ערבי נחל, תולדותArvei Nachal, Toldot
א׳אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. נודע זהר ח"א קכ"ט. כי האבות והאמהות רומז לנשמה וגוף. וכך הוא, שהאבות הם שורש קדושות הנשמות של ישראל, ואין קורין אבות אלא לג', כי כל אחד המשיך לו ולזרעו אחריו קדושה חדשה, אברהם המשיך קדושת החסד עליון, ויצחק מדת הגבורה, ויעקב מדת האמת כידוע. ובכל אחד מאלו הקדושות מוכרחים אנו לעבוד הש"י שצריך לעשות חסד לנפשו ולכל אדם כדכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, וגם כמו שאמר ר' פלוני איכא קורמי באגמי (עירובין כ"א:) ואין התורה מתקיימת אלא במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב עירובין כ"ב. מדה זו היינו גבורה. אלא שלכאורה יפלא איך מקום לאכזריות כזה, אכן אדרבה אכזריות זו נולד מצד החסד שצריך לעשות לנפשו ורוחו ונשמתו לעבוד ה' תמיד זה מוליד אכזריות הזה. וזהו הרמז אברהם הוליד את יצחק וק"ל. וכן צריך להיות דובר אמת בלבבו, וכן בכל שאר המדות, והכל בא ע"י שנעשה אכזרי על בניו כאמור.
1
ב׳והנה המצות נקראים אלה כמ"ש אלה המצות, ולז"א אלה, ר"ל המצות הם תולדות יצחק ר"ל ע"פ אכזריות והתגברות יוכל לקיים המצות, וקאמר שמדת התגברות ואכזריות זה הוא בן אברהם שבא ממדת חסד, ומפרש הפסוק כי אברהם הוליד את יצחק כמ"ש שמדת אכזריות זה נולד ונמשך מחסד שהאדם מחויב לגמול עם נפשו וכאמור.
2
ג׳ויהי יצחק בן ארבעים שנה כו' א"כ למה זה אנכי כו'. נבאר בדרך דרוש עם האמור שהכל קאי על הנשמה והגוף. ונראה לי שזהו רמז ויהי יצחק בן ארבעים שנה כו', כי נודע דספירה נקרא שנה וכך הוא בגימטריא, והנשמה קודם בואה לעולם הזה עוברת דרך כל העולמות וכלולה מכל ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה עשיה, שכל עולם כלול מעשר ואז באה אח"כ אל הגוף. וזהו ויהי יצחק בן מ"ם שנה בקחתו את רבקה, היינו כשבא אל הגוף, ומבאר בת בתואל אחות לבן כו', ירצה, שהגוף מצד היצר הרע ועלול לחטוא לכן מוכרח הנשמה להתקדש בקדושת כל העולמות קודם שתבא אל הגוף וכולי האי ואולי.
3
ד׳ויעתר יצחק לה' כו'. ירצה, כי היצר הרע באדם מעת הולדו, ואזי קודם בוא יצר טוב הגוף עקרה מבלי להוליד תולדותיהן של צדיקים שהם מעשים טובים, ואח"כ בבוא היצר טוב אזי הנשמה מתחננת להקב"ה מקירות לבה וכמאמרם ז"ל (סוכה נ"ב. ) יצרו של אדם מתגבר ואלמלא הקב"ה עזרו כו', וזה ע"י תפלת הנשמה. וזה לנכח אשתו, ר"ל שהנשמה בוכה ומתפלל להש"י על שאשתו דהיינו הגוף הוא אליו נוכח ומתנגד שהוא מצד היצר הרע, ויעתר לו ה' שמרחם הקב"ה על הנשמה כי היא חפיצה מקירת לבה להדבק בה'. ותהר רבקה אשתו, נגד מה שאומר תחלה שהיה הגוף בחינת עקרה מבלי משים ללב שום דבר על זה אמר אח"כ ותהר כו' שהם ענין מחשבות הלב ותחבולותיו כענין שנאמר (ישעיה נט, יג) הרה עמל הורו והוגו מלב כו', הרי שלשון הרה וילדה נאמר ע"ז מה שהאדם גומר במחשבתו הוא הענין הריון ומה שמוציאו אח"כ לפועל במעשה הוא ענין הלידה.
4
ה׳ויתרוצצו הבנים כו'. הענין הוא, כי מתחלה כל זמן שלא שם האדם אל לבו שום דבר היה בבחינת עקרה לגמרי, כי גם היצר הרע לא נלחם כנגדו כי אין רודף לו שלא היה לו יצר טוב, משא"כ אח"כ בהתחיל יצר טוב להתגלות כך מתגבר יצר הרע כמאמרם ז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכמו שהאריך בזה בספר הישר לר"ת איך כל ימי האדם מתנהגים באהבה ושנאה דהיינו יצר טוב ויצר הרע לפעמים זה מתגבר ולפעמים זה ע"ש. וזה ענין ויתרוצצו הבנים בהיותם עדיין בקרבה והיינו המחשבות נלחמים ממסילותם קודם צאתם לפועל במעשה (כי אחר גמר הפעולה מה דהוי הוי), ונלחמים האהבה עם השנאה, יצר טוב ויצר הרע.
5
ו׳ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש כו'. יבואר בדרך דרש. הנה הכופרים אומרים ב' רשויות ח"ו, כי מטוב לא יצא רק טוב וכן להיפוך, ומדחזינן שני מיני מחשבות באדם, יצר טוב ויצר הרע, מוכח דיש ב' רשויות ח"ו, ועיין בס' קל"ח פתחי חכמה בתחלתו כי כל ענין הקבלה הוא להורות האחדות ושאין יצר הרע רע כלל ואין ב' רשויות, וזה לכמה צדדים, א' כי בשרשם הכל אחד רק כפי הפרדם מעלה לעלול והתרחקם ממקורם יש בו אפשרות מציאות רע כי כך גזרה חכמתו ית"ש כדי שיהיה בחירה בעולם, וכן באדם עצמו כן הוא, שאין היצר הרע מתגבר אלא ע"י אכילה ושתיה שעי"ז מתרחק ממקורו כאומרו (דברים ח, י) ושבעת ורם לבבך ושכחת כו', משא"כ בהיותו דבוק בו ית"ש אי אפשר לו להתגבר. ב' כי לשון רשות אי אפשר לומר רק על מי שעומד תמיד ברשות עצמו אין מי ימחה בידו, וזה לשון רשות, ולכן ב' רשויות אי אפשר כלל דא"כ יש לכל א' מתנגד, וממילא מדחזינן יצר טוב ויצר הרע נלחמים תמיד וכשזה קם כו' א"כ אינם רשויות כלל אלא במקור ועלת כל העלות הוא אחדות פשוט והוא המושל בכל וכאמור. ג' כי היצר הרע אינו בעצם רע כלל רק במקרה ואדרבא הוא טוב יותר וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ט, ז) טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע.
6
ז׳ולהבין זאת נראה לי, שנודע, שטוב התמידי עם היותו טוב מ"מ לא יקרא תענוג כי ההרגל נעשה טבע ואין הרגש תענוג כענין אב ובנו חביבו שמורגלין אינו מרגיש תענוג בו, משא"כ אם נפרד ממנו איזה זמן אז יש הרגש תענוג בואו אליו, כך לולי היצר הרע עם שיהיה האדם טוב תמיד מ"מ צריך שיהיה גם תענוג וזה ע"י הפרדו קצת מצד יצר הרע, וזה טוב מאד הרגש תענוג והבן. נמצא היצר הרע הוא רק מרכבה ליצר טוב כעבד לאדוניו והוא ג"כ טוב ואין בו רע ח"ו, ונא"ה, הנה תיבת אני ותיבת אנכי הם שמות נרדפים, ומ"מ יש חילוק ביניהם דלשון אנכי שייך במי שהוא ואפסו עוד וכמש"ה אנכי ה' אלהיך, משא"כ לשון אני נאמר תמיד בבני אדם שיש אחרים כמותם ואומר כל אחד על עצמו אני אף שנאמר אני ראשון ואני אחרון שם הכוונה על ענין המדות וכמבואר בזוה"ק ויבואר אי"ה במ"א.
7
ח׳וזהו הענין לקמן בפ' בבוא יעקב לאביו עם המטעמים אמר לו מי אתה בני אמר לו אנכי עשו בכורך, לפי שעשו הוא גאה וגאון האומר אני ואפסי עוד כמשרז"ל ע"פ לא מרובכם לכן אמר אנכי, וכן הזכיר בכורך הכל בלשון גאות כראוי לעשו. אמנם אח"כ כשאמר הקול קול יעקב והידים כו' ופירש"י שמדבר כלשון יעקב ואפילו הכי לא הכירו לכן אח"כ כששאלו אתה זה בני עשו ויאמר אני ולא אמר אנכי כיון שהוא לשון גאוה רק מתחלה מחמת אין ברירה הוצרך לזה שלא יכירהו אבל אחר שאמר הקול קול יעקב ואפילו הכי לא הכירו מצד היות הידים ידי עשו שוב לא אמר אנכי והבן כי נכון.
8
ט׳ונודע, ששמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע כו' פירש שיאמרו ח"ו ב' רשויות. ולז"א הכתוב אחר שהתרוצצו המחשבות שהם היצר טוב ויצר הרע אזי בתחלת המחשבה אומר דא"כ ח"ו ב' רשויות וא"כ למה זה אנכי מדוע כתיב אנכי ה' הוה ליה למימר אני ועי"ז ותלך לדרוש את ה' ר"ל לדרוש את ה' אלהיך תירא שח"ו ב' רשויות, ויאמר לה ה' ע"י שליח היינו ע"י יצר טוב שהקב"ה מסייע לאדם בכל מחשבותיו בבואו ליטהר עד שיבין ענין האחדות ומרמז התירוצים הנ"ל כי שני לאומים הוא רק בבטנך ומצד מעיך יפרדו ירצה כי בשורשם הם האחדות רק בז' תחתונות שהם בחי' בטן כידוע וגם ממעיך היינו מצד אכילה ושתיה, וזאת שנית דהא חזינן דלאם מלאם יאמץ ואין כאן ב' רשויות דהא כשזה קם כו', שלישית ורב יעבוד צעיר שהיצר הרע מרכבה ועבד ליצר טוב והוא ג"כ טוב ואין כאן ב' רשויות בשום אופן ודו"ק.
