בפרדס החסידות והקבלה, יסודות החסידות ח׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, The Foundations of Chasidut 8
א׳ח. המתקת הדינים בשורשם
כמעשׂה העלָאת ניצוֹצוֹת וכמעשה העלאת מחשבות זרות וכמעשה העלאת המידוֹת, כך מעשה המתּקת הדינים.
כמעשׂה העלָאת ניצוֹצוֹת וכמעשה העלאת מחשבות זרות וכמעשה העלאת המידוֹת, כך מעשה המתּקת הדינים.
1
ב׳עיקר עלייתם ובירוּרם של דברים אלה הוּא במחשבה. בשעה שבאה המַחשבה הקדוֹשה והטהוֹרה של ה' אחד, מיד שבים כל ניצוֹצוֹת הקדוּשה, שנפלוּ לתוך הקליפּוֹת, אל מקוֹרם – וּמתעלה וּמתקדש המעשה אשר ייעשה. וכן כל המַחשבוֹת האלהיוֹת, שבּרבוֹת הצמצוּמים וּמיני ההשתלשלוּת, ההרחקוֹת, הניגוּדים והפּירוּדים היוּ לזרוֹת, טמאוֹת ואסוּרוֹת, שבוֹת אז אל מקוֹרן, וּמתעלה וּמתקדשת כל המַחשבה אשר תיחשב. אזי שבוֹת כל המידוֹת האלהיוֹת, שירדוּ מַטה מטה, אל מקוֹרן, וּמתעלה וּמתקדש האדם הפּנימי, ונבנית הקוֹמה השלמה של האלהוּת; אזי בטלים כל היסוּרים והדינים הקשים, כל המַחלוֹת הקשוֹת והעוֹנשים הנוֹראים, כל המלחמוֹת, ההריגוֹת והרציחוֹת, כל האֵימוֹת והפּחדים, כל המעשים והמראות המציקים לו לאדם וממררים את חייו. כל אלה בטלים ומבוּטלים בטוב המוּחלט. מתעלה וּמתקדש האדם העליוֹן, הבן־חוֹרין שבאדם, ״הצדיק״ הגמוּר שבאדם, שרק עוֹז וחדוה במקומו, ו״צווחין אף עקתין – בטלין ושביתין״, ועולים כל העולמות למעלה, למעלה, ונעשית מן המצוּקה העולמית חדוה אין־סוֹפית של ההוויה.
2
ג׳ולפיכך ״אין הדינים נמתקים אלא בשוֹרשם״. אין הדינים נמתקים אלא כשמחבּרים את הגבוּרות אל שורשן – הבּינה.
3
ד׳וּבלשוֹן הבּעש״ט: ״כשמתחבּרים ״יִראָה״ עם ״נוֹרא״, אזי מתפּרדים כל פּוֹעלי־אָון״.87״כתר שם טוב״.
4
ה׳ובמקום אחר: ״כל הצרות שבעולם נמשכות מן המלכוּת כשאינה ביחד עם דוֹדהּ״.88״צפנת פּענח״, פּרשת וארא ועוד.
5
ו׳דברים אלוּ פּירוּשם כך הוּא:89אי אפשר להבין עניין המתקת הדינים על בוריו טרם ידע הקורא סדרן של ספירות ומהוּתן: לפיכך הבאתי בזה סדרן של ספירות ומהוּתן, לפי סופרים וספרים ולפי השגתי אני, ומתוך זה יבין הקורא כמה דברים מן הפרקים הקודמים ביתר בהירות.
