בפרדס החסידות והקבלה, מפתח לספר הזוהר, חלק ראשון ד׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part I 4
א׳ד. החיבר רבי משה די־ליאון את עיקר טופס הזוהר?
בכל הדעוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת על זמן חיבּוּרוֹ וערכּוֹ של ספר הזוֹהר עדיין לא מצאנוּ תשוּבה מַספּקת לשאלה: מי הוּא סוף־סוף באמת מחבּרוֹ של ספר הזוֹהר?
בכל הדעוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת על זמן חיבּוּרוֹ וערכּוֹ של ספר הזוֹהר עדיין לא מצאנוּ תשוּבה מַספּקת לשאלה: מי הוּא סוף־סוף באמת מחבּרוֹ של ספר הזוֹהר?
1
ב׳התשוּבה המתקבּלת, לכאוֹרה, על הדעת היא: רבּי משה די ליאוֹן חיבּר גם את עיקר טוֹפסוֹ של הזוֹהר, גם את תוֹספוֹתיו. רגלַים לדבר: רבּי משה גילה אותו, הוּא הפיץ אותו ברבים, הוּא שלח קונטרסים־קונטרסים ממנוּ לגבירים ונדיבים וקיבל במחירם שׂכר הגוּן; אשתו העידה, שמעוֹלם לא העתיק די־ליאון קוּנטרסיו מתוך ספר, אלא ״מדעתוֹ וּמלבּוֹ כתב מה שכתב״; רבי יצחק דמן עכו חקר ודרש והעיד על הדבר; ה״רעיא מהימנא״, משה הקדמוֹן, מתמזג במקומות רבים בזוהר עם מחבּר הזוֹהר, שגם שמו הוּא – משה…
2
ג׳לכאורה כך הוּא. גייגר, זקש וגרץ ועוד בנוּ את כל בניינם על ״לכאוֹרה״ זה. האוּמנם ההשקפה השטחית הזאת היא גם השקפת האמת? הבה נתבּוֹנן יותר בדבר.
3
ד׳הגאוֹן רבי דוד לוּריא כתב ספר קטן על ״קדמוּת ספר הזוֹהר״. גרץ מבטל כלאחר־יד דבריו של ״איש־פולוניא״ זה176בציוּן י״ב שבסוף החלק החמישי מספרו. (אגב: ״איש־פוֹלוניא״ זה היה שר־התורה, בקי בכל ספרי הראשונים והאחרונים, פּשטן, מבקר, חוֹקר מעמיק וצוֹפה בהיר, שידע את הקבּלה לא מתוך עלעוּל ורפרוּף על־פני העניינים כרבים מן החוֹקרים החדשים, כי־אם מתוך לימוּד רב ושקידה עצוּמה), אף־על־פּי שגם הוּא מוֹדה, שטענוֹתיו, הוֹכחוֹתיו וראיוֹתיו של לוריא ״הביאוּ במבוּכה״ רבים מאלה, שהאמינוּ לפנים, כי רבּי משה די ליאון הוּא מחבּרוֹ של הזוֹהר. במה הוּא מבטל את טענוֹתיו של לוריא? בזה שהוא מוֹכיח, שלוריא ״לא מצא ידיו ורגליו במספּר השנים״. אבל מה השגיאוֹת שמצא בידיעות הכרוֹנוֹלוֹגיוֹת של לוריא? טעוּיוֹת קלוֹת בנוגע לרבי טודרוס אבולפיא ורבּי אברהם רמון הספרדי, כלוּם בּוֹנה לוּריא את כל בניינוֹ רק על חשבוֹנוֹת קלוּשים כאלה? באמת הוּא קוֹבע שני יסוֹדוֹת חזקים, שאת האחד מהם ניסה גרץ לעקוֹר ממקומו – ולא עקר, ואת השני לא זכר כלל.
