עבודת ישראל, חידושי הלכותAvodat Yisrael, Chidushei Halachot

א׳חולין שמעתי' דירך שנתבשל דף צ"ו ע"ב ודף צ"ז:

ב׳בתוס' ד"ה אבל נצלה כו' דמשעת מליחה נאסר כו' עכ"ל ויש להקשות דאימא קמ"ל אף דנתבשל' אין הרוטב ושאר חתיכות מצטרפין (והא דלא נאסר תיכף במליחה י"ל) דבשעת מליחה הי' הבשר יותר והי' בו ששים (וקודם הבישול נחתך ממנו) ואפשר דמקשים לתירוץ ב' דתוס' לעיל (ד"ה אם יש בה כו') ודו"ק:

ג׳ואם נאמר דתוס' יסברו כדברי הרא"ה (מובא בר"ן) דבמליחה וצלי' לא מהני ס' כיון שאין רוטב שפיר מקשים דהא כבר נאסר (במליחה) ולא מהני ס' ושוב אינו חוזר להיתר (בבישול) אפי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר מכ"ש דכחל דלקמן ודו"ק:

ד׳אבל אפשר דהרא"ה לא קאמר (דלא מהני ס') רק להאמת דצלי אינו אוסר (כדאמר שמואל) רק בשמן משום פעפוע עיין בהר"ן אבל (בלא הך דשמואל) אי הוי אמרינן דצלי אוסר הוי כמו בישול ושייך ביה ס' ודו"ק:

ה׳בתוס' ד"ה מראש אזנו כו' ואין זה טעם כו' עכ"ל ואפשר (הטעם) משום דחנ"נ מבשר בחלב גמרינן ושם נאסר הכל ולא חצי חתיכה והיינו דרך בישול. עיין בהר"ן ס"פ כל הבשר (בסוגי' דטפת חלב) ודו"ק:

ו׳בא"ד אלא צ"ל כו' ועיין בהר"ן ס"פ כל הבשר (בסוגיא דטפת חלב) דמקשה ע"ז מהא דאפשר לסוחטו אסור ונראה דתוס' סברו דשם נשאר בו מעט מן האיסור ועיין בשמעתא דאפשר לסוחטו ברש"י. אבל הכא דאינו מתפשט האיסור כלל מותר והר"ן לא סבר הכי ודו"ק:

ז׳בד"ה שאני חלב דמפעפע לכך אסור אפי' הראש כו' (היינו) כמ"ש הרא"ה הובא כאן בהר"ן דלא מהני ס' (בצלי) ע"ש ואהא מקשים מהא דנטף מרוטבו דסגי בנטילה דל"ל כמ"ש הר"ן בפ' כל הבשר דמיירי שהיה בו ס' דהרי אפ"ה אסור ותירצו דרוטב אינו מפעפע כ"כ וזה כתירוץ ב' דהר"ן שם והרא"ה דלא סובר זה התירוץ לכן הוכיח שם דחם לתוך צונן אינו אוסר יותר מנטילה. ואהא מקשים תוס' א"כ במתני כו' דליכא למימר דיש ס' נגד השומן דהרי לא מהני ס'. אבל הבה"ג מובא בהגהת הרא"ש דס"ל דנגד השומן דגיד צריך ס' סובר דשמואל לא מיירי משומן (דמיירי שיש ס' נגד השומן לבד) וכן נראה מדברי הר"ן והרמב"ן דהם לא פלפלו אהא (דשמואל כקושי' תוס') רק אהא דרבינא (אמאי שרי ר' אחי דהא השומן מפעפע) דע"כ מיירי משומן (ואין בו ס' מדאסר רבינא) ודו"ק:

ח׳בא"ד והרב ר"מ מפרש כו'. הרב ר"מ בוודאי לא סובר כהרא"ה כו' (וס"ל כתירוץ ב' דתוס' ד"ה ההוא כחוש הוה מש"ה ס"ל להרב ר"מ דכל חלב מפעפע) (בא"ד) ורבינא דאסר כו' והא דלא מקשים מר"נ דאמר גיד בס' די"ל דלדברי מתני' אמר (דס"ל למתני' דיש בגידין בנ"ט) עיין בהרא"ש או דמיירי דגוף הגיד נתערב ונתפרר לפירורין דקים שאינו ברי' ובטל בס' ואפשר דמהר"ם סובר דמין במינו במשהו ואז לא שייך במינו שאין בגידין בנ"ט דמשהו מיהא הוי (וגם בלא פירור אסור במינו ובאינו מינו לא שייך פירור דהא ניכר מש"ה לא הזכיר מהר"ם דפירור אסור. או אפשר דבמינו דגם בגיד אוסר במשהו אז צריך ברוטב ס' דווקא לומר סליק מינו כו' ולכך לא קשה מר"נ די"ל דמיירי כה"ג):

ט׳בד"ה האי כחוש הוה כו' ובטל בס' עכ"ל היינו דלא כהרא"ה (דס"ל דאינו מועיל ס' בצלי):

י׳בד"ה אמר רבא כו' ובשל תורה הלך אחר המחמיר כו' אינו ברור כ"כ דכיון דכבר יש ס' כבר אינו של תורה. וצ"ע. בא"ד ומשני רב גזר כו' דכיון דכבר הביא הגמ' הא דאסר (רב) כל האיסורי' במינו א"כ חדא (מתרי טעמא) נקט. אבל לפי גירסת רב לטעמיה מקשי (תוס' שפיר) דלא ה"ל להביא כלל הא (דרב ס"ל) במינו במשהו (די"נ הטעם כמו לרבא ובזה מיושב קושי' מהרש"א) וק"ל:

י״אבא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח כו' פירו' דהיה להגמר' להוכיח נמי מכאן וק"ל:

י״בבא"ד אבל בשאר איסורי' הלכתא כר"י כו' בפסחי' סיימו מדאמר חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו ולא אמר סתם אסור כמ"ש רב אלא דרב לטעמיה דאסר בכל איסורין במינו במשהו וא"כ אסור סתמא משמע נמי במשהו ואיהו סבר בכל איסורי' בס' לכך צריך לפרש הכא במשהו. ולפ"ז היה ניחא קצת הא דאמר רב לטעמי' ודו"ק:

י״גע"ב בגמ' רבינא אסר. כתב הר"ן (דאוסר משום שומן הגיד) והא דאמר לעיל דמפעפע (גם בצלי ואמאי שרי רב אחא) כתב הרמב"ן דווקא בצלי ולא במליחה דהוי כרותח דצלי ולא כצלי דאל"כ היה לו לומר מליח כצלי כמ"ש כבוש כמבושל וכן צ"ל להרא"ש והפוסקים דצלי בנטילה ומליחה בקליפה ודו"ק ולפי"ז קשה אימא מליח כרותח הוא כרותח דבישול ולא כבישול (ממש אבל כבוש הוי כבישול ממש) כיון שאין שם רוטב במליח הוי רק כמו טיפה שנפלה על חתיכה בקדירה שחוץ לרוטב דכל החתיכה אסור כמ"ש הר"ן ופסקו המחבר סי' צ"ב ע"ש בש"ך לתירוץ ב'. ואפשר דמהא הוציא הטור דדווק' דבר לח כמו חלב ולא בדבר גוש דעומד בעצמו (בזה גם בקדירה בלא רוטב אינו אוסר יותר מצלי) ודו"ק. אך מ"מ כיון דלרמב"ן זה השומן דגיד נמי מפעפע שפיר קשה (כנ"ל דהא בקדירה גם בלא רוטב אוסר בזה כמו בצלי) ואפשר דהרמב"ן ס"ל כמו שמסיק שם הר"ן דאפילו מחתיכה לחתיכה פולט (גם חוץ לרוטב וא"כ רותח דבישול (דינו) כבישול (וא"כ לא יהיה חילוק בין מליח לכבוש) וצ"ע דאפ"ה יש לחלק דנ"נ מקודם (ברותח דבישול חוץ לרוטב אבל כבישול ממש הכל מצטרף) ודו"ק:

י״דרש"י ד"ה במאי דבלע כו' ואיסור דאורייתא הוא אזלינן לחומרא כו' עכ"ל ג"כ קשה הרי רש"י פוסק לקמן דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ ה"ל דרבנן וצ"ל דהשורש מדאורייתא וא"כ אין חילוק בין מין במינו לשאינו מינו דלא כהמחבר (סי' צ"ט) וצ"ע:

ט״ובתוס' ד"ה וכחל מן המנין כו' לאו שיהיה טעם חלב בכחל יותר כו' עכ"ל וכן פסקינן כאן. ואין להקשות למאי דאמרינן באיסור דבוק חנ"נ גם כאן נאמר כן וי"ל דהכחל הוא שוה לבצלים וירקות בסי' צ"ד סעיף ו' דהרי הכחל בחלבו כשר כמ"ש תוס' אח"כ בדבור שאחר זה דכן פסקינן ואינו נעשה נבילה וק"ל:

ט״זולפי"ז מתורץ היטב הא דבשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' נגד הבשר (ואין הבשר מצטרף) דהגם דהבשר הוא דבר היתר מ"מ כיון דע"י הבישול הולך הדם ממקום למקום והוא בעצמו האיסור לכן נ"נ. אבל הכא בלא הבשר שעמו הוא היתר גמור וטעם ההיתר מפני שהו' דרבנן ולא גזרו כשלא פירש כמ"ש רש"י (בדף ק"ט) בד"ה אמר רב כו' חלב שחיטה מדרבנן והאי כיון דמובלע אפי' איסור דרבנן ליכא עכ"ל אבל בדם אסור ממקום למקום. וזה יש לכוון בדברי הת"ח דלא כמו שהשיג עליו הט"ז סי' צ' ס"ק ב' ודו"ק:

י״זבא"ד משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כו' עכ"ל היינו ללשון א' דתוס' שאח"כ אבל למאי דכתבו דאלא מעתה קאי על הא דאמר וכחל מן המנין י"ל דוודאי נשאר בו אלא דאפ"ה כל מה שסופו לצאת יוצא בקדירה א' וזה היה ידוע להם וסברא זו נמצא בהר"ן בריש דבריו ואיני יודע למה המהר"ש לא פי' כן בתוס' דבור שאח"ז וק"ל:

י״חבד"ה אלא מעתה כו' א"כ נפיק כולו כו' והא דאמר בגמ' א"כ מנא ידעינן היינו כמ"ש הט"ז סי' צ"ח ס"ק ו' דבשיעור הזה הרי יהיה הכל מותר והיכן יהיה אסור (והיינו מנא ידעינן אנן לשער וכ"א ישער כפי מה שירא' לו) לכן ע"כ בדידי' משערינן ואם לא היה יוצא כולו א"כ שוב מטריפין שלא כדין ושוב הוי לן לומר טפי ספק דרבנן לקולא דהרי הוא ספק לכל העולם אלא ודאי דהכא י"ל דהוא כן לפי הדין (דפשיטא לחז"ל שיוצא כולו) ודו"ק (ומיושב קושי' מהרש"א) ולפי"ז ניחא כיון דהרשב"א סובר בסי' פ"א דספ' לכל הדור הוי נמי חסרון ידיעה לכן מפרש כאן דבאמת כן מתרץ הגמרא דלא נפיק כולו כמ"ש הט"ז בשמו סי' צ' ס"ק ג' ודו"ק:

י״טדף צ"ח

כ׳ד"ה בביצת אפרוח כו' משמע דיש חילוק בין קליפות לשאינן קליפות כו' והש"ך (סי' פ"ו ס"ק י"ד) כתב דהפשט בירושלמי דבאינן קליפות (סגי) בשיעור אחר היינו במ"ו (ביצים דקליפות היתר מצטרפין. וצ"ע דא"כ (למה אמר בירושלמי קליפות באינן קליפות בעי שיעור) הא א"נ כולם (גם של איסור) אינן קליפות נמי (לסגי בשיעור הנ"ל דהא) אין קליפות האיסור מצטרפין (לאיסור) וא"כ שפיר מוכח כתוס' ודו"ק:

כ״אברש"י ד"ה הא איכא שלשים כו' וכולי האי מי מזלזלין כו' הרב הש"ך (סי' פ"ו ס"ק ט"ו) לא ראה דברי רש"י אלו ודו"ק:

כ״בא. ע"ב גמ' אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרי' לכאורה לקמן בשמעתי' דטפת חלב בדברי אביי כתב רש"י להיפוך דיש ללמוד בב"ח מזרוע בשלה לקולא (להתיר אם אין בה טעם) ולכל איסורי' ליכא למילף לחומרא מזרוע בשלה ע"ש במהרש"א ז"ל ונראה בשיטות רש"י דוודאי לר' יהודה מין במינו בעין לא בטל מ"מ (כאן דליכא רק טעם) כיון דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ גם במינו ראוי להיות בטל מן התורה עכ"פ ובאמת בשמעתין דטיפת חלב משמע לר"י דלא בטל ומקשה הש"ס דניליף מזרוע בשלה דהיכי דהוי רק טעם בטל ומתורץ קושי' התוס' ד"ה מאי חזית כו' ומתרץ בגמ' לענין דרבנן (אין ללמוד מזרוע בשלה דה"ל חידוש דמבטלין איסור לכתחיל' ולכן לא ילפינן רק לאסמכתא לחומרא. אבל שם לענין דאוריי' שפיר הוא להיפוך דלקולא מצי יליף דהרי מן התורה מבטלין איסור לכתחיל' כמ"ש הש"ך בשם כל הפוסקים (ואין כאן חידוש מדאוריי') אבל לא לחומרא. ודו"ק:

כ״גב. ולכן לקמן בדברי רבא דאמר טעם כעיקר בקדשים דאורייתא והפלפול מדאורייתא קשי' לרש"י מאי חידוש הוא ולכן האריך רש"י וכתב ומייתינן לי' לידי כך בידים היינו דמצוה להביא אותו כך בידים עיין בהר"ן וק"ל:

כ״דג. ובהא נימא לשיטות רש"י דלהכי לא מייתי ברש"י שלפנינו ראי' מהא דרבא אמר לקמן דרך בישול אסרה תורה (כמ"ש הרא"ש בשמו דמזה ראי' דטעם כעיקר לאו דאורייתא) משום דלשיטות רש"י גם אי טעם כעיקר דאורייתא נמי קשה בב"ח מנ"ל דבעינן טעם דהרי ליכא למילף מזרוע בשלה דרבא סבר דהוא חידוש (גם מדאוריי' כנ"ל) לכן הוכרח רבא לומר הטעם דדרך בישול אסרה תורה וגם בלא"ה הרי בב"ח באמת הוא חידוש ע"ש בתוס' (וקשה אפי' אי ליכא נ"ט נמי מש"ה הוכרח רבא לזה דדרך בישול אסרה תורה):

כ״הד. ומה שהקשו תיס' על רש"י דהי' לו לפרש דבעלמא טעם כעיקר דרבנן היינו במאה או בס' לק"מ דכמו דרש"י פירש בחטאת כיון דסתמא אמרה תורה כל אשר יגע הוא גם במשהו ה"ה בשאר איסורין אי הוי טעמו ולא ממשו דאורייתא הוי נמי במשהו והרי לרבא ליכא למילף מזרוע להיתר דלכן בב"ח צריך טעם אחר כנ"ל אלא וודאי דלאו דאורייתא כלל ודוק:

כ״וה. ויותר נראה על קושי' זו דתוס' כמ"ש הר"ן ובפרט לשיטת רש"י דהלכה כר"י דמין במינו במשהו וא"כ כי אסר טעם (אי נימא טעם כעיקר דאורייתא) גם טעמו ולא ממשו (יהי' במינו) במשהו ומתורץ כל קושי' תוס' ודו"ק: והי' נראה עוד לומר דהגם דרבא סובר במינו במשהו מ"מ בפרק התערובות דמתרץ לר"ל דהוא מרי דשמעתין דמין במינו ברובא. והגם שאח"כ אמר רבא בפני עצמו אמרו רבנן ברובא מין במינו באמת הר"ן בעצמו הקשה זה לרש"י וי"ל כמ"ש תוס' לעיל דהיינו דשוין בטעמא ולא בשמן. ואי בעינן נאמר דמין במינו במשהו היינו בעין ולא בטעם דהרי טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן וא"כ לר"י דאסר לקמן בשמעתין דטפת חלב (אפי' בטעם במינו) היינו מדרבנן ושם (בפרק התערובות) הוא מדאורייתא. או דר' יהודא אומר בב"ח דווקא דשם הוא טעם כעיקר אי נימא דלעולם דיינינן לי' כבב"ח (היינו כהב"י והב"ח מובא בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"כ דהבא מבב"ח דיינינן לי כבב"ח) ודו"ק היטב:

כ״זו. אך בהרא"ש מקשה מהא דפרק התערובות מהא דעיסת חטים ואורז דיוצא (אם יש בו טעם דגן) ואבאר דברי מקודם דרש"י הביא עוד ראי' מהא דטעמו ולא ממשו אין לוקין. והר"ן הגם דמפרש דמיירי דאין בו כזית בכא"פ מ"מ (מביא רש"י שפיר ראי' דטעם אינו כעיקר מדאורייתא) כיון דאי טעם כעיקר הרי כולו איסור ומאי אצטרופי שייך. ומתורץ בזה קושית הב"י סי' צ"ח עיין עליו (מה שהקשה שם על הר"ן דהך דר' יוחנן טעמו ולא ממשו אינו ענין לפלוגתא דרש"י ותוס') ובהרא"ש כאן האריך לתרץ דברי ה"ר חיים (דגם אם טעם כעיקר אינו לוקה בפחות מכזית בכא"פ דבזה אין ההיתר נהפך לאיסור) אבל דברי הר"ן הם כפשוטן (דהחילוק בין כזית בכא"פ או לא הוא משום טעם אינו כעיקר) אלא וודאי טעם כעיקר לאו דאורייתא וא"כ כיון דאינו חייב רק משום האיסור עצמו ולכן בעינן זית בכא"פ (ואינו חייב שאוכל כל הפרס) וזה הוא דברי ר"י לשיטות רש"י טעמו וממשו לוקין וזה כזית בכא"פ דאז חייב על הממש דמצטרף אבל כי אינו זית בכא"פ הוא טעמו ולא ממשו דהרי הממש אינו מצטרף (ביותר משיעור א"פ) ואסור בחצי שיעור. ועל הטעם אינו חייב רק מדרבנן וא"כ חֵלב שנתמעך בקדירה הגם דהטעם הוא מדרבנן אי יש בו כזית בכא"פ הוא חייב משום הממש. ואי ליכא כזית בכא"פ הגם דמשום טעם הוא רק מדרבנן מ"מ משום הממש הוי כמו חצי שיעור ומהני מה שמרגישין הטעם דלא לבטיל ברוב כמין במינו (דע"י הטעם ה"ל כניכר האיסור ולא בטיל) וחייב על הממש כנ"ל ובהכי ניחא הא דעיסה של חטים ואורז דאי אית בי' טעם דגן יוצא והיינו כזית בכא"פ וברורין דברי רש"י

כ״חז. ובהכי ניחא הא דאמר רבא בפ' התערובות מין במינו ברוב ושאינו מינו בטעמא (אף דטעם כעיקר לאו דאורייתא) דהטעם הוא פעולה שלא יתבטל הבעין (להתחייב על הממש) ועיי' היטב כאן בהר"ן אך מה שסיים הר"ן ואי לא יהיב טעמא בס' הרא"ש ס"ל דלא בעי כלל ס' אפי' (יש בו גם ממשו). בעין ולהר"ן נמי נראה דהוא רק מדרבנן (כמו מין במינו דצריך ס' מדרבנן) ודו"ק וברור:

כ״טח. ובענין החילוק שהר"ן והרשב"א סוברים דאי ליכא כזית בכא"פ הוא דאוריי' (כמו חצי שיעור) וכן משמע מדברי הרי"ף בריש אלו עוברין אבל הרמב"ם סובר דאפי' איסור דאוריי' אין בו (דחצי שיעור ע"י תערובות אינו חייב) ולכאורה נראין דברי הרמב"ם דהרי תוס' כתבו באלו עוברין (דף מ"ג ד"ה כמאן כר"א ובמנחות דף כ"ח) דלאביי בשאור בל תקטירו (דדריש כי כל על עירובו) כיון דהוא חצי זית בעי קרא דלא לבטל (כ"כ שם במנחות) וא"כ ביותר מכדי אכילת פרס כבר הוא פחות מכזית (ע"י תערובות) ובטל מדאורייתא אבל כד דייקינן יש להוכיח (דאסור) דהרי ר"י דדריש כל חלב לחצי שיעור דאסור אלא שאין חייב מלקות עד כשיעור. וסברו תוס' באלו עוברין (דף מ"ד ד"ה לענין חמץ בפסח בקושיי') דדוקא הכא דריש רק לאיסור דלמלקות וודאי בעינן שיעור שלם וא"כ בחמץ דאייתר כל הוא להיתר מצטרף לאיסור היינו לעירוב כמו לר"א גם למלקות. ומתרצים (שם תוס') דר"י לא דרש גם בחמץ ריבוי דכל רק לאיסור ולא למלקות וא"כ באמת בכ"מ ילפינן מחמץ דלא בטל גם חצי שיעור בתערובות. ודו"ק:

ל׳ט. והגם דר"י אמר כל איסורי' שבתורה כו' חוץ מנזיר כו' היינו ללאו משום דהוי שני כתובי' אבל הא דגלי לאסור בחמץ שפיר ילפינן (לכל איסורי') מיני' כמו מכל חלב. וק"ל:

