בפרדס החסידות והקבלה, יסודות החסידותBePardes HaChasidut VeHakabbalah, The Foundations of Chasidut
א׳א. יש ואין
״בכֹל מקום יש חיוּת הבורא ברוּך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נַפשיט אותו דבר מן הגשמיוּת ונחשוב רק הרוּחניוּת לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוּש שהוּא דבר הבלתי־מוּרגש בידים ועיני־בשר, רק שהוּא נרגש בהשׂגה לחיוּת ונשמת־אָדם לבד. אם כן בודאי הוּא רוּחני וחיוּת הבּוֹרא. ב״ה, שוֹכנת בדבר המגוּשם ההוּא כנשמה בגוּף״.1הקדמה לספר ״לקוּטי–אמרים״. הציטטות מתוך כתבי–החסידוּת מוּבאוֹת תמיד בספר זה כמו שהן, אלא שלפעמים מן ההכרח לשנות משהו לשם בהירוּת או מבּחינת שימוּש הלשוֹן.
״בכֹל מקום יש חיוּת הבורא ברוּך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נַפשיט אותו דבר מן הגשמיוּת ונחשוב רק הרוּחניוּת לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוּש שהוּא דבר הבלתי־מוּרגש בידים ועיני־בשר, רק שהוּא נרגש בהשׂגה לחיוּת ונשמת־אָדם לבד. אם כן בודאי הוּא רוּחני וחיוּת הבּוֹרא. ב״ה, שוֹכנת בדבר המגוּשם ההוּא כנשמה בגוּף״.1הקדמה לספר ״לקוּטי–אמרים״. הציטטות מתוך כתבי–החסידוּת מוּבאוֹת תמיד בספר זה כמו שהן, אלא שלפעמים מן ההכרח לשנות משהו לשם בהירוּת או מבּחינת שימוּש הלשוֹן.
1
ב׳הכּוונה: בשעה שהאָדם רואה את הפּרי, שׂשׂ וּמתענג עליו. הרי לפניו דבר ממשי, גשמי. בשעה שהאדם חושב על הפּרי, מעלהו בזכרונו, מציירוֹ לפניו, – הרי לפניו תהליך רוּחני. נסתלקה המַמשוּת ונשאר הציוּר. אפס גם את הציוּר נוּכל לחשוב כפעוּלה של החוּשים. ואולם האָדם מנתח את הציוּר, והרי במַחשבתוֹ אז חומר הפרי, מינוֹ, מַראהוּ, כּמוּתוֹ, איכוּתוֹ, ריחוֹ, טעמוֹ. כשהוּא חושב על כל פּרט ביחוּד וּמַעמיק בו, כלומר: תוֹפשׂ עצם מַהוּתוֹ, לא נשאר לפניו שום דבר ממשי כי אם הפשטה גרידא, דבר מוּרגש וּמוּבן כל צרכּוֹ רק לנשמה, והרי זה האַין של כל דבר: הניצוֹץ האלהי שבּוֹ.
2
ג׳האַין הוּא עצם הרוּחניוּת של הדבר המוּשׂג ועצם הרוּחניוּת של הנשמה המַשׂגת.
3
ד׳״יש כמה מַדרגות בהשׂכל, היינוּ מַשׂכּיל ושׂכל והדיבּוּר, והכל מקבּלים זה מזה, והדיבוּר הוּא בהזמן, וגם במַחשבה יש זמנים, כי היום מחשבה זאת ולמחר מַחשבה אחרת, ויש מידה שמקשרת המַשׂכּיל בהשׂכל, והמידה הזאת אינה מוּשׂגת.2רצונו לאמר: אינה מוּשׂגת לחיצוֹניוּת הנשמה, כי אם לפנימיוּתה, לתוך–תוכה, לאלהוּתה. כי היא מידת אַין והוּא ההיוּלי, כמשל מביצה נתהווה תרנגול, ויש שעה שאינה לא ביצה ולא תרנגול ואין שום אדם יכול לכוון את השעה, כי אז הוא בחינת אַין. כך כשנעשה מהמַשׂכּיל שׂכל וממַחשבה דיבוּר אין יכולים להשׂיג דבר המחַבּרם״.3״לקוּטי אמרים״ להמגיד ממזריטש, דף ז' ע״ב.
4
ה׳האַין הוּא אצל כל אדם במקום שמסתיימת ההשׂגה השׂכלית שלוֹ הקשוּרה בחוּשים, ומַתחלת ההשׂגה העליוֹנה, האלהית שבו, – ולפיכך הוּא משתנה מאדם לאדם, מהשׂגה להשׂגה.
5
ו׳״החכמה נקראת יש, והחיוּת של החכמה המאירה אותה נקראת אַין (כמאמר: החכמה מאין תימצא), והאין הוּא מה שחוּץ מההשׂגה ואינו מוּשׂג, והוּא המחַיה את הנשמה וּמאיר אותה. והכל לפי מה שהוּא אדם בהשׂגה, אם מעט ואם הרבּה, ההשׂגה נקראת יש אֶצלוֹ. וּמה שהוּא חוּץ מהשׂגתוֹ נקרא אין־סוֹף, המחיה את ההשׂגה״.4״פּרי הארץ״ פ' תצוה.
6
ז׳כך מידתוֹ של האַין בנשמה המַשׂגת וכך מידתוֹ בכל דבר מוּשׂג. האַין הוּא פנימיוּת היצירה, המַעיין הנוֹבע, מה שמחוּץ לגבוּל ואינוֹ נתפשׂ בחוּשים וּבהשׂגה רגילה. ההשׂגה יש לה סוֹף; ההסתכּלוּת הפּנימית, או, יותר נכוֹן, הבּרק המַבריק, העוֹנג הרוּחני הפּנימי ביוֹתר, הכּמוּס והטמיר, הוּא – אין סוֹף.
7
ח׳האַין הוּא המוֹמנט הפּלאי שבּיצירה, המוֹמנט שאין אַתה יכוֹל לכנוֹתוֹ בשוּם שם, ולפיכך אַתה קוֹרא אותו – אַין.
8
ט׳המוֹמנט הפּלאי הזה, לפי שהוּא פּלאי, לפי שאי אַתה יכוֹל לגדרוֹ, לחוֹק לו חוּקים, להכניסוֹ תחת גבוּלי הזמן והמקום, הרי הוּא מאַחד תמיד הפכים. הפּירוּדים וההפכים מקוֹמם – ביֵש, ואילוּ האַין הוּא תמיד – אַחדוּת השוה.
9
י׳״החכמה מקשרת יחד וּמתווכת שלום אפילוּ בין שני דברים הפכּיים כמו היסוֹדוֹת, שאילולי החכמה שביניהם לא היוּ יכולים אש ומים לדוּר יחד, ואף על פּי כן אָנוּ יוֹדעים שהם מוּרכּבים יחד, והכל מפּני שהחכמה בינותם, וכל אחד רואה האַין שבחכמה״…5״לקוּטי אמרים״, דף ה' ע״א.
10
י״א״כל דבר שבעוֹלם כשמביאים אותו לשוֹרשוֹ יכוֹלה להיעשׂוֹת בוֹ השתנוּת ממה שהיה מקוֹדם. למשל, החיטה שרוֹצים לשנוֹתה, לעשׂוֹת ממנה כמה חיטים, מביאים אותה לשוֹרשה, שהוּא כוח הצוֹמח שבקרקע, ולכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדוּ גשמים וילכלכוּ ויפסידוּ צוּרתה ותבוא לבחינת אין, שהוּא חוֹמר היוּלי, שהוּא בחינת חכמה, כמו שנאמר: כוּלם בחכמה עשית״.6שם, דף י״ב ע״ב. מה שבעל ״פּרי הארץ״ קורא את החכמה בשם ״יש״, ורבּוֹ, בעל ״לקוּטי אמרים״, קורא אותה בשם ״אַין״ – לא ייפּלא בעיני הרגיל בספרי החסידים. בנוגע למוּנחים יש לפעמים סתירות, לא רק מגברא לגברא, כי אם גם בספרי מחבּר אחד. עיקר הרעיון בכל זאת – בנוגע לענייננוּ – אחד הוּא.
11
י״ב״כל דבר המתהווה ממַהוּת למַהוּת והתחבּרוּת המהוּתים נקרא פלא, וּבלשוֹן המקוּבּלים נקרא זה בשם כתר, דהיינוּ, כוח המחבּר ב' הפכים יחד וּמאַחדם באַחדוּת נפלאה״.7״שערי היחוּד והאמוּנה״ לר' אהרן מסטאראָסעלי, תלמידו של הרב מלאדי (כללות היחוּד כ״ז, ע״ב).
12
י״ג״החוֹמר ההיוּלי אינו לא בכוח ולא בפוֹעל, אך הוּא ממוּצע במציאוּתוֹ בין מה שבכוח ובין מה שבפוֹעל, והוּא התחלת וראשית כל הנמצאים, וכל הנמצאים מכתר־עליוֹן וּלמטה לא נמצא כוּלם אלא מאמיתת מציאוּתו, ואינו עוֹבר בדין בני־חלוף ולא בדין הוויה והפסד, כי הוּא ראשית המציאוּת״.8הראב״ד בהקדמתו לפירוּשוֹ על ספר יצירה. צירפתי את דבריו לדברי החסידים, אעפ״י שהראב״ד קדם לחסידים הרבה דורות, לפי שהחסידים נסמכים על דבריו בנוגע ל״יש ואַין״.
13
י״דולפי שהאין הוּא עצם היצירה ונשמת נשמתה, הרי הוּא – האַין – באמת היש המַמשי, המציאוּת האמתית, עיקר ההוויה; וּמה שאָנוּ קוֹראים יש, כלוֹמר: המציאוּת הנגלה, המוּחשת, הנראה לעיני בשר ומוּשׂגת לשׂכל אנוֹשי, אינה אלא עוורוֹן החוּשים, מציאוּת מדוּמה, טעוּת עוֹלָמית שצריך להכּירה, לבטלה ולהשתחרר ממנה.
14
ט״וכל מה שאָנוּ קוֹראים מציאוּת, כל זה היופי המושך, לוכד וקוֹסם: שמי התכלת שמעל לראשנוּ, הארץ שמתחת לרגלינוּ, כוכבי אין קץ, אור וזיו, עוֹנג ונוֹעם, רקמת־הוֹד, משחק הצבעים, צער ודמעה, המיית ימים ולחש־מַעיינוֹת; כל מה שאָנוּ רוֹדפים וּמבקשים ביגיעת בשׂר ורוח, צוֹהלים כשאָנוּ מוֹצאים וּמַשׂיגים וקוֹרעים שמַים באנחתנוּ בשעת־געגוּעים, בשעת חסרון, – כל זה אינו אלא אחיזת־עינים.
15
ט״זוּבמידה שהאָדם מַשׂיג את האַין שבכל היש, את התוך הפּנימי האלהי, הרי הוּא קרוב יותר אל האמת, אל האלהוּת, אל תעוּדת הבּריאָה; הוּא מגלה את המַסוה ורואה לפניו מלך ביקרוֹ, אוֹר אין־סוֹף.
16
י״ז״היה מלך אחד חכם גדול ועשׂה באחיזת־עינים חוֹמוֹת וּמגדלים ושערים, וציוה שילכוּ אצלו דרך השערים והמגדלים, וציוה לפזר בכל שער ושער אוֹצרוֹת המלך. ויש שהלך עד שער אחד ולקח ממוֹן וחזר, ויש וכו' – עד שבנוֹ יחידוֹ התאַמץ מאד שילך דוקא אל אָביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסקת בינוֹ לבין אָביו, כי הכל היה אחיזת־עינים. הקדוש ברוך הוּא מסתתר בכמה לבוּשין וּמחיצוֹת, וכידוּע שהש״י מלוא כל הארץ כבוֹדוֹ, וכל תנוּעה וּמַחשבה הכל ממנוּ ית', לכן כל המלאכים וההיכלוֹת – הכל נברא ונַעשה כביכול מעצמוּתוֹ, כהדין קמצא דלבוּשיה מיניה וּביה, ואין שוּם מחיצה מַבדלת בין האדם וּבינוֹ ית'״.9ר' ישראל בעש״ט – ״כתר שם טוב״, דף ג' ע״ב, ועוד.
17
י״ח״השם יתבּרך האציל העוֹלמוֹת וּברא יש מאַין, והעיקר היה: כדי שהצדיק יעשה מיש – אָיִן״.10״פּרי הארץ״, בראשית.
18
י״ט״אם האדם רוֹצה לעשׂוֹת הכנה, שתּשרה עליו אלקוּת, אזי עיקר הכל שיבין וישׂיג מאד שאין בו אלא האלהוּת המחַיה, וּבלתוֹ הוּא אֶפס מַמש, ואז יש הכנה שתוּכל לשרוֹת עליו אלהוּת, והשריה הוּא בבחינת: כנשר יעיר קנוֹ, על גוֹזליו ירחף, נוגע ואינו נוגע, כי אם ישׂיג זאת (כלומר: בתמידוּת ובכל תוֹקף) אזי יהיה בטל במציאוּת״.11״לקוּטי אמרים״.
19
כ׳״כל מה שהאָדם רוֹאֶה בעיניו, השמַים והארץ ומלוֹאה, הכל הם לבוּשים חיצונים של המלך הקדוש ברוך הוא, ועל ידיהם יזכּוֹר תמיד פּנימיוּתם וחיוּתם״.12״תניא״, פרק מ״ב.
20
כ״אב. צמצום
העוֹלם נברא יש מאַין. כיצד היה האַין ליש? – לשאלה זו אין מקום בשעה שאָנוּ מַשׂיגים את ה״אַין״ בתוֹר עצם היש, כלומר: בשעה שאנוּ רואים אותו כּתר עליוֹן, כוח ה״פּלא״ שבכל יצירה.
העוֹלם נברא יש מאַין. כיצד היה האַין ליש? – לשאלה זו אין מקום בשעה שאָנוּ מַשׂיגים את ה״אַין״ בתוֹר עצם היש, כלומר: בשעה שאנוּ רואים אותו כּתר עליוֹן, כוח ה״פּלא״ שבכל יצירה.
21
כ״בואוּלם עוד מקום לשאלה: מאחר שכל היש אינו אלא מדוּמה, מאחר שבעיקרוֹ אינו אלא האַין האלהי, כיצד נעשה היש לדבר נפרד? מדוּע אנוּ מדמים אותו לעצמנוּ כדבר בפני עצמו? מדוּע אנוּ רוֹאים עוֹלם כמנהגוֹ נוֹהג ולא תמיד הננוּ רואים כוח־אלוֹה השוֹפע בו?
22
כ״גבמלים אחרות: העולם אינו אלא אחיזת־עינים, אבל כיצד נעשׂתה אותה אחיזת־עינים? בן המלך משבר כל המחיצוֹת וּבא אל המלך, אבל כיצד נעשוּ המחיצות מעיקרן?…
23
כ״דעל שאלה זו באה תשוּבת המקוּבלים: הצמצוּם. אבל מהוּ הצמצוּם?
24
כ״המבית מדרשוֹ של האר״י למדנוּ: ״כשעלה ברצון המַאציל לברוֹא את העוֹלמוֹת, לא היה שוּם מקום פּנוּי כדי עמידת העוֹלמוֹת, לפי שאוֹר המַאציל היה מתפּשט לאין סוף. ולכן צמצם אוֹרוֹ מיניה וביה, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וּביה, והעלה את האוֹרוֹת מן הנקוּדה האמצעית וסילקן לצדדים, ובזה נעשה מקום פּנוּי לעמידת העולמות״.
25
כ״וועדיין אין זה מַספיק. האלהים הוּא – הכל, לית אתר פנוּי מיניה, אך סוף סוף קשה להבין: כיצד נסתלקוּ האוֹרוֹת לצדדין? כיצד נעשה אותו המקוֹם הפּנוּי?
26
כ״זועוד: נניח שנעשה אותו ״מקום־פּנוּי״. במה התקיים אז? הלא סוֹף סוֹף בכוח־אלוֹה (מאחר ש״לית אתר פּנוּי מיניה״). אם כן, הרי הכל כמקוֹדם, והדרא קוּשיא לדוּכתא: כיצד נעשה דמיוֹן היש? מדוּע אָנוּ יכוֹלים לחשוב את העולם לדבר נפרד מאת הבּוֹרא? כיצד נבראה הטעוּת העוֹלָמית?
27
כ״חהחסידוּת הסבּירה, איפוא, את הצמצוּם באופן אחר: הצמצוּם הוּא רק לגבי דידן, לגבי המקבלים, לגבי הנבראים. הצמצוּם אינו אלא דבר שבמַחשבה. רצה המַאציל העליון לברוא דברים שונים ונפרדים ולגלות אוֹרוֹ לכל נוֹצר, ונברא הכּל במידה מצוּמצמת לפי כוח המקבּל. למשל, כשאָב מַסבּיר עניין עמוֹק לבנוֹ הקטן והוּא מצמצם את שׂכלוֹ הוּא, העמוֹק, לפי מידת השׂגתוֹ של בנוֹ הקטן, הרי השׂכל13עיין ״כתבי–קודש״, דף ה' ע״ב, ועוד. הסבּרה מיוּחדת של ה״צמצום״ באָה בספרי חב״ד. אלא שעל חב״ד יש להרחיב את הדיבּוּר במיוּחד. פּה הננוּ נותנים רק ראשי פרקים עיקרים מקוּבלים בכל שיטה חסידותית. – אחד, אלא שירד ממַדרגה עילאָה למַדרגה תּתּאה.
28
כ״טיש לזה עוד הסבּרה על דרך ״מלך ועבדיו״:
29
ל׳אמרו בזוֹהר: כּד מלכּא בקסטירא דיליה – מלך רבּה איקרי, וכד נחית לעבדים – מלך זוּטא איקרי. רמזו בזה: אותיות המַחשבה הן גדולות, לפי שהן המוֹלכוֹת על אותיות שבדיבוּר, והנה המלך מצד עצמוֹ לא היה צריך לדבּר, אך מצד המקבּלים הוּא צריך לצמצם את עצמוֹ לקוֹל, ומקוֹל לדיבּוּר, הגם שהכּל הוּא אַחדוּת פּשוּטה והכּל הוּא המלך לבד, אך הכּלים הם מחוּלָקים.
30
ל״אכּד איהו בקסטירא דיליה – היינוּ במַחשבה, וכד נחית – היינוּ הדיבוּר שיוּכלוּ העבדים להשׂיגוֹ – מלך זוּטא איקרי.14״לקוּטי–אמרים״, דף ח'.
31
ל״במַעשׂה אחיזת־העינים העוֹלָמית מתקיים, איפוֹא, באוֹפן זה: הבּן הקטן, בשעה ששוֹפעת עליו המַחשבה הגדולה של האָב, משׂיג את המַחשבה על־פי דרכּוֹ, כלומר בקטנוּת.
32
ל״גכשהבּרוּאים רוֹאים עוֹלם ומלוֹאוֹ הם תוֹפשׂים רק חיצוֹניוּת הדברים, לבוּשי הדברים, וסבוּרים הם שזהוּ הכּל.
