בפרדס החסידות והקבלה, מפתח לספר הזוהר, חלק ראשון ב׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part I 2

א׳ב. האגדות והדעות על ערכו וזמן חיבורו של הזוהר
נתחיל בדברי־אגדה:

ב׳״ראש המקוּבּלים ר' נחוניא בן־הקנה חיבר ספר הבהיר, ואחריו ר' שמעון בן יוחאי עשה ספר הזוהר, וחיבר בו כמה חיבוּרים כמו ה״תיקוּנים״. וכשמת ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר וכל הדור ההוּא, אבדה חכמת הקבּלה, עד שהקרה ד' לפני מלך אחד ממלכי מזרח, שציוה לחפּוֹר במקום אחד על עסקי ממוֹן, ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזוֹהר, ושלח לחכמי אדוֹם ולא ידעו ולא הבינוּ. שלח אחר היהוּדים, באוּ אצלו וראוּ את הספר ואמרוּ לו: אדוננוּ המלך! זה הספר עשׂאוֹ חכם אחד והוּא עמוק ואין אנו מבינים אותו. אמר להם: וכי אין יהודי בעוֹלם שמבין אותו? אמרו לו: יש במדינת טוליטולא. המלך שלח את הספרים עם גיבוֹריו לטוליטולא, וכשראּוּהוּ חכמי טוליטולא, שׂמחו בו שמחה גדולה ושלחוּ למלך מתנות רבות, ומשם נתפּרסמה הקבּלה בישראל״.¹⁴¹״שם הגדולים״ לרחיד״א, מערכת ספרים, ערך ״זהר״. בשם מהר״א רוויגו, שמצא הדבר כתוּב בזוֹהר כתב–יד–נושן אצל מורו ר' משה זכות.

ג׳קרובים לדברי אגדה הם גם דברי בעל ״שלשלת הקבּלה״:

ד׳״ראוּי שתדע – הוּא כותב – כי רשב״י ובנו לא כתבוּ על ספר הזוֹהר אשר בידנוּ היום, אבל היוּ תלמידיו ותלמידי תלמידיו שחיבּרוּ הקונטרסים שכתבוּ הם וחבריהם כמו ע' שנה אחרי מותו, וקיבלתי על־פּה, שזה החיבוּר הוּא כל־כך גדול הכמוּת, שאם היה נמצא כוּלו יחד היה משא גמל״.¹⁴²״שלשלת הקבּלה״ לר' גדלה בן–יחייא, ורשה, תרל״ז, דף 43.

ה׳״קבּלה״ קרובה לזו של בעל ״שלשלת הקבּלה״ היתה גם לפילוֹסוֹף יש״ר:

ו׳״שמעתי מפּי מגידי אמת, שבשנת ש״פ, כשבזזוּ הספרדים עיר הידילבירגה, לקחו מהאקדימיא כמה אלפים ספרים וביניהם ספרי קודש על קלף ובכלל ספר הזוֹהר על כל עשרים וארבע משא סבל ושוּלחוּ הספרים לחשמנים ודוכסים״.¹⁴³״מצרף לחכמה״, דף כ״ב.

ז׳קרובות יותר להיסטוריה הן הדעות, שמביא בעל ״שלשלת הקבּלה״ בשם ״ספר יוחסין״:

ח׳״בשנת כמו ה' אלפים נ' נמצאו כיתות אנשים, שאמרו, כי דברי הזוהר, את אשר הם בלשון ירושלמי, הם דברי רשב״י, אבל את אשר הם בלשון הקודש אינם דבריו. ויש אומרים, שהרמב״ן מצאוֹ (לספר הזוהר) בארץ־ישראל ושלחו לקטלוניה, אחר הלך לאראגון ונפל (הספר) ביד ר' משה די ליאון. ויש אומרים, שרבי משה די ליאון הנזכר היה חכם ועשה אלו הפירושים משׂכלוֹ, ולמען יקח מהם מחיר רב מהחכמים היה כותבם ותולה אוֹתם על שם רשב״י וחבורתו, וזה כי היה עני ומרובה באוכלסין…״.¹⁴⁴כך מוסר בעל שה״ק את הדברים בשם ״ספר יוחסין״, ואף כי בעל שה״ק הנ״ל מביא אותם בתור ״דבר מתמיה״, קרובים הם יותר לאמת ההיסטורית מדברי בעל שה״ק עצמו.

