ערבי נחל, וישבArvei Nachal, Vayeshev

א׳תקסג

ב׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. יש לדקדק כפל הלשון, ובמדרש רבה (בראשית רבה פד, ד) אברהם גייר גרים הדא הוא דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, יעקב גייר גרים דכתיב ויאמר יעקב אל ביתו כו', ביצחק לא שמענו כאן כתיב בארץ מגורי אביו מגיורי אביו ע"כ. והוא כענין אל תקרי מגורי אביו אלא מגיורי, ויש לתמוה למה הוציא המקרא מפשוטיה ומה ענין גרים לכאן. ורז"ל דרשו (בר"ר פד, ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים כו'. יש לדקדק מה ענין זה בכאן, ומדוע דוקא עכשיו ביקש לישב בשלוה. אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה כו'. ויש לדקדק מה חיבור אל הקודם ומה נפקא מינה בהודעת שנותיו היותו בן י"ז. מצורף לזה יבואר משארז"ל (נדה ע"ג.) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא כו'. וצריך ביאור, אם הוא צדיק גם בשאר דברים ודאי הוא בן עולם הבא, ואם הוא רשע מה בצע בתורתו ודואג ואחיתופל יוכיחו, גם מה הלשון אומרת מובטח לו כו'.

ג׳נקדים לבאר ענין סדום, ויגש אברהם כו' ונכתב בפ' וירא וע"ש מ"ש לתרץ קושית נזר הקודש על דברי המדרש רבה: לוט וצרפית אמרו דבר א' צרפית אמרה עד שלא באת אצלי היו שוקלין מעשי ומעשי אנשי עירי והייתי נחשבת לצדקת ועכשיו באת אלי להזכיר עוני, לוט אמר עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי אנשי עירי כו'. והקשה שם דאין זה שייך רק גבי בשר ודם, משא"כ הש"י ידיעתו מקפת ברחוקים וכולם כקרובים אצלו. תו קשה דבכמה מקומות מבואר דצדיק מגין על עירו או על ארצו כפי צדקתו, ואיך נאמר שנמשך ח"ו רעה מישיבת הצדיק בעיר. וביארנו שם להסביר תירוצו ע"פ משל. היוצא משם דכשהצדיק יושב בעיר אזי כל הניצוצות שמוציאין כל אנשי העיר ע"י מצות נדבקים כולם בהצדיק, וכמשל הבעטליר הא' ע"ש. והתקנה לזה כששומעים תוכחתו או שופט משפטן אזי כולם חוזרין לאנשים המוציאים, וג"כ מרויחים בזה שבאמצעות הצדיק עולים תיכף למעלה.

ד׳ויש לרמוז בפסוק פרשה זו ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסורים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה, שאין לזה ביאור עד שהוצרך התרגום לאפוקי קרא ממשמעותיה ולפרש על מימריה הוי מתעביד. ולדרכנו ירמוז, כי הניצוצות הם בבית הסהר ביד הקליפות, ויקרא ראש הקליפה בכל דור שר בית הסהר והניצוצות קדושות הם אסורים והצדיק נקרא יוסף כנודע שיוסף הוא הצדיק, ונודע ג"כ כי יוסף ליקט הניצוצות ממצרים כמש"ה וילקט יוסף את כל הכסף כו', וענין ליקוטו כי נשתדל במקום שאין אנשים, ולכן בכל מדינות מצרים כל מי שהיה עושה איזה מצוה השייך לבן נח והוציא איזה ניצוץ הכל הגיע אליו, נמצא לא נשאר בידם מאומה כאלו לא עשו כלל ורק הוא היה העושה, ממילא ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסורים של בית הסהר שכל הניצוצות הגיעו לידו שהוציא בצדקתו ואפילו כל אשר המה עושים הוא היה העושה ולא הם. וסיפר ענין זה על יוסף במצרים, וירמוז על כל צדיק וצדיק בדורו בהיותו משתדל במקום שאין איש. וביאורו של התרגום יש לפרש שהוא התקנה שאמר יתרו למשה רבינו ע"ה כפי שביארנו שם שאפילו המעשה אשר יודעים מעצמם לעשות יעשו הכל ע"פ הצדיק, וזהו וכל אשר המה עושים מעצמם שידוע להם, אפילו הכי על מימריה הוי מתעביד וק"ל.

ה׳הנה לפי הנ"ל האדם היושב בעצמו ואינו דבוק לצדיק וקדוש בישראל לצייתו ויורהו מדרכיו, עם היות שעושה מצות מ"מ אינו בטוח בעולם הבא כי פן כל הניצוצות קדושות ילכו להם אל הצדיק. אכן ארז"ל בזהר הקדוש (זהר ח"ג קנ"ז:) לזימנין בקרטליתא דעניא תשכח מרגניתא. הענין, כל א' מישראל יש לו אחיזה ודביקות נשמתו בתורה, יש אשר לו בית האחיזה בתורה מעט ויש מהרבה כפי כח השגתו, אמנם חלק של א' לא ימצא השני אף שהוא גדול ממנו כי הוא חלק של זה הקטן, ולכן לפעמים תלמיד חכם קטן יימר מלתא מה שלא יאמר הגדול ממנו, והיינו בקרטליתא דעניא תשכח מרגניתא, ורצו לשמוע תורתו עם היותו בגדר עני לנגדם כי זהו חלקו. ממילא הניצוצות שאדם מוציא ע"י לימוד תורה שמחדש לפי שכלו, אזי עי"ז בטוח שיש שכר טוב בעמלו, כי הניצוץ ההוא אי אפשר להתדבק בהצדיק כי הוא חלק הנוגע לנשמתו יהיה לו לבדו. ועז"א כל השונה הלכות בכל יום (כי צריך לתקן בכל יום ויום כנודע) אז מובטח לו שהוא בן עולם הבא עי"ז, משא"כ ע"י שאר המצות אף שעושה בכל יום אינו מובטח על עולם הבא פן הוא אינו עושה כלל רק נחשב למעשה הצדיק, אבל ע"י לימוד תורתו מובטח לו וכאמור וק"ל.

