ערבי נחל, שבת הגדול ב׳Arvei Nachal, Shabbat Hagadol 2
א׳תקס"א
1
ב׳ולפתיחה במס' נזיר בפ' שני נזירין והועתק בס' צלותא דאברהם במסכת יבמות דף ה' ברש"י ד"ה ראשו עד והואיל ואתי לידן. והמעתיק מס' הנ"ל טעה ולא הסגירו בשני חצאי לבנה לסימן שהוא מדברי חתן הגאון המחבר המעתיק ספר הנ"ל הוא הגאון בעל זה החיבור.
2
ג׳בפרשת בשלח ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם כו' המבלי אין קברים כו'. הרב בית יוסף בחיבורו מגיד מישרים בא לישב אחרי ראות פרעה הנפלאות והמכות ששלח הקב"ה עליו איך מלאו לבו לרדוף עוד, וכן קשה על ישראל למה לא הבינו מעצמם שהקב"ה יצילם אחרי ראותם הנפלאות שעשה להם במצרים. ותירץ, דפרעה וישראל חשבו שהקב"ה אינו אלא פועל רעות ח"ו כי לא ראו עדיין שעשה להם טובה רק שעשה רעות למצרים וסברו שעל זה הוציא את ישראל לפעול גם להם רעות זה תוכן דבריו. והתירוץ חמור יותר מהקושיא, דאם נאמין טעות זה על פרעה אבל על ישראל לא יאומן כי יסופר. וצריך להבין דברי קדשו שהם מעין רוח הקודש מאין ולאין נובע מקור הטעות לסברא הלזו.
3
ד׳ויש עוד מאמר במדרש רבה בשלח (בראשית רבה כג, ב) מעין זה: א"ר אבהו אף על פי שכתוב שהאמינו אבותינו כשהיו במצרים שנאמר ויאמן העם חזרו ולא האמינו (כשראו הנפלאות) שנאמר (תהילים קו, ז) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כיון שבאו על הים וראו איך הקב"ה עושה משפט ברשעים ושקע מצרים בים חזרו והאמינו דכתיב ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו ע"כ. והוא תמיה נשגבה, למה תחלה קודם שראו שום אות ומופת האמינו ובראותם הנפלאות לא האמינו. ותו אחר דבנפלאות מצרים לא האמינו מדוע נשתנה ההאמנה בים, ומה תלוי ההאמנה בראותם המשפט והרי גם במצרים עשה בהם שפטים, ובזה ליכא תירוץ המגיד דהרי אם במצרים סברו שהקב"ה פועל רעות ח"ו מפני שלא ראו עדיין טובה הרי גם בים לא ראו רק רעה ואי משום ביזת הים הרי ג"כ היה ביזת מצרים.
4
ה׳תו יש לתמוה בפסוק גופיה, לא השכילו נפלאותיך, וכי צריך השכלה לנפלאות אשר המה יוצאים מהיקש הטבעי והרי גם המצרים עם הדומה לחמור ראו והבינו ואמרו אצבע אלהים הוא הטרם תדע כי אבדה מצרים וכדומה, ובסיום הפסוק שפייס משה את בני ישראל על דברי זעקתם התיצבו כו' לכאורה תשובה זו אליה וקוץ בה דהוה ליה למימר שהקב"ה יצילם מכל אומה ולשון שבעולם ומתשובתו משמע שהם פטורים ממצרים לבלתי ראותם עד עולם אבל לא משעבוד מלכיות ואתי לנחומי צעורי מצער להו ובפרט כי כן אמר משה רבינו ע"ה להש"י דיה לצרה בשעתה לבל יודעים משעבוד גליות אלא יסברו שהם פטורים מכל מיני גליות לעולם.
5
ו׳ונקדים עוד שני מאמרים. מאמר א' בילקוט ראובני בשלח ויצו פרעה לכל עמו. פרעה צוה ה' לא צוה מי זה אמר ותהי ה' לא צוה ומה צוה כי ביד חזקה ישלחם ועוד כתיב ונער פרעה וחילו בים סוף וכן הוה ליה למימר. והוא תמוה מרישא לסיפיה, מאי קמ"ל ומה שייכות הפסוק מי זה אמר ותהי, וגם שסיים הפסוק כי ביד חזקה ישלחם הרי באמת זה אינו רק סיפור דברים שאמר הקב"ה למשה עתה תראה כו'. מאמר ב' ארז"ל (מדרש תהילים יח, כא) יצילני מאויבי עז זה פרעה ומשונאי כי אמצו ממני אלו המצרים. הובא בס' דברי שלמה פ' בשלח יעוי"ש שדקדק למה לפרעה יקרא בשם עז ולמצרים יאמר הטעם כי אמצו ממני יעוי"ש שדרכנו יהיה קרוב לדרכו.