4
ה׳יסוֹד א': בילקוּט מוּבאים דברים שאינם בשוּם מדרש ומקוֹמם הוּא רק בזוֹהר. בשו״ת של הגאוֹנים, שנדפּסוּ מחדש, באים דברים על דרך הסוֹד, ואותם הדברים לקוּחים כוּלם רק מתוך ספר הזוֹהר. התשוּבוֹת נדפּסוּ מתוך כתבי־יד ישנים ואמתוּתן מוּסכּמת מכל החכמים, בין תוֹרנים וּבין חוֹקרים חפשים, ומאַחר שבאים בהם דברים, שאינם בשוּם ספר מספרי המקוּבּלים ורק בספר הזוֹהר מקוֹמם, מוּכח מזה, שהיה לעיני הגאוֹנים, לכל־הפּחוֹת, עיקר וטוֹפס של הזוֹהר שבידינוּ היום, וּלכל־הפּחוֹת היוּ לעיניהם קונטרסים שוֹנים מתוך ספר הזוֹהר. גרץ מבטל טענה זו מתוך שהוּא מַחליט בבטחה, שכל אלה הדברים היו כתוּבים על־ידי מחבּרים מאוּחרים והוכנסו אחר כך לתוך תשוּבוֹתיהם של הגאוֹנים. אבל שתי תשוּבוֹת בדבר: אם נחזיק בשיטת ה״הוֹספוֹת שהוכנסוּ בזמנים המאוּחרים לתוך הספרים הישנים״, מדוּע־זה נכחש בעיקר קדמוּתוֹ של ספר הזוֹהר על שוּם שאנוּ מוֹצאים בו מבטאים ומַאמרים של דורות מאוּחרים? הרי כשם שהיה ביכלתם של סוֹפרים מאוּחרים להוֹסיף על תשוּבות הגאוֹנים, היה ביכלתם להוסיף גם על דברי הזוֹהר, וּמדוּע מבטל גרץ את דעתוֹ של יעב״ץ, המַבדלת בין עיקר הזוֹהר להוֹספוֹתיו, והוּא, גרץ, מַחליט בבטחה גמוּרה, כי ״ארבעת חלקי הזוֹהר: עיקרוֹ, התיקוּנים, רעיא מהימנא וּמדרש הנעלם, כוּלם ילדי רוּח איש אחד וזמן אחד״?
5
ו׳ושנית: יש בכוח העין הבּוֹחנת להבדיל בּין מה שהוּא עיקר בספר לבין מה שנוֹסף עליו בדוֹרוֹת מאוּחרים. כל המקומות שמביא לוריא, שׂפתם וסגנוֹנם, תכנם ויחוּדם, קישוּרם וחיבּוּרם של הדברים, שנאמרוּ לפניהם ושנאמרוּ אחריהם, מעידים עליהם, שהם מעצם תשוּבות הגאוֹנים ואינם הוֹספוֹת כלל.
6
ז׳היסוֹד השני של לוּריא הוּא: ספרי רבּי משה די ליאוֹן וספר הזוֹהר. הוּא מביא הרבה מקומות מתוך ספרי רבּי משה די ליאון, שהם ההפך הגמוּר ממה שנאמר שנשנה פּעמים רבות בספר הזוֹהר, ולא עוד, אלא שלפעמים הביא רבּי משה די ליאון את עיקר טוֹפס הזוֹהר, – כיצד סתר דברי עצמוֹ מספר לספר במידה רבּה כל־כך? גרץ מעיר על דרכּוֹ של רבי משה די ליאון לחזוֹר על דברי עצמוֹ מספר לספר, וכמעט בלי שינוּי, ומדוּע כתב בספר הזוֹהר דוקא ההפך ממה שכתב בספריו האחרים?
