ערבי נחל, יתרו ג׳Arvei Nachal, Yitro 3

א׳תקסה

ב׳כה תאמר לבית יעקב כו' וישב משה את דברי העם כו' ויאמר ה' אל משה כו' בעבור ישמע העם בדברי עמך כו' ויגד משה את דברי העם אל ה'. פירש"י ז"ל שאמרו רצוננו לראות מלכנו שאינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, והקשו המפרשים איך רמוז זה בקרא. ותו יש לדקדק, שאמר תחלה וישב ואח"כ כתב ויגד. ותו קשה, שאמרו מפי השליח, הא מעיקרא נמי קאמר ישמע העם בדברי עמך הרי הובטחו שישמעו דיבורי ה' כשידבר למשה. ותו יש לדקדק, בדברי עמך, הוה ליה למימר בדברי אליך ויאמר ה' אל משה (פירש"י אם כן שמזקיקין לדבר עמם) לך אל העם וקדשתם כו' משה ידבר והאלהים יעננו בקול. פירש"י דקאי על יתר הדברות, כי לא שמעו מפי הגבורה רק אנכי ולא יהיה לך כו', ורצונו דהא הובטחו שישמעו מפי הקב"ה בעצמו ואם כן מה זה שאמר משה ידבר, משום הכי פירש דקאי על יתר הדברות ורז"ל אמרו בברכות (דף מ"ה.) ריש פרק שלשה שאכלו מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה, והקשו בתוס' מאי ראיה מייתי הא שם היה הקב"ה הקורא ומשה היה המתרגם יעוי"ש מה שתירצו.

ג׳ונקדים לבאר פסוקי שמואל א' (שמואל א ג', ד-יט) ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני וירץ אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויאמר לא קראתי שוב שכב. (יש לדקדק, מדוע לא אמר ה' אליו שום נבואה מיד קודם שרץ אל עלי). ויוסף ה' קרוא עוד שמואל ויקם שמואל וירץ אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויאמר לא קראתי שוב שכב ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'. זהו תירוץ על שלא ידע אשר ה' קראו, ואם כן יש לדקדק דמקום זה הפסוק היה לו להיות תחלה אחר קריאה ראשונה. עוד יש לדקדק באמרו יגלה לשון עתיד, והוה ליה למימר נגלה. ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית ויקם וירץ אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויבן עלי כי ה' קורא לנער. יש לדקדק, דתיבת בשלישית מיותר, דלמה לא אמר בקריאה שניה בשנית. עוד יש לדקדק באומרו קורא לשון הווה, שמדבר בעבר ועתיד הוה ליה למימר קרא. תו קשה מאי טעמא לא הבין עלי תחלה כי ה' קוראו, גם תיבת לנער מיותר. גם בכללות העובדא זו יש לדקדק הרבה, דהא בכ"ד מקומות הכהנים שומרים והיו שם הרבה לוים וכהנים מדוע היה סבור דוקא שעלי קוראו.

ד׳ויאמר עלי אל שמואל לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך. יש לדקדק, למה יאמר דבר ה' כי שומע עבדך, הלא ה' ידע מעצמו ששומע וכי צורך להודיע ח"ו. תו יש לדקדק, באומרו כפעם בפעם שלא נאמר כן ביתר הקריאות ומשמע כשני פעמים, וכן מצינו שקראו עכשיו שמואל שמואל, משא"כ ביתר הקריאות, וכל זה טעמא בעי. ובסוף הענין ויקרא עלי את שמואל כו' ויאמר מה הדבר אשר דיבר אליך אל נא תכחד ממני כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני כו'. פירש"י כאותה קללה עצמה כו', יש לדקדק מהיכן הבין עלי שענין הנבואה היה על אודותיו, ובסופו ויגדל שמואל וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה, ואין זה מובן דודאי קיים שמואל כל התורה ומה זה שאמר ולא הפיל כו'.

ה׳וקודם שנבאר זאת נקדים ב' הקדמות. הקדמה א' מה שהבאתי דברי הרח"ו בספר הגלגולים (פרק ל"ה) ע' בפ' שמות שהבאתי לשונו באורך. יוצא משם שיש מדרגות רבות בנבואה, בענין התלבשות יש כמה בחינות, היינו שמתלבש קול עליון בקולו של עתה, או בדיבורו של עתה, או בהבלו של עתה, ושניהם נכנסין לאוזן הנביא, או בקול ודיבור והבל של צדיק אחר משורש נשמתו, או שמתלבש דיבור או הבל עליון בקול או דיבור או הבל של עתה שלו או של צדיק אחר אם אינו ראוי לשיתלבש בקול ודיבור והבל של עצמו, או צריך שיתלבש בשל אחר גם זה הקול או דיבור או הבל עליון שהזכרנו הוא ג"כ של אותו הנביא שדיבר כבר ועלה למעלה ונעשה מלאך קדוש ונתלבש עתה כפי שאמרנו.

ו׳גם ידוע, כי קול גדול מדיבור, (כי דיבור הוא צמצום של הקול), ודיבור חשוב מהבל, גם כתב שם שמשה רבינו ע"ה היה מדרגתו מדרגה הראשונה שבנבואה דהיינו קול עליון בהתלבשות קולו של עתה, וזה משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה. ואחריו מדרגת שמואל, היינו קול עליון בהבלו של עתה יעו"ש בפרשת שמות באורך שהבאתי לשונו. ובזה מובן מאמרז"ל במשה רבינו ע"ה שאמרו שכינה מדברת מתוך גרונו, ולא אמרו מתוך פיו, והיינו כי הקול מהגרון משא"כ הדיבור הוא צמצום הקול ע"י ה' מוצאות הפה. ורמזו על מעלת משה רבינו ע"ה שהקול עליון היה מדבר מתוך גרונו דייקא היינו קול בקול.

ז׳ועם דברינו יובן ג"כ מש"ה (במדבר יב, ו) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע כו' לא כן עבדי משה כו' פה אל פה אדבר בו. ויש לדקדק באומרו נביאכם לשון רבים, וסיים אליו אתודע, והוה ליה למימר אליהם אתודע, גם מהו פה אל פה. ויובן עם האמור, כי נבואת משה היה הקול עליון בקול של עתה של משה ממש, אבל שאר הנביאים היה קול עליון מתלבש בקול ממוצע, היינו צדיק אחר, ושני הקולות נתלבשו בקול או דיבור הנביא, ובדור ההוא היה משה רבינו ע"ה הממוצע, ולכן כאשר אמרו הלא גם בנו דיבר השיב אם יהיה נביאכם אי אפשר אלא אם כן במראה אליו אתודע, 'אליו' דייקא (ר"ל למשה), שאי אפשר שיהיו נביאים אלא ע"י שבתחלה אתודע למשה רבינו ע"ה והם מתנבאים ע"י קול ממוצע, לא כן כו' פה אל פה כו', ר"ל דיבורי לדיבורו והיינו קול עליון בקולו בלי ממוצע.

