ערבי נחל, נח ג׳Arvei Nachal, Noach 3

א׳תקסה

ב׳את האלהים התהלך נח. פירש"י ובאברהם הוא אומר כו' נח היה צריך סעד לתמכו ואברהם היה מתהלך בצדקו מאליו, ויש לדקדק דארז"ל (סוכה נ"ב.) יצרו של אדם מתגבר עליו כו' ואלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו ולא חילקו בין צדיק לצדיק ואדרבא ארז"ל (שם) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ואמת כי ארז"ל (זהר ח"א פ:) אברהם אבינו ע"ה עשה את היצר הרע טוב אבל עדיין מתחלה היה צריך סעד. ותשחת הארץ כו' וירא אלהים את הארץ והנה כו' ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר כו' עשה לך תיבת כו' וזה אשר תעשה כו'. ויש לדקדק מדוע היה בצמצום שי"ן אמות אורך התיבה למ"ד אמות קומתה ואל אמה תכלנה חמשים אמה רחבה ותחתים שנים ושלישים, ודאי לא היה כל זה במקרה כיון שבא הציווי מאת ה'.

ג׳נקדים לבאר משארז"ל בפרשה בראשית על פסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וארז"ל (בראשית רבה יג, ג) שם מלא על עולם מלא. וצריך לדקדק, חדא, באומרו שם והכוונה על ב' שמות ה' אלהים ואיך אמרו שם לשון יחיד, גם מה ענין שם מלא היה לו לומר שני שמות, ותו, מהו עולם מלא דקאמר הלא היה אז העולם ריקם בתכלית הריקות כי עדיין כל שיח לא היה וכל עשב טרם יצמח ואדם אין, והוא תמוה מאד לפי פשוטו.

ד׳ונבאר ג"כ מש"ה (תהילים כד, א) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, יש לדקדק בכפל לשון במלות שונות הארץ ומלואה תבל ויושבי בה והוא הוא, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, יש לדקדק מה נתינת טעם הוא זה שנתיסד על ימים ועל נהרות אטו הא דלה' הארץ ומלואה תלוי בזה, מי יעלה בהר ה' נקי כפים כו' ויש לדקדק מה תלי הא לדמעיקרא.

ה׳עוד נבאר בפרשה הקודמת ולמקוה המים קרא ימים פירש"י ז"ל ים הוה ליה למימר דים א' הוא אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה מן הים באספמיא, והוא מחוסר ביאור דמכל מקום ים אחד הוא.

ו׳ונבאר ג"כ פסוק במגלת רות (רות א, כא) אל תקראנה כו' אני מלאה כו' פירש"י מלאה בעושר ונכסים דבר אחר שהיתה מעוברת. וה' ענה בי פירש"י ז"ל העיד עלי מעשי, דבר אחר מדת הדין הה"ד (הושע ה, ה) וענה גאון ישראל וכל זה צריך ביאור.

ז׳ונבאר ג"כ פסוקי מלכים במעשה דאליהו בהר הכרמל ואמר אליהו ז"ל לישראל עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' הוא אלהים לכו אחריו ואם הבעל כו' ולא ענו העם אותו דבר משום שלא ידעו (מל"א יח, כא), ומבואר במפרשים שטעות אותו הדור היה בב' רשויות ח"ו כי אמרו שאי אפשר שמפועל אחד יומשך פעמים טוב ופעמים רע, ומשום הכי אף שראו שהיה רעב ע"פ דברי אליהו ז"ל לא נתיסרו דאדרבה נתחזק עי"ז הטעות אצלם יותר ע"פ סברתם שאי אפשר לב' הפכים שיומשכו מפועל א' יעוי"ש, ומבואר שם בפסוק ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו ויאמר ה' אלהי ישראל היום יודע כו' ענני ה' ענני וידעו כל העם הזה כי ה' הוא אלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית האי ואתה הסבות כו' אינו מובן וידוע דברי רז"ל אלמלא ג' מקראות כו' וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים, יש לדקדק בכפל הלשון ב' פעמים.

ח׳לבאר כל זה הנה ארז"ל (שמות רבה ה, יד) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, וביארו חכמי האמת דהאי ושמו היינו שם העצם הוי"ה ב"ה הוא ושמו א', כי שמו היינו עצמותו והיינו שם העצם ב"ה וב"ש. ובעלות במחשבתו לברוא העולמות לא היה באפשרי שיהיה להעולמות דביקות בשם הויה ב"ה לקבל חיותם משם כי הוא נעלם מכל נעלם כמו שעצמותו נעלם, לכן נשתלשלו משם העצם הכינוים וכל כינוי אינו נקרא שם אלא כינוי, וכמו על דרך משל להבדיל בשמות בני אדם השם הניתן לו בתחלתו נקרא שם העצם המשל אינו דומה לגמרי לנמשל כי שם העצם של אדם אינו עצמותו רק דמ"מ לערך כינוי נקרא זה השם שם העצם, ומבואר באבן העזר (סי' קכ"ט, ה) בדיני השמות שיש כינוים, וענין הכנוי הוא שנמשך משם העצם ויוצא ממנו לכן אין זה נקרא שם כי אינו שם של השם שהוא נמשך מהשם ולכן בערך אל האדם אינו נקרא אלא כינוי. כך להבדיל הכינוים של האדם אלא שם של השי"ת נמשכים משם הוי"ה ב"ה וכל כינוי הוא שם לשם הוי"ה ב"ה ונקרא כינוי וכל כינוי יוצא משם הוי"ה ב"ה כמבואר במקובלים. ולכן שם העצם ב"ה נקרא שם והוא ושמו אחד אחדות גמור, משא"כ הכינוים נקראים עולם והכינוים הם בכללם עולם האצילות ב"ה וב"ש לעולם ולעלמי עלמין.

ט׳ואמנם נודע כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ור"ל שאין שום מציאות לשום נמצא אלא ע"י שם הוי"ה ב"ה ששוכן בו וחופף עליו וכל זאת מגבהי מרומים עד סוף כל דרגין, ואם כן לכאורה הוי תרתי דסתרי דהא אמרנו שאי אפשר היה לנמצאים להיות להם דביקות בהוי"ה ולקבל חיותם ממנו לכן הוצרך השתלשלות הכינוים.