6
ז׳נקדים עוד ב' פסוקים ומאמר א'. פסוק א' בתהילים (תהילים יז, ב) מלפניך משפטי יצא (פירשו המפרשים שהתפלל תפלה זו על ענין בת שבע) עיניך תחזינה משרים פי' שתראה הזכיות ולא העונות. והוא תמוה, דכל האומר הקב"ה וותרן כו', ואח"כ מפרש על מה התפלל ולמה, ואמר, כי הנה בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא (אלו הן העונות ונגד זה יש לי זכיות) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, ר"ל שהשגתי על פעולות בני אדם רשעים פריצים לשומרם מחטא, תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי. ויש לדקדק, לפעולות אדם אין המשך ללשון ואין מקושר ג"כ אח"כ תיבות בדבר שפתיך. גם יש לדקדק אני 'שמרתי', לכאורה פשט הלשון ששמר ארחות פריצים היינו שהחזיק בהם כענין את מצותי תשמורו וכאן הכוונה בהיפוך ששמרם לבלתי יעשו.
7
ח׳פסוק ב' מאמר דוד המלך ע"ה בשמואל אחרי שהבטיחו נתן הנביא מאת הקב"ה כסאך נכון וממלכתך עד עולם ויבא דוד וישב לפני ארון ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאתני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה' אלהים (שמ"ב ז', יט). והנה הפ' כולה קשה ההבנה, והמפרשים נדחקו מאד, וכבר הרבה לדקדק על זה הפסוק הרב תנא בפרשת דרכים (וכבר כתבנו בדרוש הקדום ביאור נחמד על פסוק זה), מאמר בשוחר טוב הובא בפרשת דרכים, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה (תהילים ג, ג) רב שמואל פתר קרא בדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה אמרו אפשר אדם ששבה הכבשה והרג הרועה יש לו תשועה אין ישועתה לו כו'. יש לדקדק למה דוקא מכח שני הדברים אמרו שאין לו תשועה. ותו באיזה סברא סתר דוד המלך ע"ה דבריהם באומרו ואתה ה' מגן בעדי.
8
ט׳לבאר כל זה נקדים ג' הקדמות. הקדמה א' לבאר מדרש רבה בראשית (בראשית רבה כ, ח) בשעה שאמר הקב"ה לנחש על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקצצו רגליו וידיו והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. שדקדקתי, מאי לשון בשעה שבא להורות שמיד נחרץ ונגמר משפטו ומאי נפקא מינה. ונראה לי לבאר דאמר שם במדרש רבה (בראשית כ, ד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כו' מתחלת הספר עד כאן ע"א אזכרות מלמד שנדון בסנהדרין שלימה. והוא תמוה, ומה הרעש הזה לדון הנחש בסנהדרין דוקא, ונראה לי דבסנהדרין אמרינן שהנחש היה יכול לטעון ולפטור את עצמו מן הדין משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. והקשה בש"ך (ח"מ סי' ל"ב) דהא האי טענה דדברי הרב כו' היינו דאין שליח לדבר עבירה ופטור המשלח והרי קי"ל דדוקא בדיני אדם פטור המשלח אבל בדיני שמים המשלח חייב וא"כ הא בנחש דין שמים הוי וא"כ אין טענתו טענה.
9
י׳והנראה דלא קשה מידי, דהדבר ברור דבכמה דוכתי דאשכחן דחמיר דיני שמים מדיני אדם היינו דוקא ממשפט הנעשה בפני בית דין של מעלה הם דנין כך משא"כ משפט שהקב"ה דן בעצמו שהוא רחום וחנון אינו דן כחומר דין שמים, ואע"ג דדין שמים נמי דבר שפתיו ומאמר פיו של הקב"ה הוא, היינו שנתן לבית דין של מעלה חוקים ומשפטים אלו אבל משפט היוצא מאתו לבד יתברך דן כקולי בני אדם, ואדרבה, איפכא נמי היכא דיש חומר בדיני אדם מבדיני שמים דן כקולי דין שמים. ויתכן בזה מאמר הפסוק (תהילים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ר"ל משפט של הקב"ה הוא שני הצדקות ביחד צדקות דיני אדם וצדקות דין שמים.