33
ל״דאפס כל אלה הם רק משלים לשׂבּר את האוֹזן במה שהיא יכולה לשמוֹע ולהקיש מן הרוּחני שבאדם על הרוּחני שבעולם, להבין צמצוּם האלהוּת מצמצוּם השׂכל וירידתוֹ ממוֹחין־הגָדלוּת למוֹחין־הקטנוּת וּממַחשבה לכלי־הדיבוּר ולדיבוּר. ואוּלם אין אָנוּ יוֹדעים עדיין: איך היה האחד לרבים? כיצד נתהווּ דברים שונים ונפרדים אלה מאלה, שכל דבר ודבר יש לו קיוּם מיוּחד וּמַהוּת מיוּחדת לו לבדוֹ?
34
ל״ההצמצוּם אינו אלא דמיוֹן היש, האַקט, שעל ידוֹ אפשר ליֵש כוּלו להיות נראה כדבר בפני עצמו, נפרד מן האלהוּת, אבל גם הוּא איננוּ נוֹתן עוד המַפתח להבין את הריבּוּי, את ההבדלה, את האישיוּת של כל דבר, שהרי לא רק עולם אנוּ רואים, כי אם פרטי־פרטים לאין קץ ותכלית, וכל פרט ופרט, מן מיכאל השׂר הגדול ועד שלשוּל קטן שבים, נראה כעולם בפני עצמוֹ, כמַהוּת חיה בעצמה וּמתקיימת בעצמה, סגוּרה ומסוּגרת בעולמה הקטן. השאלה היא איפוא: כיצד התפּוֹרר ה״הכּל״ לחלקים קטנים שבקטנים?
35
ל״ותשוּבת החסידוּת על שאלה זו היא: ״שבירת הכּלים״; עיקר זה, הלקוּח מן הקבּלה, יש לו בחסידוּת הסבּר מיוחד. טוֹבי המקוּבּלים הסבּירוּ רעיוֹן שבירת כלים בדרך זו: הכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את שפע האוֹר שנזרם לתוֹכם עד בלי די ונשתבּרוּ, כשם שחיוּת האדם אינה יכוֹלה לסבּוֹל שמחה גדולה פּתאוֹמית, והיא ״מתפּקעת״.15עי' ״שערי גן עדן״ לר' יעקב קופיל, ועוד. ואוּלם החסידים מַסבּירים ענין שבירת כלים בדרך פּנימית, יותר עמוּקה. עיקרו של רעיוֹן החסידים בנידון זה יוּבן כּל־צרכּוֹ בהשוואָה למַסקנוֹת החדשוֹת של המַחשבה.
36
ל״זמהו החפץ היותר פּנימי, היותר טבעי והיותר עצמי של כל נמצא? – החפץ להתקיים. אבל מה מַהוּתוֹ של אותו חפץ־הקיוּם עצמוֹ? ״כל דבר משתדל כפי שאפשר לו להתמיד בהוויתוֹ״, ״לפי שבאותה היכולת, שעל ידה הוּא נמצא, הוּא ממשיך את מציאוּתוֹ, כל עוד שלא תחריבהוּ סיבּה חיצוֹנית״, אוֹמר שפּינוזה.16״אֵתיקה״, ח״ג, למוד ד', ה'. חפץ־הקיוּם הוּא, לפי זה, כוֹח אינרטי, כוח ההתמדה. בשביל שהדבר נמצא, בשביל שהוּא כוּלו מלא הרגשת המציאוּת, הוּא ירא מכל אָבדן.
37
ל״חבא שוֹפינהוֹאֶר ולימד, שהרצוֹן, שהוּא המַהוּת הפּנימית והמוּחלטת של כל המציאוּת, מתגשם בכל פּרט וּפרט בדרך אינדיבידוּאַלית. הרצוֹן העוֹלמי, הבּוֹרא את האילוּזיה של ההוויה בכלל, בּוֹרא גם אילוּזיה של הוויה פּרטית. כסבוּר הוּא, הנמצא, תמיד להשׂיג דבר מה – וּמַעלה חרס בידוֹ. הרצוֹן לחיות איננוּ עוד כוח אינרטי, כוח של התמדה, כי אם כוח פּוֹעל, כוח של התפּשטוּת, נוֹבע, פּוֹרה וּמַפרה.
38
ל״טבא ניטשה ולימד, שהמַהוּת היותר פּנימית של הפּרט הוּא לא החפץ לחיוֹת, כי אם החפץ למשוֹל. ומהוּ אותו ״חפץ למשוֹל״? – אין להבין דבר זה באופן המוני וגס. החפץ למשול של ניטשה הוּא בעצם החפץ לגלוֹת את ה״אני״, להראות את כל היכוֹלת הפּנימית, את כל הכוחות הגנוּזים, להמשילם ולהגבּירם על כוחות אחרים.
39
מ׳״הנה העץ ליד חלוֹני, הנה שׂיחוֹ ושׂיגוֹ – הוּא מגלה את ה״אני״ שלו״, – אומר אוֹסקר וַיילד.17״דה פּרוֹפוּנדיס״.
40
מ״אהחפץ למשול, החפץ לגלוֹת את האני, הרגשת היש, הוּא איפוא נחלת כל דבר נמצא. זהו הסוֹד של האישיוּת, של הפּרטיוּת.
41
מ״בוכאן אָנוּ באים למוּשׂג של ״מַלכוּת״ לפי הסברתם של החסידים. ״מַלכוּת״ היא גילוּי היש, התפּשטוּת, הרגשת הכוֹח, המַאמר, הציווּי, הממשלה הרוּחנית.
42
מ״גועל ידי זה אנוּ באים גם לשבירת־הכּלים במוּבנם של החסידים. מה שאצל הפילוֹסוֹפים והמשוֹררים החדשים הוא היוֹפי שבבריאה ובכל נברא פרטי, – הישוּת, האינדיבידוּאליוּת, – הוּא אצל החסידים דוקא חטא העוֹלם, נפילתוֹ, ירידתוֹ, שבירתוֹ. המַלכוּת ראוּיה רק לנמצא האמתי, לבוֹרא, וכיון שהנברא גם הוּא התנשׂא למלוֹך, מיד התפּוֹרר לחלקים קטנים מן הקטנים, שכל אחד מהם אומר: אני אֶמלוֹך…
43
מ״ד״עיקר השבירה היא מחמת זה, שכל אחד אומר: אני אֶמלוֹך. פירוּש, כי מידת מלכוּת נקרא כל דבר, שהוּא בפני עצמוֹ לגמרי ואינו צריך שוּב לשוּם דבר, ובאמת לא שייך זה כי אם באלהוּתוֹ יתברך בלבד, כי כוּלם צריכים לינוֹק מהשוֹרש, מן האלהוּת. ומתחילה, כשנמשכוּ המידוֹת משוֹרש אלהוּת, היתה מוּטבעת בהן מידת אני אֶמלוֹך״, כמו שהוּא בשוֹרש, כי בשוֹרש שייכת מידה זו, והם היוּ תחילה בהשורש, ועל כן גם אחרי כן היתה להן בטבע מידת ״אני אֶמלוֹך״, אך באמת, כשכבר נמשכוּ, לא שייכת להם מידה זו, ועל כן נפסקוּ מהשוֹרש ויצאָה החיוּת שלהם״.18״אוֹר תוֹרה״ (פּסוּקים מלוּקטים – ע״פ עיניך בשדה).
44
מ״הג. כוח הפועל בנפעל
החסידים מוֹציאים עניין הצמצוּם מידי פּשוּטוֹ. האלהוּת לא סילקה את אוֹרה, כי אם גילתה את אוֹרה לפי מידת ההשׂגה וכלי־התפיסה של הנברא. אין כאן הגבּלת האלהוּת, כי אם גילוּי מיוּחד של האלהוּת.
החסידים מוֹציאים עניין הצמצוּם מידי פּשוּטוֹ. האלהוּת לא סילקה את אוֹרה, כי אם גילתה את אוֹרה לפי מידת ההשׂגה וכלי־התפיסה של הנברא. אין כאן הגבּלת האלהוּת, כי אם גילוּי מיוּחד של האלהוּת.
45
מ״וועִם שהחסידים מוֹציאים את הצמצוּם מידי פּשוּטוֹ הם מפרשים את הכתוּב: ״מלוֹא כל הארץ כבוֹדוֹ״ דוקא כפשוּטוֹ.
46
מ״זבשעה שהגר״א והקוֹדמים לו מפרשים: ״כבוֹדוֹ – היינוּ ההשגחה״, החסידים מפרשים כבודו ממש. היינוּ: האלהוּת היא בכּל. הכּל היא ממלאָה. כל מה שאַתה רוֹאֶה ושוֹמע, חש וּמַרגיש, חוֹשב וצוֹפה, הכּל הוּא – אלהוּת.
47
מ״חוזה בזה תלוּי: משוּם שהם מוֹציאים את הצמצוּם מידי פּשוּטוֹ הם נעשׂים פּשטנים ביותר בנוגע ל״ממַלא כל עלמין״. מאחר שסילוּק־האוֹר הוּא רק לפי ראות עינינוּ ולא באמת לאמתוֹ, הרי האלהוּת שוֹרה במַדרגה התחתוֹנה שבתחתוֹנוֹת, כשם שהיא שוֹרה במַדרגה העליוֹנה שבעליוֹנוֹת. לגבּה הכּל שוה: שמַים וארץ, בּריאת העוֹלם, לפני הבּריאָה ואחריה. ״אני ה' לא שניתי״. ״אַתה הוּא קוֹדם שנברא העוֹלם ואַתה הוּא לאַחר שנברא העוֹלם״…
48
מ״ט״הבּוֹרא, ברוּך הוּא, מלוֹא כל הארץ כבוֹדוֹ ולית אתר פּנוּי מיניה, וכשאתה מסתכּל על העולם, אתה מסתכל על הבּוֹרא יתבּרך שמוֹ, וכשאתה מדבר עם האדם, אתה מדבר עם הנשמה שבו״.19״לקוּטי תורה״ לר״מ מטשרנובּיל, הדרכה ו'.
49
נ׳״זוֹהי מַעלה גדולה, כשאָדם חוֹשב שהוּא אצל הבּוֹרא ית', והבּוֹרא ית' מַקיף אותו מכל צדדין, שהוא (האדם) באמצע השמים והש״י הוא מקומו של עולם; שהרי הוא ית' היה קודם שנברא העולם והעולם עומד בתוך הבּוֹרא ית'״.20״לקוּטי אמרים״.
50
נ״א״כל מה שהאדם רואה, הוּא רואה רק בחיוּת הבּוֹרא ב״ה, הנמשכת ממנוּ. דרך משל: אם רואה בני אדם, רואה תבניתם ושומע קולם ודיבוּרם וחכמתם, הכּל הוּא חיוּת הנמשכת בהם; וכן כל דבר שהוּא רואה ושומע. כי בכל דבר יש תבנית ותוֹעלת לזה שהוּא מסוּגל, או מראה או ריח, וזה הכּל מלוּבּש בכלים שונים, כביכוֹל״.21״לקוטי אמרים״.
51
נ״ב״השכינה נקראת תמוּנת־כל: כל התמוּנות מתראות בהשכינה כביכוֹל, כמו מראָה לטוּשה, שנראית בה צוּרת אדם העוֹמד כנגדה״.22״מאור עינים״, לקוּטים.
52
נ״ג״אל־עוֹלם – ללמדך, שבּחינת אֵל היא בחינת עוֹלם וּבחינת עוֹלם היא בחינת אל״.23ר״י בעש״ט.
53
נ״ד״לעולם ה' דברך ניצב בשמים – דברך שאמרת: יהי רקיע בתוך המים; תיבוֹת ואוֹתיוֹת אלוּ ניצבוֹת ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלוּבּשוֹת בתוך כל העולמוֹת להחיוֹתם; כי אילוּ היוּ האותיות מסתלקות כרגע וחוֹזרוֹת למקוֹרן, היוּ כל השמים אַין ואֶפס והיוּ כלא היוּ כלל, וכן כל הבּרוּאים שבכל העוֹלמוֹת, עליוֹנים ותחתוֹנים, ואפילוּ ארץ הלזוּ הגַשמית ובחינת דוֹמם ממש, אילוּ היוּ מסתלקוֹת מהם האוֹתיוֹת מעשרה מאמרות, שבהן נבראה הארץ בששת ימי בראשית, היוּ חוֹזרים לאַין ואֶפס מַמש״.24״שער היחוּד והאמוּנה״ להרב פ״א. ע״פּ הבעש״ט.
54
נ״ה״כל נברא ויש נחשב לאַין ואֶפס ממש לגבי כוח הפּוֹעל ורוּח־פּיו שבנפעל, המהווה אותו תמיד ומוֹציאוֹ מאַין ליש, ומה שכל נברא ונפעל נראה לנוּ ליש וּמַמשוּת, זהו מחמַת שאין אנו מַשׂיגים ורוֹאים בעיני בשׂר את כוח ד' ורוּח פּיו שבנברא; אבל אילוּ ניתנה רשוּת לעין לראות וּלהשׂיג את החיוּת והרוּחניוּת שבכל נברא, השוֹפעוֹת בו ממוֹצא פי ד' ורוּח פיו, לא היוּ גשמיוּת הנברא וחוֹמרוֹ וּמַמשוֹ נראים כלל לעינינוּ״.25שם פרק ג'.
55
נ״ו״המלאכים שוֹאלים אַיה מקום כבוֹדוֹ, כי כל העוֹלמוֹת נקראים בחינת מקוֹם, לפי שכל עוֹלם מקבל התגלוּת מעולם שלמעלה ממנוּ ויתבטל אצלו… אבל כשהמלאכים באים למַדרגה, שרוֹאים שהכל הוּא רק אחד, אזי אין כאן בחינת מקום כלל, כי 'אני ד' לא שניתי', ולפניו, יתברך, הכּל שוה, וּמַשוה קטן וגדוֹל, ולכן שוֹאלים: אַיה מקוֹם כבוֹדוֹ, לפי שמַשׂיגין שאין כאן בחינת מקוֹם״.26״לקוּטי תורה״ לר״מ מטשרנובּיל, ד״ה ״יש שכינה עילאָה ויש שכינה תתאה״.
56
נ״זד. אותיות
האלהוּת הסתירה עצמה בעולם. ואוּלם מתוך שכּוֹח הפּוֹעל נמצא בנפעל, הרי שישנם בתוך היש עצמו, בתוך המציאוּת הנגלית, רמזים וסימנים המוֹרים על מציאוּת אחרת, תוֹכית, עליוֹנה.
האלהוּת הסתירה עצמה בעולם. ואוּלם מתוך שכּוֹח הפּוֹעל נמצא בנפעל, הרי שישנם בתוך היש עצמו, בתוך המציאוּת הנגלית, רמזים וסימנים המוֹרים על מציאוּת אחרת, תוֹכית, עליוֹנה.
57
נ״חהאלוֹה המסתתר בחביוֹן עוּזוֹ שוֹלח דברוֹ לכל אָדם, קוֹרא לו בקול, מעיר אוֹזן, מדבר ללב, מַזהיר, מוֹכיח, מוֹרה דרך – –
58
נ״טאלוֹה מרמז לאדם: בקשני נא. הנני קרוֹב, קרוב לך, בפיך ובלבבך…
59
ס׳״בכל יום בת קוֹל יוֹצאת מהר חוֹרב וּמַכרזת: אוי להם לבריוֹת, מעלבּוֹנה של תוֹרה. – למעלה אין אוֹמר ואין דברים, אלא עולם המַחשבה, וגם הכּרוּזין היוצאין ממלך, מַלכּוֹ של עוֹלם, הם ברמז, וצריך לידע רמז הכּרוּז על ידי המַחשבוֹת, על ידי הרהוּרי תשוּבה, שבאים בכל יום ויום״.27״כתר שם טוב״.
60
ס״א״כשנתעוֹרר בעוֹלם איזה פּחד, יֵדע־נא האָדם, שמרמזים לו, שידבק בשוֹרש היראָה; כשמתעוֹררת איזו שׂמחה בעוֹלם – ידבּק בשׂמחת עבוֹדת ד'״.28שם.
61
ס״ב״משגיח מן החלוֹנוֹת, מציץ מן החרכּים. – בשעה שהרשע הוֹלך לעשות עבירה בחדר מיוּחד נוֹפלת עליו יראָה וּמתדמה לו, כאילוּ רוֹאֶה אותו אָדם, וזהוּ מפּני שהיראָה העליוֹנה מצמצמת עצמה אליו בעת ההיא, להביא יראָה בלבוֹ מהבּוֹרא יתברך״.29״מאור עינים״, פּ' פּנחס.
62
ס״ג״האדם מלוּבש במַלבוּש, חוֹמרי או גוּפני, ואיך היה מתעוֹרר לאהוֹב את הבּוֹרא, ב״ה, אהבה זכּה, או ליראה מפּניו, או שאר מידוֹת? לכן נתצמצמוּ, כביכול, מידוֹתיו ית' גם בדברים גשמיים, מַדרגה אחר מַדרגה, עד שנתפּשטוּ המידות העליונות מעִילה לעלוּל, עד הגיען לדברים שפלים מאד…״30שם.
63
ס״ד״כל הדברים שבעולם, עם כל המידוֹת שיש בכל הדברים הגשמיים והנבראים, הם רק משל, להבין מהם הנמשל, שהוּא בחינת אלהוּת שבדברים״.31שם.
64
ס״הבכּל יש רמז לאלהי־מרוֹם: בכל תנוּעה, בכל רגש, בכל אוושה, בכל בת־קוֹל, בכל אשר תחוּש, תראֶה, תשמע. בשעה שאתה הולך בחוּץ, שוֹמע אנשים מדברים, התעמק בתוכנם של דברים, צרף אותם אחד לאחד למצוא חשבון, זקק וטהר אותם מחלאָתם היוֹמית, הסר מהם את לבוּשם הגס, העלה אותם למַהוּתם הרוּחנית, העיקרית, העוֹלמית, – ותראֶה בהם את האלהוּת.
65
ס״ו״מכל הדברים צוֹעק כבוֹד להשם יתבּרך, ואפילוּ מסיפּוּרי הגוֹיים.32״מגיד שיחות״ למוהר״ן, ע״פּ ספרו בגוים את כבודו.
66
ס״ז״מה שאוּמוֹת העוֹלם משוֹררים לידר (שירים) – כוּלם הם בחינת יראָה ואהבה בהתפּשטוּת מלעילָא לתתּא״.33ר' אפרים מסדילקוב בשם זקנוֹ הבּעש״ט (״דגל מחנה אפרים״, וירא).
67
ס״ח״כשאני מדבק מַחשבתי בבוֹרא ית', אני מניח את הפּה לדבר כל מה שהוּא רוצה, כי אני מקשר הדברים בבוֹרא ית', שכל דבר יש לו שוֹרש למַעלה בספירוֹת״.34ר״י בעש״ט – כתר שם טוב, ועוד.
68
ס״טוכן בשעה שאַתה צוֹפה וּמַבּיט בסדרי הטבע וחוּקיו, אַתה רוֹאֶה רוֹממוּתוֹ של היוֹצר.
