בפרדס החסידות והקבלה, מפתח לספר הזוהר, חלק ראשון ג׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part I 3

א׳ג. דעת הביקורת החדשה
הראש־וראשוֹן למבקרי הזוֹהר החדשים רבי נחמן קרוֹכמַל מַחליט, בניגוּד גמוּר לניתוּחוֹ של רבּי יעקב עמדין, שכל ספרי הזוֹהר, ההוֹספוֹת שנוֹספוּ עליהם, הנספּחוֹת שנספּחוּ אליהם, כל המדרשים הנעלמים והתיקוּנים, הכל מעשה ידי מחבּר מאוּחַר.

ב׳אשר לקבּלה עצמה הוּא כותב:

ג׳״זה אמת ברור[ה] ואין להכחישו[ה], שהיתה חכמה זו בעינה ויסוֹדה שׂוּמה בפי אחרוני הגאוֹנים רב שרירא ורב האי בנו, והם שהעידוּ, כי הגיעה אליהם מהזקנים בדורות שלפניהם, ואם־כן כבר התחילה על־כל־פּנים באמצע דורות הגאוֹנים, סביב לשנת תק לאלף החמישי. וברוּר עוד, שבאה לארצוֹת המערביים, וביחוּד לאיטליא, על־ידי איזה חכמים מישיבות הגאוֹנים בבבל. היותר נודע בהם הרב רבי אהרן, ונקרא ראש ישיבת בבל, שבא לאיטליא סביב לשנת תר״ן״.

ד׳בעוד שהוּא נוֹטה איפוא להקדים את עקר שרש הקבּלה, הנה אשר לספרי הקבּלה הוּא כותב:

ה׳״ראיוֹתיהם (של הפּשטנים) חזקוֹת וקיימוֹת, לא יזיזוּם ממקומם רוּחות כל מתעקש בעולם, שהספרים זוֹהר לכל חלקיו וקונטרסיו, בהיר, פּליאה, קנה, תמוּנה, רזיאל ודומיהם, כוּלם נתחבּרוּ בדורות אחרונים, איך שהיתה כוונת התוֹלים עצמם באילן גדול, לרמוֹת את הבּריוֹת, או לתוּמם, ורק על דרך המצאה וצחות נהוּגה לפעמים בין המחבּרים״.¹⁶⁵״מורה נבוכי הזמן״, שער ט״ו.

ו׳אבל מי היה מחבּרוֹ של ספר הזוֹהר ״לכל חלקיו וקונטרסיו״? על־זה איננוּ מוֹצאים כל תשוּבה בפי קרוכמל. כי יש כאן חידה, ושצריך לפתור אותה, הבין חוֹקר־הקבּלה לנדוֹיֶר¹⁶⁶ב״אריענטאל. ליטעראטורבּלאַטט״, 1845. יותר מכל אלה שקדמוּהוּ. בחוּש פּנימי דק הרגיש, אף־על־פּי שעמד מחוּץ לקבּלה וחקר עליה כאדם עומד מן־הצד, שאם אַתה אוֹמר, כי הזוֹהר הוּא מעשי ידי מחבּר מאוּחר, בהכרח שהיה מוּפלא ומיוּחד במינוֹ, לא רק פילוסוף מַעמיק ומשוֹרר נשׂגב, כי־אם גם גלוּי־עינַים, חוֹזה־חזיוֹנוֹת ונביא במוּבן המצוּמצם של המלים האלה. לנדוֹיר בּיקש איפוא בין המקוּבּלים של ראשית האלף הששי את האיש המוּפלא ההוּא וּמצא – את רבי אברהם אבולפיא.