9
י׳תקסב
10
י״אויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' כו'. לנוכח אשתו מיותר, ועיין רש"י. תו יש לדקדק, כי עקרה היא אין לו ביאור, והוה ליה למימר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק כו'. עוד הקשו המפרשים במ"ש רש"י לו ולא לה שאין דומה כו' והרי ארז"ל (תענית כ"ה:) גבי רבי אליעזר שאמר כ"ד רננות ולא נענה ורבי עקיבא נענה לא מפני שזה גדול מזה אלא מפני שזה מעביר על מדותיו כו' ופירש בע"מ דר"ל לפי שהיה בן גרים והוצרך לשבר טבעו ומדותיו יעוי"ש, הרי משמע איפכא דתפלת צדיק בן רשע עדיף להתקבל. עוד יש לדקדק בלשון רש"י שכתב שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', איפכא הוה ליה למימר, שאינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק דהוא עדיף. תו יש לדקדק במה שסיים רש"י לפיכך לו ולא לה, שהוא שפת יתר ולשון כפול. גם יש לדקדק באומרו ויעתר, וארז"ל (סוכה י"ד.) למה נמשלה תפלת צדיקים כעתר מה עתר כו' כך תפלת צדיקים מהפכת מדת הדין למדת הרחמים, למה קא משמע לן קרא דבר זה דוקא כאן, והלא גם אברהם ושאר צדיקים התפללו ולא קאמר האי לישנא. עוד יש לדקדק, באמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, משמע דיותר בחרה בהעדר בנים מצער העיבור, ובודאי צדקת זו לא עלה זאת על לבה.
11
י״בולבאר זה נקדים פסוקי ואתחנן אל ה' בעת ההוא כו' רב לך כו', פירש במדרש רבן של נביאים אתה. והוא תמוה, כלפי לייא, וכי בשביל שהוא רבן של נביאים לא יעתר ה' לתפלתו. והנלע"ד בזה עם משארז"ל בחולין (חולין ס:) יצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע ולא צמחו עד שבא אדם ובקש רחמים וירדו גשמים וצמחו מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, רב נחמן בר פפא הוה ליה האי גינתא רמי ביה ביזרני ולא צמחו בעא רחמי ואתא מטרא וצמחו אמר היינו דרב נחמן שהקב"ה מתאוה כו' (שם). ויש לדקדק, איך יהיה רב נחמן כמתפאר ח"ו.
12
י״גונראה לי עם מה שחקרו הקדמונים בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה. הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהוא כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא. התירוץ הב', כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים ומאתו נשפע לעולם כל טוב, רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות ובכולם יש בתי דין ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צנורות שהם אותיות קדושים והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו והיינו קלקול הצנורות ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש וניתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה ומיד בא אליו השפע מעצמו. והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר וכמש"ה (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קראם רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם כי הקב"ה חפץ בדברם אליו, משא"כ לתירוץ הב' מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא.
13
י״דואמנם ב' התירוצים אמת הם, כאשר נראה בבן הקטן המבקש מאביו את אשר יבקש ויבך ויתחנן לפניו על דברי שטות כדרך הקטנים ונלעג לשון אין בינה והמבוקש ההוא לשחוק וקלס בעיני אביו רק היה לו לנחת דברי בנו הקטן אליו ואת תחנוניו ומשהה מלמלא לו מבוקשו מאחר שהמבוקש הוא דבר שטות שמוכרח למלא רצונו מאהבתו וחמלתו עליו, ומשהה הדבר בכדי שירבה להפציר בו כי יש לו נחת מדברי תחנוניו. ואמנם הבן הגדול אשר הוא חכם וחשוב גדול ובא באנשים הוא לא יבקש מאביו איזה מבוקש רק בהיות לו הדבר הכרחי וצורך גדול אי אפשר בלעדו, ויודע שאי אפשר לו להשיג הדבר ההוא זולתי מאביו, אז בהכרח בא לאביו לדבר לו ומיד כשמוע אביו את דבריו אינו מאחר אפילו רגע מלמלאות רצונו כיון שהדבר ההוא הוא הכרח גדול וכבודו הוא כבוד אביו, ועל בן כזה אינו מתענג כלל בבקשתו לפניו, רק מאחר שרואה ענין המבוקש ורב צורכו אליו מיד הוא ממלא לו בקשתו.
14
ט״ווכן הענין בצדיקים יש עובדים את ה' בקטנות ויש בגדלות, ר"ל כי הקטנות הוא כענין משארז"ל (פסחים ח:) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור, וכדומה לזה, הן הנה העובדים בשביל שכר עולם הזה או עולם הבא, והוא כאשר יתפלל להש"י על צורכו הנה גוף המבוקש אינו חשוב כלל בעיני ה' כי על צרכי עצמו הוא מבקש רק הש"י ממלא לו בקשתו לאהבתו וחמלתו עליו והש"י מתענג כביכול בדברו אליו ולכן לפעמים ישהה בקשתו כדי שירבה להתחנן אליו, משא"כ צדיק העובד את ה' רק בשביל כבוד הש"י וגדלו ואין מעלה בלבו בשום פעם ענין הצטרכותו ואינו עוסק כל ימיו רק להרבות כבוד אבינו שבשמים, הנה האיש הזה כאשר יבקש איזה בקשה מאת הש"י אזי בודאי הדבר המבוקש ההוא הוא ענין נוגע לכבודו ית"ש כי על הצטרכות גופו לא יבקש בשום פעם ונמצא ענין המבוקש אשר זה מבקש מהש"י הוא דבר הכרח לכן מיד ממלא מבוקשו, ומה שלא השיגו מיד בלי תפלה הוא כי אדם אין צדיק בארץ כו' וגרם איזה קילקול כל דהו באיזו צינור ונתעכב שפע ההוא ומיד בתפילתו תיקן הצינור ומשיג תיכף מבוקשו. וזהו ענין רב נחמן בר פפא דשדי ביה ביזרני, אשר מסתמא לפי האמת היה צדיק גדול ומילוי בקשתו הוא כפי תירוץ הב' אך לא רצה להחזיק טובה לעצמו לרוב ענותנותו אמר היינו דרב נחמן כפי התירוץ הראשון שהוא מילתא זוטרתא.
15
ט״זובהיות כן לכאורה קשה על משה רבינו ע"ה שארז"ל (דברים רבה יא, י) שהתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן, והרי מבואר במדרש ילקוט שמעוני ח"א רמז תתי"ג שתפלתו של משה רבינו ע"ה בקעה רקיעים ובודאי אם היה איזה קלקול היה מתקן מיד בהתחילו בתחנונים והיה תמיד לזאת מקצר בתפלתו כענין שהתפלל על מרים וא"כ למה הרבה בתחנונים, דממה נפשך אם יש רצון מהש"י אז היה עושה פרי בתפלה ראשונה, ואם לאו מה יתן ומה יוסיף בריבוי התפלות הלא שינוי רצון לא יצויר. אך משה רבינו ע"ה לרוב ענותנותו שהיה עניו מכל אדם חשש אולי אינו רק במדריגה הקטנה ושייך ביה הקב"ה מתאוה לתפלתו כתירוץ הא' ואז צריך לריבוי התפלות והפצרות, לכן הרבה והפציר בתפלה. ולזה השיב לו הש"י רב לך רבן של נביאים אתה ואתה במדריגה גדולה ומזה תבין כי אל תוסף דבר אלי שריבוי התפלה ללא צורך וכאמור וק"ל.
16
י״זוהנה בענין תפלת יצחק שאמר הכתוב ויעתר שכולל ב' דברים, א' שהרבה והפציר בתפלה, שנית שנתמלא בקשתו כעתר שמהפך כו', וב' דברים אלו סותרים זה את זה, דמאחר שתפלתו כעתר והיה צדיק גדול א"כ אין צריך לריבוי התפלה, ובשלמא במשה רבינו ע"ה שהרבה בתפלה לפי שבאמת לא היה רצון מהש"י ע"ז לכן לא עשה פרי בתפלתו, משא"כ כאן דחזינן שהיה רצון מהש"י דהא לבסוף נעתר לו הש"י וא"כ למה הוצרך תחלה להרבות בתפלה מאחר שהוא היה צדיק גדול וכתירוץ הב' ולא שייך גביה למימר שהקב"ה מתאוה כו'. ויש לכאורה לטעות דרבקה לא היתה צדקת ח"ו רק כערך התירוץ הא', ולכן מצד שהקב"ה התאוה לתפלה לכן נתעכב המבוקש ההוא, אכן ח"ו לומר כן, דודאי גם היא היתה במדריגה הגדולה אך לפי דאיתא בזוהר (זהר ח"ב קפ"ד.) לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, ולכן דברי יתרו היו חביבים מאד לפני הש"י, ולכן מצד זה שרבקה היתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע היתה תפלתה חביב לפני הקב"ה ושייך גבה לומר שהקב"ה מתאוה.
17
י״חוהיינו דאמר ויעתר יצחק שנמשל תפלתו לעתר ואף על פי כן הרבה והפציר, ודברים אלו סותרים זה את זה. ומתרץ הפסוק בעצמו 'לנוכח אשתו' פרש"י שהיתה עומדת בזוית כו', ור"ל מצד שגם היא התפללה והקב"ה התאוה לתפלתה לכן גם תפלת יצחק נשתהה, ובל תאמר עדיין היה לו על פי תפלתו הראשונה להיות לו בנים מאשה אחרת, לזה דרשו רז"ל (בראשית רבה סג, ה) לנוכח אשתו שהיה מתפלל שכל בנים שיהיו לו לא יהיו אלא מצדקת זו.
18
י״טואמר עוד: 'כי עקרה היא', ר"ל עיקר התפלה היה עליה כי היתה עקרה ולכן נשתהה מצד שהקב"ה מתאוה כו', וז"ש רש"י לו ולא לה הוא בדרך קושיא, ר"ל ח"ו שהיא לא נענית עבור שהקב"ה מתאוה לתפלתה והיה מדרגתה בקטנות, לזה תירץ לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', ר"ל שתפלת צדיק בן רשע חביב יותר לפני הש"י דאף שהוא במדריגת הגדלות אף על פי כן הקב"ה התאוה לתפלתה לפיכך לו ולא לה אבל לא שהיתה במדריגת קטנות ח"ו והבן.
19
כ׳ויתרוצצו, הנה הקב"ה השביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ, כי דבר הבא בעתו ובזמנו כבר נתלבש הדבר תוך הטבע ואין מונע ואין שטן ופגע רע לכן בא יבא הדבר ההוא בנחת ולא בצער, משא"כ אם ידחקו הקץ דהיינו שירבו בתפלה אף כי אל כביר לא ימאס ויבא הגאולה קודם זמנו יהיו הרבה מקטריגים ויהיה הדבר ההוא בהרבה צער ויסורין. והנה, כראות רבקה שיש לה צער אמרה בדעתה כי בודאי בא הדבר בלא זמן כי מצדה היה ראוי שיתעכב הדבר עוד כי הקב"ה התאוה לתפלתה ולא מיהר ההריון לבוא רק מצד הפצרת יצחק והיה הדבר קודם זמנו לכן היא בצער ויסורין וא"כ נתחרטה היא על שהתחילה מעיקרא בתפלה, כי אם היא לא היתה מתפללת כלל והיתה עוזבת כל המשא על יצחק לבדו היתה תפלתו הראשונה עושה פירות ולא היה לה צער ויסורין כיון שלא היה עיכוב מצד שהקב"ה מתאוה לתפלתה כו' בהיותה אינה רוצה להתפלל כלל. והיינו דאמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, ר"ל דעכשיו אני מבין כי לא די שלא תיקנתי בתפלתי אלא עוד קלקלתי דאם כן שהשם ית' מתאוה לתפלתי אני מוכרח עתה להתפלל על צער הזה, והיינו דקאמר ותלך לדרוש את ה', היינו להתפלל, כענין (ישעיה נה, ו') דרשו את ה' בהמצאו כו'.