6
ז׳״בּריש הורמנתא דמַלכּא״, כשעלה ברצוֹן הקדוּם האלהי (ב״כתר״, קוצו של יוד), – בנקוּדה הטמירה שבטמירות שלו, בבחינת האַין שבו, בעונג היצירה הנעלם ומופלא שבו (״עתיק יומין״), – לברוֹא את העוֹלמות, וּכשנגלה אחר־כך אותו האַין, כלומר: כשירד הרצון הקדוּם האלהי מפּנימיתוֹ לחיצוֹניוּתוֹ (מ״עתיק יומין״ ל״אריך־אַנפּין״ או פּרצוּף אריך), האציל ה״כתר״ את ה״חכמה״, כלומר: נולדה המחשבה הראשונה, הסתוּמה, המקוֹרית, הכללית, (חָכמה – כּחַ-מה, נקוּדה סתמית, בחינת גוֹלם שאפשר לעשות ממנוּ כל מיני כלים). אחר כך האצילה ה״חכמה״ את ה״בּינה״, כלומר: החכמה הכּללית־הסתוּמה נתרחבה, נתפּרשה, נתבּררה ונתפרטה לפרטים רבים אין קץ. מַעיין החיים היה לנהר שאינוֹ פּוֹסק (״רחוֹבוֹת הנהר״), שכינתא עילאָה, לאה. מַעיין זה של החכמה האלהית נוֹבע תמיד והנהר שוֹטף, מתרחב וּמתפּשט תמיד. אי אפשר לו לנהר בלא המַעיין השוֹפע בו. ה״חכמה״ וה״בּינה״ הן איפוא ״תרין רעין דלא מתפּרשין״ (שני רעים שאינם נפרדים).
7
ח׳ואוּלם עדיין אָנוּ עוֹמדים בנוֹשׂא, עדיין אנוּ עסוּקים באלהוּת, כפי שהיא מציירת כל מה שעתיד להיוולד בתוך עצמה, במלים אחרוֹת: האלהוּת כפי שהיא יוֹדעת וּמַכּרת את עצמה ורק את עצמה. ספירת הבינה כשם שהיא מַסבּרת, מַרחבת, מַעמקת וּמפרטת את ספירת החכמה, היא גם מציירת את הכל; בספירת החכמה, בנקוּדה הסתמית, אין כל ציוּר, ואוּלם ספירת הבינה מציירת כל הדברים שמן העוֹלם ועד העוֹלם. כמוּבן, בציוּר עליוֹן, אלהי, על דרך: ״שיער בעצמוֹ בכוֹח כל מה שיהיה בפוֹעל״. אבל חסרים עדיין בציוּר אלהי־עוֹלמי זה נשׂוּאי הדברים. המַחשבה האלהית שקוּעה עדיין רק בתוך הסתכלוּת־עצמה. מדרגה למטה הימנה: האלהוּת רואה את נשוּאי הדברים, היינוּ, האלהוּת רואה את כל הדברים כפי שהם מחוּצה לה. רואה היא דברים קבוּעים, מוּצקים, יסוֹדיים, וּמַחשבתה מתדבּקת וּמתקשרת בהם. ספירה זו היא ספירת הדעת.
8
ט׳״דעת היא מלשון התקשרוּת״, אומרים החסידים. היינו, הדעת היא ההכּרה, הבהירוּת. כשיש לנוּ ציוּר שלם מאיזה נשוּא, אנוּ אומרים, שיודעים אנוּ את הדבר ההוּא. ספירת הדעת באלהוּת היא איפוא: המַחשבה האלהית משהיא רוֹאָה את כל הדברים שבנצח בתור נשוּאים, מציירת אותם לעצמה ציוּר שלם וגמוּר ורואה את כל הדברים בבהירוּת כפי שהם עומדים להיבּראות…
9
י׳והרי שרצונו של מקוֹם, במַהוּתוֹ הטמירה והפּנימית – ה״עתיק״, וּבמַהוּתוֹ החיצונית – ה״אריך״, ומחשבתו הקדוּמה (בכל שלושת גילוּייה: בחכמה הסתוּמה, בבינה הרחבה ובדעת הבהירה) קדמוּ לכל, וכשנתגלתה הספירה האחרונה של הספירות ה״שׂכליוֹת״, ספירת הדעת, כשנאצלוּ באופן זה ״שלש הראשונות״, החל עצם הבריאה: ״שבעת ימי הבניין״, שבע ה״מידוֹת״.
10
י״אונגלה בראש כל המידות חסד האלהים (״עולם חסד ייבנה״). שהרי עוֹמק־עומקוֹ של הרצוֹן האלהי, כעומק־עומקו של כל רצון יוֹצר, הוּא עוֹנג היצירה. ומה הוּא עונג היצירה לפי עצם מַהוּתוֹ? – החפץ להשפּיע, להיטיב, לתת חיים. נוֹצר וצר צוּרה – ״דא חדא״. כשיש בחפץ־היוֹצר להשפּיע, ואין למי להשפּיע, הוּא צר צוּרה: היוצר יוצר לו צוּרה ומכניס בה את כל אהבתוֹ. ויש להתבּוֹנן בזה יוֹתר.