י׳אך ביאר הענין הרמ"ק ז"ל (פרדס י"ד, א) הובא בשל"ה בהקדמה כי יש ב' שינוים בין רוחני לגשמי, כי בגשמי הנעתק מצורה לצורה ע"י אומנות ומלאכות אזי כל עוד שמוסיפין בו מלאכה מקבל צורה חדשה מובחרת מהראשונה וצורה הראשונה חלפה ועברה לה כענין הצמר על הבעלי חיים עד שעושין ממנו בגד נעשים בו כמה מלאכות ובכל מלאכה נאבד ממנו צורה הראשונה ומקבל צורה אחרת נכבדת מהראשונה, משא"כ ברוחני אינו כך, אלא כל אשר נשתלשל ונעתק נתהווה ענין חדש ואינו כ"כ נעלה כהראשונה אדרבה הראשונה נכבדת יותר וגם כי הראשונה לא נתבטלה ואדרבה הוא העיקר וממשיך חיות לכל מה שנשתלשל ממנה רק שיצאה מההעלם לגלוי ונתלבשה באותו לבוש וזה הלבוש נתלבש עוד וכך הוא ריבוא רבבות מדריגות התלבשות מהעלם לגילוי עד עולם הגשמי, וממילא אין כאן סתירה וב' הדברים צדקו יחדיו כי בלעדי הכינויים אי אפשר למציאות שיהיה להם דביקות בהוי"ה אשר הוא תכלית ההעלם וזה שמי לעלם ולכן נשתלשלו הכינוים והם לבושים לשם העצם ב"ה והוא פנימיותה, נמצא כל המציאות דביקותם וחיותם מהוי"ה ב"ה רק שהוא באמצעות הלבושים ושם הוי"ה ב"ה הממלא כל שמהן כמיא דאשקי לאילנא כנודע.

י״אולהוסיף ביאור בזה נבאר מה שפירש האר"י ז"ל בפסוק (ישעיה יט, א) הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ולבב מצרים ימס בקרבו ושם נאמר ג"כ והיה מצרים לנשים כו', וביאור הפשט כפי פירש"י ז"ל הוא כך, שאמר הנביא בדרך משל לשבר את האוזן כדרך מלך בשר ודם כשרוצה לבא ממקום למקום רוכב במרכבה לשם וכשרוצה תבא שם במהרה רוכב בגמלא פרחא, לז"א שירכב על עב קל ויבא מצרים ונעו האלילים מפניו ומה שהמשיל בדרך זה הוא לפי שכבר לקו מצרים באופן זה יעוי"ש. ואומרו והיו מצרים לנשים כי נשים דעתן קלות הן לענין להתפתות והן לענין שאין יכולין לעמוד בקשרי המלחמה מפחד לבבם שהוא רך ואינו חזק וכך יהיה מצרים וע"י זה לא יהיה להם תקומה במלחמה זהו ביאור הפשוטי. ואמנם הפשוטי והסוד הם תמיד דבר א' זה דבוק לזה כנשמה לגוף ביאר האר"י ז"ל ענין זה עיין בכוונת ברכו של חול ובכוונת ברוך שבתחלת העמידה עי"ש בקצרה רק נוסיף בו ביאור שיובן הענין קצת.

י״בהנה, נודע כי בהשתלשלות העולמות יש בכל עולם עשר קדושות והקדושה האחרונה העשירית נקראת מלכות דלית לה מגרמה כלום, והיינו, אף דבאמת כל המדות לית להו מגרמם רק מה שמקבל ממה שלמעלה, רק הענין הוא דבכל המדות יש להם שמות ואותיות והם מקבלים פנימיות חיותם ממה שלמעלה ובחינת מלכות אין בה רק מספר וגימטריא של השמות כנודע, ומספר היינו שאומרין זה השם מספרו כך וכך, וא"כ בחינת המספר הוא תלוי בשם ואי אפשר שיהיה דבר לעצמו והיינו דלית לה מגרמה כלום. ואף שאנו רואין אותיות ושמות גם בבחינת מלכות, היינו, כי המלכות מצדה לית לה מגרמה כלום ואינה רק בחינת מספר שהוא בחינת מקבל ולכן נקרא עלמא דנוקבא, איברא, מצד העולם שלמטה הימנה אשר כל העשר קדושות שבו אינם מתהוים רק מבחינת המלכות אשר בעולם שלמעלה ממנו נמצא שלערך עולם שלמטה ממנה הוא מתהפך לבחינת דכורא להשפיע כנודע מכוונת אל אדון יעוי"ש.

י״גולכן מצד זה כל המציאות שאנו רואין בזה העולם ושמם הוא צינורות שמקבלים חיותם מהוי"ה ב"ה באמצעות התלבשות הכינוים כמש"ל אין בהם רק בחינת חשבון וגימטריא ששמם של המציאיות הם גימטריא של אותו השם אשר משם חיותו, וזה לפי שהעולם שלמטה נתהוה הכל מבחינת מלכות שלמעלה ובחינת מלכות הוא גימטריא וכאמור. ודרך זה הוא בכל המציאות כולם זולת שיש חילוק בהם כי המציאות שאנו רואין שאינו יקר הערך כל כך אזי נדע בבירור שמציאותו הוא ע"י ריבוי התלבשות שנתלבש הוי"ה ב"ה בהרבה לבושים, ומה שאנו רואין איזה מציאות שהוא יקר הערך מאד אזי נדע שקרוב יותר כביכול להוי"ה ב"ה דהיינו שנתלבש הוי"ה ב"ה בכינויו והכינוים מרכבה לו וכמ"ש תחלה מדברי הרמ"ק שאף שנתלבש הכינוי מכל מקום בחינה הראשונה הוא העיקר רק שזה ההשתלשלות נעשה אליו מרכבה כהמרכבה לרוכב, והגימטריא של השם הוי"ה ב"ה עם אותן הכינוים שנתלבש בהן להמציא המציאות ההוא כך עולה הגימטריא של שם המציאות ההיא.

י״דוהנה הדבר היותר יקר וחשוב במציאות זה העולם הוא דעת בני אדם העולה היא למעלה על כל המציאות והוא בא משם הוי"ה ב"ה בהיותו רוכב ומתלבש בשמות השייכים לשם הוי"ה עצמו והמה לבושים אליו וגימטריא הוי"ה עם לבושיו עולה תע"ד מספר דעת, ואמנם דעת האנשים בא מצירופים אחרים, ודעת הנשים מצירופים אחרים, וכן הוא בכל העולמות עד גבהי מרומים יש חילוק זה בין דעת דדכורא לדעת דנוקבא. ובדעת דנוקבא חסר מספר רכ"ח מהתע"ד בחינות שבמספר דעת ואנו ממשיכין זה להשלים המספר תע"ד בחינות ע"י תפלותינו ומעשינו, וזהו בכוונת ברכו ובכוונת ברוך שעולה רכ"ח והוא אותיות רוכב, וענין הרכ"ח בחינות אלו הנרמז בבחינת רוכב כך הוא ידוע היות לשון הקודש כל תיבה מרמז עליה מה שמורה התיבה ההוא.