ט׳בעל ״ספר יוחסין״ הביא כאן באריכות דברים את סיפור המעשה על־דבר ר' משה די ליאון ומעשהו, והמגיה ״ספר היוחסין״, דפוס קונסטנטינה, העיר על זה:

י׳״אמר שמואל שולם: הנך רואה בעיניך סכלות הדוברים על צדיק עתק, לא ידעו ולא יבינו, ההופכים ללענה דברים שהם כבשונו של עולם, ודברי הספר החתום לזר יחשבוהוּ וישׂימוּ לאַל מלתוֹ, וראיותיהם וטענותיהם של הכל ואין בם מועיל״.

י״אמשום שבאו הדברים על רבי משה די ליאון ב״ספר היוחסין״ של הדפוסים המאוחרים מקוצרים ומבולבלים, עשו רושם של סברא בעלמא, שמועה קלוטה מן האויר אך גם עלילת־שוא של ״אפיקורסים״.

י״בעל־כן מצאנו את רבי אבי־עד שר־שלום מקיים וּמאַשר בספרוֹ ״אמוּנת חכמים״¹⁴⁵פרק כ״ה, בתחילת הפֹרק. את דברי ״ספר היוחסין״ ומביא אותם (על־פּי דפוּס קראקא, דף נ״ב) בזו הלשון:

י״ג״ספר הזוהר, המאיר לכל העולם ונקרא ״מדרש יהי אור״, שהוא מסודות התורה והקבלה, כינוהו על שמו (של רשב״י), אעפ״י שהוא לא עשׂאוֹ, כיון שתלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו עשאוהו על מה שקיבלו ממנו, כמו שאמרו, שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כולהו אליבא דר' עקיבא, אף־על־פי שאלו הדברים נעשו על־פיו יותר מששים שנה אחר מותו. ובעבור זה דברי הזוהר הם יותר אמתיים, כי הם דברי האחרונים שראו המשנה ופסקי ההלכות ומאמרים מהאמוראים, ונגלה זה הספר אחר הרמב״ן והרא״ש שלא ראוהו״.

י״דמצד שני הוא מלא רוגז על ה״אפיקורסות״, התולה עצמה ב״ספר יוחסין״ דפוס קונסטנטינה, והוא טוען במרירות:

ט״ו״מצאו כתוב ולא ידעו מי כתבו, שאיש אחד, לא ידענו מי הוא ולא נמצא בשום ספר או בשום פילוסוף, הגיד, שאשה אחת סיפרה לו, שר' משה די ליאון הגיד לאשה הזאת, שהוא היה מחבר ספר הזוהר ושהיה תולה הדברים ברשב״י כדי ליקח מחיר רב (ואם זה היה אמת, כל מה שכתוב בספר הזוהר מהיכלות ומדורות גן־עדן וגיהנום ושמות המלאכים וכל מה שכתוב בו בשם אליהו, זכור לטוב, שנגלה לרשב״י, הכל שקר גמור). ושאלו את פי ר' משה די ליאון על הדבר הזה ונשבע, שזה שקר גמור ושספר הזוהר, הנמצא אצלו, הוא מרשב״י. והאיש הזה, אשר הוזכר מזה שנמצא כתוב ולא נודע מי כתבוֹ, אמר, ששמו ר' דוד דפאן, והאשה הזאת אמרה, שהיא אשתו ובתו של ר' משה די ליאון, שאמרו כן אחר מותו. והנה כל חכמי ישראל הלכו אחר ספר הזוהר כמ״ש ס' יוחסין, ואחריו הר״י ערמה, פילוסוף גדול, בעל ספר עקידה, הביא כמה ממאמריו בכלל מדרשי רבותינו ופירשם, וכמו כן העגור, הרב בית־יוסף, ובכלל כל חכמי ישראל הביאו דבריו. ומצד אחר איזה פילוסוף בלתי מאמין בסתרי התורה¹⁴⁶כוונתו, כנראה, לר' יהודה אריה די מוֹדינה וטענותיו נגד הזוֹהר בספרו ״ארי נוהם״. ואינו מבין דבריו, וסברתו אינה מעלה ואינה מורידה, שהעוור לא ידוּן בצבעים, בחר לו לעזוב מה שכתוב בספר יוחסין, והלך לו אחרי מה שנכתב לא־נודע ממי, שאיש אחד, לא שמענו שמו מעולם, אמר, שאשה אחת אמרה לו כך, שר' משה נשבע שאין זה אמת, ואפילו לדבריו עזב מה שנשבע ר' משה כדי ללכת אחרי האשה הזאת. וחי אלהי השמַים והארץ, העתיד לדון באש בוערת המוציא שם רע על תורה שבעל־פה, שאפילו ר' משה היה נשבע שהוא חיבּרוֹ, כל הקורא (בספר הזוהר) ומבין דבריו יכּיר, שזה שקר גמור״.¹⁴⁷״אמונת חכמים״, סוף פרק כ״ו.

