ערבי נחל, נח א׳Arvei Nachal, Noach 1

א׳תקסד

ב׳אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. המשך הפסוקים לפי הפשט כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת בראשית כבש הקב"ה מעינו ולא הוליד עד היותו בן ת"ק שנה, כדי שיהיה הגדול שבבניו פחות מבן מאה בעת המבול ואינו בר עונשין.

ג׳וצריך להבין, איך לא נמצאו אלפים בני אדם שהיו פחותים ממאה ולא נמלטו, אלא צריך לומר שלפי שעדיין לא היו בני עונשין היו יכולים להנצל בזכות נח. לז"א ואלה תולדות שנשארו בעולם עם היות חם ויפת ולא היו ראוים להצלה רק מצד היותם תולדות נח ונח איש צדיק היה והגין זכותו עליהם. והתוארים צדיק תמים כו' הוא שבא לומר שלא היה בו מה שנמצא באנשי דורו, שהיו עובדי כוכבים, ג"ע, וגזל. לז"א איש צדיק מאן דנטיר ברית איקרי צדיק (הקדמת תקו"ז דף י"א.) ואמר תמים שהוא מענין תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח, יג) שביאר שיהא בו אמונה בה' ולא לנסויי ליה כמבואר ד"ז כ"פ בפסוקים, ונודע מ"ש הרמב"ן ז"ל (בספר האמונה והבטחון פ"א) כי אמונה ובטחון דבר אחד כי מאמונה נמשך בטחון, כי אחרי שמאמין דלית אתר פנוי מיניה ולא נעשה שום תנועה גדולה או קטנה מבלעדו והכל תחת רשותו ממילא מיד בוטח בה' בכל דרכיו.

ד׳והנה גזל נמשך ממניעת הבטחון, כי ע"י שאינו בוטח בה' עושה פעולות פסולות והסגת גבול וכדומה, וכך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' (שבת ק"ח. ) עד שבא לגזל ממש, מה שאין כן מי שיש בו הבטחון בשלימות לעולם לא יגזול, לכן נגד החמס שהיה ביניהם אמר בתואר נח היותו תמים באמונה וממילא היה לו בטחון, ונגד עבודת כוכבים שעבדו אמר בנח את האלהים התהלך כנ"ל פשט הפסוקים.

ה׳אך ביתר הפסוקים יש לדקדק באומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, תיבת לפני האלהים מיותר ואין לו ביאור וכי יש מקום שאינו לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס, וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, האי וירא אלהים מיותר ודאי ראה כי בכל מקום עיני ה' צופות ומכ"ש כיון שכבר כתוב ותשחת הארץ לפני אלהים הרי ידענו שראה אלהים איך נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, תיבת לפני אין לו ביאור ועי' בזוהר הקדוש בזה. וגם יש לדקדק ברש"י שכתב כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. וקשה הרי כאן ניצולו נח וביתו, ועי' בשפתי חכמים מ"ש דר"ל דרכה להרוג רעים וטובים אבל כאן לא היה כן, וזה אי אפשר מאחר דכאן לא היה כן לאיזה ענין כ' רש"י ז"ל שדרכה לעשות כן, ותו דהא רש"י פירש זאת בביאור הפסוק קץ כל בשר משמע דהיה כך שם, ומשמע קצת דרש"י ז"ל בא לומר שמהאי טעמא דאנדרלומוסיא כו' לא ניצול נח עם היותו צדיק אלא ע"י שנסגר בתיבה ונחשב כאלו אינו מבאי עולם כלל, ואף שאח"כ כתב רש"י ז"ל טעם אחר הרבה ריוח כו' אלא כדי שיראוהו עוסק בבנין התיבה ק"ך שנים כו', מכל מקום עדיין קשה דאחר שנתעסק בבנין התיבה אולי ישובו מכל מקום בבוא המבול היה לו להיות ניצול בדרך אחר לבל יצטער, משום הכי פירש דמטעם שהורגת רעים וטובים לא היה אפשר לו לינצל אלא בהסגר את עצמו בתיבה כן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל, אלא דעדיין צריך להסביר למה ע"י התיבה ניצול, ומה מועיל התיבה כיון שדרכה להרוג רעים וטובים, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, פי' רש"י ז"ל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל וקשה הא התחיל הקרא לומר כי השחית כו' ועי' מזה במפרשים, הנני משחיתם את הארץ עשה לך תיבת עצי גופר ובסוף הענין וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. פירש"י ז"ל כפל לא אוסיף ולא אוסיף לשבועה ועדיין יש לדקדק למה היה הכפל במלות שונות הוה ליה למימר בתרווייהו חד לישנא, תו יש לדקדק באומרו להכות כאשר עשיתי, הלא תיבת להכות לא היה במבול, ומהאי טעמא בכל הפרשה כתיב ומחיתי כמו שפירש"י ע"ש שנמחו ונטשטשו במים והוה ליה למימר נמי הכא למחות, והגם כי השבועה היתה שלא להמית כל חי גם בשאר מיני מיתות מכל מקום כאשר עשיתי לא יתכן, גם יש לדקדק את כל חי תיבת את מיותרת ובכל דוכתי את לרבות.

ו׳מצורף לזה נבאר פסוקים במלכים ב' י"ג וזה תוארם, ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו וירד אליו יואש מלך ישראל ויבך על פניו כו' נצטער על כי ארם היצר מאד לישראל ויאמר לו אלישע קח קשת וחצים כו', ויאמר למלך ישראל הרכב ידך על הקשת וירכב ידו וישם אלישע ידיו על ידי המלך ויאמר פתח החלון קדמה (נגד ארם שהיא במזרח ארץ ישראל), ויפתח ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם (החץ הזה יהיה סימן תשועה לישראל) והכית את ארם באפק עד כלה, ויאמר קח החצים ויקח ויאמר למלך ישראל הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמוד ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים (הי' לך) אז הכית את ארם עד כלה ועתה ג' פעמים תכה את ארם ע"כ.