ט״ווהנה, מלת רוכב הוא משמות הנקראים בהגיון שמות המצטרפים כמו באמרנו אב ידוע שיש לו בן, וכן באמרנו עבד ידוע שיש לו אדון, ולכן נקראו שמות המצטרפים, כי באמרנו רוכב ידוע שיש לו מרכבה, ולכן אותיות של מלת רוכב מורים על הרוכב ועל המרכבה ומספר הכל רכ"ח גימטריא רוכב.

ט״זוהענין הוא, כי כדי להשלים הרכ"ח בחינות למספר דעת דנוקבא מתלבש הבחינה האחרונה דהוי"ה דהיינו מספרו וכמש"ל שקדושה האחרונה מעשר קדושות הוא בחינת מלכות דלית לה מגרמא כלום רק בחינת מספר, וכתבנו ג"כ כי כל השתלשלות ממדרגה למדרגה היינו שנעשה המציאות שלמטה כל עשר בחינותיו מבחינת מלכות שלמעלה, ולכן בהתלבש שם הוי"ה ב"ה בלבושיו להמציא אותו מציאות אין זה אלא בחינת מספר של הוי"ה ב"ה והבן העולה כ"ו הוא מתלבש בב' לבושים, לבוש א' עולה ע"ב דהיינו אחוריים דהוי"ה י' יק' יקו' יקוק' העולה ע"ב וזה לבוש ומרכבה להוי"ה, ולבוש הב' הוא אחוריים דהוי"ה במילוי אלפין, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, העולה ק"ל. והוא גם כן לבוש ומרכבה להוי"ה מספר כ"ו, ע"ב ק"ל, דהיינו הרוכב והמרכבה עולה רכ"ח גימטריא רוכב ובזה נשלם דעת דנוקבא ולכן נשים דעתן קלות כיון שבא מצירוף העולה ק"ל.

י״זוהנה אז בימי הנביאים היה מצרים ראשונה לכל הע' אומות שהיה השר של מצרים מקבל השפעה הראשונה הבא ממלכות והיתה מצרים עי"ז הממלכה החשובה שבעולם, וכבר אמרנו כי ברצות המלכות להשפיע מתהפך לבחינת דכורא. ולז"א הנביא שעונש מצרים היה כך. הנה הוי"ה רוכב על ע"ב ק"ל שזה בחינת דעת דנוקבא ועי"ז נשים דעתן קלות, ובאופן זה עצמו ובא מצרים שלא יתהפך לבחינת דכורא ברצותו להשפיע למצרים אלא באופן זה עצמו שרוכב על ע"ב ק"ל יבא למצרים וע"י זה לבב מצרים ימס בקרבו והיה מצרים לנשים שדעתן קלות ולא יוכלו לעמוד במלחמה. אלה הם דברי האר"י ז"ל רק שהמתקנו קצת הדברים להסביר הענין.

י״חומזה מובן כי כל הכינוים עצמם אשר אמרנו שנמשכים משם הוי"ה ב"ה הכוונה ממספר הוי"ה כמו שאמרנו בכל ההשתלשלות, וביארו חכמי האמת אופני כל כינוי איך נמצאת משם הוי"ה ב"ה. וביארו בכינוי אלהים איך יוצא משם הוי"ה ב"ה. ואמרו שיש בזה שני בחינות, בחינה א' כי מספר הוי"ה כ"ו ובמלואו כ"ף ו"ו הרי אותיות ראשונות מספר הוי"ה ומילואו פ"ו מספר אלהים. בחינה ב' מספר הוי"ה במילוי אלפין עולה מ"ה ובמלואו מ"ם ה"א עולה פ"ו מספר אלהים אלו דבריהם ז"ל.

י״טונבאר לעניותנו למה היה כך שיש ב' בחינות להמשכת כינוי אלהים מהוי"ה. והענין הוא כך, כי ידוע מאמרם ז"ל (בראשית רבה יב, טו) שעלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין הה"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וענין שיתוף זה מובן היטב עם הנ"ל, כי באמת ברא העולם במדת הדין כדי שיהיה שכר ועונש וברא בשם אלהים, אלא ששם אלהים יוצא מהוי"ה ונשתלשל ממנו, וכבר הזכרנו דברי הרמ"ק שבכל השתלשלות לא נעתק הבחינה הראשונה אלא שיוצא מההעלם לגילוי ממילא כינוי אלהים נעשה מרכבה להוי"ה, ממילא כשנברא העולם בשם אלהים ממילא היינו שיתוף הוי"ה אלהים.

כ׳ואמנם עם היות שכל המציאות הוא בשיתוף מדת הרחמים ומדת הדין וככה מתנהג העולם, מכל מקום אין כל העתים שוים, והיינו, שלפעמים ע"י מעשים טובים של ישראל יש בשיתוף זה הרוב מדת הרחמים ומעט מדת הדין ולפעמים להיפך וכמו שהזכרנו בפרשה הקודמת מדברי האר"י ז"ל ענין שנת שבע ושנת רעב, כי הרעב היינו רי"ש דרעב הוא ריבוע אלהים שהוא דינים גמורים כי כל רבוע הוא אחוריים שמורה על מדת הדין וע"ב דרעב הוא הוי"ה בריבוע הרי שיתוף הוי"ה אלהים אבל באופן שאלהים הוא דינים גמורים, וע"ב דהוי"ה היא מעט רחמים כי ריבואו מורה על דין, אבל שנת שבע הוא להיפוך שיתוף הוי"ה אלהים, כי שי"ן דשבע הוא אלהים במילוי יו"ד גימטריא שי"ן ונודע כי אלהים בהתמלאו נמתקו דיניו ומכל שכן מילוי יו"ד שהוא המתקה רבה שיש במלואו תיבת מים. וע"ב דשבע הוא הוי"ה במילוי יו"ד גימטריא ע"ב כמנין חסד שהם חסדים גמורים ע"ש בדברינו.

כ״אומטעם זה עשה ה' ככה שיש ב' אופנים להמשכת כינוי אלהים מהוי"ה כי יש נפקא מינה גדולה בין שני אלו הבחינות, כי ידוע שהוי"ה פשוטה הוא רחמים גמורים ובהתמלאו מורה על דינים, ונודע ג"כ כי כל שם עיקרו הם אותיות השם ההוא ואותיות המילוי הם כפופים לעיקרי האותיות השם ונמשכים אחריהם. ממילא כשיש שיתוף הוי"ה אלהים בבחינה הראשונה אז הרוב רחמים גמורים ומספר אלהים שיוצא באותיות פ"ו אשר במילוי כ"ף ו"ו, והנה עיקר האותיות הם כ"ו מספר הוי"ה רחמים ומספר אלהים אינו רק במילוי וכל מילוי כפוף לגוף האותיות. משא"כ כשהשיתוף הוא מבחינה ב' אזי בשם הוי"ה יש ג"כ דינים מצד היותו במילוי אלפין ומספר אלהים היוצא מאותיות מ"ם ה"א עיקר האותיות עם מילואם הם מספר אלהים והם דינים גמורים, ממילא עשה ה' ככה שיהיו ב' בחינות לשיתוף הוי"ה אלהים בבריאות העולם כדי שיהיה שכר ועונש והצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, היינו שגורמים ע"י מעשיהם שיהיה השיתוף הוי"ה אלהים מצד בחינה הראשונה ואז גם שם אלהים הוא רחמים, והרשעים מהפכים כו' כי גורמים שיהיה השיתוף מצד בחינה הב' ואז גם בהוי"ה יש דינים וכאמור.