20
כ״אויאמר ה' לה שאין ענין צער זה כמו שהיא חושבת אלא היות שני גוים כו' ושני לאומים ממעיך יפרדו, פירש"י מן המעים הם נפרדים זה לצדקו כו', ירצה ע"פ מ"ש של"ה דמשום הכי הוכרח יעקב ועשו להיות תאומים בבטן א', כי רצה הש"י שיהיה יעקב כולו טוב ועשו כולו רע, וזה אי אפשר בהיות נתערב טוב ורע וכל ולד הנולד הוא ע"י תערובות דמים טהורים בדמים טמאים וכענין שכ' האר"י ז"ל (לקוטי תורה עה"פ) כי יעקב איש תם שנוצר כולו מן יו"ד דמים טהורים יו"ד פעמים דם עולה ת"ם ועשו נקרא מת שנוצר מן הרע של יו"ד דמים ע"ש לכן הוכרח שיהיו תאומים וימשוך יעקב ליצירתו כל הטוב ועשו ימשוך לעצמו כל הרע מהדמים. והיינו דקאמר 'ממעיך יפרדו', ר"ל ע"י המעים שלך יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו, ולכן היות התנגדות כזה בבטן א' שני הפכיים מן הקצה אל הקצה לכן מוכרחת לסבול הצער ההוא אבל לא תאמר שתפלתך גרמה, והבן כ"ז היטב.
21
כ״בתקסג
22
כ״גויעתר יצחק כו'. כבר כתבנו מה שיש לדקדק הרבה בפסוקים אלו וכאן לא נאריך בקושיות והמעיין יראה שנתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בהם. ונקדים דברי נזר הקודש פ' וירא על דברי המדרש שם אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן אמרה לו אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך אותן המלאכים שבשרו את שרה כך אמרו למועד אשוב אליך כעת חיה, והקשה בנזר הקודש וז"ל: צריך עיון מה איכפת לה במה שישוב אליה כו', ונראה לי כי כתבו חכמי האמת כי כל בן עקרה נאחז בסטרא דנוקבא ומיתה אזדמנת ליה ולכן אינו מתקיים בטבע, אך נאמר באור פני מלך חיים כו' שכל מקום שמתגלה אור ה' מתעורר שם מקור החיים וכן מלאך ה' שבא בשליחות ה' מתלבש בו אור השכינה שהוא מקור החיים, וע"ז נאמר שוב אשוב אליך בעת הלידה, כי ודאי כל זמן שהוא ברחם אמו נאחז בה בסטרא דידה בהכרח אבל בצאתו מרחם דרך נס מתעורר מקור החיים ויצא מסטרא דאמיה ונאחז בסטרא דאביו. ולז"א שוב אשוב 'אליך' דייקא, ר"ל בעת הלידה לקושרו בך, ולכן התרעמה השונמית על אלישע שלא אמר גם כן לשון זה לבעלה שישוב אליו לקושרו בו כי גדולים צדיקים והיכולת בידו לעשות זאת, ולזה דקדקה אל נא אדוני אל תהיה פה אדוני בעת הלידה אם כן אל תכזב בשפחתך עכ"ד בקצרה ועמ"ש בפ' וירא.
23
כ״דובזה יבוארו פסוקים אלו. כי להיות רבקה עקרה והתפללה על הבנים אם יענה ה' לה בזכותה הרי יהיה מסטרא דנוקבא ולא יתקיים, לכן ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, ר"ל להתנגדות אשתו שיהיה לה בן מסטרא דידיה ולא מסטרא דידה כי עקרה היא ובן עקרה הוא מסטרא דנוקבא, לכן ויעתר 'לו ולא לה' ותהר אשתו, ר"ל ההריון לבד היה מצדה ובסטרא דידה כי בעת ההריון בהכרח הוא בסטרא דנוקבא וכאמור, משא"כ עיקר הפקידה בעת הלידה אז יצא לרשותו. ויתרוצצו הבנים בקרבה כו' מזה הבינה כי ב' בנים בקרבה ועלה על דעתה כי בהיות שניהם נתפללו לכן היו ב' פקידות ממילא יהיה ולד א' מסטרא דידה וא' מסטרא דידיה ולהיות ב' הפכים לכן ויתרוצצו כענין ב' הפכים אש ומים, ותאמר א"כ למה זה אנכי מתפללת על הבנים והיה מוטב שלא אתפלל על הבנים רק הוא לבדו אז לא היה צער המלחמה של הולדות וגם מה בצע בולד שבא מסטרא דידה שלא יהיה בן קיימא ותלך לדרוש כו', ויאמר לה שאין הדבר כדעתה אלא שניהם באו בתפלת יצחק וענין הרציצה הוא ענין אחר שני גוים ושני לאומים ממעיך יפרדו, ר"ל שניהם גם יחד בצאתם ממעיך יפרדו מסטרא דידך רק להיות לרמז כי לאום מלאום יאמץ כשזה קם כו' לכן ויתרוצצו, אבל באמת נעתר ה' לו לבד ושניהם מסטרא דדכורא קיימי וק"ל.
24
כ״האו יאמר ויתיישב כל מה שדקדקנו לעיל בלשון רש"י לפי שאין דומה כו' הוה ליה למימר איפכא. גם הא מצינו ברבי עקיבא שנענה לפי שהיה בן גרים. גם לפיכך לו ולא לה מיותר. ויתיישב עם האמור ובדרך אחר קצת, כי כתבנו בפ' וירא שלכן נתיחד הדיבור תחלה לאברהם ואח"כ לשרה כדי שיהיה המשך נשמתו מסטרא דידיה ע"ש, ואמנם ביצחק לא היה כך ואפילו הכי נאחז בסטרא דדכורא ואמר הטעם כי ויעתר לנוכח כו' כמ"ש לעיל להתנגדות אשתו, והוקשה לרז"ל מדוע לא לה לגמרי ולא כשרה שגם אליה נתיחד הדיבור רק שהוא היה העיקר. לז"א לפי שאינו דומה כו', ר"ל שתפלת צדיק בן רשע גדול יותר וכמש"ל ואם היה נענה לשניהם היתה היא עיקרית והיה בסטרא דידה, וזה שסיים לפיכך לו ולא לה, ר"ל ולא לה כלל, ולא כמו שהיה באברהם ששניהם לא היו בני צדיקים ונתיישב הכל בעז"ה.
25
כ״ועקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כו'. ארז"ל (יומא כ"ח:) מצינו שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה ואפילו ערובי תבשילין. ויש לדקדק למה הזכירו עירוב תבשילין יותר משאר מצות דרבנן. ויובן בשנזכיר בקצרה דברי של"ה הק' ריש חלק ב' את אלהים ירא ואת מצותיו כו', את האלהים ירא זו מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור זו מצות עשה, כי זה כל האדם, ר"ל מהות האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וא"כ אין האדם תמים ושלם אלא אם כן קיים כל התרי"ג וכשחסר אפילו אחת הוא פגום, ואם תשאל הרי הרבה מצות שנמנע קיומם וא"כ מי הוא אדם שלם ואף אדון הנביאים לא קיימם והאבות הן הן המרכבה ואיך יוכל האדם לקיים הכל.
26
כ״זתשובת דבר זה, דע, כי כל מצוה כלולה מכל התרי"ג, וא"כ בכל מצוה יש כלל ופרט כי בכח יש בה כל התרי"ג, ובפועל הוא פרטיותה לבד, ומיד שנברא האדם נצטוה בשבע מצות וקיימו אותם האבות ויתר צדיקי הדורות עד מתן תורה וכל התרי"ג כלולים בכל מצוה מהם. ואם תקשה א"כ האבות לא הוציאו הכללות מן הכח אל הפועל, דע שהוציאו והוציאו, בכח הכנתם ר"ל שהיו דבוקים בו ית"ש והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם בכל מה שיצוום והיו מוכנים לזה בתכלית ההכנה בשמחה רבה, והכנה זו היא המעשה בפועל כיון שעכ"פ במצות שעשו היו כל התרי"ג כלולים בהם רק שלא היה כסא למטה בפועל על מה שישרו אלו הכלולים שהם בכח הנה הכסא למטה הוא גודל ההכנה שלהם שהוא כמעשה, ומצינו רמז לזה הדין של הכנה שאמר רבה שהכנה בעלמא אסור משבת לחול ונקרא בתלמוד הכנה דרבה, כי רבה הוא סוד ההכנה, והיתה הכנתם כל כך חזקה שהיה די להם באלו המצות שיקיימו בפועל ובהם כלולים כל התרי"ג ומכח הכנתם הרבה הוציאו הכללות והיו מרכבה לכל התרי"ג.
27
כ״חואם תקשה למה חייבים בז' מצות, הלא די במצוה א', אין זה קושיא, כי הבינה חכמתו ית"ש שצריכין לעשות ז' מצות בפועל והשאר בהכנה, עמש"ל בפ' בראשית בפ' ויצו ה' אלהים על האדם כו' ע"ש, ודורות שאחריהם שלא היה ההכנה שלהם גדולה כל כך לא הספיק להם הכנתם להיות שלמים ע"י ז' מצות אח"כ בקיום תרי"ג כולם בפועל לכן נתן להם את כל התורה ואף שאי אפשר לכל אחד לקיים הכל מ"מ כל אחד יקיים בפועל מה שאפשר ועל השאר הוא מוכן בשמחה לקיים אזי מוציא השאר לפועל ע"י הכנתו מאחר שעכ"פ כל התרי"ג כלולים בכח באותן המצות שמקיים, ועוד כשהוא עוסק בתורה לשמה דהיינו שרוצה לקיים כל מה שימצא בתורה אז אף שלא קיים מחמת שהיו בנמנע אצלו לקיים מוציא אותן המצות לפועל ע"י עסק התורה. ועל זה אמר ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו, א), ר"ל שאף מצות הרבה שלא קיים נחשב לו כאלו קיים, וגם ע"י שישכיל בסודות המצות יוציא ג"כ לפועל אותן המצות שאי אפשר לו לקיים.
28
כ״טואם תשאל עדיין הרי מצוות לא תעשה בשב ואל תעשה ואיך נחשבים למעשה עד שבהם יושלם האדם שיהיה שלם ותמים. תשובת דבר זה. כי גם מצוות לא תעשה נחשבים למעשה במה שמתעורר האדם לחשוק הדבר ההוא בלבו ומתעורר הנני מניח מלעשות בשביל שצווני הבורא ית"ש כהא דתניא רשב"ג אומר אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' (ספרא קדושים כ' כו), וזה התעוררות נחשב למעשה עכ"ד בקצרה.
29
ל׳ובזה יבוארו פסוקי תהילים (קיט', א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', ר"ל שאינם נקראים תמימים אלא אם כן מקיימים והולכים בכל תורת ה', כי אין האדם עשוי להיות אדם שלם אלא אם כן בקיום כל התרי"ג, ואמנם תיקשי לך זה אי אפשר שיקיים כל אחד כל התרי"ג, לז"א אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, היינו לימוד התורה על דרך דרוש וקבל שכר בזה מוציא לפועל אותן המצות שנמנע קיומם אצלו. ואם יקשה לך איך יושלם במצוות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה, לז"א אף מה שלא פעלו עולה הוא נחשב ג"כ בדרכיו הלכו שנחשבים למעשה.
