בפרדס החסידות והקבלה, מפתח לספר הזוהר, חלק ראשון א׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part I 1
א׳א. השקפה כללית
בנטוֹת שמשם של הערבים בספרד לערוֹב ולילה שחוֹר של הכּמרים השחוֹרים החל לפרוֹשׂ כנפיו על הארץ; בהחל ישראל בספרד לשכוֹח את תקוּפת־הזהב שלו; בכבוֹת נרוֹ של בן־מיימוֹן; בכבוֹת שאר נרוֹתיו של ישראל אחד אַחַר אחד ושני דרכי־מות היוּ לפניו: לעטוֹת מעיל־חוֹשך כשׂוֹנאו או לרדת שחת, – אז שלח אלהי ישראל פֹתאם את אוֹרוֹ ונתגלה ספר הזוֹהר…
בנטוֹת שמשם של הערבים בספרד לערוֹב ולילה שחוֹר של הכּמרים השחוֹרים החל לפרוֹשׂ כנפיו על הארץ; בהחל ישראל בספרד לשכוֹח את תקוּפת־הזהב שלו; בכבוֹת נרוֹ של בן־מיימוֹן; בכבוֹת שאר נרוֹתיו של ישראל אחד אַחַר אחד ושני דרכי־מות היוּ לפניו: לעטוֹת מעיל־חוֹשך כשׂוֹנאו או לרדת שחת, – אז שלח אלהי ישראל פֹתאם את אוֹרוֹ ונתגלה ספר הזוֹהר…
1
ב׳בשקוֹע אוֹרוֹ של המַדע החיצוֹני נתגלה האוֹר הפּנימי.
2
ג׳מהו ספר הזוֹהר? נשמה אלהית נשׂגבה, שירדה מעולם האצילוּת ארצה, למען היגלוֹת לעיני בני־האדם במיליוֹני אוֹרוֹת וּצללים, גוונים וּבני־גוונים.
3
ד׳ספר הזוֹהר נגלה לעם־ישראל ולכל באי־עוֹלם בשפעת תמוּנות, משלים, סיפּוּרים, דברים־ברקים, מחשבות־חניתוֹת. בו מרוֹמי־שמים ועמקי־תהוֹמוֹת, תפארת־כוֹכבים ושׂפת הררי־אל, שיחת אילני־עד ועוֹמק סבכי־יער.
4
ה׳הזוֹהר – עֵרב של אמתּוֹת עמוּקות שבעמוּקות ודמיוֹנות, קוים ישרים ועקוּמים; דרכים ישרים ודרכים מביאים במבוּכה; ציוּרים ברוּרים, שלמים ומַתאימים וציוּרים משוּנים וזרים; גבוֹרת־ארי ורוֹך־ילד; קול מַפּל־מים ולחש־מַעיין; בוֹרוֹת־חוֹשך וּמערוֹת־סתר; קיצוּר, בהירוּת וחריפוּת של חכמת־עוֹלם ושיחות ההולכות ונמשכות, נכנסות אלה באלה וּמתערבוֹת אלה באלה כבחלוֹם ארוך וּמסוּבך.
5
ו׳לפי תוֹכנוֹ ועוֹשרוֹ הזוֹהר הוּא כּוּלו – אלהוּת; אכן חיצוֹניוּתוֹ יש והיא ערבּוּב וערפל. מי שחפץ לגלוֹת לארץ מה שבשמַים אי־אפשר לו שלא ידבּר כמו מבעד לערפל…
6
ז׳פּרדס הזוֹהר פתוּח לכּל, אבל מעטים הם אשר יטעמוּ מפּרי עץ החיים אשר בתוכו. בני־עליה הם, שהמה מוּעטים. יחידי־סגוּלה שביחידי־סגוּלה. בני ה״חבריא״, ״די חשוֹכא מהפכין לנהוֹרא וּמרירוּ למתיקוּ״. במקום שכל בן־תמותה רואה תבנית וּדמוּת, איש־הזוֹהר שומע שירת אלהים, ניגוּן, הנמשך מן הנצח אל הנצח.