ט״זכמו־כן מעיר בעל ״שלשלת הקבלה״ על החשד שנזכר בספר היוחסין:

י״ז״אבל אני מאמין, כי הכל הבל, והאמת יהיה, שרשב״י וחבורתו הקדושה אמרו הדברים ההם ויותר הרבה, אבל יוכל להיות שלא נכתבו הדברים בדורותם על סדר נכוּן, אלא בקונטרסים מפוזרים, ובמשך הזמן חוּבּרוּ כהלכתם״.

י״חולא ידעו אלה התמימים, שלא איזה מי־שהוא סיפּר מפּי מי־שהוא, ששמע מאשתו או מבתו של ר' משה די ליאון, כי אם הדברים מסוּפּרים כסדרם וכהלכתם, לכל כלליהם ופרטיהם ופרטי פרטיהם, מפי אחד מגדולי המקוּבלים הראשונים, הידוע וּמוּכּר לכל בעלי הסוד יותר מר' משה די ליאון עצמו – תלמידו של הרמב״ן, ר' יצחק דמן עכו.

י״ט״מפני שראיתי, – כתב ר' יצחק דמן עכו,¹⁴⁸הובאו הדברים בשלמוּתם ב״ספר יוחסין״ השלם,מדף פ״ז ואילך. – כי דבריו (דברי הזוהר) מופלאים, ישאבו ממקור העליון, המעיין המשפיע, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רדפתי אחריו (אחרי ר' משה די ליאון) ואשאלה את התלמידים: הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו? מאַין באו להם סודות מקובלים מפּה אל פה אשר לא ניתנו ליכּתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר? ולא מצאתי תשובותיהם על שאלָתי זאת מכוּוָנוֹת, זה אומר בכה וזה אומר בכה. שמעתי אומרים לי על שאלָתי, כי הרב הנאמן, הרמב״ן ז״ל, שלח אותו מארץ־ישראל לקטלוניא לבנו והביאוֹ הרוח לארץ אַרגון, ויש אומרים לאַלקנטי, ונפל ביד החכם ר' משה די ליאון, הוא שאומרים עליו ר' משה די וואד אל חגארה. יש אומרים, שמעולם לא חיבר רשב״י ספר זה, אבל זה ר' משה היה יודע שם הכותב, ובכוחו יכתוב ר' משה זה דברים נפלאים אלה, ולמען יקח בהם מחיר גדול, כסף וזהב רב, תולה דבריו באשלי רברבי ואמר: מתוך הספר, אשר חיבר רשב״י ור' אלעזר בנוֹ וחבריו, אני מַעתיק להם דברים אלו. – ואני בבואי ספרדה ואבוא אל עיר וַלַדוֹליד אשר המלך (שם), ואמצא שם לר' משה זה, ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידר לי ויישבע לאמר: מה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב״י אשר הוא היום בביתי במדינת ישבילי היא אוילה, בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני, וילך ר' משה זה אל עיר ארבלא לשוב אל ביתו לאוילה, ויחלה בארבלא וימת שם. וכשמעי הבשורה היטב חרה לי עד מות, ואצא ואשים לדרך פעמי ואבוא אל אוילה, ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמוֹ ר' דוד דפאן קורפו ואמצא חן בעיניו ואשביעהוּ לאמר: הנתבררו לו סודות ספר הזוהר, שבני אדם נחלקים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ור' משה עצמו נדר לי להראהו אלי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין. ויאמר: דע באמת, כי נתברר לי בלי ספק, שמעולם לא בא לידו של ר' משה זה ואין בעולם ספר זוהר זה, רק היה ר' משה בעל שם הכותב, ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה, ועתה