7
ח׳את טענוֹתיו החזקוֹת האלה של לוריא אין גרץ מביא כלל, אך כמו להחליש את הטענות האמוּרות הוּא מביא את דברי יֶלינק, המוֹצא בזוֹהר מַאמרים רבּים מַקבּילים לדברי הר״מ די ליאון בספר ״המשקל״ – והוּא, גרץ עצמוֹ, מוֹצא בספר־הרימוֹן (כתב־יד בשני חלקים על מצוות עשׂה ועל מצוות לא־תעשׂה, כעין ״רעיא מהימנא״) עוד מאמרים המַתאימים למאמרי הזוֹהר. ולא ידעוּ ולא הרגישוּ אלה החוֹקרים, שמן הדברים השוים בספרי די־ליאון ובספר הזוֹהר אין להביא שוּם ראַיה, כי הוּא, די ליאון, חיבּר את הזוֹהר. ראשית, מצאנוּ דברים רבים כאלה גם בספרי רבּנוּ בחיי, בספרי גיקטיליא, בספרי ריקנטי ועוד, והם בודאי לא חיבּרוּ את ספר הזוֹהר. דברים כאלה נמצאים גם בספרי־הסוֹד הקדמוֹנים, ומדוּע לא יכול רבּי משה די ליאוֹן לחזוֹר עליהם גם אם לא חיבּר את ספר הזוֹהר? ושנית, וזהוּ העיקר, הנה ספר הזוֹהר היה בכל־אופן לעיני די ליאון, שגילה אותו והפיץ אותו ברבים. ומדוּע לא יכול רבּי משה די ליאוֹן לקחת דברים מתוך אותו ספר?
8
ט׳מן הדברים השוים בספר ״המשקל״, ה״רימוֹן״ וה״זוֹהר״, אין איפוֹא כל ראָיה, שדוקא איש אחד חיבּרם. דברים שוים ימצא המעיין בכל ספרי המקוּבּלים, ולא רק בספרי המקוּבּלים (הנשענים בהכרח על מסוֹרה אחת), אלא אף בספרי חוֹקרים הרחוֹקים זה מזה תכלית הריחוּק. להפך, זו ראָיה גמוּרה, שלא איש אחד חיבּר את הספרים האמוּרים, אם מוֹצאים אנחנוּ סתירוֹת ביניהם, והסתירוֹת לא טפלוֹת הנה, כי אם עיקריוֹת ויסוֹדיוֹת.
9
י׳ידוּע לכל הוֹגה בספרי הקבּלה עד־כמה המקוּבּלים מדקדקים בכינוּיי הספירוֹת. דברים רבים, שאין להם, לכאורה, שום שייכוּת אל הספירוֹת, הם, לפי לימוּדיהם של המקוּבּלים, סמלים לספירוֹת שונות, וצריך לדעת איפוא מה מרמז לספירה זו, וּמה – לאחרת. כל הספר ״שערי אוֹרה״ עוסק בכינוּיי־ספירות אלה. ״פּירוּש האילן״ למהרש״ל הוּא קיצוּר נמרץ מלימוּדי הכינוּיים שב״שערי אוֹרה״. בספר הפּרדס יש שער מיוּחד בשם ״ערכי הכינוּיים״. בעל ״סדר הדוֹרוֹת״ חיבּר ספר־קבּלה עמוק ונפלא על כינוּיי הספירות. בכל כתבי האר״י ימצא ההוֹגה מקומות רבים מוּקדשים לחקירוֹת שונות על כינוּי זה או אחר לספירה זו או אחרת. הלקסיקוֹן הנפלא לכל כתבי האר״י ויתר המקוּבּלים, ״אוֹר עינַים״, שחיבּר ר' אליעזר ספריין (בנוֹ של הצדיק מקמארנא בעל ״עצי עדן״), מלא פּירוּשים לכינוּיי הספירות. והנה מצאנוּ סתירוֹת רבּוֹת בין כינוּיי־ספירוֹת לפי דעת רבי משה די ליאון ובין אותם הכּינוּיים לפי דעת הזוֹהר.