ז׳פסוקים אלו נפלאו ממה נפשך אם מצד הנבואה דיבר אלישע שיכלה את ארם מה צורך לסימן הכאת הקשת וגם איך נתבטל זאת ע"י מה שלא הכה רק ג' פעמים, ודיבור שיצא מפי הקב"ה ע"י נביא אינו חוזר, ואם לסימן בעלמא ולא בנבואה נאמר לו זאת מה יועיל הכאות החצים, עוד יש לדקדק מה נפקא מינה במה ששם אלישע ידיו ע"י המלך. עוד יש לדקדק למה מלך ישראל הכה ג' פעמים דווקא ולמה הקפיד אלישע שהיה צריך ה' או ו' פעמים ולמה בה' או ו' פעמים היה מכלה כל ארם ולא בג' פעמים.

ח׳ורש"י ז"ל מיישב זאת וז"ל: ויאמר להכות ה' או ו' פעמים היה לך אז אם כך עשית הכית את ארם ה' או ו' פעמים שהרי לסימן תשועה הרכבתי ידי על הקשת עכ"ל, ואין דברי רש"י ז"ל אלו אומרים אלא דרשונו, שאטו לא יצויר שאם יכה בחצים ג' פעמים יכלה כולם כגון שיהרוג בכל פעם שליש אומה, וכן יצויר איפכא שבהכאת ה' פעמים את ארם עדיין ישאר מהם כגון שבכל פעם לא יכה אלא ששית או שביעית האומה, ועוד תימה מה שסיים רש"י ז"ל שהרי לסימן תשועה הרכבתי ידי על הקשת מי לא ידע באלה, ותו שכתב הרכבתי ידי על הקשת והלא זה שהרכיב אלישע ושם ידו ע"י המלך לא היה רק בפעם ראשונה בלבד כמשמעות פשט הפסוקים וכן מוכח דהא בודאי אילו בכל משך ההוא היו ידי אלישע ע"י המלך בודאי המלך לא היה פוסק מלירות בחיצים עד שאלישע היה מושך ידו ממנו, אלא על כרחך שלא שם אלישע ידיו רק בפעם הא' וא"כ הרי אלישע כעס על המלך על ג' ההכאות שעשה אח"כ ועל זה אמר שאלו הכה ה' או ו' פעמים אז הכית כו', וא"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל שהרי לסימן תשועה הרכבתי ידי והכי הוה ליה למימר שהרי לסימן תשועה צויתיך להכות בחיצים, עוד יש לתמוה באומרו ה' או ו' פעמים כמסתפק אם בחמש סגי או בשש דוקא, ואם באמת היה מסתפק בסכום ההכאות הצריך לכליון ארם מה היה הכעס כ"כ על המלך אולי גם הוא עלה טעות בלבו דבתלת זימני סגי, סוף דבר אין מקראות אלו אומרים אלא דרשונו, והר"ן בדרשותיו (בדרשה ב) האריך בהם בישוב קצת מקושיותנו ויבואו דבריו אי"ה בפרשת וירא בפסוק ואברהם ושרה ע"ש.

ט׳לבאר כל זה נקדים מה שהוכיח ה' את ישראל ע"פ הנביא, אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי (מלאכי א, ו), ויש להבין למה לא תבע ה' מאתם רק אלו ב' דברים כבוד ומורא ממה נפשך אם קיימו שאר כל התורה מה גדול כ"כ הכעס עבור אלו ב' דברים ואם לא קיימו שאר התורה מדוע לא הוכיחם רק באלו ב' דברים, גם יבואר פסוק הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד (ישעיה ב, ב) יש לדקדק מאחר דאמר אבטח פשיטא דמכל שכן שלא יפחד ובכלל מאתים מנה. גם יבואר פסוק ישעיה (נ', י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו והוא מלא דקדוקים.

י׳עוד מבואר מה דמצינו כמה פעמים דיש תפלות פסולות המשוטטות בעולם ואינם באים למקום קדושה גם לא נמסר לס"א ולפעמים מעלה אותן תפלות פסולות בהתפללו אח"כ כראוי ולפעמים הס"א טורפים אותה תפלה, משמע דיש עכ"פ משך זמן אשר אזלא ומשטטא ובזוה"ק קאמר (תקו"ז תקון י', דף כ"ה:) דכל אורייתא ופקודא דלאו בדחילו ורחימו כו' משמע דמיד נמסרת לס"א ולא משטטא כלל.

י״אלהבין כל זה הנה כתב בהקדמת ס' הזוהר (זהר ח"א דף ז' ע"ב) וז"ל: בראשית רבי חייא פתח ראשית חכמה יראת ה' כו' האי קרא הכי מבעי למימר סוף חכמה יראת ה' בגין דיראת ה' סוף חכמה איהי אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא עילאה, ר"ל שלגבי האדם הוא התחלה ודרך כניסה לכל קדושות מדות של מעלה ממנה כי יראת ה' היינו מדת המלכות סוף כל הקדושות, הדא הוא דכתיב פתחו לי שערי צדק זה השער לה' (תהילים קיח, יט) ודאי דאי לא יעול בהאי תרעא לא יעול לעלמין למלכא דאיהו עילאה וטמיר וגניז ועביד ליה תרעין אלין על אלין ולסוף כל תרעין עביד תרעא חד בכמה מנעלין בכמה פתחין בכמה היכלין אלין על אלין אמר כל מאן דבעי למיעל לגבאי כו' בהאי תרעא יעול אוף הכי תרעא קדמאה לחכמה עילאה יראת ה' איהו כו' אמאי איקרי יראת ה' בגין דאיהו אילנא שטוב ורע זכי ב"נ הא טוב עכ"ל וע"ש עוד.

