ערבי נחל, לך לך ב׳Arvei Nachal, Lech Lecha 2
א׳תקסג
1
ב׳ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך גו' ואעשך וגו' וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן כו'. יש לדקדק בתיבת לך, ופירש"י ז"ל ידוע. ב' תחלה ויאמר ואח"כ כתב כאשר דבר אליו ה', שינה מאמירה לדיבור, ועי' באור החיים ודרכנו יהיה קרוב לדרכו. ג' דבר אליו, תיבת אליו מיותר. ד' למאי נפקא מינה אמר וילך אתו לוט, גם למאי נפקא מינה הודיע שהיה אברהם אז בן ע"ה שנה, מה נפקא מינה בכ"ז. ה' קשה טובא כי זה א' מן הנסיונות שעזב ארץ מולדתו ואומר לאביו ולאמו לא ידעתים, ובאמת אם יאמר ה' בכבודו ובעצמו לקל שבקלים לעשות כזאת ודאי אחרי דברו לא ישנה ומה יחשב לנסיון. וביותר כי ה' צוה אליו כל הברכות הללו ותלאן ביציאתו מבית אביו מדוע לא ישמע אל ה' ומי פתי יסור מדברי ה' בזה.
2
ג׳אמת שכתב באור החיים שזה עיקר הרבותא שאע"פ שכל הברכות תלויין בהליכה זו, מ"מ הוא לא הלך בשביל זה ולא עשה כלל רושם בלבבו ולא הלך רק לקיים מצות ה', ובאמת זה נסיון גדול וניכר אהבתו אל ה' כאש בוערת עד שנתבטל כל רצונו וטובתו נגד קיום רצון הש"י. אלא דהדבר קשה עד מאד, כי כל המפרשים הקשו על עניני נסיונות אשר ינסה ה' לאדם הרי ה' יודע מחשבות ועתידות ובוחן לבות וכליות ומה צריך לנסיון, ותירצו כי כאשר רוצה ה' להטיב לאדם רוצה להראות לבאי עולם רוב צדקות האדם ההוא בכדי שיתרצו כולם וידעו כי האיש ההוא כדאי לטובה ההוא, וא"כ מאחר שזה הנסיון אינו ניכר כלום רק שיודע מחשבתו שלא הלך רק לקיום רצונו אבל עיני בשר לא ראו זאת א"כ מה צורך לנסיון זה.
3
ד׳ולישב כ"ז נבאר ג"כ פסוק בשמואל ב' (שמ"ב כג, ג) נאום הגבר הוקם על כו' אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. ודרשו רז"ל (מועד קטן ט"ז:) אמר הקב"ה אני מושל באדם ומי מושל בי צדיק אני גוזר וצדיק מבטל. ויש לדקדק בכפל הלשון במלות שונות, אמר אלהי ישראל לשון אמירה ולא כתיב תיבת לי, ואח"כ אמר לשון דיבר ותיבת לי. והענין כי באמת ישיבת ארץ ישראל היא מצוה רבה וצורך גבוה ובפרט לצדיק כאברהם אבינו ע"ה, וכל כך גדול מעלות ישיבת ארץ ישראל עד שלרוב שפע שגורם לעולמות עליונים נמשך ג"כ מעט אל האדם היושב שם רב טוב בכל הברכות הללו אשר דבר ה' על אברהם אבינו ע"ה, ורצה ה' שיקיים אברהם אבינו מצוה זו, ורצה ג"כ לנסותו, ואם יאמר ה' אליו בציווי שילך לארץ ישראל אין כאן נסיון כי מי לא ישמע לדבר ה', ולכן לא אמר ה' אליו רק דרך עצה כלום הנני חפץ בטובתך וכאן אי אתה זוכה לבנים, לזאת עצתי אמונה שתלך לארץ ישראל ושם יומשכו אליך כל הברכות.
4
ה׳אכן תלה ה' ברכות הללו דוקא אם לא ילך אתו שום אדם מבית אביו לשם וכמ"ש באור החיים דבשביל זה כל זמן שהיה עמו לוט לא נתקיימו ההבטחות ע"ש אלא שלוט דחף את עצמו אצלו ולא היה יכול לגרשו ע"ש. אכן אברהם אבינו ע"ה הבין מתוקף הברכות הנמשכות בארץ ישראל ודאי בעולמות העליונים ריבוי השפע כהנה וכהנה, נמצא ודאי רצון ה' שאעשה זאת, לכן אף כשהלך לוט עמו שאז נתיאש לבו מהברכות אעפ"כ הלך לרצון ה' דאלו לא הלך רק מחמת עצת ה' אשר יעץ עליו לברכו שם א"כ כל זמן שהיה לוט עמו לא היה הולך, א"כ מובן שלא הלך רק להיותו מבין כי יש בזה רצון ה' יתב"ש.