10
י״אוממילא אתי שפיר דברי הש"ס, דהש"ס סבירא ליה כיון דכתיב ויאמר ה' אלהים אל הנחש כו' משמע שהוא עצמו דן משפט הלזה וכאשר מורה כן פשט המשך הפרשה שם משום הכי קאמר שפיר דהנחש היה יכול לטעון טענה זו דדברי הרב דאע"ג דלדין שמים אין מועיל זה מ"מ במשפט של הקב"ה עצמו לא יחמיר כמו בדיני אדם, אולם המדרש בא לישב קושית הש"ס אמאי לא ניצול הנחש בטענה דדברי הרב משום הכי קאמר שנדון בסנהדדין ממילא דנו אותו בדין שמים ובדין שמים המשלח חייב משום הכי לא הועיל לו טענה דדברי הרב. אכן הפני יהושע כ' בקידושין דהא דאמרינן בשליחות של דבר עבירה דהשליח חייב בדיני אדם והמשלח חייב בדין שמים אין הכוונה ששניהם חייבים זה בדיני אדם וזה בדין שמים דלא יתכן כך אלא הכוונה או זה או זה ואם קיבל השליח עונשו בדיני אדם פטור המשלח. ממילא קשיא נהי דדין הנחש היה בסנהדרין ודנוהו בדין שמים ויצא חייב מכל מקום הרי אח"כ קילל הקב"ה לאדם וחוה ואחר שהם קיבלו עונשם פטור הנחש. לז"א המדרש כי מיד בשעה שקילל הקב"ה מיד נעשה העונש ולא תיקשי איפכא למה נענש אדם אחר שקיבל הנחש עונשו דזה אינו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג.) דהכל מודים באומר לשליח צא אכול חלב שהשליח חייב שנהנה, ויש לפלפל בזה הרבה אלא אין כאן מקומו עיין משנה למלך ובאר יעקב (בח"מ סי' ל"ב) והמבין יבין.
11
י״בהקדמה ב' אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג.) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר (שמ"ב יב, ט) אותו הרגת בחרב בני עמון, הרי דאע"ג דדוד לא הרגו בעצמו רק ע"י שליח אפילו הכי חשבו לחטא, ואידך, מה חרב בני עמון אי אתה נענש אף בת שבע כו', היוצא מזה דלענין הריגת אוריה היה תירוץ לדוד כיון שנעשה ע"י שליח אין שליח לדבר עבירה, וזה שייך בדיני אדם משא"כ בדין שמים היה יוצא חייב על הריגת אוריה.
12
י״גהקדמה ג' דוד המלך ע"ה אמר לנתן הנביא חטאתי לה' והשיבו גם ה' העביר חטאתך ואולם ניאצת את אויבי ה' כו' (שמ"ב יב, יג). הכוונה, דאיתא במדרש דסליק דומה קמי קב"ה לקטרג על דוד ואמר הלא כתבת בתורה ואיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת, והשיבו הקב"ה גלי קדמי שראויה בת שבע לדוד מימי בראשית ואוריה לאו דידיה נסיב ואין לדיינה כלל באשת איש. ותירוץ זה שייך גבי דין שמים משא"כ בדיני אדם אחר שקידשה אוריה הוי אשת איש והבא עליה חייב מיתה כי בני אדם אין להם עסק בכך, ולכן ארז"ל (סנהדרין ק"ז.) ששאלו דואג ואחיתופל לדוד המלך ע"ה הבא על אשת איש מיתתו במה ולא שאלו מהו לבוא על אשת איש, אלא הוא הדבר אשר דברנו דאלו ידעו מזה התירוץ רק אמרו לו לדוד נהי שיש לך תירוץ לפני הקב"ה מ"מ בן מות אתה וחייב אתה מיתה בדיני אדם. וז"ש (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ר"ל שפטור אתה מדין שמים כמו שפירש בש"ך ח"מ דהאי קרא גם ה' העביר חטאתך הכוונה שפטור מדין שמים. ואולם אתה ניאצת כו' שפתחת פה לדואג ואחיתופל שאומרים כנ"ל ועי' ברש"י שם.