10
י״א״אדוֹן הנפלאוֹת״ הוּא, לפי דעת ר' משה – כינוּי לנצח, ולפי התיקוּנים – לתפאֶרת. ״אופן״ הוּא לפי דעת רבי משה – מידת הגדוּלה (חסד), ולפי התיקוּנים – אופני המרכבה הם נצח והוד. ״אז״ הוּא לפי דעת רבי משה – רמז לחכמה, ולפי התיקוּנים – חיבוּר שני שמוֹת הוָיה ואדני, תפאֶרת ומַלכוּת. ״אחת״, לפי רבי משה – בינה, ולפי ״רעיא מהימנא״ – כל אחת ואחת מג' ראשונות (כתר, חכמה, בּינה). ״אֵל עליוֹן״, לפי רבי משה – כינוּי לכתר, ולפי הזוֹהר – לבינה. ״בכור״ הוּא לפי רבי משה – כּתר, ולפי הזוֹהר – תפאֶרת. ״ברד״, לפי רבּי משה הוּא – חסד, ולפי הזוֹהר הפכּוֹ – הגבוּרה. ״בת־קוֹל״, לפי רבי משה – מַלכוּת, ולפי ״רעיא מהימנא״ – תפאֶרת. ״גויה״, לפי רבי משה־יסוֹד, ולפי התיקוּנים־תפאֶרת. ״דמיוֹן״, לפי רבי משה – נצח – ולפי התיקוּנים – מַלכוּת. ״הר״ לפי רבי משה – יסוֹד, ולפי הזוֹהר – מַלכוּת. ״חדרים״, לפי דעת רבי משה – כינוּי לגבוּרה, ולפי התיקוּנים – כינוּי לספירות שונות. ״חֶלֶב״, לפי רבי משה – לוּבן החסד, ולפי הזוֹהר – השפע הבא מכתר עליון, החכמה. ״חפֶץ״, לפי רבי משה – חכמה, ולפי התיקוּנים – מלכוּת. ״חרב״, לפי רבי משה – גבוּרה, ולפי הזוֹהר – מַלכוּת. ״טוב״, לפי הזוֹהר – רק בחסד, ולפי רבי משה – גם בכתר. טלית לבנה, לפי רבי משה – חכמה וחסד, ולפי ה״רעיא מהימנא״ – תפארת. ״כריעה״, לפי רבי משה – נצח והוד, ולפי הזוֹהר – יסוֹד, ״מחשׂוף הלבן״, לפי רבי משה – כתר, ולפי הזוֹהר – תפארת. ״המלך הגדול״, לפי רבי משה – תפארת, ולפי הזוֹהר – בניה. ״מַתן תוֹרה״ לפי רבי משה – בינה, ולפי הזוֹהר – יסוֹד. ״נוֹשׂא עוֹון״, לפי רבי משה – תפארת, ולפי הזוֹהר – יסוֹד. ״פּקידה״, לפי רבי משה היא – ביסוד, ולפי הזוֹהר – במַלכוּת. ״קדם״, לפי רבי משה – הכתר, ולפי הזוֹהר – החכמה. ״ראש״, לפי רבי משה – החסד, ולפי התיקוּנים – הכתר. ״שלג״, לפי רבי משה – תפארת, ולפי הזוֹהר – דינא תקיפא גבוּרה. ויש עוד הבדלים ושינוּיים כאלה בין רבי משה להזוֹהר.177על כל זה עיין ״פּרדס״, שער הכינוּיים, בכל הערכים הנזכּרים.
11
י״בואוּלם לא רק בפרטים רבים של הקבּלה אנוּ מוֹצאים בספרי רבי משה די ליאון השקפות שונות מהשקפותיו של הזוֹהר, כי אם גם בעיקר העיקרים של הקבּלה – יחס האין־סוֹף אל הספירוֹת ויחס העוֹלמוֹת אלא אל אלה.