11
י״בהעוֹלם נברא, לפי הזוֹהר, ״בגין דישתמדעון ליה״, כלומר, כדי שכל הכּוֹחוֹת האלהיים הגנוּזים וטמירים, סגוּרים ומסוּגרים בתוך עצמם, לא־נוֹדעים ולא־נגלים, כמו משוּקעים בתוך תרדמה עצוּמה, יֵצאוּ ממַחבוֹאָם הפּלאי, מן ה״אין״, אל ה״יש״, הנגלה; כדי שייבּראוּ עוֹלמוֹת עליוֹנים ותחתוֹנים, המַכּירים את כּוֹחוֹתיה של האלהוּת; כדי שהתרדמה תבוא לידי יקיצה ובהירוּת שביקיצה.
12
י״גהרעיוֹן הזה של הזוֹהר עמוק הוּא כתהוֹם. תוֹפס הוּא את תכליתה של אמנוּת העוֹלם. יודעים אנוּ על ידי זה בשביל מה הוֹציא האין־סוֹף את הכל מן ה״אַין״, אבל עדיין אָנוּ עוֹמדים ותוֹהים: וּמה היה הכל חסר לוּ היה נשאר תמיד באַיִן האלהי? וכי היה האין־סוֹף, ״שלימותא דכולא״, חסר דבר־מה בלי הוֹדעה, הוֹדאה והכּרה של נבראים?
13
י״דוהנה החסידים מַסבּירים רעיוֹן זה בתוֹספת דברים הלקוּחים מן האר״י ומגדולי ישראל אחרים: הכל נברא בחפץ הטוב להיטיב.
14
ט״ו״תכלית בריאת העולם היא להיות (האלהים) מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב״.
15
ט״ז״כללות כל ההנהגה הסוֹבבת עד תשלוּמה, וכן כללות כל הנמצאים, הוּא רק עניין אחד וסדר אחד שתיקן המַאציל, ית״ש, שתכליתוֹ היא ההטבה השלמה בכל מיני שלימוּת, ותנאי הסדר הזה הם: כל הבריות ומשפּטי הנהגתם״.
16
י״זכך אומר מפרשו של האר״י, רמ״ח לוצאטו,90קל״ח פתחי חכמה, פ״ז ופי״ב. ודעת לנבון נקל, כי ענין זה עצמו וסדר זה עצמו הוא הוא ספירת החסד – במידות. והוא הוּא גם העוֹנג הכמוּס ברצון האלהי (בסדר הספירות – עתּיק, ובסדר העולמות – אדם קדמוֹן). רצה היוצר לא רק לגלוֹת את כּוֹחוֹ וטובו, אלא שיהא מי שיחוּש את כל הטוֹב שבאלוה, ונאצלה האצילוּת הראשוֹנה.
17
י״חואוּלם – ״רצה האין סוף, ברוּך הוּא, להיות מיטיב הטבה שלמה, שלא תהיה אפילוּ בושת למקבלים אותה, ושיער לגַלות בפועל יחוּדו השלם, שאין שום מניעה נמצאת לפניו ולא שום חסרון; לכן שם ההנהגה הזאת, שהוא מנהיג בה, שבה תהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינוּ, במה שנתן בתחילה מקום לרע לעשות את שלו וּבסוף־הכל כל קלקוּל נתקן וכל רעה חוֹזרת לטובה ממש, והרי היחוּד מתגלה, שהוא עצמו תענוּגן של נשמות״.91שם, פ״ד.
18
י״טפירוּשו: רצה היוצר, שיחוּשוּ יצוּריו לא רק את הטוב ואת החסד ואת החנינה, כי אם גם את החופש, את העמידה ברשוּת עצמם, את האַשלָיה העוֹלמית, כי הם עצמם, במעשיהם הטוֹבים, בּוֹראים את הטוֹב; רצה מקוֹר הטוֹב, שכל היוצא ומסתעף ממנוּ יִראה עצמוֹ בתור מקוֹר, בתור מַשפּיע, ולא בתור מקבל הכל בחסד ובנדבה.
