היה באפשר שתעמוד כך מעת לעת, ולפי שיהושע היה חפץ שתעמוד במקומה כל מה שאפשר לה לעמוד בכדי שיקום גוי אויביו לכן עמדה מעת לעת רק מעט פחות, וזש"ה (ישעיה י, יג) ולא אץ לבא כיום תמים דייקא וק"ל.
43
מ״דוא"כ לפ"ז שרגעי המעת לעת יש להם שייכות זה לזה, א"כ עדיין הנפש החוטאת היא תמות או יחלה עכ"פ בחטאו, כיון שבחטאו פגם שורש החיות של כל המעת לעת ההוא. ומשום הכי המציא הש"י המדה של אריכות אפים להאריך לו יום ההוא שחוטא כי ביום ההוא ראוי שימות על פי הטבע רק ע"י המדה ההיא של אריכות אפים מתקיים ומיד בהגיע יום השני אז נשפע חיות חדש ממקום שלא פגם עדיין ועד"ז יוכל להתקיים, וז"ש וכי למגנא איתקרינא ארך אפים כאמור וק"ל.
44
מ״הוזש"ה אני ה' נוצרה, ר"ל שאני שומר אותה ולכן לרגעים אשקנה, ר"ל משום הכי אני משקה אותם בכל רגע חיות חדש כדי שלא ימותו בחטאם, וכי תימא הרי כל רגעי המעת לעת יש להם שייכות זה לזה וא"כ ראוי שימות ביום ההוא, לז"א, לילה ויום אצרנה, ר"ל מעת לעת שלם אני שומרה ע"י המדה של אריכות אפים ושוב ביום השני מתקיים ע"י החיות החדש וכמ"ש וק"ל.
45
מ״ווזש"ה כי ביום אכלך ממנו מות כו' איננו גזירה שימות באותו היום, אלא אדרבה ממאמר עצמו (מוכח) שיוכל להתקיים ור"ל כי הטבע ימות באותו יום שחוטא, משא"כ ביום השני אינו מוכרח למות כיון שיש אז חיות חדש, ולכן כיון שעל ידי אריכות אפים נתארך יום ההוא שוב יכול לחיות או כפשוטו כיון שיום שלם יוכל להתקיים ברוח חיים הראשון ממילא מיד בא יום אחר בא חיות חדש וק"ל, וזה כפל מות תמות, ור"ל, כיון שעל פי הטבע שימות החוטא אינו מחויב רק באותו יום וא"כ תמות ר"ל לאחר זמן דיוכל להתארך על זמן רב, והודיע הש"י זאת לאדם הראשון כי כשיעבור על ציויו ויראה שלא ימות מיד לא ישפוט עי"ז שאין בידו עון והבן.
46
מ״זהיוצא לנו עכ"פ מדברינו שאדם הראשון השלים כוונת הבריאה ע"י חטאו שעירב טוב ורע כדי שיהיה בחירה לאדם להטות לטוב או לרע. וענין הבחירה, כי בעשותו טוב מוסיף כח בטוב ולהיפך מוסיף כח ברע ח"ו. וענין הכח הזה שמוסיף וכל התנהגות האדם בטובו או בהפכו יובן במשל א', כי מלך בשר ודם שיש לו בן רע מעללים וחפץ לילך בבתי זונות או לסטים מתיירא אביו שבבואו שם לא יהיה לו אפשר לחזור כלל, גם פן ירעו לו או יהרגוהו, לזאת מוכרח אביו המלך לילך גם הוא לאותו המקום המכוער כי בהיותו שם עם בנו לא יעשו לו מאומה, ולא זו בלבד שמוכרח אביו לילך שמה אלא שמוכרח להקדים את עצמו ללכת קודם שילך בנו לשם כי אם ילך בנו תחלה והמלך אחריו פן ירעו לו קודם בוא המלך שמה וכאשר המלך אתו מבקש ממנו חוס נא על כבודי ועליך וחזור עמי להיכלי ואם שומע לו הרי טוב וחוזרים שניהם בשמחה ואם לאו מוכרח אביו להתעכב עמו כי ירא לעזבו שם. וכאשר בני המלך הטובים רואים שאביהם מתעכב שם רע עליהם המעשה הזה כי איככה יוכלו לראות בצער אביהם וחלול כבודו הם נכנסים ג"כ לשם ומבקשים מאביהם לחזור להיכלו ולא יצטער עוד ולא יבוזה כבודו עוד, ועם שאין נוח למלך לצאת משם אעפ"כ כצאתם מאותו המקום והמלך לרוב אהבה שיש בלבו עליהם הוא הולך אחריהם, ואז נשאר בנו שם לבד ונעשה הפקר להם ומריעים לו הלסטים והורגים אותו זהו המשל.