30
ל״אואם תקשה מאחר שרוב המצות אי אפשר להוציא פרטיותן לפועל רק ע"י ההכנה שעליה שורה כללות כל התרי"ג הכלולים באותן שמקיים, א"כ למה נצטוו הראשונים על ז' מצות הלא היה די באחת וגם לישראל היה די בקצת מצות והשאר יצא לפועל בהכנה. לז"א אתה צוית פקודיך לשמור מאד, ר"ל שנותן המצות הבינה חכמתו כמה צריך לעשות בפועל, ולכן צוית אותן לשמרן, מאד דהיינו בפועל לא בהכנה לבד, ועל השאר אחלי יכונו דרכי כו', דהיינו הכנה, והבינה חכמתו יתברך לראשונים שבע מצות ולאחרונים כל התרי"ג, ואז לא אבוש להיות פגום ח"ו בהביטי אל כל מצותיך, דהיינו להביט ולצפות לאותן שאי אפשר לי לקיים וע"י ההכנה יוגמר, וגם אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך, שע"י הלימוד יצא לפועל.
31
ל״באו יאמר אז לא אבוש. כי הצדיק מקבל עונש מעט מה שפגם בזה העולם כדי שיהיה שלם לעולם הבא, והנה עונשי רשעים בעולם הבא הוא עונש נצחי, משא"כ עונש עולם הזה שהוא לשעה קטנה לא נקרא עונש רק בושה. וזה אז לא אבוש, בעונשי העולם הזה, בהביטי כו' שלא יהיה שום פגם, והתפלל ואמר את חקיך אשמור מלשון ואביו שמר שאני ממתין ומצפה וחפץ בשמחה לקיים כל החקים וזה הכנה, לכן בקשתי אל תעזבני עד מאד כלפי שאמר תחלה לשמור מאד שהכוונה בו על המעשה בפועל לא על ההכנה לבד, וזה אמר מאחר שאני מצפה לקיים כולן לזאת אל תעזבני עד אזכה שאוכל לקיים כולם בפועל וכמשארז"ל (קידושין מ.) הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ר"ל מזכה להאדם שיוציא מחשבתו הטובה והכנתו למעשה בפועל והרי נרמזו כל דברי השל"ה בפסוקים אלו. והנה, מאחר שבפועל קיימו האבות ז' מצות וכל התרי"ג כלולים בהם אבל מצד פרטיותיהם עיקר קיומם מצד ההכנה דרבה כי הכנה מילתא היא, א"כ על כרחך קיימו עירוב תבשילין שהוא מטעם ההכנה דרבה, ולזה פרטו חז"ל מצוה זו של עירוב תבשילין מזה הוכחה על יתר מצות דרבנן אף שהם רק מדרבנן מ"מ קיימו כמו שע"כ קיימו עירוב תבשילין עם היותה רק מדרבנן וק"ל.
32
ל״גויחפרו עבדי יצחק בנחל כו' ויריבו כו' רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שמה שטנה כו'. יש לדקדק, תיבת לאמר מיותר, והיה לו לומר ויאמרו. תו מדוע באר הא' קרא עשק שאין פירושו ערעור אלא עסק בעלמא כמ"ש המפרשים עסק של ערעור ובאר השני קרא שטנה שהוא ערעור גמור. תו יש לדקדק, בענין ריב ההוא, הלא אבימלך ואנשיו קיימו ז' מצות בני נח וא' מהם הוא הדינין ומה להם לריב ולא הלכו לדין ויקוב הדין בהם ומה מקום ריב להם הלא אבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג כו' משמע שנזהר במצות בני נח.
33
ל״דואמרתי בדרך צחות, באמת החזיקו בז' מצות ודינין אחד מהן ומכל שכן רועי יצחק ודאי צדיקים היו מדמושל מקשיב כו' הא לדבר אמת משרתיו צדיקים. רק יובן, דאמרינן בפ' חזקת הבתים ומבואר בש"ע חושן משפט זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מוקמינן ליה בחזקת מי שהוא מוחזק בו עתה, אבל זה אמר של אבותי וזה אמר שלי הוא שקניתיו וכדומה מוקמינן ליה ביד מי שבא בחזקת אבות. ובזה יובן הכל, דמעיקרא אמר קרא וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור ואהא קאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל, יתכן לומר דקאי אדלעיל, שבאר זה היה א' מהבארות של אברהם אשר סתמום פלישתים וכבר נשכח מכל אדם שהיה שם לאברהם בארות ולא היה ידוע רק ליצחק, ועכשיו כשחפרו ומצאו זה הבאר אמרו רועי יצחק שבאים בחזקת אבות כי להם הארץ, ומצד זה לא הלכו רועי גרר לדין עם רועי יצחק על אודות הבאר, כי הבינו שהם יזכו אחרי שבאים ג"כ בטענת אבות והם עתה מוחזקים, אך שריב היה להם עם רועי יצחק ונתווכחו עמהם באמרם שאתם צדיקים משרתי יצחק היתכן שתטענו שקר ותזכו בדין ע"י שקר הלא לאנשים כמותכם ראוי שתאמרו האמת דשלנו הוא הבאר אנחנו חפרנוהו ואף שעל פי האמת לא תזכו מ"מ כן ראוי לכם לעשות ולא לטעון שקר שהבאר הוא של אברהם כי הם חשבו שזה טענת שקר.
34
ל״הוזהו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, והריב היה רק 'לאמר לנו המים', שרועי יצחק יאמרו טענת אמת 'לנו' דייקא המים ואז רועי גרר יזכו בדין, מה שאין כן כשאומרים טענת אבות יזכו הם. וכאשר ראו רועי גרר שהם מחזיקים בטענת אמת שלהם שהוא של אברהם והבינו שרועי יצחק יזכו בדין מאז שוב לא הלכו כלל עמהם לדין ולא ערערו כלום כי ידעו שלא יועילו בדין ולכן קרא שם הבאר עשק עסק של ערעור אבל ערעור ותביעה לא היה כלל רק עשו עסק שיבא הדבר לידי ערעור דהיינו שהשתדלו שיטענו רועי יצחק לנו המים וכאמור, ובראותם שאין שומעין להם שוב לא ערערו כלל בדין, אבל ויחפרו באר אחרת היינו באר חדשה לא מה שהיה מאברהם ויריבו גם עליה וע"ז ערערו וזכו בדין כי רועי גרר באו בחזקת אבות והם אמרו לנו המים וזכו רועי גרר בדין והוציאו מהם לכן קרא שמה שטנה.
35
ל״ועוד יש לומר בישוב ב' דקדוקים הראשונים, כי להיות יצחק היה חשוב וגדול מאד לא היו יכולים להעיז פניהם ברועי יצחק לריב פתאום על הבאר ולומר לנו המים כי היו בושים מפניהם מאד, ולכן מצאו להם איזה דברי ריבות שיהיה זה סבה לשיעיזו רועי יצחק בהם כדי שעי"ז יכולים הם להעיז פניהם ברועי יצחק אודות הבאר ושיאמרו לנו המים, והיינו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק היינו שמצאו ביניהם בכוונה איזה ריב, וכוונתם היה שיומשך מזה לומר אח"כ לנו המים. אבל רועי יצחק ודאי היו נעלבים ואינם עולבין, לא העיזו להם כלל, וממילא לא ערערו רועי גרר כלום על הבאר לכן קרא שמה עסק ר"ל שעשו עסק מריבה כדי שיבוא אחר כך ערעור על הבאר אבל לא הועילו כלל ולא ערערו כלום על הבאר ולא היה רק עסק של ערעור, עסק שיבא לידי ערעור. אבל ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, כינוי גם שב לתיבת עליה, ר"ל לא כבראשונה שהיה מריבה בעלמא בדברים אחרים ולא בעסק הבאר, משא"כ בזה היה הריב גם על הבאר שהתחילו לערער על הבאר לכן קרא שמה שטנה, וגם זה נכון.
36
ל״זתקסג
37
ל״חויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות. פירש"י כדי שיטול יעקב את הברכות. והדבר תמוה, וכי בשביל זה היה צריך ה' לכהות עיניו, טוב יתן ה' בלבו לאהוב את יעקב ולברכו כמו שהיה בלב רבקה. גם מצינו ביעקב אבינו ע"ה בברכו את בניו נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן כו', וצריך לדקדק על מה זה, ובאברהם אבינו ע"ה שלא בירך את יצחק כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו פירש"י שהיה ירא לברך את יצחק ע"ש ולא מצינו בו שכהו עיניו ולא בירך ליצחק, וכל זה צריך הבנה הלא דבר הוא.
38
ל״טובדרך אגב נבאר משארז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. ויקרא את עשו כו' ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. ודרשו רז"ל (בראשית רבה סה, כ) בזמן שהקול קול יעקב אין ידי עשו שולטין, ותמהו המפרשים הא בקרא איפכא כתיב הקול קול יעקב כו'. גם בפסוק עצמו צריך לדקדק שכ' קול ראשון חסר וא"ו הקל קול יעקב. ויתן לך כו' גם ברוך יהיה. במדרש (בראשית רבה סז, ג) שרצה לקללו וגילה לו הש"י שמסכים על הברכות כו'. כשמוע עשו כו' בא אחיך במרמה תרגום אונקלס: בחכמה ויקח ברכתך כו' הלא אצלת לי ברכה. יש לדקדק, איך אמר עשו בלשון ודאי הלא אצלת, מהיכן ידע זאת. הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, כאן היפך הסדר לומר תחלה משמני הארץ ואח"כ מטל השמים, וגם אמר תיבת מעל מה שלא אמר כן ביעקב, וצריך ביאור. ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד כו', תיבת תריד אין לה שום ביאור, ודברי רש"י ז"ל ידוע. גם יש לדקדק בלשון והיה לשון שמחה, לשמחה מה זו עושה.
39
מ׳נקדים לבאר ענין אברהם אבינו ע"ה בבואו למצרים. הנה ידעתי כו' והיה כי יראו אותך המצרים כו', יש לדקדק וכי מתחלה לא ידע, ודרז"ל ידוע. גם חקרו המפרשים מדוע פרעה לא שאל את אברהם אבינו ע"ה למה עשה כן וגם לא השיב לו אברהם אבינו ע"ה היות הטעם פשוט, ומדוע אח"כ בגרר שאל אבימלך מה ראית כי עשית את הדבר הזה והוצרך להגיד כי אמרתי רק אין יראת אלהים כו'. גם יש לדקדק, מה הלשון אומרת מה ראית ומיותר. גם צריך לדקדק, למה אמר רק אין יראת אלהים במקום הזה, היה לו לומר בעם הזה.