ז׳כי לא צדק לנדוֹיֶר בהנחתוֹ זאת – גלוּי וידוּע הוּא עתה לכל. ראשית, אין כתרוֹ של הזוֹהר הוֹלם את אבולפיא בשום־אופן, אף־על־פּי שהיה באמת חוֹזה־חזיוֹנוֹת. תכנוֹ של הזוֹהר מַקיף לא רק חזיוֹנוֹת הרבה, כי־אם גם ידיעות רחבות ועמוּקוֹת, בשעה שחוּג ידיעותיו של אבולפיא היה צר וּמוּגבּל. כידוּע, קרא הרשב״א את אבולפיא בשם ״נבל״, ואבולפיא השיב על זה במכתב מיוּחד. באותו המכתב הוּא מספר על־עצמוֹ גדולות ונפלאות, ובתוך ה״נפלאות״ ההן הוּא גם מוֹנה את ״ידיעוֹתיו״. ומה סכוּם הידיעות ההן? תנ״ך, וקצת משנה ותלמוּד, קצת ספרי קבּלה וחקירה, ולא יותר. הכזה יהיה מחבּרו של ספר הזוֹהר? הכזה יהיה מחבּרוֹ של ספר, הכּוֹלל, מלבד החידוּשים הרבים שבתוכו, גם את סכוּם כל הידיעות האלהיוֹת, המחקריות ועל הרוב גם הטבעיוֹת, של ימי־הבּינַים? ושנית, והוּא העיקר, הנה מלחמה לאבולפיא תמיד בשיטת הספירות של המקוּבּלים, בערכוֹ לנגדה את שיטתוֹ הוּא, שיטת השמוֹת, וכיצד יחבּר הוּא ספר, שמראשוֹ ועד סופו מיוּסד הוּא על שיטת הספירוֹת?

ח׳ובכל־זאת יש בהשערתוֹ של לנדוֹיֶר דבר ראוּי לשימת־לב מיוּחדה. אם לא צדק לנדוֹיר בהשערתוֹ, הנה צדק בעצם הרגשתוֹ. רצוני לאמור: אם לא צדק בנוגע לאבולפיא והזוֹהר, הנה צדק מאד בעיקר השקפתוֹ, שאין הזוֹהר יכול להיות בשום־אופן מעשה־ידי איזה מקוּבּל פשוּט. הוּא הרגיש, כי אָכן יש דברים בגוֹ…

ט׳הרגשה זו היא היא שעוֹררה את אַדוֹלף פרנק, הראשוֹן שניסה לתת ציוּר פילוֹסוֹפי שלם על הקבּלה, להקדים את זמן חיבּוּרוֹ של ספר הזוֹהר. דעתוֹ היא, שהחלקים היותר עיקריים בזוֹהר, כמו: ספרא דצניעותא, אדרא רבא ואדרא זוטא, מוֹצאם מר' שמעון בן־יוֹחאי. חלקים אחרים נוֹספוּ עליהם במאות הראשונות לספירת הנוֹצרים. הזוֹהר בכללוֹ נתחבּר בארץ־ישראל, וזמן חיבּוּרוֹ נמשך מן המאה הראשונה עד סוף המאה השביעית לספירת הנוֹצרים. רבי שמעון בן־יוחאי מסר עיקרי סוֹדוֹתיו בעל־פּה לחבריו ותלמידיו. במשך הזמן הועלוּ הדברים על ספר – בתוֹספוֹת רבות מדוֹר לדוֹר. ימים רבים היה הספר בגניזה, משום שהיוּ בו דברים הרבה בניגוּד לדעות שוֹלטוֹת. במאה הי״ג לספירת הנוֹצרים הוּבא לאירוֹפּה באותו הצביוֹן שהוּא לפנינוּ עתה.¹⁶⁷תמצית דעתו של פרנק בזה ימצא הקורא בספרו של יואל: ״די רעליגיאנספילאַזאַפיע דעס זאֶהאַרס״, דף 69–65.

י׳מנוּגדת לדעתוֹ של לנדוֹיֶר מזה ושל פרנק מזה היא דעתם של אברהם גייגר, רבי מיכאל זקש, גרץ ועוד. הם מחליטים בלי כל פּקפּוּק ונדנוּד של ספק, שרבי משה די ליאון חיבֹּר את כל ספר הזוֹהר מראשו ועד סופו עם כל מיני הברייתוֹת, המדרשים הנעלמים, סתרי התורה והתיקוּנים שבו.