47
מ״חוכן הענין בנמשל, כי האדם כשחוטא מתקרב אל הרע מבחוץ ועדיין לא נכנס בתוכו כמש"ה (תהילים לו, ה) יתיצב על דרך לא טוב כו', אך כשיחטא עוד אח"כ אזי יכנס אל תוך הרע ויש חשש שישאר שם ויאבד מעולם הזה ומעולם הבא, לכן מוכרח הש"י כביכול ללכת אתו באותו הרע כדי שינצל ושיהיה אפשר לו לשוב משם ומוכרח כביכול להקדים הליכתו לשם כאמור בהמשל. ולכן כשחוטא האדם פעם ב' מכניס לשם השכינה כביכול ובחטאו פעם ג' מכניס נשמתו לאותו הרע, וזו ענין גלות השכינה. והנה הש"י בהיותו עמו שם הוא מבקש מאתו לחוס על כבודו וצערו כביכול, וזהו ענין הבת קול המכרזת בכל יום כמבואר בשם הבעש"ט ז"ל כי אף שאין הרשעים שומעין זאת שמיעה ממש מ"מ מזלייהו חזי והם הרהורי תשובה הבאים לאדם תמיד כמשארז"ל (מנדרים ט:) רשעים מלאים חרטות, וכשאדם ציית לאותו הקול דהיינו הרהורי תשובה ושב באמת הרי טוב, ואם לאו אלא שדוחה אותן הרהורי תשובה ואינו ציית לקול הש"י המבקש מאתו אזי מוכרח הש"י להתעכב עמו עוד אולי ישוב אח"כ. ואמנם הצדיקים רע עליהם המעשה הזאת שהוא גלות השכינה כביכול וחילול כבודו לכן הם נכנסים ג"כ שם ומבקשים מהש"י לחוס על כבודו וצערו כביכול ואח"כ בעלייתם משם עולה הש"י עמהם ונשאר נפש הרשע לבדו שם ואז הופקר למות מהרה ואעפ"כ אין על הצדיקים עון אשר חטא על אבדן הרשע כי הם לא כיוונו רק לכבוד הש"י לבדו.
48
מ״טואמנם כניסת הצדיקים להרע הוא, או ע"י נפילת אפים כמבואר בכוונה דנפילת אפים (פרי עץ חיים שער יג) שמוסרים עצמם למקום המיתה ומעלים משם ניצוצות הקדושות, והוא ענין האמור. או, שבראותם הרשע חוטא ובמה שמהרהרים בעשייתו זו ומדברים בפיהם ענין הרשעות שעושה זה. ונודע שהמחשבה והדיבור הוא כל האדם, א"כ הרי נכנסים הם לאותו המקום ועי"ז נהרג אותו רע, וזהו ברוח פיו ימית רשע, וזהו ענין הצרפית שאמרה באת אלי להזכיר עוני כו' כי ע"י הזכרת העון נענש, וזהו ג"כ הענין שאמר משה רבינו ע"ה לרשע למה תכה רעך הבין הרשע שמשה רבינו ע"ה הזכיר חטאו בפיו כדי שיהרג עי"ז. ולז"א הלהרגני אתה אומר וק"ל.