ו׳ובכן נבוא לבאר אלה מקראי קודש פסוקי הפרשה שהתחלנו. הנה, ענין האבות שהיו גרים תמיד נדים ונעים הוא ע"פ מ"ש באור החיים כי יש ב' מיני ניצוצות קדושות תוך הקליפה, א' הם שאינם כל כך בשביה והם יוצאים באמצעות הלידה כאברהם מתרח, ורחל ולאה מלבן, וכדומה. ויש ניצוצות קדושות הנדבקים ממש בקליפה ואי אפשר להם ליכנס בקדושה אם לא ע"י הצער והיסורין של איש יהודי אשר הוא בגלות תחת ידי העכו"ם המתיחסת לקליפה ההיא ע"ש שפירש פסוק (עובדיה א, כ) וגלות החיל הזה לבני ישראל אשר כנענים, ר"ל כי בכנען דבוקים הניצוצות קדושות עד מאד אי אפשר להוציאם רק ע"י צער ויסורין, והיינו לבני ישראל, הם הניצוצות קדושות, אשר כנענים, ר"ל שנחשבת כאלו הם כנענים כי הם דבוקים מאד ע"ש. ולזה האבות היו גרים שם בארץ כנען ולא היה להם שלום, כדי להוציא אלו הניצוצות הקדושות הדבוקים בכנען, ובהוצאות ניצוצות קדושות אלו אי אפשר שלא יצאה מהם עמהם מה מהקליפה מחמת רוב דבקותם ועי"ז נעשו גרים, כי מעט מהקליפה נהפך ונתבטל בניצוצות קדושות ההוא ונהפך לקדושה.

ז׳וזהו ענין בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שענין הגירות של יצחק היה עבור ארץ כנען ששם הניצוצות קדושות דבוקים מאד וצריך גירות, וע"ז שפיר דריש במדרש רבה אל תיקרי מגורי אלא מגיורי, ר"ל שהגירות שלו היה לצורך גרים. ואמנם בבוא יעקב מלבן והוצרך ללכת לארץ אביו מחמת שהוא ארץ ישראל וגם לקיים כיבוד אב, חשש לנפשו מאד, כי לרוב הענוה שבו לא היה נחשב בעיני עצמו למאומה נגד אביו ובפרט שאביו כבר פסק היצר הרע ממנו וכבר ייחד הש"י שמו עליו בחייו, וא"כ חשש יעקב מאד, כי אמר הן בהיותו בבית לבן במדינה אחרת הנה במקום שאין אנשים השתדל להיות איש ושם עשה חיל וקיבץ ניצוצות קדושות הרבה, משא"כ בהיותו אצל אביו אי אפשר לו לעשות שום מצוה כי כל הניצוצות קדושות ילכו אצל אביו. ועם היות שיעקב אבינו ע"ה המובחר שבאבות וכפי האמת בהיותו יושב אצל אביו אזי גם שניהם יעשו חיל, מ"מ הוא לרוב הענוה שבו עלה בלבו מורא זו, ולזה רצה יעקב אבינו ע"ה ליתן עצות בנפשו שגם בהיותו אצל אביו יוכל ללקט ניצוצות קדושות.

ח׳ולהסביר דבר זה צריך לבאר קצת. הנה כתבנו בפרשיות הקודמות איך העשר קדושות ניתנו באדם והם שכליות ומדות אשר בהם יעבוד את ה', וצריך האדם ליכנס בהן ממטה למעלה, וראשונה יכנס במדת המלכות ובה הרבה מדות ראשיתם הוא כבוד אל, ואח"כ יראה מלפני ה', ואח"כ צדקה וכל גמילות חסדים, ואח"כ מדיבור כאשר ביארנו שם באורך כי הדיבור של תפלה הוא דברים העומדים ברומו של עולם, כי המלכות נקראת עולם, והתפלה היא המדריגה העליונה שבה וצריך להקדים לה הכבוד לה' ויראה ויהיב פרוטה לעני והדר מצלי. וקרוב לענין זה ביארנו, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס יא, ב), הענין הוא, כי איש ההמוני לא יאמין בתחלת ההשכלה איך דיבורי התפלה עומדים ברום עולם ובונים עולמות וכל העולמות תלוים בזה, רחוק הדבר בעיניו, כי הלא דיבור בעלמא הוא אין בו גשם וממשי.

ט׳אך נשכילהו, דאדרבה, כל עוד שיותר הדבר רוחני תגדל כחו יותר, כאשר אנו רואין כי שוטרי המלך הם אנשים בריאים מאד בגשמיותיהם ורודים בעם, וממשלתם קטן מאד, והשר שעליהם אין גבורתו כל כך כי יותר דק הוא וחלש מהם, ולכן ממשלתו יותר מהם, וכן בריבוי מדריגות השררות עד המלך כי הוא הדק וחלש בטבעו יותר מכולם וממשלתו על הכל. וכן הוא ענין הלב המלך באיברים וחלש ודק שבכולם. ולכן מעט מהרוחניי גדול כוחו יותר ויותר מהרי ברזל ונחושת גדולים וחזקים, כי הרוחני החופף עליהם הוא קיומם ובלעדו יתבטל לאפס ותוהו. ומזה ראיה על התפלה, עם היותו הדיבור קרוב לרוחני המחשבה והכוונה שבו יותר רוחני, לכן כפי רוב רוחניותם תגדל כחם. ולז"א תדעו כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, כי נודע שעולם הבריאה חשוב יותר ויותר מיצירה, הנה הרים החזקים הם בחינת יצירה, ורוח החלש להיותו רוחני הוא בחינת בריאה, כי הרוחניות כחו יותר ויותר מהגשמי כעלה לעלול, וזה מגיד לאדם (מלשון מגיד לך הכתוב) מה שיחו מה כחו וכאמור וק"ל.