י״בולהסביר זאת מה דאמר דהאי תרעא הוא בכמה מנעולין בכמה פתחין בכמה היכלין, יבואר ענין העבודה איך הוא צורך גבוה ויוכל האדם להבחין אם עבודתו פועל מה בגבהי מרומים, ויובן ג"כ לשון הרשב"י בהקדמה שם: יראה דאיהי עיקרית למידחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולהו קמיה כלא חשיבין כו' ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה עכ"ל, ולכאורה אינו מובן מהו ענין ולשואה רעותיה והוא מיותר כיון דכבר אמר למידחל בר נש למאריה.

י״גויבואר שזהו עיקר העבודה ופעולתה בעולמות כי באמת מה בצע להשם יתברך בעבודת האדם או אם ירא מפניו, הענין הוא כי ה' עשה שייראו מלפניו ויעשו מצותיו ויפעלו בגבוה (ועשה כן כדי שיהיה להם על מה לקבל שכר), והענין הוא כי קודם שברא הקב"ה את העולם היה הוא ושמו בלבד ולצורך בריאת העולמות האציל עשר קדושות עליונות והם שמות וכינוים ומהם נתהוו כל מיני מציאות גשמיות ונפשיות בחילופי אותיות ותמורות אותיות וחשבון, וכמ"ש בפרשה הקודמת מזה, וכל מדות טובות שבאדם הכל מהם נמשכות משמות או מחילופים ותמורות או גימטריאות כמו כל הנמצאות שנמשכות משם, ומדה האחרונה מלכות הנקרא יראת ה' משם נמשך קדושות מדת יראת ה' לאדם והוא תרעא לאעלא ואין שער אחר ליכנס לקדושות אור ה' רק שער זה, ממילא מובן מזה הן תורה הן תפלה או מצוה או שום מדה טובה אשר הם צריכים לבא לפני ה' אם לא עשה אותה בפחד ומורא הרי עומד חוץ לשער ההוא ואיך יכנסו מעשיו ואינם באים כלל לפני ה'.

י״דואמנם ענין אומרו שהאי תרעא הוא בכמה היכלין ביארנו כי כמה מדות טובות שורשם במדה זו האחרונה, כי סוף מדה זה אשר היא ראשית אלינו הוא מדה הנקרא כבוד אל, משם נמשך מדה לאדם להפקיר ולשעבד גופו ונפשו וכל חושיו גשמיים ורוחניים וכל אשר בו בשביל כבודו ית"ש ואחרי השיגו דבר זה במוחו ושכלו לאמתו עולה למעלה למדה עליונה מזו והיא האמונה, כי מדה נקראת ג"כ אמונה, והוא כי אחרי שזיכך עצמו והפקיר עצמו בשביל כבודו ית', אזי שורה עליו אמונה הגמורה לידע ולהאמין אמונה ממש כרואה בעיניו, וכבר אמרנו כי אמונה ובטחון הכל אחד הרי שם ג"כ שורש הבטחון.

ט״ווכן מבואר בכתבי אר"י ז"ל (בסידור אר"י - תפלת ובא לציון) על פסוק בטחו בה' עדי עד (ישעיה כו, ד) וביאר כי כל מדה יש לה שורש כמו שכתבתי לעיל בחילופים ותמורות וחשבון, ויש שם אכדט"ס המתנוצץ משם אלהים בחילופי אותיות שלפני שם אלהים זולת אות ראשונה ואחרונה שלא נתחלפו, ומספר זה השם ע"ד, ושם מקום ושורש הבטחון, והיינו בטחו בה' עדי עד, ומבואר בעץ חיים שער השמות ששם זה הוא במדת המלכות ע"ש, הרי שם היכל האמונה ובטחון ואחרי זאת למעלה היא מדת יראת ה' כי מיד שמאמין האדם אמונה שלימה ומתבונן שהכל ברשותו אין שום דבר יוצא מרשותו ומלכותו נופל עליו יראה מפחד ה' ומהדר גאונו, ואחרי זאת הוא מדת צדקה כי ע"י שמתבונן האדם בכל זה והרגיל מדת היראה כמו שאמר רבי חייא לעיל דאיקרי יראת ה' בגין דאיהו אילנא דטוב ורע זו נקראת עץ הדעת טוב ורע עבור ששם נצטיירו כל המציאות ועולמות טובים ורעים כי מאחר שאין ליכנס לפני ה' זולת שער זה, וכן אין דרך שיושפע השגחה וקיום לכל המציאות זולת דרך שם, וממדה זו יצאו כל העולמות וצבאם, הרי בהכרח שם נצטיירו כולם וענין נצטיירו היינו שכבר יצאו קצת לגילוי בציור דק רוחני כעצמים בבטן המלאה ולכן שורה שם מות וחיים כיון שהוא שורש הן לטוב הן למוטב, והיינו ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע (דברים ל, טו), ולכן נקראת דלת דלית לה מגרמה כלום וצריך להמשיך לשם חיות מעץ החיים ששם רק חיים לבד, משא"כ מדה שיש בה חיים ומות היינו כשממשיכין לשם חיים יש חיים כו' ממילא כשמתבונן ומרגיש האדם בזה אזי מתעורר לצדקה שהוא המשכת החיים לשם מצדיק (שהוא סיום עץ החיים) לצדק ונעשה צדקה והיכל העליון ממדה זו התפלה כי מדה זו נקראת ג"כ תפלה עבור שמתפללת תדיר כענין אלהים אל דמי לך כידוע.