40
מ״אולבאר זה נקדים דברי נזר הקודש פ' וירא רק נרחיב קצת הדיבור להסביר הענין. והוא, על דברי הש"ס בתענית (דף ט"ו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. עוד ארז"ל (עבודה זרה י"ז:) כל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה. עוד ארז"ל במס' שבת (שבת ק"ד.) אתו דרדקי לבי מדרשא כו' א"ב אלף בינה פירש"י למוד תורה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה ע"ש.
41
מ״בולהבין כל זה, הנה הקב"ה ית"ש ברא כל הנמצאים ואת כולם מחיה השם והוי"ה ב"ה החופף עליהם וממלא כל עלמין, הגם שיש חילוף במציאות שכל מין נברא מצרופי שמות אחרים, מ"מ ד' אותיות הוי"ה ב"ה ממלא כל עלמין וזולתו אין מציאות לשום נמצא, וכן מבואר בראשית חכמה בשם הזהר כי ד' אותיות הוי"ה ב"ה שריא על כל אבר ואבר דבר נש והוא הוא נשמתו שהוא חלק אלוה ממעל וחייב האדם במעשיו להאיר וללבן ד' אותיות אלו השורים בו, ומבואר בזוהר חדש שאמר אליהו לרשב"י דאגרא דבר נש דאמליך הוי"ה על כל אבר ואבר דיליה לא אתיהיב רשו לגלאה לבר נש בגין דלא יעביד על מנת לקבל פרס כי השכר של זה גדול מאד. ולהבינך מהו ענין להמליך הוי"ה על כל אבר, הוא אשר אמרנו שיאיר במעשיו ד' אותיות אלו, וענין ההארה שימשיך האדם באותיות הוי"ה אשר בו.
42
מ״גנודע, כי י"ה הם שכל, ו"ה הם מדות, וצריך האדם להתחיל ממטה למעלה להאיר מתחלה ה' אחרונה ע"י עשותו המדות ההמה אשר שרשם בה והמה ממטה למעלה. בתחלה יש בכחם מדה הנקראת כבוד אל ענינו הוא שכל ומדה ניתן באדם להבחין ולהמשיך על עצמו כבוד ה' ית' שמו, ר"ל שכל עניניו ודיבוריו ופעולותיו לא יהיו רק בשביל כבודו ית"ש לא זולת ולשעבד ולהפקיר עצמו גופו ונשמתו וכל אבריו וכל אשר לו בשביל כבודו ית"ש, ואחר שהמשיך האדם שכל זה לקרבו יעלה משם אל מדה יותר עליונה המושרש בה"א אחרונה והיא יראת ה', כי אחר שנכנס למדת כבוד אל משוך ימשוך אח"כ על עצמו יראה ופחד מלפניו ית"ש, ואח"כ יעלה משם אל מדה יותר עליונה והיא צדקה וכל גמילות חסדים, כי שרשם שם כי ה' אחרונה היא בחינת ירא דלית לה מגרמה כלום ומקבלת מן וי"ו של שם שהוא בחינת שמש צדקה, ולפי דכל פקודא צריך להיות בדחילו ורחימו לכן מדת הצדקה עליונה ממדת היראה ובתחלה צריך ליכנס ליראה, ואח"כ לצדקה.
43
מ״דלמעלה מזה, יש שם עולם הנקרא תפלה וזו היא מדה עליונה שבה"א אחרונה, כי ה"א אחרונה נקרא דיבור כידוע והם דיבורי התפלה שהם עצמם אברי השכינה, ולז"א רז"ל (בבא בתרא י.) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, כי מדת התפלה היא יותר עליונה שם, לכן בתחלה קודם עמוד האדם להתפלל צריך ליכנס אל כל המדות האלה בתחלה ואז דיבורי התפלה נמשכים ממקום קדוש מן ה' אחרונה, משא"כ כל עוד שלא נכנס במדות אלו איך יתחיל בדיבור התפלה. וע"ז רמזו רז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם, דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם זו תפלה, ירצו, כי כל אות מאותיות הוי"ה נקרא עולם ודיבורי התפלה הם עומדים ברומו של זה העולם שהיא המדריגה הגבוה מכולם ובני אדם מזלזלים בהם ומתחילים תיכף בהדיבור מבלי ליכנס למדות הראשונות אשר קודם לתפלה. וע"ז ארז"ל בזה"ק (תקו"ז תקון י', כ"ה:) כל צלותא דלאו איהי בדחילו ורחימו לכלבא איתמסר, כי מאחר שלא נכנס תחלה במדות הללו א"כ הדיבור אין בו ונמשך הדיבור ההוא מן כח הס"א כי זה לעומת זה כו', ויש ד' אותיות של ס"א כידוע ונמשך משם הדיבור ח"ו והס"א משתוקק תמיד למעט קדושה לכן דיבורים אלו נמסרים לו ח"ו, ובענין זה אני מבין משארז"ל (ברכות ג:) שלא היה דוד המלך ע"ה ישן רק שיתין נשמי, וכ' במקום אחר שהיה ישן בכמה פעמים ס' נשמי רק שבפעם א' לא יותר, וצריך ביאור מה ענין דוקא שיתין נשמי.
44
מ״הונראה אצלי עם האמור. כי דוד המלך ע"ה היה תמיד כל עשיותיו לתקן ה' אחרונה ולכן אף רגע כמימרא כל ימיו לא הוסר ממנו מדת כבוד אל יראת ה' ומשפט וצדקה. אכן, בהיות האדם ישן אי אפשר שישכון בתוכו יראת ה', ונודע כי בכל נשימה ונשימה נמשך חיות חדש מעולם העליון, ויש תתר"ף נשימות בשעה נגד תתר"ף רגעים, וענין הנשימה הוא כי חיות המתפשט מלמעלה משתלשל ונעשה ממנו בזה העולם רוח החיים ונכנס לתוך הבעל חי על ידי הנשימה וזהו חיותו, לכן לפי שבכל רגע יש בו חיות חדש וכן הוא לעולם, ועיין בדברינו ס"פ בראשית מענין זה ע"ש. אך היות כי זה לעומת זה עשה כו' ולכן בהתפשט החיות עד עולמות התחתונים יפרד והיה לשני ראשים ראש א' נמשך דרך הקדושה עד דרך ה' אחרונה של שם, ודרך הב' נמשך דרך הס"א. ולכן מי שהוא ביראת השם כל היום נמשך לו החיות בנשימתו מן ה' אחרונה והוא החיות הנמשך מדרך הקדושה, משא"כ מי אשר אין יראת ה' נוכח פניו נמשך בקרבו חיות מחיצוניות שהוא מס"א, וא"כ היות האדם ישן אין יראת ה' שוכן בקרבו ונמשכה דרך הס"א ולכן בבוקר בקומו צריך להזדרז מיד וליכנס אל הקודש פנימה דרך מדות הנ"ל אשר בה' אחרונה, אבל בלילה טעם טעמא דמותא.
45
מ״וואולם, דוד המלך ע"ה לא חפץ בזה ולכן זו הנשימה שלקח קודם שישן שהוא חיות הקדושה אם אח"כ בעת השינה נכנסים עד שיתין נשמי אשר אינם מצד מדה זו מ"מ עדיין לא בטל חיות נשימה הראשונה ויש בתוכו טעם הקדושה ומעט מהאמת דוחה הרבה מהשקר כאשר מעט אור דוחה הרבה חושך, אבל אם היו ס' נשמי אז היה בטל חיות נשימה הראשונה בס' ולא היה טעם הקדושה ניכרת כלל, לכן לא היה ישן רק עד ס' נשמי והבן.
46
מ״זכלל הדברים. קודם תפלה ותורה או מצוה צריך ליכנס אל הקודש ע"י מדות האלה אשר עי"ז מאיר ה' אחרונה השוכן בו ואז הדיבור היא השכינה עצמה והקול שהוא וא"ו של שם נמצא מחבר וא"ו ה"א ועוד מאיר וא"ו של שם ע"י התורה אשר שורשה שם ויתר המצות התלוים שם שהם מצות שבין אדם למקום ואותיות י"ה של שם הוא מאיר ע"י חכמה ושכל עיון התורה ושכליות לעבודת ה' וכמאמרם ז"ל (ברכות כ"א.) אם יכול לחדש בה דבר יתפלל, וענין חידוש זה הוא, כי צריך האדם להתאמץ שכל תפלה ותפלה יהיה ע"י שכל חדש, וכאשר האדם מתפלל ולומד כאמור אז עבודתו עבודה וזהו דאמליך הוי"ה על כל אבר, ותפלה כזו לא איתמסר לס"א אלא עולה ונעשית כתר כו'.
47
מ״חאכן, היות הס"א משתוקק תמיד ורודף אחר הקדושה וצריך שימור, וביארו בזה"ק שכאשר האדם מחבר אותיות ו"ה על דרך שביארנו מתנוצץ מהם אור גדול ונעשה לבוש אל נשמת האדם ההוא ומן זה הלבוש מתפחדים כל הקליפות וכל הרעים רוחניים וגשמיים ואינם משתוקקים כלל אל הקדושה ההיא אדרבה מתפחדים ממנו ובורחים לנוקבא דתהום רבה, כי אור התנוצצות הלבוש רב ועצום נורא מאוד, ואור זה שמו אלו"ה כי אל הוא ל' תוקף והוא מחבר ו"ה וזה שמו אלוה. ועז"א איוב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, ר"ל הנשמה אשר יש לה לבוש הקדוש הזה יאבדו ממנה כל הרעים רוחנים וגשמיים ובורחים ממנה. ועשה ה' ככה בעולמו אשר מיד שיתפלל האדם כראוי בדרכים הנ"ל שאז הקדושה ההיא צריך שמירה אז נמשך ממילא לבוש זה מחיבור ו"ה ואם לא יתפלל לאופן הנ"ל אז אין לו לבוש הזה ואז באמת אין צריך שמירה כי בלאו הכי איתמסר לס"א והבן. וכשאדם זוכה אז עושה לבוש זה לעצמו ובהיות מתגבר עוד יותר במדות האמורים יוכל לעשות לבוש זה אל ביתו ואם יגדל עוד יהיה לכל העיר השוכן בה או לכל ישראל.
48
מ״טובזה יבואר משארז"ל (כתובות ק"י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. כי דע והבן שנפש איש הישראלי נמשך מן ה' אחרונה ולכן מושרש יראת ה' בלב איש ישראל רק שהוא בהסתר, וצריך להזדרז להוציא היראה לפועל שיתראה על אבריו. ונודע, כי כל הדברים הם בעולם שנה נפש, ואם יהיה מדה א' נמצא לשלשתן אז המדה ההיא חזק מאד החוט המשולש לא במהרה ינתק, ואם יהיה שנים מאלו הג' רובו ככולו, משא"כ אחד לבד כאלו לא היה, והנה יראת שמים בנפש הוא בנפש ישראלי, ובעולם הוא ארץ ישראל כנודע כי ה' אחרונה נקרא ארץ ישראל, ובשנה ביארנו במקום אחר שהם יו"ד ימים מראש השנה עד יום הכיפורים.