13
י״דהיוצא מזה, דלענין חטא בת שבע היה תירוץ לדוד בדין שמים ולא בדיני אדם. ובהיות כן אחרי היות לדוד המלך ע"ה שני דברים אלו כמאמר הנביא אותו הרגת כו' ואתה לקחת כו' היה דוד המלך ע"ה בממה נפשך יוצא חייב בדינו ח"ו, דאם היה נידון בדיני אדם היה חייב על בת שבע, ואם היה נידון בדין שמים היה חייב על הריגת אוריה, והיה דואג ע"ז ולא מצא לו תרופה להיות יוצא זכאי בדינו אלא אם כן יהיה נידון בדינו של הקב"ה בעצמו בלתי בית דין של מעלה, וכבר נתבאר שמשפטיו צדקו יחדיו שעושה שני הצדקות של דיני אדם ושל דין שמים יחד ואז יצא זכאי על שניהם, לזה התפלל מלפניך משפטי יצא, והפעולה, כי עינך תחזינה מישרים, שני המישרים של דיני אדם ודיני שמים יחד, וחוזר ומפרש דבריו, כי בחנת לבי פקדת לילה, ר"ל דבאמת היה כאן ב' מיני בחינות ונסיונות של אוריה ושל בת שבע ובשניהם בל תמצא כי עברתי על שניהם, ממילא, הן לפעולת אדם לבד, פי' בדיני אדם, והן בדבר שפתיך, ר"ל בדין שמים לבד שדנין על פי דבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ ממה נפשך או באוריה או בבת שבע, משא"כ תמוך אשורי במעגלותיך, פירוש כפי הנהגתך בעצמך, אז בל נמוטו פעמי, לא חטאתי בשני הדברים.
14
ט״וובזה מבואר המאמר בשוחר טוב הנ"ל כי ידוע בכל מקום שנאמר ה' אלהים הוא ובית דינו, כי אלהים הוא לשון דיין, אבל מקום שנאמר ה' לבד היינו בלא בית דין. וממילא אתי שפיר שדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה וידעו והבינו כל הנ"ל לזה אמרו אפשר אדם ששבה הכבשה והרג הרועה שעשה שניהם יש לו תשועה, דהא ממה נפשך יצא חייב הן בדין שמים והן בדיני אדם וכנ"ל, לז"א אין ישועתה לו באלהים סלה, ר"ל אפילו בדין שמים אין לו תשועה משום אוריה, משא"כ ואתה ה' מגן בעדי, ה' לבד בלא בית דינו מגן בעדי שעושה כקולי שניהם.
15
ט״זובזה יבוארו פסוקי שמואל, כי הנה נתן הנביא רמז לדוד כסאך נכון וממלכתך עד עולם, ר"ל דאפילו אחר החטא לא יופסק מלכותו כי יהיה חטאו נמחל כי גם אביגיל כבר רמזה לו שעתיד לחטוא כמשארז"ל במגילה ולא יהיה זאת לך לפוקה כו', ומסתמא ידע בעצמו על ידי רוח הקודש, ממילא רמז לו הש"י ע"י הנביא דאפילו הכי יהיה נמחל לו הכל, ולזה ראה דוד המלך ע"ה כי טוב להודות לה' על זה ואמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאתני עד הלום שעשית עמדי חסד, ותקטן עוד זאת, ר"ל חסד זה קטן בערך חסד אחר, שהוא, ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק, שהבטחת לי על העתיד שיהיה נמחל לי החטא וזה החסד יותר גדול, דהא, וזאת תורת האדם ה' אלהים, ר"ל שדבר זה אי אפשר אם לא מצד תורת האדם ומצד ה' אלהים כאשר כבר הזכרנו כי ה' אלהים היינו הוא ובית דינו והכוונה כנ"ל כי אי אפשר שיומחל אותו החטא אלא אם כן מצד דיני אדם ודין שמים יחד ולכן זהו חסד גדול והבן היטב בכ"ז ונתישבו כל הדקדוקים בע"ה.