כ״בובזה מובן מאמרם ז"ל (בראשית רבה יב, ג) שם מלא על עולם מלא, כי אמרנו ההפרש שבין ב' בחינות השיתוף הנ"ל, ויש נפקא מינה גדולה, כי בהיות השיתוף בבחינה ב' אז מדת הדין גובר ח"ו בעולם ועידן ריתחא וצריך האדם להיטיב מעשיו מאד, מה שאין כן אם השיתוף בבחינה הראשונה אז מדת הרחמים גובר, ולכן על משאה"כ ביום עשות ה' אלהים שהורה לנו שהבריאה היה בשיתוף מדת הדין כדי שיהיה שכר ועונש ובל יטעה האדם שהשיתוף היה בבחינה הראשונה ואז מעט מדת הדין ואין צריך האדם ליזהר כל כך במעשיו, לזה באו רז"ל והורו שאין הדבר כך, אלא צריך האדם ליזהר במעשיו מאד כי השיתוף בעת הבריאה היא בבחינה ב', וכבר ביארנו לעיל ששם העצם נקרא שם משא"כ הכינוים הם בחינת עולם, וע"ז אמרו שהשיתוף הוא איך שנעשה אלהים מרכבה להוי"ה הוא באופן זה, שם מלא, ר"ל הוי"ה מלא במילוי אלפין, ורוכב על עולם מלא, דהיינו מילוי מ"ם ה"א העולה אלהים, ולכן צריך האדם מאד להיטיב מעשיו להפך למדת הרחמים שיהיה השיתוף בבחינה הראשונה והבן.

כ״גובזה יש לי להבין ענין המים המורה על החסדים והם מטהרים כל טומאה והספנים רובם חסידים (קידושין פ"ה.), ויובן זה עם פסוק ולמקוה המים קרא ימים. והוא מ"ש במקום אחר ענין חול גבול לים שמצד זה כל הנחלים הולכים אל הים ואינו מלא (קהלת א, ז). וביארנו כי כל נברא מקבל חיות ע"י אותיות שמו ואותיות שמו אינם משפיעים לנברא ההוא רק כדי חיותו בצמצום, וכשנתמלא הנברא ההוא מכל טוב יותר מכדי צורכו אין זה רק ע"י שאותיות שמו קיבלו המילוי ואז נתרבו הצנורות של ההשפעה לנברא ההוא ונתמלא כל טוב, וכן יש מילוי המילוי ונתמלא הנברא ההוא עוד יותר מכל טוב. וכאשר רצה ה' שלא יוכל הים לקבל מילוי דמילוי שלא ישטוף העולם עשה חול גבול לו, כי אותיות ים בהתמלאה יו"ד מ"ם אזי אותיות הגבול מ"ד ד"ם שם הצמצום והחותם מספר חול והוא לו לגבול שלא יוכל לקבל עוד מילוי המילוי, כל זה ביארנו בפרשה הקודמת.

כ״דאיברא שעדיין יש הכרח שלא יהיה הים תמיד בשוה על מעמד אחד אלא יהיה פעמים חסר פעמים מלא כדרך כל הנבראים, כי בעת היות שמו י"ם אותיות השם לבד הוא קטן, וכשיקבל אותיות י"ם המילוי יתגדל מבראשונה, כי אף שמילוי המילוי אינו יכול לקבל ושיגדל עוד יותר כי חול גבולו מכל מקום המילוי הראשון יוכל לקבל ויוכרח שיהיה פעמים חסר ופעמים מלא, והנה אנו רואין שהים תמיד על מעמד א' והוא כי כך רצה ה' שכל הנחלים ילכו לתוכו ולא ירבו מימיו לעולם.

כ״הוהענין כי לכוונה קרא ה' לים שם ימים שהוא אותיות השם והמילוי כי מילוי יו"ד הוא ו"ד מספר עשרה ומילוי מ"ם הוא מ' ממילא כלל הש"י המילוי בשמו ולכן הוא תמיד על מעמד א' לא כשאר נהרות שמצינו כתוב בריש יהושע (יהושע ג, טו) והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר, וכמו שאנו רואין בעינינו הנהרות פעמים חסרים פעמים מלאים מצד שלא בכל עת מקבלים אותיות שמם את המילוי, משא"כ הים כי קרא ה' שמו ימים היינו השם עם המילוי ממילא מילוי הא' אין חסר ממנו לעולם ומילוי המילוי אינו יכול לקבל מחמת הגבול כאמור, לכן הוא תמיד במעמד א', ומטעם זה אין דומה טעם דג העולה בעכו לטעם דג העולה באספמיא, והוא כי לעולם גוף השם והנברא הנמשך ממנו חשוב יותר מאותיות המילוי והנברא הנמשך מהם וכמו שאנו רואין דעת הרבה פוסקים ביו"ד (סי' ר"א) בנהרות בעת שמתמלאים שאסור לטבול בשפתם במקום שלפעמים אין מים אלא באשבורן, הרי כי המילוי אינו חשוב כגוף הדבר, ולכן מצד היות בריאת הים כלול תמיד מגוף השם והמילוי לכן מי הים חשובין בקצת מקומות יותר מקצתן ולכן אינו דומה טעם דג. וזהו כוונת רז"ל שהביא רש"י והלא ים א' הוא אלא אינו דומה טעם דג כו' והוא כמו שאמרנו והבן.

כ״ווהנה ידוע ומובן כי כל נברא המקבל חיותו ע"י איזה שם וכינוי כאמור, אזי הגוף הנברא ההוא חיותו מגוף אותיות השם ומילוי הנברא ההוא מה שנתמלא לעתים יותר מכדי חיותו זה נשפע ממילוי השם ההוא. ולכן כשברא ה' את העולם היה שיתוף הויה אלהים שם מלא דהיינו הוי"ה תולדות שמים וארץ וכולם צריכין לשיושפעו משם הויה ב"ה כי מבלעדו אין מציאות לשום נמצא, לכן הוכרח היות השיתוף הוי"ה במילוי ויושפע העולם מאותיות הוי"ה ומלואה ממילוי הוי"ה, ולכן היה השיתוף הוי"ה במילוי על דרך בחינה השניה שאמרנו. ובהיות השיתוף כך הוא רוב מדת הדין וכאמור.