49
נ׳ולפ"ז הדר בחוץ לארץ אף אם יתאמץ במדות שכתבנו להאיר ה' אחרונה ע"י יראת ה' ולחבר עמו וי"ו של שם ויומשך לו לבוש אלוה, אפילו הכי דומה כמי שאין לו לבוש כיון שאין היראה רק בנפש ולא בעולם ולכן אי אפשר להדר בחוץ לארץ להיות לו לבוש זה רק ע"י כללות ישראל הנכללים עם הדרים בארץ ישראל. אכן, הדר בארץ ישראל אף אם לא יזדרז כל כך להתגלות היראה על האברים ואין לו כל כך לבוש, מ"מ דומה כמי שיש לו אלוה כיון שעכ"פ יראת ה' שוכן בנפשו. גם בעולם יתחזק לבוש ההוא והבן.
50
נ״אועם האמור ביארו המפרשים מאמר הדרדקי המובא לעיל. א"ב, אלף בינה, היינו למוד תורה ובזה מאיר וי"ו של שם. ג"ד, גמול דלים, היינו צדקה וגמילות חסדים אשר בזה מאיר ה' אחרונה ואז ה"ו שמו של הקב"ה, וזה שארז"ל כל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה כי לבוש זה אינו נמשך אלא דוקא מחיבור ה"ו כאמור ובזה"ק ביארו שגם גאולה העתידה לא תהיה זולת ע"י הארת ב' אותיות אלו, וע"ז נאמר (ישעיהו נה, יב) כי בשמחה תצאו ענין שמחה היא מדה מן ה' אחרונה כי שם היא מדת השמחה כי ענין השמחה היא במי שחסר ואח"כ נתמלא ונעשה שלם מחסרון זה הוא שמח ולכן מדת השמחה בה' אחרונה שהיא בחינת ירח, ועוד נאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך היא מדת וי"ו של שם בחינת אור הגנוז, נמצא הגאולה יבא ע"י הארת ב' אותיות אלא שהם בחינת אור ושמחה, וזה מאמר הנ"ל אור זרוע לצדיק היינו ע"י מצות שבין אדם למקום אשר שרשם מן וי"ו של שם זוכה לבחינת אור, ולישרי לב שמחה היינו ע"י מצות שבין אדם לחבירו זוכה לבחינת השמחה, וזהו שאמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה כו' זה דברי נזר הקודש ז"ל.
51
נ״בוהנה מבואר בספרים יראה אותיות ראי"ה, כי אשר יראת ה' בלבו רואה ומבחין כל מעשיו ועניניו, משא"כ מי שאין בלבו יראת שמים טח עיניו מראות. ובזה יבואר פסוקים בשמואל במעשה דשאול עם נערו שהלך לבקש האתונות ואמר לו נערו שילכו לעיר הרואה והשיב לו שאול הנה הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלהים ואמר לו נערו הנה נמצא בידי רבע שקל כסף כו' לנביא היום יקרא לפנים הרואה ופירש"י זהו דברי כותב הספר ע"ש. וצריך ביאור, מדוע זאת לפנים קראו לנביא רואה, וגם לאיזה צורך הודיענו זאת. ונבין זאת ע"פ דברי המדרש רבה (בראשית רבה מט, ב) וז"ל: בתחלה נגלה סוד ה' ליראיו ואח"כ לישרים שנאמר ואת ישרים סודו ואח"כ נגלה לנביאים שנאמר (עמוס ג, ז) כי לא יעשה כו' כי אם גלה סודו וכו'. ופירשו המפרשים, כי בהתמעט הדורות לא היו כדאים כל כך לשיתגלה סוד ה' לכן בתחלה היה די ביראת ה' ואח"כ להיות ירא וגם ישר דהיינו בין אדם לחבירו כמו שדרשו רז"ל על פסוק ועשית הטוב והישר, ואח"כ לא נגלה אלא לנביא גמור אשר הוא ראוי להשראת השכינה.
52
נ״גומובן היטב עם דברינו, כי בתחלה שהיה הדור ראוי לכך מי שהיה מתחזק ביראת ה' שהיא בה' אחרונה מיד נגלה לו סוד ה', ואח"כ שלא היו כדאים כל כך לא נגלה זולת לישרים, ר"ל שאחר שהחזיק ביראת ה' עלה עוד יותר למדת הצדקה וגמילות חסדים שהוא למעלה מיראה והוא ג"כ בה"א אחרונה כמו שנתבאר לעיל, וזהו ישרים, דהיינו מצות שבין אדם לחבירו, ואחר כך לא נגלה הסוד זולת לנביא שהוא אשר עלה במעלות בהאיר וי"ו של שם ובמדות שבשם עד שזכה לנבואה, והנה במה שארז"ל בברכות (דף כ"ז:) אחר שהעבירו רבן גמליאל מנשיאות למאן נוקים נוקים לר' יהושע בן חנניא בעל מעשה הוא פירש"י ז"ל שהוא בר פלוגתא דרבן גמליאל וחלשא דעתיה דרבן גמליאל, והגאון בעל מנחת יעקב פירש כי ארז"ל מי שיודע שם המפורש אסור לו ליהנות משל אחרים שנאמר (תהילים ט, יא) ויבטחו בך יודעי שמך שמי שיודע השם צריך לבטוח בה' לבדו, אכן הנשיא אם היה עני גדלוהו משל אחיו, ונודע כי ר' יהושע בן חנניא היה יודע שם המפורש, וזה בעל מעשה הוא ואסור ליהנות מאחרים ואי אפשר שיהיה נשיא כי היה עני ואי אפשר לגדלו משל אחיו.
53
נ״דולסבה זו ארז"ל (נדרים ל"ח.) הנביאים עשירים היו, כי הנביאים ע"י שם המפורש היו מעלים נפשם מעולם לעולם עד שקבלו הנבואה, ולכן אי אפשר בלעדי עשירות שלא יצטרכו לאחרים, והנה בענין שאול שנאמר ותשורה אין להביא ופירש"י ז"ל שלא היה שאול מכיר בשמואל והיה סבור שהוא מקבל ממון, וקשה איך טעה בזה שהנביא יהנה משל אחרים הא הנביא אי אפשר בלעדי שם המפורש, לזה בא הכתוב לתרץ לנביא היום יקרא לפנים הרואה, ר"ל מה שקורין עכשיו למי שנגלה לו סוד ה' נביא זהו דוקא היום שאין נגלה הסוד אלא לנביא, אבל לפנים בימי שאול היה נגלה סוד ה' לירא לבד כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים כה, יד) סוד ה' ליראיו אף שלא היה במדרגת נבואה ולא ידע כלל שם המפורש לכן היו קוראין אותו רואה כי יראה אותיות ראיה כמש"ל, ולכן היה סבור שאול אולי גם שמואל לא ידע השם ונהנה משל אחרים והבן.
54
נ״הובזה מובן משארז"ל (שבת צ"ב.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכולם ממשה. והקשו המפרשים, מנלן ממשה, דלמא מעשה שהיה כך היה. עוד הקשו הלא משה רבינו ע"ה נתעשר מפסולתן של לוחות וכבר שרתה עליו שכינה. ועם האמור יובן, כי הנביא הוכרח לידע שם המפורש שעל ידו יעלה נפשו במעלות העליונים לקבל הדיבור נבואיי ולכן אסור לו ליהנות בשום ענין משל אחרים, לכן הוצרך לו להיות חכם מכל דורו בלי יצטרך לאחר ללמדו חכמה להשלים חסרונו, וכן להיות גבור שלא יצטרך לעזרת אחרים לפרקים וכן להיות עשיר וכאמור.
55
נ״ואמנם משה רבינו ע"ה, אף שמפסולתן של לוחות נתעשר והשכינה שרתה עליו מכבר, אין בזה תימה, כי נבואת משה רבינו ע"ה היתה תורה, ויש חילוק בין תורה לנבואה, כי דיבור נבואיי בשמים היא כמש"ה (תהילים כה, יד) לעולם ה' דברך נצב בשמים והנביא היה צריך לעלות אל הדיבור לשמים ע"י שם המפורש, משא"כ התורה אינה כך אלא ניתנה לארץ כמו שארז"ל (בבא מציעא נ"ט:) אין משגיחין בבת קול לא בשמים היא כו' כבר נתנה לנו. נמצא בהיות הדיבור בא לאזני משה רבינו ע"ה לזה העולם לא היה צריך לידע שם המפורש, אך אחר שנתנה לו התורה אז ממילא נתגלה לו השם ואז ציוהו הש"י לעלות לשמים ואז הוצרך להתעשר ונתעשר מפסולתן של לוחות קודם עלותו לשמים, משא"כ הנביאים הוצרכו לעלות אל הדיבור הוצרכו להיות עשירים קודם ששרתה נבואה עליהם. וזהו שאמרו וכולן ממשה, ר"ל כל הנביאים ממשה הם יונקים ונשתלשלו ממשה רבינו ע"ה בעלה ועלול וא"כ היות מדריגת משה רבינו ע"ה תורה וממנה נשתלשל נבואה ובהשתלשלות נקטן הענין ואינו רק ערך נבואה שענינה הוא לעלות אל הדיבור לכן צריכים הם להשתלם בג' אלה המדות טרם שרתה שכינה עליהם ודו"ק.
56
נ״זונחזור אל הענין שאמרנו. הכלל בעבודת ה' להכין לבו טרם תפלתו, וטרם כל דבר צריך ליכנס בה"א אחרונה ע"י המדות המושרשים בה ומשם מאיר בו' של שם כמו שנתבאר לעיל ואז נעשה שם קדוש אלו"ה ללבוש כדי שיפחדו החיצונים ולא ישתוקקו אל הקדושה ההיא, וזהו ענין הפסוק לא יחמוד איש את ארצך וכו'. והנה שרה אמנו נביאה היתה והיה לה לבוש אלוה עד שלבוש הזה הסתיר הקדושה אשר בקרבה מכל רואיה עד שאפילו אברהם אבינו ע"ה לא ידע ערך נבואתה עד אמר לו ה' כל אשר תאמר אליך שרה כו' וארז"ל לקול רוח הקודש שבה, ואברהם אבינו ע"ה לא ידע מתחלה שדבריה דברי נבואה היות קדושתה היה מלובש במלבוש זה ומוסתר לא תשורנו עין רואה ובהיות לה הלבוש קדוש הזה ברחו מנשמתה כל רע ולזאת לא עלה חמדת יפיה בלב אדם כי לא יחמוד איש כו' כי הגשמי נמשך מהרוחני ואין שום חמדה לקדושה המלובש בלבוש זה אדרבה נופל פחד עצום על כל הרואים.
57
נ״חואמנם, כל זה בהיותם בארץ ישראל וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אכן כאשר הקריב לבוא מצרימה, והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ואז נתמעט קצת הלבוש ההוא ואז נתגלה לאברהם אבינו ע"ה תוקף קדושתה ומדריגתה של שרה ומזה הבין שאין לה כל כך לבוש ההוא ואז ירא פן יחמדו המצרים יפיה. ולז"א הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, על דרך שפירשו המפרשים שקר החן והבל היופי ואי תקשי הא מצינו בתורה שבח כמה צדקניות שהיו יפת מראה, לזה אמר אשה יראת ה' היא תתהלל, ר"ל שאין הכוונה בשבחן היות יפיים בגשמיות אלא ברוחניות היותן יראות ה'. ולז"א גם כאן, הנה נא ידעתי כו', ר"ל עכשיו נתגלה לי רוב צדקתך וא"כ יש פחד והיה כי יראו אותך המצרים כו' ולזאת הוכרח לומר אחותי היא ופרעה הבין זאת לכן לא שאל לאברהם מדוע עשה זאת ולא הוצרך אברהם אבינו ע"ה להגיד לו הטעם.