י׳הנה בכל מדות האלה נכנס במדות המלכות, ואח"כ יכנס האדם במדת היסוד ראשיתו הוא השלום כי כן כינוי מדה זו, וענינו באדם, כי אחרי שירא את ה' לא יתקוטט עם אדם וכבר תיקן דיבור שלו לא ידבר לשון הרע ממילא יהיה עי"ז אהוב לכל ושלום יהיה מכל עבריו מסביב, גם במדה זו תלוים כל מצות השייכים לברית הקודש. ואח"כ יכנס לבחינה שבמדה זו שנקרא טוב, והוא העולם התענוג שמי שבא עד שם מרגיש תענוג רב בעובדו את ה', והאיש ההוא זוכה לב' שלחנות. ולז"א (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, ר"ל כי מי שלא הגיע למדה זו חושש ה' מליתן לו טוב עולם הזה פן יערב לו טוב הזה ורם לבבו או יאכל שכרו בעולם הזה, משא"כ מי שהוא בעולם התענוג אזי כל טוב עולם הזה לאין נחשב לו נגד תענוג מצות ה' ונמאס בעיניו כל טוב עולם הזה ולכן אין חשש שיתקלקל האדם ויחמיץ ח"ו ע"י טוב עולם הזה ולכן זוכה הוא לב' שלחנות.

י״אולז"א תחת אשר לא עבדת כו', ר"ל ע"י שרם לבבו בטוב עולם הזה, היות לא השיג מתיקות ותענוג עבודת ה' בשמחה, ולכן מוכרח שיקבל גירות ולא יהיה לו טוב עולם הזה, כי אז יעבוד יותר את ה'. וזהו הביאור בברכת המזון ושלום וכן טוב ומכל טוב לעולם אל יחסרנו, ירצה, שאנו מבקשים יעזרנו ה' לבוא למדה זו אשר ראשיתה שלום, וגם נקרא כל כידוע, ונקרא ג"כ טוב לרוב התענוג אשר שם. וכאשר נרגיש תענוג זה בעבודת ה' אזי מכל טוב לעולם אל יחסרנו, ר"ל אף שיתן לנו כל הטוב השייך לזה העולם הגשמי אף על פי כן אל יחסרנו שלא נתקלקל עי"ז להיות ח"ו איזה חסרון בנפש ואז יתן לנו ה' ב' שלחנות וק"ל. ואחרי מדה זו יש עוד מדות רמות אשר צריך האדם לילך בהם ממדריגה למדריגה, ומי שהוא במדריגת הטוב שאמרנו בקל ללקט משם ניצוצות קדושות, כי נודע שעם כי את זה לעומת זה עשה ויש רע סביבות הטוב אבל מדה זו עולם התענוג איננו ברע כי אין ברע שום תענוג, ולכן הזוכה לשני שלחנות אזי מכל תענוג עולם הזה מוציא ניצוצות הרבה בקלות עבור כי אין רע דבוק במדה זו.

י״בואמנם האבות היה שורשם במדות גבוהות יותר מזה העולם התענוג כידוע. ואעפ"כ לא זכו לב' שלחנות, כי הוצרכו להיות גרים לעולם להוציא על ידי זה ניצוצות קדושות הדבוקים ברע כמש"ל בשם אור החיים. ולכן כאשר חשש יעקב אבינו ע"ה בהיותו יושב בארץ אביו אזי כל הניצוצות הקדושות ילכו לאביו עלה בלבו לישב בשלוה בתענוג עולם הזה ויוציא משם ניצוצות קדושות אשר אין זה מענינו של יצחק כי הוא למעלה מעולם התענוג ומלקט ניצוצות קדושות מתוך הרע אשר לשם צריך כח גדול ולהוציא על ידי גירות ועינוי, משא"כ הוא יוציא ע"י תענוג ששם בקל להוציא ותולדות אלו ישארו שלו שלא ילכו הניצוצות לאביו. ואם אמנם גם מדתו של יעקב הוא וי"ו רברבא והוא למעלה מעולם התענוג, מ"מ אחר שכבר נולד יוסף שהוא עולם התענוג וי"ו זעירא ויעקב ויוסף המה לאחדים כידוע חשב יעקב שיתחבר עם יוסף ושניהם גם יחד יוציאו ניצוצות קדושות ע"י ישיבת שלוה. ולז"א וישב יעקב בארץ מגורי אביו שגר אביו וגייר גרים בארץ כנען כמש"ל, וחשש שמא יעשה הבן אצל אביו ולא יהיה נחשב למאומה, לז"א וישב ודרז"ל ביקש לישב בשלוה ועז"א הכתוב שאע"פ שדר אצל אביו אלה תולדות יעקב יוסף והוא בן י"ז שנה כמנין טוב שהוא עולם התענוג הנקרא טוב ויהיה אלה תולדותיו.