16
י״זונבא למאמרים שהתחלנו. נקדים פסוק ויאמר אליהם פרעה יהיה כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים ע"כ. ויש לדקדק, למה בתחלה אמר אשלח ואח"כ אמר לכו נא, הוה ליה למימר אשלח את הגברים. ותו הרי משה לא הזכיר הטף, ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופירש אפילו טפכם מכל שכן בהמות, גם כי רעה נגד פניכם אין מובן. עוד יש לדקדק הרי פרעה לא האמין בה' וא"כ מה קיללם יהיה כן ה' עמכם.
17
י״חונקדים הילקוט בשעה שרצה הקב"ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה ואמר לו רבש"ע הרי נקראת צדיק וישר מפני מה אתה רוצה להטביע את מצרים כלום הטביעו בני מבניך או הרגו בהם ואם בשביל השיעבוד ששיעבדו בהם הרי נטלו שכרן כל כסף וזהב שהיה להם באותה שעה כינס הקב"ה פמליא של מעלה ואמר הוו דנין ביני ובין עוזא אני הבאתי עליהם רעב ושלחתי להם יוסף כו' עד אמרו לו פמליא של מעלה עשה מה שאתה חפץ. ופירשו המפרשים דתשובת הקב"ה על מה שאמר עוזא שנטלו שכרן כסף וזהב לזה השיב דכסף וזהב שלהם הוא שיוסף קיבצם, אבל תמהו המפרשים איך טען עוזא שקר כלום הטביעו או הרגו הרי באמת הטביעו והרגו.
18
י״טולדרכנו הנ"ל יתכן, (וקצת מזה כתבו ג"כ המפרשים), דאיתא במדרש רבה (שמות רבה א, יד) מפני מה צוה פרעה למילדות כדי שיפרע הקב"ה מן המילדות ולא יפרע ממנו, וביארו מפרשי המדרש כי פרעה התחכם לבלי יענש עליהם וצוה לעשות ע"י שליח דהיינו המילדות וכן גזירת כל הבן הילוד כו' היתה הצוואה לישראל עצמו שבהוולד לו בן ישליכוה היאורה. ממילא לפי דקי"ל האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור נמצא אין לפרעה ולמצרים משפט מות ואדרבא ישראל יענשו על הטביעה וההריגה. כך היתה כוונת פרעה. כ"כ המפרשים. ממילא היינו דקטען עוזא כלום הטביעו 'בני' דייקא, הרי המצרים לא עשו כלום והמשלח פטור, ואדרבה העונש ראוי שיחול על ישראל שהם חייבים בדיני אדם, וכי תימא דאכתי בדין שמים חייבים לזה טען הרי נקראת צדיק וישר הכוונה כנ"ל שאין אתה דן כחומרת דין שמים, מה עשה הקב"ה כינס פמליא שלו וא"ל הוו דנין ודנו הם דין שמים ונתחייב פרעה ומיד שקיבלו המצריים עונשים נפטרו ישראל כדברי הפני יהושע שהבאתי דמיד שקיבל המשלח עונש נפטר השליח אבל כל עוד שלא קיבלו המצרים עונשם היה קטרוג גדול על ישראל דהא בדיני אדם חייב השליח.
19
כ׳ויש לרמז זה בפסוק תהילים (תהילים קכד, א) לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל כו' בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו אזי המים שטפונו, שפירש במדרש דקאי על גאולת מצרים וקריעת ים סוף, הכוונה, לולי ה' שהיה לנו, שדן משפט זה בדין שמים, בקום עלינו אדם, אם היו דנין אותנו בדיני אדם, אזי חיים בלעונו דהא בחרות אפם בנו, האף שהיה שייך למצרים היה בנו לפי דבדיני אדם חייב השליח, ממילא, המים שטפונו, ולא למצרים, משא"כ לפי שדן הקב"ה בדין שמים קיבלו עונשם ואנחנו פטורים.
20
כ״אאמנם אמרינן בקידושין פ' האיש מקדש (קידושין מ"ג.) דבין תנא קמא לשמאי הזקן בי דינא רבא ובי דינא זוטא איכא ביניינו פירש"י דתרווייהו סבירא ליה שהמשלח חייב בדין שמים. אלא דלתנא קמא אין למשלח משפט מות אפילו בדין שמים כדין הורג נפש אלא בי דינא זוטא, ר"ל עונש קטן, מחמת שהיה גורם בהריגת נפש, ולשמאי חייב בדין שמים עונש גדול דהיינו מיתה כדין הורג נפש ממש יעוי"ש. והנה הסברא שכתבנו בשם הפני יהושע דהיכא דכבר קיבל המשלח עונשו בדין שמים פטור השליח ודאי לא שייך אלא לשמאי הזקן דקי"ל כוותיה וקיבל המשלח עונשו כדין הורג ממש, משא"כ לתנא קמא דמהשלח אינו חייב בדין שמים רק עונש קטן ודאי דליתא לסברת הפני יהושע דהא גוף העונש עדיין לא נעשה ואם כן ודאי דהשליח עדיין חייב בדיני אדם רק שהמשלח נענש גם כן בעונש קטן עבור שהוא היה הגורם.