ח׳הקדמה ב' מה שביארנו ענין אלדד ומידד כתבנוהו בפרשת בהעלותך תקס"ב, שביארנו שם, שענין נבואת מיתת משה רבינו ע"ה לא היה יכול להיות על ידו ולא ע"י הנביאים שנבאו באמצעותו. וטעם הדבר, כי הדיבור הבא אל הנביא הוא מדרגות חיותו כי נפש חיה מתרגמינן לרוח ממללא, לכן נבואת העדרו אי אפשר שיבוא אליו ע"י שיתחברו אותיות הדיבור המגיע אל הנביא באותיות דיבוריו כי הם שני הפכים אי אפשר שיתחברו, ומטעם זה במלכים גבי הנביא אשר בא משומרון שבא הדיבור אל הנביא שקר אודות מיתת הנביא אמת שיאכלנו הארי ארז"ל (סנהדרין ק"ג:) גדולה לגימא כו', ועדיין קשה מוטב היה שיבוא הדיבור אל הנביא אמת בעצמו ומובן עם האמור, שדיבור זה אי אפשר שיבוא אליו בעצמו וכאמור ועי"ש באורך בהרחבת ביאור.

ט׳ובזה יתבארו פסוקי שמואל, כי נודע ענין ראה קראתי בשם בצלאל, שע"י שקורא ה' שמו הוא מעלה את האדם למדרגה העליונה ועי"ז נתמלא רוח חכמה. ובזה יובן, כי באמת כבר זכה שמואל למדרגת רוח הקודש, דהיינו הבל עליון בהבל של עתה (שהוא מדרגת רוח הקודש ע"ש) ועשה תמיד הכנה ע"ז, ומדחזינן שהגיע לו עתה מדרגת נבואה ודאי שכבר היה לו רוח הקודש כפי סדר המדרגות. ועתה רצה ית"ש שיהיה נביא שליח להגיד הנבואה, כי ענין רוח הקודש אינו שליחות שינבא לבני אדם. ואמנם להיות שמבחינתו דהיינו קול ראשון בדיבור של עצמו שהוא מדרגת נבואת שמואל הנביא ע"ה עדיין היה בעת ההיא רחוק לכל הפחות חמשה בחינות. כיון שבאותו העת היה מדרגתו מהבל כו' כנ"ל, א"כ אף כי רצה ה' שתהיה נבואתו מצד קול עליון היה מוכרח תחלה להתלבש קול עליון ע"י צדיק אחר והוא עלי ראש הדור והיה צריך תחלה ג' מדרגות ע"י עלי דהיינו קול עליון בהבל של עלי ואח"כ בדיבור ואח"כ בקול עלי. הרי היה צריך ג' בחינות טרם שיוכל להיות נבואתו מעצמו בלי התלבשות צדיק אחר, ואח"כ יהיה קול עליון בהבל שלו, ואח"כ יהיה קול עליון בדיבור שלו שהוא מדרגתו.

י׳הרי שחסרו לו ה' מדרגות עד מדרגת נבואתו. וכי תאמר עדיין היה חסר יותר, שהרי אז היה מדרגתו מהבל עליון כו' והיה צריך אח"כ ששה מדרגות ע"י ממוצע דהיינו דיבור עליון בהבל דיבור קול צדיק אחר ואח"כ קול בג' בחינות הללו ואם כן היה חסר שמונה מדרגות. יש לומר, כיון שדיבור אי אפשר לו להיות לבדו בלתי מעורב בקול היה די בה' מדרגות הנ"ל ושיתחיל הנבואה מקול עליון, ולפי שהנבואה שרצה השי"ת לומר לו היה פורעניות לבית עלי לא היה יכול להגיד לו הנבואה כל זמן שהיה נבואתו באמצעות עלי וכאמור לעיל לענין אלדד ומידד לזאת העלהו ה' אז כל המדרגות ובכל פעם שקרא שמו העלהו מדרגה א' ממילא כשהעלהו ג' מדרגות דהיינו הבל דיבור קול של עלי אזי בפעם ד' שהיה בהבל של עצמו היה יכול להגיד לו הנבואה של בית עלי. רק לפי שכבר העלהו ה' רצה להעלותו גם עלה עד מדרגתו היינו קול עליון בדיבור שלו.

י״אוזהו המשך הפסוקים, ויקרא ה' אל שמואל, אז העלהו מרוח הקודש למדרגה ראשונה של נבואה היינו קול בהבל עלי, ולכן נדמה לו שעלי קוראו כמו משה רבינו ע"ה שסבר שאביו קוראו (ע"ש בפ' שמות) ולזאת רץ אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי. והשי"ת לא הגיד לו אז הנבואה כי אי אפשר להגיד לו פורעניות של בית עלי כל זמן שהנבואה באמצעות עלי וכאמור. ואמר, ויוסף ה' קרוא עוד שמואל, אז העלהו למדרגה ב', היינו קול עליון בדיבור של עלי, ורץ עוד הפעם אל עלי. ואמר ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה', אמר יגלה לשון עתיד, הכוונה לומר, דאף שעכשיו עלה ב' מדרגות עדיין אינו מוכן לשאח"כ יגלה 'אליו' דייקא, ר"ל עדיין אי אפשר שינבא בלי אמצעי כי צריך עדיין לבא לבחינה שלישית קול עליון בקול עלי טרם שינבא בלי אמצעי.

י״בולז"א ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ר"ל במדרגה השלישית שהיה חסר לו טרם ינבא בלי אמצעי, ובבחינה השלישית הוא קול עליון בקול עלי ונדמה לו ג"כ כי עלי קוראו ורץ אליו, ואמר ויבן עלי כי ה' קורא לנער, אמר קורא ולא אמר קרא, כי קורא הוא הווה המשמש בעבר ועתיד וכאן משמש בעתיד, וירצה, כי הבין עלי כי מעתה שוב אח"כ יקרא ה' 'לנער' דייקא, בלי אמצעי, אלא לו לבדו יקרא, שיתלבש קול עליון בהבל של עצמו, לכן אז צוהו עלי לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר כו' צוה לו לדבר דיבורים אלו כדי שיהיה להקול במה להתלבש בדיבוריו אלה. ומתחלה בקריאות ראשונות אף שבודאי הבין עלי גם אז כי ה' קוראו אפילו הכי לא צוה לו לדבר כך כי אז עדיין היה מוכרח הנבואה לבוא אליו באמצעות עלי וכאמור לכן היה יכול קול העליון המלובש בדיבור או בקול עלי להתלבש בדיבורים שאמר שמואל אל עלי הנני כי קראת לי כיון שעלי הוא האמצעי יוכל להתלבש בדיבורים הנאמרים אליו, משא"כ עכשיו שצריך להתלבש קול עליון בהבל שמואל עצמו צריך שיהיו הדיבורים שבים ליאמר לה' לכן צוה לו להגיד דיבורים אליו ית"ש.