69
ע׳״הבּט נא השמַימה וספוֹר הכוכבים – ביוֹתר יוּכל האדם לראות רוֹממוּת־אל בהביטוֹ השמַימה ורואה הכוכבים במסילוֹתם, מַזהירים בזוֹהר אוֹרם, ומזה יבוא לאדם יראָה להבין רוֹממוּתוֹ ית'״.35נועם אלימלך, לך לך.
70
ע״אאם אָמנם שינוּי הטבע מַראֶה לעין־כל אלהוּתוֹ, ית', לשמוֹע ד' בקוֹל איש אשר רוּח אלהים בו, באמת הנהגת הטבע היא היא שמַגדת נפלאוֹת ד' לבדו, כי כוח מי יכול שלא יפסוק מהנהגה וסדר אף אחד מששת ימי בראשית עד סוֹף העוֹלם?36פּרי הארץ, פּ' בוא.
71
ע״בוּבשעה שאתה רואה את המידות הרעות והשפלות, את התאווֹת המגוּנוֹת, התבּוֹנן לפנימיות מַהוּתן, לעצם התענוּג והכוח שבהן, ותראה שאינן אלא גָלוּת־האלהוּת בסוֹד גלוּת־השכינה.
72
ע״ג״ואיש כי יקח את אחוֹתוֹ חסד הוּא – האהבה המלוּבשת בעריות היא בחינת נובלות מן האהבה העליוֹנה, כדי שעל ידי זה יוּכל האדם לבוא לאהבת ד'״.37מאור עינים, פּ' פּנחס, בשם הבעש״ט.
73
ע״ד״תפשׂוֹ הקדוֹש ברוּך הוּא לירבעם בבגדוֹ ואָמר לוֹ: חזוֹר בך. – הקדוֹש ברוּך הוּא, מחמַת שחפץ חסד הוּא ואינו רוצה במיתתן של רשעים, מצמצם עצמוֹ אל האדם באשר הוּא שם, במַדרגה ההיא, וזה נקרא: תוֹפשׂ בבגדוֹ, בלבוּשוֹ שנתלבּש בו בעת ההיא. ואמר לו: חזוֹר בך; כי, אדרבה, על ידי המידה ההיא הרעה, שנתעוֹררה בך כיום – עת לעשות לד' ולשוּב אליו״.38שם, שם, בשם הבּעש״ט.
74
ע״ה״ואפילוּ בשאוֹל תחתית יכוֹלין להתקרב אל הקב״ה,39בשם מוהר״ן – ״עלים לתרוּפה״. ויש התלבּשוּת השכינה אפילוּ בקליפה, בסוד: וּמַלכוּתוֹ בּכּל משלה״.40אגרת בקורת שבסוף ספר מצרף העבודה.
75
ע״ווּבשעה שאַתה מַרגיש פּתאוֹם שפע של מַחשבוֹת דקוֹת מן הדקוֹת, רוּחניוֹת שברוּחניוֹת, הרגשות זכּוֹת ביותר, שאין לבך תוֹפסן, ועינך הפּנימית מתחדדת עד כדי לראוֹת צללי כל הדוֹרוֹת וכל המעשה הנעשׂ, – הלא אלהיך קוֹרא לך.
76
ע״זוּמַרגיש אתה אז בכל הוויתך שיש מַהוּת פּנימית לדברים, שכל הדברים, שאתה רואה יום יום כארעיים וּפחוּתים, פּתרון אחר להם: ללַמד באוּ על המציאוּת הטמירה מכּל טמיר.
77
ע״ח״אין לך אפילוּ עשׂב קטן וּבריה קטנה שאינם מרמזים לעולמוֹת העליוֹנים״.41״אור המאיר״ פּ' נח.
78
ע״ט״והשכינה, כד איהי בין ציפּרי אתקריית – נשרא, בין עוֹפי – יונה, בין עשׂבי – שוֹשנה. כי כפי התחלקוּת הפּעוּלות בעולם, כן יש שם השתנוּת השכינה, ומי שיש בו מדעת קוֹנוֹ – לבבו יבין איך שהשכינה מרמזת לו ונדמית בבחינוֹת שונות, לעוֹרר הבנת־לבּוֹ לדרוֹש יחוּדוֹ, יתבּרך״.42שם, פּ' לך לך.
79
פ׳אלוה־מסתתר מתגלה, איפוא, לאדם בדרכים אלו: א) על ידי הרהוּרי־תשוּבה הבאים לאדם בכל יום. האָדם שקוּע בתאווֹתיו, דאגוֹתיו וצרוֹתיו, ופתאום הוּא מתחיל להרהר על החיים הכלים בתוֹהוּ, על החטא אשר חטא לנפשו, על ההבל אשר הוּא נתוּן בו, על האל אשר ממנוּ לוּקח ואליו ישוּב. ב) על ידי הפּחד הבא לאדם פּתאום. יושב בחדרי חדרים, עושה מַעשׂיו המגוּנים, חושב מחשבותיו המגוּנות, ופתאום הוּא נרתע לאחוֹריו, כאילוּ פּגעה בו חרב. מה ראה? ראה את מי שצופה ומביט לתוך־תוך־לבּוֹ. ג) על ידי מַחזה התכיפוּת והתמידוּת שבטבע, הסדר הנפלא, החכמה העולמית, רום־שמים וּמרחב־אין־קץ. ד) על ידי הרגשת הנצחיוּת שבכל תשוּקה חזקה, על ידי מסירוּת־הנפש שבה… ה) על ידי החן השפוּך על כל יציר, על ידי תפאֶרת הבּריאָה, על ידי סוֹד השכינה, שבין פרחים היא שוֹשנה, בין עוֹפוֹת – יוֹנה ונשר.
80
פ״אואוּלם עיקר התגלוּת האלהוּת הוּא, לדעת החסידוּת, בתורה. התוֹרה מראשה ועד סוֹפה אינה אלא אלהוּת שנתלבּשה בדברים אנוֹשיים, סיפּוּרים אנוֹשיים, חוּקים ודינים אנוֹשיים.
81
פ״בהתוֹרה אלהית היא לא רק בכללה, אלא שכּל אוֹת ואוֹת שבּה היא גילוּי אלהוּת מיוּחד, וצירוּפי־אוֹתיוֹת שבתורה הם הם צירוּפי־אותיות שבהם נבראוּ שמים וארץ.
82
פ״גבשעה שהאדם עוסק בתוֹרה הוּא לא רק מקיים מצוה של תלמוּד־תורה, אלא שהוּא מעוּטף וּמלוּבש באלהוּת עצמה. האלהוּת מַקיפה אותו מכל צד, תפוּשׂה ונתפּשׂת בו, מאַחַר ש״אוֹרייתא וקודשא בריך הוּא – חד״…
83
פ״דכ״ב אותיות התורה הן כ״ב מיני המשכוֹת אלהיוֹת, כ״ב מיני כוחות עוֹלמיים. בצירוּפי המשכות וכוחות אלה אתה מוֹצא צירוּפי כל הדברים שבבריאה. כל דבר קטן וגדול שבעולם הלא יש לו איזה קוֹל, איזה ביטוּי, איזה גילוּי, וכ״ב אותיות הן הן כלליוּת כל הקולות והביטוּיים והגילוּיים. צירוּפים וצירוּפי־צירוּפים של אוֹתיוֹת אלו ממַלאים חלל כל המציאוּת. החכמה שבכל אלה הצירוּפים בתוֹרה היא, מאחר ש״אוֹרייתא מחכמה עילָאָה נפקת״…
84
פ״ה״כשעלה ברצונו, יתברך, לברוֹא את העוֹלם להיטיב לברוּאיו, צמצם הקב״ה את עצמוֹ, ולהיכן צמצם את עצמו? – לתוך אותיות התורה, שבהן ברא את העולם״.43״נועם אלימלך״, פּ' וירא, בשם מוֹרוֹ.
85
פ״ו״התוֹרה היא רושם אלהוּת, והעולם הוּא – רושם התוֹרה. ומי שיש בו מדעת קוֹנוֹ יוּכל למצוֹא בכל דבר שבעולם אותיות התוֹרה, והכל תלוּי בעוֹצם ההכּרה וההשׂגה של התלבשוּת גוֹני התוֹרה – ובזה תלוּיה קוֹמַת השכינה״.44״אור המאיר״, פּ' חיי שרה.
86
פ״ז״המַחשבה של אדם היא נשמתוֹ והיא (הנשמה) היא חלק מהשכינה כביכוֹל, ותוֹרה אוֹר – זה הקב״ה; נמצא, כשהאָדם מחבּר מַחשבתוֹ ושׂכלוֹ הטוב בעניני דאוֹרייתא – זה נקרא מייחד קבּ״ה וּשכינתיה״.45חסד לאברהם, פּ' לך לך.
87
פ״ח״היכלא עילאָה דקבּ״ה, שהוא יושב שם בקביעוּת, בתמידוּת, הוא התורה דוקא –
88
פ״טוהרי האָדם עם הקבּ״ה יושבים יחד, והיכלא עילאָה דאוֹרייתא מַקיף, כביכול, לשניהם מכל צד, לזה כמו לזה, בהשוואָה אחת״.46סידור הרב מלאַדי. שער הקודש ד״ה והיוּ הדברים.
89
צ׳כי הנה כל שׂכל, כשמַשׂכּיל וּמַשׂיג איזה מוּשׂכּל, הרי השׂכל תוֹפס את המוּשׂכּל וּמַקיפוֹ, וגם השׂכל מלוּבּש במוּשׂכּל בשעה שמַשׂיגוֹ ותוֹפסוֹ לתוֹכוֹ – והרי בידיעת התוֹרה, מלבד מה שהשׂכל מלוּבּש בחכמת ד', הנה חכמת ד' בקרבוֹ – והרי זה יחוּד נפלא שאין כמוֹהוּ, ולא נמצא כערכּוֹ כלל בגשמיוּת, להיות האָדם והקבּ״ה לאחדים ומיוּחדים ממש מכל צד ופינה״.47תמצית דברי הרב בתניא, פרק ה'.
90
צ״אעיקר ההבדל שבין כל השקפה דתית רגילה לבין זו של החסידוּת בנוגע לתוֹרה־מן־השמַים הוּא זה, שכל השקפה דתית מַאמינה בתוֹרה הנתוּנה מן השמַים, והחסידוּת, כהקבלה, מַאמינה בתוֹרה שהיא עצמה שמַים. התוֹרה היא לא רק אלהית, אלא שהיא הפנימיוּת פּנימיוּתה – אלהוּת עצמה.
91
צ״בוכשם שעל פּי החסידוּת ״בחינת אל היא בחינת עוֹלם, וּבחינת עוֹלם היא בחינת אל״, והיינוּ, בהוויתם הגנוּזה והשורשית, כך בחינת תורה היא בחינת עוֹלם, וּבחינת עוּלם היא בחינת תוֹרה. לא רק ״ישׂראל ואוֹרייתא חד״, אלא: העולם ואוֹרייתא חד.
92
צ״גוכשם שכל העולם הנגלה הוּא, על פּי החסידוּת, לבוּש חיצוֹני של אלוֹה, כך אף התוֹרה הנגלית היא לבוּש חיצוֹני של אלוֹה.
93
צ״דוּבשניהם, בעוֹלם וּבתוֹרה, יש לגלוֹת את האלהוּת, לראוֹת את הסוֹד הצפוּן בהם.
94
צ״הלראות – היינוּ להסתכל בעינים רוּחניוֹת, באהבה טהוֹרה, בשמחה אלהית, שטעמה מוּשׂג ליחידי הדוֹר.
95
צ״ו“נסתּר – נקרא דבר שאין אָדם יכוֹל להבינוֹ לחבירוֹ. כמו שהטעם של מאכל אי־אפשר לסַפּר למי שלא טעם טעם זה מעוֹלם, כך הוּא ענין אהבת הבּוֹרא. אי־אפשר לפרש לחברוֹ איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהעולם קוראים נסתר – חכמת הקבּלה – איך הוּא נסתר, והלא כל מי שרוצה ללמוד הספר פּתוּח לפניו.48״לקוּטי יקרים״, דף כ' ע״ב.
96
צ״זהתוֹרה היא נצחית לא רק מפּני שהאלהים נתנהּ לנצח, אלא מפּני שהיא עצם הנצח. וכשם שהיא הנצח, כך היא – אין סוף.
97
צ״חולפיכך – מצד אחד: ככל מה שאתה תוֹפס בתורה הרי אתה דבוּק באלוֹה, לפי ש״התוֹפס חלק קטן מן האַחדוּת הרי הוּא כאילוּ תוֹפס את כל האַחדוּת״.
98
צ״טוּמצד שני: בכל עמלך ויגיעותיך, השׂגתך ותפיסתך, געגוּעיך, דביקוּתך, יחוּדיך – עוד לא לקחת אף דבר־מה מן התוֹרה, לפי שכל מה שהוּא אין־סוף ואין־זמן ואין־מקוֹם איננוּ נכנס ואיננוּ נתפּס לשום גבוּל, ואַתה, בן־אדם, בעוֹדך בעולם זה של גוּפים, הרי סוף סוף אַתה משוּעבד לכל אלה…
99
ק׳ולפיכך: ״תורת ד' תמימה, – הרי היא בתמימוּתה: עוד לא נגע בה אדם״.49״לקוטי יקרים״, דף י״ז, בשם ר' מנדל מפרמישליאן, ובספרים אחדים בשם הבעש״ט; אנכי הבאתי הדברים לפי כוונתו של הבעש״ט.
100
ק״אה. העלאת ניצוצות
הכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את ריבּוּי האוֹרוֹת – ונשתבּרוּ. מקצתם – חלקים חלקים, ומקצתם – רסיסי־רסיסים. מקצתם ירדוּ למטה, מקצתם שקעוּ, וּמקצתם ירדוּ לנוקבא דתהוֹמא רבה. כוּלם יחד נפזרוּ לכל רוח, ואין מקבּץ את הנידחים, אין מאסף להמה.
הכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את ריבּוּי האוֹרוֹת – ונשתבּרוּ. מקצתם – חלקים חלקים, ומקצתם – רסיסי־רסיסים. מקצתם ירדוּ למטה, מקצתם שקעוּ, וּמקצתם ירדוּ לנוקבא דתהוֹמא רבה. כוּלם יחד נפזרוּ לכל רוח, ואין מקבּץ את הנידחים, אין מאסף להמה.
101
ק״בונאנחים הנידחים בכל מקום שהם, נכספים להוֹד העליוֹן, לשוֹרשם הכּללי.
102
ק״גניצוֹצוֹת הקדושה אסוּרים בחוֹמר, בטבע, בעביוּת, בגשמיוּת, וּמה שרע מזה – ברע, בטוּמאָה, בכיעוּר, בפחיתוּת.
103
ק״דוצוֹעקים הם אל אלהים בחזקה: אנא הצילנוּ נא מן השבי ומן הכּוֹבד וּמן החטא וּמן הפּיזוּר. כי חטא חָטאוּ הכּלים באמוֹר כל אחד מהם: אני אֶמלוֹך. האוֹרוֹת האלהיים, בשעה שירדוּ למטה, הנה עצמוּת האלהוּת, השוֹכנת בתוֹכם, כאילוּ הסתירה פּנים מהם לרגע, עד שכל עולם ונברא החל לחשוב את עצמוֹ ליש נבדל, לדבר נפרד, לעומד וקיים מבלעדי כלל האלהוּת, המתלבּשת בעוֹלמוֹת, ומבלעדי עצמוּת האלהוּת, המסתתרת בחביוֹן־עוּזה.
104
ק״הואָז, בשעה שהכל התפּזר, התפּרד והתפּוֹרר, תקפוּ געגוּעים עזים את הניצוֹצוֹת, המכירים את חטאם וריחוּקם מאוֹר פּני אלהים, והם הוֹמים כל הימים, מצפּים לישוּעה ומבקשים גאוּלה.
105
ק״ווהיכן גאוּלתם? בנשמתו של אדם.
106
ק״זהאָדם בכוֹחוֹ להכּיר את האלהוּת שבכל דבר, את הקדוּשה ואת היוֹפי העליוֹן שבכל דבר, את האַחדוּת המוּחלטת שבכל זה הפּירוּד, הפּיזוּר והריסוּק, את הטעוּת של היש, את אחיזת־העינים העוֹלמית, שצריך לראות בעדה אֵל־עוֹלם, לשבר את המחיצוֹת והמסַכּים המַבדילים. והנה, בשעה שהאָדם מַכּיר ורוֹאה זאת, בשעה שהוּא חי באלהוּת, הרי כל מה שהוּא רואה, שוֹמע ופוֹגש בדרכּוֹ, מיד הוּא מעלהוּ אל השוֹרש: אל הרצוֹן העליוֹן. כל מה שהוּא משתמש בו, כל מה שהוּא נהנה ממנוּ, כל מה שהוּא אוֹכל ולובש, כל איש וכל דבר שיש לו שׂיח ושׂיג עמוֹ – הכל פּוֹשט אָז בגדי־החוֹל ולובש בגדי־קוֹדש, יוֹצא מעמקי־תהוֹמוֹת ועוֹלה לשמי־מרוֹם, מסתלק מן הגסוּת והטוּמאָה וּמזדכּך לאצילוּת שבאצילוּת.
107
ק״חוצריך שיהא האָדם מַכּיר זאת בהכּרה ברוּרה. כלומר: צריך שידע האָדם לא רק את העולמות, האלהוּת הממלאָה אותם והמתלבּשת בהם, אלא גם שכינתהּ של האלהוּת בכל פּרט וּפרט.
108
ק״טצריך הוּא לדעת את האוֹרוֹת המיוּחדים, השוֹרים בכל בריה ובריה, צירוּפי האוֹרוֹת, אופן השתלשלוּתם מלמעלה למטה ואוֹפן העלאָתם מלמטה למעלה. צריך הוּא לדעת את הכּוונוֹת המיוּחדוֹת לכל דבר, לכל עניין, לכל מאוֹרע.
109
ק״יוכשהוּא מכוון בכל ראיה, בכל שמיעה, בכל פּגישה, בכל השׂגה, בכל מַחשבה ועשיה את הכּוונה הראוּיה, – הרי הוּא מעלה לאט־לאט את השפל, מטהר את הטמא ומזכּך את המעוּבּה, הגס והמגוּשם.
110
קי״אולהיפך: בשעה שהאָדם שוכח את המקוֹר אשר ממנוּ הוּא בא והוּא שוֹקע בתוֹך עצמוֹ, חוֹשב עצמוֹ ליש, לא זו בלבד שאיננו נעשׂה גוֹאל את ניצוֹצוֹת־אוֹר חדשים משמי־ספיר לתוך עמק עכוֹר, טיט־יוון, ״עמקי הקליפּוֹת״.
111
קי״בכי האָדם, לפי שהוּא בעל הדעות ובעל ההכּרה ובעל הבחירה, הרי כשם שהוּא יכול להעלות כל מה שיש לו עסק עמו ולחבּרוֹ אל האַחדוּת, כן יכול הוּא גם להוֹריד אותו, לטמאוֹ, להפרידוֹ יותר ויותר מן השוֹרש, להשליכוֹ לתוך עמקי־תהוֹם.