י״אנקל היה ביחוּד לגרץ לייחס את כל ספר הזוֹהר מראשו ועד סופו, על כל המון תוֹספותיו, לרבי משה די ליאון, אף־על־פי שלפי דעתו היה רבי משה די ליאון ״בעל ידיעות מקוּטעות, לא ידע להעמיק לא בתלמוּד ולא בחקירת החכמות וחוּנן רק בכשרוֹן־סוֹפרים לכתוב בלשון צחה ונאָה וקלה וּמתקבּלת על הלב, לחבּר עניינים רחוקים ולשלב מבטאים ופסוּקי כתבי־הקוֹדש, שאין להם עניין כלל לחומר דרשתוֹ, בחיבוּר נאה וּמתקבּל, ולתבּלם בדברי חידוּדים מעשי־צעצוּעים״,¹⁶⁸בחלק חמישי של ספרו, דף 189 (בתרגוּם העברי). ו״גם את הקבּלה לא למד ולא העמיק בה לדעתה בתור שיטה בחקר אלוה, כי ידע רק אופני דיבוריה ופתגמיה וישׂכּיל לארוג ולרקום מהם מגילות־מגילות ולהפוֹך ולפלפּל בהם בחריצוּת יתירה״.¹⁶⁹שם. קל היה הדבר לגרץ משוּם שאֶת עצם ספר־הזוֹהר הוּא רוֹאֶה רק כזיוּף גדול, שאם אמנם הביא בשעתו איזו תוֹעלת, הנה ״התוֹעלת הזאת איננה שוה בנזק שגרם להיהדוּת, כי על־ידוֹ נתגדלוּ ונתחזקוּ ההזיוֹת והאמוּנות ההבליוֹת בין העם״.¹⁷⁰שם,דף 204.

י״בהצדק גרץ בהנחתוֹ? יבוֹא גרץ עצמו וישיב על שאלה זו. דבריו על ספר הזוֹהר סוֹתרים אלה את אלה מן הקצה אל הקצה. רבי משה די ליאון היה ״בעל ידיעות מקוּטעוֹת ולא ידע להעמיק לא בתלמוּד ולא בחקירת החכמוֹת״, ובכל־זאת חיבּר את ספר הזוֹהר, שנתקבּל בתרוּעת־גיל על־ידי המקוּבּלים, יען כי עד הופעת ספר הזוֹהר ״לא נמצא לתוֹרתם ספר אחד המכיל בקרבּוֹ כל יסודי הקבּלה בהסכּם כללי מבלי חוֹלק וּמערער״.¹⁷¹שם, דף 203. הזוֹהר הוּא איפוא אותו הספר השלם, המאַחד, המכלל, מכוֹנן וּמבסס את כל הקבּלה. וכיצד היה די ליאון, בעל ״הידיעות המקוּטעות״, יכול לחַבּר ספר שלם, כּוֹלל וּמקיף כזה?… ״רבי משה די ליאוֹן לא למד גם את הקבּלה ולא העמיק בה לדעתה בתור שיטה בחקר אלוֹה״, – ובכל־זאת חיבר את ספר הזוֹהר, שלא נמצא אף אחד מן המקוּבּלים היותר גדולים והיותר מַעמיקים שימצא בו פגם כל־שהוּא בחכמת הקבּלה… רבי משה די ליאון ידע רק ״לכתוב בלשון צחה ונאָה וקלה״ ובכל־זאת חיבּר את ספר הזוֹהר, שהוּא ״כוּלוֹ ערוּך במַחשבה תחילה לעורר את רגש הלב, להרעיש את הדמיוֹן ולקחת נפשות בחזיוֹני־פּלא; השיחות שבין רבי שמעון ובני החבריא: רבי אלעזר, בנו ויתר התנאים שבבית־מדרשוֹ והרעיא־מהימנא משה, והעולה על כוּלן: השיחה הארוּכּה שהיתה בינו ובין תלמידיו בהיותו חש כי קרב קצוֹ, והוּא חוֹזר ושוֹנה לפניהם כל ראשי אבות הלימוּדים בחכמת המסתוֹרין, – ערוּכות בטעם חזיוֹן נפלא מַרעיש לב ונפש המַאמין ופועל עליו פּעוּלה עזה ונמרצה, אשר לא תימחה״.¹⁷²שם, דף 203. כיצד ידע דרשן פּשוּט לכתוב ספר מַרעיש ומַפליא כזה? כיצד היה הדרשן פּתאום לחוֹזה־חזיוֹנוֹת אדיר? מצד אחד מתאר גרץ את רבּי משה די ליאון כנמהר וקל־דעת, מזייף וּפטפּטן, והנה אותו האיש הקל מסוּבּין חיבּר ספר הזוֹהר, שלדברי גרץ עצמוֹ אנו מוֹצאים בו לפעמים ״תפילוֹת ערוּכוֹת בסגנוֹן נשׂגב ונעלה, לרוֹמם את הנפש ולמלאותה בדבקוּת ושפך־שׂיח לפני יוצרה ואָביה שבשמים״, והוּא ״מלא סיפּוּרים קטנים וגדולים בתמוּנה נפלאה וּמסוּגלה לחדוֹר אל עמקי לב התמימים״, ו״יש אשר מבלי משׂים ישׂים לפנינוּ תמוּנות וציוּרים מחיי בני־ישראל בדוֹר ההוּא, ימי הצרוֹת והרדיפוֹת בעצם ימי־הבּינַים״.¹⁷³שם, דף 204. כיצד נעשׂה הפֹּלא הזה?…

י״גברוּר ונראה איפוא, שרק הטינא המַשׂכּילית, שהיתה בלב גרץ, היא היא ששׂמה בפיו את הדברים הקשים גם נגד ספר הזוֹהר, גם נגד מי שחשבוֹ למחבּר הספר – רבי משה די ליאוֹן.