ל״אי. ובזה מבואר דברי הרשב"א שהביא המג"א סי' תמ"ב דכל שנעשה כך לא בטל אף שאין בו טעם רק לקהויי כמו ד' מיני מדינה. והיינו לאיסור והגמ' דמוקי בא"פ היינו למלקות וברור דעיקר ראייתו הוא מר"א. דאי הא דעבדינן לקהויי לא הוי כמו לטעם בוודאי גם לר"א לא הי' חייב והי' בטל אלא ע"כ דהאי דעבדיני' לקהויי הוא פעולה דלא להתבטל אלא דלרבנן לא מצטרף (היתר לאיסור והוי רק חצי שיעור) ולר"א היתר מצטרף לאסור בחמץ מריבוי דכל למלקות ודו"ק וברור:

ל״ביא. וראי' להר"ן דהרי בחצי זית דתרבא לעיל אמר דלא לזלזל בדרבנן ועוד דאמר ר"י חצי שיעור אסור מן התורה ולהרמב"ם כיון דהוא חצי שיעור כבר הוא בטל מן התורה אלא וודאי כהר"ן ויש ליישב לדעת הרמב"ם מ"מ יש מקום לדבריהם ג"כ. ודוק:

ל״גיב. ברש"י בא"ד דהוי גיעולי עכו"ם ונזיר ב' כתובי'. היינו לרבנן. וכתב עוד או דגיעול עכו"ם חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור היינו לר"ע והם פליגי אסוגי' דפסחים. והא דלא ילפינ' מנזיר להיתר מצטרף לאיסור. ומהרש"א כתב שם (דף מ"ה) דה"ל נזיר עם חטאת שני כתובים והרי רבא סובר דחטאת הוא לטעם כעיקר. אלא נצטרך לומר כמ"ש תוס' (דנזיר חמיר) דאסור גם בחרצנים. אבל אי הוי קאי גם בנזיר על טעם כעיקר הוי ילפינ' במה הצד מנזיר וחטאת ונראה דרש"י בפסחים (דף מ"ה מ"ש שם ורבנן דפליגי עלי' דר"א) נמי קאי להלכה להני אמוראי בתראי וסברי דד' מיני מדינה הוי בהו טעם ואהא (הטעם שכתב רש"י) סמכו לומר דהוי מדרבנן אבל הסוגי' דפסחי' סובר דהוי (בד' מיני מדינה) רק לקהויי אבל טעם כעיקר הוי דאוריי' לכ"ע. ומתורץ בזה קושי' מהרש"א ז"ל שם (על רש"י הנ"ל) ודוק:

ל״דיג. בתוס' ד"ה רבא אמר כו' ומין שלא במינו לא שייך ריבוי כו' פירוש דבמתני' משמע דמותר לטחון ולבשל ויהי' נ"ט זה בזה ואז הגם דנאמר דטעם כעיקר דרבנן מ"מ עושה פעולה שלא יהי' הגוף בטל דהא להאמת יהי' כזית בכא"פ. וק"ל:

ל״היד. בא"ד כיון דלא רבו כו' ספק דאוריי' הוא כו' דהמ"ל ולטעמיך וא"כ בלא"ה הקושי' דלעיל לא קשה ועיי' תוס' פסחים (דף מ"ד ד"ה איתבי') שם כתב המהרש"א ז"ל דרבו מקרי חד בתרי דווקא וא"כ קשי' על תוס' דהכא דהרי אי הוי (בהיתר כפל) ומעט יותר דמקרי לא רבו. האיך יכול לבא לידי דאורייתא אי כזית בכא"פ דרבנן. דהרי בפעם א' הבית הבליעה אינו מחזיק יותר מב' זיתים ולא יהי' כאן זית איסור בב"א. וא"כ מש"הלא מקשה בהערל רק אי כזית בכא"פ דאורייתא ובפסחים נמי משום דלא רבו מקשה דאי רבו הוי בטל במין במינו. וצ"ל לדעת מהרש"א כמ"ש המג" א הלכות פסח דג' אינו מחזיק אבל יותר מב' מחזיק אבל באמת כל הפוסקי' כתבו דבעינ' רק (כפל) ומעט יותר אבל לא בעינ' חד בתרי ובאמת לענין היתר מצטרף לאיסור בעינין איסור יותר ובשוין מקרי נפישי וא"כ אין דברי מהרש"א שם מוכרחים. ודוק:

ל״וטו. ודע דתוס' בפסח' דמתרצים דהוי שלא במינו צ"ל על קושי' דטעם כעיקר כמ"ש תוס' פרק ג' מינים. ודוק:

ל״זדף ק"א
א. בשקדם וסלקו כו' אפי' לא נתנ' טעם נמי כו' קושי' זו איתא בהר"ן לכ"ע (גם לתירוץ רבא) אלא דהתוס' סמכו אהכי משום דהיינו יכולים לומר דבאמת זה הוא קושי' ר' ספרא אפי' לא נ"ט נמי דהיינו (דאוסר) בכ"ד. ואהא מקשי' דאכתי מאי תירץ אביי ובאמת גם על רבא קשה וק"ל:

ל״חב. והנה בהר"ן יש עוד קושי' דוקא לאביי ל"ל לומר חנ"נ הרי בלא"ה איסור הראשון (הבלועה בחתיכה) אוסר במינו במשהו דלרבא (ניחא) דבטל ברוטב (אבל ע"י דחנ"נ ליכא ברוטב לבטל הכל) משא"כ לאביי. ונראה לדעת התוס' דסברי דלהכי לא ס"ל לאביי סליק מינו כו' משום דיוכל לילך הטעם מהנביל' גופי' (בלא הרוטב) לכל החתיכות הסמוכין לה. משא"כ (אי לא הוי חנ"נ) הכא כיון דכבר האיסור בלוע ואינו יוצא מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב וא"כ בו ודאי הי' מתבטל ע"י הרוטב. וק"ל:

ל״טג. א"נ והוא העיקר לפמ"ש תוס' ע"ב ד"ה סליק כו' ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר סליק משא"כ התם דמינו עצמו מטמא לא אמרינ' סליק כו' וא"כ י"ל דאביי ס"ל דכיון דחנ"נ הוי כמו טומאה וא"כ צריך רב לומר חנ"נ דלהכי ל"א סליק ודוק (וצ"ל דגם שאר החתיכות כולן נעשים נבילה לכן ה"ל כמו טומאה) ומה שתירצו תוס' דבמשהו לא נ"נ היינו להיות נחשב מינו (כמ"ש בנקודות הכסף סי' צ"ב) אבל מ"מ גם במשהו נ"נ (ומש"ה גם כל החתיכות כולן נ"נ ודמי לטומאה):

מ׳ד. אבל לפי התירוץ הקודם באות ב' תלי במה שהחתיכ' ראשונה נ"נ ע"י הטעם לא סליק מטעם שהולך הטעם מגוף החתיכ' שלא ע"י רוטב א"כ אפי' כפשטי' דבמשהו לא נ"נ כלל. ומש"ה תירצו תוס' דבמשהו לא נ"נ ושוב הי' אמרינ' סליק גם לאביי כנ"ל ובהא מיושב דברי הדריש' (מובא בסי' צ"ב) דס"ל דגם (במשהו נחשב בלוע) איסור א' מין במינו (דלא כנקה"כ והקשו עליו מתירוץ תוס' כאן ובהנ"ל ניחא) דהכא לא תירצו תוס' רק היכי דשייך סליק. רק הר"ן דהקש' קושי'הנ"ל (ל"ל דחתיכה עצמו נ"נ) ולא ס"ל תירוץ הנ"ל שפיר הוכרח לומר דגזירת הכתוב דלא אסר מינו אלא כשהוא בעין ולא כשכח אחר מעורב בו (וזה כמ"ש נקה"כ הנ"ל) משא"כ לדעת התוס'. והש"ך בנה"כ כשהעתיק דברי הר"ן הנ"ל לא העתיק קושי' ב' (דהר"ן הנ"ל ל"ל חתיכה עצמה נ"נ) ולא יפה עשה שלא הרגיש דהר"ן כתב סברא זו ליישב קושי' זו הנ"ל שאינו נזכר בתוס' ודוק:

מ״אה. בא"ד הוי האיסור כמאן דליתא כו' דלא הוי כאלו הוא בעין כו' אבל לא נתנה טעם א"צ ס' אלא כנגד מה שנשאר כו' עכ"ל מדברים הללו משמע (דגם) כשאין בה ס' (נגד המשהו) אינו אוסר כלל כדברי הט"ז סי' צ"ב (דמשהו אינו יוצא כלל ונ"מ לחמץ בפסח) והגם דזה (כתבו תוס') לדברי הר' אפרים היינו דהר' אפרים סובר דאי הוי אמרינן נ"נ גם במשהו אמרינן הכי ולא שייך לומר כמאן דליתא אבל כיון דאינו נ"נ שוב הוי כמו לר"ת דהוי כמאן דליתא וא"כ גם לדידן נאמר כן. מ"מ י"ל דהר' אפרים הוכרח לומר כן משא"כ לר"ת א"צ לזה. גם להר' אפרים כתב הרא"ש דהפשט הוא דלא הוי מין במינו ובטל בתערובות ההיתר וא"כ מוכח מהרא"ש דלא כט"ז (דהיכא דאוסר גם באינו מינו במשהו כמו בחמץ בפסח אסור ממשהו הבלוע) ודוק היטב:

מ״בו. בא"ד שלא הי' שם יי"נ כדי לתת טעם כו' יסבור אפשר לסוחטו מותר כו' אבל למאי דקי"ל אפשר לסוחטו אסור שפיר בעינן ס' עכ"פ בדבר לח (אפי' נאסר במשהו) והש"ך בנה"כ סי צ"ב בחנם השיג על הט"ז בזה ע"ש בסופו והרא"ש שהעתיק זה התירוץ היינו לר"ח וסמיך על מ"ש הכא דזה למ"ד אפשר לסוחטו מותר ובזה נדחין כ"ד הש"ך וק"ל:

מ״גז. בא"ד מה שצוותה תורה להגעיל כלי מדין כו' משמע מכאן דלר"ת דנ"נ בכל איסורי' הוי דאוריי' (דאל"כ גם לר"ת ניחא מה שצוותה תורה להגעיל כלי מדין) לא כהש"ך סי' צ"ב דכתב דלכ"ע הוי דרבנן (בשאר איסורי') ואפשר דתוס' מקשין לר"ת כיון דהוא מפורש בתורה להתיר האיך שייך לגזור וק"ל ועיי' לקמן בהלכה דטפת חלב באות כ"ב:

מ״דח. ומכאן יש להביא ראי' לדברי הש"ך סי' צ"ד דלר' אפרים דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח אז לא אמרינ' חנ"נ רק בפעם א' אבל אח"כ הוי ככל איסורי' דאל"ה אכתי (גם לר' אפרים קשה) האיך הגעילו מבב"ח והתוס' כתבו בפסחים דהגעילו מסתמא מיין לנזיר מכ"ש מבב"ח ודוק ועיי' בשמעתי' הנ"ל שם:

מ״הט. בא"ד ואי שיחזור ומגעילן הא נ"נ כו' משא"כ אי לא נ"נ הגעיל שני פעמים וכן הוא מפורש בהרא"ש כאן ולפי"ז למ"ד דלא אמרינ' חנ"נ בכל איסורי' א"כ אם הוחם מים אי אפשר לחשוב משעת החימום דהגם דחזרו ונבלעו ע"י החימום (ונ"ט בר נ"ט אסור בכל איסורי') מ"מ המעט האיסור חוזר ונתבטל בתבשיל כמו בהגעל' השני' הטור ז"ל שכתבו היינו שאינו מותר (מחמת נט"ל כל מעל"ע אחר החימום מים ואי דמותר משום דיש ס') אפשר דנפקא מיני' אי איתוסף איסור. וזה דלא כהש"ך שם סי' צ"ד ודוק וברור:

מ״וי. בד"ה סליק כו' ובכל מקום שישנו היתר הוא כו' דמינו עצמו מטמא כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל למד מכאן דאמרינ' נמי סליק שאינו מינו (לדידן דאינו מינו חמיר ובס') ומינו רבה עליו ומבטלו והש"ך סי' צ"ח השיג עליו דהרי נותן הטעם באינו מינו כו' ולדברי תוס' דהכא אי נימא דלוקין על כזית ממנו (דע"י הטעם באינו מינו נהפך ההיתר לאיסור) א"כ הוי כמו טומאה ע"ש בב"י סי' צ"ח (וצדקו דעת הש"ך) אך נראה בדעת הרשב"א דהכא מיירי למשל בתבשיל של (שאר דברים) וגם הי' בו בתבשיל שומן כביצה ונפל בו זית חלב א"כ כשיתן החלב טעם בשאר דברים שהם אינו מינו עם החלב כבר הי' בו טעם מהשומן שהוא כטעם החלב וא"כ אין מרגישין בו טעם החלב לומר בו טעם כעיקר ודוק היטב:

מ״ז[סוגיא דנ"ט בר נ"ט דף קי"א ע"ב]:
א. תוס' ד"ה הלכתא דגים כו' קליפה מיהא בעי כו' הש"ך סי' צ"ד כתב דבאמת למ"ד תתאה גבר והתחתון חם צריך נטילה או אפשר שכולו אסור (וכוונות תוס' כשהתחתון צונן) אבל בהרא"ש לא משמע הכי דהרי כתב דמש"ה מותר בעלו משום דא"צ רק קליפה אבל נתבשלו אסור ע"ש (א"כ משמע דבעלו בכ"ג א"צ רק קליפה) וכן הוא חיבור דברי תוס' (שסמכו לזה החילוק בין עלו לנתבשלו) ובסוף הרגיש הש"ך וכתב דמיירי בנגוב לגמרי וג"ז אינו במשמעות הרא"ש דהרי מחלק בין עלו לנתבשלו (משמע אפי' באינו נגוב דומי' דבישול) ואי הש"ך רוצה לחלק באמת החילוק הוא בין שניהם חמין ובין א' חם וכאן כתב שהוא דוחק ובסי' צ"ה (ס"ק ו') בעצמו מחלק בהכי והוא מדברי הב"י שכ"כ להדי' אבנ באמת להמתירין נצלו גם בשניהם חמין מותרים רק בבישול אסור. ודוק:

מ״חב. בא"ד ונתבשל לא גרע מצונן כו' וכן הוא בהרא"ש דבישול לא גרע מצונן. אך נראה דאפשר למ"ש הרא"ש אח"כ ליישב מהא דאם טש כל הפת אסור דשם לא הוי רק ב' נ"ט ובבישול הוי ג' נ"ט ובאמת בצלי אוסר לבסוף מה"ט. ולכן הרשב"א דאוסר בצלי אוסר בדבר חריף ונוכל לומר דאפי' מאן דמתיר בצלי היינו משום דאינו אוסר יותר רק כדי קליפה משא"כ דבר חריף ודוחקא דסכינא דאוסר יותר אבל אם בדבר חריף הוא ג' נ"ט בוודאי לא גרע מבישול דמותר כמו דמשמע מתוס' והרא"ש וא"כ מהתימה על הרמ"א דאוסר בשלשה נ"ט בדבר חריף וזה לא נשמע שיהיה דבר חריף עדיף מבישול אח"כ מצאתי שגם הפר"ח תמה עליו אבל לא ביאר כך וצ"ע:

מ״טג. בא"ד משום שהשומן קרוש כו' אין ראי' עכ"ל והר"ן הכריע כן דהטעם משום שמנונית דאי משום חריפות א"כ בקישות למה בעי גרירה ונראה (דאין זה ראי') דוודאי השמנונית שעל הסכין הוא דבר מועט כמ"ש סי' צ"ד ע"ש בט"ז וש"ך וצריך לצירוף הטעם שבו. וק"ל:

נ׳ד. בא"ד דמבושל עם בשר הוא דאסור אבל נתבשל בקדירה שרי עכ"ל ולפמ"ש הרא"ש בסוף (דנתבשל בקדירה) ה"ל שלשה נ"ט דרוב הבליעה הולכת ע"י המים א"כ מבושל עם בשר נמי הוי נ"ט בר נ"ט. ואפשר רש"י לא מחלק בין ב' נ"ט בין ג' נ"ט מ"מ מדקדקים תוס' שפיר דאכתי יותר ה"ל לומר נתבשל בקדירה של בשר והגם די"ל דכה"ג ה"ל ד' נ"ט דהבשר נתן טעם במים ומים בקדירה וקדירה במים ומים בדגים וה"ל ד' נ"ט ובוודאי שרי משא"כ חלב (בקערה של בשר) מיהו זה לא מצינו לחלק בין ג' נ"ט בין ד' נ"ט. ועוד דהל"ל נתבשל בקערה של בשר דבקערה נותנים עליו בשר רותח והוי דבר גוש דאוסר הוי בדגים ג' נ"ט. ועדיין י"ל (דאין ראי' מזה להך דריב"ן שבתוס') דבשלמא שם (בנתבשל בקדירה של בשר) יסבור רש"י דהבליעה הולכות דווקא ע"י המים דאל"כ ה"ל חם בלא רוטב דאינו בולע ואפשר רש"י סובר זה גם בכלי (שאינו מפליט בלא רוטב) משא"כ בחלב שהוא שמן והולך בלא רוטב כנ"ל באורך בשמעתי' דטפת חלב מש"ה אוסר הריב"ן בצים שנתבשלו בקדירה חולבת ודוק ועיי' לקמן:

נ״אה. וגם לפמ"ש בשמעתי' דטפת חלב דהמפרשים רוצים לפרש דברי רש"י שכתב במימרא דרב דף ק' שכתב שהיתה בצדה תמיד דמשמע אפילו תוך הרוטב כיון שמונחת אצלה הולך אצלה (שלא ע"י המים) ולא כסברת הרא"ש. ואפשר דשם מיירי נמי בשמן ודוק:

נ״בו. בא"ד שטעם בשר וחלב נפלטים למים נאסרו המים כו' עכ"ל הרמב"ן (מובא בר"ן) הקשה ע"ז דא"כ בדגים נמי נימא דבשר וחלב באו ביחד בדגים. ותירוץ ב' של הר"ן דלא עמד טעם השני בהיתר והוכיח זה מהא דבאיסור ל"א נ"ט בר נ"ט וזה אינו מוכרח דאפשר כיון דטעם הראשון הי' בהיתר שוב אינו יכול לקראו איסור. ותירוץ א' דהר"ן אינו מובן כלל שכתב (דטעם בשר וחלב) מתערבין בלא מים דקשה מ"ט בדגים ל"א כן. והי' עלה בדעתי לומר בזה כמ"ש שם בחידושי ואנשי שם משום דבלח תערובות הוי (שאינם מחוסרים פליטה וגוף הטעמים מתערבים יחד) ולפי"ז הרא"ש דכתב באופן אחר ולא כתב דתערובות הוי לכן לא פסק כן ודוק:

נ״גז. ולפי"ז הי' נראה לי לתרץ הא דפסק הרמ"א סי' צ"ה בעירוי מכלי בשר על כלי חולבת דנאסר (דשם לא שייך לומר שמתערבים הטעמים שלא ע"י המים כמ"ש הש"ך סק"ה שם) אלא משום דהוי תערובות כנ"ל דמה"ט ס"ל בה"מ ל"א בלח נ"נ בשם מהרי"א אך דא"כ הי' לו לאסור בהדיח קערות אפי' א' אינו ב"י לאסור כלי שאינו ב"י וק"ל:

נ״דח. והיה נ"ל לומר פשט אחר בדברי תוס' אלו דתוס' כתבו ממ"נ או דאמרינ' דקערות נוגעות במחבת והוי טעם שני באיסור ואם נאמר דרוב הבליעה ע"י מים כמ"ש הרא"ש בשם התרומות א"כ נאמר שוב דבדגים כבר הוא ג' נ"ט בהיתר בבישול דהיינו קדירה מים דגים (ולכך מותר) משא"כ הכא (בהידחו יחד דליכא רק ב' נ"ט בהיתר) מש"ה אסור ולפי"ז הא דסיימו תוס' דאותו שהוא ב"י מותר ושאינו ב"י אסור הוא לתירוץ קמא אבל לסברא זו דהנ"ל הרי הכי נמי יש ג' נ"ט קערה מים יורה ועדיין היתר שהוא אינו ב"י. ולפ"ז שפיר פסק הרמ"א דאם א' אינו ב"י הכל מותר. אבל בעירה מכלי בשר על של חלב אם שניהם ב"י אסור דהטעם ג' הוא באיסור. והגם דאנו פסקינ' בדיעבד גם בצלי מותר היינו משום אינו פולט רק כדי קליפה ואוקמינ' בהא אדיני' משא"כ בבישול דפולט הרבה וגם הוי טעם ג' באיסור שפיר אסור ודוק:

נ״הט. אלא דעדיין קשה דא"כ למה פסק הרמ"א דהודחו בזה אחר זה כשר דהא הוי נמי טעם ג' באיסור. והמעיי' בב"י סי' צ"ד הא דמקשה בשם הסמ"ק דיהא נחשב כהגעלה ע"ש דלתירוץ ג' הוי נחשב הכא גיעול וא"כ הוי טעם ג' בהיתר משא"כ עירה דלא הוי עירוי גיעול לכלי שנשתמש בכלי א' דכבלעו כך פלטו והוי טעם ג' באיסו' ודוק:

נ״וי. ובהא ניחא הא דכתב הש"ך סי' צ"ד ס"ק ח' דלדעת הרב סי' צ"ה אפילו היה בקדירה רק מים והי' ב"י מגוף הבשר הכף אסור. והאורח מישור הבין דנתכוין לדעת הרמ"א בהודחו יחד והקשה ע"ז דהא שם אין ס' אבל ביש ס' הוי נ"ט בר נ"ט דמותר בדיעבד. אבל הש"ך נתכוין על הא דעירה מכלי של בשר על של חלב דשם כיון דלא הוה הגעלה אסור דנידון כמו טעם ב' דאיסור וכן כאן דלא נחשב להכף הגעלה כיון דלא נתחב כולו מש"ה גם כאן אסור ומכ"ש אי אמרי' כדעת הפוסקים דלח בלח נחשב תערובות כנ"ל דלפי"ז האי הלכה היא שפיר ומכ"ש לפמ"ש הרמ"א סי' צ"ד דהמנהג לאסור הכלי שאינו ב"י. מכ"ש כשהיא ב"י ודוק. ואפשר הש"ך לא הביא ראי' מכאן משום די"ל דזה דווקא בלא ס' אבל משם (הא דסי' צ"ה) הוי ראי' שפיר ודוק:

נ״זיא. ומה שהקשה הש"ך סי' צ"ד ס"ק י"ח מהא דאם הי' הקערה לפגם נוהגין היתר לכתחי' לא דק דשם יש ב' היתרים א' משום נ"ט בר נ"ט אפי' לא הוי לפגם ועוד דהוי לפגם. אבל הכא בלא פגם לא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתר ולכן אסור לכתחי' כמו כל לפגם. וק"ל:

נ״חיב. ומ"ש הש"ך (שם על הא דנוהגין לאסור הכלי שאינו ב"י) היינו משום דבכלי ה"ל טעם ג' (לאיסור לולא לפגם כנ"ל) אבל בדגים ה"ל טעם ג' בהיתר (והא דבהדחה מותר אם א' אינו ב"י) דשם ה"ל לכלי הגעלה משא"כ הכא. וק"ל:

נ״ט[שמעתין דטיפת חלב]
א. אקדים כאן הקדמה חדא. דנראה דודאי בב"ח נק' איסור מחמת עצמו והא ראי' דהרי משנה שלימה שנינו דהוי ראוי' להתכבד. וגם דהא כל א' בפ"ע שרי ובחבורן נולד האיסור. אלא דמ"ד אפשר לסוחטו מותר הוא מטעם שכתב הכתבי מהרא"י הוא בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז דהוי כאלו בא אליהו כו' והוו כמו בכלאים. ומ"ד אפשר לסוחטו אסור סובר דכל זמן שנשאר שם מעט חלב הגם דעתה אינו נותן טעם היא אסור דאינו דומה לכלאים דשם לא נשאר כלל אבל מחתיכה לחתיכה (בלא רוטב) דאינו יוצא כלל חלב מותר זה שיטת תוס' (שמביא הר"ן) והר"ן סובר דכיון שלא נשאר בו שיעור האוסרו שוב הוי ככלאים אלא מוכרחין לומר (דמ"ד אפשר לסוחטו אסור ס"ל) דנעשה עצם איסור א"כ גם אם יתפרש לגמרי ואינו יוצא כלל מהחלב רק טעם בשר (כמו מחתיכה לחתיכה בלא ניעור) נמי אסור והגמ' דלקמן (דאמר מבלע בלע מפליט לא פליט) הוא לפום הה"א דאפשר לסוחטו מותר. ודוק:

ס׳ב. דלא כמו שהבין המ"ש דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר אינו נעשה עצם איסור ונכנס בכמה דוחקים בשמעתי' אבל למ"ש ניחא הכל היטב בס"ד וק"ל:

ס״אג. והנה בוודאי במתני' כאן ברש"י. וברש"י בגמרא במימרא דרב משמע כהר"ן דאסור הקדירה בלא ניעור וכיסה והגם שהד"מ (סי' צ"ב) הבין דהטור סובר דאינו אוסר השאר (גם לרש"י אינו מוכרח דאפש' לו' שהטור) מחולק בדבר זה עם רש"י. דהטור ס"ל כשיטת תוס' דאם הוי סופו להתפשט לא הי' נעשה נבילה אלא ע"כ דחלב אינו מתפשט מחתיכה לחתיכה אלא באותו חתיכה. ורש"י ס"ל דגם אם סופו להתפשט נעשה נבילה ומש"ה אוסר נמי בשמעתי' איסור דבוק דהגם דסופו להתפשט נעשה תחלה נבילה (הדבוק) ואוסר השאר אח"כ. אך הני דהתירו בשאר איסורים (במקצתו תוך הרוטב) ואפ"ה אוסרי' איסור דבוק (כמ"ש הרמ"א סי' צ"ב סעי' ד') ע"כ צ"ל (הטעם) שמא יצא פעם א' חוץ לרוטב משא"כ לרש"י וזה הוא פשוט לדברי רש"י. וזה היא הכוונה בתו' דכתבו דמיירי בכולו חוץ לרוטב דאי הוי מקצתו ברוטב אז מסתמא מתפשט לתוך הרוטב ולא הי' להיות נעשה נבילה וגם בלא ניעור הי' מתפשט. אלא ע"כ דמיירי בכולו חוץ לרוטב. וזה חיבור דברי תו' ודו"ק:

ס״בד. והפשט הזה מוכרח ברש"י דכתב בד"ה אם יש בה בנ"ט כלומר שאין בחתיכה לבד ס'. וקשה למה לא נאמר בקפילא כמ"ש בפרק ג"ה אלא (משום) דכאן דמקצת תוך הרוטב בוודאי מתפשט לשאר בלא ניעור ודלמא (הי' מתחלה בה טעם קודם שנתפשט ממנה) ונעשה מתחילה נבילה לכן צריך ס' וק"ל:

ס״גה. וכן הבין הט"ז (סי' צ"ב) ס"ק ב' לדברי רש"י והביא ראי' מדברי הרמב"ם מפני שהוא הבין דברי הרמב"ם כמו שהבין הראב"ד דאוסר תיכף וכן הבינם הטור דאוסר הרמב"ם גם בלא ניעור מדמקשה הטור על הרמב"ם דבניעור מתחלה סגי (ול"ל להרמב"ם לומר ניער מתחלה ועד סוף) וקשה הא הוצרך לומר היפוך הרישא. וכן קושי' הל"מ דהרי עיקר הרבותא דלא חיישינן שמא לא ביער יפה בתחילה ונאסר ע"י הניעור דלבסוף כמ"ש רש"י וא"כ הוצרך לומר (ניעור) בסוף וגם מאי מקשה על הרמב"ם יותר מעל הגמ' כמ"ש הט"ז והפר"ח. אלא וודאי דהבין משמעות הרמב"ם דכתב ומשערין כו' היינו גם בלא ניעור כמו שהבין הראב"ד וא"כ האי דקאמר בד"א שלא ניער בתחילה אלא בסוף האי אלא בסוף הוא לאו דווקא אלא משום סיפא נקטה דבסיפא (בניער מתחלה ועד סוף) בסוף דווקא ואהא מקשה הטור דבאמת בתחלה סגי. ובגמ' משום רישא נקטי' ודלא כהרמב"ם ודוק:

ס״דו. אלא דבאמת מ"מ אינו ראי' מדברי הרמב"ם שסובר כרש"י כמ"ש הט"ז) דאפילו יפרש כדברי תוס' דמיירי כולו חוץ לרוטב נמי (אתי שפיר) דיוכל לסבור כהר"ן דנעשה מתחילה נבילה ואוסר הכל וק"ל:

ס״הז. ובאמת יכולין לומר דהטור דכתב וכשנאסר כו' היינו משום שלא להכריע בין רש"י להר"י ומשום דעת הר"י כתב כן ואפשר דלרש"י מודה כהט"ז (ולא כהד"מ שם) אך א"כ לרש"י נמי תקשה מאי שמקשה על הרמב"ם. וכן נמי קשה אמאי דכתב רש"י לקמן בד"ה שמא לא ניער כו' ואח"כ פלטה כשניער כבסוף כו' משמע דבלא ניער אינו אוסר ואפשר דלרש"י נאמר דלפי האמת מיירי גם כשכולו חוץ לרוטב ואהא צריך ניעור בסוף. אבל להרמב"ם דגם אם הי' כולו חוץ לרוטב אוסר בלא ניעור דהא לא כתב כלל דמיירי מקצתו ברוטב וא"כ ניער בסוף משום סיפא נקט מש"ה שפיר מקשה עליו ודוק:

ס״וח. והיינו יכולים להוכיח דאדרבה הרמב"ם ע"כ יסבור כהר"י דאי כרש"י מאי כתב טועמין אותו כו' הרי כבר נתפשט הטעם בכל הקדירה וגם אח"כ כתב ואם יש בו טעם כו' משמע אטעימה (ממש) קאי וכן הבינם הרמ"א וע"כ שלא נתפשט הטיפה עדיין ואפ"ה אוסר הרמב"ם כל הקדירה וע"כ מוכח כהר"ן דאל"כ הרי פלט מקודם. ודוק:

ס״זט. אך אם נאמר כהבנת הרמ"א (בד"מ) דגם לרש"י אינו מתפשט גם להרמב"ם נאמר כן או נאמר דהרמב"ם יסבור כיון דעתה אין בו טעם לא אמרי' דלמא הי' בו טעם ונסחט דזה ה"ל לא נודע דלא נעשה נבילה כמ"ש המ"מ הובא בש"ך ודוק:

ס״חי. והיינו יכולין לומר על קושי' הט"ז דהגם דמקצתו ברוטב כשנבלע לחתיכה זו שהיא מקצתה ברוטב הוי איסור בלוע ואינו יוצא עתה כ"ז שהוא רותח דהרי מה שהוא בולע עתה אינו פולט רק כשהוא מנער פולט זה שהי' חוץ לרוטב דהוי צלי ועתה מחדש מנערו ברוטב הרי פליט מה שבלע כבר ועי' מ"ש המ"ש בהא דנפל ליורה רותחת. ומ"מ הרמב"ם אוסר כסברת הר"ן דהגם דאינו פולט חלב מ"מ אוסר (טעם הבשר לבד) ודוק אח"כ מצאתי קצת מזה במגדול עוז:

ס״טיא. והקשה הר"ן האיך נבלע [בכולו] והלא דינו כצלי ותירץ הר"ן משום הבל הקדירה. והש"ך החזיק אחריו. ותירץ דהא דכתב הטור והמחבר בסי' ק"ה דאינו אסור רק כדי נטילה משום דהוי דבר גוש. ולי אינו מחוור דבר זה דהא הטור לא לקח סברא זו רק ממתני' דילן וכיון דבמתני' גופי' נבלע בכל החתיכה (מנ"ל דבדבר גוש אינו נבלע בכולו) וצריכין לדחוק. ולומר דוודאי כיון דאינו מתפשט מחתיכה לחתיכה הוי צלי וממילא בהאי חתיכה נמי איני מתפשט דזה נמי כמחתיכה לחתיכה דמי כמ"ש הרשב"א בת"ה מובא בב"י ס"ס ק"ה דבמקום שנפל נבלע בו כדי נטילה ומקרי איסור בלוע וא"א שוב לאיסור להלוך ממקום למקום בלא רוטב וכן משמע מדברי התרומות הובא במרדכי לעיל בכזית דתרבא שנפל לדיקולא דלהכי פרש"י דהוא קלחת דאי הוי סל גם החתיכה שנפל עליו לא הי' נאסר רק כדי קליפה משום דהוי ממקום למקום כמו בטיפת חלב והיינו כסברת הרשב"א. ובמתני' דטפת חלב כתב דבאותה חתיכה מתפשט. וצ"ל דהיינו דנפל מטפה כ"כ עד שמתפשט ברוחב על כל החתיכה וממילא נכנס בכל החת.כה כמו שמביא המרדכי שם על מתני' דנטף מרוטבו אהא דמקשה מחם בחם דאוסר כולו היינו שנפל על כל ברוחב. אך דבנפל מרוטבו דה"ל צלי [שייך] נפל במקום א'. והכא מחמת הבל הקדירה מתפשט על כל החתיכה וא"כ נבלע בכל החתיכה. וכן צ"ל אהא דכתב המרדכי שם בתחלת דבריו בשם ראבי' דפירוש לרש"י דפעפוע החלב מגיע עד שליש ג'. היינו שנתפשט עליו עד כאן ונכנס לפנים דהרי הראבי' בפרק גיד הנשה ס"ל ג"כ שם במרדכי דבצלי לא שייך כלל ס' מהך מתני' דטפת חלב. אלא וודאי כנ"ל ודוק:

ע׳יב. והרב בד"מ תירץ דחלב הוא איסור שמן. והקשה הש"ך א"כ מתפשט נמי מחתיכה לחתיכה [בלא רוטב] תו יש להקשות דהד"מ כתב כאן דהטור סובר דשאר הקדירה מותר ואינו מתפשט מחתיכה לחתיכה ואפי' לשיטת רש"י ובסי' ק"ה מפרש הד"מ דברי הטור דבשר בחלב ה"ל איסור מחמת עצמו והולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב והרב הש"ך שם בסי' ק"ה רצה לתרץ דוודאי הולך מחתיכה לחתיכה אבל הוי כחם בחם בלא רוטב דאינו מתפשט רק כדי קליפה או נטילה. ואני איני מבין דבריו כלל דהרי לרש"י הוי החתיכה השניה כולו בתוך הרוטב ולר"י אפי' אי דמקצתו ברוטב הא להר"י מקצתו ברוטב ה"ל נמי כמבושל כמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ה (וא"כ איך שייך נטילה) וכך קשה על הא דכתבתי באות י"א דהטור סובר כסברת הרשב"א דא"כ לא הוי שייך תירוץ הש"ך מ"ש על דברי הטור סי' ק"ה ס"ק י"ט (דמחלק שם לענין פעפוע בכולו ע"י פיטום בין אותה חתיכה ובין מחתיכה לחתיכה) כמ"ש הש"ך עצמו בס"ק כ"ח דמהרשב"א משמע דבעינ' שיהי' האיסור שמן (אפי' באותה חתיכה ל"א דמפטם) אלא דהש"ך ס"ק י"ט תירץ כן על הטור ואם נאמר דהטור ס"ל כסברת הרשב"א (דאין חילוק בין אותה חתיכה ובין מחתיכה לחתיכה) יסתרו דבריו ובאמת מאי דכתב הש"ך שם ס"ק י"ט דדברי הטור אינם נזכרים בכל הפוסקים. ולפי מסקנת הש"ך סי' צ"ב ס"ק ב' דהאי דטפת חלב מיירי דהחתיכה שמינה א"כ דבריו מוזכרים במשנה זו דטפת חלב ומכאן הוציא הטור ההלכה דדווקא באותה חתיכה ולא מחתיכה לחתיכה ולא כהרשב"א דמשווה אותם. ולהרשב"א היינו צריכין לומר כמו סברת ראבי' הנ"ל. אבל הד"מ שתירץ תירוץ אחר דשם בלע חלב כחוש (וזה דוקא מקבל פיטום) ואפשר דרצה לתקן בזה שיהא [הטור] מצי סובר כסברת הרשב"א ואפשר דמה דכתב נמי דבסי' צ"ב החַלָבָ שמן היינו [דה"ל] כמו חֵלֶב כחוש וא"כ הבשר השמן מפטם לי'. אבל עכ"ז לפי דברי הד"מ [קשה] כי מפטם לי' ה"ל להלוך נמי מחתיכה לחתיכה ודוק:

ע״איג. עוד הקשו כולם על הרב רמ"א שפוסק בלא ניער וכיסה בעינ' ס' לכל הקדירה נגד הטפה. והש"ך והט"ז כתבו דמיירי שמקצתו ברוטב. וזה אינו מוזכר בו כלל וכן הקשה הפר"ח והרב באורח מישור רצה לתרץ [שהוא משום] דלא בקיאים בין כחוש לשמן. וזה לא רצה הש"ך לתרץ דבסי' ק"ה הכריח דהוא דוקא לאותו חתיכה ולא מחתיכה לחתיכה וק"ל:

ע״ביד. ולתרץ כ"ז נאמר בהקדם מ"ש תוס' לעיל [דף צ"ח] בההוא דכזית תרבא דנפל לדיקולא אם הפי' סל הא דלא נ"נ היינו ממ"נ דאי אינו מתפשט חלב מחתיכה לחתיכה אינו אוסר רק אותה חתיכה ואם מתפשט מחתכה לחתיכה הרי סופו להתפשט ולא נ"נ וקשה לסברא דאינו מתפשט א"כ אמאי צריך ס' ובאמת בהתרומה כתב דלהכי פרש"י קלחת. אבל התוס' דכתבו להסברא דהוא סל אינו מובן. אלא בהכרח נאמר דהתוס' סוברים כמו שרצה ר"פ לתרץ על מתני' דנטף מרוטבו דהתנא מסופק בצלי אי מפעפע אי לא ולכן בעינן ס' ונטילה. ואפשר דכן דעת הר"ן שם וא"כ תוס' כאן נמי מתרצים כן דאנו מסופקים אם חלב מתפשט (מחתיכה לחתיכה) וממ"נ בס' סגי. וא"כ כאן במתני' דטפת חלב נמי התוס' והמ"מ כתבו כולם דבגמ' משמע דאינו מתפשט בלא רוטב מחתיכה לחתיכה ונאמר נמי דהתנא מסופק ובפרט לסברת הד"מ דחלב הוי שמן הוי ממש כמו שם בכזית דתרבא. ולכן איננו אוסר כל הקדירה אם יש בכל הקדירה ס' נגד הטפה ממ"נ דאם מתפשט בכל הקדירה הרי החתיכה לא נ"נ דסופו להתפשט ואם אינו מתפשט אינו אוסר בלא ניעור אבל ס' וודאי בעי (נגד הטפה גם ברישא) וכל דברי הד"מ ודברי הרמ"א בפסקיו נכונים. ובזה היה מתורץ קושי' הר"ן על תוס' והרי הר"ן גופי' כתב דהגמ' דאמר מבלע בלע מפלט לא פליט היינו בדרך ספק (דלא ה"ל פליטה האוסרות) רק דהוא סובר דלפי האמת לא קאי הכי. והתוס' וכל הפוסקים סברי דלפי האמת קאי נמי זה דבעי ניעור (היינו דגם לפי האמת לא ה"ל פליטה האוסרת משום דסופו להתפשט) ובפרט למ"ש באות ה' בסופו דע"כ הא דאמר בגמ' ניער בסוף משום הרישא (דמיירי בלא ניער מתחילה) קאמר כן דאינו אוסר הקדירה רק בניער בסוף וא"כ כל דברי הרמ"א נכונים והרב הפר"ח הרגיש קצת בזה. אך כתב דבכל הפוסקים משמע דאינו מתפשט מחתיכה לחתיכה. הנה להרמ"א דס"ל דחלב מקרי שמן בוודאי יוכל להתפשט אלא דאנו מסופקים אם יוכל להתפשט מחתיכה לחתיכה כמ"ש תוס' גבי כזית דתרבא ואם היינו אומרים דגם הרשב"א והתרומה והראב"ן סוברים כן כמ"ש תוס' דאנו מסופקים אם שמן מתפשט מחתיכה לחתיכה הוי כולם בחדא שיטה כמו הטור אבל באותה החתיכה שומן בודאי מפעפע ודוק וברור: וחתני הרב אמר דזה הוי כמו לקמן בנפל על הקדירה דצריך ס' פעמים ס' וק"ל:

ע״גטו. וביותר אם היינו אומרים כמ"ש סוף אות י"ב דחָלָב ה"ל כחֵלֶב כחוש דכל דברי הטור מבוארים במשנה דנאמר דבדבר שמן באותו חתיכה בווואי הולך בכל החתיכה דהרי הטור לא כתב הלכה דבצלי בדבר שמן יהא צריך נטילת מקום משום דבגמ' קאמר שאני חלב דמפעפע. הוי וודאי מפעפע ולכן כי מפטם לאיסור כחוש הולך בכל החתיכה עכ"פ מספק. ולכן במתני' אותה חתיכה אסורה בוודאי אך כיון דהאי מתניתין בחָלָב דהוי כחֵלֶב כחוש ולכן תירץ הד"מ דאמת הפסק דמפטם הוא דווקא בחלב כחוש (ובאותה חתיכה) אבל מחתיכה לחתיכה דאנן מספקינן אם איסור שמן הולך ואיך נפסוק עוד דמפטם להאי והגם דיפלט ליה לא יהלך בודאי ואפשר דהטור נמי ס"ל כן דהרי במתני' ובגמ' משמע דלא איירינן בשאר חתיכות אפי' ליכא ס' דבלא ניעור אין אוסר וא"כ חזיני' דאינו מפטם להלוך אותו. והרב רמ"א סובר דלא איירינן ביה היינו לאסור כולם לענין נ"נ אבל עכ"פ ס' נגד הטפה בעי ודו"ק וכ"ז לפי הבנת האחרונים בדברי הטור:

ע״דטז. והנה כל האחרונים הוצרכו לשבש כל ספרי הטור בסי' ק"ה דכתב לרש"י אפי' מקצתו (תוך הרוטב) ולהר"י כולו. והם הפכו דברי אלהים חיים. וגם דלדבריהם קשה טובא מ"ש תוס' והרא"ש במתני' דירך שנתבשל בה ג"ה דלרש"י ניחא והרי כיון דלרש"י דינו כצלי והוא דבר גוש וא"כ אינו אוסר רק כצלי ולמה מחלק הגמ' שם בין צלי למבושל ותו דא"כ גם לר"י היה להם לתרץ דכל הירך היה חוץ לרוטב דשמא הוציאו פעם א' ותו הגה"ה ראשונה דשם שכתב להר"י די שינער שיבא נגד החלב ברוטב משמע לרש"י גם מה דאתי לרוטב נמי אינו מפעפע ולמה וע"ז אפשר לדחוק ולומר דהחלב נסרך ונדבק בחתיכה כמ"ש הט"ז ס"ק ו' בישוב דברי הרמב"ם דיסבור סברא זו. ולרש"י הוי איסור דבוק בו וכן סבור הרמב"ם רק דלרש"י יהיה צריך הניעור לשכשך היטב שיבא לרוטב ולא ישאר עליו מאומה ולכן לרש"י אפי' הירך כולו ברוטב הוי האיסור דבוק בו ואוסר אותו והגם דהתוס' סוברים שם דל"א חנ"נ בכל האיסורין היינו להצריך ס' כנגדו אבל הך חתיכה נשאר באיסורו כסברת הרשב"א שאינו יוצא ממנו לעולם משא"כ לשיטת הר"י ודוק:

ע״היז. ובכ"ז אינו מובן מ"ש הגה"ה דלר"י סגי בניעור וכיסה נגד החלב. כי הרי הבנת כל האחרונים דלהר"י איזו מקצת ממנו שהוא תוך הרוטב ה"ל כמבושל. אלא האמת כן הוא דלרש"י הגם דסופו לפלוט נ"נ ולכן באיסור דבוק נ"נ ולרש"י דמיון שניהם שוה ואפילו כולו בתוך הרוטב כמ"ש הסמ"ג הובא בב"י דאפי' כל החתיכה תוך הרוטב רק פני' למעלה מגולה דאי אפשר לבא [הטפה] תוך הקדירה אלא ע"י החתיכה נקרא איסור דבוק ונעשה בראשונה נבילה ואח"כ אוסר כולם וכן כשמקצת ברוטב והוי כמבושל דבכ"ג מיירי מתני' ובכ"ג נ"נ ואוסרת והגמ' אמר מבלע בלע כו' היינו כמ"ש הר"ן בדרך את"ל לפי הה"א דאפשר לסוחטו מותר אז אי אינו יוצא החלב החתיכה לבד היא דאסורה ואי פולט החלב גם החתיכה תהיה מותרת או דאמר זה על כולו חוץ לרוטב והחלב בגגה והטעם למטה אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב והיא אסורה מ"מ מחמת שומן כמ"ש בד"מ וכנ"ל באורך והכל בדרך את"ל לפי הה"א. ולהאמת דאפשר לסוחטו אסור בלא ניעור נמי אסור [ומ"ש רש"י לקמן בד"ה שמא לא ניער יפה כו' ואח"כ פלטה כשניער לבסוף] ואפ"ל דר"י דחוש"ש שמא לא ניער יפה הוא דווקא כשניעור לבסוף דאז בוודאי מפעפע אבל אי לא ניער בסוף דאז ספק אי מפעפע [לא חיישינן עוד שמא לא ניער יפה דה"ל ס"ס] או משום רבי כתב רש"י כן דרבי לא גזר אפי' בניער מתחילה ועד סוף [שמא פלטה בשניער לבסוף] ואפי' בכולו חוץ לרוטב ודוק:

ע״ויח. אבל הר"י דמפרש דמה שסופו להתפשט לא נ"נ (מש"ה) צריכין לפרש (מתני' להר"י) דהיה כולו חוץ לרוטב דאל"כ זה (המקצת) שברוטב איך אפשר להיעשות נבילה אלא ע"כ מיירי שהיה כולו חוץ לרוטב מש"ה נ"נ (כולו) או כמ"ש הר"ן או כהד"מ כנ"ל ומבואר לעיל באורך. אבל מ"מ זה מוכרח להר"י דאפי' מקצת תוך הרוטב נמי דינו כצלי מה שלמעלה מן הרוטב (וראי') מהא דסוברים ר"ת ור"י דטעם כעיקר דאורייתא ובזרוע בשילה הוי היתר הבא מכלל איסור בטעם כעיקר היינו בטעם ממש וכתבו תוס' בע"ז דהיינו בשהי' הזרוע ומקצת מן האיל תוך הרוטב ע"ש במהרש"א ז"ל וכן צריכין להגיה בתוס' לעיל דף צ"ח כמ"ש שם בע"ז (ומזה מוכח) דמה שחוץ לרוטב אינו מצטרף (משום דהו"ל רק כצלי) וזה לא מוכרח לר"י ז"ל דהוא מפרש טעם כעיק' בקדשים על משהו ולכן שפיר כתב הטור דלרש"י גם במקצתו (תוך הרוטב) ה"ל כמבושל לר"י (דווקא) כולו וכל האחרונים שגו בזה ובזה עולים יפה דברי תוס' במתני' דירך שנתבשל דלרש"י ניחא דדינו כמבושל (במקצתו תוך הרוטב ואעפ"כ אמרינן איסור דבוק לאסור עצמו כהרשב"א וכנ"ל למ"ד אפשר לסוחטו אסור אבל לר"י גם אי נימא דהירך כולו חוץ לרוטב הא ה"ל כצלי ובגמ' מחלק דצלי מותר וניחא נמי דברי הגה"ה הנ"ל דלר"י בעינן שינער מה שכנגד החלב ברוטב אבל שלא כנגד החלב (ומה שכנגד החלב לרוטב) לא מהני דה"ל כצלי. ודברי תוספות הם כהרא"ש והם דברי הטור וברור:

ע״זיט. ואם אנו רוצים לתרץ דברי תוס' דלעיל דף צ"ח. דהזרוע הוא חוץ לרוטב עם מקצת מן האיל היינו דנאמר כמ"ש בפרק ג"ה בתוס' ד"ה שאני חלב. דתוס' יסברו כשיטת הרא"ה דבצלי לא שייך ס' ומיירי שהיה שמן או דהם דברי ר"ת והובא ס"פ ג"ה במרדכי דבצלי בעינן ס' ואפ"ה בעי קליפה ואי מונח עליו הרבה עד שלא יהיה רוב נגדו אסור וצריך שיטול מקומו והתורה התיר (בקדשים) אבל הטור בשמן לא הזכיר קליפה וא"כ אין לתרץ רק כמ"ש תוס' בע"ז שהזרוע עם מקצת מן האיל תוך הרוטב מה שלמעלה מהרוטב אינו מצטרף ודברי הטור ברורים ודו"ק:

ע״חכ. בגמרא לימא פליגי אדרבא דאמר סליק את מינו כמי שאינו. הנה להב"י דס"ל דכל דאתי מבב"ח כבב"ח דינינן לי' (תקש') נימא דהכא מינו נמי נוסף על האיסור ונעשה נבילה משא"כ לעיל (בהא דרבא) ה"ל שאר איסורים ולר' אפרים לא נ"נ בשאר איסורים כמ"ש תוס' לעיל דף ק' ד"ה בשקדם וסלקו ע"ש. והיה מוכח מכאן כהש"ך (שחולק על הב"י הנ"ל סי' צ"ד. דלהב"י קשה כנ"ל וכעי' מה שחילקו תוס' הנ"ל בד"ה סלק. בין איסור לטומאה) ואפשר דהב"י ס"ל דמה שנאסר על ידי מין במינו ואין בו טעם אינו נ"נ דכן משמע מלשון ר' יהודה דמין במינו אינו בטל דנקרא דם פר ושעיר אבל אינו נ"נ. אבל מדברי ר' אפרים לא משמע כן דא"כ לא היה מוכח לעיל שם דאינו נ"נ בכל איסורים ואפשר דר' אפרים לא ס"ל תירוץ תוס' בד"ה סלק שם דנראה דתוס' הוא שתרצו כך (וא"כ אין חילוק בין היכא דנ"נ או לא לענין סליק) ולרבי אפרים לשיטתי' שפיר מדייק. ודוק היטב:

ע״טכא. בד"ה אמאי מותר חלב נבילה כו' חנ"נ מדרבנן כו' דמדאוריית' כו' עכ"ל נראה (כוונתם) דהא ודאי אי הוי נ"נ דאורייתא א"כ כיון דהתורה תלה האיסור בבשר ש"מ דהתורה אינה רוצה לעשות החלב נבילה דאל"כ מה לי הבשר או החלב. אבל כיון דחתיכה נ"נ הוא רק מדרבנן א"כ בוודאי התורה תלי רק בבשר והחלב אינו נ"נ מדאורייתא מ"מ מדרבנן הוי נבילה ועיין בר"ן ותמצא כדברי דכן הפשט בתוס'. ודו"ק:

פ׳כב. ולפי"ז אם נאמר דר"ת ורשב"ם סוברי' דחנ"נ הוי בכל איסורי' מדאוריי' כדמשמע ממה שהקשו לעיל דף ק' מגיעול כ"מ א"כ לק"מ כנ"ל ואפי' אם נאמר דהוי מדרבנן רק מה שהתורה התירה בפי' נמי מותר וא"א לגזור כמ"ש הט"ז נמי לק"מ הכא. וגם אם נאמר דהתוס' גם לעיל סוברים דחנ"נ בכל איסורי' הוא רק מדרבנן משום לתא דבב"ח והיינו אם נאמר דבב"ח לעולם חנ"נ יוכל להיות כן אבל אם נאמר דבבשר בחלב רק פעם א' נ"נ כסברת הש"ך לא שייך כלל לגזור (בשאר איסורים) ויהיו הסיגנון בתוס' שם הכי דאם נאמר בכל איסור' חנ"נ מדרבנן א"כ בב"ח ע"כ לעולם נ"נ וא"כ היאך הגיעלו כ"מ הרי יש חשש מבב"ח כמ"ש שם. פשיטא דהכא כיון דלפי הה"א דלא אסרה תורה חלב ע"כ כסברת הש"ך הנ"ל דלא דיינינן (דכל הבא מבב"ח יהי') כבב"ח ואז לא נאמ' כלל חנ"נ בכל איסורי' או דכאן הוא גזירת הכ' ולק"מ קושי' התו' ודוק:

פ״אכג. עוד הי' נראה לומר דבלא"ה צריכין לומר מאי זה דבשר אמר רחמנא ולא חלב שהוא גזירת הכתוב. אלא נראה דאפ"ל דהתורה אינו רוצה לעשות נבילה דבר לח שאינו רק תערובות וא"כ שפיר משני הגמ' (ומש"ה גם מדרבנן אינו נ"נ) סברת הפוסקי' (שהביאו תוס') הוא לפי האמת דאמרינ' גם בדב' לח חנ"נ וכעין זה הוא בהר"ן ודו"ק:

פ״בכד. ואפשר דתוס' סברי דזה לא מקרי לח כיון שהי' בחתיכה והי' חשובות איסור ולא הי' תערובות רק טעם וזה דלא כהש"ך סי' צ"ב והא פשיטא דהכא מקרי נודע כיון שנפל שם נודע שבולע ופולט ולהכי נקט נפל ולא שנמצא וק"ל:

פ״גכה. בא"ד ולכך לוקה כו' וזה אפי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר כמ"ש באות א' וק"ל:

פ״דכו. בגמ' חצי שיעור הוא קשה להפוסקים דכי איכא כזית בכא"פ לוקין על כזית ממנו בצירוף היתר הובא לעיל בהרא"ש ובב"י סי' צ"ח וה"נ משום טעם כעיקר לוקין. ולדברי רש"י בד"ה גדי לק"מ ואפשר דרש"י לשיטתי' דטעם כעיקר לדידי' דרבנן (ולכך אינו לוקה על טעם כעיקר) ומ"מ מוכח מרש"י דלא כב"י דס"ל כל דאתי מבב"ח כבב"ח דיינינן לי' דא"כ הכי נמי ה"ל למהוי טעם כעיקר ואפשר דזה תערובות מקרי. (גם למ"ש באות כ"ב נמי ניחא דע"כ הכא לא הוי טעם כעיקר. והם יסברו כר"ת ורשב"ם ודו"ק היטב: בתוס' ד"ה שנפל כו' וכן פי' הרב ר' שמעי' כו' זה הפי' י"ל נמי לר"ת וזה כוונת המ"מ ולא קשה קושי' הל"מ. ודו"ק:

פ״הכז. בא"ד ואומר ר"ת כו' והגעלה דמדין לא הגעילו אלא קטנים היינו למ"ד חנ"נ ועיין אות כ"ב ובהר"ן הביא בשם הרמב"ן תירוץ ג' דאין טבע כל הדברים שוים ע"ש ולכן אין להגעיל במשקה ובציר ומינה כתב הא"ח דאין להגעיל בלויג היינו מים ואפר ולהרמב"ן בוודאי בכלי מדין הי' יכול להגעיל (במים לבד אפי' גדולים) דמים מפליטין הכלים ולא נכנסים בו (דאין טבע כל הדברים שוי') אלא דהתוס' לא סברי כהרמב"ן (ולתוס' יש קולא דיכול להגעיל בלויג) ולכן הקשה הש"ך על סברת המחבר דמים ואפר הוי נטל"פ א"כ הי' יכול להגעיל כלי מדין במים ואפר ודו"ק:

פ״וכח. בגמ' אלמא קסבר אפשר לסוחטו מותר. וצ"ל דלא חיישינ' שמא לא ניער יפה (שמא לא פלט כולו) או דטעמינ'. וכן הוא סברת הטור סי' ק"ו דוודאי נפק כולו ולא חיישינן דנשאר בו. וכן הט"ז השיג ממ"א. ולתרץ דברי הב"י (דסותר עצמו להך דסי' צ"ב) צ"ל דאין טבע הכל שוה דחָלב הוא דבר המפעפע ושמן ויוצא ומתפשט לגמרי משא"כ דבר אחר ולכן בסי' צ"ב בחלב מודה המחבר ב"י דמותר ולא קשה קושי' הרמ"א:

פ״זכט. ונביא עוד ראי' לדברי רמ"א סי' צ"ב דחָלב הוי שמן דלעיל דף ק' בד"ה שקדים וסלקו כתבו תוס' דאי חֵלב אינו יוצא מחתיכה לחתיכה כמ"ש לעיל כו' והאי לעיל הוא מ"ש תוס' דף צ"ו ד"ה אפי' מראש אזנו דלא אמרי' חנ"נ ואוסר' אלא במקו' שהאיסו' בעצמו מתפשט בכל החתיכות דומי' דטפת חלב היינו דהרי טפת חלב (ברישא כאן) שאוסר את החתיכה (ואינו אוסרת שאר החתיכות) כיון דהחלב אינו יוצא גם הרוטב אינו אוסר ומדמייתי מטפת חָלב על חֵלב ש"מ שהם שויי' ודו"ק:

פ״חל. וכן הוא במרדכי פרק גיד הנשה דבהתרומה הוכיח דחלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה מהא דטפת חלב וכן הוא שם במעשה דהקרומים האסורים משום חלב הוכיח מהא דטפת חלב וכתב הר"י דאינו מפעפע מכאן הוכיח הראב"י דחל' אינו מפעפע משמ' דחד טעם הוא וק"ל:

פ״טלא. ולפי"ז נוכל ליישב דעת הרמב"ם דוודאי הרמב"ם הגם דסובר דבלא ניער נמי אוסר מודה דהיכי דהאיסור אינו יוצא גם הנאסר אינו אוסר (גם בב"בח) והא דאוסר בלא ניער היינו דשמא החלב עצמו יוצא דהא לעיל משמע דחֵלב יוצא דבדקולא שיער בכלהו והי' אוסר הכל אי לא הי' ס' והגם דבגמ' אמר מפלט לא פלט היינו כהר"ן דהגמ' מסופק (אי יוצא חלב אי לא) וא"כ לפי האמת דהוא ספק אוסר בלא ניער (ועיקר קושי' מפלט לא פלט הי' דלא ה"ל מין במינו כמ"ש הר"ן) ואפ"ה ר' יהודא דחייש שמא לא ניער יפה היינו דווקא בניער בסוף אבל אם לא ניער כלל ה"ל ס"ס שמא ניער יפה ואת"ל לא ניער יפה שמא אינו יוצא ואינו אוסר ומש"ה צריך ניער בסוף וזה הוא כוונת רש"י ז"ל שכתב וכשניער בסוף יצא והיינו בכולה חוץ לרוטב דבהא נמי איירי. ומש"ה כשקמ"ל רבי דלא חיישינ' (שמא לא ניער יפה) הוצרך למנקט בניער בסוף (ומש"ה גם הרמב"ם נקט ניער מתחלה ועד סוף ולא קשה קושי' הטור) ודברי הרמב"ם ברורים כדברי הגמ'. ודוק:

צ׳לב. ולפי"ז נבא לביאור דברי הרמ"א בהא דפס' דבלא ניער צריך ס' בקדירה (נגד הטפה) היינו דסובר דפשטא דתלמודא דאינו אוסר בלא ניער אך דאין אנו יודעים הטעם אי משום דאינו פולט החלב. או אפשר דפולט ואפ"ה לא נ"נ משום דסופו לפלוט. וא"כ בלא ניער אי ליכא ס' (נגד הטפה) הקדירה אסורה שמא פולט החלב. ומ"מ אינה אוסרת הקדירה (אפי' ליכא ס' נגד כל החתיכה) דוודאי לא נ"נ כיון דסיפו לפלוט ומ"מ ביש ס' בקדירה (נגד הטפה) אמרינן דלמא אינו פולט (ומש"ה בעינן בחתיכ' עצמה ס' ובלא"ה אסורה ואם ניער לבסוף אוסרת כל הקדיר' שמא לא הי' סופו להפלי' ממנו בלא ניער ונ"נ. ודו"ק:

צ״אלג. וממילא רווחא שמעתא דבסעי' ד' במקצת תוך הרוטב אוסר הרמ"א כל הקדיר' בב"בח והוא מדברי או"ה דכתב דפסקו הפוסקים כהר"י וממילא אנו אומרים דהא דבעי בגמ' ניער היינו בכולו חוץ לרוטב דבהכי מיירי להר"י דאז אינו פולט החלב אבל אי מקצתו תוך הרוטב הרי מסברא פולט החלב כנ"ל ברוב הפוסקים וא"כ אוסר (גם בלא ניער) והגם דכתבנו לעיל דכיון דסופו להתפשט לא נ"נ מ"מ הרי תוס' בעצמם לעיל דף ק' ד"ה שקדם וסלקו הניחו זאת בספק שהרי כתבו דלר"א ממיץ לא מוכח זאת והרי הר"ן בשמעתי' הסכים להר"א ממיץ ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ם לפי הנ"ל מש"ה בב"ח אוסר. והא דבשאר איסורים אינו אוסר (במקצתו תוך הרוטב) הוא משום ממ"נ אי נאמר דנ"נ (בסופו להתפשט א"כ הרי מוכח מהא דדקולא דאינו נ"נ בשאר איסורי' (כמ'"ש תוס' הנ"ל שם) וכן הוכיח במרדכי מהא דאמרי' כבולעו כך פלטו וא"כ אי לא נ"נ בכל שאר איסורי' נוכל לומר דסופו להתפשט נמי נ"נ בב"בח מש"ה בב"ח אסור' ובשאר איסורי' ממ"נ מותר ודברי רמ"א ברורים ודו"ק:

צ״בלד. בגמרא אפשר לסוחטו ד"ה אסור והכא במין במינו קמפלגי. לפי דברי הרי"ף והראב"ד (דס"ל דלמ"ד מין במינו בטל אפשר לסוחטו מותר צ"ל) היינו דבעי למימר הכי [בס"ד] אבל לפי המתרץ אדרבה (מוכח דהא בהא תלי' דלמ"ד מין במינו בטל ל"א אפ"ל אסור) מדאמר רבי נראין ש"מ דהא בהא תליא דאל"כ תיקשה על רבי גופיה מנ"ל דבהא פליגי (ודלמא כקושי' המקשן) אבל כל הפוסקים [החולקים על הרי"ף וראב"ד וס"ל דלא תלי' הא בהא צ"ל] דסברי דהי' ידוע לרבי במאי פליגי ר"י וחכמים וא"כ ממילא נשאר סברת המקשה דלאו הא בהא תלי' ודוק:

צ״גלה. תו הקשה הר"ן מהירושלמי דמיירי בגוונא דאינו מין במינו דאל"כ מאי מהני רבוי' לרבי ואפ"ה בעי רבי רבוי' על הכל ונראה כיון דהר"ש כתב שם במתני' דהערלה. דהוי נטל"פ ואפ"ה אסרו שם והיכי דנטל"פ אוסר אפי' משהו ראוי לאסור וא"כ עכ"פ בעי רבוי עליהם וק"ל:

צ״דלו. תו הקשה הר"ן מהירושלמי הנ"ל על שיטת ר' אפרים והנה לשיטת הרשב"א והי"א דהחתיכה נשארת באיסורה [אפי' בשאר איסורים דלא נ"נ כמ"ש בטור סי' ק"ו] וודאי דלק"מ דהרי שם בעינן להתיר החתיכה מש"ה בעינן עכ"פ רבוי' אלא לשיטת הטור סי' ק"ו דס"ל [גם החתיכה] מותר קשי' וניחא נמי דשם מודה הטור דעכ"פ טע' קלוש כמו לפגם נשאר בו וה"ל כאיסור החתיכה עצמ' וצריך לבטל' וק"ל:

צ״הלז. ברש"י (ד"ה ותו לא מידי) דא"כ כלהו מודים דקמייתא אסורה. המהרש"א ז"ל הוכרח לומר (טעמי' דר"י דאוסר גם בלא ניער כלל לגירסא זו) דאימא לא ניער יפה (וקשה אמאי לא מפרש לגירסא זו טעמי' דר"י כמ"ש הר"ן דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור בלא ניער אסור הכל צ"ל): דאי הוי סברינ' כהר"ן א"כ לא הכריח רש"י דבלא ולא פלט דאימא פליט כמו שמסופק הר"ן (דמאי דמקשה מפלט לא פליט הוא פליטה האוסרת) אלא ע"כ דהגירסא הי' להיפוך כל הגמ' (כמ"ש מהרש"א ומדאמר אימא לא ניער יפה (ולא סגי לגמ' באפשר לסוחטו אסור) מוכיח רש"י שפיר ודו"ק:

צ״ותם ונשלם. בעזר אדון העולם. בנלכולאעי