112
קי״גולפי שהוּא, האדם, בהכרתוֹ מושל לא רק בתחתוֹנים, כי אם גם בעליוֹנים; לפי שהוּא תוֹפס לא רק את היש המוּחש והגס, כי אם גם את היוֹפי, את העדן, את הטוֹהר, את המַחשבה, אשר שמי־השמַים גובההּ, ועומקהּ – תהוֹם רבה, את הבּינה (אימא־עילאָה), את המלכוּת (אימא־תתאה), את כל אוֹצרוֹת הרוּח, את כל מה שתפאֶרת לו ורום, – הרי יכול הוּא ברוֹע בחירתוֹ, בגובה לבבוֹ, באַמרוֹ לנפשוֹ: ״אני אֶמלוֹך״, או בתאוותוֹ השפלה, במשיכתוֹ הטבעית לצד הטוּמאָה והגסוּת, להפריד גם כל אלה הדברים הנעלים והקדוֹשים מאַלוּפוֹ-של־עוֹלם, להפרידם אלה מאלה, לצמצם אותם, להקטין אותם עד אֶפס, או להלבישם גוּפים גסים ולבוּשים מגואלים, עד שישקע ניצוץ הקדושה בעבי־הטוּמאָה.
113
קי״דוזהו סוֹד ״מלכין דמיתוּ״ ורפ״ח ניצוצין ו״גלוּת השכינה״ וחטא עץ־הדעת, חטא דוֹר־המַבּוּל, חטא דוֹר־הפלגה, חטאם של ישראל וגלוּתם, כל עווֹן, כל מעוּות וקלקוּל.
114
קי״המה הם ״מלכין דמיתו״? התפּרדוּ הכלים, שכחוּ לרגע את השורש היחיד וּמיוּחד, הרגיש כל אחד מהם הרגשת הממשלה, לא בתור ממשלה אלהית־כללית־עוֹלמית, אלא בתור ממשלה פּרטית – וּמיד נפלוּ ממַדרגתם הגבוהה, ו״מאן דנפל מדרגיה – קרי ביה וימת״ (מי שנפל ממַדרגתוֹ, נאמר בו: וימת, נאמרה בו מיתה).
115
קי״וומה ענין ״רפ״ח ניצוצין״? רצה המַאציל העליוֹן להוציא כל הדברים מכוח אל הפּוֹעל, רצה שיהיה הכל יצירה, גילוּי, דברים שבהכּרה ובציוּר, – מיד נתן לדברים אוֹר וצל. הצל מַשלים את האוֹר וּמגלהוּ. אין יתרוֹן האוֹר ניכר אלא מתוך החושך. אוֹרוֹ של עוֹלם: הקדושה, הטהרה, היוֹפי, האהבה, הצדק, ועוד ועוד; צלוֹ של עוֹלם: הטוּמאָה, הכיעוּר, הקליפּה, השׂנאָה, העוול, ועוד ועוד. הראשונים והאחרוֹנים מתמַזגים אלוּ באלו בריבוֹאי־רבבות מזיגוֹת, מצטרפים בריבואי־רבבות צירוּפים, משתנים אלוּ באלוּ בריבואי־רבבות שינוּיים, וחוֹזרים וּמתכללים אלוּ באלוּ על ידי ריבּוֹאי־רבבות שיווּיים, והכּל עולה לחטיבה אחת מפוארה, רקמת־פּלָאים אחת של אָמן העוֹלם.
116
קי״זזאת ועוד: רצה המַאציל העליון שיוולד מי שמַכּיר את אָמנוּתוֹ, מי שיודע את ריבּוֹנוֹ וצוֹפה לתוֹך עינוֹ של עולם, – האָדם, וּמה יעשׂה האָדם? מה יפעל זה בתוך היכל העוֹלם? ברא הקבּ״ה טוב ורע, יוֹפי וכיעוּר, כל מיני שינוּיים וּתמוּרוֹת, הפכים וניגוּדים. ויאמר לאדם: הוֹצא את הבּר מן התבן, את המַרגלית מן החוֹל, את הטוֹב והיוֹפי מן הרע והכּיעוּר, את ניצוֹצי הקדוּשה מתוֹך הקליפּוֹת, ותהי זאת עבוֹדתך!
117
קי״חהנה כי כן קיוּמן של ה״קליפּוֹת״, עד עת קץ־הבּירוּר, מוּכרח הוּא, וכיצד יתקיימוּ? כיצד יתאחזוּ בבריאה? מי יחַיין ויהוון? מאחר ש״אין עוד מלבדוֹ״ ו״אין קיוּם לשום נברא מבלעדי אוֹר האלהוּת״, מאַין יִזוֹנוּ כל אלה, שעיקר תעוּדתם ותכליתם: להיות מחיצוֹת מסתירות ולעמוד מנגד לאלהוּת? לשם כך ירדוּ רפ״ח ניצוֹצין קדישין (לפי קבלת האר״י) בעת הבּריאה לתוך עמקי־הקליפּוֹת, והם חיוּתם וקיוּמם של אלוּ הקליפּוֹת. בלתם הן – אַין ואֶפס. ואוּלם מעוּנים ומדוּכּאים הם ניצוצי־אור אלה בתוך החוֹשך העב והם מצפים – לאדם הגוֹאל…
118
קי״טוגלוּת השכינה? ״יִקרא דקב״ה סליק לעילא ולעילא,״ ואוּלם את שכינתוֹ הוּא מַשרה בתחתוֹנים. ומה עושה האָדם בזדוֹן־לבּוֹ? לוקח את תפארת העולם וּמַשקיעה בבּוֹץ. יש לו לאדם הוֹד נשמה, מוּשׂגי־יוֹפי, געגוּעי־יופי, געגוּעי־קדוּשה, ואוּלם תחת להעלוֹת את היוֹפי הנראה אל היוֹפי הנעלם, לחבר עלמא דאִתגליא עם עלמא דאִתכּסיא, לייהד את השכינה (הוד מלכוּת, אלהוּת נגלית) עם דוֹדהּ (קבּ״ה, הוֹד־תעלוּמה, יפי־רז) באהבה, הוּא מַרחיק את השכינה מדוֹדה בזרוֹע, משתקע רק במוּחש ובנראה; מַדרגה למַטה מזה: גם במוּחש ובנראה הוּא רואה רק קרעים־קרעים, קטעים־קטעים; מדרגה למטה הימנה: הוּא משתקע בהנאת החוּשים כל כך, עד ששוֹכח הוּא גם עיקרוֹ של יופי. כסבוּר הוּא שאין בעולם אלא מקרים בודדים, עוורים, רעות וצרוֹת והנאת־בּשׂר. קוֹרע הוּא אדרת־תפארת של המלך ומַשליך קרעים, קרעים ממנה לבתי־המחראוֹת…
119
ק״כחטא עץ הדעת, חטאוֹ של דוֹר המַבּוּל, חטאוֹ של דוֹר הפלגה, כל חטא – עיקרם ושוֹרשם אחד הוּא. עיקרוֹ וּמַהוּתוֹ של החטא הוּא – ״ויאמרוּ לאל: סוּר ממנוּ״. אָדם הראשון חטא בדעת, דוֹר המַבּוּל חטא ביופי (זימה), דוֹר ההפלגה חטא בנשׂגב וּברוֹם (״נעשה לנוּ מגדל וראשוֹ בשמים״, ״נעשה לנוּ שם״). כל חטא בא מגוֹדל־לב, הרגשת העצמיוּת, תאוות ההתפּשטוּת. אין בדברים אלה מצד עצמם כל רע. אדרבה! הם הם הדברים היותר יקרים והיותר נעלים; הם הם כבשוֹנוֹ של עולם. ואוּלם צריך להכניס בהם אוֹר אלוֹה, צריך לחברם אל השורש, אל המקוֹר, אל המַעיין הטהוֹר, צריך להגוֹת בם ולעשׂוֹתם בהתאם עם האמת הנצחית ועם קדוּשת־עוֹלמים. אבל החוֹטאים קיצצוּ בנטיעוֹת, עשו מן הדעת, מן היוֹפי ומן הנשׂגב אלילים, אלילים אין קץ, וּלאַט לאַט התרחקוּ מן המקוֹר לגמרי, התעבּוּ והתגשמוּ, עשוּ מן עולם האַחדוּת – עלמא דפירוּדא, מן יפי־אלוֹה – הנאת־רגע וּמַכאוֹבי־נצח, מן הגבוּרה – חמס, מן הנשׂגב – זדוֹן.
120
קכ״אוּבעקב כך הבּריאה כוּלה עלוּבה ושוֹממה, רחוֹקה מאביה־אלהיה, שרוּיה בגיעוּל וּפיגוּל, סחי וּמאוֹס, והטוב והיוֹפי שבה צמא לאלהים, מבקש שחרוּר ופדוּת. ״מַים התחתוֹנים בוֹכים: אנן בעינן למהווי קדם מלכא״. יחד עמם בוכה כל ההוֹד והטוב, הכל פּוֹרשׂ יד, מתחנן לגוֹאל…
121
קכ״בלפיכך עבודתם של בחירי האָדם, של אלה המשתתפים בצערה של הבריאה, רואים את ירידתה ושפלוּתה, שומעים אנחת ״השבוּיים״, יודעים געגוּעיהם, תפילתם ושאיפתם לגאוּלה, – עבודתם של הגוֹאלים הללוּ נעשית כבדה וקשה, ועם זה נחוּצה ונמרצה, מדוֹר לדוֹר, לפי שצריך לתקן לא רק את המעוּות שבבריאה, את הכלים השבוּרים, את רפ״ח הניצוצין ואת השכינה השבוּיה, כי אם גם את חטאיהם של כל הדורות הקודמים. יש להעלות כל מה שהשפּילוּ וטימאוּ בני אָדם עצמם בעוורוֹנם וּבזדוֹן־לבבם.
122
קכ״גאֵל־עוֹלם, ה״חוֹשב מַחשבוֹת לבל ידח ממנוּ נידח״, מזמין איפוא לכל אדם־גוֹאל את השייך לשוֹרש נשמתוֹ, את הדברים שהוּא, אותו אדם, צריך לגאוֹל. לפיכך חי כל אדם־גוֹאל בעולם המיוּחד לו, רואה רק מה שהוּא צריך לראות וּמַרגיש רק מה שהוּא צריך להרגיש. כל אדם־גוֹאל יש לו מַדרגה שלו. כשהוּא תוֹפס מַדרגתוֹ של חבירוֹ50עיין ״כתר שם טוב״. – הוּא מַעלה חרס בידוֹ. ואוּלם כשהוּא תוֹפס את מדרגתו שלו – הרי כל העולם החיצוני, כל היש הסוֹבב אותו, שייך לו לבדו, הכל כמו מתהווה בשבילו, הכל בא אליו לדרוש תיקוּן.
123
קכ״ד״כל מַאכל האדם או מלבוּשיו או דירת הבית וּמַשׂא וּמתן שלו, – אומר הבעש״ט (ותלמידיו אחריו), – הכל הוּא להעלות ניצוצין של עצמו, וזה סוד ״בכל דרכיךָ דעהו״ – לייחד ולהעלות הניצוצין של נשמתו, שהם ניצוצי־השכינה, בסוד מַיין־נוּקבין ולגרוֹם לזיווּג עליון״.51״תולדות יעקב יוסף״, פּ' תזריע. מיין–נוקבין: התעוררוּת הבאה מלמטה, מן האָדם, מן הארץ.
124
קכ״ה״כל אכילה ושתיה שאדם אוכל ושותה הוּא ממש חלק ניצוֹצוֹת שלו, שהוּא צריך לתקן, וכל הדברים, שהם משמשים לאדם, הם ממש בסוד הבנים שלו״.52מפּירוּשוֹ של הבּעש״ט על ״הודו״.
125
קכ״ו״מה' מצעדי־גבר כוֹננוּ ודרכּוֹ יחפּץ. – כל מצעדי גבר מאִתּוֹ, ית', כוֹננוּ לאיזו סיבה, אשר יחפּוֹץ ד' בדבר ההוּא, להוֹליכוֹ בדרך הזה, אך האדם ודרכו יחפץ״, כי הוא (האדם) חפץ בדרך הזה לצוֹרך עצמוֹ, ובאמת הכּל הוּא דרך הקבּ״ה״.53הבּעש״ט – עיין ״דגל מחנה אפרים״, מסעי. ״תשוּאת חן״, לקוּטים לפ' משפּטים, ועוד ועוד.
126
קכ״ז״כל דרך שהאדם הוֹלך, הוּא בכיווּן ללקט הניצוֹצוֹת שלו, והניצוֹצוֹת האלה מצפּים שיבוא הצדיק, שהוּא משוֹרשם, ויתחבּרוּ עמוֹ לעלוֹת למעלה״.54״נגזי יוסף״, פּ' ויצא.
127
קכ״חו״הדרך עצמו חפץ מאד, שילך הצדיק לשם וילקט הניצוצות שלו שהם בדוֹמם, שהוּא – הארץ״.55שם, בשם הצדיק ר' מנדל מפּרמישליאן.
128
קכ״טנוֹח לו לאדם שלא נברא משנברא – אם כן למה נברא באמת? אך למלך אָבדה אבן טוֹבה יִקרת־הערך במצולות־ים, ושלח את בניו לשם, ולו שלושה בנים: אחד סובר שאָביו השליכוֹ מעל פּניו, ונשאר שם. השני חוֹשק לחזוֹר למקוֹרוֹ, לאָביו, ותו לא. השלישי מבין, שביאתו לשם היא לאיזו תוֹעלת, והוּא מחפּש ומוצא את האבן הטוֹבה וּמחזירה לאָביו בשמחה…
129
ק״ל״יש מי שנטבע בהבלי עולם הזה, שהוּא חוֹשק לחזוֹר למקוֹרוֹ, לאָביו, ושוֹמר עצמו שלא לעבור עבירה, ח״ו, כדי שיוּכל לחזוֹר לאָביו כמו שירד; אבל ישנם הטוֹרחים, מחפּשׂים ומוֹצאים את האבן הטובה, ומעלים את ניצוֹצוֹת הקדוּשה ועושים יחוּדים קדושים למעלה: בעבוּרם נברא העולם״.56הוּבא ב״כתונת–פּסים״.
130
קל״א״האָדם הוּא עולם קטן וכלוּל מכל העוֹלמות ומכל הנבראים ובו עולים ויורדים כוּלם. כשהוּא עולה ומתדבק להבּוֹרא, ית', גם הם עוֹלים עמוֹ, ולהיפך – בבחינת רוּח האדם העולה למעלה ורוּח הבהמה היורדת למטה״.57״פּרי הארץ״, פּ' בהר.
131
קל״ב״אין לך בזה העולם שאין בו ניצוץ קדוֹש, שנאצל מדיבוּרו של הקב״ה, המחַיה אותו הדבר. וזהו הטעם שבדבר המתוֹק לחיך, וכשאדם אוכל המַאכל, והחיוּת, המלוּבּשת בזה המַאכל, – הניצוֹץ הקדוֹש, – נשארת בקרב האָדם, אזי מתייחד הניצוץ ההוּא אל חיוּתו של האדם ההוּא, האוכל, ונתוסף בו כוח וחיוּת. וכשאדם מַאמין באמוּנה שלמה וּגמוּרה, שזה מזוֹן רוּחני, שהוּא אלהוּתוֹ ית', המלובש שם, ונותן לבו ודעתו על הפּנימיוּת וּמדבּק עצמוֹ (עם כל חיוּתוֹ וּמוֹחוֹ ועם זה הכוח והחיוּת, שנוֹספוּ בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבּוֹ) לשוֹרש־הכּל, שממנוּ נאצלה כל החיוּת, – אזי הוּא מביא גם זה הניצוץ הקדוש, שהיה עד עתה בשבירה ובגלוּת, אליו ית', והוא, ית', מתענג מאד על זה, כי זהו עיקר עבודתנוּ לקרב כל הניצוֹצוֹת, שנפלוּ בקליפּוֹת או בשבירה, אל מקום־הקדושה״.58״מאוֹר עינים״, פּ' מטות.
132
קל״גכמו הדבורה שמהפכת מאכל שבפיה לדבש, כן יכול האדם להעלות המַאכל מתענוּג גשמי לאור־זיו־השכינה ותענוּג רוּחני –
133
קל״דויכול הוּא האָדם לקדש עצמוֹ כל כך, עד דיהא מאכלו כמו אור זיו שכינה, שניזוֹנים ממנוּ המלאכים בעולם העליון.59״אוֹר הגנוּז״, פּ' ואתחנן ופ' עקב.
134
קל״הו. העלאת מחשבות זרות
כמעשה העלאת הניצוֹצוֹת כך מעשה העלאת המַחשבוֹת הזרוֹת. עיקרם ועניינם אחד: למצוֹא את הקוֹדש ואת הטוֹהר שבכל דבר ולהעלוֹתם לאין־סוֹף. ומה בין העלאת ניצוֹצוֹת להעלאת מַחשבוֹת זרוֹת? – באופן הראשון האָדם הגוֹאל מעלה בטובו כל דבר שיש לו עסק עמו, ובאופן השני האדם מַעלה גם את הרע שבתוֹך עצמוֹ. ועיקר החידוּש שבזה הוּא: אין צוֹרך לדחוֹת את הרע ולהסירוֹ, כי אם להעלוֹתוֹ, לצרף אש התאוה באש־אלוֹה. בשעת העלאת־ניצוֹצוֹת עושים מחוֹל קודש, ובשעת העלאת מחשבות זרות עושים מרע – קוֹדש. מוֹצאים את הניצוֹץ הקדוֹש שבתוֹך המחַשבה הרעה (מאחר ש״חיוּת הקדושה היא גם בתוך הקליפּוֹת״ ומאחר ש״השכינה מתלבּשת גם בעֶשׂר כּתרין דמסאבוּתא, בסוֹד: וּמַלכותו בכל משלה״), מתדבּקים בניצוץ ההוּא, והשאר בטל ממילא.
כמעשה העלאת הניצוֹצוֹת כך מעשה העלאת המַחשבוֹת הזרוֹת. עיקרם ועניינם אחד: למצוֹא את הקוֹדש ואת הטוֹהר שבכל דבר ולהעלוֹתם לאין־סוֹף. ומה בין העלאת ניצוֹצוֹת להעלאת מַחשבוֹת זרוֹת? – באופן הראשון האָדם הגוֹאל מעלה בטובו כל דבר שיש לו עסק עמו, ובאופן השני האדם מַעלה גם את הרע שבתוֹך עצמוֹ. ועיקר החידוּש שבזה הוּא: אין צוֹרך לדחוֹת את הרע ולהסירוֹ, כי אם להעלוֹתוֹ, לצרף אש התאוה באש־אלוֹה. בשעת העלאת־ניצוֹצוֹת עושים מחוֹל קודש, ובשעת העלאת מחשבות זרות עושים מרע – קוֹדש. מוֹצאים את הניצוֹץ הקדוֹש שבתוֹך המחַשבה הרעה (מאחר ש״חיוּת הקדושה היא גם בתוך הקליפּוֹת״ ומאחר ש״השכינה מתלבּשת גם בעֶשׂר כּתרין דמסאבוּתא, בסוֹד: וּמַלכותו בכל משלה״), מתדבּקים בניצוץ ההוּא, והשאר בטל ממילא.