ט״זובזה תבין איך העבודה צורך גבוה באומרו ולשוואה רעותיה בההיא אתר דאיקרי יראה שזה העיקר, ור"ל שידוע שאין מקומו של אדם במקום שגופו עומד שם כי הגוף איננו האדם רק בשר אדם, אלא מקומו של אדם הוא במקום שעומד במחשבתו כי זה כל האדם ולז"א בר נש למאריה ממילא המשיך על עצמו יראה הרי מחשבתו חושב ומלא יראת ה' ממילא עומד האדם בהאי תרעא ממש והיינו לשוואה רעותיה בההוא אתר כו', ואחרי שנמשך להאי תרעא כסדר המדריגות כבוד ואמונה ויראה ויהיב פרוטה לעני הדר מצלי. וענין התפלה הוא דיבורים לה', וע"י דיבורים שמדבר אחרי הכנה זו אל ה' נמשך לו הרגשת תענוג וחיות מזה היינו מהמדה אשר למעלה ממלכות שהוא יסוד עולם התענוג הנקרא כל ונקרא חי עבור שהוא סיום עץ החיים ומשם נמשך חיות לכל עבור שכל מיני החיות כלולים שם, ממילא א"כ בהיות עומד הוא ממש באותו השער אשר הוא עץ דטוב ורע הצריך שימשיכו בו חיות והוא עומד שם ומתפלל ועי"ז נמשך לו תענוג וחיות הרי נמשך חיות לאותו השער הרי העבודה צורך גבוה וכיון שבא החיות והתענוג לאותו השער נמשך שם ממילא לכל העולמות ואשר בם, וזהו ענין הזיווג הנזכר בספרים.

י״זומזה ישכיל האדם להבחין בעצמו כאשר אינו עושה ככה אין במעשיו כלום ואז עבודתו אינה צורך גבוה כלל מאחר שעומד חוץ משער ההוא, משא"כ כשעומד בשער ההוא ואח"כ בתפלה מרגיש תענוג וחיות הנמשך לו מעץ החיים הרי זה צורך גבוה, ומכל שכן כשעומד בשער ההוא ועוסק בתורה או במצות אשר הם בעץ החיים עצמם שורשם הרי עומד באותו השער ושולח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וממשיך חיות להאי תרעא משם לכל העולמות.

י״חויובן מזה שאמרנו, כי אף ששום מצוה ושום טובה אי אפשר לה להעשות בלתי יראה, היינו דוקא אותן שמקומם למעלה מיראה דהיינו צדקה ותפלה וכל שכן תורה ומצות, משא"כ ב' דברים אלו לשום כבוד לה' ולבטוח בו שמקומם טרם בואו להיכל יראה אין בהם רע כשעושה אותם טרם המשכת היראה והפחד עליו והיינו דקאמר אבטח ולא אפחד וק"ל. והיינו נמי דקפיד קרא על ב' דברים אלו איה כבודי ואיה מוראי (מלאכי א, ו) דבאמת ישראל מלאים מצות תמיד רק הוכיחם שאין עושים המצות ביראת ה' ואינם כלום והיינו איה מוראי וא"כ אין מעשיכם כלום וקפיד תו אכבוד דמאחר שאין עליכם מורא שמים לפחות תנו כבוד לו שדבר זה נעשה אפילו קודם יראת שמים. והיינו נמי דאמר ישעיה (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, ר"ל אף שיש בכם אנשים השומעים בקול ה' ועבדיו הנביאים ומקיימים מצות מכל מקום מי בכם ירא ה' שישמע הלא אין בכם יראה אלא אשר הלך חשכים ואין נוגה לו שלא נגה אור היראה עליו ואין מעשיו כלום וא"כ לכל הפחות יבטח בשם ה' דהיה לו להחזיק עכ"פ במדה זו שהיא הנעשית אפילו קודם היראה והוה ליה לבטוח עכ"פ בשם ה', משא"כ שאר מעשיו אינם כלום ח"ו והבן.

י״טהרי נתבאר לך כלל העבודה קשרה על לוח לבך כי זה כל האדם. ואמנם יכול לב האדם לומר כבד עליו הדבר ואפילו המתקדשים ומטהרים העבודה כזו בעת תפלה ותורה ומצוה מכל מקום לא בקל יוכל לעמוד בשער ההוא כל היום וכל הלילה, וא"כ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה שהרי מיד כמעט קט נשאר עומד חוץ להאי תרעא. אכן שמענה ואתה דע לך שיש תקנה גם לזה.

כ׳ונבאר תחלה בהיותו עומד חוץ לשער ההוא איה מקומו, דע כי את זה לעומת זה וסביב רשעים יתהלכון כי סביב ב' מדות אלו משכן הס"א, ואמנם רחוק יהיה ביניהם כאלפים אמה במדה שאין להם רשות להתקרב תוך אלפים אמה סביב לגבול הקדושה בל יהנו מאור הקדושה, והרי אלפים אמה אלו מקום פנוי שכלה גבול הקדושה וגם הס"א אין נכנס לשם, וזה סוד ומדותם מקיר העיר וחוצה אלף אמה מגרש ואלף לשדות (במדבר לה, ד), כי הקדושה נקרא עיר מושב והס"א נקרא מדבר וז"ש תחום שבת אלפים אמה.