49
נ׳וזש"ה (תהילים לד, כב) תמותת רשע רעה, ר"ל הרע עצמו אשר נכנס לשם ע"י חטאיו אותו הרע עצמו ממית אותו, שמא תאמר הלא הש"י כביכול עמו שם ואיך הרע ממיתו, לז"א, פודה ה' נפש עבדיו, ר"ל כי נפשות הצדיקים פודים הש"י משם וכאמור ואז הרע ממיתהו, ושמא תאמר שיש להצדיק אשם בזה שעל ידו נאבד הרשע, לז"א שאף על פי כן לא יאשמו כל החוסים בו, כיון שעיקר כוונתו היה רק בעבור הש"י ולמען כבודו וק"ל. וזהו ג"כ כוונת הפסוק (תהילים א', ה) על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל דלא תיקשי הלא הש"י כביכול עם הרשעים שם ואיך נענש הרשע, לז"א וחטאים בעדת צדיקים, ר"ל שיש בעולם ג"כ צדיקים וכאמור, וביאר הטעם כי יודע ה' דרך צדיקים שאוהב אותם ובצאתם משם הש"י יוצא עמהם וכאמור ועי"ז ודרך רשעים תאבד והבן וק"ל.
50
נ״אוהנה בהכנס נשמות הרשע לתוך הרע נכנס עמו ג"כ כל תורתו ומעשים טובים שעשה, וכאשר הצדיק מוציא את הש"י כביכול משם אזי גם אותה התורה ומעשים טובים עולים עמו והרי הם הפקר ואין להם בעלים וזוכה בהם הצדיק, ולז"א זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ובדרוש לפ' שלח לך המתחיל מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם ביארנו זאת באורך ושם נתבאר היטב כל ענין אשר פריו יתן בעתו כו' עש"ה.
51
נ״בוהנה נודע שיש כמה מיני עבירות ויש חטאים קלים שאין הרע חזק כל כך שם ויש חטאים חמורים וכמה מדרגות יש, והנה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, רק שחוטא בחטא קל, והרי הש"י עם נשמתו ברע ההוא כשחוטא ג' פעמים רק שאין הרע ההוא כ"כ רע כשצדיק כזה בין רשעים גמורים אשר הש"י כביכול עמהם תוך רע הקל אעפ"כ חביב מאד בעיני הש"י כמשל המלך שתעה לבדו במדבריות מקום סכנה והוא רעב ועיף וצמא ומצאו איש עני והדריכו בדרך ישרה והביאו העני אל תוך ביתו הנבזה והקטן והאכילו לחם ומים הנה חביב מאד בעיני המלך, משא"כ כשהמלך בהיכלות וכל עבדיו נצבים עליו אין בית העני ההוא ולחמו נחשב לכלום בעיניו ואדרבה אם יכריח העני ההוא אז למלך לילך לביתו הלא יכעס המלך עוד. וזהו הענין מ"ש רש"י ז"ל גבי הצרפית עד שלא באת היו שוקלין מעשי נגד מעשי אנשי העיר והייתי נחשבת לצדקת ועכשיו כו' ואני נחשבת לרשעה הוא הענין שכתבנו וק"ל.