12
י״גדעתוֹ של הזוֹהר ברוּרה היא למדי לכל הוֹגה בו בעיוּן, ש״הכתר״ (הרצוֹן העליוֹן) הוּא ספירה ככל הספירות והוּא נאצל מן האין־סוֹף. לפי־זה – האין־סוֹף איננוּ הכתר. אמרו, למשל, בתיקוּנים: ״עלת על כולא טמיר וגניז בכתר״ מַשמע בפירוּש, שאֵין־סוֹף מאיר בכתר, אבל איננוּ הכּתר עצמו.178ראה עיוּן עמוק זה ב״פרדס״, שער ג'; ואולם אף מי שלא הורגל כל–כך בספר הזוהר, די לו אם יתבונן במאמר ״פתח אליהו״ (מתיקוּני הזוהר) השגוּר בפי רבים, כדי להיוָכח, שלפי הזוהר הכתר הוּא נאצל ולא האין–סוֹף עצמו. ומה אנוּ למדים מדברי רבי משה די ליאון? אין־סוֹף וכתר הם לו שני שמוֹת למוּשׂג אחד. הלא כה דבריו בספרו ״שקל הקוֹדש״:179(נדפס בלונדון) דף 23. ״כתר עליוֹן סוֹד המַעלה העליוֹנה סתוּמה וחתוּמה, חקוּקה בסוֹד האמוּנה, והיא הנקראת: אויר זך שאינו נתפּשׂ, והיא כלל כל המציאוּת, והכל נלאוּ בחקירתם, ואין להרהר ולחשוב במקום הזה, והעניין נקרא בסוֹד אין־סוֹף״…
13
י״דבכל ספר הזוֹהר, כמו בכל ספרי המקוּבּלים, אנוּ רואים עמידת העוֹלמוֹת: אצילות:, בריאה, יצירה, עשׂיה, אצילוּת – הספירות המתייחדוֹת במקוֹרן, בריאה, – יציאה האַין אל היֵש, גילוּי יוֹתר חיצוֹן, ״אור מחצב הנשמוֹת״, עולם הכסא, עולם החיות. יצירה, – עוֹלם המלאכים (הכוֹחוֹת הרוּחניים של כל הדברים), עוֹלם השׂרפים. עשׂיה – העולם השפל שלנוּ על כל הגלגלים והכוחות המניעים את הגלגלים (אופנים), כל היֵש והמורגש.
14
ט״ווהנה מוֹצאים אנחנוּ את רבי משה די ליאון מלמד את ההפך הגמוּר מכל המקוּבּלים וההפך הגמוּר מן האמוּר בספר הזוֹהר במקומות רבים. לפי דעת כל המקוּבּלים והזוֹהר: האצילוּת – העולם היותר עליון, עולם הבריאה, – נמוך ממנוּ, עולם היצירה – נמוך מעולם הבריאה, עולם העשיה – נמוך גם מעולם היצירה; והנה בא רבי משה וּמלַמדנוּ בספרו ״שקל הקוֹדש״ לאמור: ״כל בריאה צריך להיות עליה יצירה, שהיא חלה על בריאה והיא גדולה במעלה עליה המצייר את הבריאה, כי אף־על־פּי שהבריאה נבראת מאַין אין בו ציוּר הכוח המַזהיר והמתנוֹצץ תמיד כזוֹהר, והיא סוד היצירה שהיא מציירת לבריאה, ועל אלוּ השתים הוּא הכוח האמתי הנותן בהם נשמה וכוח להניע ולהתנוֹעע, וזהוּ סוד עשיה, שהוּא סוד התיקוּן המתקן בתיקוּן על הכל, וזהוּ גוֹדֵל המעלה העולה על הכל״.180שם, דף 11.