58
נ״טאכן, גרר הוא ארץ ישראל, וכמו שפירש"י על פסוק גור בארץ הזאת שאתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, נמצא בהיות אברהם אבינו ע"ה ושרה בגרר היה לשרה לבוש הזה ולא היה פחד זה, וקשה למה הוצרך לומר אחותי. אכן, נודע כי קדושת המקום תתקלקל ע"י השוכנים בתוכה כמ"ש האר"י ז"ל שלא היו יכולים העכו"ם לשלוט בירושלים ובארץ ישראל כי יש תחום אלפים אמה שאין השרים רשאים ליקרב שמה עד שגרמו ישראל בחטאיהם ונסתלק הקדושה משם ואז שלטו בה אויבים ע"ש. ולכן חש אברהם אבינו פן לרשעת אנשי גרר נסתלק מהמקום ההוא בחינת יראת ה' ושוב אין שם לבוש ההוא לשרה, וזה ששאל אבימלך מה ראית ממנה כי עשית הדבר הזה הרי כאן יש הלבוש, לכן השיב כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, רצה לומר חוששני פן נתקלקלו והבן.
59
ס׳והנה ענין לבוש הנ"ל המסתיר קדושת הנשמה מכל רע ומעיני רואים, עוד זאת צריך הסתרה אפילו מעצמו של אדם בל יראה בעצמו מעשיו הטובים כמאמרם ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הוי בעיניך רשע, וכמו שפירשו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כידוע. ובל יפול בלב אדם שום התנשאות על מעשיו הטובים כי ההתנשאות הוא קליפות, והלבוש הזה משמרו ומסתירו מהרע הזה, ולכן כל הדברים הטובים אינם באים אלא בהיסת הדעת.
60
ס״אוזהו ענין יעקב אבינו ע"ה שלא קיבל הברכות אלא בהיסח הדעת ופחד והכנעה והוצרך לומר אנכי עשו, וכאלו עשו ראוי לברכה ולא הוא. וזהו ענין מאמרם ז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין. וענינו הוא עם מ"ש בעץ חיים שער טנת"א ענין החושים ראיה שמיעה ריח דיבור, כי הראיה נמשך מחכמה והוא החוש יותר עליון, ואמנם בחי' הכתר הוא בחינת הגלגולת ולרוב העלמו אין חוש נמשך ממנו, ובחינה זו נקרא סמוי מן העין, כי הוא למעלה מחוש הראות, וזה סוד אל תקרי עלי עין אלא עולי עין (ברכות כ' ע"א), ר"ל שנתעלה במדרגתו למעלה מבחינת עין ואין עין שולטת בו, וזהו ענין יוסף שמתעלה בוי"ו של שם בסוד הדעת עד הכתר וזה עולי עין והבן.
61
ס״בוידוע, כי את זה לעומת זה כו', ואפילו בבחינת חכמה נאמר חכמים המה להרע אבל למעלה מחכמה שהוא מקום שאין העין שולט שם אין שום אחיזה לרע ולכן רישא דעשו טמון בעטפא דיצחק. וברכת האבות היה משם ולכן הברכה שברכו יצחק ויעקב לבניהם היה ע"י כהיות עינים להורות שהברכה היה בדבר הסמוי מן העין למעלה מחוש הראות שהיא בחינת הכתר מקום שאין שום אחיזה אפילו משהוא לעשו. ונודע מהאר"י ז"ל כי עין בגימטריא ק"ל ע"ש באורך, וזה ירמוז הקל קול יעקב, ר"ל בזמן שקול יעקב אינו רק בחינת ק"ל דהיינו חוש הראות ועדיין אינו סמוי מן העין אז הידים ידי עשו כי יכול עדיין עשו לשלוט, ועל זה דרשו רז"ל בזמן שהקול קול יעקב, ר"ל מלא בוי"ו שהוי"ו מתעלה בסוד הדעת עד הכתר אז אין ידי עשו שולטות כי בכח בחינה זו עשו נכנע ועבד עבדים.
62
ס״גובזה יובן המשך הפרשה. אמר, ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כדי שיבא יעקב ויטול הברכות ויהיה הברכה סמוי מן העין ובהיסח הדעת כאמור, והיה הברכה ויתן לך האלהים מטל השמים, ר"ל שהברכה היא ברכה רוחניית במדריגה עליונה ועד שם נתעלה יעקב ומשם קיבל ברכתו ומרב טוב וברכה אשר למעלה נמשך ג"כ משמני הארץ ורוב דגן ועי"ז יעבדוך עמים כו' הוי גביר כו' כי מאחר שהברכה נמשך ממקום גבוה אשר אין שם אחיזה לעשו אז בכח זה עשו עבד למו, וכאשר בא עשו ויחרד יצחק ורצה לקללו עד שאמר לו ה' שלא יקלל אז הבין יצחק כל הענין כי חפץ ה' בברכה זו ושתהיה בהיסח הדעת וסמוי מן העין אמר בא אחיך במרמה פירוש בחכמה ועי"ז לקח ברכתך דדוקא באופן זה צוה ה' אלי הברכה הגמורה בכל אופן נאות.
63
ס״דוצעק עשו ברכני גם אני ואמר לו הן גביר שמתיו לך, ר"ל מה פעולה לך בברכה אחר שברכתו ממקום גבוה והוא לך גביר, ואמר ועשו הלא אצלת לי ברכה, ר"ל הרי אמרת הקל קול יעקב אז ידי עשו שולטין וא"כ השארת לי ברכה בעת שלא יהיו ישראל כדאין כל כך, ועל זה אמר לו יצחק שהאמת כדבריו הנה משמני הארץ כו', ר"ל אין לך רק ברכה גשמית תחתונה כי עכשיו אין הברכה סמוי מן העין, כי ידוע כי לעשו ברך ומטל השמים מעל, ר"ל בהיותך צריך להשפעת טל השמים להשפיע לארץ יושפע מהטל ג"כ לארץ, אבל הוא מעל, ר"ל שאין בכחך להגיע עד לשם רק אתה תהיה למטה וטל השמים יהיה מעל ויושפע עליך קצת, משא"כ בברכת יעקב לא אמר מעל כי יעקב עלה לשם.
64
ס״הואת אחיך כו' אכן והיה כאשר תריד כו', הנה כתבנו במקום אחר בהתנבא יחזקאל על מפלת צור כתיב צר חסר וא"ו, וסמוך למפלתה כתיב צור מלא ואמר עליה ותמלאי ותכבדי כו' פירש"י ז"ל לפי שצור יושבת על הים דימה אותה לספינה שמלאוה הרבה מאד עד שעי"ז נטבעת בים. וביארנו במקום אחר ענין זה עם אמרם ז"ל (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ר"ל שאותיות שמה קיבלו המילוי ועי"ז רב כחה כנודע, וידוע היות הרע מכלה את עצמו כי המדרגה הגבוהה שבקדושה בחי' כתר הוא בקליפה אותיות כרת, ולכן כשרוצה הרע לקבל מדרגה הגבוהה נכרתת ולכן אין לה ראש שהוא כתר כי בחינה זו הוא כרת אצל הרע ונכרת לגמרי, ולזה כשקיבלה צור המילוי אז צר במילוי צד"י רי"ש עולה תריד, ואח"כ רוצה לקבל עוד מילוי יותר ולהיות צור מלא ו' אז נעשה גימטריא כר"ת וכאשר נתמלאת נכרתת לגמרי, ולזה נדמה הרע לעלוקה אשר משתוקק למצוץ דם האדם ומוצץ עד שנתמלאה כולה מדם ואז מתה, כך ענין הרע כאשר נתמלא כולו אז נכרת והרע מכלה את עצמו.
65
ס״וובזה מובן מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח.) אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי אם כולו זכאי מוציאין כל הניצוצות מהרע, ואם כולו רע אז הרע מקבל כל המילוי עד האפשרי באין מוחה וממילא נכרת כאמור והבן. וז"ש יחזקאל בנבואתו למפלת צור מלא וי"ו ואמר עליה ותמלאי, ר"ל שקבלת המילוי כולה, ועי"ז ותכבדי, עי"ז בא לה כליון. נמצא שעיקר התנשאות צור אינה רק בהיותה מקבלת המילוי עד שתהיה גימטריא תריד וכאשר רוצה להתמלא יותר אז כלתה לגמרי, וזהו הרמז והיה כאשר תרי"ד אז ופרקת עולו. והנה אמר הכתוב (דניאל יב, יב) אשרי המחכה ויגיע, ר"ל אף שיהיו אז צרות אשרי למי שסובל ועי"ז מגיע לקץ הגאולה. וז"ש והיה, ר"ל שמחה יהיה כאשר תריד כאשר צור תתמלא עד גימטריא תריד זהו שמחה כי תרצה אז לקבל תיכף אות הוי"ו ואז יבא בודאי הגאולה בב"א.
66
ס״זתקסד
67
ס״חויהי אך יצוא יצא וכו' כשמוע עשו כו' ויאמר ברכני גם אני כו' ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי כו' ויאמר הלא אצלת לי ברכה. יש לדקדק, מאי נפקא מינה אם עקבו פעמים, ותו ח"ו לעשו שיקפיד על לקיחת הבכורה והכתוב מעיד עליו ויבז עשו כו', ולמה א"כ רגל על לשונו כאן ענין הבכורה. ובמדרש רבה את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח ברכתי ושתקתי לו, בתמיה, משמע דחד באידך תלוי ובאמת ידענו כי עשו היה מקפיד על הברכה לבד. ותו אומרו ויאמר הלא אצלת לי כו' למה הפסיק בתיבת ויאמר באמצע דברי עשו וג"כ מיותר כי הלא הכל מאמר עשו, גם מה לשון אצלת ובמדרש רבה עמדו בזה ע"ש. ויען יצחק ויאמר הן גביר שמתיו לך כו' ויאמר עשו כו' וישא את קולו ויבך (יש לדקדק מדוע לא בכה מיד) ויען יצחק ויאמר הנה משמני הארץ כו' והיה כאשר תריד כו'. צריך לדקדק מדוע כהו עיני יצחק כדי שיטול יעקב את הברכות, מדוע לא נתן ה' בלב יצחק לברך את יעקב כאשר אחרי בוא עשו מבואר במדרשות שרצה יצחק לקללו עד שצוהו ה' בלי לקללו ואמר גם ברוך יהיה.