כ״אוהענין, כי בכניסת שבת מתפשטת מדה זו האחרונה עד טבור הארץ, ולכן מה שבחול צריך האדם להטריח טרם ישוי רעותיה בההוא אתר דאיקרי יראה בא לאדם בשבת מעצמו עבור שנתפשט מדת יראת שמים עד למטה, וזה בכל אדם לפי ערכו, ומצד קדושה זו אסור בעשית מלאכה כידוע כי קדושה זו סוד השביתה, ולכן במקום שהאדם עומד בעת כניסת שבת שם קנה שביתה והוא מלשון קנין שיקנה לו שם קדושת השביתה והרי שם אצלו גבול הקדושה באותו מקום ורחוק משם הס"א לגבי דידיה אלפים אמה ואם יוצא משם חוץ לאלפים הרי נכנס לגבול משכן הס"א והיה מהראוי לכאורה שכשירצה לתקן דבר זה יחזור משם למקומו, אכן חז"ל הגידו איפכא דאדרבה היוצא לדעת אין מחזירין אותו (עירובין נ"ב:) דאדרבה זה תיקון קלקולו דאף שנכנס לגבול הס"א אי אפשר דבר זה עצמו לתקן עכ"פ לא יחזור כי מאחר שבא לשם שורה עליו הס"א ואם יחזור יגרום שהס"א יכנס בגבול הקדושה לכן שם יעמוד, ומדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה (סוטה ח:), וכאשר הוא אינו יוצא משם אין רשות גם לס"א לזוז משם אל צד גבול הקדושה, משא"כ אם יחזור. עוד יש גרם לפעמים לס"א ליכנס לאותו מקום פנוי כגון בהסגת גבול שנאמר בו (דברים יט, יד) לא תשיג גבול רעך ואם עובר ע"ז אזי עונשו שגורם גם לס"א ליכנס חוץ מגבולה אל תוך מקום פנוי הזה. אבל כל זמן שלא פגם האדם באחד מאלו או בתחום או בהסגת גבול נשאר אותו מקום פנוי. וממילא אף בעת יציאת האדם מהאי תרעא מכל מקום נשאר עומד באותו מקום פנוי כל שאינו עושה עבירה ח"ו, ולכן אחר שעה דשוי רעותיה בהאי אתר דאיקרי יראה הרי תיקן קלקולו וחזר למקום שיצא משם.

כ״בולפ"ז מובן בהיות האדם מתפלל או עוסק בתורה ובמעשים טובים בהיותו עומד חוץ לשער ההוא יש בו ב' בחינות אם עשה הדבר ההוא לא לשמה, ולא שלא לשמה דהיינו בלי יראה ובלי כוונה רעה כמו פניה וכדומה, ממילא עומד אז עכ"פ במקום פנוי הרי התפלה ההיא תפלה פסולה ומשטטא במקום פנוי הזה וכל הקודם בה זכה, אם בקרוב יזדרז האיש ההוא ליכנס תוך השער הרי תפלותיו הפסולות הולכות עמו ומתחברים באותן התפלות שמתפלל בהיותו גו שער הזה ומתקנים, ואם ח"ו טרם תיקן זאת עשה איזה פגם ח"ו הגורם כניסת הס"א תוך מקום הפנוי הרי זכו הם באותן התפלות. משא"כ בהיותו מתפלל או עושה הדבר ההיא שלא לשמה גמור לשם דבר רע ח"ו דאז שוי רעותיה באתר דס"א אזי מיד טורפין תפלתו בפניו ולס"א איתמסר והבן.

כ״גלכן בא עיקר המצוה בתורה את ה' אלהיך תירא בל יפסוק אפילו רגע כמימרא, דעי"ז נשמר מכל דבר רע אף אם רשעים יגרמו לס"א ליכנס תוך מקום פנוי מכל מקום בהאי תרעא שהוא גבול הקדושה עצמה אין לה רשות ליכנס והרי הוא נסגר תוך האי תרעה דאיקרי יראת ה' ואין לו שום חשש ושום מורא אחרת והבן.

כ״דועם דברינו נוכל לבאר משארז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, שיש לדקדק באומרו עבירה לשמה אם נפרש לשם ה' איך שייך לשמה, דבשלמא מצוה לשמה מתפרש שפיר לשם ה' כי באמרנו מצוה לשמה היינו לשם המצוה שצוה ה' עליה, משא"כ באמרנו עבירה לשמה משמע לשם העבירה לשם תאוה וכדומה אם כן אין זה לשם ה'.

כ״הויש לפרש דהנה דע לך, כשם דהאי תרעא כל מאן דבעי ליעול קמי מלכא לא ליעול אלא בהאי תרעא, כך כל ההשפעות דנפיק מבי מלכא לכל העולמות וכל צבאם לא נפיק אלא בהאי תרעא, ואם כי לפעמים נשפע רחמים ולפעמים מדת הדין אין דבר רע יורד מן השמים וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד אפילו אם נשפע עונש כל שנשפע דרך שם איננו דרך עונש וגזר דין אלא כענין החולה שהרופא מצוה ליתן לו משקה מר מאד השוטה חושב כמה אכזר הוא זה ואינו מרחם על איש חולה למה לא צוה ליתן לו לחם ובשר, אבל הפקח יודע שאדרבה רחמן הוא ומשקה זה מצוה ליתן לו לתיקונו כי באמת אלו היה בריא היה אוכל בשר ויין אך מחמת חליו אי אפשר לו להתרפאות אלא ע"י משקה זו נמצא משקה זו ניתן לו לתיקון ורפואה והמרירות נרגש ממילא עבור שיש במשקה זו טעם מר, כך ענין עונשים הכתובים בתורה אינם גזר דין ונקמה אלא שלפי שעבר עבירה נכנס אל תוך הקליפות והרי הוא חולה וצריך רפואה ותיקון ע"י אותו עונש הקצוב אליו ע"פ חכמתו ית"ש שזהו תקונו אך כאב אותו העונש נרגש ממילא, ולכן אי אפשר בשום עונש שיהא נמשך כליון העולם ח"ו מאחר שהעונש הוא צורך תיקון לבד ובכליון אין תיקון אלא גזר דין ונקמה והרי כל העונשים אינם רק לצורך תיקון וממילא עונש העבירה אינו נקרא גזר דין ונקמה בעצם אלא תיקון ורפואה.