135
קל״ו״מחשבה זרה ולא־טובה, הנופלת לאדם, היא קוֹמה שלמה, אלא שהיא פגוּמה, ואם האָדם ידחנה – הפּילה ממַדרגתה והרגהּ, לכן אין ראוּי לדחוֹתה, אלא יתקנהּ. ואופן התיקוּן כך הוּא: בתחילה, כשבאָה מחשבה זו לאָדם, ימשיך על עצמוֹ יראָה גדולה ובוּשה מלפני הש״י, ואז יחזיק אותה מַחשבה (דאם לא כן, יש חשש, שמא תקלקל אותו, מאַחַר שאין דוחה אותה כעין ״עם לָבן גרתי״, לכן מוּכרח תחילה להמשיך על עצמוֹ יראָה, עד שיבין שעל ידי זה לא תעשה בו המַחשבה פּרי להרע). ואז ידקדק היטב במחשבה ההיא, וישׂכּיל מה טוב ומה רע בה, ואז יבדיל הרע, וידבר או יעשה הטוב שבמַחשבה ההיא, ונמצא, שהביא אותה המַחשבה לעולם הדיבוּר או המעשה, והפּגם והכּתם, שהיוּ בה, נדחוּ, והרי הוּא כמי שמוֹציא הכּתם מן הבּגד על ידי כף גחלים ונשאר הבּגד בשלימוּת והכּתם יצא ממנוּ״.60״ערבי נחל״, פ' וירא.
136
קל״ז״אוֹדיעך דבר גדול, אומר ר' נחום מטשרנוֹבּיל.61״מאוֹר עינים״, פ' לך לך. – אם אירע באיזה זמן, שמַרגיש אָדם, שנפל ברוֹע המידוֹת, ח״ו, וביחוּד באהבה רעה, ח״ו, ידע נאמנה, שרוצים להגביהוֹ למַעלה במַדרגה עליוֹנה עם המידוֹת המוֹטבעוֹת בתוֹכוֹ ולפתוֹח לבּוֹ לאהבתוֹ יתבּרך, שיזכּה לבחינת נתינת התוֹרה מלמַעלה, וקוֹדם ההגבּהה היא ההשפּלה. על ידי שנוֹפל למקוֹם האהבה הרעה וירא את ד' שם, בעמדוֹ במַדרגה הרעה, וּמתחַזק בהתעוֹררוּת האהבה הרעה לנַצח את היצר הרע, לאהוב באותה התעוֹררוּת־האהבה להבוֹרא, ית״ש, אזי מתעלה בזה למדרגה גדולה, ומעלה בזה כל האהבוֹת הנוֹפלוֹת שירדוּ לשם – לעוֹלם האהבה״.
137
קל״חוכיצד יעלה האדם מ״רוֹע המידות״ ו״אהבה רעה״ ותאוה שפלה וגסה להיכל־האהבה? כיצד יזכּה האָדם, מתוֹך זיכּוּכהּ של תאוַת־החוּשים, לידי ״נתינת תורה מלמעלה״? איזו הדרך?
138
קל״טדבר זה מבאר בעל ״באר מים חיים״62בספרו שער התפלה (שער שמיני). במשל אפּלטוֹני דק: ״המלך ציוה לאומנים לבנות לו פלטרין גדולים בעלי חדרים רבים, חדר לפנים מחדר, בית לפנים מבית, היכל לפנים מהיכל. כל היכל, חדר ובית מצוּירים ומכוּירים בגוונים שונים, לא ראי זה כראי זה, והצד השוה שבהם, שכּוּלם מוּפלאים וּמוּפלגים ביופים וחנם עד למאד מאד. האומנים, טרם יבנוּ את הפלטרין המפוארים האלו, עשוּ להם על חתיכת נייר ציוּר כל הפלטרין, היכליהם, חדריהם, פּתחיהם, חלונותיהם, מוצאיהם ומבואיהם.
139
ק״מוהנייר, לפי שמצוּייר עליו בניין מפוֹאָר כזה, הוּא נוֹשׂא חן בעיני כל רוֹאָיו, ובהבּיט אליו אדם, שאינו מבין אל מה מוֹרה הדבר, יקוּבל הדבר בעיניו מצד תפארת עצמו; אבל אם יביט בו אדם, המבין ויודע כל נקודה וּנקוּדה שבוֹ, אל מה היא מוֹרה, אזי יחשוק מאד לראות ולהתבונן בתפארת הפלטרין, כי במה נחשב יפי הציור לעומת יפי הפלטרין וכל אשר בהם?״
140
קמ״אהעולם הנראה והנגלה הוא ציוּרם של ה״פלטרין העליונים״. כל קו ונקודה שבעוֹלם מוֹרים על עוֹלמוֹת עליוֹנים, שיוֹפים נעלה לאין קץ על יפי העוֹלם שלפנינוּ. והרי שתי דרכים לפני האָדם: או שידבּק ביפי העולם הנראה, בהנאַת החוּשים גרידא, ויראה רק את ״הנייר״, רק קוים ונקוּדות, מדרגה תחתונה שביוֹפי, או שאותם הקוים והנקוּדות יעוררוּ בלבו חשק עז ונמרץ לראות הוֹד אצילוּת, עוֹלמוֹת־זיו של עתיקא־קדישא.
141
קמ״במי שמעלה את המחשבות הזרות – בוחר בדרך השניה. יותר מאחרים הוא רוֹאֶה את זיו העוֹלם ויוֹפיוֹ, אבל יוֹדע הוּא, שזיו זה ויוֹפי זה אינם אלא נוֹבלוֹת של הזיו העליון והיוֹפי העליוֹן, וּבראוֹתוֹ תפארתם של ה״נוֹבלוֹת״ תוֹקפים אותו געגוּעים עזים על ה״אילָן״ הקדוֹש עצמוֹ…
142
קמ״גכּך היא הדרך מהנאת־החוּשים ל״נתינת תורה מלמעלה״. מי שלא טעם טעם היופי של העולם, איננו יכול לראות גם את היופי העליון, לפי שאין לו מבוא אליו. לפיכך צריך האָדם־הגוֹאל לראוֹת את יפי־העוֹלם, לשכּוֹן בתוֹכוֹ לעתים מזוּמנות, אך לבלי השתקע בו; מתוך יופיוֹ של ה״ציוּר״ עליו לעבור אל יופים של ״היכלות״…
143
קמ״דכּך הוּא בעניין היופי וכך הוא בכל מידה ובכל רעיוֹן.
144
קמ״הבּדרך כלל כל פּרטי מַחשבוֹת־האָדם אינם אלא שבעה מיני מַחשבוֹת, הנמשכוֹת משבעת ימי הבניין, וכשאָדם רוצה להעלוֹת איזו מַחשבה חיצוֹנית, עליו לדעת מאיזו מידה נמשכה זו המחשבה החיצונית, שנפלה על ידי השבירה לקליפות ועתה רצוֹנהּ שהוא יעלה אותה ויגביההּ לשורשהּ.
145
קמ״ושומע הוא, למשל, אחד מדבר דברי שׂחוק ועל ידי זה נולדת איזוֹ שׂמחה, יאמר בלבו: הלא זה החלק הוא מעולם־האהבה; וכן אם רואה או אוכל דבר שיש לו תענוג ממנו, יחשוב בלבו: הלא זה חלק מעולם התענוג, ויראֶה מאד שלא יגַשם התענוג ההוא, אלא ישׂים כל עצמוּתוּ בעולם התענוג (העליוֹן), ונמצא, הוּא יושב כאן ואוכל בעולם התענוּג של השי״ת. וכן בהתפּארוּת: אם מפארים אותו או אם באה לו באמצע התפלה התפארוּת: ״כמה אני מתפּלל בכוונה!״ יחזיק את עצמוֹ בתפאֶרת של עוֹלם־התפאֶרת, ואם באָה לו יראָה רעה יחזיק את עצמוֹ ביראָה הקדוֹשה, ואם בניצוּח – ינַצח את המידה הזאת עצמה… וכן בהוֹדיה, וכן בהתקשרוּת, שלא יהיה מקושר רק בהשי״ת עצמו״.63קוֹטב דברי בעל ״אוֹר המאיר״ (שיר השירים) בשם המגיד ממזריטש ו״לקוּטי יקרים״, דף י״ג.
146
קמ״זז. העלאת המידות
החסידוּת, כהקבּלה אמהּ, רוֹאָה בכּל שניוּת: טוב ורע, קדוּשה וטוּמאָה, אמת ושקר, ספירוֹת דקדוּשה וספירות דקליפה. החסידוּת, כהקבּלה אמה, חוֹזרת כמעט בכל מאמר ומאמר על אותו פּסוּק: ״כי זה לעוּמת זה עשה האלהים״, וכמוה היא עמלה להראות, שכל מה שיש בקדוּשה יש בקליפּה, ולהיפך.
החסידוּת, כהקבּלה אמהּ, רוֹאָה בכּל שניוּת: טוב ורע, קדוּשה וטוּמאָה, אמת ושקר, ספירוֹת דקדוּשה וספירות דקליפה. החסידוּת, כהקבּלה אמה, חוֹזרת כמעט בכל מאמר ומאמר על אותו פּסוּק: ״כי זה לעוּמת זה עשה האלהים״, וכמוה היא עמלה להראות, שכל מה שיש בקדוּשה יש בקליפּה, ולהיפך.
147
קמ״חאפס כי כל זו השניוּת היא רק שטחית ולא תוֹכית. רצוֹני לומר: אין עיקר זה של שניוּת יוצא מתוך מַהוּתה העצמית של החסידוּת ומתוך חביוֹן נשמתה.
148
קמ״טעל דבר הרע בכלל מסרוּ לנוּ תלמידי הבעש״ט מפוֹרש בשם רבם: הרע הוּא רק מדרגה תחתוֹנה שבטוב,64כתר שם טוב, ע״פ ״ופרעה הקריב״, ועוד. וכשהוּא מיתקן הוּא נעשה טוב גמוּר, כלומר: הטוֹב והרע אינם שני הפכים, כי אם מַהוּת אחת, וכשאוֹתה המַהוּת היא במדרגות התחתונות, אנוּ קוראים לה ״רע״, וכשהיא במדרגות העליונות, אָנוּ קוֹראים לה ״טוֹב״, ולפיכך, כשהדבר הרע בא על תיקוּנוֹ – הרי הוּא נעשׂה טוב גמוּר.
149
ק״נוּמאַחר שהחסידים אינם רוֹאים הבדל עיקרי בין טוב־ורע טבעיים לטוב־ורע מוּסריים; מאַחר ש״טוֹב הוּא רק מה שקרוֹב אליו יתברך״ ו״רע הוּא מה שרחוֹק ממנוּ יתברך״, הרי יוֹצא מדברי הבעש״ט בהכרח הגיוֹני, שכל עניין זה של קדוּשה וסטרא־אחרא (שהחסידים כהמקוּבּלים הוֹגים בו כל כך) רק משל הוּא בעצם.
150
קנ״אמשל זה, מתוך ששגוּר הוּא בפי הבריוֹת אלפי שנים, מתוך שעמוק הוּא ביותר ולא כל מוֹח תוֹפסוֹ, ומתוך ששטחיוּתם של דברים מוֹרה על שניוּת מוּחלטת בבריאה, הולך הוּא ונהפּך בפי רבים לנמשל. כסבוּרים הם בני אדם, שהם מַבּיעים בזה עצמוּתם של דברים…
151
קנ״בולפיכך אתה מוֹצא אף בספרי החסידים מקומות רבים, המדברים על קדוּשה וסטרא־אַחרא כעל שתי יצירוֹת הפכּיוֹת זו מזו בהחלט, שתי יצירוֹת שיצרן אֵל יחיד ומיוּחד, שתהיינה נלחמות ונאבקוֹת תמיד זו בזו, עד שלסוֹף תנצח הקדוּשה.
152
קנ״גואוּלם אנוּ, שכּוונתנוּ בזה להעמיד עיקרי החסידוּת לפי השתלשלוּתם ההגיוֹנית, אין לנוּ אלא דברי הבעש״ט עצמו וכל התוֹלדוֹת ההגיוֹניוֹת, היוֹצאוֹת מהם בהכרח.
153
קנ״דולפי זה אנוּ אוֹמרים, שאין החסידוּת מַכּרת שניוּת ביצירה, כשם שאיננה מַכּרת שניוּת ביוֹצר. החסידוּת רוֹאָה רק כוֹח אחד אלהי יחיד וּמיוּחד, המחַיה וּמהווה בהשוואָה אחת גמוּרה את כל הטוֹב ואת כל הרע; אלא שהכוֹח האלהי, ברדתוֹ מ״סתימא דכל סתימין״, כוֹח אלהי זה משתלשל ממַדרגה למַדרגה, הוֹלך וּמתעבּה, הוֹלך וּמתמַחש, עד שבבוֹאוֹ למַדרגה אחרונה שבאחרוֹנוֹת הוּא נעלם ונסתר כל כך, שהוּא כמעט בבל־ייראֶה. וכשאנוּ מתבּוֹננים באלוּ המדרגוֹת הנמוּכות, שאין בהירוּת־האלהוּת ניכּרת בהן, אנוּ קוֹראים להן ״רע״, ואת האדם הדבוּק רק בהן (ובחיצוֹניוּתן ולא בפנימיוּתן) אנוּ קוראים בשם עושה־רע וחוֹטא. אך כשאָדם זה עצמוֹ עוֹזב את המַדרגוֹת ההן ודבק במַדרגוֹת גבוֹהוֹת מהן, או שהוּא מתחיל לראות את האלהוּת שבתוך אותן המדרגוֹת הנמוּכות עצמן, הרי הוּא מתקן את הרע וּמַעלהוּ. לשון אחר: מַעלה הוּא את האלהוּת, המסתתרת בעוֹבי־הגשמיוּת, ובזה הוּא משיבה למקוֹרה.
154
קנ״הכשהאָדם מַעלה באופן זה את כל המעשים הגשמיים והנמוּכים, הרי הוּא מעלה ניצוֹצוֹת; כשאדם מַעלה באופן זה את כל המחשבות הגשמיוֹת והנמוּכות, הרי הוּא מַעלה מַחשבוֹת זרוֹת; וכשאדם מַעלה באופן זה את מידוֹתיו, את רגשוֹתיו ואת רצונותיו הוּא – הרי הוּא ״משבּר״ את המידוֹת וּמַקריבן לד'.
155
קנ״ולפי זה אין הבדל עיקרי ושרשי בין מידות טובות למידות רעות, אלא שכל מידה ממידות האדם, בשעה שהיא שקוּעה בגסוּת ובקטנוּת, אנוּ קוֹראים לה רעה, ובשעה שהיא מזדכּכת וּמתרוֹממת, אנוּ קוראים לה טובה.
156
קנ״ז״כל מה שיש בתלמידי בלעם הרשע יש גם בתלמידי אברהם אָבינוּ, אלא שאצל אלה הוּא בקדוּשה, ובתלמידי בלעם – בטוּמאה״.65״כתר שם טוב״, שם.
157
קנ״חעומקו של מאמר זה לפי דרכנוּ כך הוּא: תכוּנתם של הללוּ והללוּ היא גַדלוּת הנפש וגבהוּתה. ואוּלם תלמידי בלעם, הרואים רק את עצמם ואת הנאת עצמם, הרי נפשם, אף בגדלוּתה וגבהוּתה, מוּגבּלה, מצוּמצמה, שקוּעה וּשרוּיה בתוך צמצוּם וגסוּת (לפי שעולמו הקטן של אדם, כשהוּא נפרד מן האין־סוף, מן העומק והעושר והתפאֶרת שבחיי־אין־סוֹף ועם זה גם מן ה״הכּל״, – אינו אלא אגם של מים מכונסים, ההוֹלך ונדלח, הולך ונבאש), ואילוּ תלמידיו של אברהם אָבינוּ, הוֹאיל והם מזווגים את הגדלוּת שבנפשם עם הגדלוּת של האין־סוף, עצמוּתם נעשית משכּן לשכינה, עוּלמם הקטן הוּא כלי לאלהוּת. הנחל הקטן הולך אל הים העוֹלמי. על גַבהוּת כגוֹן זו נאמר: ״ויגבה לבוֹ בדרכי ה'״.
158
קנ״טוכך היא המידה בכל עניין וחפץ, בכל אשר יהגה האָדם ויחשוק, אם יתאכזר ואם יחמוֹל, אם יקצוֹף ואם יחוֹנן, אם יקלל ואם ידבר רכּוֹת, אם ישׂנא ואם יאהב, אם יתגאֶה ואם יהא שפל בעיני עצמוֹ, אם יתבּוֹדד ואם יתרוֹעע אם בני אדם, אם יתקדש ויפרוֹש ואם יחיה חיי משפּחה, אם יינזר מן העוֹלם ואם ייהנה מכל מה שתחזינה עיניו – הכל טוב או הכל. הכל טוֹב בשעה שהרוּח הוּא מזוּכּך, רם, חי באלהים, והכל נעשה בהתאם לחיים האלהיים; והכל רע בשעה שהרוּח יורד, שוֹקע, שוֹכח את האלהים מוֹלידוֹ, יודע רק את חפצוֹ הפּרטי והנאתו הפּרטית.
159
ק״סתוֹרת המידוֹת של החסידים היא תורת האלכימיה של הנפש: כשם שעמלו האלכימאים להפוך כל מַתכת לזהב, כך עמלים החסידים להפוך כל מידה אנוֹשית שבנפשם למידה אלהית…
160
קס״אוהחסידים מגלים לנוּ את האמצעים, שעל ידם מלאכת־קוֹדש זו נעשׂית. אין החסידים יודעים דרך אחת להעלאת כל מידה, אלא דרכים ושבילים רבים ושונים, הכל לפי תכוּנתה של כל מידה ועוֹמק מַהוּתה והכל לפי תכוּנתוֹ של האַדם וּמזגוֹ.
161
קס״בכי יודעים החסידים, שלא הרי תכוּנתוֹ של אדם היום כהרי תכוּנתוֹ אתמוֹל, ולא הרי מצב־נפשוֹ בשעה שהוּא נתוּן תחת יד ההיפּעליוֹת השונות – כהרי מצב־הנפש בשעה שהאדם מוּפנה מכל טרדוֹת הזמן ומכל התאווֹת, המַחשיכוֹת וּמעיבוֹת את ההכּרה, דן דין עצמוֹ וחושב חשבוֹן עוֹלמוֹ.
162
קס״גיודעים הם עד כמה שונות וּמשוּנות תכוּנוֹתיהם של בני אדם, עד כמה שונות וּמשוּנות הסיבות הפּוֹעלות עליהן, ועד כמה שונים ומשוּנים רגשותיהם.