י״גכל זה היה לפי ענוה שביעקב אבינו ע"ה, אבל ה' ידע האמת שאצל יצחק מ"מ גם הוא יעשה חיל וצריך גירות להוציא הציצוצות קדושות הדבוק בהרע כדברי אור החיים, לכן מה עשה ה' קפץ עליו רוגזו של יוסף שנאבד ממנו והיה סבור שאינו בעולם ושוב לא ישב בתענוג כל ימי אשר לא היה יוסף אצלו, ממילא הוציא ניצוצות קדושות ע"י גירות ועינוי. אמנם בסוף ימיו בבואו למצרים אל יוסף, אז היה חיים טובים אצלו ונתחבר ביוסף ושם נגמר מחשבתו. ואמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה גימטריא טוב ושם עבד את ה' עם יוסף בהיותו יושב בשלוה ותענוג וטוב ושם עשה חיל והוציא ניצוצות קדושות בעבודה זו אשר מצד התענוג וטוב והבן, והאלהים ישימנו מאנשי עבודתו המתענגים בו לעולם אמן.

י״דתקסב

ט״וויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי כו'. יש לדקדק באומרו ב' פעמים ויחלום ויגד לאחיו ואח"כ ויאמר אליהם שמעו כו', ממה נפשך, אם תחלה היה חלום אחר מלבד חלום האלומים מדוע לא נתפרט גם הוא בפסוק, ואם הוא עצמו אותו החלום יש כפל בפסוק והיה די באומרו ויחלום יוסף חלום ויאמר לאחיו שמעו נא החלום כו'. ותו יש לדקדק בהכפל לשונו באמרו החלום הזה אשר חלמתי, והיה די באומרו שמעו נא אשר חלמתי. עוד יש לדקדק באמרו אח"כ ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש כו', והוא כפל באומרו ויחלום עוד חלום אחר, כי באומרו ויחלום עוד חלום די, או כשיאמר ויחלום חלום אחר די, ולמה לכתוב תיבת עוד וגם תיבת אחר שניהם גם יחד. גם באומרו לאחיו הנה חלמתי חלום עוד, מיותר תיבת עוד, ולמה בחלום האלומות לא אמר לשון עוד אף שכבר הגיד להם תחלה חלום אחר כנראה מפשט הכתובים. עוד יש לדקדק באומרו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת כו', (דתיבת אשר חלמת מיותר. ובאומרו) הבוא נבוא פירש"י והלא אמך כבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו בכך אמר לו הבוא נבוא כשם שאי אפשר באמך כך השאר בטל עכ"ל.

ט״זויש לתמוה במאמר הזה הרבה. חדא, כיון שפירש תחלה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה על כרחך צריך לומר מה שלא פירש שאמר כן לפנים בעלמא שלא יקנאוהו, היינו משום דמסתמא אם יעקב ידע אינהו נמי ידעו כי ודאי מסר להם יעקב כל החכמות, לכן הוצרך לומר שגם מיעקב נעלם זאת, וא"כ למה אח"כ בדברי רבותינו מפורש שאמר יעקב לפנים. תו יש להקשות באומרו ורבותינו למדו מכאן כו', כי תיבת למדו שייך בדבר הנלמד בדיוק או דרש, משא"כ דבר זה הלא ראינוהו מפורש שחלם לו על אמו שכבר מתה. ותו, כיון שבאמת קיימא לן דאין חלום בלא דברים בטלים כמו שלמדו חז"ל (ברכות נה.) מפסוק (ירמיהו כג, כח) מה לתבן את הבר, א"כ למה נצטרך לפתור שהדברים מגיעין לבלהה. ותו דאדרבא תיקשי טובא, כיון שהדברים מגיעין לבלהה א"כ לא היו שום דברים בטלים תוך אותו החלום והרי זה סותר מה דקיימא לן אין חלום כו' שהיא הלכה ברורה. תו יש לדקדק, דהוה ליה לרש"י לפרש לפי דברי רבותינו שהשבטים לא ידעו דאין חלום בלא דברים בטלים דאילו ידעו א"כ לא הוציא מלבם כלל.

י״זוהנראה לתרץ כל זה בדרך קרוב ושאין שום מחלוקת בין ב' הפירושים שברש"י ז"ל, והכל אחד. בהקדם מ"ש הגאון כנסת יחזקאל בס' מים יחזקאל בפרשת מקץ על פסוק ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם אלהים וממהר האלהים לעשותו עם מה שיש בזהר הקדוש כי יש ב' מיני חלומות א' ע"י מיכאל וא' ע"י גבריאל והם חלומות המתקיימים (כמשארז"ל ברכות נ"ה:) כאן ע"י מלאך כו', ויש בכל אחד מעלה וחסרון. הא' יש בו מעלה שכל דבריו מתקיימים אין בו שום דבר בטל, רק שלפעמים יגיד על זמן רחוק לא בקרוב יבא ולפעמים יגיד על העתיד להיות לזרעו אחריו עיין במדרש סדר הזה. והשני הוא להיפוך, יש בו דברים בטלים הבלתי מתקיימים אולי על חלום זה ארז"ל (שם) אין חלום בלא דברים בטלים אבל בא יבא בקרוב דבר המתקיים ממנו. נמצא כאשר רוצה הש"י להראות חלום לאדם אשר ידע שיבוא בקרוב ושיתקיים כולו אז שולח אליו החלום ההוא פעמיים פעם אחת ע"י מיכאל ופעם ע"י גבריאל ואז יש לו ב' המעלות גם יחד. ולסבה זו חלומו של פרעה שנתקיים כולו כאשר פתר יוסף כל דיבור ודיבור מהחלום ההוא ולא היה בו שום דבר בטל, וגם היה מעותד לבוא תיכף לכן חלם לו החלום ההוא ב' פעמים בסגנון א' ממש דהיינו הפרות והשבלים, ולז"א יוסף ועל השנות כו' הוא לסבה כי נכון כו' (מלשון אמת נכון הדבר) שכולו אמת וגם וממהר האלהים לעשותו שיש לו ב' המעלות גם יחד לכן הוכרח לחלום פעמיים וכאמור עכ"ד וש"י.