7
ח׳בספר הזוֹהר סוֹבבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים וכל הרעיונות על ציר אחד – רבי שמעוֹן וה״חבריא״ שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננוּ רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום…
8
ט׳רבי שמעון וחבריו מלמדים אותנוּ, שבכל תנוּעה קלה אדם מניע עוֹלמוֹת עליוֹנים; שלא רק המצווֹת והמנהגים מרמזים על האלהוּת, כי אם גם כל אשר יעשׂה האדם, כל אשר יראה וישמע, יחוּש וירגיש; שכּל דבר קטן וגדול בכל רחבי המציאוּת קול־קוֹרא הוּא לאדם, המרמז לו ומעוֹררהוּ לעזוֹב כל מה שהוּא חיצון, גוּפני וארצי, למען הישקע בחיי הנצח של האלוֹה.
9
י׳הנה נולד האדם בדמוּת גוּפנית חיצונה, אבל יחד עם אותה הדמוּת הגוּפנית נוֹלדת גם דמוּת פּנימית. באותה הדמוּת משתקף כל גוֹרלוֹ של האדם, כל אשר יעבוֹר עליו מן הרגע הראשון ועד האחרון. דמוּת פּנימית זוֹ מלווה את האדם מן העריסה עד הקבר…
10
י״אשלשה ניכּרים ונוֹדעים זה מזה: הגוּף והנשמה והאלהים. על־ידי האברים של הגוּף ועל־ידי המַצבים של הגוּף אנוּ לומדים לדעת את פּעוּלותיה של הנשמה; ועל־ידי האברים של הנשמה וּמצביה אנו לומדים לדעת את פעוּלוֹתיה של האלהוּת. אך הואיל ואי־אפשר להכיר את הנשמה רק על־ידי הגוּף ואי־אפשר להכֹּיר את האלהוּת רק על־ידי הנשמה, הרי שתיהן – הנשמה והאלהוּת – בבחינת ״אתידע ולא אתידע״…
11
י״בכל יום ויום מחיי האדם עצם שונה וּמיוחד הוּא, נשמה מיוּחדת ועולם רוּחני מיוּחד. מרחפים הימים כצללים מסביב לאדם. כל יום, שלא נעשה בו טוב, שב אל בּוֹראוֹ בוֹש ונזוּף. וכל יום, שנעשה בו טוב, אוֹרג לבוּש לנשמה. כשהנשמה יוצאת מן הגוּף מתלבּשת היא באותו הלבוּש.
12
י״גכל מה שהאדם רואה על סביביו הוּא דוּגמא. כשרואה אדם איזה דבר, צריך הוּא לחשוב באותו העולם הרוחני ובאותו העניין, שעליו הדבר מרמז. כשרואה אדם שוֹשנה בגווניה האדוּמים והלבנים, עליו לדעת, כי היא סמל כנסת ישראל (שכינה – רחל), שיש בה דין ורחמים. ככה יעלה האדם תמיד מן המורגש אל המוּשׂכּל, ומשם – לָרוּם הנעלם.
13
י״דעוסק ספר הזוֹהר ביחוּד בגוּפו של אדם ונשמתו. מאות עמוּדים של הזוֹהר מתארים כל מחשבה שבאדם, כל תכוּנה, כל רגש ונטיה. כמו־כן מתארים מאות עמוּדים אחרים בזוֹהר את אברי הגוּף, תבניתם, תארם, שׂרטוּטיהם, שכּוּלם מרמזים לעולמות עליונים: האדם התחתון כוּלו רמז הוּא לאדם העליון.
14
ט״והזוֹהר הוּא לא רק, כמו שקרא אדולף פרנק לחכמת הקבּלה, הכימיה הקדושה, כי אם גם הפּסיכוֹלוֹגיה הקדושה, ולא רק הפּסיכוֹלוֹגיה, כי אם גם האנַטוֹמיה הקדושה. הזוֹהר מלמד לדעת בדיוּק נמרץ את ארג גוּף האָדם. שכוּלוֹ רמז לאֶרג של הקוֹסמוֹס, רמז לאמנוּת האלהית.
15
ט״זהזוֹהר הוּא פּוֹאימה אלהית, שכוּלה תיאוּר חיי גיבּוֹרה – רבּי שמעון בן־יוחאי. אבל אין לרבי שמעון בן־יוחאי חיים אחרים מבלעדי החיים באלהים. כל ימי חיי רבי שמעון הם רק ״חד להיטא״, ״חד קטירא בחי עלמין״, חד ״כיסופא״ ל״טמירא דכל טמירין״. רבי שמעון נפטר ויום פטירתוֹ הוא – יום הילולא. נשמתוֹ מתחבּרת עם דודהּ באהבה שאינה פּוֹסקת. רבי שמעון מת בנשיקת האין־סוֹף.
16