ערבי נחל, תולדות ב׳Arvei Nachal, Toldot 2
א׳תקסב
1
ב׳ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' כו'. לנוכח אשתו מיותר, ועיין רש"י. תו יש לדקדק, כי עקרה היא אין לו ביאור, והוה ליה למימר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק כו'. עוד הקשו המפרשים במ"ש רש"י לו ולא לה שאין דומה כו' והרי ארז"ל (תענית כ"ה:) גבי רבי אליעזר שאמר כ"ד רננות ולא נענה ורבי עקיבא נענה לא מפני שזה גדול מזה אלא מפני שזה מעביר על מדותיו כו' ופירש בע"מ דר"ל לפי שהיה בן גרים והוצרך לשבר טבעו ומדותיו יעוי"ש, הרי משמע איפכא דתפלת צדיק בן רשע עדיף להתקבל. עוד יש לדקדק בלשון רש"י שכתב שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', איפכא הוה ליה למימר, שאינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק דהוא עדיף. תו יש לדקדק במה שסיים רש"י לפיכך לו ולא לה, שהוא שפת יתר ולשון כפול. גם יש לדקדק באומרו ויעתר, וארז"ל (סוכה י"ד.) למה נמשלה תפלת צדיקים כעתר מה עתר כו' כך תפלת צדיקים מהפכת מדת הדין למדת הרחמים, למה קא משמע לן קרא דבר זה דוקא כאן, והלא גם אברהם ושאר צדיקים התפללו ולא קאמר האי לישנא. עוד יש לדקדק, באמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, משמע דיותר בחרה בהעדר בנים מצער העיבור, ובודאי צדקת זו לא עלה זאת על לבה.
2
ג׳ולבאר זה נקדים פסוקי ואתחנן אל ה' בעת ההוא כו' רב לך כו', פירש במדרש רבן של נביאים אתה. והוא תמוה, כלפי לייא, וכי בשביל שהוא רבן של נביאים לא יעתר ה' לתפלתו. והנלע"ד בזה עם משארז"ל בחולין (חולין ס:) יצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע ולא צמחו עד שבא אדם ובקש רחמים וירדו גשמים וצמחו מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, רב נחמן בר פפא הוה ליה האי גינתא רמי ביה ביזרני ולא צמחו בעא רחמי ואתא מטרא וצמחו אמר היינו דרב נחמן שהקב"ה מתאוה כו' (שם). ויש לדקדק, איך יהיה רב נחמן כמתפאר ח"ו.
3
ד׳ונראה לי עם מה שחקרו הקדמונים בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה. הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהוא כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא. התירוץ הב', כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים ומאתו נשפע לעולם כל טוב, רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות ובכולם יש בתי דין ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צנורות שהם אותיות קדושים והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו והיינו קלקול הצנורות ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש וניתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה ומיד בא אליו השפע מעצמו. והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר וכמש"ה (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קראם רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם כי הקב"ה חפץ בדברם אליו, משא"כ לתירוץ הב' מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא.
4
ה׳ואמנם ב' התירוצים אמת הם, כאשר נראה בבן הקטן המבקש מאביו את אשר יבקש ויבך ויתחנן לפניו על דברי שטות כדרך הקטנים ונלעג לשון אין בינה והמבוקש ההוא לשחוק וקלס בעיני אביו רק היה לו לנחת דברי בנו הקטן אליו ואת תחנוניו ומשהה מלמלא לו מבוקשו מאחר שהמבוקש הוא דבר שטות שמוכרח למלא רצונו מאהבתו וחמלתו עליו, ומשהה הדבר בכדי שירבה להפציר בו כי יש לו נחת מדברי תחנוניו. ואמנם הבן הגדול אשר הוא חכם וחשוב גדול ובא באנשים הוא לא יבקש מאביו איזה מבוקש רק בהיות לו הדבר הכרחי וצורך גדול אי אפשר בלעדו, ויודע שאי אפשר לו להשיג הדבר ההוא זולתי מאביו, אז בהכרח בא לאביו לדבר לו ומיד כשמוע אביו את דבריו אינו מאחר אפילו רגע מלמלאות רצונו כיון שהדבר ההוא הוא הכרח גדול וכבודו הוא כבוד אביו, ועל בן כזה אינו מתענג כלל בבקשתו לפניו, רק מאחר שרואה ענין המבוקש ורב צורכו אליו מיד הוא ממלא לו בקשתו.