כ״זואמנם הים אשר אינו מקבל מילוי לעולם כי אותיות מילואו נצטרפו לשמו ויקרא ימים ממילא אין צריך הוא לקבל ממילוי השם, ממילא השיתוף הוי"ה אלהים בבריאתו היה על דרך בחינה הראשונה דהיינו הויה פשוטה, וכבר אמרנו ששיתוף זה הוא רחמים לכן המים הם חסדים והבן. ואמנם כבר אמרנו שהנהרות אינם דומים בזה לים כי הם מקבלים מילוי כמש"ה והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר, א"כ השיתוף הויה אלהים בבריאתם היה בבחינה הב'. ואמנם בבריאות הארץ הושם השיתוף הויה אלהים לצורך בריאתה ב' הבחינות, והיה הבחינה השניה כדי שיהיה שכר ועונש, וגם בחינה הראשונה כדי שיוכלו הצדיקים במעשיהם להפוך מדת הדין למדת הרחמים, ולצד זה קיום הארץ ע"י צירוף הימים והנהרות שצריכין בני אדם לכולם מורה על שיש ב' הבחינות בבריאת הארץ.

כ״חוהנה אלו היה השיתוף בבריאת הארץ מצד בחינה הראשונה לבד דהיינו הויה פשוטה אזי גוף הארץ מקבל מהוי"ה באמצעות אלהים, אבל מלואה של הארץ דהיינו תולדות הארץ כל היושבים בה אינם מקבלים ממילוי הויה דהא אין בשיתופה רק הויה פשוטה אלא מקבלים ממילוי אלהים, אבל האמת אינו כך כי אין מציאות לשום נמצא מבלעדי הויה, וכן אחז"ל שם מלא על עולם מלא, ולכן יש קיום לארץ ומלואה, כי הארץ קיומה ע"י אותיות הויה באמצעות שם אלהים ומלואה ממילוי הויה, ולז"א לה' הארץ ומלואה ירצה בל תאמר שהיה השיתוף הויה אלהים רק בבחינה הראשונה ואז הוא רחמים ואין צריך האדם להטיב כל כך מעשיו, דזה אינו, אלא הארץ ומלואה הכל מהוי"ה, וביאר דהארץ ומלואה היינו תבל ויושבי בה, ואומרו במדרש (יל"ש ח"ב תרצ"ה) בשר ודם יש שהספינה שלו ואין הסחורה שלו ויש שהסחורה שלו ואין הספינה שלו אבל הקב"ה לו הארץ ומלואה, ירצה כמו שאמרנו בל תחשוב כי יספיק הויה בלי מילוי וע"י שהעולם מקבל הוי"ה אזי גם מילואה יש לה קיום, אלא שאין הדבר כך, כי גם הספינה וגם מילואה צריכין שיומשך קיומם מהויה. ולז"א להויה הארץ ומלואה כי הוי"ה נותן קיום גם למלואה כי היה השיתוף גם בבחינה הב' שם מלא על עולם מלא, וראיה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה על שניהם גם יחד לטעם האמור שיש בה ב' בחינות השיתוף, ובהיות כך צריך האדם להטיב מעשיו מאד ומי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב, והבן ודו"ק היטב.

כ״טובזה יפורשה פסוקי רות, כי ידוע מ"ש בזוה"ק (תקו"ז תקון יט, דף מ"ב.) ותלכנה שתיהן שתי ההי"ן, כי נעמי היתה בחינת ה' ראשונה מהשם ורות בחינת ה' אחרונה, וידוע כי בשתיהן יש שם אלהים, ומתחלה היתה נעמי מלאה כל טוב ומונהגת במדת הרחמים, והיינו עבור ששם אלהים ששרשה משם נעשה ההויה בלי מילוי והיתה מונהגת ברחמים ואז מעט מהזכות מספיק לשיומשך כל טוב, ואח"כ ע"י עונש יציאתם לחוץ לארץ הונהגה במדת הדין ונעשה שם אלהים מרכבה להויה במילואו שאז גם בהויה יש דינים ושם אלהים אינו במילוי שיהיה כפוף למדת הרחמים וכאמור.

ל׳ולז"א אל תקראנה כו' וידוע במקובלים כי כל מילוי של האותיות הוא בחינת עיבור כאשה עוברה שנתמלאה כי בתחלה אני, ר"ל מדתי שהוא אלהים, מלאה הלכתי, ר"ל שהיה בחינת אלהים רק תוך המילוי כ"ף וי"ו ועי"ז היה לי כל טוב וע"ז פירש"י מלאה בעושר דבר אחר שהיתה מעוברת. האי דבר אחר הוא הסוד של פי' הראשון הפשוט, כי עי"ז היתה מלאה כל טוב ע"י שאני מלאה הלכתי שהיה השם אלהים רק בבחינת עיבור דהיינו המילוי והיה הדין כפוף לרחמים, וריקם השיבני ה', ר"ל הוי"ה המשפיע היה בלי מילוי והיה רחמים גמורים, ואח"כ וה' ענה בי, פירש"י מדת הדין, ר"ל שהיה בבחינת הב' והיה גם בהוי"ה דינים והבן והש"י יכפר.

ל״אובזה יובנו פסוקי מלכים במעשה דאליהו ז"ל עם נביאי הבעל כי בתחלה טעו לומר ב' רשויות ח"ו בראותם העולם מתנהג פעמים בדין פעמים ברחמים, ואחר כך בראותם הרעב נתחזק יותר סברתם ועי"ז טעו שיש ממש גם בבעל זה מטיב וזה מריע. ואליהו אמר להם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ר"ל שאין כי אם רשות א' ומה שלפעמים בדין פעמים ברחמים היינו מצד בחינה הא' והשניה אשר בשיתוף הוי"ה אלהים וכאמור, וכן מה שלפעמים רעב פעמים שובע הוא מצד זה כי הויה אשר בע"ב דרעב הוא ע"ב דאחוריים וע"ב אשר בשבע הוא ע"ב דפנים וכמש"ל. ואמנם ישראל לא האמינו וביקש אליהו ז"ל להראותם במופת שאין ממש בבעל ומזה ידעו ויבינו כי ה' אחד, ולז"א ענני ה' ענני וידעו כל העם כי ה' הוא האלהים, ר"ל הרחמים והדין הכל אחדות רק ואתה הסבות את לבם גימטריא ע"ב אחורנית, ר"ל מה שלפעמים רעב הוא מצד שהע"ב הוא דאחוריים, ולכן כאשר נענה באש הודו כי ה' אחד ומה שלפעמים דין ופעמים רחמים הוא מצד ב' הבחינות אשר בשיתוף הויה אלהים ולז"א ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים ב' פעמים ודו"ק היטב.