י״חהנה כי כן נאמר שקרה גם ליוסף, כי הראה לו ה' היותו מלך על אחיו בימיו ובימיהם ולא יגיד לעתים רחוקות על זרעו, וגם שאין בו שום דבר בטל, לכן חלם לו ענין אחד ב' פעמים. ולז"א ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו, אבל עדיין לא גבר בהם השנאה כל כך כי היה אפשר או לעת רחוק מאד יגיד על צאצאיהם אחריהם, או אם בקרוב יבא יש בו דברים בטלים ולא יתקיים כל כך כפי המובן מהחלום ההוא בשלימות, ולא סיפר הכתוב כאן מה הוא החלום כי סמך על שיסופר בפסוק שאחריו כי חלום א' חלם לו ב' פעמים כאשר יבואר.

י״טאמנם אח"כ חלם לו חלום ההוא עוד הפעם ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, ר"ל שמעו חלום זה אשר כבר חלם לי ועתה חלמתי עוד הפעם, וא"כ מוכח שיתקיים כל ענין המלוכה וגם בקרוב בימיהם, לזה צעקו המלוך תמלוך 'עלינו' דייקא, וכי אתה סבור למלוך עלינו ממש, ואפילו אם משול תמשול בנו ממשלה בעלמא ג"כ אי אפשר. אח"כ אמר הפסוק ויחלום עוד חלום אחר, ר"ל שגם חלום אחר חלם לו ב' פעמים. וזה ויחלום עוד חלום, ר"ל שמה שחלם לו פעם אחת חלם עוד, והוא חלום אחר כשם שהראשון מענין האלומות חלם לו פעמיים כך זה של השמש והירח חלם לו פעמיים. ויספר לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום, ר"ל מה שהיה כבר חלום עתה חלם לי שנית.

כ׳ועל זה גער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר 'חלמת' דייקא, ר"ל וכי אפשר שחלום זה חלמת כבר דא"כ אין בו דברים בטלים וגם יבא לזמן קרוב הבוא נבוא כו' והלא אמך כבר מתה, וא"כ או יש בו דברים בטלים, או אם יתקיים כולו לתחיית המתים (כמבואר במדרש) א"כ לא יבא בקרוב עד עת קץ, וא"כ אי אפשר שחלם לך חלום זה פעמים, והיינו דקאמר מה החלום הזה אשר חלמת דבשלמא אם חלם לך פעם אחת היה אפשר או שחלום הירח הוא דברים בטלים או שיבא לעת קץ אבל מה שאמרת שחלם לך ב' פעמים זה אי אפשר.

כ״אוע"ז פירש"י והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה ולכן אמת יש בו ב' המעלות שאין בו דברים בטלים וגם יבא בקרוב. ועל זה שפיר פירש"י ורבותינו למדו כו', ר"ל כי מדיוקא למדנו זאת, מדלא הקשה לו יעקב רק על שחלם פעמיים מוכח דאלו חלם לו פעם אחת הוי אתי שפיר, מזה מוכח דאין חלום בלא דברים בטלים דהיינו כשחלם פעם אחת יצוייר שיהיה בו דברים בטלים וכאמור, אבל על חלום זה של יוסף צריכין אנו לפתור שמגיע לבלהה דכיון שחלם לו פעמים אין בו דברים בטלים. וע"ז כתב רש"י ויעקב נתכוין להוציא מלב בניו ולא קאי זה על דברי רבותינו בלבד דהרי כבר ביארנו שאין דרש רבותינו חולק כלל על פירוש הראשון והכל אחד, אלא הוא ענין בפני עצמו שיעקב אמר זאת להוציא מלב בניו כו' כשם שאי אפשר באמך, ר"ל שע"ז אי אפשר שחלם לו ב' פעמים כך השאר כו' והבן שנתישבו כל הקושיות שכתבנו ודו"ק.

כ״בוהנה אנחנו מאלמים כו' והנה קמה אלומתי וגם נצבה. הכפל לשון ביאר רש"י ז"ל דקמה יאמר על הקימה הראשונה שקמה ונזקפה משכיבתה, ונצבה יאמר שנשארה כך על עמדה בזקיפה לא נפלה מזקיפתה. יראה רמז הכפל ענין החלום בזה עם מה שביארתי מה שארז"ל (פאה א, א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, דיש להקשות מכיון שאמר שאוכל את הפירות ידעינן ודאי שהקרן נשאר כיון דאינו אוכל מאומה מהקרן, וא"כ מיותר מה דקאמר תו והקרן קיימת כו'.

כ״גוהנראה לי פשוט כי נודע שהעשירות לאדם הוא נסיון וסכנה עצומה (וכענין שבארתי בפ' וישלח בענין יש לי רב וכל ההמשך ע"ש) כאומרו (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת כו', והוא סבה לאבידת מצותיו ומעשים טובים מה שעשה קודם עושרו ח"ו, מאחר שלבסוף בעשרו ירום לבבו וישכח ה' עושהו. וידוע כבר מה שפרש"י בפרשת בחקותי ענין שבע העבירות שונא החכמים ומואס במצות כו', ויוכל א"כ בודאי להיות תוהא על הראשונות דבהאי גוונא אמר הנביא (יחזקאל יח, כד) כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו, וא"כ העשירות לאדם סכנה. אמנם אין זאת בעשירות שנותן הש"י לאדם בהשגחה לא מצד המזל אלא לזכות מצוה שקדם לו בטרם היותו עשיר, ודאי דמעשירות זה לא יומשך שום רע חס ושלום, כיון דהעשירות הוא שכר מצוה הבא מאת ה' ושכר מצוה מצוה ודאי לא יגרום לעבירה דא"כ אינו שכר אלא עונש. וזש"ה (משלי י', כב) ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, ר"ל כשהברכה רק מה' לסבת זכות מצוה אז לא יומשך ממנה עצב ח"ו.