5
ו׳וכן הענין בצדיקים יש עובדים את ה' בקטנות ויש בגדלות, ר"ל כי הקטנות הוא כענין משארז"ל (פסחים ח:) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור, וכדומה לזה, הן הנה העובדים בשביל שכר עולם הזה או עולם הבא, והוא כאשר יתפלל להש"י על צורכו הנה גוף המבוקש אינו חשוב כלל בעיני ה' כי על צרכי עצמו הוא מבקש רק הש"י ממלא לו בקשתו לאהבתו וחמלתו עליו והש"י מתענג כביכול בדברו אליו ולכן לפעמים ישהה בקשתו כדי שירבה להתחנן אליו, משא"כ צדיק העובד את ה' רק בשביל כבוד הש"י וגדלו ואין מעלה בלבו בשום פעם ענין הצטרכותו ואינו עוסק כל ימיו רק להרבות כבוד אבינו שבשמים, הנה האיש הזה כאשר יבקש איזה בקשה מאת הש"י אזי בודאי הדבר המבוקש ההוא הוא ענין נוגע לכבודו ית"ש כי על הצטרכות גופו לא יבקש בשום פעם ונמצא ענין המבוקש אשר זה מבקש מהש"י הוא דבר הכרח לכן מיד ממלא מבוקשו, ומה שלא השיגו מיד בלי תפלה הוא כי אדם אין צדיק בארץ כו' וגרם איזה קילקול כל דהו באיזו צינור ונתעכב שפע ההוא ומיד בתפילתו תיקן הצינור ומשיג תיכף מבוקשו. וזהו ענין רב נחמן בר פפא דשדי ביה ביזרני, אשר מסתמא לפי האמת היה צדיק גדול ומילוי בקשתו הוא כפי תירוץ הב' אך לא רצה להחזיק טובה לעצמו לרוב ענותנותו אמר היינו דרב נחמן כפי התירוץ הראשון שהוא מילתא זוטרתא.
6
ז׳ובהיות כן לכאורה קשה על משה רבינו ע"ה שארז"ל (דברים רבה יא, י) שהתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן, והרי מבואר במדרש ילקוט שמעוני ח"א רמז תתי"ג שתפלתו של משה רבינו ע"ה בקעה רקיעים ובודאי אם היה איזה קלקול היה מתקן מיד בהתחילו בתחנונים והיה תמיד לזאת מקצר בתפלתו כענין שהתפלל על מרים וא"כ למה הרבה בתחנונים, דממה נפשך אם יש רצון מהש"י אז היה עושה פרי בתפלה ראשונה, ואם לאו מה יתן ומה יוסיף בריבוי התפלות הלא שינוי רצון לא יצויר. אך משה רבינו ע"ה לרוב ענותנותו שהיה עניו מכל אדם חשש אולי אינו רק במדריגה הקטנה ושייך ביה הקב"ה מתאוה לתפלתו כתירוץ הא' ואז צריך לריבוי התפלות והפצרות, לכן הרבה והפציר בתפלה. ולזה השיב לו הש"י רב לך רבן של נביאים אתה ואתה במדריגה גדולה ומזה תבין כי אל תוסף דבר אלי שריבוי התפלה ללא צורך וכאמור וק"ל.
7
ח׳והנה בענין תפלת יצחק שאמר הכתוב ויעתר שכולל ב' דברים, א' שהרבה והפציר בתפלה, שנית שנתמלא בקשתו כעתר שמהפך כו', וב' דברים אלו סותרים זה את זה, דמאחר שתפלתו כעתר והיה צדיק גדול א"כ אין צריך לריבוי התפלה, ובשלמא במשה רבינו ע"ה שהרבה בתפלה לפי שבאמת לא היה רצון מהש"י ע"ז לכן לא עשה פרי בתפלתו, משא"כ כאן דחזינן שהיה רצון מהש"י דהא לבסוף נעתר לו הש"י וא"כ למה הוצרך תחלה להרבות בתפלה מאחר שהוא היה צדיק גדול וכתירוץ הב' ולא שייך גביה למימר שהקב"ה מתאוה כו'. ויש לכאורה לטעות דרבקה לא היתה צדקת ח"ו רק כערך התירוץ הא', ולכן מצד שהקב"ה התאוה לתפלה לכן נתעכב המבוקש ההוא, אכן ח"ו לומר כן, דודאי גם היא היתה במדריגה הגדולה אך לפי דאיתא בזוהר (זהר ח"ב קפ"ד.) לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, ולכן דברי יתרו היו חביבים מאד לפני הש"י, ולכן מצד זה שרבקה היתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע היתה תפלתה חביב לפני הקב"ה ושייך גבה לומר שהקב"ה מתאוה.