52
נ״גואמנם להראות בחוש ענין זה איך הש"י נכנס כביכול לתוך הרע ההוא ואח"כ נכנסת נשמתו נתבאר באורך בדרוש לפ' שלח (הנזכר לעיל) עיין עליו שנתבאר שם היטב, ונתבאר שם ג"כ דברי האר"י ז"ל ע"פ הצילה נפשי משפת שקר כי כשחוטא פעם ב' נתמלא אותיות שקר יו"י מספר הויה ב"ה כזה: שי' קו' רי' ובחטאו פעם ג' נתמלא באותיות נפש כזה שין' קוף' ריש' ע"ש. ולז"א דוד המלך ע"ה כשחטא ב' פעמים אמר כי פשעי אני אדע (תהילים נא, ה) אמר פשעי לשון רבים הוא על ב' העבירות וקראם פשעים וחטאתי נגדי תמיד ר"ל אני דואג פן אחטא עוד פעם ג' ותבא נפשי לשם, ואמר לשון חטא כי עבר עבירה ושנה בה נעשה כהיתר ואין בידו שוב הבחירה כ"כ ונחשב כמעט כשוגג, כי כעת לך לבדך חטאתי שעדיין לא נכנס נפשי לשם ועי' בדרוש הנ"ל באורך יובן כ"ז היטב.
53
נ״דובזו ההקדמה מפורש ג"כ פסוקי ישעיה כי נטשתה עמך בית יעקב כו' עי' בריש דברינו כל הדקדוקים שדקדקנו שם, ויובן עם האמור, כי כמה שמות יש לישראל וכל האותיות מהשמות הם צנורות של כח שמקבלים מהש"י, וכבר נתבאר כי כשחוטא האדם אזי נשמתו ניתנה לתוך הרע ועי"ז מקבל הרע כח דהיינו שהאותיות מקבלים המילוי. והנה, תיבת מקדם עולה מילואו תקצ"ו, ותיבת בית יעקב עולה מילואו תקצ"ח, ואמר, שע"י שהיו ישראל עוננים כפלשתים ושורש הכשפים הוא מבני קדם לכן הוסיפו כח מילוי באותיות מקדם שנכנס לתוכן תיבת בית יעקב רק שנים נשאר עכ"פ בכדי שיהיה תקומה והבן.
54
נ״הועתה, הוא האמור בפסוקי ישעי' (כ"ח) שאותן אנשי לצון אמרו כרתנו ברית את מות לומר שאותו הרע לא יזיק להם ושוט שוטף כי יעבור לא יבא להם כי שמנו כזב מחסנו (מחסה הוא כינוי להש"י כאומרו ה' מחסי), ר"ל כי כבר מחסנו היינו הש"י שורה תוך הכזב וגם אנחנו בשקר נסתרנו, היינו כאמור, שהנפש שלהם הוא תוך שקר וגם הש"י כביכול, ושוב אינם יראים מהרע. לזה השיב הש"י הנני יסד בציון אבן בוחן כו', היינו התרבות הצדיקים, ואמר המאמין לא יחיש, ר"ל הצדיק המאמין בה' לא יחיש לומר בלבו מוטב לא אהיה צדיק ויהיה כולו חייב ויבא הגאולה כמו שאתם אומרים כי שמנו כזב מחסנו, אבל הוא לא יאמר כך אלא אינו חושש שיהיה טוב לו רק חושש תמיד לעבוד את ה' ועי"ז ושמתי משפט כו' ויעה ברד כו' וכופר בריתכם כו' ומובן הכל מעצמו כי ע"י מעשי הצדיקים נתבטל בריתם ובטחונם וכאמור וק"ל.