כ״דואחשוב שזה ג"כ כוונת התנא (אבות ד, יא) כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, דלכאורה יפלא איך הבטיחו התנא שיתעשר, הלא כמה צדיקים זכותם שמור לעולם הבא ואינם אוכלים בעולם הזה כלל. ותו דהוה ליה למימר סופו להתעשר, מאי לקיימה מעושר דקאמר. ויובן עם הנ"ל, דאין התנא מבטיחו כלל להתעשר, אלא הכי קאמר אם אנו רואין מי שמקיים התורה בהיותו עני והתורה מצילתו מהחטא כנודע אז אם יתעשר אח"כ ודאי שהעשירות הוא לו שכר מצותיו אזי בטוחים אנו שלא יתבטל כלל מהתורה ולא יחטא ע"י העשירות כיון שעשירותו הוא שכר מצוה אי אפשר שיומשך ממנה רע, דא"כ איננו שכר אלא עונש.

כ״הוז"ש סופו לקיימה מעושר, ר"ל בטוחים אנו שאף אם יתעשר יקיים התורה ולא יבוא למדריגת ורם לבבך. וכן אמר ההיפוך, וכן המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, אין רצונו להבטיחו בעוני דכמה רשעים משלם להם הקב"ה שכר מצותם בעולם הזה ואינו מענישם, אלא ירצה להאמור דכמ"ש בענין העושר כך הוא לענין העוני דלפעמים העוני דבר טוב מאוד לאדם ויאה עניותא לישראל (חגיגה ט:) כי העני לבו נשבר ונכנע בקרבו והכנעה הוא שורש לתשובה ולכל מדות טובות לתורה ומעשים טובים וכמה פעמים עשה דוד המלך ע"ה השתדלות לעשות עצמו עני ואמר (תהילים פח, א) כי עני ואביון אני וארז"ל שהניח כתרו לארץ, ור"ל שעשה השתדלות להכניע לבו וירגיש בעצמו הכנעה כהכנעת עני דבודאי לא ידבר שקר ח"ו להש"י לומר כי עני ואביון אני זולתי אם הרגיש תחילה שכבר לבו נשבר ונכנע כעני, נמצא דא"כ ע"פ הרוב נמשך כל טוב מהעוני.

כ״ואולם, לא יהיה כך במי שהש"י מענישו בעוני לסבת עבירות שקדם לו בעשרו זה ודאי אין העניות מביאו למדות טובות זולת על צד הבחירה כי הבחירה לעולם חפשית ואנו מדברים כאן מהנמשך ע"פ ההוה והטבע דא"כ איננו עונש אלא שכר, ומבואר בזהר (זהר ח"א ס"ג.) בענין המבול שהיה צריך נח להסתתר בתיבה דכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, והקשה הא לא היה שם משחית רק מים, ותירץ דכל עונש מחבלא אזיל בגוויה כידוע, הרי דכל שכר מסטרא דקדושה ולכן ברור שלא יומשך ממנו רע, אבל כל עונש מס"א ואינו מושך לטוב. ולז"א כל שהוא רשע בעושרו סופו לבטלה מעוני, ר"ל ודאי אף כשיעני יהיה רשע כיון דהעוני ודאי הוא לו לעונש על עבירות וק"ל.

כ״זונראה לי ששני הענינים הללו יחד מבוארים הם בפירוש בפסוק באומרו אם בחוקותי תלכו ונתתי כו' ואחר כל הברכות סיים ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, שלכאורה מחוסר ביאור. אלא הכונה פן תאמרו שהברכות אלו אליה וקוץ בה, שלפעמים עשירות מביא לידי רם לבב והמתגאה אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה.) כי שנאוי ומשוקץ המתגאה לפני הש"י, נמצא שהעשירות מביא סילוק שכינה ח"ו, לז"א כי אין זה אלא בסתם עשירות, משא"כ עשירות שבא אם בחוקותי תלכו אז אף אחר כל הברכות הללו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, שזה העושר לא יביאכם לידי גאוה שיומשך ממנו געילת נפשי אתכם, ובתר הכי קאמר ואם לא תשמעו כו' אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי כו', ירצה, בל תאמרו שאין זה נחשב כלל קללה אצליכם כי העוני והיסורין יביאו אתכם למדות טובות. כי אין הדבר כן, אלא שאם לא תשמעו כו' אזי אני אעשה זאת לכם, ר"ל זאת עצמו אעשה לכם שהעוני והיסורין יבטלו אתכם מכל מדות טובות כיון שהם עונש על עבירות והעונש מס"א ודאי לא יומשך טוב מזה וק"ל.