י״גומטעם זה אמר הכתוב תחלה ושמואל טרם ידע כו' וטרם יגלה כו', כאשר ביארנו, והוא על האמור שבא ליתן טעם מדוע בכל קריאות הללו לא צוהו עלי להגיד דבר ה' כו' מטעם שידע עלי שעדיין לא תתגלה הנבואה אליו בלי אמצעי, לכן היה די באומרו הנני כי קראת לי, משא"כ אחר קוראו בשלישית, ר"ל במדרגה שלישית אז הבין עלי כי מעתה יקרא לו לבדו לכן צוהו אז לדבר דיבורים הללו, ולהיות כי רצה ה' להעלותו אז למדרגה שלו שיהיה התלבשות קול בדיבור וידע ה' כי עתה כאשר שוב יקראהו יאמר הדברים שצוהו עלי ומיד תתלבש הנבואה במדרגת קול בהבל ולא ישיג אז המעלה של קול בדיבור, לזה קראו הש"י ב' פעמים רצופים והעלהו בפעם א' ב' מדרגות טרם יאמר שמואל דבריו.

י״דולז"א ויבא ה' ויתיצב, מה שלא אמר כן בפעמים הראשונים שלא נאמר רק ויקרא אליו, משא"כ עתה נתיחד הקול אליו בלי אמצעי אמר ויבא ויתיצב והבן. ואמר ויקרא כפעם בפעם, ר"ל שעשה עכשיו בפעם א' שיעור מה שעשה עד עכשיו בב' פעמים, כי אמר שמואל שמואל וקראו ב' פעמים והעלהו ב' מדרגות, ואז אמר שמואל דבר כי שומע עבדך, וממה שהבין עלי כי ה' העלהו לשמואל כמה מדרגות בשעה א' טרם הגיד לו דבר הנבואה אף שיש כמה נביאים שכל מדרגתם אינה רק ע"י התלבשות צדיק אחר ומקבל נבואה ע"י התלבשות מזה הבין עלי כי על אודותיו היה הנבואה ולכן לא היה באפשר להגיד לו נבואה ההיא כל זמן שהיה מדרגתו ע"י אמצעות עלי לכן אמר לו אל נא תכחד כו' כה יעשה כו'.

ט״וואמר אח"כ ויגדל שמואל, ר"ל שבא למדרגה גדולה, וה' היה עמו, ר"ל 'עמו' דייקא בלי אמצעי, ואמר ולא הפיל מכל דבריו ארצה, בצדקתו של שמואל ומדרגתו דיבר הכתוב, כי ארז"ל שבזמן שמואל היה הדיבור מצוי מאד בהרגל ולא הפיל שמואל מכל דברי עצמו ארצה, ירצה, שכל דיבוריו שדיבר מהיום ההוא והלאה לא היה דיבור אחד לבטלה שהוא כאלו נשאר בארץ אלא בכל דיבוריו נתלבש נבואה. והבן כל זה כי הענין פלא גדול בעז"ה. ואפשר שלזה רמז הכתוב ושמואל בקוראי שמו, ר"ל ע"י הקריאות של שמו עלה לרום המדרגות והוא רמז בעלמא.

ט״זובזה יובנו פסוקי פרשתן, ויתורץ כל מה שדקדקנו בהם. כי ה' שלחו לישראל כה תאמר לבית יעקב כו' להודיע שרוצה הש"י להגלות עליהם ולהודיעם תורתו, ומשה רועה נאמן היה, רוצה שיגיעו כל ישראל למדרגתו שישמעו קול העליון בהתלבשות קול שלהם בלי אמצעי, וכאמרו מי יתן והיה כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו 'עליהם' דייקא, וזה אי אפשר אלא אם כן ידברו דיבורים טובים לאלהים עליון וכמש"ל שכשהבין עלי שישיג שמואל הנבואה בלי אמצעי צוהו לדבר הדיבור אל ה' לא כן בראשונה שהיתה הנבואה באמצעות עלי היה די במה שדיבר דבוריו אל עלי. ואמנם ישראל לא הבינו זאת, וכאשר הגיד להם משה רבינו ע"ה דברי ה' ויענו כל העם למשה רבינו ע"ה כל אשר דיבר ה' נעשה, הרי שהדיבורים טובים האלו שרוצים לקבל התורה ושעל פי דיבורים האלו זכו למתן תורה הסבו דיבורים אלו כלפי משה ואם כן אי אפשר להם ע"י דיבורים אלו להשיג הקול אלא באמצעות משה רבינו ע"ה. ולימדם משה רבינו ע"ה שלא יעשו כן, אלא יסבו בדיבורם אל השם ית' כדי שעי"ז יזכו לקבל הקול עליון בלי אמצעי.

י״זולז"א וישב משה את דברי העם אל ה', ר"ל למדם והבינם להסב הדיבור כלפי מעלה. ומיושב מה שהקשה רש"י ז"ל וכי צריך משה להשיב וק"ל. ואמר לו ה' הנה אנכי בא 'אליך' דייקא, ירצה, שאני רוצה שהשגתם תהיה באמצעותך בעבור ישמע העם בדברי 'עמך' דייקא, ר"ל שאדבר אליהם עמך באמצעותך כדי שיאמינו בך לעולם, ויגד משה את דברי העם אל ה' פרש"י שרצונם שיהיה השגתם בלתי שליח אמצעי. והקשו המפשים היכא רמיזא, ולדברינו אתי שפיר, כי משה רבינו ע"ה טען בעד ישראל שמאחר שהסבו דבריהם אל ה' ראוי שישיגו בלי אמצעי. וזשה"כ ויגד משה, ר"ל שטען והגיד כי את דברי העם אל ה', ר"ל מאחר שדברי העם אל ה' ראוי שישיגו בלי אמצעי, וזהו ג"כ מ"ש אינו דומה השומע מפי השליח, ר"ל ע"י אמצעי, רצוננו לראות מלכנו, ר"ל שיהיה קול עליון בקולם. ויאמר ה' אם כן שרצונם בכך לך אל העם כו' והיו כך בב' דברות ראשונות וביתר הדברות משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה ושני הקולות נתלבשו בדיבורי ישראל והשיגו על פי אמצעי.

י״חוהנה ענין המתרגם, כי בפתחו עמדו כל העם ושתקו באימה כמו בקבלת התורה והיו ההמון שמים לב לדברי המתרגם שעל ידו הבינו דברי הקורא כי לא הבינו בלשון הקודש ובתרגום הבינו, וכמו שקבלת התורה היה משה רבינו ע"ה המתרגם, והיינו דוגמת המתרגם, כי באמצעות קולו הושג להם קול ה' הרוחני כמו שבאמצעות המתרגם מובן להם דברי הקורא כך נתלבש קול ה' בקולו של משה ואז הושג לישראל, נמצא היה משה רבינו ע"ה בבחינת מתרגם, והנה כמו שמשה רבינו ע"ה היה המתרגם נגד הש"י, כך כל ישראל היו בבחינת מתרגמין נגד משה רבינו ע"ה, דהרי גם אחרי שנתלבש הקול עליון בקולו של משה עדיין לא היה מושג לישראל וכדמצינו בכל הקריאות שקרא ה' למשה מאהל מועד משה שמע וכולן לא שמעו, והוא לפי שהדיבור הרוחני לא יושג אלא ע"י שנתלבש בקולו של משה רבינו ע"ה לכן אליו הושג ולא לשום אדם רק במתן תורה שרצה שכולם ישמעו, לזאת אחר התלבשות דקול עליון בקולו של משה שוב נתלבשו ב' הקולות בקולות דיבורי ישראל, נמצא הוצרכו כולם לדבר דיבורים ובאמצעות אותן הדיבורים הושג להם הקולות, נמצא גם הם עצמן היו בבחינת מתרגמין נגד משה וכדאמרן.