21
כ״בובזה ביארתי הפסוק ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה, והוא תמוה, אחרי שאמרו לו אצבע אלהים הוא מדוע חזק לבו. ויתכן ע"פ הנ"ל בהקדם דאיתא דבמצרים אף ששלח הקב"ה מכות עליהם לא היה רק באצבע משום הכי לא היה בהם כליון מה שאין כן בים נאמר וירא ישראל את היד, ובזה יפורש כי החרטומים עצמם חזקו לבו בדבריהם, והיינו דהרי פרעה היה מתחכם תחלה שיהיו ישראל עצמם השלוחים ויהיה הוא פטור והם חייבים, ובראותו המכות נסוג אחור מסברתו בראותו כי מענישים אותו והיה אומר תחלה כי מעשי כשפים הוא, ובמכה ג' שראה שאינו מעשי כשפים אמרו אל תירא כי אין זה רק אצבע אלהים דהיינו בי דינא זוטא ואין מגיע לך כליון ממילא גוף העונש ישאר עליהם כסברתך הראשונה ולכן ויחזק לב פרעה.
22
כ״גוהנה איתא בילקוט וכבר הבאתי הדברים בדרוש הקודם למה עשה הקב"ה זאת לשלוח עליהם מכות עד שישלחו בעצמם את ישראל ובתוך כך הכבידו העבודה היד ה' תקצר לשלוח דבר ומגפה על פרעה ומצרים וילכו ישראל מעצמם ממצרים. והתירוץ על זה כי ידע הקב"ה שעתידין להיות בגלות מלכיות אחרות וגם את הגוי אשר יעבודו דן הקב"ה לעתיד ופן יבואו בטענה לומר הלא ישראל עבדים הם כי לעבד נמכר יוסף וקנאו מצרים את כל ישראל לעבדים כי הם אמרו ליוסף הננו לך לעבדים ומה שקנה עבד כו' והם ברחו ובדין שנעבדנו אותם לזה הוצרך שפרעה בעצמו ישלחם ויאמר להם הרי אתם בני חורין ונעשו משוחררים, ואולם לסברת פרעה וחרטומים שאין מגיע להם רק בי דינא זוטא ולא משפט מות בלאו הכי ניחא שאי אפשר לשלוח עליהם דבר רק בי דינא זוטא ולא כליון משום הכי הוצרך שפרעה ישלחם, ומכח קושיא זו דלמה הוצרך שפרעה ישלחם ולא שלח דבר על מצרים שילכו ישראל מעצמם מזה הוכיח פרעה סברתו שאין עליו רק בי דינא זוטא ממילא גוף העונש על ישראל וכנ"ל.
23
כ״דוזהו דברי המגיד מישרים, פרעה טעה וסבר שהקב"ה הוא פועל רע לבד, היינו מכח קושיא זו היה סבור שהקב"ה עשה לו בי דינא זוטא המגיע לו ממילא גוף העונש על ישראל משפט מות משום הכי רדף אחריהם. וזהו שאמר להם דעו והבינו יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח כו' 'אשלח' דייקא, ר"ל למה לא תבינו מזה שאתם רואים שמכריחים אותו לשלח 'אתכם' דייקא, ממילא לא יהיה ה' עמכם, דהא לפ"ז ראו כי רעה נגד פניכם, כיון שאין עלי רק בי דינא זוטא א"כ גוף הרעה דהיינו העונש מות הוא נגד פניכם, לא כן לכו כו', 'לכו' דייקא, ר"ל לכו מעצמכם כי אותה אתם מבקשים, ר"ל כך הייתם צריכים שתלכו מעצמכם דאז אתם הייתם פטורים משא"כ עתה שאני מוכרח לשלח אתכם וכנ"ל והבן ונכון. וכדי להוציא סברא זו מלב פרעה אמר לו משה רבינו ע"ה כי עתה שלחתי את ידי כו', 'ידי' דייקא, ר"ל באמת שאפשר לשלוח ידי עליך ולא אצבע דהיינו לעשות כליון, ואולם, בעבור זאת העמדתיך למען ספר שמי, ופרעה לא האמין וסבר שאין מגיע לו רק בי דינא זוטא עד מכות בכורות שראו משפט מות כי אמרו כולנו מתים לכן מיהר לשלחם כי לא ידע שהדבר נוגע רק לבכורות כי מתו הרבה בבית א' ובראותו אח"כ שלא מתו רק הבכורות אמרו מה זאת עשינו והחזיק עדיין בסברתו שאין כאן רק בי דינא זוטא ולכן בטעות זה רדף אחריהם ממילה מובנים דברי המגיד מישרים בטעות פרעה.