כ״חואחזור אל הענין דהיינו דקאמר אוכל פירותיהן בעולם הזה, ובל תדאג דע"י אכילת הפירות בעולם הזה יוכל להפסיד הקרן כולו ע"י העושר, לז"א שמובטח הוא שהקרן קיימת לו לעולם הבא ואיננו מסוכן ע"י העשירות. והוא האמור כאן גבי יוסף שראה בחלום איך יבוא לידי מלכות ובל ידאג אולי ירום לבו וישכח ח"ו ה' עושהו הראו לו כי המלכות יהיה לו לשכר היותו צדיק וע"י מעשה אשת פוטיפר זכה לזה ממילא לא תביאהו הגדולה לשום רע ח"ו עד שיהיה ח"ו אותו הרע סבה לנפילתו כיון שהגדולה היא שכר צדקותיו. וזה שרמזו לו קמה אלומתי וגם נצבה, דהיינו שנשארה על עמדה כי לא נמשך לו מהגדולה שום מדה רעה.

כ״טועל זה התרעמו אחיו לומר המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשון בנו, שהוא כפל מלוך תמלוך. וירצו בזה, כי מלוך הוא הווה ותמלוך הוא עתיד, והכוונה, כי לא היה כל כך לפלא בעינינו אם יגיד לך החלום היותך מלך לפי שעה כי אין לך אדם שאין לו שעה ותעלא בעידניה סגיד ליה (מגילה ט"ז:), אבל הפלא אצלנו הוא על ענין שאמרת וגם נצבה, וכי אתה חושב שתמלוך גם לעתיד ולא יופסק מלכותך כלל הלא מלכות בית דוד הקיים לעולמים בא מיהודה, וזהו כפל המלוך תמלוך עלינו.

ל׳ואמרו עוד: אם משול תמשול בנו, שהוא ג"כ שפת יתר. גם יש להבין השינוי דמעיקרא גבי מלוכה אמר ה"א התימה, וגבי ממשלה אמר לשון אם שלשון זה אינו מורה על תימה אמת כי כך רגיל בפסוקים בשני תמיהות הסמיכות מיהו בכל המקומות אי איכא לשנויא משנינן וע' בפ' וירא, וירצה, דמלוכה אי אפשר על אורך זמן, אם משול, ר"ל אם היה החלום מורה על ממשלה בעלמא אז אפשר תמשול לעתיד, ר"ל שיהיה הממשלה לאורך, משא"כ כיון שחלום שלך מורה על מלוכה ומורה ג"כ על התמדת הזמן ע"ז אנו תמהים כי תשוב המלוכה לדוד.

ל״אויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. צריך לדקדק מהו ועל דבריו וע' רש"י ז"ל. ונראה עוד עם מה שהקשה בנזר הקודש איך ילפי רבותינו מכאן דאין חלום בלא דברים בטלים, נהי דמצינו כאן כך מ"מ מאן יימר דלא סגי בלא דברים בטלים, דלמא לפעמים יש חלום בלא דברים בטלים. ותירץ, משום דתיקשי על יוסף למה הזכיר בסיפור חלומו ענין הירח מאחר שהוא דברים בטלים, אלא על כרחך דאין חלום בלא דברים בטלים, לכן הוכרח לספרו דאם לא סיפר רק ענין השמש וי"א כוכבים היו אומרים שיש בזה דברים בטלים לכן סיפר בפניהם ענין הירח ג"כ שהוא דברים בטלים בכדי שעי"ז יתאמת ענין השמש והכוכבים עכ"ד.

ל״בנמצא אלו לא סיפר יוסף ענין הירח לא היה שנאתם כל כך גדולה כי אמור יאמרו הי"א כוכבים הם דברים בטלים אבל הוא סיפר ענין הירח בכוונה כדי שיתאמת ענין הי"א כוכבים וע"ז גברה השנאה. ולז"א ששנאוהו על חלומותיו, ר"ל מה שסיפר כלל חלומו, ויותר מזה על דבריו, ר"ל על הדברים בטלים שסיפר כי חלום אמת קיים נכנס בגדר חלום, והבלתי מתקיים ממנו לא נקרא בגדר חלום כלל רק דברים בטלים בעלמא. ואף שעדיין לא הזכיר בפירוש חלום השמש והירח יש לומר דהאי ויוסיפו עוד שנוא כו' הוא הצעה על מה שיכתוב אח"כ ועליה קאי וק"ל.

ל״גויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. יש להקשות אומרו ובטרם יקרב אליהם למאי נפקא מינה מודיענו הכתוב אימתי היה כל דיבור מהם שדבריהם אלו היה בטרם יקרב. גם אומרו אח"כ ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף כו'. יש לדקדק, ויהי כאשר בא מיותר, דאם יאמר בקצרה ויפשיטו את יוסף כו' נדע ונבין שמעשה זה היה כאשר בא אליהם ולא מרחוק עשו לו זאת. ובמדרש (בראשית רבה פד, יח) למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך (ישעיה סג, יז) כשרצית נתת בלבן של שבטים לשנוא אותו וכשרצית נתת בלבן לאהוב ע"כ. והיינו מדסיים קרא (ישעיה סו, יז) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך דמפורש הכי דמהשבטים אנו רואין שלב האדם לרע או למוטב מסור ביד הש"י ולכן אומר למה תקשיח ואף שהבחירה חפשית מ"מ ענין שנאת השבטים ליוסף ומכירתו היה מאת ה' ושמתחלה שנאוהו ויתנכלו להמיתו ואח"כ אהבוהו, ר"ל שרחמו עליו ונתפייסו במכירתו הכל היה מאת ה' כן כ' המפרשים.

ל״דוקשה, מנא לן הא, כיון דקי"ל דאדם הוא בעל בחירה דלמא עובדא זו נמי הכי הוי. ותו דממה נפשך אם שנאוהו האחים בלבם לא היה צריך הש"י ליתן בלבם רק האהבה, וכן בהיפוך, וא"כ איך אמר המדרש כשרצית נתת בלבם לשנוא וכשרצית נתת בלבם לאהוב דממה נפשך לא הוצרך הנתינה בלב על שניהם. עוד יש לדקדק בקרא דקאמר הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם, מאי נתינת טעם לומר הלא אחיך כו'. גם לכה ואשלחך כפל לשון. גם אמרו ויאמר לו הנני ויאמר לך נא ראה כו', שכ"ז מיותר דכבר א"ל לכה כו', ועוד שאר דקדוקים יתפרשו מאליהן.