שמע באיזה דרך נתברר לי. דע כי ר' משה זה היה מפזר גדול ומוציא בעין יפה ממונו, עד שהיום היה ביתו מלא כסף וזהב שנתנו לו העשירים, אלא (אלו) אשר יתן להם כתובים בשם הכּוֹתב, ומחר נתרוֹקן כוּלוֹ, עד שעזב אשתו ובתו הנה ערומות שרוּיות ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכששמענו שמת בעיר ארבלא, ואָקום ואלך אל העשיר הגדול אשר בעיר הזאת, הנקרא ר' יוסף די אוילה, ואומַר לו: עתה הגיעה העת אשר תזכה לספר הזוהר, אשר לא יערכנו זהב וזכוכית, אם תעשה את אשר איעצך, ועצתי היא זאת: שיקרא ר' יוסף זה לאשתו, ויאמר לה: קחי נא מנחה נאה ביד שפחתך ושלחי אותה לאשת ר' משה. ותעשׂ כן. ויהי ממחרת ויאמר עוד לה: לכי נא ביתה אשת ר' משה ואמרי לה: דעי, כי רצוני הוא להשיא את בתך לבני ואליך לא יחסר לחם לאכול ובגד ללבוש כל ימיך, ואין אני מבקשת ממך דבר בעולם רק ספר הזוהר, אשר היה אישך מעתיק ממנו ונתן לבני אדם. דברים אלה תאמרי לה לבד ולבתה לבד ותשמעי את דבריהם אשר יענוך, ונראה היהיו מכוונים אם לא. ותלך ותעשׂ כן. ותען אשת ר' משה ותישבע לאשת ר' יוסף לאמר: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו ולבו, מדעתו ושׂכלו כתב כל מה שכתב, וָאומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר, שאתה מעתיק מספר, ואתה אין לך ספר, רק מראשך אתה כותב? הלא נאה לך לאמר, כי משכלך אתה כותב, ויהיה לך יותר כבוד. ויען אלי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה, שמשׂכלי אני כותב, לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו, שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב״י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם לדמים יקרים, כאשר עיניך רואות. אחרי כן דיברה אשת ר' יוסף ה עם בתו של ר' משה את הדברים אשר דיברה עם אמה להשיאה לבנה ולתת לאמה לחם ושמלה, ותען לה כאשר ענתה אמה לא פחות ולא יותר״.

כ׳ומתאר ר' יצחק דמן עכו את גודל השתוממותו בשמעו את הדברים האלה מפי ר' דוד דפאן, והוא מספר אחר־כך על השיחה שהיתה לו עם המקוּבּל רבי יוסף בנו של רבי טודרוס אבולַפיא (בעיר מלאבירה או טאלאבירה) על־דבר רבי משה והזוהר. רבי יוסף אבולפיא הביא לו ראיה, שהיה לפני רבי משה ספר ולא מלבו היה כותב מה שכתב, שהרי הוא, רבי יוסף, אמר פעם אחת לרבי משה, שחסר לו קונטרס מקונטרסי הזוהר (ובאמת היה הקונטרס בידי רבי יוסף…), ורבי משה הביא לו קונטרס אחר כתוב אות באות ככל מה שהיה כתוב בקונטרס הראשון, מה שלא היה ביכלתו לכוון ולדייק בשום־אופן לוּ היה כותב את הדברים מלבו. אחר־כך מתאר ר' יצחק דמן עכו מבוכת לבו בבואו לטוליטולה. שם שמע דעות שונות בדבר ספר הזוהר ומחבּרו ואת החשד, שמא היה לרבי משה ספר, שהוא עצמו כתבוֹ, וממנו העתיק את הקונטרס החסר… ואחר־כך הוא מביא עדוּתו של איש זקן, רבי יעקב שמו, ופה הסיפוּר מקוּטע, ואי־אפשר לדעת מה אמר לו אותו זקן…