כ״וואמנם בהיות בא העונש ח"ו לא דרך האי תרעא אלא יומשך חוץ מהאי תרעא ולא יכנס מהמדה הנקרא כל חי כמש"ל להאי תרעא אלא נכנס ההשפעה מחוץ להאי תרעא אזי הוא ח"ו גזר דין ועונש וכליון וזה נעשה ח"ו ע"י מצוה שלא לשמה וכמש"ל דשוי רעותיה באתר דס"א ושלח ידו ועשה מצות הרי ממשיך ההשפעה ממדת כל חי לפני השער מחוץ להשער אל תוך הס"א ובהיות ההשפעה שלא דרך האי תרעא אזי הוא רע ח"ו וכליון. נמצא אם היות העבירה לשמה דהיינו לשם העבירה דבר רע ומר מכל מקום הוא גדול וטוב יותר ממצות שלא לשמה וכאמור והבן. וכן לפעמים נמצא גזר דין וכליון ח"ו ע"י עבירות בדרך נקמה וכעין שהיה בדרך נקמה וכעין שהיה בדור המבול כגון בהתרבות הגזל והשגת גבול הרבה שאז גורמין שיש רשות לס"א ליכנס למקום פנוי ההוא וכאשר מתמלא אותו המקום פנוי הרבה והם קרובים סמוך לגבול הקדושה אזי יונקים ח"ו הס"א לפני השער ההוא מחוצה לו ולא דרך השער ההוא ואז הוא ח"ו כליון בלי תיקון, וזה היה גזר דין, וזה היה כליון דור המבול על עסקי חמס, וזהו שסיפר הכתוב נח שלא נכשל בגזל עבור שהיה בו מדת הבטחון כמ"ש בריש דברינו, וכבר אמרנו ששורש מדת הבטחון בשם המתנוצץ משם אלהים בחילוף דהיינו אותיות שלפני אלהים דהיינו אכדט"ס.

כ״זונוכל לומר שזה רומז את האלהים התהלך נח, ר"ל את הטפל לאלהים מתנוצץ ממנו ומשם לקח מדת הבטחון. אבל אנשי דור ההוא ותשחת הארץ לפני אלהים דייקא, ר"ל מאחר שפגמו בשם אלהים בעבדם כוכבים, ממילא נפגם גם שם המתנוצץ ממנו דאם אין אמונה אין בטחון, וזהו ותשחת הארץ לפני האלהים דייקא, שאותיותיו לפני אותיות שם אלהים ועי"ז ותמלא הארץ חמס בהתבטל הבטחון. ונודע כי שמש ומגן ה' שהשגחתו הוא רחמים תמיד רק ע"פ הכנת המקבל אם אינו ראוי נהפך אצלו לדין כענין השמש שפועל דברים הפכיים בזריחתו, ולכן נאמר בפסוק (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשו כו', יש לפרשו לטובה כי ע"י הרעות שעשו אם ישגיח בהם וישפיעם יתקלקל יותר ע"י רוע הכנת המקבלים לכן מוטב אסתיר פני ולא יהא העונש כ"כ גדול.

כ״חוז"ש כאן וירא אלהים את הארץ שהשגיח בעולם בהשגחתו והנה נשחתה מהשגחתו לרוע הכנת בני עולם כי השחית כל בשר כו', ואמנם מצד העבירות שעשו היה נמשך העונש דרך האי תרעא והיה העונש לתיקון ולא היה כליון ואנדרלומוסיא וגם לא היה צריך נח להסגר בתיבה רק שמצד הגזל מלאו המקום פנוי בס"א וחטפו ההשגחה חוץ מהאי תרעא והיה כליון וגזר דין ונקמה.

כ״טוז"ש רש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ר"ל שע"י הגזל לבד הוא שהיה העונש בגדר גזר דין והיה כליון ואנדרלמוסיא באה לעולם, וכבר אמרנו בהיות ח"ו רשות לס"א להתקרב וליכנס תוך מקום הפנוי אזי אי אפשר להנצל אלא בהיותו נסגר בהאי תרעא דיראת ה' בלי יצאה ממנה אפילו רגע א', ולכן הוצרך נח ליסגר תוך התיבה שהיא מדה הנקראת יראת ה' כמבואר מסוד הקפת התיבה ובזוהר הקדוש פ' זו (זהר ח"א ט"ז.).

ל׳וז"ש הכתוב ויאמר אלהים לנח היינו מאותה המדה ששם תלוי הצלתו שיהא נסגר שם משם באה לו נבואה ומאמר הזה ומדה זו נקראת אלהים, לז"א ויאמר אלהים דע לך כי קץ כל בשר דהיינו אנדרלמוסיא בא לפני דייקא דלא אעיל ההשגחה דרך השער אלא לפני דייקא, ועי"ז והנני משחיתם דייקא, שיהיה כליון, והטעם, כי מלאה הארץ חמס, מלאה דייקא, שנתמלא המקום פנוי ונמשך ההשפעה מבחוץ ואזי נמשך כליון ח"ו ואנדרלמוסיא, לכן עשה לך תיבת כו' ובזה תנצל ותחיה והבן.