י״טוהנה בפסוק (יחזקאל א, כה) קול המון כקול שדי כו', היינו כי קול המון גדול יותר מאד מקול יחיד. ממילא כיון שכל הדברות נתלבשו בקול משה וכל ישראל הוי קול גדול מאד, ואם כן תיקשי במה דאמר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה דקול עליון לא היה יותר גבוה מקול משה שהוא קול יחיד ומדוע לא היה הקול ההוא כקול המון, אלא על כרחך לפי שישראל היו המתרגמין נגד משה רבינו ע"ה לכן לא הגביהו קולם יותר מן משה רבינו ע"ה ואמרו דיבוריהם בחשאי ולכן קאמר קרא בקולו של משה, ומיושב המאמר מנין שאין המתרגם כו' ודו"ק. ועם האמור נבאר מאמר רז"ל

כ׳תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש אמר אי הכי לא בעינא (סנהדרין ק"ב.). ותחלה נסביר פשט המלות במאמר זה, אומרו תפסו הקב"ה לירבעם כו', הענין בזה, להורות גודל כח התשובה וחפצו ית"ש על כל רשע שישוב וכמש"ה (יחזקאל יח, כג) החפץ אחפוץ מות רשע כי אם בשובו מדרכיו כו'. ומטעם זה באה מצוות עשה הוכח תוכיח כו', כי רחוק הדבר שבעל עבירה יעשה תשובה מעצמו ובפרט אם עבר ושנה בה שנעשה לו כהיתר, והש"י חפץ שישוב ומה יעשה לו הש"י האם יגלה אליו נבואה להוכיחו לשוב בתשובה והרי הבעל עבירה רחוק מה' ומתועב הוא לפניו, לכן צוה השי"ת לכל היודעים באוולתו שיוכיחוהו וע"י זה ישוב.

כ״אהאמנם ירבעם בזמנו היה גדול יותר מכל ישראל וכמשארז"ל (סנהדרין ק"ב.) על פסוק (מל"א יא, כט) ושניהם לבדם בשדה, שכל חכמי ישראל דומין לפניהם כעשבי השדה ולא היה בנמצא בין כל ישראל מי שיוכיחו ולהחזירו מדרכיו כי כל א' אמר בלבו מי לנו גדול ממנו, ולכן לפי שלא היה לו איש מוכיח וכבר נשרש בחטא ראה ית"ש כי מן הנמנע שיעשה תשובה לכן הוצרך הש"י לגלות אליו נבואה דיבורי ה' והשיג דיבור נבואיי כמו כל הנביאים והדיבור אמר לו חזור בך שיחזור בתשובה.

כ״בהרי גודל תשוקת הש"י שישוב הרשע עד שנגלה לירבעם בהיותו חוטא ומחטיא את הרבים אף על פי כן נגלה אליו להיות תשובתו נמנע מצד שאין לו מוכיח. וזה ענין אמרם תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו, וכדרך שתרגם אונקלוס בכיוצא בזה כמו בפסוק ויבא אלהים אל אבימלך תרגם אונקלוס ואתא מימר מן קדם ה' כו' וכמוהו רבים כנה כל אלה הענינים אל הדיבור, כן כוונתם באמרם תפסו הקב"ה כו' לומר שהגיע והושג אליו דיבור נבואיי מפי עליון ית"ש.

כ״גואמרו אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, הכוונה, כי כשיחזור בתשובה יהיה בכלל הצדיקים וכל הצדיקים זוכים לתענוג זה וכמש"ה (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו כו' והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ודרשו רז"ל (תורת כוהנים) הובא ברש"י שם והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן כו' ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים יעוי"ש, כי הוא ית"ש הוא אל בעולם הזה ואל בעולם הבא וכמ"ש בנוסח אתה הוא עד שלא נברא כו' ובכל מקום מוראו על הנמצאים רק שלא יהיו מזדעזעים בפחד רב שיהיה גורם ביטול הרגשת תענוג השעשוע אבל יראתו תהיה על פניהם.

כ״דולז"א אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן והקדים לומר ואני כי הוא ית"ש מלכם בראשם וכדברי רש"י ז"ל. ובאמרו בפרט ובן ישי ולא הזכיר כללות הצדיקים, היינו לפי שנשמת ירבעם היתה נשמה גדולה מאד ולא נטרד מן העולם רק עבור הקנאה במלכי בית דוד כמ"ש בפ' וברז"ל, וכאשר חפץ ה' שישוב ורצה לבטל ולהסיר הקנאה מעל בית דוד לזאת הזכיר לו בן ישי לומר שכשתחזור בך גם אתה תזכה לטייל בגן עדן כמו שזכה דוד המלך ע"ה, זהו פשטות כוונת הדברים, ואמנם הקנאה על בית דוד והמחלוקת בערה בו כל כך עד שלא נתקררה דעתו בזה ושאל מי בראש והשיב לו בן ישי ואמר לא בעינא.

כ״הואם תתפלא בזה הלא הש"י יודע לבות בני אדם ובוחן כליות ואף שהחזרה בתשובה תלוי בבחירה וכמאמרם (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ כו', מ"מ הוא יודע מראשית אחרית הבחירה מה שיבחור האדם לעצמו ושסופו לומר לא בעינא, אם כן על מה ולמה נגלה ה' עליו ולהשיגו דיבור נבואיי אחרי שהוא ללא יועיל, שהרי רחוק הדבר שינבא ה' את אשר אלה לו, רק אמרנו שגדול כח התשובה עד שמחמת זה נגלה עליו כיון שהיה נמנע תשובתו ע"י אחר וכמש"ל, ואם כן כיון שאנו רואין שגם בהגלות נגלות אליו אף על פי כן לא שב אם כן למה נגלה ה' אליו.

כ״ותירוץ קושיא זו הוא כאשר נבאר. נודע מש"ה (תהילים צ, ג) תשב אנוש עד דכא וארז"ל (ירושלמי חגיגה ב, א) עד דכדוכה של נפש. ופירש השל"ה במס' ר"ה ושאר ספרי מוסר כי יש מדרגות רבות לבעל תשובה בין שב מיד אחר החטא ובין מי שנתאחר, ויש שנתאחר יותר ויש לא שב עד לעת זקנותו שאין לאל ידו לחטוא ויש לא שב עד סמוך למותו בראותו כי קרב עתו, ועל זה אמרו רז"ל (שבת קנ"ג. ) שוב יום אחד לפני מיתתך, ואף על פי שהיא מדרגה קטנה מאד בתשובה מ"מ הש"י ברוב רחמיו מקבלו והיינו עד דכא, אבל מי שמת בלא תשובה עליו נאמר אבל המינין והאפיקורסין יורדין לגיהנם ונידונין עד דורי דורות, כי מי שלא שב כל ימיו בכלל המינים הוא ולכן אף שהיה זמן רב בגיהנם עד שהותם חלאתו ממנו אף על פי כן אין מי שיוציאנו ממדרגה התחתונה שבשאול שהוא עמוק עמוק ועליו נאמר (איוב ז, ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה ונידון לדורי דורות.