כ״אעיקרי הדברים האלה של ספר היוחסין כבר היו לפני רבי יהודה אריה די מודינה,¹⁴⁹״ארי נוהם״, פרק כ״ג. ועל־כן החליט בודאות גמורה, שאיזה חכם ומליץ בתחילת האלף החמישי חיבר את ספר הזוהר, ואולם אשר לספר עצמו יש לו, לדי מודינה, יחס של ״תוכחת מגולה ואהבה מסוּתרת״. בשעה שהוא מתאמץ להוכיח בראיות רבות, שהזוהר לא נתחבר על ידי הקדמונים ואין איפוא לסודותיו ערך של מסורת עתיקה, הרי הוא כותב על הזוהר עצמו כדברים האלה.¹⁵⁰שם, פרק י״ז.

כ״ב״הספר בעצמו אהוב ונחמד, משובח ומפואר הוא, אָציל בכל דרכיו התורניים, כפי הפשט והמדרש והרמז, על כל החיבוּרים בפירושים מהתורה, וזה דרכו, שכללו בסדר נאה ויפה עם עריבות לשונו ואריגתו בסיפור מעשים, שהולך ומכניס תוך הדברים, לא נהיה כמוהו מעורר ישנים ומקיץ הנרדמים, מַלהיב את הקורא לעבודת ד', ולא אכנוס לפנים מהמחיצה בסודות עמוקים מני חושך, יהיה המחבר מי שיהיה, שפתותיו דובבות בקבר וראוי לברכה״.

כ״גובמקום אחר הוא כותב על הזוהר, שהוא ״מעשה ידי אדם מקרוב ונתלה באילן גדול, כי ארג בו שתי וערב, צבעים רקמה במלאכת מחשבת, רצוני, שהתחכם למען לא יקוץ הקורא בחידות וסודות כבדות אגודות אגודות, עירב בהם פשוטי פסוקים קלי הבנה ומתוּקים כפשטי חכמי קסטיליא. רמז דרך משל על ״שטוּ העם ולקטוּ״ מלשון שטות (עיין זוהר פ' בשלח ס״ב ע״ב) או רשאי תיבות קלים כמו חמור ראשי תיבות: חכם מחוכם ורב רבנן, או מעשים לאין תכלית, כמו: ר״פ ור״ש הוו אזלו באורחא, מטו בי חקל, חזו בעירא, חזו חיוויא, וכמה נסים ונפלאות, לא שיהיה דבר בלתי ראוי להאמין, שהפליא ד' לעשות עם חסידיו במה שעבר, אלא יש מהם שבאו בספר ליפּוֹת המקראות, כמו סיפּורי המשלים החיצונים, – ״ההוא טעיא״, – שהיו מתנכרים ומתגלים לחכמים גדולים, – ״ההוא סבא״, ״ההוא ינוקא הוה תמן וכו'״, וכמה מאלו ההמצאות ודברים מבהילים ומלהיבים – ״ווי להון לחייביא״, ״זכאה חולקיהון דלצדיקיא״ – באמת ערבים לשומעיהם, מה יפו, מה נעמו! אשר על־כן אני משבח ומפאר חיבור ספר הזוהר בבחינת דרכו על כל אשר חוברו מאומתנו מזמן ג' מאות שנה עד הנה.¹⁵¹עד זמנו של ר' יהודה אריה די מודינה. אכן מראים ומודיעים היותם לא מעשה תנאים ולא אמוראים, כי־אם מגבר חכם, מליץ אחרון חביב״.¹⁵²״ארי נוהם״, פרק כ״ב.