ל״בוהנה עם היות שאמרנו שבעת ששיתוף הויה אלהים בבחינה שניה יורה על מדת הדין. עדיין יש בו מדריגות רבות, והנה דור המבול גרמו במעשיהם והמשיכו על עצמם הנהגת העולם אז מן ג' אלהים דקטנות הידוע אשר המה דינים גמורים וג' אלהים גימטריא חר"ן ולכן נאבדו מן העולם וכל הנבראים עמהם, וזה גרמו ע"י ג' עבירות גזל, עבודת כוכבים, ערוה. ולזה כשהתחילה הפרשה לספר ענין דור המבול קודם שכתוב פורענותם דהיינו קץ כל בשר בא לפני כתוב שם ג' פעמים אלהים ותשחת הארץ לפני אלהים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו' ויאמר אלהים לנח כו', הרי ג' פעמים אלהים ומיד אח"כ קץ כל בשר כו'. ונודע שענין תיבת נח הוא המלכות אשר בה שם אלהים ומדה זו הוא יראת שמים והתורה מדברת למטה ורומזת למעלה כי דור המבול הגבירו במעשיהם למעלה המים הזידונים וככה היה למטה מי המבול, ונח מצד יראת שמים שבו נסתרה נפשו למעלה מפני מי הזידונים תוך יראת שמים דהיינו אלהים שבמלכות וככה רצה ה' להציל גופו למטה ממש בענין זה וצוה שיעשה תיבה מעין דוגמא שלמעלה דוגמת אלהים שבמלכות ובו תנצל גופו. אלא ששם אלהים זה יהיה משותף ויהיה מרכבה להויה בבחינה הראשונה דהיינו הויה פשוטה ושיתוף זה הוא רחמים ועי"ז ינצל.

ל״גולז"א הכתוב וזה אשר תעשה אותה, שי"ן אמות אורך התיבה רומז על גימטריא אלהים במילוי יו"ד שעולה שי"ן וזה כינוי לאורך התיבה, חמשים אמה רחבה נודע מהאר"י ז"ל על רשות היחיד גובהו יו"ד רחבו ד' דהיינו ד' אותיות השם, הרי רוחב מורה על עיקרו של שם דהיינו האותיות שבו, וידוע כי שם אלהים עיקרו אותיות מ"י שהוא כולל נ' שערי בינה, וזהו אדדם עד בית אלהים (תהילים מב, ה) כי אדדם מנין מ"ט, וזה ותחסרהו מעט מאלהים הוא שער החמשים, הרי עיקרו הוא מ"י ובצירוף אלה נעשה אלהים וזהו חמשים אמה רחבה, ובזה יש לומר המכסה של התיבה שהיה משופע כדי שיזובו המים לכאן כו' וכמו שפירש"י הוא רומז על הנ' שערי בינה שנשפעים מלמעלה ואדם יכול להשיגם, לז"א ואל אמה תכלנה מלמעלה שרוחב אמה היה בשוה לא משופע רומז על שאינו נשפע למטה ואין בו השגה והוא אמה דהיינו שער חמשים וק"ל, ושלשים אמה קומתה נודע כי המוחין דקטנות שהם ג' אלהים דקטנות זעיר אנפין יש בכל אחד ק"ך צירופים וג' פעמים ק"ך עולה ש"ם וה' אותיות עצמן דאלהים הם שס"ה ימות החמה, ולכן היה משפט דור המבול שס"ה ימים שלימים כמו שפירש"י ז"ל, והיינו לפי שעונשם היה מג' אלהים אלו וכמש"ל, אח"כ יורדין המוחין דקטנות בגרון דזעיר אנפין ואין נשאר שם רק ק"ך צירופים ואח"כ יורדים ליסוד ואין נשאר שם כי אם חצין והם ס' בסוד ששים גבורים סביב לה, אח"כ נדחים יותר ונכנסים ברישא דנוקבא ושם מתמעטים חצים ונשאר שלשים בסוד שיר למעלות ל' מעלות בסוד המשנה (אבות ו, ו) שהמלכות נקנית בשלשים מעלות היינו ל' צירופים שהמלכות נתקנת בהם, אח"כ יורדים ביסוד דנוקבא ושם אינם רק ט"ו, אח"כ יורדים בראש הבריאה ושם הם שליש לבד ונשארו ה' אותיות לבד שהוא אלהים בגימטריא הכסא דהיינו בריאה, וכן הוא עד עולם הטבע אלהים בגימטריא הטבע כל זה ידוע מכתבי אר"י ז"ל.

ל״דוהנה, מענין הצלת נח בתיבה שהיה מבחינת אלהים שבמלכות אנו מבינים שעד שם היה מגיע בכח צדקתו ולא יותר גבוה. ולזאת לפי שבאלהים שבמלכות שברישא דנוקבא לא נשאר רק ל' מעלות דהיינו ל' צירופים, לכן אמר ושלשים אמה קומתה ולא היה גבוה יותר כי לא היה מגיע רק עד רישא דנוקבא. ואמר ואל אמה תכלנה מלמעלה היינו מאחר שהתיבה הוא אלהים א"כ יהיה מכסה התיבה רומז להויה הרוכב על שם אלהים ומתלבש בו ונצטוה שיהיה מעין דוגמא שלמעלה ושיהיה השתוף בבחינה הראשונה המורה על רחמים דהיינו שיהיה הוי"ה פשוטה רוכב על אלהים לא הוי"ה במילוי, וידוע מהאר"י ז"ל כי אמה הוא גימטריא ב' שמות הויה אהיה ועם הכולל גימטריא אמה, ממילא אמה רומז להויה פשוטה ובצירוף אהי' והוא כולו רחמים והבן. ואמר תחתיים שנים שלישים מובן עם האמור, והוא, כי צרופים דאלהים נוקבין ויורדין מרום עולם עד סוף כאמור ויורדין מהג' מוחין לגרון ומשם ליסוד. ובהגיעם לרישא דנוקבא אשר שם אין קומתו רק שלשים אמה וכאמור יש בקומה זו ג' בחינות בחינת א' ברישא, אח"כ יורדים ליסוד, אח"כ לעולמות התחתונים אלהים גימטריא הטבע וכמש"ל, ולכן מעין דוגמא שלמעלה עשה תחתיים שניים ושלישים.