כ״זועל זה ידוו כל הדווים וכל שומעו תצלינה אזניו כי מי מאתנו יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי ואין איש אשר לא חטא, ואם ח"ו מסיר לבו ומתעצל מלשוב ח"ו יהיה נידון לדורי דורות ומעשיו הטובים לא יועילו, ואם יאמר שסומך שישוב קודם מותו מי יודע אולי ימות פתאום ח"ו ועוד שאם ממתין על זה הוה ליה כאומר אחטא ואשוב, על כן מוטל על כל איש לחפש על כל מעשיו וידע חטאיו כמשה"כ (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה, אומרו נחפשה היינו לדעת כל חטא וחטא אשר חטא מעת היותו בן מצוה ולא ישכח מאתו שום עון אשר חטא. ואמרו ונחקורה היינו לחקור ולעיין בספרים היטב בתשובה שעל כל חטא וחטא בפני עצמו, ומי שאינו בר הכי לעיין בספרים לידע תשובתו צריך לקיים ונחקורה בחקירת פיו שישאל לחכמים ולצדיקים ואחר שחפש על חטאיו וחקר על תשובתו אמר שאז ונשובה ובעשותו ככה ימלט נפשו מיד שאול סלה.

כ״חאמנם מי שלא עשה תשובה כל ימיו ואף על פי כן זכה מאת ה' שמיתתו היתה בדעת שלימה ומיושבת ובתחלת חליו אשר ימות בה בעוד קצת כחו עליו נתן אל לבו ועשה תשובה אף על פי שהיא מדרגה קטנה אף על פי כן מתקבל וזה תשב אנוש כו'. ואומרו ותאמר שובו בני אדם, דלכאורה יש בזה כפל לשון, וגם מעיקרא אמר תשב משמע שמחזירו בעל כרחו ואח"כ אמר ותאמר כו' שאינו עושה רק אמירה לאדם שישוב. וגם למה כנה בשם בני אדם ולא אמר אנשים כאומרו בראשונה תשב אנוש.

כ״טפירשתי בדרך צחות, דהנה ישראל קדושים המה ומי אשר לא חפץ לשוב ולהיטיב מעשיו רק טרדת הזמן וטרדת אסיפת כסף נמאס להחיות ביתו ובניו מונעו כל ימיו מלשוב, וכאשר לפעמים לבו אומר לו מה יהיה בסופי ומתי אעשה גם אנכי לביתי, היצר הרע מקיל לו ומרפא את שברו על נקלה ואומר לו הלא אתה עוסק תמיד לאסוף ממון בדי גורותיך שתתן עד בלי די לבניך בהחזק את בניך אצל מלמדים וראה שילכו בדרך ישרה הנה אם בנך ייטיב מעשיו או יעשה תשובה יזכה גם אותך כי ברא מזכה אבא וכדמצינו בעובדא דרבי עקיבא עם בן הקצב וחכם בנך ישמח לבך גם אתה, והסכל והפתי מתרצה בזה ומתפייס בתשובת בנו, ובאמת אין הסמיכה של כלום. אמת כי מצינו בדרז"ל פעמים רבות כעין עובדא דר"ע, אבל דע לך שלענין שיזכה האב ע"י בנו ארז"ל (שבת קי"ט:) אינו דומה הבל שיש בו חטא כו' פירשו המפרשים שלענין שיזכה הצדיק ויגין על אחרים צריך להיות דוקא הבל שאין בו חטא ונפיש זכותיה טובא.

ל׳ומעתה תבין, כי אותן עובדות שמצינו בדרז"ל דע לך שאותן הבנים נעשו תנאים הקדושים בעלי רוח הקודש אשר גדולתם וגבורתם גדלה עד שחקים והם היה כח בידם להגין על אחרים ומכל שכן על אבותם. לא כן אנחנו פה אלה היום אין בידינו להגין ואם ייטיב האדם מעשיו די לו שיפקיע את עצמו אבל לא שיסמוך אחר עליו, ועל זה אמר התנא (אבות א, יג) אם אין אני לי מי לי, ורחוק רחוק בדורותינו אלה אחד מעשרת אלפים שיזדמן איש כזה אשר במעשיו יציל לאביו מגיהנם ולהביאו לחיי עולם הבא.

ל״אואמרתי אם חלה אדם נכבד ושלחו למרחק והביאו אליו רופא אומן ומומחה ובא הרופא אליו וימששהו בדפקו ובשאר סימניו אשר יודע והבין את חליו ויודע מה רפואתו ויודע בבירור שע"י הסמים הללו ודאי בלי ספק יתרפא כי ראה שעדיין לא גבר חליו ולא הושחת גופו עדיין וברי לו שע"י התחבושת שיעשה לו ודאי יתרפא אזי הרופא ההוא לרוב שמחתו ולרוב חשקו להראות חכמתו איך ירפאהו במהרה אינו אומר כלום מעסקי הסמים ועשייתם ואינו רוצה לעשות שום דבר ע"י שליח רק אומר לכל העומדים אל תיראו התיצבו וראו כו' כי יתרפא בקרוב ורץ בעצמו אל הרוכל ולוקח הסממנים הידועים לו ועושה בעצמו המלוגמא ונותן לתוך פיו של החולה, ואם החולה חכם ובולע מיד מתרפא ואם הוא שוטה וזורקו מתוך פיו אין בזה עון אשמה להרופא כי אמור יאמר אם היה שומע לי ודאי היה מתרפא.

ל״באכן, אם רואה חליו חזק עליו ורפואתו מסופק אצלו אינו עושה ככה, אלא מתעצל מלעשות הרפואה בעצמו, רק כותב בדיו שמות הסממנים שיקחו אצל הרוכל ומה שיעשה בהם ועת אשר יתנהו להחולה ומזהירם לבלי לשנות כי אף על פי כן יש קצת ספק אצלו שאפשר יתרפא ועושה ע"י אחרים. אמנם, אם מבין הרופא שהחולה מסוכן מאד ומייאש רפואתו ואף על פי כן לפטור עצמו בלא כלום אי אפשר כדי שלא להבעיתם ואומר בלבו אולי בדרך נס יעשה הש"י להחולה ככל הנפלאות ישלח דברו וירפאהו אזי הוא אומר להם איזה רפואה ובחשאי אומר להם ואינו מזהירם כלל ומכל שכן שאין כותב להם על הנייר כי אומר בלבו ודאי ימות החולה ויהיה לו לבושת שיאמרו שאינו יודע ברפואות לכן אף על פי שאומר להם איזה רפואה אומרו בחשאי ואינו מזהירם כלל כי חושב הלואי שלא יעשו לו הרפואה כלל ולא יהיה לו לכלימה, זהו ענין המשל.