68
ס״טלבאר כל זה נקדים מש"ה ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות ויברכהו, ובמדרש רבה (בראשית רבה סה, כב) ולא הכירו בשעה שהיו רשעים יוצאים ממנו לא הכירו ע"ש. והענין ביארו המפרשים כי ודאי היה יצחק אבינו ע"ה צופה ברוח הקודש ובפרט בבואו לברך את בנו לפני מותו ודאי נתלבש ברוח הקודש וא"כ היה משיג שהוא יעקב, אלא לפי שהיה רצון מה' לברך את יעקב לכן נתלבש אז יעקב אבינו ע"ה בדמות עשו היינו שצפה אז ברוח הקודש הרשעים שיצאו ממנו שאינם ניכרים בישראל כי הם דומים לעשו ועי"ז היה סבור שהוא עשו. והנה מה שחפץ יצחק ע"ה לברך את עשו ביארו קצת מהמפרשים ז"ל שהוא ברכת עולם הזה כמו שמצינו בכל אותה ברכה ויתן לך מטל השמים ורוב דגן כו' יעבדוך עמים כו' הכל מעניני עולם הזה ולסבה שידע יצחק שעולם הבא מגיע לחלקו של יעקב ואין לעשו בעולם הבא כלום, לזאת לרוב צדקתו של יצחק שעבד את ה' עם היותו כל ימיו בגירות ויסורים היה חפץ שכל זרע יעקב יעבדוהו ככה ולא יטלו מעולם הזה כלום וישאר להם הכל לעולם הבא בשלמות ולכן לא עלה בלבו כלל לברך את יעקב מאחר כי ברכת עולם הזה אין שייך לו ועולם הבא אין תלוי בברכה אלא בעבודה לבד. אבל לעשו חפץ לברך להיותו יודע כי בלאו הכי אין לו בעולם הבא כלום ויהיה לו עכ"פ עולם הזה, כל זה עלה בלב יצחק אבינו ע"ה.
69
ע׳אכן, יודע ה' ימי תמימים כי לא כל אדם יוכל להיות כיצחק והעוני ויסורין מעבירין על דעת קונם לזאת מההכרח שיהיה להם מעולם הזה קצת שיהיה להם די סיפוקם לעבודת ה' ומעט עולם הזה הוא כפרוזדור לעולם הבא באופן שצריך גם ליעקב וזרעו עולם הזה, אכן אם יברך יצחק ליעקב ברכת עולם הזה א"כ ברכתו לא תשוב ריקם ויהיה להם עולם הזה עד שיהיה אי אפשר לענשם בעולם הזה וישאר ענשם ח"ו לעולם הבא, ממילא ממה נפשך לא היה טוב לזרע יעקב הן אם יברכם יצחק ברכת עולם הזה הן אם לא יברכם, ומי כהחכם יודע פשר כה' אלהינו הוא עשה פשר דבר כענין ממוצע בין ב' דברים אלו כאשר יתבאר.
70
ע״אוהוא, כי חקרו הקדמונים ענין העכו"ם התלוים במזל, ולפעמים מתגבר מזל אומה אחת ויש לה עליה, והנה עם היות המזל כולל כל האומה שכולה שייכה למזל אף על פי כן אנו רואין שאין כולם שוין ויש בהן עניים ועיקר המזל רק על איש א' מהם הוא המלך ומעט מזה להשרים שתחתיו ומעט מן המעט ליתר ההמון, ואמרו כי אעפ"כ המזל מיטיב לכולם כי הטובה הכללית הנוגעת לכלל האומה כולם נהנים ממנה והמזל הפרטי אי אפשר להיות לכולם בשוה ועכ"פ מהטובה הכללית כולם נהנים אחד מהם לא נעדר בהיות מלכה ושריה ממנה. משא"כ האומה האחרת אשר אין לה שייכות אליה ואל מזלה אינה נהנית אפילו מטובה הכללית בהיותה משועבדת לאומה ומלך אשר אין להם שום שייכות אליה. ולזאת, כן הוא גם בישראל, אשר אינם תחת המזל והכל תלוי במעשיהם אזי בזמן שהם בטובה אי אפשר שיהיה הטובה שוה לכל פרטי האנשים ולא יחדל אביון מקרב הארץ אף על פי כן בהיותם מושלים וממנו מלכיו ושריו וכהניו אזי הטובה הכללית מגיע לכולם כקטן כגדול.
71
ע״בוהנה נודע ענין הבכורה שניטלה מראובן וניתנה ליוסף מבואר בזה"ק (זהר ח"א רכ"ב:) כי לפי מחשבת יעקב אבינו ע"ה דשוי רעותיה ברחל מגיע הבכורה ליוסף אלא שמצד המעשה היה הבכורה לראובן, לכן בחללו יצועי אביו חזרה הבכורה ליוסף. והיינו, כי כל מעשה הנעשה בארץ יש לה שורש בכל עולמות אבי"ע אשר כללותה שכל ומחשבה דיבור ומעשה, לכן בהשתלשל הדבר ההוא הנעשה בארץ מעולמות העליונים אם נתאחדו בה כל חלקי אבי"ע, כגון אילו היה בכורת ראובן גם מעולם המחשבה כמו מעולם המעשה אזי נקבצו באו למעשה כל חלקי העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ביחד ונתאחדו בה אז בודאי לא יוכל לבכר לאחר כי זה דבר שאי אפשר. רק מאחר שבהשתלשל ענין הבכורה לא היו כולם באחדות אלא נתפרדו ונחלקו בזה העולם שמעולם המחשבה נמשך ליוסף ומעולם המעשה נמשך לראובן. וידוע כי כל מחשבה היא בכח, וכל מעשה הוא בפועל, נמצא היה אצל ראובן מציאות הבכורה בפועל והעדר הבכורה בכח מצד המחשבה, וביוסף היה מציאות הבכורה בכח כמו כל דבר שהוא בכח דהיינו שעכשיו אינו רק בכח ועתיד לצאת לפועל ע"י סבה, לכן נשארה הבכורה ביד ראובן במקום שהיתה בפועל, רק העדר הבכורה שהיתה אצלו בכח יצאה לפועל ע"י סבת חללו יצועי אביו ואז יצאה לפועל אצל יוסף במקום שהיתה בכח והבן.
72
ע״גוזהו ג"כ ענין מכירת הבכורה ליעקב, דלכאורה תמוה וכי דבר הנמכר הוא, אלא לפי שמצד המחשבה היה יעקב בכור משל לשפופרת כו' וכוונת אביו ואמו בתפלתם ובזווגם היה בשביל זרע הטוב רק שביציאה קדם עשו כענין קליפה קדמה לפרי והיה עשו בכור בפועל ויעקב בכח, לכן בהגיע הסיבה שהרשיע עשו הרבה וגם ביזה את הבכורה וכפר בתחיית המתים ועבר באותו יום כמה עבירות ויצא לתרבות רעה חזרה לה הבכורה למקום שהיתה בכח ויצאה לפועל ונשאר יעקב בכור בכח ובפועל ובעשו יצא העדר הבכורה לפועל.
73
ע״דועתה מובן ענין פשר דבר אשר עשה ה' בענין הברכה ונתן בלב יצחק שלא לברך ליעקב בברכת עולם הזה כי אליו מגיע רק ברכת עולם הבא וכאמור, רק להיות שצריך לצדיקים מעט עולם הזה לבל יעבירום עוני ויסורין מעבודת ה' נתן בלב יעקב ליקח הברכה במרמה וסבר יצחק שמברך לעשו והיה צופה באותו הפעם ברוח הקודש שלו רשעי הדורות העתידים לצאת ממנו ועי"ז סבור שהוא עשו ואליהם המשיך הברכות. נמצא יש כאן ג' חלוקות כי עשו וזרעו יש להם הברכות בכח כי מחשבתו היתה על עשו, ורשעי הדורות שיצאו מיעקב יש אצלם הברכה בפועל כי נתלבש אז יעקב בשעת ברכתו באלו ולהם המשיך הברכה בפועל, וצדיקי הדורות אין להם הברכה לא בכח ולא בפועל כי הם נתרחקו ונעלמו אז מיעקב אבינו ע"ה בשעת הברכה ולא המשיך אליהם הברכה כלל ואין להם בעולם הזה רק טובה הכללית של כללות ישראל בהיות ידם למעלה ואז גוף הברכה בפועל נתונה ביד הרשעים כמש"ה (תהילים עג, יב) הנה אלה רשעים ושלוי עולם כו' ואמר ומשלם לשונאיו כו' ולהם טובה הפרטית ככל ברכת יצחק אבל הכשרים אינם נהנים רק מטובה הכללית ודי להם בזה כדי שיוכלו לעבוד ה'.
74
ע״הועתה מובן היטב פסוקי הפרשה. כי באמרו בא אחיך כו' בא עשו לטעון להחזיק לעצמו ח"ו הברכות ע"י שיושם אצלו בכח ואז ע"י סבה תצאנה לפועל, והסבה הוא אם יעזבו זרע יעקב ח"ו תורת ה', והביא ראיה ע"ז מענין הבכורה שעי"ז הוחזרה ליעקב לפי שהיתה אצלו בכח, ולז"א את בכורתי לקח ושתקתי לפי שהיתה אצלו בכח ועתה לקח ברכתי ואשתוק הלא מאותו טעם שלקח אצלי הבכורה אני אקח מאתו הברכה. ובא הכתוב לבאר כוונתו ויאמר כאלו אמר לשון כלומר, וירצה שכוונת עשו במאמר זה לומר הלא אצלת דייקא, ר"ל הלא במחשבה הבאה מאצילות דהיינו עולם המחשבה לי ברכה, ר"ל שהברכה שייך לי בכח וא"כ יש מקום ודרך בהגיע סבה שיוחזרו לי הברכות ומיושב לשון הלא שמשמע שהוא ודאי ודבר ידוע, ולדברינו ניחא.
75
ע״ואמנם כשמוע יצחק רשעת עשו ובזותו הבכורה שוב לא רצה לברך לעשו אפילו ע"י שום סבת חטא ישראל ורצה לדחותו, ולז"א הן גביר כו' ולכה אפוא מה אעשה דייקא כלפי שאמר עשו אצלת אמר הוא מה אעשה, ור"ל נהי שמאצילות שהוא בכח יש הברכה אצלך מ"מ במעשה נתונה ליעקב ותמיד נשאר הדבר במקום שהוא בפועל, ולפי שאז הבין עשו שאביו דיחהו בקש ושאין בלבו לברכו התחיל לבכות והתחיל לטעון עם אביו להפוך דעתו אליו, ולזה כלפי שאמר יצחק מה אעשה השיב לו הברכה אחת היא 'לך' דייקא, הלא בברכה זו אין אחדות שלא נקבצו באו לה חלקי המחשבה והמעשה ביחד אלא באו בפירוד לי בכח ולו בפועל א"כ ברכני גם אני, ר"ל יש בידך להטיל תנאי שע"י איזה סבה יוחזרו אלי.
76
ע״זוכראות יצחק טענותיו ובכיותיו הוכרח למלא רצונו והטיל תנאי זה ואמר ואת אחיך תעבוד כיון שאצלו הברכות הם בפועל רק והיה כאשר תריד זו הסבה וד"ל ונכון בעולם הזה, ועיין תשלום הדברים בפ' יתרו תקס"ד. חסלת פרשת תולדות
77