163
קס״דויודעים הם גם סוד זה, שבמידה שהאדם נלחם עם התאוה – התאוה מתגבּרת; במידה שהאדם מתאַמץ לנצח את היצר – היצר מצדו משתמש בכלי מלחמתו היותר חזקים ושולח את חצי־הרעל שלו ללב להכריעוֹ. משל לשני בני אדם הנאבקים זה עם זה בחמה שפוּכה, במידה שהאחד מתגבּר השני גם הוּא מזדרז וּמתאמץ להפּיל את אוֹיבוֹ.
164
קס״הלעוֹלם יהא אדם ערוּם ביראָה – מַאמר זה של התלמוּד הוּא בספרוּת החסידית אָב להלכוֹת רבוֹת אין קץ. העיקר הוּא לא הכוח למלחמה, כי אם תכסיסי המלחמה. יש לדעת איך לכבּוֹש את האוֹיב במבצרוֹ, לדעת איך לגזוֹל את החרב מיד השׂוֹנא ולהכריעהוּ בחרבּוֹ. החסיד נלחם עם היצר הרע לא רק באמצעוּתוֹ של היצר הטוֹב, כי אם גם באמצעותם של כוחות היצר הרע עצמוֹ.
165
קס״ועם היצר הרע אפשר, ראשית כל, ללחוֹם באמצעוּתה של ההסתכּלוּת וההתבּוֹננוּת.
166
קס״זהסתכּלוּת כיצד?
167
קס״ח״הנשמה בת מלך, נפוּחה מכסא הכבוֹד, ניתנה בגוּף גשמי, שיש לו כמה תאווֹת, ונמשכה הנשמה אחרי הגוּף ושכחה אביה העליון. ובעת שמראים לה שמַים וכוֹכבים ושמש וּלבנה ואומרים לה, שהיא נבראת ממקום שהם נבראוּ – אזי היא מתעלה למַעלה״.66״אורחות צדיקים״. הבאתי מקור זה מדברי מחבּר שקדם הרבה להחסידים, לפי שהוא כוּלו ברוּחם של החסידים ובסגנוֹנם.
168
קס״ט״הבּט נא השמַימה וספוֹר הכּוֹכבים – אָמר לו השם יתברך (לאברהם) – אַל תשפּיל עצמך לרדת ממדרגתך לענייני עולם הזה, רק הבּט נא השמַימה, והיינוּ, להסתכּל ברוֹממוּת אל״.67״נועם אלימלך״, פ' לך.
169
ק״ע״במקום גילה שם תהא רעדה. כשרוֹאֶה במַחשבתוֹ גדוּלת הבּוֹרא, ית', איך שכל העולמות וכל המלאכים וכל ההיכלוֹת מספּרים תהילתוֹ וכוּלם מלאים חיל ואימה ורעדה, אז מַגיעה אליו שמחה גדולה, שזוֹכה לעבוד את אלהי האלהים. אבל אז תהא רעדה גם כן, כשהוּא נזכּר לפני מי הוּא עוֹמד ולפני מי הוּא מדבר ולפני מי הוּא יושב. ואז דיבוּרוֹ ותפילתוֹ באימה וּביראָה וּבבוּשה גדולה״.68״קדושת לוי״, פ' בראשית.
170
קע״אזהו אופן אחד בהסתכּלוּת. האוֹפן השני:
171
קע״באדם רוֹאֶה את צלם־האלהים בשלימוּתוֹ, את צדיק האמת, זיווֹ, נעימוּתוֹ, מַעשׂיו, מנהגיו. אדם רואה לפניו סמל השלימוּת, התּפאֶרת והרוֹממוּת, וראָיה זו פוֹעלת על נפשוֹ לשפּרה ולרוֹממה.
172
קע״ג״כל אבר או תנוּעה שאדם עושה בה מצוה או דבר־קדוּשה – הנשמה שוֹרה באבר ההוא, וכשהנשמה שוֹרה באותו אבר אז האבר ההוּא מתנוֹעע מכוֹחה, וּמחמַת זה נראית התנוּעה בחוּץ, וזה משתנה באדם, לפי מעשיו הן תנוּעוֹתיו, ובשביל זה התנוּעות של הצדיקים מתוּקות וטובות לרוֹאיהם, כי מכוח הנשמה היא התנוּעה, והנשמה היא חלק אלוה ממעל אשר כל הטוב בה״.69״נועם אלימלך״, פ' קדושים.
173
קע״דואמרוּ עליו על אחד הצדיקים ״כי כל אשר ראוּ את ריקוּדוֹ הקדוֹש לא היה איש אשר לא היה חוֹזר בתשוּבה, כי היה פּוֹעל בלב כל הרוֹאים בכיה וחדוה כאחד״.70״סיפּוּרי צדיקים״.
174
קע״האופן שלישי בהסתכּלוּת:
175
קע״ואָדם רוֹאֶה אוֹר תוֹרה, אוֹר מצוה, המאיר באוֹתיוֹת התוֹרה, והוּא מתדבּק באותיות ובקדוּשה החוֹפפת עליהן.
176
קע״ז״יש אור הגנוּז שנגנז בתורה הקדושה, כי התוֹרה נתלבּשה בלבוּשין. באופן שכל אחד כפי מה שהוּא – כך רוֹאֶה, דרך הלבוּשין, בהירוּת האור״.71״מאור עינים״, פ' שמות.
177
קע״ח״אדם שהוּא קורא בתורה ורואה האוֹר של כל האותיות שבתוֹרה, אף על פי שאינו מבין את הטעמים כראוּי, כיון שהוּא קוֹרא באהבה גדולה וּבהתלהבות אין השם, יתברך, מדקדק עמו אף על פּי שאינו אוֹמרם כראוּי. משל לתינוֹק שאָביו אוֹהבוֹ מאד ומבקש דבר מאָביו. אף על פּי שהוּא מגמגם ואינו אומר כראוּי, אָביו נהנה מאד. כן כשאדם אומר דברי תורה באהבה, השי״ת אוהבוֹ מאד ואינו מדקדק אחריו אם אוֹמרם כראוּי״.72״לקוּטי יקרים״, בשם הבעש״ט.
178
קע״ט״בתוֹרה יש טעמים, נקוּדות, תגין, אוֹתיוֹת, והמאוֹר שבה הוּא בחינת אֵין, שהיא למעלה מכל הנ״ל, והוּא המקוֹר, שממנוּ נביעת התוֹרה, שהוּא הבּוֹרא ית', שעל ידי זה הוּא והתוֹרה אחד, וצריך כל אחד העוסק בתוֹרה לדבּק את חיוּתוֹ בהמאוֹר שבּה דוקא, הנקרא אַין, ואז בודאי המאוֹר שבה יחזירו למוּטב. מאחר שנדבּק באוֹר פּנימיוּת־התוֹרה, נעשה כסא להשראתוֹ, יתבּרך, השוֹרה בתוֹכה ושוֹפע בתוֹכה״.73״מאור עינים״, פ' חקת.
179
ק״פ״כשלוֹמדין (הצדיקים) את הגמרא הם מַלבּישים עצמם פּחד ורעדה ויראָה גדולה מהשם יתברך ותורה מאירה בפניהם. כשמזכירים שם התנא או שאר בעלי־שמוּעה מציירין בשׂכלם, כאילוּ התנא ההוּא עומד בפניהם חי, עם שורש־אוֹרוֹ ממרכבה העליונה״.74״אגרת הקודש״ מבנו של בעל ״נועם אלימלך״.
180
קפ״אאופן רביעי בהסתכּלוּת והוּא הנשׂגב ביותר:
181
קפ״ביסתכּל האָדם בּכּל כאילוּ שכינה כנגדוֹ. לשם כך צריך הוּא לחדד כוח־הסתכּלוּתוֹ כל כך, שלא יראֶה כלל את הלבוּש החיצוֹני של הדברים; להתרגל כל כך במחשבת־האלהוּת, שלא תהא האלהוּת עוד בעיניו דבר שבמחשבה, שבהפשטה ושבהאצלה, כי אם דבר שבראִיה מַמש.
182
קפ״ג״הוּא (הבּוֹרא) היה קודם שנברא העולם והעולם עומד בבוֹרא, יתברך, ואם כן צריך שיהיה (האדם) דבוּק כל כך (בבוֹרא) שעיקר ראייתוֹ יהיה בבוֹרא ית' ולא שתהא עיקר ראייתוֹ בעוֹלם ואגב בּבּוֹרא, – לא כן! אלא עיקר ראייתו תהא בבוֹרא, ית', וזה האדם, הרואה כן, זוֹכה שייפּרדוּ הקליפּוֹת מעליו, כי הן מחשיכוֹת וּמַבדילוֹת בינו, ית', ובין האדם וּמַסתימוֹת עין השׂכל של האָדם מלהסתכּל בבוֹרא״.75צואת ריב״ש.
183
קפ״ד״כשמדבּק עצמו (בבוֹרא) ילך בתחילה בעולם העשיה, ואח״כ יפרח במַחשבתוֹ למעלה גבוהה יותר בעולם המלאכים, ואח״כ בעולם הבריאה, עד שירגיש שפּרח במחשבוֹתיו לעולם גבוה מאד, לעולם האצילוּת – –
184
קפ״הוייזהר שלא יפּוֹל ממַחשבתוֹ, הגבוֹהה מאד בעוֹלמוֹת עליוֹנים, לירד למטה, רק יחזיק את עצמוֹ בכל כוֹחוֹ שיישאר למַעלה בכל מַחשבוֹתיו, ויעשׂה כמו גָדר שלא יֵרד״.76שם.
185
קפ״ו״הדבקות אצל הצדיקים היא, שמדמין אור־שכינה שעליהם כאילוּ מתעטף סביבם ככסוּת־מוֹרא, ואז הם רוֹעדים בטבע ושמחים על אותה רעדה״.77אור הגנוּז, פ' משפּטים.
186
קפ״זעד כאן הסתכּלוּת. התבּוֹננוּת כיצד?
187
קפ״חבנוֹגע להעלאת המידוֹת יש שלשה מיני התבּוֹננוּת: א) התבּוֹננוּת כיצד האלהוּת והעוֹלם. ב) התבּוֹננוּת מצד הנשמה. ג) התבּוֹננוּת מצד יצר הרע עצמוֹ.
188
קפ״טמצד האלהוּת והעוֹלם כיצד?
189
ק״צ״יראָה פּנימית (מפּני האלהים) היא יראת בושת, וזו היא יראָה עילאָה: להתבּוֹשש מאוֹר־אין־סוף, המלוּבש בחכמה, כּחַ-מה, דכולה קמיה כלא חָשוּב, ועל ידי ביטוּל זה החכמה תחַיה את בעליה״.78סידוּרו של הרב, הערה לתקוּן–חצוֹת.
190
קצ״א״כלל גדול בעבודת ה' לבינונים: העיקר הוּא למשול על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה', המאיר לנפש האלהית שבמוח, לשלוט על הלב, כשמתבונן במוחו בגדולת אין־סוף, ברוך הוּא, ולהוליד מבּינתוֹ רוח דעת ויראת ה' במוחו, להיות סוּר מרע״.79״תניא״, פרק ט״ז.
191
קצ״בבכל דרכיך דעהוּ – יתן האָדם אל לבּוֹ בכל פּוֹעל וּתנוּעה, ראיה ושמיעה, מחשבה ודיבוּר, דאָתי לידיה מאיזה מידה שתהי – ויתבּוֹנן: הלא על כל פּנים האלהים הוּא זה, הרי בלעדיו אי אפשר (לדבר להתקיים), וידבּק באותה מידה אליו, יתבּרך. על דרך משל: כשתבוֹא לו איזה אהבה – שלא לאהוֹב את החומר (של הדבר הנאהב), כי אם להבין, שהחיוּת הפּנימית מאַהבת אותו החוֹמר וּמציירוֹ על דרך האהבה. לכן ידבּק עצמוֹ באהבתוֹ אל החיוּת הפּנימית שבתוֹכוֹ, שהוּא אליו, יתבּרך, המחַיה את הכּל –
192
קצ״גוהנה כשירגיל האדם את עצמוֹ בכל דרכיו והרגשוֹתיו ותנוּעוֹתיו ותשמישיו ומאורותיו להתבּוֹנן בו, יתברך, באופן זה, הנה יש בכוחו זה להיות למעלה מן הטבע והבריאה –
193
קצ״דכי כשהאדם אוהב איזה דבר הרי מַחשבת־אהבתוֹ שוֹכנת בתוך הדבר ההוּא והרי מַקיפוֹ (אותו הדבר) למַחשבתוֹ, והחוֹמר ההוּא נקרא מסך מַבדיל ואי־אפשר לדבקה בו, יתבּרך, מפּני שאותה החוֹמריוּת, המַקפת את מַחשבתוֹ, היא מַבדלת, מה שאין כן כשמרגיל (האָדם) עצמו וּמידוֹתיו שלא להשתמש בחוֹמריוּת כלל, הרי שאינו דבוּק בחומר כי אם בחיוּת, המנהגת את החוֹמר, שהוּא שמוֹ יתברך; נמצא, שאינו מלוּבש כלל ויושב בחומרי העוֹלמוֹת, כי אם חוּץ מהם, ואין העולם מקומו, אבל הוּא מקומו של עולם, – שהרי הוּא דבוּק בחיוּת העולם, הנותנת מקום וציוּר לעולם. לכן אפשר לו להיות מושל בעולם.80פּרי הארץ, אגרת הקודש.
194
קצ״ההתבּוֹננוּת מצד הנשמה כיצד?
195
קצ״וצמצוּמים רבים ונפלאים היוּ עד שנשתלשלוּ ונבראוּ העולמות, ותכלית כל הצמצוּמים היא, כדי לברוֹא גוּף האדם החוֹמרי ולאכפיא לסטרא אחרא ולהיוֹת יתרוֹן האוֹר מן החוֹשך –
196
קצ״זוהנה, כמַים הפנים – לפנים: וכמו שהקב״ה, כביכוֹל, הניח וסילק לצד אחד, דרך משל, את אורו הגדול הבלתי־בעל־תכלית וּגנזוֹ והסתירוֹ בכמה מיני צמצוּמים שונים, והכל בשביל אהבת האדם התחתון, להעלוֹתוֹ לה', כי אהבה דוֹחקת את הבּשר, על אחת כמה וכמה, בכפלי־כפלים לאין קץ, כי ראוּי לו לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו, מנפש ועד בשר, ולהפקיר הכל בשביל לדבקה בדביקה וחשיקה וחפיצה, ולא יהיה (לאדם) שום מונע מבית ומחוּץ, לא גוּף ולא נפש ולא ממוֹן ולא אשה ובנים״.81תניא, פּרק מ״ט.
197
קצ״חההבל, היוצא בדיבוּר, מלוּבש בו כוח וחיוּת מעט־מזער, והוּא בחינת חיצוֹניוּת מנפש החיה שבקרבו, אבל היוֹצא מכוח הנופח, דמתוכו נופח, מלוּבש בו כוח וחיוּת פּנימיות מבחינת הנפש החיה. ככה ממש. על דרך משל, יש הבדלות לאין קץ בין כל צבא השמים, אפילוּ מלאכים שנבראוּ מאַין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוֹנוּת החיוּת (מהשפע שמשפּיע אין־סוף, ברוּך הוּא, להחיוֹת עוֹלמוֹת) ובין נשמת האדם, שנמשכה תחילה מבחינת פּנימיוּת החיוּת״.82תניא, אגרת התשוּבה, פרק ד'.
198
קצ״טואי לזאת יעורר האדם רחמים רבים על נשמתו האלהית, נשמת חיים שנפחה האלהים באדם מפּנימיוּת חיוּתוֹ, נשמה זאת שירדה למדרגות תחתוֹנוֹת שבתחתוֹנוֹת ומשתמשים בה לצורך כל דבר שפל וטמא. ישים נא האדם לב לעוניה וצערה של בת־מלך זו, שמתעמרים בה בכל מיני מלאכות גסות וּבזוּיוֹת.
199
ר׳אם חטא האדם – נשמתו עמו בחטאו, והרי זה דומה למי שכובש ומַכניס ראשו של מלך לתוך בתי מחראוֹת.
200
ר״אאם חטא האדם – יחוס על הניצוץ האלהי שבו, על שם־הוָיה, השוֹכן אתו בתוך טוּמאתו, על השכינה, שהיא עמו בגלוּת, על האלהים אשר לגדוּלתוֹ אין חקר ״ואיהו ממלא כולא עלמין וסובב ולא עלמין״, סובב וּממַלא היכלות ועולמות אין מספּר, ובכל היכל והיכל, עולם ועולם, יש מלאכים לאין קץ ותכלית, וכוּלם שואלים: ״אַיה מקוֹם כבוֹדוֹ?״ ועונים: ״מלוֹא כל הארץ כבוֹדוֹ״ – הוּא האדם. הן האלהים הניח את העליוֹנים ואת התחתוֹנים וּמכוּלם לא בחר אלא באדם וקירבוֹ אליו בקירוּב ויחוּד, בהתקשרוּת הנפש, בבחינת נשיקין פה לפה ממש ואתדבקוּת רוחא ברוחא, והנה האדם מוֹרידוֹ מַטה וּמַשקיעו במ״ט שערי טוּמאָה. יחוס איפוא האדם על הדר האלהים ויחדל מחטא.83על–פי מקומות שונים ב״תניא״.
201
ר״בזוהי ההתבּוֹננוּת שמצד הנשמה.
202
ר״גוההתבּוֹננוּת מצד יצר הרע עצמו – כיצד?
203
ר״דרבי ישראל בעש״ט אומר: ״חטא – אלופו של עולם מוסתר בתוכו״.84״כתר שם טוב״. הכוונה: אוֹת אָלף שבמלת ״חטא״, אָלף זו, שאינה מוּרגשה במבטא והיא משורש המלה, מרמזת על אַלוּפוֹ של עוֹלם, על אחד, על האלהים שהוּא ראש, תוך וסוף הכּל, שמשכּנוֹ גם בתוך החטא, ביצר הרע עצמוֹ, בהסתוֹתיו וּפיתוּייו, נכליו וערמוּמיוּתוֹ, בכל המַעשׂה הרע אשר ייעשׂה.
204
ר״ההיצר הרע עושה רצון קוֹנוֹ והאדם צריך גם הוּא לעשות רצון קוֹנוֹ. היצר הרע עושה רצוֹן קוֹנוֹ, ממלא תעוּדתוֹ ומשלחתוֹ באמוּנה, מסית את האדם לחטוֹא ולמרוֹד בה', והאָדם גם הוּא צריך לעשות רצון קוֹנוֹ מבּלי לשמוֹע להסתת היצר.
205
ר״ו״כי תצא למלחמה על אוֹיבך ושבית שביוֹ, – על ידי טענת היצר הרע עצמו כוֹבש את היצר הרע. שאם הוּא, היצר הרע, זריז במלאכתוֹ לפתוֹת את האָדם בעבירה, כדי לעשות שליחוּתוֹ ית', מזה יקח האדם מוּסר לעצמוֹ, שיהא זריז במלאכתוֹ שלא לשמוֹע ליצר הרע״.85״כתר שם טוב״.