15
ט״זרבי משה מהפך איפוא את כל הסדר של הזוֹהר – עליוֹנים למַטה ותחתוֹנים למַעלה…
16
י״זלפי דעת רבי משה – עוֹלם היצירה גדול מעולם הבריאה, ועולם העשיה גדול מכל העולמות. הכן יאמר מחבּרוֹ של ספר הזוֹהר, המדבר תמיד על האוֹר האלהי ההוֹלך וּמתעבּה, יוֹרד, עוֹמם ומַחשיך מעוֹלם לעוֹלם?
17
י״חלפי הגיוֹנוֹ של רבי משה – כל עולם שהוֹא יותר חיצוֹני ויותר מוּחש וּמוּרגש הוּא גדול יותר במעלה. לפי־זה גם עוֹלם הבריאה הוּא גדול במעלה מעוֹלם האצילוּת. ומה אַנוּ מוֹצאים בזוֹהר? לפי הזוֹהר – עולם הבריאה לא רק קטן במעלה מעולם האצילוּת, אלא שגם אין ערך לעולם הבּריאה לגבי עולם האצילוּת. ״עשר ספירן דאצילוּת, – נאמר בתיקוּנים, – מלכא איהו וגרמוהי חד בהון, איהו וחיוהי חד בהון, מה דלאו הכי בעשר ספירן דבריאה, דלאו אינון וחייהון חד, לאו אינון וגרמיהון חד״. באצילוּת – האלהוּת, החיות והכּלים אחד הם; בבריאה – אין הכל מתעצם כאחד. באצילוּת – מלך־הכבוד עצמו; בבריאה – לבוּשוֹ. מעלת עולם האצילוּת גדולה איפוא לאין קץ על מעלת עולם־הבּריאה.
18
י״טכשהוֹגים אנוּ בספרי רבי משה די ליאון בעיוּן, אנוּ רואים כי הוּא עצמו האמין באמת ובתמים, שדברי הזוֹהר הם דברי מדרש. מביא הוּא את דברי הזוֹהר ובאותו הסגנון בו הוּא מביא את דברי הפּסיקתא והתלמוּד. אם גם נאמר, שהיה רבי משה מחבּר קוּנטרסים ומייחסם לרבי שמעון בן־יוֹחאי בשביל להשבּיח את מחירם, למה היה לו להחזיק בזיוּף זה בשאר ספרים שחיבּר? וכיצד היה זוֹכר תמיד זיוּף זה ולא היה שוכח וּמביא לפעמים דברי הזוֹהר כמביא דברי עצמוֹ?
19
כ׳בכל המקומות שרבי משה מביא דברים מספר הזוֹהר אין אף רמז רמיזא לאיזה יחס של קרבה שיש לו, לרבי משה, ולדברים אשר הוּא מביא. מביא הוּא את דברי הזוֹהר בחרדת קודש. מוּרגשת היא אמוּנתוֹ בקדמוניוּתוֹ של הספר, שהוּא מביא, וּברוּח אלהין קדישין שבּוֹ.
20
כ״אמכל האמוּר נראה, שיש פרצים רבים באותה חוֹמה שהקימוּ המבקרים מימות קרוֹכמל ואילך. בניגוּד לדעות המבקרים נראה, שהיו לפני הגאוֹנים דברי־סוֹד שנמצאים רק בספר הזוֹהר, וממילא – שחלקים שונים של הזוֹהר נתחבּרוּ בזמן האמוראים או קודם להם; שנית, שספרי רבי משה די ליאון לחוּד, וספרי הזוֹהר – לחוּד. מי שחיבּר אלה לא חיבּר אלה.
21
כ״באבל אם כן איפוא, מה פּירוּשה של העֵדוּת, שנדפּסה בספר־יוחסין השלם? חוֹתם האמת טבוּע על עדוּת זו. ומה איפוא עניינם של כל אלה הקוּנטרסים, שחיבּר רבּי משה די ליאון ויִחסם לרבי שמעון בן־יוֹחאי? על זה ידוּבּר – במה שיבוֹא.
22