5
ו׳והנה יש חילוק בין לשון אמירה ובין לשון דיבור, כי המצוה אשר יצוה ה' נקרא בלשון דיבור כלשון עשרת הדברים שפירושו עשרה ציווים, משא"כ לשון אמירה אינו לשון ציווי, ועוד יש חילוק כי לשון דיבר אינו אלא באומר לאחרים כמו וידבר אליו ודומיהן, אבל לשון אמירה מתיחס באדם א' בינו לבין עצמו כמו ויאמר ה' אל לבו, ויאמר בלבו, ולכן ציווי לא יכונה רק בלשון דיבור ולא בלשון אמירה, כי אמירה פירושו שאומר לעצמו אלא שהאחר שומע ממילא, ואין זה ציווי וק"ל.
6
ז׳והנה בפרשת שלח לך פירש"י ז"ל לך לדעתך אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח ע"ש. וזש"ה ויאמר ה' אל אברם, ר"ל שהיה אמירה לא ציווי אלא עצה לך לך לדעתך אני איני מצוה אותך אלא מיעצך להנאתך אם תרצה לך לך מארצך ושם תזכה לכל הברכות ובאופן שלא יהא אתך שום אדם מבית אביך. וילך אברם כאשר דבר אליו ה', ר"ל שאברם לא שם לבו לעצה זו, אלא הלך כאילו לא היה עצה באמירה רק כאילו היה דבור וכאלו היה אליו דהיינו ציווי בלשון דבור אשר ידבר לאחר וכמ"ש, ולבל יאמר מנא לן זאת ואיך ניכר מחשבתו דלמא לא הלך רק בשביל הברכות כעצת ה' אשר יעצו, לז"א וילך אתו לוט דאי הלך רק עבור ברכותיו ודאי היה נמנע מלכת עד שידחה את לוט מעמו כי מה בצע בהליכתו עם לוט, ומזה ניכר כי לא הלך רק עבור שהכיר והבין שיש בזה רצון ה' לכן מיהר לקיים מצות ה' תיכף, ולבל תאמר כי הלך לטעם אחר בכדי שיוציא ניצוצות קדושות משם שתהא נוחה ליכבש לבניו כמ"ש המפרשים על משארז"ל (חולין צ"א:) קיפל ה' כל ארץ ישראל והניחה תחתיו שתהא נוחה ליכבש לבניו, שהכוונה לומר שעי"ז נמצא שהיה יעקב אבינו ברגע זו בכל ארץ ישראל והוציא משם הניצוצות ועי"ז הארץ נכבשה לפני בניו וא"כ שמא לתועלת זה הלך אברהם אבינו ע"ה, לז"א ואברם בן ע"ה שנה, כי ידוע שהיו ישראל בשיעבוד במצרים דוקא כי היו שם הרבה ניצוצות קדושות והיו צריכין להיות דוקא שם כדי שיוציאום. והקשו המפרשים דעכשיו בגלות הזה צריכין לבער כל רוח הטומאה ולהוציא ניצוצות קדושות מכל כדור הארץ והרי יש מדינות שאין א' מישראל בא לשם, ותירצו דדוקא קודם מתן תורה לא היה אפשר להוציא ניצוצות קדושות רק מהמקום אשר היה שם דוקא וע"י שיעבוד דוקא משא"כ ע"י עסק התורה יכולין להוציא ניצוצות קדושות מן כל העולם כי התורה הוא ציור כל העולם וכמו שהבאתי במ"א ע"פ אשר יכה את קרית ספר ע"ש.
7
ח׳וידוע משאז"ל (סנהדרין צ"ז.) שית אלפא שני הוי עלמא ב' אלפים תהו בלא תורה ב' אלפים תורה ב' אלפים ימות המשיח, וע"ש בגמרא וברש"י החשבון דבעת שנעשה אברהם אבינו ע"ה בן ע"ה שנים אז התחילו בני אדם תורה, ולזה תרגם אונקלוס אשר עשו בחרן דשעבידו לאורייתא, לז"א ואברם כו' ועסק בתורה למד ולימד ואז כבר היה זמן תורה א"כ לא היה צריך בשביל זה לילך לארץ ישראל ומזה ניכר שלא היו מעשיו בלתי לה' לבדו. ובזה מיושב קושיות רש"י ז"ל, אל הארץ אשר אראך, למה לא גילה לו מיד כו', ויש לומר כי ה' רצה שילך לארץ ישראל ושיהיה ג"כ נסיון וכמו שכתבתי לעיל, וידוע דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה, כי אין כח במעשה ההוא לפעול בעליונים אם לא ע"י שבא הציווי מפי ה' עליה, וא"כ חש ה' שממה נפשך אם יאמר לו בציווי אין כאן נסיון ואם בלי ציווי אין כאן מצוה כל כך. לזה לא גילה לו עתה הארץ והוא פירש מבית אביו נגמר מיד הנסיון עד שלא היה בלי ציווי, ואחר גמר הנסיון אז הראה לו הארץ בצווי לומר לך לארץ פלוני וק"ל.