ל״גואמנם הנמשל מובן, כי רפואות הנפש כעין רפואות הגוף ממש כידוע והש"י הוא רופא נאמן וכאמרו רפאנו כו' כי אל מלך רופא נאמן כו', והכוונה על רפואות הנפש, כי הוא רופא נפשות ישראל במה שיורם מדרכיו ילכו באורחותיו, והרפואה הדבוקה להנפש היא התשובה בכל תנאיה ופרטיה, והשב בתשובה ברור שיתרפא בלי שום ספק וכמש"ה (יחזקאל יח, כג) כי אם בשובו מדרכיו וחיה. ולכן הש"י הוא נותן הרפואה זו בעצמו לעמו ישראל לא ע"י שלוחים וכמשרז"ל (ברכות י"ז:) בת קול יוצאת מהר חורב בכל יום כו'. ואמרו בשם הבעש"ט שאף על פי שאין שומעין מ"מ מזליינו חזי ונפש האדם מרגשת בהבת קול והם הם הרהורי תשובה הבאים לאדם תמיד כמאמרם ז"ל (מנדרים ט.) רשעים מלאים חרטות, הרי שאף על פי שהש"י הזהיר הוכח תוכיח כו' כדי שע"י התוכחה ישובו, מ"מ אינו סומך ברפואה זו ע"י שלוחים רק הוא בעצמו נותן לתוך פיהם רפואה זו לרוב שמחתו ותשוקתו להראות כח הרפואה לפי שהיא רפואה ודאית שולח בעצמו למחשבת האדם הרהורי תשובה ע"י הבת קול ואם איש חכם הוא בולע הרפואה ההיא ומחזיק באותן הרהורי תשובה ומוציאם לפועל ונרפא, ומי שהוא שוטה פולט הרהורי תשובה ההם מלבו ובעונו ימות ואין בזה להש"י כלום כי הוא אומר לו עמי שומע לי כו' וכאמור במשל.

ל״דאמנם כל זה הוא אפילו במדרגה התחתונה של התשובה דהיינו עד דכא, דמ"מ רפואה ודאית היא ועושה זאת הש"י בעצמו ושולח לו הרהורי תשובה וחרטה, ולז"א תשב אנוש עד דכא שאתה בעצמך בלי שליח תשיבהו ואפילו עד דכא, משא"כ מי שהכביד חולי עונותיו עליו לא יתנהו לבו לשוב אל ה' וסומך על בנו שיעשה תשובה, הנה זה הוא חולי מסוכן מאד ורפואתו ע"י בנו מסופק הוא אחד מעשרת אלפים, לזאת אף אם נמצא זו הרפואה בדרז"ל בעובדות שהבאתי ודברי רז"ל הם רוח הקודש דברי אלהים חיים ומלך עולם הרי שהגיד הש"י רפואה זו מ"מ אמרה בחשאי ומעט מה שבא מזה בדרז"ל. לז"א תשב אנוש כו' וכמ"ש שדבר זה עושה הקב"ה בעצמו, משא"כ ותאמר (אמירה הוא בחשאי) שובו בני אדם, ר"ל רפואה זו שבן החוטא יעשה תשובה זו אינו עושה בעצמו רק אומרו ואף זה בחשאי וק"ל.

ל״ההרי נתבאר שאף המדרגה הקטנה שבתשובה מצלת האדם ורפואתו בדוקה, משא"כ מי שמת בלא תשובה עליו נאמר (איוב ז, ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה ונידון לדורי דורות. אמנם יש עוד מדרגה ממוצעת בין המדרגה הקטנה שבתשובה ובין מי שלא שב כלל, והוא מי שלא שם לבו בעת חליו וסמך שיתרפא, ובראותו כי אפס כחו וידע בבירור שהגיע עתו אז הרהר בתשובה, כי בראותו ימיו עברו וכבר אין לו צורך בעולם אזי אומר לו לבו אוי לך איך תיעול קמי מלכא ומה הועילו לך עכשיו כל הנאות העולם שהיה לך אז מהרהר בתשובה אבל אין לו שום כח לעשות כלום ואין לו רק הרהור תשובה, זהו דבר ממוצע שאינו כאותו שמת בלי תשובה כלל שנידונין לדורי דורות ואינו כמדרגת תשובה שינצל מיד שאול.

ל״ווזה לשון זוהר הקדוש פ' תרומה (זהר ח"ב ק"נ.) ואית מנהון דמצפצפי וסלקי ומאן אינון חייבי עלמא דמחשבי בלבייהו תיובתא ומיתו ולא יכילו למעבד ליה אינון איתדני תמן בגיהנם ומצפצפי וסלקי לבתר. תא חזו רחמנותא דקב"ה עם בריוהי דאפילו דאינון חייבי יתיר והרהר תיובתא ולא יכיל ומית בודאי מקבל עונשין על דאזיל בלא תיובתא. לבתר האי רעותא טבא דשוי למיעבד תיובתא לא אעדי מקמי מלכא עילאה וקוב"ה אתקין להאי חייבא דוכתא במדורא דשאול ותמן מצפצפא תשובה דהא האי רעותא נחית קמי קב"ה ותביר כל גזיזין דתרעי מדורי דגיהנם ומטי להאי אתר דהאי חייבא תמן ובטש ביה ואיתער להאי רעותא כמלקדמין וכדין מצפצפא האי נשמתא לסלקא מגו מדורא דגיהנם ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא כו' עכ"ל.

ל״זהענין הוא, כי אותו הרהור תשובה העולה מנפשו מתקשר בקדושה, נמצא נפשו נתקשר בקדושה ע"י אותו ההרהור תשובה, ואף על פי כן אין כח בהרהור לבד להעלותו מגיהנם כל עוד שלא סבל בגיהנם כל העונשים המגיעים לו על כל עונותיו. והוא בדרך משל אם קשור בחוט דק כלי קטן והכלי נפל לבור אזי מושכין את הכלי מיד ע"י החוט. אכן אם נפל אבן כבד לבור עמוק אף שקשור בו איזה חוט דק אי אפשר להעלותו. כך כל זמן שיש עליו כבד עון וזה ההרהור הוא דק הרהור בעלמא אי אפשר למושכו מבור תחתית, וכאשר סבל כל עונשיו ותמו כבד עונותיו אז אותו ההרהור שהוא חלק נפשו מעלהו מגיהנם וכאשר תם עונו אז מתעורר בו אותו ההרהור ומצפצף בבכי ועולה, ועליו נאמר (ירמיה לא, ט) בבכי יבאו, כי הרשעים בוכים בגיהנם כמש"ה (תהילים פד, ז) עוברי בעמק הבכא כו', שבוכים שם מאד בחרטה אשר לא תועיל. ואמר גם ברכות יעטה מורה שהרשעים בגיהנם מצדיקים עליהם הדין ונותנים ברכה ותהלה להש"י שהורה להם הדרך הטוב ולא אבו שמוע. וע"ז נאמר (ישעיה כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו, ר"ל בעמקי שאול קצה האחרון של הארץ משם שמענו זמירות שמשבחין להש"י נמצא בין צדיקים בין רשעים משבחין. הצדיקים בחייהם והרשעים במותם אלא כי צבי לצדיק על ששיבח בחייו. הרי שהרשעים בגיהנם בוכין ואף על פי כן אינם עולים אם מתו בלי תשובה וזה שהרהר תשובה הוא עולה ע"י הבכיה והיינו בבכי יבאו.