55
נ״וובזה מובן ג"כ פסוקי יהושע (יהושע כד, טו) שאמר להם בחרו לכם את מי תעבדון אך דעו וראו כי לא טוב יהיה לכם כשתעבדו עבודת כוכבים, פן תאמרו בלבבכם שאז יהיה טוב לכם וכסברת אלו האומרים כי שמנו כזב מחסנו, לז"א ואני וביתי נעבוד את ה', ר"ל דעי"ז יהיה לכם עונש ואבדון וכתשובת הש"י הנני יסד בציון כו' והשיב, לו חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד את אלהים אחרים, יובן עם משארז"ל (חגיגה י"ג:) שאמר הקב"ה אתם גרמתם לי שנעשיתי שמש לעבדי פסילים, כמו שראה יחזקאל ענן גדול בא מן הצפון שהיא מרכבת השכינה שהלכה לבבל להכניע כל העולם תחת נבוכדנצר שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב"ה את בניו, והענין כי הרע אשר ישראל נכנסים לשם וממשיכין השכינה לשם כמש"ל הרי נשפע כח רב לאותו הרע, וזה ענין שמש לעובדי פסילים כביכול, ונודע משארז"ל ע"פ ועבדתם שם אלהים אחרים שמתוך שעובדים לעובבדי גלילים הרי הוא כאלו עבדו לאלילים עצמן מתוך שמעלים מסים וארנוניות לעובדיהן, וזה שהשיבו ליהושע כלפי שאמר להם ואני וביתי נעבוד את ה' לומר שעי"ז ישיגו עונש דמזה יושפע, דאלולי זאת היו עובדים עבודת גלילים בסברת כי שמנו כו' שהש"י עמהם תוך הרע כביכול ולא ישיגו עונש, לז"א שאין בלבבם כך אלא אפילו בלי הפחד והעונש חלילה לנו מעזוב את ה' שעי"ז יעבוד הוא כביכול אלהים אחרים מתוך שמשפיע טובות לעובדיהם ואנו חוששים על כבודו יתברך והבן היטב.
56
נ״זועתה עם האמור נבא לביאור פסוקי הפרשה אמר וירא ה' כי רבה כו' ויאמר ה' אמחה כו', ובל תיקשי מאחר שכולם רשעים איך השיגם עונש הלא שמו כזב מחסה ובשקר נסתרו, לז"א ונח מצא חן בעיני ה' שלפי שהיה צדיק ביניהם לכן נענשו, ושמא תאמר א"כ נחשב ד"ז חטא לנח שעל ידו נאבדו כמה נפשות, לז"א אלה תולדות נח כו' שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"ד שביאנו לעיל משום הכי ולא יאשמו כל החוסים בו כי מאחר שאין כוונתם להנאת עצמם רק עיקר כוונתם על גוף המעשים טובים שעושים לכבודו של מקום לכן אין להם אשם על זאת. ונתישב ג"כ מאמר הדורשים לגנאי שאומרים אלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שהקשינו ע"ז איך לא היה נחשב לכלום, ומובן עם מה שביארנו בענין הצרפית ואליהו וכמש"ל.
57
נ״חוהשתא מיושב מ"ש רש"י נח מקטני אמנה היה, דהוי קשיא לן איך יתכן זאת להדורשים לשבח, ועם האמור אתי שפיר דרש זה בממה נפשך דלהדורשים לגנאי ניחא ולהדורשים לשבח ג"כ אתי שפיר דהא כבר נתבאר בריש דברינו בשם הגנזי יוסף דהדורשים לשבח ס"ל דהיה לנח מדרגה זו שלא היה נחשב בעיני עצמו לכלום, וא"כ מאחר שכבר נתבאר שלא היה אפשר שישיגו דור המבול עונש זולת ע"י נח שהיה נח צדיק ביניהם א"כ לסברת נח שלא היה מחשיב עצמו לצדיק לא היה יכול להאמין כלל שיהיה מבול וק"ל. ובהא ניחא נמי מה שאמרו שיהרגו את נח והוי קשיא לן מה בצע בהריגתו, ועם האמור יובן כיון שכל עונשם לא היה רק ע"י נח שהיה ביניהם וא"כ סברי שיצילו את עצמם בזה ואמר הקב"ה שיציל הוא את נח ודוק בכ"ז היטב, וע' בדרוש לפ' שלח המתחיל פסוקי שלח לך מ"ש בענין הדומה לזה בהסבר יפה איך שע"י שכולם חייבים לא ישיגם עונש משא"כ בהיות צדיק א' ביניהם ע"ש היטב. חסלת פרשת בראשית
58