י״דוהנה, עם ההשתחררוּת מן הטינא המַשׂכּילית, הולכת וּגמלה ההכּרה בלבות כל טובי עמנוּ עתה, שאין ספר הזוֹהר ספר קבּלה סתם, אלא שהוּא יצירה ענקית, יצירת־פּלא, התגלוּת לאוּמית גדולה, לפי נוסח אחד, התגלוּת אלהית גדולה – לפי נוסח אחר. הקוֹרא המצוּי אצל דבריהם של חוֹקרי־היהדוּת האחרונים ימצא אצלם במקומות רבים, שהם לא רק מַפליגים בשבחוֹ של ספר הזוֹהר, כי אם גם מַעריצים וּמַקדישים אותו.

ט״והערצה מוּפלגת כזוֹ ימצא הקוֹרא במאמרו של הד״ר ש. א. הורודצקי על הקבלה.¹⁷⁴בהמאַסף ״נתיבות״ דף 56 ודף 57.

ט״ז״הזוֹהר החיה את היהדוּת. הוּא נפח רוּח חיים בהאוֹתיוֹת, במלים שבתוֹרה. הוּא נתן נשמת חיים לכתב, שהלך הלוך והתאַבּן על־ידי הרבנוּת הוּא הוֹסיף קדוּשה על קדוּשתה, הוֹסיף רוּחניוּת על רוּחניוּתה״.

י״ז״בזוֹהר אנוּ שומעים את הד קוֹלה של הנבוּאה הישראלית. הזוֹהר הוּא הנבוּאה הגלוּתית. על תוֹלדתה של הנבוּאה, האגדה, התרוֹמם הזוֹהר למַעלה: הוּא יותר עמוֹק, יותר נשׂגב, יותר מסתוֹרי, יותר דתי מן האגדה״. ״הזוֹהר הוּא הנקוּדה המרכּזית בחיים הרוּחניים הדתיים של עם ישראל, וממנה נפוֹצוּ קוי אוֹרה מסביב״.

י״חואם יאמר האומר: הורודצקי ״חסיד״ הוּא ואין הערצתוֹ מציירת וּמסמנת את השקפת בני דוֹרוֹ, הרי לפניך משפּט על ספר הזוֹהר מאת מתנגד שבמתנגדים, מַשׂכּיל שבמַשׂכּילים, מבקר חריף, צוֹפה וחוֹדר וּמסתכּל לתוֹך תוֹכם של חיי בני־עמוֹ – מנדלי מוֹכר־ספרים?

י״טאחד מגיבּוֹרי סיפּוּריו, רבּי אברהם, ״מגמא את הזוֹהר וּמַבליע הדברים בנעימה, עיניו כלפּידים וּפניו להבים, כפני חתן מתגעגע באהבתוֹ על כלה״, והנה המספּר עצמוֹ מַפליט בתוך־כך דברים כאלה על הזוֹהר:

כ׳״הזוֹהר הוּא סיני בקוֹדש, הר אלהים חוֹצב להבוֹת אש אהבה ורגשי ידידוּת נשׂגבים. שם שמַים וארץ נשיקוֹת דוֹדים נשקוּ, בני אלהים ובני אדם באהבים מתעלסים, וכוּלם כאחד, דרי מַעלה עם דרי מַטה, בקוֹל רינה ותוֹדה אוֹמרים: הללוּיה!… הזוֹהר זה הוּא עמוּד אש אהבה, שהוֹפיע לבני ישראל ראשוֹנה בחשכת דוֹרוֹת הבּינַים, עת בערה בם אש השׂנאה, והקנאה וההבל והרשעה הוֹציאוּ אותם מן העוֹלם, – זה ספר־אהבים הראשון, שיר השירים, שירת דוֹדים בפי אל רחוּם וחנוּן לכנסת ישראל סגוּלתוֹ״.¹⁷⁵״בעמק הבכא״ ספר שני, פּרק ח'.