כ״דלאחר מבקרוֹ של ספר הזוהר באיטליה, רבי שאול דילמדיגוֹ בספרו ״בחינת הדת״, ולאחר רבי יהודה אריה די מודינה בספרו ״ארי נוֹהם״, ובמקצת גם רבי עזריה מן האדומים בספרו ״מאור עינים״,¹⁵³עיין ״מאור עינים״, אמרי בינה, פרק י״ט: ״ונפלאתי, כי במדרש הנעלם המוּבא אצל זוהר, פ' תולדות, פסוק: ויזד יעקב נזיד, נמצא רב נחמן, רב יצחק, רב יוסף דאמרי תרויהו, א״כ איפוא איננו קדמון״, וכו'. קם מבקר חדש, חריף ומעמיק, גאון, צדיק ולוחם מלחמת הדת – רבי יעקב עמדין. הוא הרבה ראיות מכל אשר לפניו על התכונה המאוחרת של חלקים רבים בספר הזוהר, אבל באותה שעה הקדיש והעריץ את עיקר טופסו של הספר, ולא רק הרבה יותר מן המבקרים שקדמוהו, כי־אם גם – במידה ידועה – יותר מן המחזיקים בו בתמימותם.

כ״הבנוגע להוספות ולחלקים שונים הוא כותב:

כ״ו״יש בספר הלז שבדפוס בר ותבן מעורב בו, ודברי מדרש הנעלם, נראה ונרגש לכל, שאינו מעניין החיבור, וכן כמה מאמרים מוכנסים גם בעצם ספר הזוהר, והם לשון ארמי מקולקל״.¹⁵⁴״מטפחת ספרים״, פרק א'.

כ״זועוד:

כ״ח״הנה לפחות יש כאן שני עדים או שלשה, על פיהם יקום דבר, שספרי רעיא מהימנא והתיקונין של הזוהר מחברם אחד (דא ודא אחת, שפה אחת ודברים אחדים, כמו שייראה ממקומות הרבה משני הספרים האלה, שהדברים כפולים, ולשונותיהם שוים), הוא מן המקובלים שבספרד המאוחרים, אם ר' משה די ליאון הנחשד או זולתו. מכל־מקום חשד הלז לא דבר ריק הוא״.¹⁵⁵שם, פרק ב'.

כ״טועוד:

ל׳״הנוגע לבעל חיבור התיקונין ורעיא מהימנא (שמחברם בודאי אחד הוא כ״נל ולשונותיהם מעידים זה על זה, שמבטן אחד יצאו), הוא היה בלי שום ספק בעולם אחרון יותר הרבה מבעל גוף ספר הזוהר הראשון בזמן ובמעלה, וכו'. עוד שם הואיל משה בּאר הפסוק: וימררו את חייהם וגו' עד בפרך דא תיקו, וההלצה של ״ותוכן לבנים תתנו״, ודא כספים לבנים, נפש היפה בהם קצה, אסטניס אני ודעתי קצרה לסבול רמזים כאלה בתורה הקדושה האלהית. לא אוכל לציין פנים של זעם כאלה, ומלבד שהוא רמז של הבל בלי ספק, עוד יש בו שיבוּש בדקדוק המלה וכו' הכל הולך אל מקום אחד להעיד על מקור מחצבתו המחודש בזמן אחרון, יהא המחבר מי שהוא, ועל־כל פנים הוא ערבב דברים הרבה משלו גם בתוך גוף ספר הזוהר, גם עלו בו עשׂבים מרים וחידושים משובשים בלי־ספק, ולא ידענו מנו הממציא, אם נוספו על־ידי סופרים מעתיקים או היו כשגגה היוצאת מלפני השליט״.¹⁵⁶״מטפחת ספרים״, פרק ו'.

ל״אועוד:

ל״ב״מדרש הנעלם זיופו ניכר מתוכו בלשונו ועניינו, ושמות האמוראים ותנאים בבליים וירושלמיים, המוזכרים בו בערבוביא גדולה, ובלעגי שפה ידבר, חציוֹ מדבּר עברית וחציוֹ ארמית מזויפת, מתדמה ללשון הזוֹהר, וחילוּפוֹ נרגש מאד״.¹⁵⁷שם, פרק ז'.

ל״גכל זה בנוגע לחלקים שונים ולהוספות, אבל בנוגע לעצם טופסו של הזוהר הוא כותב:

ל״ד״קדוֹש הוא הספר ומחברו יהיה מי שיהיה, ביחוד שנראה בעליל, שהחזיק בידינו יסודות תורתנו הקדושה, אף הפליא עצה, הגדיל תושיה להאדיר ענפיה, לפאר פארותיה, להשקות יונקותיה ממים חיים נוזלים מן לבנון. הוא ירה אבן פינתה, הרבה הודּה והדרהּ, ובנה לה חומה בצורה ובית גניזה לשמור בתוכו את כל חוסן יקרהּ, בפרטות להיזהר אפילו בכל דקדוקי מלי דרבנן מי כמוהו מורה. אין צריך לאמור בגופי תורה, החמיר יותר מאד, יתר על כל מה שנמסר לנו בתלמודנו הקדוש חמדת ישראל. על כן אחזתיו ולא ארפנו״.¹⁵⁸שם, פרק א'.