24
כ״הוהנה לישראל ג"כ עם היותם מאמינים בני מאמינים מ"מ גם להם הוקשה קושיא זו למה לנו הנפלאות והיה קשה להם להמתין אפילו יום א' ובפרט שהכבידו עבודה עליהם ולא ידעו התירוץ שבשביל שיחרור הוא דהא לא ידעו משיעבוד מלכיות כאשר אמר משה רבינו ע"ה בתחלה דיה לצרה בשעתה לכן טעו גם הם, וזהו טעות ישראל שהזכיר המגיד מישרים וסברו גם הם כסברא זו שאין מגיע למשלח היינו פרעה רק בי דינא זוטא ממילא מגיע להם משפט מות וכסברת פרעה וכטענת עוזא כנ"ל לכן צעקו המבלי אין קברים כו', ממילא מובן היטב דברי המדרש רבה אע"ג שכתוב בתורה שהאמינו חזרו ולא האמינו כשראו הנפלאות משום דהוקשה להם למה אלו הנפלאות וכנ"ל לכן סברו כסברת פרעה דליכא רק בי דינא זוטא שנאמר (תהילים קו, ז) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך שלא היו יכולים להשכיל ולהבין ענין הנפלאות מה טיבן ולמה צריכים לכן וימרו על ים כו' ואמרו המבלי כו' דכיון דליכא על פרעה רק בי דינא זוטא א"כ גוף העונש משפט מות נשאר עליהם כיון שבאו על הים וראו היאך עושה משפט היאך דייקא ר"ל שראו ענין המשפט ששקע המצרים בים וראו איכות המשפט שהיה בי דינא רבא חזרו והאמינו שמיד הבינו שהם פטורים כיון שקבל פרעה ענשו עונש גמור בי דינא זוטא וכנ"ל לז"א הכתוב א' מהם לא נותר ויאמינו בדבריו.
25
כ״ווזהו ג"כ מאמר הכתוב ויושע ה' ביום ההוא, דכל זמן שלא היה על פרעה רק אצבע אלהים היינו בי דינא זוטא היו ישראל תלוין בדין אם לדון המצרים בדין שמים ויפטרו ישראל או לדון ישראל בדיני אדם ויפטרו מצרים כסברת עוזא, לז"א ויושע ה' ביום ההוא שאז נושעו לעין כל משום וירא ישראל את היד כו', 'יד' דייקא, ששלח הקב"ה ידו עליהם ועשה בהם כליון משום הכי ויאמינו כו'. וזה שהשיבם משה רבינו ע"ה על צעקתם שצעקו המבלי כו' לפי סברתם דלא היה רק בי דינא זוטא בפרעה משום שהיה קשה להם למה הוצרך שילוחו של פרעה וכנ"ל ולא ידעו מהתירוץ שבשביל שיחרור כיון שלא ידעי משיעבוד גליות לכן אמר להם באמת התיצבו וראו את ישועת ה' ומה שהוקשה לכם מהנפלאות לא קשה מידי כי אשר ראיתם את מצרים כו' בשיעבוד מצרים אי אתם רואים אבל יהיה עוד שיעבוד מלכיות משום הכי הוצרכו הנפלאות בשביל שיחרור.