ל״אואמנם להבין איך יצויר שההשפעה הנמשכת ממדה הנקראת כל חי עבור שחיות כל הנמצאים תלוי בה וממנה נשפעין, איך בהיות השפע נשפע ממנה מבחוץ להתרעא נעשה ההיפך מהקצה אל הקצה שיהיה כליון ונקמה. ויובן זה עם המבואר בפרי עץ חיים ובמש"ת בכוונת כל הנשמה תהלל יה, כי יש שם קדוש תכ"ה ויוצא משם י"ה בהכאה בשלשה הכאות דהיינו יו"ד פעמים ה"א, והיינו ג' הכאות י' פעמים ה"א ו' פעמים ה"א ד' פעמים ה"א ע"ש, ובסידור האר"י ז"ל החשבון בדרך אחר והוא יותר מג' הכאות, ולכן כיון ששם זה מקבל ויוצא מגימטריא שע"פ הכאות לכן שמו תכ"ה וטבעו וכוחו להכות ולהרוג בו הרשעים, ובו הרג משה רבינו ע"ה להמצרי באומרו רשע למה תכה ריעך, ולכן כל הנשמה תהלל שר"ת כה"ת כתוב אצלו שם י"ה שמשם זה יוצא שם כה"ת יעוי"ש. אלא שבשם זה אי אפשר להרוג רק אנשים פרטים ולא אומה שלימה שיהיה כליון, וכמו שאמרנו שכליון א"א נשפע מחוץ לתרעא אל הס"א,ובאמת שם י"ה הוא ג' ראשונות ושם אין משכן הס"א כידוע וק"ל.

ל״באכן בהיות נשפע ממדה הנקרא כל חי דרך החוץ אזי גורם הכאות בכליון, כי נשפע משם שם היוצא מגימטריא בהכאה דהיינו שני הכאות באלו תיבות כל חי כ' פעמים ח' הרי ק"ס, למ"ד פעמים יו"ד הרי שי"ן, עולה ת"ס בדרך חשבון הכאה כל פעמים חי ונעשה ממנו צירוף להכות ע"י הכאה שתיבת להכות עולה תס"א כמנין הכאות כל חי עם הכולל, ותיבת להכות הוא שניתן רשות ח"ו למשחית להכות וזהו אנדרלמוסיא שאין מבחין כיון שניתן לו רשות להכות שנעשה מזה להכות כל חי והוא כליון ח"ו, וזה היה במבול וכמו שכתבתי לעיל שנמשך ההשפעה מחוץ להתרעא והיה אנדרלמוסיא ולא ניצול נח אלא ע"י שנסגר בתיבה דהיינו בתרעא ולא נשפע עליו זו ההשפעה וכמש"ל, ולכן אמר ולא אוסיף להכות כל חי והוא כאשר עשיתי כי במבול נעשה צירוף זה להכות כל חי והבן היטב.

ל״גאמנם שתבין למה להכות עולה כמנין כל חי עם הכולל, מהו ענין הכולל. דע לך למה בקצת גימטריאות מחשבין עם הכולל, ובקצתם בלא כולל. הענין הוא, כי זה האחד שאנו קוראין כולל הוא גדול וכולל יותר מכל הפרטים שבו וכל הפרטים הם תחת זה הכולל וברשותו, דרך משל שאנו אומרים חמשים שערי בינה, כי בבינה נכללים שבע מדות וכל אחד כלול מכולם הרי מ"ט ושער החמשים כ' האר"י ז"ל (עץ חיים יג, יג) שאינו שער מחודש אלא הוא כולל כל השערים והוא גדול מכולם ריבוא רבבות פעמים, ולכן אנו אומרים חמשים שערי בינה דהיינו ז' פעמים ז' עם הכולל והכולל אף על פי שנחשב רק לאחד הוא גדול יותר ויותר מכולם והוא מחבר כל הפרטים וכולם ברשותו, ולכן תיבת כולל גימטריא אלהים שהוא לשון ממשלה.

ל״דוזהו רמז נפלא שארז"ל (ראש השנה כ"א:) כולם נמסרו למשה חוץ משער החמשים שנאמר (תהילים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, ומנא לן ששער החמשים הוא שנחסר שלא נתגלה לו, אלא לפי שכתב מעט מאלהים לומר שאותו המעט שנחסר לו הוא מאלהים שהוא בגימטריא כולל והיינו שנחסר לו שער החמשים שהוא הכולל וכמ"ש.

ל״הולכן כל צירוף שעולה גימטריא איזה שם בלא הכולל אין צירוף ההוא מקבל רק מאותן הפרטים של השם, אבל הכולל מהשם ההוא אין משפיע בצירוף ההוא, נמצא נחסר לו הרבה דהא הכולל גדול מקיבוץ כל הפרטים, אבל כל צירוף שמספרו עולה חשבון איזה שם עם הכולל עדיף לפי שגם הכולל מהשם משפיע בו והבן וזה כלל גדול, ולכן המדה הנקראת כל חי כשנעשה חשבון הכאה עולה ת"ס, והיינו ת"ס כחות פרטים, אם הצירוף לא יעלה רק ת"ס עדיין לא קיבל מהכולל ולפי שהכולל הרבה יותר ויותר מכל הפרטים לכן אי אפשר עדיין להיות כליון כל העולם רק כליון אומה וכדומה, לכן צירוף להכות הוא תס"א ויש בו גם הכולל ולכן נמחה כל העולם במבול, ולכן כאשר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול דהיינו שלא יעשה עוד צירוף זה מהכאות תיבות כל חי, ובאמת חש שיהיו רשעים וימשיכו השפע מכל חי מחוץ להתרעא ואז בהכרח יתהווה צירוף להכות כל חי, לכן ארז"ל (סוטה י"א.) על כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, כי כשיתרבו רשעים ויושפע השפע אל החוץ נעשה צירוף להכות כל חי לכן ארז"ל על כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא ונעשה כליון באומה ההיא רק נשבע שלא יעשה כליון לכן העולם דהיינו שלא יקבל הצירוף את הכולל.