ל״הוהנראה לי עם מה שכתבנו בפסוקי פ' וישלח וביארנו שם באורך דלפעמים יש תקנה כשיש לו פת בסלו תחלש התאוה והרצון באדם לדבר ההוא ולפעמים בהיפוך, וביארנו שם בענין שנאת עשו ליעקב, דאם מצד הטבע היה לו כאח לאהוב רק יצרו וכעסו אנסו להרגו על הבכורה ועל הברכה אז כשיהיה יעקב מסור בידו והוי פת בסלו יחלש יצרו וכעסו ולא יעשה לו מאומה כי בהחלש היצר יתגבר אהבתו על כעסו, משא"כ כשאינו מסור בידו דאז כעסו גובר דומה למשארז"ל (חולין נ"ב:) במקום שיש מצילין יש דרוסה. אבל אם ברצונו היה חפץ להרגו והיה שונאו ואינו כלל בגדר אח לאחיו, אז הוי להיפוך, דכשיהיה בידו ודאי יהרגהו, משא"כ כשאינו בידו יתיאש מהריגתו ע"ש שביארנו ע"ז באורך.

ל״וגם ביארנו שם עוד חילוק, דאם ברצון היה רוצה להרגו הוי בעל בחירה שאין אדם ניצול ממנו אלא אם כן נפישי זכותיה, משא"כ אם רצונו ובחירתו אינו רע כלל רק יצריה וכעסיה אנסיה אזי אינו בגדר בעל בחירה רק נדמה לחיה רעה שניצול האדם אף בזכות קטן ע"ש באורך שעפ"ז פירשנו שם ענין בריחת יעקב ושליחתו אח"כ מלאכים לעשו. והנה, שנאת האחים ליוסף מסתבר שלא היה מרצונם רק ע"י דבתם רע וע"י החלומות, ומחמת שלא היה אפשר להם לעשות לו שום רע ע"י שאביו אהבו ולא זז תמיד מאביו ולכן גבר כעסם וכענין מ"ש באור החיים ולא יכלו דברו לשלום, ר"ל שלא היה ביכולתם לדבר לו איזה דברים קשים עד שע"י יומשך שלום ע"ש והרי זה דומה לדברינו.

ל״זאולם יוסף הביא תמיד דבתם רעה וחשדם ללא טובים, ושהשנאה עליו מצד בחירתם. ואמנם יעקב החזיקם לכשרים לכן נתן לו עצה כי בהיותו בידם בשכם רחוק מאביהם ויהיה פת בסלם אז תכלה השנאה מעליו, לז"א הלא אחיך רועים בשכם, 'אחיך' דייקא, שמצד טבעם הם לך אחים וגם הנה עתה בשכם רחוק מאתי לכה אליהם, ואם חושש אתה קצת לכן אוסיף עוד ואשלחך, ר"ל או לך מעצמך, או לרווחא דמלתא אשלחך ותהיה שליח מצוה דבכהאי גוונא שאין השנאה מצד בחירתם יועיל מה שאתה שלוח ממני, כי יעקב לא החזיק עצמו בגדר נפישי זכותיה כאומרו לעיל קטונתי לכן לא יועיל זכותו רק בזה האופן.

ל״חאמנם יוסף לסברתו שהחזיקם בשונאים מצד בחירתם דא"כ כשיהיה פת בסלם יהרגוהו ואין לו ללכת אצלם רק נתרצה לילך מצד שליחות אביו כי בטוח היה בכחו של זקן שידע דנפישי זכותיה. ולז"א ויאמר לו הנני, שפירושו בכמה מקומות הנני מוכן לשליחותך, ר"ל אין רצוני לילך מצד שאמרת לכה שאלך מעצמי שיהיה פת בסלם, רק הנני רוצה שאהיה שליח ממך. ולז"א לו לך נא ראה כו' ואח"כ אמר וימצאהו איש כו' נסעו מזה פירש"י הסיעו עצמן מן האחוה וכסברת יוסף ששנאוהו בבחירתם ורצונם, ואמר עוד וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן, פירש באור החיים שיוסף הלך אחר הסברא דאחיו שרצה לחקור אולי מ"מ מחזיקים אותו כאח, אבל וימצאם בדותן בנכלי דתות כמו שאמר לו האיש נסעו מזה ע"ש.

ל״טולפ"ז, כיון שהשנאה היה בבחירתם א"כ ראוי שבהיותו בידם יהרגוהו, משא"כ בעת שאינו עדיין בידם לא יהיה השנאה כל כך עד להריגה, והעיד הכתוב שלא כך היה כי ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו כו' קודם שהיה בידם ואח"כ ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו שכבר היה בידם אז ויפשטו ולא הרגוהו נמצא בעת שהיה בטבע לאהוב שנאוהו ובעת שהיה בטבע לשנוא אהבוהו, ומגיד לך הכתוב כי לבם לא היה מסור כלל בידם, רק הכל מאת ה' היה להם, ולהכי שפיר קאמר המדרש כשרצית נתת בלבבם לשנוא כשרצית כו' כי בין השנאה בין האהבה היה הכל מאת ה' הפך הטבע והכתוב עצמו מעיד ע"ז וכאמור, והבן כי הוא נכון. חסלת פרשת וישב ת"ל