ל״הובזה מובן אומרם (סנהדרין ק"ח:) שלישים לזבל עם מה שפירשנו במ"א משארז"ל בחגיגה פ' אין דורשין (חגיגה ט"ז.) משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ע"ג אשפה אין רצונו של המלך שיזכר שם האשפה על הפלטרין, וביארנו, כי קודם שחטא אדם הראשון היה בסיום כל העולמות מתחיל עולם הקליפות וע"י חטאו גרם ירידה לכל העולמות, ממילא נשאר זה העולם במקום אשר היה תחלה עולם הקליפות, וזהו שבנה פלטרין במקום האשפה והוא נתינות טעם על המניעה של שאלת מה לפנים דהיינו מה היה במקום הזה מתחלה קודם שנעשה כאן זה העולם ע"ש במקומו וק"ל. ולכן לפי שהשלישים הם נגד אלהים המתפשט עד עולם הטבע שעמד במקום האשפה לכן ע"ז בא הרמז תחתיים לזבל ומזה יובנו כולם למדור ולאדם והמ"י כי אין לברר יותר.

ל״ווהנה, כל אלה הג' בחינות אשר באלהים שבמלכות רומזים לעבודת האדם לבוראו ית"ש שיש בו ג' בחינות, בחינה א' יראת העונש דהוא רומז תחתיים לזבל, וכמ"ש בזוה"ק (תקו"ז תקון לג, דף ע"ז.) דיראת העונש היא שפחה בישא רציעה לאלקאה, כי העונש מצד הס"א, אח"כ בראות האדם ומשיג בשכלו שאין ראוי לעבדו עבור יראת עונש הוא יוצא מזה אל מדריגה יותר גבוה שראוי לעבוד למלך מלכי המלכים עבור שכן ראוי להיות ועובדו בתענוג שמרגיש תענוג בעבודתו לא כבראשונה שהיתה העבודה עליו למשא ועשאו רק מיראה ועתה עובדו מצד התענוג שרואה ומרגיש בעבודה, והוא הבחינה ט"ו אלהים שביסוד שהוא מקום התענוג. ואכן גם זה עדיין אינו עיקר כי עושה העבודה מצד הרגשת התענוג ודומה קצת כאהבת הערב, אלא עיקר העבודה לעזוב גם תענוג שלו ויהיה העבודה בלתי לה' לבדו, והוא בחינת אלהים שברישא דנוקבא, ובאלו ג' מיני העבודה היתה עבודת נח ולכן בה נסתר מהמים הזידונים ולכן היתה התיבה שלשים אמה קומתה.

ל״זאיברא, אם תרצה להקשות מאחר שהגיע עבודתו עד רישא דנוקבא אשר שם שלשים אמה דהיינו ל' מעלות למה הוצרד לעשות תחתיים שנים ושלישים לא היו לו לעשות רק בחינה העליונה לבד מאחר שהגיע בגובה עבודתו עד לשם. התירוץ לזה כי כל אלה עדיין אין העבודה צורך גבוה ואינה רק בבחינת הנוקבא והיא עדיין עבודה קטנה ואז אי אפשר לאדם לעמוד תמיד במקום א' דהיינו במדריגה א' ולהיות כל ימיו בחד קטירא איתקטר, אלא אף שבשעת התורה והתפלה עושה בלתי לה' לבדו מ"מ אח"כ נופל מזה, ולכן ביום האחר כשרוצה לעשות עבודתו צריך להתחיל מחדש תחלתו ביראת עונש ולצאת משם למדריגת התענוג ואח"כ לה' לבדו, ולכן הוצרך לעשות התיבה בכל הג' בחינות ביחד תחתיים שנים ושלישים.

ל״חוהנה, ידוע מ"ש בספרים מענין בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי תיבה פירושו מלה, וירמוז כי האדם בעת תפלתו או תורתו רוצים המים הזידונים לגבור עליו דהיינו מחשבות זרות ופניות וכדומה, ותיקונו לשום כל מחשבתו תוך התיבות והמלות של התורה והתפלה ובזה נסתר תוך התיבות והדיבורים מפני המים הזידונים, וזהו ממש כענין תיבת נח והוא בחינת שם אלהים שבמלכות אשר בו נסתר נח ממי המבול כי גם הדבור הוא בחינת אלהים שבמלוי, ואמנם עדיין אין בעבודה זו צורך גבוה כל כך כי אין הוא עושה טובה להדיבורים והתיבות שהם בחינת מלוי רק הדיבורים עושים לו טובה שנסתר בתוכם מפני המים הזידונים. אבל מי שהגיע בעבודתו ויראתו ומעשיו עד למעלה מבחינת המלוי, הוא אין צריך להסתיר עצמו תוך הדיבורים כי כבר הוא נמלט מהמים הזידונים ואין הדיבורים עושים לו טובה אדרבה הוא עושה טובה להדיבורים שהם בחינת המלוי ומעלם למעלה, וזה הכוונה המבואר שם עליית המלכות ע"י התפלה וכן שאר המדות. והענין ע"י שהוא כבר הגיע במעשיו עד למעלה ממקום הדיבור ממילא בדברו הדיבורים ההם ומחשבתו למעלה מהדיבורים לא שנסתר בתוכם ממילא מעלה בחינת דיבור עד למעלה.

ל״טוזהו החילוק שבין נח לאברהם אבינו ע"ה, כי מצד ראותנו אופן הצלת נח שנסתר בתיבה אף שהרבה ריוח והצלה לפני המקום מזה אנו יודעין שכפי עבודתו כך היה הצלתו ולא היה עבודתו אלא ע"י שנסתר בהתיבות לפי שלא היה עבודתו רק עד בחינת רישא דנוקבא שהוא ל' אמה קומתו והיה הצלתו שנסתר בתיבה שהוא בחינת דיבור דהיינו אלהים שבמלכות ממילא בעבודתו התיבות עשו לו טובה ועזרוהו לינצל ממים הזידונים דהיינו מחשבות זרות וכדומה, משא"כ אברהם אבינו ע"ה היתה עבודתו במדריגות גבוהות מזה שלא עשו לו הדיבורים טובה לעזרו אדרבה הוא עזר להדיבורים. וזהו נח היה צריך סעד לתמכו ואברהם אבינו ע"ה לא הוצרך לזה. והבן ודו"ק היטב והאלהים ישימנו מאנשי עבודתו כי"ר.