26
כ״זהיוצא לנו מכל הנ"ל דפרעה התחכם לבלי יענש הוא משום דאין שליח לדבר עבירה. ולא הועיל לו עצתו משום שנדון בדין שמים. עוד יש לומר טעם אחר שלא הועיל לו עצתו על פי סברת הפני יהושע בפ' האיש מקדש דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא בהסתה בעלמא יעוי"ש שהאריך. ממילא לפי דבריו היכא שיד המשלח תקיפה על השליח ובעל כרחו לעשות השליחות לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ודמי לחצר דאמרינן בב"מ דלא שייך ביה אין שליח לדבר עבירה משום דבע"כ מותיב ביה ע"ש, ממילא מעיקרא דדינא פרכא דאע"פ שפרעה אינו רק משלח אפילו הכי חייב כיון שהיה מלך עז ובעל כרחם הוצרכו לעשות דבריו. וז"ש המאמר יצילני מאויבי עז זה פרעה, ר"ל מצד שהוא עז לכן הוא החייב ולא השליח, ומשונאי אלו המצרים אף על פי שטען עוזא כבר נטלו כספם, זה אינו, כי אמצו ממני, העשירות שלהם הוא ממני שיוסף קיבץ הכל, ועי' בדברי שלמה פרשת בשלח מעין זה.
27
כ״חובזה יש לומר דרך רמז בפסוק עתה תראה אשר אעשה לפרעה אף שאינו רק משלח כי ביד חזקה ישלחם ולשון ישלחם עתיד במקום עבר, ר"ל שידו תקיפה וחזקה ולא שייך ביה אין שליח לדבר עבירה אף שאינו רק משלח אפילו הכי הוא חייב. והנה יש פלוגתא בילקוט ראובני חד אמר שפרעה לא נטבע בים אלא נשאר ומלך בנינוה וחד אמר אף פרעה נטבע ומביא ראיה מדכתיב וניער פרעה וחילו בים סוף משמע שגם פרעה מת. ויש לבאר עם הנ"ל טעם פלוגתתם, דתנא קמא סבירא ליה דאין לפרעה משפט מות כיון דאין שליח לדבר עבירה אלא המצרים לבדם להם משפט מות וסבירא ליה כדאיתא בילקוט על פסוק (שיר השירים ב, ט) אחזו לנו שועלים כו' דגזירת כל הבן הילוד עשו המצרים בעצמם ולא הישראל ע"ש באורך שהיו המצרים מבקשים כו' וכששמעו קול יולדת נכנסו ונטלו הבן והשליכוהו לים משום הכי להם משפט מות אבל לא לפרעה שהוא עצמו לא עשה ואין שליח לדבר עבירה, ואידך סבירא ליה דכאן לא שייך אין שליח לדבר עבירה כיון דמלך הוא וידו תקיפה על עבדיו או מטעם הראשון. וזהו שדקדק הפסוק עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ר"ל דאפילו פרעה ימות כיון שהיה משלחם ביד חזקה כנ"ל.
28
כ״טובזה נבא אל ביאור המאמר פרעה צוה משום דלעיל מניה הביא שם הילקוט ראובני בשם תנא דבי אליהו ויצו פרעה כאלו נעשה על ידו כו' ר"ל אע"פ שלא עשה רק ציווי ודיבור בעלמא אפילו הכי הוי כאלו הוא עצמו עשה דכך הדין שלוחו של אדם כמותו ודיבורו של המשלח נחשב כאלו הוא עשה המעשה לכן הקשה עתה נהי דפרעה צוה והוי משלח הרי ה' לא צוה ובכהאי גוונא לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו דאין שליח לדבר עבירה, מי זה אמר ותהי, ר"ל היאך אשכחן דעל ידי אמירה יהיה נחשב ותהי פירוש כאלו גמר המעשה, אם ה' לא צוה, דאין שליח לדבר עבירה וא"כ למה חייב המשלח בכאן. על זה מתרץ והביא הפסוק כי ביד חזקה ישלחם משום הכי לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, וכי תימא לעולם דשייך אפילו בכהאי גוונא אין שליח לדבר עבירה ונימא כהאי מאן דאמר דבאמת פרעה לא נטבע רק המצרים לזה מביא ראיה דהא כתיב וניער פרעה וחילו כו' שמע מינה דגם פרעה נטבע אלא על כרחך דלא שייך בכהאי גוונא אין שליח לדבר עבירה ונדונו פרעה ומצרים ונפטרו ישראל מעונש ודין וכנ"ל. הרחמן הוא כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות אמן סלה.
29