ל״הועוד:

ל״ו״ספר הזוהר הוא נזר המקובלים בלי ספק בעולם, בשגם העיד עליו האר״י ז״ל

ל״זשהיה איש קדוש אלהי ורוח הקודש שורה עליו, הלא עליו בנויה כל חכמתו הנשגבה והנוראה, חלילה להרהר אחר דבריו״.¹⁵⁹שם, בסוף הפרק.

ל״חובמקום אחר:

ל״ט״לרואים הראויים אור בהיר הוא (הזוהר בשחקים ואורח צדיקים כאור נוגה. בעזר הזוהר הופיע אור במבואות האפלים שבמקראות, לתיבה יתרה או חסרה או זרה יעשה צוהר, וכן לאוֹת, ניקוד וטעם, שם, פועל ומלה, פשוטים, מורכבים ומתנכרים מעשים ההוֹוים תחת השמש, בארץ אופן צלמות ולא סדרים, עליהם יפיץ ענן אורו, כוכבי השמים וכסיליהם יגיה זהרוֹ״.¹⁶⁰״מטפחת ספרים״ פרק ו'.

מ׳ואחרי שהוּא מנתח את הזוֹהר לחלקיו וחלקי־חלקיו הוּא בא לידי מַסקנה זו:

מ״א״חיבוּר ספר הזוֹהר המוּדפס כּוֹלל שלשה ספרים: האחד והקדמוֹן לשלשתם נקרא זוֹהר״ בעצם וראשונה, גם הוּא מחוּבּר משלשה חלקים. הראשון שבראשון אין למַעלה ממנוּ, והם מאמרים קצרים נפרדים, בהם גנזוּ הקדמוֹנים כללי החכמה בדרך קצרה סתוּמה וחתוּמה, והם נקראים בשמוֹת ״מתניתין״, ״תוספתא״, ״סתרי תוֹרה״, המדברים בלשון חדה עמוּקה, והיוּ תפוּסוֹת בידי יחידי גדולי דור האמוראים, הם הראשונים שהתחילו לכתבן על ספר כלשוֹנם. והגיעוּ אליהם בקבּלה מן הקדמוֹנים, תנאים ראשונים עד הנביאים ומשה מסיני, וסיפּוּרי איזה מַעשׂיוֹת שנכתבוּ בו, יוּכלוּ להיות מרשב״י הראשון. החלק השני שבראשון גם הוא זך כּתית למאוֹר בביאוּר מקראי־קוֹדש, פּירוּשי תוֹרה, נביאים כתוּבים, והאדרות היוּ למאוֹרוֹת גם בכללי חכמת האלהוּת, וככה ״ספרא דצניעוּתא״, ונלווּ עליהם ה״סבא״ ו״ינוקא״. כל אלה חוּבּרוּ מן החכם רשב״י האחרוֹן בזמן (אמוראים, או אחריהם מרבנן סבוראי היה, או בימי הגאוֹנים) וגדול במעלה, ותלה דבריו באילן גדול רשב״י ובין התנאים, או היוּ שמוֹתיהם כשמם…״

מ״ב״כל אלה לשוֹנם ארמית צחה, אך השלישי שבראשון אין למטה ממנוּ במעלה ובזמן, והם הנוספות המזוּיפות שבספר הזוֹהר, אשר שתוּ עליו סופרים ומַעתיקים, דתלו ביה בוקי סריקי, בוקים ומבולקים״.

מ״ג״השני: גם הוּא כּוֹלל שלשה ספרים, והם תיקוּני הזוֹהר, רעיא מהימנא ופקודן, שלשתם דרך אחד להם, שפה אחת ודברים אחדים, מחבּרם כמו־כן אחד ממש, חוֹבר חברים מחוּכּם, והוּא היה על־כל־פּנים חכם מקוּבּל ספרדי מאוּחר מאוד״.