206
ר״זמשל למה הדבר דוֹמה? לשני בני אדם העוֹשׂים סימנים ביניהם לדבר ברמיזה, באופן שאינו מובן, וּמַסכּימים ביניהם שאם יאמר (האחד לשני) שיעשׂה (איזה דבר), יֵדע (השני) שהכונה שלא לעשות״.86״אגרת הקודש״ לר' אברהם מקאליסק.
207
ר״חנאוּם האלהים לאדם מתוך היצר הרע גוּפוֹ: אַל תעשה מה שיִצרך מַשׁיאך…
208
ר״טח. המתקת הדינים בשורשם
כמעשׂה העלָאת ניצוֹצוֹת וכמעשה העלאת מחשבות זרות וכמעשה העלאת המידוֹת, כך מעשה המתּקת הדינים.
כמעשׂה העלָאת ניצוֹצוֹת וכמעשה העלאת מחשבות זרות וכמעשה העלאת המידוֹת, כך מעשה המתּקת הדינים.
209
ר״יעיקר עלייתם ובירוּרם של דברים אלה הוּא במחשבה. בשעה שבאה המַחשבה הקדוֹשה והטהוֹרה של ה' אחד, מיד שבים כל ניצוֹצוֹת הקדוּשה, שנפלוּ לתוך הקליפּוֹת, אל מקוֹרם – וּמתעלה וּמתקדש המעשה אשר ייעשה. וכן כל המַחשבוֹת האלהיוֹת, שבּרבוֹת הצמצוּמים וּמיני ההשתלשלוּת, ההרחקוֹת, הניגוּדים והפּירוּדים היוּ לזרוֹת, טמאוֹת ואסוּרוֹת, שבוֹת אז אל מקוֹרן, וּמתעלה וּמתקדשת כל המַחשבה אשר תיחשב. אזי שבוֹת כל המידוֹת האלהיוֹת, שירדוּ מַטה מטה, אל מקוֹרן, וּמתעלה וּמתקדש האדם הפּנימי, ונבנית הקוֹמה השלמה של האלהוּת; אזי בטלים כל היסוּרים והדינים הקשים, כל המַחלוֹת הקשוֹת והעוֹנשים הנוֹראים, כל המלחמוֹת, ההריגוֹת והרציחוֹת, כל האֵימוֹת והפּחדים, כל המעשים והמראות המציקים לו לאדם וממררים את חייו. כל אלה בטלים ומבוּטלים בטוב המוּחלט. מתעלה וּמתקדש האדם העליוֹן, הבן־חוֹרין שבאדם, ״הצדיק״ הגמוּר שבאדם, שרק עוֹז וחדוה במקומו, ו״צווחין אף עקתין – בטלין ושביתין״, ועולים כל העולמות למעלה, למעלה, ונעשית מן המצוּקה העולמית חדוה אין־סוֹפית של ההוויה.
210
רי״אולפיכך ״אין הדינים נמתקים אלא בשוֹרשם״. אין הדינים נמתקים אלא כשמחבּרים את הגבוּרות אל שורשן – הבּינה.
211
רי״בוּבלשוֹן הבּעש״ט: ״כשמתחבּרים ״יִראָה״ עם ״נוֹרא״, אזי מתפּרדים כל פּוֹעלי־אָון״.87״כתר שם טוב״.
212
רי״גובמקום אחר: ״כל הצרות שבעולם נמשכות מן המלכוּת כשאינה ביחד עם דוֹדהּ״.88״צפנת פּענח״, פּרשת וארא ועוד.
213
רי״דדברים אלוּ פּירוּשם כך הוּא:89אי אפשר להבין עניין המתקת הדינים על בוריו טרם ידע הקורא סדרן של ספירות ומהוּתן: לפיכך הבאתי בזה סדרן של ספירות ומהוּתן, לפי סופרים וספרים ולפי השגתי אני, ומתוך זה יבין הקורא כמה דברים מן הפרקים הקודמים ביתר בהירות.
214
רי״ה״בּריש הורמנתא דמַלכּא״, כשעלה ברצוֹן הקדוּם האלהי (ב״כתר״, קוצו של יוד), – בנקוּדה הטמירה שבטמירות שלו, בבחינת האַין שבו, בעונג היצירה הנעלם ומופלא שבו (״עתיק יומין״), – לברוֹא את העוֹלמות, וּכשנגלה אחר־כך אותו האַין, כלומר: כשירד הרצון הקדוּם האלהי מפּנימיתוֹ לחיצוֹניוּתוֹ (מ״עתיק יומין״ ל״אריך־אַנפּין״ או פּרצוּף אריך), האציל ה״כתר״ את ה״חכמה״, כלומר: נולדה המחשבה הראשונה, הסתוּמה, המקוֹרית, הכללית, (חָכמה – כּחַ-מה, נקוּדה סתמית, בחינת גוֹלם שאפשר לעשות ממנוּ כל מיני כלים). אחר כך האצילה ה״חכמה״ את ה״בּינה״, כלומר: החכמה הכּללית־הסתוּמה נתרחבה, נתפּרשה, נתבּררה ונתפרטה לפרטים רבים אין קץ. מַעיין החיים היה לנהר שאינוֹ פּוֹסק (״רחוֹבוֹת הנהר״), שכינתא עילאָה, לאה. מַעיין זה של החכמה האלהית נוֹבע תמיד והנהר שוֹטף, מתרחב וּמתפּשט תמיד. אי אפשר לו לנהר בלא המַעיין השוֹפע בו. ה״חכמה״ וה״בּינה״ הן איפוא ״תרין רעין דלא מתפּרשין״ (שני רעים שאינם נפרדים).
215
רי״וואוּלם עדיין אָנוּ עוֹמדים בנוֹשׂא, עדיין אנוּ עסוּקים באלהוּת, כפי שהיא מציירת כל מה שעתיד להיוולד בתוך עצמה, במלים אחרוֹת: האלהוּת כפי שהיא יוֹדעת וּמַכּרת את עצמה ורק את עצמה. ספירת הבינה כשם שהיא מַסבּרת, מַרחבת, מַעמקת וּמפרטת את ספירת החכמה, היא גם מציירת את הכל; בספירת החכמה, בנקוּדה הסתמית, אין כל ציוּר, ואוּלם ספירת הבינה מציירת כל הדברים שמן העוֹלם ועד העוֹלם. כמוּבן, בציוּר עליוֹן, אלהי, על דרך: ״שיער בעצמוֹ בכוֹח כל מה שיהיה בפוֹעל״. אבל חסרים עדיין בציוּר אלהי־עוֹלמי זה נשׂוּאי הדברים. המַחשבה האלהית שקוּעה עדיין רק בתוך הסתכלוּת־עצמה. מדרגה למטה הימנה: האלהוּת רואה את נשוּאי הדברים, היינוּ, האלהוּת רואה את כל הדברים כפי שהם מחוּצה לה. רואה היא דברים קבוּעים, מוּצקים, יסוֹדיים, וּמַחשבתה מתדבּקת וּמתקשרת בהם. ספירה זו היא ספירת הדעת.
216
רי״ז״דעת היא מלשון התקשרוּת״, אומרים החסידים. היינו, הדעת היא ההכּרה, הבהירוּת. כשיש לנוּ ציוּר שלם מאיזה נשוּא, אנוּ אומרים, שיודעים אנוּ את הדבר ההוּא. ספירת הדעת באלהוּת היא איפוא: המַחשבה האלהית משהיא רוֹאָה את כל הדברים שבנצח בתור נשוּאים, מציירת אותם לעצמה ציוּר שלם וגמוּר ורואה את כל הדברים בבהירוּת כפי שהם עומדים להיבּראות…
217
רי״חוהרי שרצונו של מקוֹם, במַהוּתוֹ הטמירה והפּנימית – ה״עתיק״, וּבמַהוּתוֹ החיצונית – ה״אריך״, ומחשבתו הקדוּמה (בכל שלושת גילוּייה: בחכמה הסתוּמה, בבינה הרחבה ובדעת הבהירה) קדמוּ לכל, וכשנתגלתה הספירה האחרונה של הספירות ה״שׂכליוֹת״, ספירת הדעת, כשנאצלוּ באופן זה ״שלש הראשונות״, החל עצם הבריאה: ״שבעת ימי הבניין״, שבע ה״מידוֹת״.
218
רי״טונגלה בראש כל המידות חסד האלהים (״עולם חסד ייבנה״). שהרי עוֹמק־עומקוֹ של הרצוֹן האלהי, כעומק־עומקו של כל רצון יוֹצר, הוּא עוֹנג היצירה. ומה הוּא עונג היצירה לפי עצם מַהוּתוֹ? – החפץ להשפּיע, להיטיב, לתת חיים. נוֹצר וצר צוּרה – ״דא חדא״. כשיש בחפץ־היוֹצר להשפּיע, ואין למי להשפּיע, הוּא צר צוּרה: היוצר יוצר לו צוּרה ומכניס בה את כל אהבתוֹ. ויש להתבּוֹנן בזה יוֹתר.
219
ר״כהעוֹלם נברא, לפי הזוֹהר, ״בגין דישתמדעון ליה״, כלומר, כדי שכל הכּוֹחוֹת האלהיים הגנוּזים וטמירים, סגוּרים ומסוּגרים בתוך עצמם, לא־נוֹדעים ולא־נגלים, כמו משוּקעים בתוך תרדמה עצוּמה, יֵצאוּ ממַחבוֹאָם הפּלאי, מן ה״אין״, אל ה״יש״, הנגלה; כדי שייבּראוּ עוֹלמוֹת עליוֹנים ותחתוֹנים, המַכּירים את כּוֹחוֹתיה של האלהוּת; כדי שהתרדמה תבוא לידי יקיצה ובהירוּת שביקיצה.
220
רכ״אהרעיוֹן הזה של הזוֹהר עמוק הוּא כתהוֹם. תוֹפס הוּא את תכליתה של אמנוּת העוֹלם. יודעים אנוּ על ידי זה בשביל מה הוֹציא האין־סוֹף את הכל מן ה״אַין״, אבל עדיין אָנוּ עוֹמדים ותוֹהים: וּמה היה הכל חסר לוּ היה נשאר תמיד באַיִן האלהי? וכי היה האין־סוֹף, ״שלימותא דכולא״, חסר דבר־מה בלי הוֹדעה, הוֹדאה והכּרה של נבראים?
221
רכ״בוהנה החסידים מַסבּירים רעיוֹן זה בתוֹספת דברים הלקוּחים מן האר״י ומגדולי ישראל אחרים: הכל נברא בחפץ הטוב להיטיב.
222
רכ״ג״תכלית בריאת העולם היא להיות (האלהים) מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב״.
223
רכ״ד״כללות כל ההנהגה הסוֹבבת עד תשלוּמה, וכן כללות כל הנמצאים, הוּא רק עניין אחד וסדר אחד שתיקן המַאציל, ית״ש, שתכליתוֹ היא ההטבה השלמה בכל מיני שלימוּת, ותנאי הסדר הזה הם: כל הבריות ומשפּטי הנהגתם״.
224
רכ״הכך אומר מפרשו של האר״י, רמ״ח לוצאטו,90קל״ח פתחי חכמה, פ״ז ופי״ב. ודעת לנבון נקל, כי ענין זה עצמו וסדר זה עצמו הוא הוא ספירת החסד – במידות. והוא הוּא גם העוֹנג הכמוּס ברצון האלהי (בסדר הספירות – עתּיק, ובסדר העולמות – אדם קדמוֹן). רצה היוצר לא רק לגלוֹת את כּוֹחוֹ וטובו, אלא שיהא מי שיחוּש את כל הטוֹב שבאלוה, ונאצלה האצילוּת הראשוֹנה.
225
רכ״וואוּלם – ״רצה האין סוף, ברוּך הוּא, להיות מיטיב הטבה שלמה, שלא תהיה אפילוּ בושת למקבלים אותה, ושיער לגַלות בפועל יחוּדו השלם, שאין שום מניעה נמצאת לפניו ולא שום חסרון; לכן שם ההנהגה הזאת, שהוא מנהיג בה, שבה תהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינוּ, במה שנתן בתחילה מקום לרע לעשות את שלו וּבסוף־הכל כל קלקוּל נתקן וכל רעה חוֹזרת לטובה ממש, והרי היחוּד מתגלה, שהוא עצמו תענוּגן של נשמות״.91שם, פ״ד.
226
רכ״זפירוּשו: רצה היוצר, שיחוּשוּ יצוּריו לא רק את הטוב ואת החסד ואת החנינה, כי אם גם את החופש, את העמידה ברשוּת עצמם, את האַשלָיה העוֹלמית, כי הם עצמם, במעשיהם הטוֹבים, בּוֹראים את הטוֹב; רצה מקוֹר הטוֹב, שכל היוצא ומסתעף ממנוּ יִראה עצמוֹ בתור מקוֹר, בתור מַשפּיע, ולא בתור מקבל הכל בחסד ובנדבה.
227
רכ״חאֵי־לזאת הוּשׂם גבוּל לחסד, שהיה הולך וּמתפּשט לאין־סוף, ונוצר הדין, השׂכר והעוֹנש, אפשרוּת הרע; אור האלהים כמו נסגר בתוך עצמו; נוצר ההסתּר, המחיצה, מגן ונרתיק לאוֹר השמש האלהית, באצילוּת העוֹלמוֹת אנוּ קוֹראים לפעוּלה זו – צמצוּם, ובאצילוּת הספירות אנו קוראים לה – גבוּרה (שמש ומגן הוָיה אלהים, – הויה – חסד; אלהים – גבוּרה, צמצוּם, שם אלהים לשם הוָיה – כנרתיק השמש לשמש).
228
רכ״טוככה יצא לראשוֹנה חסד מתפּשט לבלי קץ, ואחריו – הפכּוֹ: גבוּרה מצוּמצמת ומסותרת. ומזיווּג שני ההפכים יצאה המידה השלישית – תפאֶרת.
229
ר״לתפארת – הלא היא ההרמוֹניה, התכללוּתם של חסד וגבוּרה, הצבע הכּולל צבעים הפכּיים וּממַזגם, הקוֹל הכּוֹלל קוֹלוֹת הפכּיים וּמזווגם, המידה המתווכת וּממַצעת בין החסד המתפּשט בלי גבוּל, הטוב בלי גבוּל, לבין הדין בלי גבוּל, ובדרך כלל מידת התפארת היא אַמַת המידה בכל דבר, והיא היא מידת הרחמים והאמת.
230
רל״אודורשי רשומות אמרו: חסד זה אברהם (נדיבוּתוֹ של אברהם, טובו, חסדוֹ – ״חסד לאברהם״); גבוּרה – יצחק (״פּחד יצחק״); תפארת – יעקב (בחיר שבאבוֹת, ״תתן אמת ליעקב״), ו״האבות הן הן – המרכבה״. לפי שנשמות שלהן – החסד, הגבוּרה והתפארת – הן הן המידות האלהיוֹת, גילוּיי כוחות־אלוֹה.
231
רל״בנצח, הוֹד, יסוֹד – שלש מידוֹת אלוּ הבאות אחרי חסד, גבוּרה, תפאֶרת – הן בעצם הגמר של כל הספירוֹת. כשהרצוֹן, המַחשבה והמידה האלהית באים לידי החלטה, לידי הסכם לפעול, הרי זה – נצח. נצח – ניצוּח, חוֹזק, תוֹקף, קביעוּת הרצוֹן. כשהרצוֹן, המחשבה והמידות האלהיוֹת באים לידי ראיה והסתכּלוּת, שהכל נעשה יפה, כלומר, נעשה מה שצריך היה להיעשׂוֹת, הרי כאן – הוֹד.
232
רל״גהוֹד – הרי הוּא יוֹפי נגלה, וברמזי החסידים – הוֹד מלשוֹן הוֹדאה: הכוח האלהי מוֹדה לעצמוֹ כביכוֹל.
233
רל״דיסוֹד – הרי הוּא סיוּם הכל, התמַחשוּתוֹ של הכוח האלהי, הריאליוּת, ואוּלם לא הריאליוּת הנגלה לעיני בּשׂר, כי אם הריאַליוּת האלהית, הרוּחנית, העוֹלמית.
234
רל״המַלכות – הספירה האחרוֹנה – הרי היא הכל ולא־כלוּם, לא־כלוּם – והכל. מַלכוּת – הרי היא ההתגלוּת הגמוּרה של כל הכוחות האלהיים, התגלוּת אל האדם המַכּיר. רואֶה האָדם את הרצוֹנוֹת האלהיים, את המַחשבוֹת והמידות האלהיוֹת, כפי שהן נגלות בבריאה, ומרגיש הוּא שגם הם אינם הכל, שמבעד לכל אלה הכוחות האלהיים נמצא אותו טמיר ונעלם שאין לו שם, שאין לו רמז, שלא נרמז אף בקוצו של יוד (משם הוי״ה), שהוּא לא רק מעל למחשבת אנוֹש היותר טמירה, כי אם גם מעל לכל מחשבה שבעולם־האצילוּת, גם מעל לאותה מחשבה, אותו האור, ש״גם אדם קדמון, אף על גב דאיהו אוֹר צח וּמצוּחצח – אוּכם (חוֹשך) איהו לגַביה״. האדם רוֹאֶה את סדר הכוחות האלהיים וּמַרגיש בהרגשה סתוּמה וּכמוּסה גם את הנעלם־מכּל־נעלם (ידיעת המציאוּת שלו, אך לא ידיעת המַהוּת) – וכיצד? הכל על ידי מידת המַלכוּת, על ידי כוח הגילוּי שבבריאה, על ידי ההוֹפעה, על ידי המראה, החזיוֹן, הפּעוּלה הנגלית.
235
רל״ומלכוּת – הרי היא סוף מעשה במַחשבה תחילה. ״כתר עליון אִיהוּ כּתר מַלכוּת, ועליה אומר: מַגיד מראשית אחרית״. כלומר: סוֹפן של ספירות נעוּץ בתחילתן. ההתגלוּת האחרונה – מַלכוּת – היא היא גם ראשיתן היותר עמוּקה. פּנימיוּתוֹ של כתר עליון הלא היא – עוֹנג היצירה. עוֹנג היצירה – הלא הוּא החפץ לגלות את הכוחות. כשהיה אותו העוֹנג בחביוֹנוֹ הטמיר היה – כתר; כשבא לידי התגלוּתוֹ החיצוֹנית האחרונה היא הוּא – מַלכוּת. הרגשת היש האלהי הרי הוּא ה״חפץ למשוֹל״ שלו. וכשרואה האלהוּת סוף מעשה במַחשבה תחילה, הרי לפניך – כתר מַלכוּת.