מ׳והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה כו'. פירש"י ז"ל ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו כו'. והוא בבראשית רבה (לא', יב), שהוקשה להם כיון שהצלת נח עשה ה' ע"פ הטבע שיעשה תיבה ויכנס בה מפני מי המבול א"כ אין צריך בזה לברית לכן פירשו כך. ויש לומר עוד שאף שנכנס לתיבה מכל מקום לא ניצולו אלא בדרך נס הגמור ועשיית התיבה היה כדפירש"י לעיל כדי שיראוהו בני דורו מתעסק בה אולי ישובו או לשאר טעמים כמוסים לו ית"ש, אבל הצלתם בנס היה, וזה לפי מ"ש רש"י לקמן בפסוק ויום ולילה לא ישבותו שלא שימשו המזלות כל יב' חודש, והוא מדברי רז"ל (בראשית רבה לד, יא), ור"ל שלא התנועעו הגלגלים כלל ולא כמ"ש הרא"ם שם שהתנועעו רק שלא האירו ועי"ז הקשה כמה קושיות והשאיר בצ"ע ע"ש, ופשוט אצלי כמ"ש וכן ראיתי למפרשים אחרונים ז"ל. וידוע מהטבעיים שאם ינוחו הגלגלים מתנועתם ימותו כל הבעלי חיים, כי הגלגלים פועלים בזה העולם, ובאמת מאחר שנחו הגלגלים לא היה צורך להביא מבול עליהם דבלאו הכי היו מתים, אלא שהיה זה מדה כנגד מדה ברותחין קלקלו וברותחין נדונו וגם לטשטש ג' טפחים של מחרישה לסבות אחרות ידועות לו ית"ש, אבל עכ"פ אותן שהיו בתיבה חיו בדרך נס ואתי שפיר והקימותי את בריתי.

מ״אאך מי יתן ואדע טעמא דמלתא למה לא שימשו המזלות כיון דבלאו הכי מתו, הרי קשה בעיניו ית"ש לשנות מטבע הבריאה אם לא לעת הצורך להעניש או להשכיר, א"כ מכיון שהביא המבול שהוא מדה כנגד מדה וכאמור שוב לא הוצרך שלא ישמשו המזלות כיון דבלא זה מתו מפני מי המבול ובתרי מיתות למה קטלינהו.

מ״בויש לומר שגם זה היה מדה כנגד מדה כי אמרו החוקרים עיין בדברי הרב בעל העיקרים פ' ל"א מאמר ב' כי העולם נחלק לג' חלקים, זה העולם, ועולם הגלגלים, ועולם המלאכים, והאדם שהוא עולם קטן יש בו ג"כ ג' חלקים אלו, כי נפש הזנה אשר בכבד נגד זה העולם שיש בו הוויה והפסד, וכן בכבד נפסל המאכל מצורתו ונעשה דם, ונפש החיוני שבלב נגד עולם הגלגלים, כי כמו שאם ינוח הגלגל מתנועתו רגע יפסדו הבעלי חיים במנהג הטבע כך אם ינוח הלב מתנועתו (ע"ש באורך), וידוע כי חיות העולמות ניתן לבני אדם שאם ייטיבו מעשיהם ייטיבו בעולמות וכן להיפך, ותנועת הגלגלים שהם לצורך העולם בא מתנועת הלב כי ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה (ירושלמי ברכות א, ה) והוזהרנו ולא תתורו אחרי לבבכם, ובהיות האדם מתנועע לבו ממהותו ומשבר תאות לבו ומחשבתו לעבודתו וכן אפילו הרשעים לבם מתנועע תמיד כמשרז"ל (מנדרים ט:) כי הם מלאים חרטות ונגד זה התנועה לשם ה' יהיה מדה כנגד מדה תנועת הגלגלים דהא הלב הוא כנגד הגלגל וכאמור. וא"כ בדור המבול שהעיד הכתוב בפרשה הקודמת כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אומרו רק שהוא לכאורה מיותר, אלא להודיע שנשתנו אלו מכל הרשעים שבעולם אשר מלאים חרטה ולבם מתנועע וכאמור, ואלו לא היו רק רע באין מחשבה אחרת, ולכן מדה כנגד מדה נחו הגלגלים והיה גרם ההפסד בשני חלקי העולם, כי נגד רבה רעת האדם בארץ דהיינו במעשה נגד זה בא המבול והפסיד כל אשר בארץ ברותחין קלקלו כו', ונגד שלא הניאו לבם הרע אפילו להתחרט לכן נחו הגלגלים מתנועתם.

מ״גובזה מובן מה שאמר הכתוב לקמן וירא ה' כו' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי עוד כל ימי הארץ כו'. ותמהו המפרשים הרי גבי הבאת המבול כתיב ג"כ הטעם ההוא וירא ה' כי רבה רעת האדם כו' וכל יצר כו' וכאן לענין שלא יביא מבול כתוב ג"כ טעם זה, ואיך יספיק טעם א' לדבר והיפוכו. ולדברינו יובן כי לעיל על הבאת המבול כבר פירשנו שנתן הפסוק טעם על ב' המיתות שהביא עליהם, כי נגד רבה רעת האדם בארץ במעשה בא עליהם המבול שהוא הפסד עולם התחתון, ונגד שכל היום היה לבם רק רע שלא היה להם תנועת לב להתחרט נגד זה נתבטל תנועת הגלגל והוי כאלו נתחייבו דור המבול שני מיתות על שני עניני עבירות, ואמנם אחר שהריח ה' את ריח הניחוח בא ולימד עליהם זכות מצד אחר על שאין ראוי להביא עליהם עוד כזאת, והוא כי ארז"ל (יבמות ל"ב.) מי שנתחייב ב' מיתות נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו, וזה כי מעשה האחרון שעשה נמשך מהראשון כי עבירה הראשונה מחייבי מיתות בית דין דנעשה גברא קטילא ולא היה לו שוב שום שמירה לכן אין להענישו כלל על מעשה האחרונה, וכן הוא בתחלואי הגוף כי אם נתחדשו באדם חלאים רבים לא ישתדל הרופא לרפאות רק החולי אשר סיבב כל החלאים האלה כי בהתבטל הסיבה יתבטל המסובב ויתרפאו כל יתר החלאים מעצמם.

מ״דולז"א לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, ר"ל אין ראוי שיתבטל זה העולם התחתון בעבור רעת האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו פירש"י משננער לצאת ממעי אמו, וא"כ זיקה הראשונה הבאה עליו הוא רעת הלב וזה ממשיך עשיית פעולות הרעות וא"כ אין להענישו רק על מחשבות לבו שהוא רק רע, והרי הלב הוא נגד הגלגל ואין ענין לענוש ולקלל את האדמה ולכן ולא אוסיף להכות כל חי כאשר עשיתי תחלה כי זה העולם התחתון אינו ענין כלל אל הלב. וכי תימא א"כ ינוחו הגלגלים עכ"פ כיון שהלב הוא נגד הגלגל, לז"א דהא ליתא, דמכיון שהקדמנו שאין לענוש את הארץ כלל והרי הארץ מעמדה וקיומה מתנועת הגלגל, א"כ עוד כל ימי הארץ, ר"ל כל עוד שהארץ עומדת בהכרח צריך שיהיה זרע וקציר ולילה ויום לא ישבותו שלא ינוחו הגלגלים וק"ל.