8
ט׳והנה, ענין שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, לכאורה הוא דבר מתנגד לשכל. והענין, כי דבר זה נעשה ע"י הוצאות ניצוצות הקדושות מתוך הקליפות, כי באמת אין ה' חפץ להרע, רק להיטיב, ומאין יומשך לפעמים שיגזור ה' גזירה. רק זה נמשך מצד שחפץ ה' להיטיב להם, והם ע"י מעשיהם נמשכו לקליפות ואי אפשר להיטיב להם עד בוא עליהם הרע תחלה, וזה הרע ודאי ענין קליפיי, כי אין בקדושה רק טוב, וכל קליפיי בהכרח יהיה בו ניצוצות קדושות המחייהו, ואותו ניצוץ הוא הטובה העתידה לבוא עליהם ברצון ה' שזה הרצון הטוב נגנז באותו הקליפיי אי אפשר לו לפעול הטוב ההוא עד שיתבטל הרע תחלה ע"י גזירה ההוא והבן היטב.
9
י׳ולזה, כאשר יבא הצדיק ובכח מעשיו יוציא הניצוצות הקדושות ההוא מהקליפה דהיינו שגורם שיוכל הטוב ההוא לבוא עליהם בלי גזירה, ממילא יצא הניצוץ הקדוש ההוא מאותו הקליפיי ונתבטל, כי אין לו מי שיחייהו עוד, והבן היטב כי הוא ענין דק. אמנם בשום אופן לא יהיה כח לצדיק לפעול איזה דבר טוב אם לא תהיה עבודתו לה' בענין זה ואז ה' מתנהג עמו מדה כנגד מדה.
10
י״אויובן זאת עם אומרם ז"ל (אבות ב, ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ולא אמר שיבטל רצונו כמ"ש ברישא כדי שיעשה רצונך כרצונו, הענין הוא עם מה שכתבתי לעיל, כי העובד את ה' בבחינה זו שביארנו באברהם אבינו ע"ה כי אם שהש"י לא ציוה עליו רק אמר לו בדרך עצה בעלמא וגילה לו כל הברכות הנמשכים מעשיה זו, נמצא מצד השכל רצון האדם רב בדבר לרוב הברכות, ורצון ה' שיש במעשה אינו רק מעט, לפי המובן שלא אמר לו ה' בציווי רק בעצה, ועצת ה' היא תקום אצל אברהם אבינו ע"ה שהרצון המועט ההוא ביטל כל רצון עצמו עד שרצונו העצמי נתבטל לגמרי ולא עשה עסק ההוא רק לקיים רצון ה'. ונגד זה מדה במדה בעת שיגזור ה' גזירה שהרצון בזה להטיבם באחריתם נמצא רצונו של הקב"ה בזה הוא ג"כ רצון ישראל שרוצים ג"כ בודאי בההטבה ההיא, אלא שהם ירצו רק בהטובה וה' בוחן ורואה שיש רצון אחרים היינו הקליפות המושלים על הטוב ההוא והניצוץ ההוא הגנוז בתוכו ולצד זה הוכרח לגזור וכאמור, ועושה ה' מדה כנגד מדה ונתבטל הרצון ההוא נגד רצון הצדיק ויוציא עי"ז הניצוץ קדוש ההוא ונתבטל הגזירה וכאמור והבן היטב.
11
י״בוזהו בטל רצונך מפני רצונו, היינו, שהרצון עצמך יתבטל בעסק המעשה ההוא נגד הרצון ה' שיש בדבר זה, וכענין שעשה אברהם אבינו ע"ה, כדי שיתבטל רצון אחרים כו' לא אמרו רצונו כי באמת אין זה רצון עצמיי של ה' כי אין חפץ רק להיטיב באחרית, אלא נקרא רצון אחרים דהיינו הרע המושל על הטוב ההוא, ויש בזה גם רצון ה' בשביל הטובה העתידה, ואותה הטובה הוא ג"כ רצון הצדיקים ונתבטל אותו רצון אחרים נגד רצון הצדיק ובזה יוציא הניצוצות הקדושות ויתפרדו כל פועלי און והבן.
12
י״גוז"ש דוד המלך ע"ה נאום הגבר הוקם על, שהוקם למעלה והגדילו ה', ואמר הטעם, כי מה שהוא בבחינת אמר אלהי ישראל שהיא רק אמירה בעלמא ורצון מועט מה' היה אצלי בבחינת לי דבר צור ישראל כאלו היה הדיבור הנדבר לי שהוא ציווי, וזהו הבחינה שהיה באברהם אבינו ע"ה כאשר דיבר אליו, ועי"ז צדיק מושל ביראת כו' שאם יש גזירה הוא מבטלה כאמור והבן.
13