מ״ד״הספר השלישי נקרא מדרש הנעלם… עניינוֹ וּמַהוּתוֹ רחוֹק ונפרד מהשנַים הראשונים, עם שרוֹצה גם הוּא להתדמוֹת להם בצפצוּף לשוֹנוֹ, וכקוֹף בפני אדם, נלעג־לשוֹן פּעמים הרבה, מוּרכּב מעברית וארמית, שאינן עוֹלוֹת בקנה אחד, וּמראיהן רע, וזיוּפן ניכּר גם מאיכוּת העניינים, ומן השמוֹת הבּדוּיים, שכּינה בה בעלי הדברים התמוּהים והזרים, כדי לתלוֹתן באילנוֹת גדוֹלים״.¹⁶¹״מטפחת ספרים״ פרק ז'.

מ״ההציוּר מכל האגדוֹת ומכל הדעוֹת על־דבר זמן חיבּוּרוֹ וערכּוֹ של ספר הזוֹהר לא יהיה שלם כל־צרכוֹ, אם לא נביא בזה גם את הדעה המסתוֹרית הקיצוֹנית על עניין זה. גם היא שׂמה לב לעוּבדה, שמוּבאים בספר הזוֹהר דברי האמוֹראים האחרונים, אלא שרואה היא בה על־פּי דרכּה – גילוּי נבוּאָה…

מ״וכך כוֹתב המפרש ל״תיקוּני הזוֹהר״ רבּי שלוֹם בוזגלו:

מ״ז״כמה דברים נכתבוּ בזוֹהר וברעיא מהימנא מה שחיבּרוּ בגן־עדן אחר פּטירת הרשב״י ונתגלוּ לנוּ על־ידי אליהוּ, שנגלה לכמה אמוראים ובתמידוּת״.¹⁶²״כסא מלך״ על ״תיקוּני הזוהר״, דף ז', ע״ב.

מ״חדעה מסתוֹרית עוד יותר קיצוֹנית היא זו של הרב רבּי נחוּם מטשרנוֹבּיל:

מ״ט״מי שזוֹכה להשׂיג אוֹר הגנוּז שבתוֹרה, שעל־ידי־זה מַבּיט מסוף העוֹלם ועד סוֹפוֹ, אָז אין חילוּק אצלוֹ במה הוּא עתה בהוֹוה מיד ובין מה שיהיה לדוֹרוֹת, ולכן אמר רשב״י בזוֹהר מה שאמר רבה בר בר חנה, שהיה אחר כמה דורות, וכן אמרוּ רבותינוּ ז״ל על משה רבּנוּ ע״ה, שראה את רבּי עקיבא יושב ודוֹרש, אף־על־פּי שהיה אחר דורות הרבה, וכל זה מחמת שעל־ידי תוֹרתם באוּ לאוֹר הגנוּז, ושם אין חילוּק בין מיד וּלדוֹרוֹת״.¹⁶³״מאור עינים״. פ' צו.

נ׳ועם כל מה שזרה ורחוֹקה ממנוּ דעה מסתוֹרית קיצוֹנית זו, אל־נא נשכּח, שהראש והראשוֹן, שגילה את יחסוֹ של ר' משה די ליאוֹן לספר הזוֹהר – רבי יצחק דמן עכו – לא יכול בכל־זאת להניח בשום־אופן, שהיה רבי משה די ליאון מחבּרוֹ של ספר הזוֹהר, אלא שחיבּר רבי משה לדעתוֹ את הספר ״על־פּי שם הכּוֹתב״, ושגם הראש והראשון למבקרי הזוֹהר – רבי יעקב עמדין – כתב בה בשעה שניתח את ספר הזוֹהר לחלקיו וחלקי־חלקיו:

נ״א״היוּ אלה המאוחָרים גלגוּלי נשמות התנאים הקדוּמים רשב״י ובנו, או נצנצה בהם רוּח מבּינתם, ונלווּ עליהם גם נשמות צדיקים מגן עדן, שסייעוּם בחיבּור הדברים הנסתרים״…¹⁶⁴״מטפחת ספרים״, פרק ז'.