ל״ווז"ש ולא אוסיף עוד להכות את דייקא, דבכל מקום את לרבות איזה דבר אחר הדומה קצת כמו שאמרו (פסחים כ"ב:) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואמרו (עירובין ד:) את בשרו את בשרו את הטפל לבשרו והכא נמי את מרבה הכולל דדמי לכל הפרטים וגדול מהם, את כל חי דייקא, ר"ל שלא יקבל הצירוף את הכולל מהכאות כל חי ולא יהיה כליון העולם, אבל כליון אומה אחת הוא באפשר, כי כשיתהוה שילך ההשפעה מחוץ להתרעא ויהיה חשבון ההכאה אף שלא יקבל הצירוף מכל מקום בפרטים לבד יכלה אומה שלימה והבן היטב, ונתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בפרשה זו.

ל״זעתה נבאר הך ענינא דאלישע ויואש, הנה באמת אלישע לא היה לו נבואה על כליון ארם, אלא הצדיקים וקדושי עליון בכחם להשפיע ולהמשיך מלמעלה ענין חדש וצירוף חדש וכך עשה ה', וזהו רצונו לומר נצחוני בני והקב"ה גוזר וצדיק מבטל, וזה הענין ויעש דוד שם שביאורו שבקדושתו ומעשיו עשה צירוף שם קדוש כענין המלאכים הנבראים ממעשי הצדיקים (זהר חדש צ"ב.), וכן ענין רשעי דור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם אלא שזה בס"א, ולכן רצה אלישע להמשיך על ארם צירוף של הכות כל חי ובכח זה יתבטל כל ארם כי על אומה אחת מביא וכמש"ל.

ל״חונודע כי להמשיך דבר מלמעלה צריך לעשות בגשמיות איזה דבר הדומה לקדושה ההיא שלמעלה וע"י הכנה והכוונה ממשיכין על מעשה ההיא אותה הקדושה מלמעלה, וזהו ענין מצות מעשיות כסוכה ולולב ודומיהן. ולכן רצה אלישע שיעשה מלך ישראל הכאות בחצים וקשת ויכוין לצירוף להכות העולם ג"כ דרך חשבון הכאות ובזה וכלה את ארם בהיותו מכוון להמשיך הצירוף ההוא קדמה נכח ארם, ונודע כי נפש חיה הוא שמו, ממילא אותיות ארם ג' אותיות אלו הם חיות הכולל מאומה ארם, והיה צריך לעשות שש הכאות כי צירוף זה עולה משני הכאות דהיינו ך' פעמים ח' למ"ד פעמים יו"ד וכמש"ל, וצריך להמשיך צירוף זה לאות א' מארם ולרי"ש ולמ"ם ואז נתבטל כל צירוף ארם ע"י שש הכאות שיעשה מלך ישראל להמשיך המשכה זו.

ל״טולכן בתחלה הניח אלישע ידו על ידי המלך בהכאה ראשונה ובכח קדושת אלישע יתחיל המשכה זו ושוב יוכל המלך ישראל לגמור בעצמו, והיה הברירה אח"כ ביד מלך ישראל באותן הכאות שיעשה לבדו או שיעשה עוד חמש הכאות ויהיה גם הכאה הראשונה בכלל דהיינו אותה ההכאה שעשה בהיות ידי אלישע על ידיו יהיה ג"כ בכלל ויהיה שש הכאות ויכון בכל הכאה הכונה השייכת לה או אם ירצה יתחיל אח"כ מחדש כוונותיו ויעשה שש הכאות לבדו ומאחר שכבר התחיל אלישע בקדושתו כח המשכה זו יוכל מלך ישראל לגמרו כל זה היה דעתו של אלישע.

מ׳אכן מלך ישראל טעה בכל זה ולא ידע כלל צירוף להכות העולם מכל חי שיכול לכלות אומה שלימה אלא היה סובר שכוונתו לעשות שם תכ"ה היוצאת משלשה הכאות וכמש"ל, וזה הוא טעות כי בשם זה אי אפשר להרוג רק אנשים פרטים ולא אומה שלימה ולא יוכל לכלות את ארם כולו. וכראות אלישע שלא עשה רק ג' הכאות ולא חמש או שש הבין שכיון לצירוף תכ"ה וע"ז קצף עליו ויאמר להכות (דייקא) ר"ל לעשות צירוף להכות הייתי צריך חמש או שש פעמים ואז הכית את ארם (ר"ל ג' אותיות ארם) עד כלה שזה נעשה ע"י שש הכאות כי לכל אות מתיבת ארם צריך ב' הכאות, ועתה שלש פעמים תכה (דייקא) ר"ל בעשותך שלש פעמים לא עשית רק צירוף תכ"ה ואי אפשר לכלות בו אומה שלימה ממילא שלש פעמים תכה את ארם ותהרוג בהם פרטיים בכל פעם אבל האומה בכללה לא תכלה.

מ״אובזה מיושב גם דברי רש"י ז"ל מכל מה שדקדקנו עליו עיין לעיל בדברינו. ויהיה ביאורו כך, להכות ר"ל אם היית מכוין צירוף להכות אזי אם כך עשית הכית את ארם חמש או ו' פעמים, אם צירוף זה עשית היית צריך להכות לג' אותיות ארם חמש או ו' פעמים כי לכל אות מארם היית צריך לעשות שני הכאות והרי הכל שש הכאות, ועל זה הוקשה לרש"י שש ניחא חמש מאי עבידתיה, לזה כתב דיצויר דגם בחמש סגיא שהרי לסימן תשועה הרכבתי ידי על הקשת, ר"ל שגם הכאה הראשונה בהיות ידי על הקשת התחלתי לכוין אותו הסימן תשועה לכליון ארם וגמרתי כבר הכאה א' וכוונתה, וממילא אם היית מתחיל בכוונה השנית הוי סגי בחמש הכאות, ואם התחלת מהתחלה היית צריך שש הכאות, ועכ"פ אתה לא עשית רק שלש הכאות לא כוונת כלל לעשות הצירוף הצריך וכאמור, כנלע"ד והבן כי הענין פלא גדול בעז"ה.