236
רל״זמַלכוּת – לפי שהיא גילוּי המחשבה הכמוּסה – קוֹראים לה ״מַאמר״ ו״דיבוּר״ ו״דבר״, על שם שדיבוּרוֹ של אדם מגלה את המחשבה הכמוּסה שלו. ולפי שהיא היא הנגלה לבני אדם ועל ידה הוּא רואה וּמַרגיש הכל – הרי היא השכינה של בני אדם (שכינתא תתאה, רחל). ולפי שסוף סוף אינה אלא התגלוּת מה שלמַעלה הימנה, והרי היא, לפי זה, רק מקבלת השפּעה ולא משפּיעה (לפי שכל מה שהיא מראה ומגלה לא את עצמה היא מגלה, כי אם את המקור הסתוּם והנעלם), קוראים לה – אספּקלריא דלא נהרא, סיהרא דלית לה מגַרמה כלום (הלבנה שאין לה אוֹר משל עצמה והיא מקבלת אור מן השמש), ועולמתא שפירתּא דלית לה עיינין…
237
רל״חוהרי לפניך כללותן של עשר הספירות,92הספירות הן עשר, אעפ״י שבצירוּף הכתר הן י״א, לפי שלפעמים אין אנוּ מונים את ה״כתר״ במנין הספירות, שהוּא מעל לספירות, ולפעמים אין אנו מונים את הדעת במנין הספירות, לפי שהיא רק התגלוּת וקביעוּת של חכמה וּבינה. הקשוּרות באלוה כשלהבת הקשוּרה בגחלת. מקורן מ״סתימא דכל סתימין״, והנהגת כל העוֹלמוֹת היא בהן ובצירוּפיהן (כל ספירה מיוּחדת כלוּלה מחברותיה והרי כל ספירה כלוּלה מעשר) וצירוּפי צירוּפיהן (כל מיני הבחינות והמדרגות של הספירות בהשתלשלוּתן מעולם לעולם ובפרטי התגלוּת שלהן). צירוּפי צירוּפיהן ופרטי פּרטיהן של הספירות הרי הם – שמותיו של הקדוש ברוך הוא: צירוּפי הכוחות בעולמות וצירוּפי האותיות שבתורה. ואוּלם כּלָלוּתן נרמזת בד' אוֹתיוֹת הוָיה: י' – נקוּדה סתוּמה, צמצוּם, חכמה; ה' – התפּשטוּת נהר, בינה; ו' – שש המידות: חסד, גבוּרה, תפארת, נצח, הוֹד, יסוֹד (בראשי תיבות: חג״ת, נה״י), וגם מפּני שתמוּנת ו' היא נקוּדה וקו, נביעה מן המקוֹר, המשכה מלמעלה למטה; ה' אחרונה – התפּשטוּת אחרונה: מַלכוּת.
238
רל״טעשׂר ספירות הרי הן בנפש – עשרת כּוֹחוֹת הנפש, ובכללוּת העולמות עשרה כוחות אלהיים, שבאלוה הם תלוּיים והם בידו כגרזן ביד החוצב. ולפי שכּוֹחוֹת אלה שבנפש ובכללות העוֹלמוֹת נערכים אלה מוּל אלה, מכנים את הספירות שבעולמות על שם הכוחות שבנפש, ולפי שהגילוּי היותר־מוּחָש של הנפש הוּא הגוּף (הגוּף הוּא, לפי הקבלה – לבוּש של הנשמה) והדבר היותר מוּחש הוּא יותר קרוב לתפיסת אנוֹש ויותר טוב לשׂבּר בו את האוֹזן, לפיכך מכנים את הספירוֹת על־פּי אברי־גוּף האָדם בסדר זה:
239
ר״מחכמה – מוֹח; בינה – לב; חסד – יד ימין; גבוּרה – יד שׂמאל; תפארת – גוּף; נצח והוֹד – שני שוֹקים; יסוֹד – ״סיומא דגוּפא, אוֹת ברית קוֹדש״; מַלכוּת – פה (הגילוּי, הדיבּוּר, המאמר), ״תוֹרה שבעל פּה קרינן לה״. ובשעה שהמלכוּת דבוּקה בספירה, המשפּיעה בה, קוראים לה: עטרה שעל הברית.
240
רמ״אולפי עמוּקוֹתיו של האר״י: מאחר שהגוּף הוּא לבוּש לנפש, הרי מן ההכרח, שכל מה שבגוּף הוּא גם בנפש, אך באופן רוּחני, ואם כן, איפוא, יש בנפש, מלבד עשרת הכוחות הראשיים, שאפשר לכל אחד להשׂיגם מתוך הסתכּלוּת־בעצמו, גם פּרטי אברים, ובדרך כלל – רמ״ח אברים ושס״ה גידים רוּחניים דקים; ומאחר שכלָלות העוֹלמוֹת נערכת נגד נפשו של אדם וכוחותיה, הרי מן ההכרח, שיש בכל עולם ועולם, בכל ספירה וספירה, בכל מידה ומידה, פּרצוּף שלם של אדם, כלומר: תרי״ג מיני המשכוֹת דקות מן הדקות.
241
רמ״בכי על כן מסדר האר״י את הספירות בסדר פרצוּפים. ספירת החכמה, למשל, היא לא רק הופעה ידוּעה בנפש ובכללות העולמוֹת, כי אם גם פּרצוּף שלם, קוֹמה שלמה, בעלת אברים אציליים, רוּחניים שברוּחניים, הנערכים אלה לעומת אלה כאברי הגוּף.
242
רמ״גוזה סדר הפרצוּפים: הפּרצוּף הראשון – אריך אנפּין (או בקיצוּר: אריך), הכלָלות הראשונה, חיצוֹניוּתו של הרצוֹן האלהי (בניגוּד לפנימיוּתוֹ, שהוא: עתיק), הכתר עם כל הכוחות האלהים הכלליים הכמוּסים בו (כתר – תר״ך עמודי אור, תרי״ג מצוות, ושבע מצווֹת דרבנן).
243
רמ״דהפּרצוּף השני – אַבּא. כלומר: אבי העוֹלם, החכמה העליוֹנה, המַשפּיעה, עם כל הכוחות הכּלוּלים בה.
244
רמ״ההפּרצוּף השלישי – אימא. כלומר: הבּינה, ההתפּשטוּת העליונה, הספירה המקבּלת על כל פּרטי כּוחוֹתיה.
245
רמ״והפּרצוּף הרביעי – זעיר אַנפּין, כלומר: כללות המידוֹת האלהיוֹת. כל שש המידוֹת: חסד, גבוּרה, תפאֶרת, נצח, הוֹד, יסוֹד.
246
רמ״זולפי שעיקר בניין העוֹלמוֹת הוּא על ידי המידוֹת (ששת ימי הבניין, ששה קצוות) הרי כללותן נערכת נגד הכללות הראשוֹנה, נגד הכתר, כ״זעיר אנפּין״ נגד ״אריך אנפּין״, כלומר: כעולם קטן נגד עולם גדול.
247
רמ״חהפּרצוּף החמישי – נוקבע דזעיר. הלא היא מידת המלכוּת, שהיא מקבלת מכל המידות וממה שמעל למידות וּמגַרמה לית לה (מעצמה אין לה) כלוּם.93ורמזי שם הויה על פי סדרו של האר״י הם איפוא: קוצו של יוד – אריך; יוד – אבא; הא – אימא; ואו – זעיר; הא אחרונה – נוקבא דזעיר.
248
רמ״טולפיכך יש עליה לה, לנוקבא דזעיר, רק כשהיא דבוּקה עם המשפּיע בה, עם ה״זעיר״, כלומר: עם המידות העליוֹנוֹת.
249
ר״נואז, בשעה ש״זעיר״ ו״נוקביה״ הם ביחודא שלים (יחוּד שלם), כשהגילוּי החיצוֹני של העולמות דבוק במקוֹרוֹ הפּנימי האלהי, הרי כאן יחוּד המַלכוּת עם דוֹדהּ (יחוּד המַלכות עם ״זעיר״ או יחוד קודשא בריך הוּא ושכינתיה (קודשא בריך הוא בקבלה בחינת זעיר).94ולפעמים מכנים בשם ״זעיר״, או בשם ״קודשא בריך הוא״, רק מידת תפארת לבדה, ולפי שהיא כוללת את כל המידות בהיותה אַמַת–המידה של הכל.
250
רנ״אומאחר שבכל המידות שוֹפעים המוֹחין האלהיים, הרי נעשה, בעת יחוּד־השכינה, יחודם של כל הכוחות האלהיים בסוד יחוד שם יה ב״וה״, דהיינוּ: יחוד של חכמה ובינה, או אבא ואימא, (שעליהם רומזות האותיות יה) בזעיר ונוקביה (שעליהם רומזות האותיות וה). ועל ידי מה? ״על ידי ההוּא טמיר ונעלם״, – על ידי האין, הפּלא האלהי, השוֹפע בהם.95זהו הפירוש האמתי של הנאמר לפני עשיית כל מצוה: ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ליחדא שם י״ה בו״ה, ביחודה שלים על ידי ההוא טמיר ונעלם״, וכו'.
251
רנ״בואוּלם לא תמיד דבוּקה המַלכוּת בדוֹדה. יש אשר הגילוּי החיצוֹני של העוֹלמות נעשה לדבר בפני עצמו, ליש בפני עצמו, – לנפרד מאת השורש העליון האלהי שהרי כל עיקרם של הצמצוּם ושבירת־הכלים לא בא אלא כדי שיהיה אותו הפּירוּד אפשרי (והאָדם, במַחשבתוֹ, בדיבוּרוֹ וּבמעשׂהוּ, יאַחד את הנפרדים), והרי שעיקרה של גלוּת השכינה מתהווה עוד בשעת עצם התהליך של הבּריאָה, ואחרי כן גלתה השכינה (מַלכוּת) גלוּת אחרי גלוּת: על ידי עץ־הדעת, על ידי כל חטאי האדם, על ידי חטאוֹ של ישראל וגלוּתוֹ. היא גוֹלה, איפוא, בכל עת ועת, בכל פּרט ופרט, בכל מעשה קטן או גדול, בכל הרחקה שמרחיקין את העולם (את הטבע, את החיצוֹניוּת) מן השוֹרש הנעלם, הכּמוּס.
252
רנ״גוּבשעה שהשכינה רחוֹקה מדוֹדה, מחַיה היא את כל מיני הקליפּוֹת ונוֹתנת מקום לגבוּרוֹ, לפחדים וגם לכל רע גמוּר, טבעי וּמוּסרי. האָדם וכל החי נאחזים אז בסבך הסיבות והמסוֹבבים הטבעיים, המניחים מקום לרשע לבלוֹע את הצדיק ממנו. ״כדגים שנאחָזים במצוֹדה רעה וכצפּרים האחוזות בפח כּהם יוקשים בני האדם״.
253
רנ״דלפיכך אין דרך אחרת ואין עצה אחרת לאדם, הרוצה להינצל מן המצוּדה הרעה של ההכרח החיצוֹני, כי אם להשיב את המלכוּת אל דודה, להשיב את הגילוּי החיצוֹני ואת שלשלת הסיבות והמסוֹבבים אל המידות האלהיוֹת – על ידי מחשבה, דיבוּר ומעשה קדושים וטהורים. בשעה שבא גילוּי האלהוּת מיד בטלה כל אותה האילוּזיה, שקוראים לה ״טבע״, והאָדם חוֹסה באלהים צוּרוֹ וּמשׂגבוֹ, המרוֹממוֹ וּמַאדירוֹ על כל מקרה וסיבה.
254
רנ״הואוּלם גם זה הוּא רק יחוּד, כלומר: עליית הרע, אבל אין בזה עוד המתּקת הרע בשורשוֹ, אין בזה עוד רע שנעשה טוב גמור לפי ששב למקוֹרוֹ. המעשה האחרון נעשה לא על ידי מה שמשיבין את המלכוּת אל דודה (יחוּד זעיר אַנפּין ונוּקביה), כי אם על ידי מה שמשיבים את הגבוּרוֹת, את הרע, שמקוֹרוֹ במידת הגבוּרה, בצמצוּם וּבריחוּק המַלכוּת משוֹרשה, אל השוֹרש היותר גבוֹה – אל ספירת הבּינה.
255
רנ״וושלוש גבוּרוֹת הן: א) עצם ספירת הגבוּרה; ב) שורש הגבוּרה בספירת בינה (בינה – ״דמינה דינין מתערין״), וזהו לפי שהבּינה, ברחבוּתה והתפּשטוּתה הכללית, אעפ״י שהיא מצד עצמה כוּלה טוב, מכל מקום יש בה גם שורש הגבוּרוֹת העתידות להופיע, מאַחר שהיא כּוֹללת וּמַקפת את הכל. ג) הגבורה לפי שורשהּ במלכוּת; לפי שהמלכות מחַיה את הכּל, גם את הרע, את הקליפּוֹת (בסוֹד: ומלכוּתוֹ בכל משלה); ולפי שהמלכוּת נוֹשׂאת בתוֹכה אפשרוּת הפּירוּד וההתרחקוּת מן השוֹרש.
256
רנ״זוּבכן, יש להשיב את הגבוּרוֹת, כלומר: את הרעות אל שוֹרשן, אל ספירת הבּינה, שהיא המקוֹר היותר גבוה של הגבוּרוֹת, ושם הן בטלות ממילא, לפי שהבּינה מצד עצמה, בעיקר מַהוּתה, אין בה כל רע. צריך האדם להשתקע בבינה האלהית, ובהיותו שקוּע בה לא יראה כל רע ויתקדש ויקדש הכּל עמוֹ.
257
רנ״חוּמאחר שהחסידים מַאמינים, כי כל האותיות של לשוֹן־הקוֹדש, ומה גם כל השמות הקדושים, אינם הסכמיים, אלא נצחיים, אלהיים; מאחר שהם מַאמינים, שהאותיות הן הרמז המדוּיק של הכוחות הטמירים, והמבטא שלהן (כשהוּא בקדוּשה ובטהרה) הוּא הגילוּי היותר משׂגב שלהן, – הרי הם מַאמינים, שהמתקת הדינים בשוֹרשם נעשית לא רק על ידי מַחשבה אצילית גבוֹהה גרידא, כי אם גם על ידי צירוּפי־אוֹתיוֹת ושמות.
258
רנ״טכשחפץ אדם להינצל מרעה עליו לכוון בכל לבּוֹ – על פּי הבעש״ט ותלמידיו – יחוּד הוָיה ואדני, לפי ששם הויה בכללוּת מוֹרה על ז״א (זעיר אנפּין) ושם ״אדני״ מוֹרה על נוקבא דז״א (על שכינה, דיבוּר – אדני שפתי תפתח). עליו לשלב שם הויה באדני בשם אחד: יאדנוהי, או שימתּק שם אלהים בשם הויה. ״דהיינו: אלהים בגימטריא פ״ו וגם מ״ם ה״א גימטריא פ״ו, וימתיק המילוי של מה (שם מ״ה במלואו הוא יוד הא ואו הא) שהוּא גימטריא מ״א, וישאר מ״ה לבד, שהוּא שם הויה במילוא אלפין; אח״כ ימתיק המילוּי שבגימטריא י״ט באותיות השורשיים, ונשאר אותיות הויה, שהוּא רחמים גמוּרים. –
259
ר״סוזהוּ שאמר: לישוּעתך קויתי, הוָיה, – דעיקר הישוּעה כמו ״יִקווּ המים״: שייקווּ הכּל בשם הוָיה.96עיין ״גנזי יוסף״, פּרשת ויחי, ובליקוּטים שם (עיין ״צפנת פּענח״ במקומות רבים). ועוד לחסידים מיני המתקוֹת רבּוֹת בצירוּפי שמוֹת, ולא ראיתי לכותבן כוּלן.
260
רס״אויש עוד דרך אחת בהמתקה:
261
רס״ב״השם יתברך יודע מה שעתיד להיות ויודע שהצדיקים יתפּללוּ אליו, ואפילוּ אם יודע השי״ת שלא יתפּללוּ אליו לבטל את הגזירה – מכל מקום השי״ת עושה את שלו. בשעה שגוזר השי״ת את הגזירה אינו אומר רק ראשי תיבות, צירוּפי אותיות, כדי, כשיתפּללוּ הצדיקים לבטל הגזירה, יהיוּ הצירוּף וראשי־התיבות לטובה״.97רבי ייבי, בחידושי תהלים י״ח.
262
רס״גכל הצרות, כל הרעוֹת והגזירות, הדינים והגבוּרוֹת, הם כוחות מעורבבים, אותיות שווֹת, שאפשר לצרף מהן כל צירוּף שבעולם, ו״כשהצדיק עושה צירוּפים טובים מאותיות הגזר־דין, נהפּך הדבר לטובה״.98״תשואות חן״, לקוּטים לפרשת ויצא.
263
רס״דלפנינוּ שני דרכים כלליים בהמתקת הדינים: יחוּד המלכוּת עם דוֹדה (ז״א, קב״ה), והמתקת הגבוּרוֹת בשוֹרשן – הבּינה.
264
רס״הואוּלם יש דרך אחרת, שלישית, והיא גבוֹהה מן הראשונות: אדם מַעלה את הגבוּרוֹת לא רק אל הבּינה, כי אם גם אל שוֹרש כל שוֹרש, אל האַין האלהי, אל הרצוֹן האלהי.
265
רס״ו״השכינה, שנקראת סוף דבר, שנתפּשט עד סוף המַדרגוֹת בסוֹד: וּמלכוּתוֹ בכל משלה, לכן רגליה יוֹרדוֹת מות, ובידיעה זו של נעוּץ סופן בתחילתן״ (הוּא) מקשר מלכוּת – אני, שהוּא סוף כל המדרגות, אל הראש, סוֹד אַין. אין – אוֹתיוֹת אני, בסוֹד: אני ראשון ואני אחרוֹן, ובזה מבטל גזירוֹת רעות, שנתפּרדוּ כל פּוֹעלי און״.99״צפנת פּענח״, ועוד ועוד.
266
רס״ז״האוֹתיוֹת הן צמצוּמים, וכשמַעלה מצמצוּם לאין־סוֹף – נמתקין הדינין, ויקשר הכּל במַחשבה, שהוּא יחוּד הדיבוּר למַחשבה, וכל צרכי התפילה והחסרוֹן שלו נפעלים ונתמלאים על ידי ההשתּנוּת מחסרוֹן למילוּי השאלה וממר למתוֹק (ילמַד מהדבוֹרה, שמהפכת העשׂב בפיה לדבש מתוֹק. כל שכּן האָדם על ידי תפילתוֹ). למשל, האָדם, הרוֹצה ליסע מחוץ לארץ, כדי לדוּר בארץ ישראל, הרצוֹן שלוֹ עתה היא הנסיעה, והרצוֹן האמתי, שהוּא הרצוֹן של הרצוֹן, הוּא – לדוּר בארץ ישראל. כן השי״ת ברא את העוֹלם ברצוֹנו, ורצוֹן אמתי שלו היה, כדי שיהיוּ נבראים בני ישראל, שיהיה לו, יתבּרך, תענוּג מעבודתם, וזה נקרא: רעוא דרעוין, פּירוּש: הרצוֹן של הרצוֹן. וכן, כשיש, חס ושלום, יסורין וגזירות קשות על ישראל – הם גם מרצון הויה, כדי שעל ידי זה יעשו תשוּבה ויעלוּ למַדרגה יותר עליוֹנה, וכו'. וזה (כלומר: הרצוֹן האחרוֹן, העיקרי, רצון התשוּבה) נקרא גם כן הרצון של הרצון, שהוּא רעוא דרעוין, וזוהי המתּקת הדינים בשוֹרשם״…100״אור הגנוּז״, פּ' בשלח.
267
רס״חנכתב בשנת תר״ע (1910).
268