ל״חוזה הענין היה בירבעם, דנודע שלעתיד יתוקן ולא יחצו לשתי ממלכות עוד, וכמש"ה (יחזקאל ל"ו) קח לך עץ אחד וכתוב עליו יהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו כו', וליוסף דקאמר היינו ירבעם שבא מאפרים ונתחברו אליו עשרת השבטים וסיים שם והיו לאחדים בידך כו' ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידך כו' ועשיתי אותם לגוי אחד כו' ועבדי דוד מלך עליהם כו' וזהו תיקון ירבעם אשר על ידו נחלק מלכות בית דוד ועי"ז החטיא את ישראל. ואז יהיה מלכות בית דוד כבראשונה ביתר שאת וירבעם נכנע לדוד וזהו תיקונו.

ל״טואופן תיקונו נמשך ממאמר ה' שאמר לו חזור בך ואני כו', ודבר אלהינו יקום לעולם ודברו לא ישוב ריקם, אלא שאם היה ירבעם אז תיכף חוזר בתשובה כמאמר הש"י היה מתוקן מיד והיה ג"כ נשלם מלכות בית דוד ולא היה צריך להיות גליות ושעבוד גליות, אלא שמחמת קנאתו אמר אי הכי לא בעינא שלא רצה שיהיה בן ישי בראש והוא יהיה נכנע למלכות בית דוד ולא עשה תשובה ולכן נטרד הוא ועשרת השבטים ועי"ז הם כל הגליות.

מ׳אולם, אף על פי כן הרהור תשובה היה לו אז בעת שאמר לו הש"י חזור בך, דהרי ראינו ששאל מי בראש הרי שהיה בדעתו לשוב רק שלא יצא ההרהור תשובה לפועל עבור הקנאה שאמר לו בן ישי בראש ולכן אותו ההרהור לא הועיל לו להצילו מדינו עד לעתיד, וכדברי הזוהר הקדוש דהאי הרהורא טבא לא איתאביד, ואז ע"י אותו הרהור תשובה שהיה לו ע"י מאמר ואתה ובן ישי כו' ואתו החשק לשוב גרם שעלה הרהור מנפשו ונדבקה בנפש דוד אשר הוא כללות כנסת ישראל הרי נפשו נדבקה בנפש דוד דיבוק דק ע"י הרהור תשובה וכדאמרן שדיבוק דק ע"י הרהור בעלמא אין כח להעלותו עד לעתיד כאשר ימורק עונו אזי האי הרהורא טבא יעלהו גם עלה ונשאר דבוק בדוד ע"ה ובן ישי בראש ואז יקוים מאמר הש"י, וזהו תירוץ על קושייתנו כי לא דבר רק היה דבר ה' לירבעם ולעולם ה' דברך נצב בשמים ויוגמר לעתיד וכדאמרן הנה ע"כ ביארנו פשט המלות והענין של המאמר תפסו כו'.

מ״אואמנם יש לדקדק במאמר זה מדוע בתחלה אמר ה' ואני ואתה ובן ישי דמשמע שהדברים נאמרים על הסדר דקאמר ואני בראשונה וכמש"ל מדרז"ל כי מלכם בראשם כו' ולהכי אמר מעיקרא ואני, אם כן גם באומרו ואתה ובן ישי משמע שירבעם בראש ואח"כ אמר ובן ישי בראש והיה לו לומר מעיקרא ואני ובן ישי ואתה. ואי אפשר לומר דלפתותו לתשובה אמר לו מעיקרא הכי כי ודאי דברי ה' אמת צדקו יחדיו אין בהם נפתל ועקש. ובמ"א ביארנו זאת עם אומרם ז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, דמשמע דגדול כח הבעל תשובה מהצדיק גמור, ובדוכתי אחרינא משמע איפכא. ואמרנו דצדקו יחדיו ע"פ מאמרם (יומא פ"ו:) גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות, ופריך והאמר מר שזדונות נעשו כשגגות ומשני כאן מאהבה כאן מיראה.

מ״בביאור זאת, כי מיראה היינו הן יראת עונש הן מאהבת עולם הבא, והיינו ג"כ מיראה שירא לנפשו שאיבד עולמו ולכן שב אל ה', ואף על פי כן בכל אלה אין תשובתו אלא להנאת עצמו לכן אין תשובתו חשובה כל כך רק לעשות כשגגות. וענין מאהבה כי נצטוינו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, וענינו הוא שיקנה איש הישראלי אהבת ה' בנפשו כאש בוערת עצור בעצמותיו אהבה דבוקה וחפיצה ונפשו נקשרה בה' אהבה נאמנה ואמיתית עד שמרוב האהבה הזו ימסור נפשו על קידוש השם ויהרג ואל יעבור ולא מצד שככה ציוונו ה' אלא מצד האהבה הנאמנה כבן חביב אשר יפקיר עצמו ומאודו מעצמו על כבוד אביו לאהבתו אותו כנפשו.

מ״גוכאשר איש הישראלי קשור באהבה זו, אם נזדמן לו איזה חטא ע"י תאוה או סבה אחרת שנשכח באותו שעה מלבו אהבת ה' אז לשעה קלה אח"כ בהתבטל התאוה או הסבה נכנס בו אהבת ה' כבראשונה אז נתמלא יגון ואנחה על מעשיו ולא מחמת חשש עונש או איבוד עולמו כי כל חששות אלה מאין ואפס נחשבו לו נגד עיקר היגון שציער כביכול לאוהב כזה ועל זה הוא מתנפל ומשתטח בוכה ומתמרמר לפני ה' בל יזכר חטאתו לפניו. וזה נקרא תשובה מאהבה, כל שעיקר תשובתו אינה בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד ה' ושוכח כל עניני עצמו עונשו ושכרו נגד אהבת ה', וזהו התשובה החביבה לפניו ית"ש ונעשו זדונות כזכיות.

מ״דוהנה בעל תשובה כזה מסתבר שכחו גדול מצדיק גמור שלא חטא, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ומתגבר בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו ואי אפשר לו לסגל מצות ומעשים טובים בלי מלחמה, אבל העובר עבירות מוצא עוזרים רבים יצרו ואבריו כולם מסכימים, ובודאי אי אפשר לצדיק לסגל כל כך מצות גמורות בחודש כמו שמסגל הרשע עבירות ביום א' כי העבירות מצויות לפני הרשע ואם כן זה הבעל תשובה שבפעם א' מהפך כל זדונותיו לזכיות הרי הוא מלא זכיות בלי מספר וכחו גדול מהצדיק גמור. משא"כ בעל תשובה מיראה אשר זדונותיו כשגגות במה נחשב הוא נגד הצדיק גמור.