8
ט׳והיינו דאמר ויעתר יצחק שנמשל תפלתו לעתר ואף על פי כן הרבה והפציר, ודברים אלו סותרים זה את זה. ומתרץ הפסוק בעצמו 'לנוכח אשתו' פרש"י שהיתה עומדת בזוית כו', ור"ל מצד שגם היא התפללה והקב"ה התאוה לתפלתה לכן גם תפלת יצחק נשתהה, ובל תאמר עדיין היה לו על פי תפלתו הראשונה להיות לו בנים מאשה אחרת, לזה דרשו רז"ל (בראשית רבה סג, ה) לנוכח אשתו שהיה מתפלל שכל בנים שיהיו לו לא יהיו אלא מצדקת זו.
9
י׳ואמר עוד: 'כי עקרה היא', ר"ל עיקר התפלה היה עליה כי היתה עקרה ולכן נשתהה מצד שהקב"ה מתאוה כו', וז"ש רש"י לו ולא לה הוא בדרך קושיא, ר"ל ח"ו שהיא לא נענית עבור שהקב"ה מתאוה לתפלתה והיה מדרגתה בקטנות, לזה תירץ לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', ר"ל שתפלת צדיק בן רשע חביב יותר לפני הש"י דאף שהוא במדריגת הגדלות אף על פי כן הקב"ה התאוה לתפלתה לפיכך לו ולא לה אבל לא שהיתה במדריגת קטנות ח"ו והבן.
10
י״אויתרוצצו, הנה הקב"ה השביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ, כי דבר הבא בעתו ובזמנו כבר נתלבש הדבר תוך הטבע ואין מונע ואין שטן ופגע רע לכן בא יבא הדבר ההוא בנחת ולא בצער, משא"כ אם ידחקו הקץ דהיינו שירבו בתפלה אף כי אל כביר לא ימאס ויבא הגאולה קודם זמנו יהיו הרבה מקטריגים ויהיה הדבר ההוא בהרבה צער ויסורין. והנה, כראות רבקה שיש לה צער אמרה בדעתה כי בודאי בא הדבר בלא זמן כי מצדה היה ראוי שיתעכב הדבר עוד כי הקב"ה התאוה לתפלתה ולא מיהר ההריון לבוא רק מצד הפצרת יצחק והיה הדבר קודם זמנו לכן היא בצער ויסורין וא"כ נתחרטה היא על שהתחילה מעיקרא בתפלה, כי אם היא לא היתה מתפללת כלל והיתה עוזבת כל המשא על יצחק לבדו היתה תפלתו הראשונה עושה פירות ולא היה לה צער ויסורין כיון שלא היה עיכוב מצד שהקב"ה מתאוה לתפלתה כו' בהיותה אינה רוצה להתפלל כלל. והיינו דאמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, ר"ל דעכשיו אני מבין כי לא די שלא תיקנתי בתפלתי אלא עוד קלקלתי דאם כן שהשם ית' מתאוה לתפלתי אני מוכרח עתה להתפלל על צער הזה, והיינו דקאמר ותלך לדרוש את ה', היינו להתפלל, כענין (ישעיה נה, ו') דרשו את ה' בהמצאו כו'.
11
י״בויאמר ה' לה שאין ענין צער זה כמו שהיא חושבת אלא היות שני גוים כו' ושני לאומים ממעיך יפרדו, פירש"י מן המעים הם נפרדים זה לצדקו כו', ירצה ע"פ מ"ש של"ה דמשום הכי הוכרח יעקב ועשו להיות תאומים בבטן א', כי רצה הש"י שיהיה יעקב כולו טוב ועשו כולו רע, וזה אי אפשר בהיות נתערב טוב ורע וכל ולד הנולד הוא ע"י תערובות דמים טהורים בדמים טמאים וכענין שכ' האר"י ז"ל (לקוטי תורה עה"פ) כי יעקב איש תם שנוצר כולו מן יו"ד דמים טהורים יו"ד פעמים דם עולה ת"ם ועשו נקרא מת שנוצר מן הרע של יו"ד דמים ע"ש לכן הוכרח שיהיו תאומים וימשוך יעקב ליצירתו כל הטוב ועשו ימשוך לעצמו כל הרע מהדמים. והיינו דקאמר 'ממעיך יפרדו', ר"ל ע"י המעים שלך יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו, ולכן היות התנגדות כזה בבטן א' שני הפכיים מן הקצה אל הקצה לכן מוכרחת לסבול הצער ההוא אבל לא תאמר שתפלתך גרמה, והבן כ"ז היטב.
12