מ״הוממילא מובן כי באמור ה' לירבעם חזור בך היה המכוון שיעשה תשובה על צד היותר טוב והיינו מאהבה, ולכן כפי חטאותיו אשר חטא והחטיא אם היה שב מאהבה היה כחו גדול יותר מהצדיק גמור. ולז"א ואתה ובן ישי, כי דוד המלך ע"ה לא חטא מעולם כמשאז"ל (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אולם מיד ששאל מי בראש הרי חפץ בתשובה להנאתו משום הכי השיבו בן ישי בראש שאף כשישוב לא יהיה כחו גדול כבן ישי. כ"ז ביארנו במקום אחר.

מ״ואכן יש לישב בדרך אחר, וגם יש לדקדק עוד באומרו תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו, מהו ענין בבגדו, ובפרט למה שביארנו שענין תפסו היינו שהושג לירבעם דיבור נבואיי אם כן אין זה שייכות לבגדו כלל.

מ״זועם דרושנו יובן, כי נודע מהאר"י ז"ל ענין עיבור נשמת צדיק א' שהתעבר באיזה אדם לסייעו לעבודת ה' ולהשגה, ובא לו עיבור זה ע"י איזה מצוה שעשה כידוע, ואם ח"ו יחטא האדם תסתלק מאתו כי לא תתדבק נפש הצדיק ברשע לבלתי תקבל פגם. ודומה לזה ענין הנבואה שביארנו בהתלבשות קול עליון בקול צדיק אחר ושניהם ילבשו בקול הנביא, זהו ענין עיבור נשמה, כי הדיבור של האדם בו מלובשת נפשו ממש, הרי שקול ודבור צדיק אחר הוא נפשו, וכאשר מתלבשים עתה בדיבור הנביא הרי ממש עיבור נפש בנפש ולזאת ודאי לא תתעבר אלא בצדיק שזכה ע"י איזה מצוה וכאמור.

מ״חוהנה, תיבת בגד ותיבת לבוש הם שמות נרדפים, אולם כל א' מורה על ענין אחר כדרך כל שמות נרדפים אשר בלשון הקודש. והוא, כי ענין הלבוש או בגד הוא בגופני שם מושאל מהרוחני, ועיקר השמות הם לעולם ברוחני כי כך הוא כל לשון הקודש כמבואר בשל"ה, וכן ענין הלבושים הם לבושי הנשמה וכבר אמרנו כי דיבורי האדם הם הם לבושי נשמתו. וכפי הדיבור כך ערך הלבוש שמדברי קדושה נעשה לנשמה לבושי קדושה ומדברי טומאה כליצנות ולשון הרע ודברים בטלים ודומיהן נעשה בגדים צואים. ותיבת בגד הוא מלשון בגידה, וכמש"ה בבגדו בה לשון בגידה, ודרשו רז"ל כיון שפירש טליתו כו' ולכן שם בגד מיוחד למלבוש רע רח"ל, ולכן מצאנו הסירו הבגדים הצואים מעליו הרי שלשון בגד מורה על הרע ושמו מוכיח עליו שהוא ענין בגידה, ומה שמצינו לפעמים בגדי כהונה או בגדי כבוד או קודש הוא רק שם מושאל ולכן הוצרך לפרש בגדי קודש כי סתם בגד מורה להיפוך. משא"כ תיבת לבוש מורה על לבושי קדושה וכדמצינו בפיוט מלך בעשרה לבושים התאזר בקדושה וכמוהו רבים.

מ״טובזה נבוא אל הביאור, כי כאשר רצה הש"י שיושג דיבור נבואיי לירבעם שיחזור בו ושיתדבק נפשו בנפש דוד המלך ע"ה והיו לאחדים וכמש"ל לא היה באפשר שתהיה הנבואה במדריגה קטנה ע"י דיבור צדיק אחר שיתלבש הדיבור עליון בדיבורי דוד המלך ע"ה ושניהם יתלבשו בדיבורי ירבעם, כי זהו ענין עיבור וכאמור והרי לא נמצא בדיבורי ירבעם דיבור טוב והגון ואם כן איך תתלבש נפש צדיק בדיבור רע שהוא לבוש רע ונמאס ותפגם ח"ו, לכן היה מההכרח להשיגו דיבור נבואיי במדריגה רבה קול עליון בדיבורו ממש ואף שלא היה הגון לזה מ"מ כך הוא גדול כח התשובה שכדי שאולי ישוב ירבעם הושג דיבור נבואיי, ולפי שלא היה אפשר שתהיה השגתו ע"י דיבורי צדיק אחר לכן היה הדיבור במדריגה העליונה דיבור עליון בדיבורו ועל ידי זה הדיבור שיפעול בו הרהור תשובה תתעלה נפשו קצת ותדבק בנפש דוד המלך ע"ה וכמש"ל, ולכן כפי איכות ומדריגת הדיבור כך הוראת עצמותו של הדיבור והיינו ואני ואתה ובן ישי והבן היטב.

נ׳ולזה כאשר באו רז"ל לישב בעצמם במתק דבריהם מה שהקשו לנו באמור אליו ואני ואתה ובן ישי מדוע הקדימו לירבעם, לכן אמרו בנועם דבריהם תפסו כו' בבגדו, ר"ל שהדיבור נתלבש ונתפס בדיבור ירבעם עצמו בלי אמצעי, והוא 'בבגדו' דייקא, כי לא נמצא בו דבר טוב שהוא לבוש אלא בגדו, ולטעם זה הוכרח שיתלבש הדיבור נבואיי בלי אמצעי ולכן אמר לו אני ואתה ובן ישי וכאמור.

נ״אוענין הטיול בגן עדן הוא ענין ההשגה העליונה אשר הנביאים זכו גם בחייהם מענין עולמך תראה בחייך, ובעולם הבא הוא ביתר שאת ועוז. וכאשר שאל מי בראש בא לבחון אם גם הטיול בגן עדן יהיה כפי איכות הדיבור ההוא, והיינו שרצה שתמיד יהיה כך שהשגתו תהיה בלי אמצעי ושניהם יתלבשו בנפש דוד המלך ע"ה, אז השיבו הש"י שאין הדבר כך, אלא שכאשר תשוב אז יהיה הטיול בן ישי בראש כי גדול כחו ודיבורו בו יתלבש ושניהם יתלבשו בדיבורך רק עכשיו היה בהכרח שיהיה הדיבור בלי אמצעי כיון שלא נמצא בו דבר טוב, משא"כ מיד שאמר מי בראש שדיבור זה נאמר בהרהור תשובה, שהרי רצה לשוב, ממילא מיד שנמצא בו דיבור טוב אז היה כח שבזה הדיבור יתלבש דיבור צדיק ממילא מיד הושג לו דיבור ה' באמצעות דיבורי דוד המלך ע"ה והיה הדיבור ההוא כפי המדריגה ואמר לו בן ישי בראש והבן. כי כל דיבור הורה על בחינתו ולכן טרם שנמצא בו דיבור השיג אליו הדיבור בלי אמצעי, לז"א אני ואתה ומיד שאמר לו מי בראש הושג אליו הדיבור באמצעות דוד המלך ע"ה ואמר לו בן ישי בראש. ונתיישב כל המאמר היטב בע"ה.