19
כ׳אֵי־לזאת הוּשׂם גבוּל לחסד, שהיה הולך וּמתפּשט לאין־סוף, ונוצר הדין, השׂכר והעוֹנש, אפשרוּת הרע; אור האלהים כמו נסגר בתוך עצמו; נוצר ההסתּר, המחיצה, מגן ונרתיק לאוֹר השמש האלהית, באצילוּת העוֹלמוֹת אנוּ קוֹראים לפעוּלה זו – צמצוּם, ובאצילוּת הספירות אנו קוראים לה – גבוּרה (שמש ומגן הוָיה אלהים, – הויה – חסד; אלהים – גבוּרה, צמצוּם, שם אלהים לשם הוָיה – כנרתיק השמש לשמש).
20
כ״אוככה יצא לראשוֹנה חסד מתפּשט לבלי קץ, ואחריו – הפכּוֹ: גבוּרה מצוּמצמת ומסותרת. ומזיווּג שני ההפכים יצאה המידה השלישית – תפאֶרת.
21
כ״בתפארת – הלא היא ההרמוֹניה, התכללוּתם של חסד וגבוּרה, הצבע הכּולל צבעים הפכּיים וּממַזגם, הקוֹל הכּוֹלל קוֹלוֹת הפכּיים וּמזווגם, המידה המתווכת וּממַצעת בין החסד המתפּשט בלי גבוּל, הטוב בלי גבוּל, לבין הדין בלי גבוּל, ובדרך כלל מידת התפארת היא אַמַת המידה בכל דבר, והיא היא מידת הרחמים והאמת.
22
כ״גודורשי רשומות אמרו: חסד זה אברהם (נדיבוּתוֹ של אברהם, טובו, חסדוֹ – ״חסד לאברהם״); גבוּרה – יצחק (״פּחד יצחק״); תפארת – יעקב (בחיר שבאבוֹת, ״תתן אמת ליעקב״), ו״האבות הן הן – המרכבה״. לפי שנשמות שלהן – החסד, הגבוּרה והתפארת – הן הן המידות האלהיוֹת, גילוּיי כוחות־אלוֹה.
23
כ״דנצח, הוֹד, יסוֹד – שלש מידוֹת אלוּ הבאות אחרי חסד, גבוּרה, תפאֶרת – הן בעצם הגמר של כל הספירוֹת. כשהרצוֹן, המַחשבה והמידה האלהית באים לידי החלטה, לידי הסכם לפעול, הרי זה – נצח. נצח – ניצוּח, חוֹזק, תוֹקף, קביעוּת הרצוֹן. כשהרצוֹן, המחשבה והמידות האלהיוֹת באים לידי ראיה והסתכּלוּת, שהכל נעשה יפה, כלומר, נעשה מה שצריך היה להיעשׂוֹת, הרי כאן – הוֹד.
24
כ״ההוֹד – הרי הוּא יוֹפי נגלה, וברמזי החסידים – הוֹד מלשוֹן הוֹדאה: הכוח האלהי מוֹדה לעצמוֹ כביכוֹל.
25
כ״ויסוֹד – הרי הוּא סיוּם הכל, התמַחשוּתוֹ של הכוח האלהי, הריאליוּת, ואוּלם לא הריאליוּת הנגלה לעיני בּשׂר, כי אם הריאַליוּת האלהית, הרוּחנית, העוֹלמית.
26
כ״זמַלכות – הספירה האחרוֹנה – הרי היא הכל ולא־כלוּם, לא־כלוּם – והכל. מַלכוּת – הרי היא ההתגלוּת הגמוּרה של כל הכוחות האלהיים, התגלוּת אל האדם המַכּיר. רואֶה האָדם את הרצוֹנוֹת האלהיים, את המַחשבוֹת והמידות האלהיוֹת, כפי שהן נגלות בבריאה, ומרגיש הוּא שגם הם אינם הכל, שמבעד לכל אלה הכוחות האלהיים נמצא אותו טמיר ונעלם שאין לו שם, שאין לו רמז, שלא נרמז אף בקוצו של יוד (משם הוי״ה), שהוּא לא רק מעל למחשבת אנוֹש היותר טמירה, כי אם גם מעל לכל מחשבה שבעולם־האצילוּת, גם מעל לאותה מחשבה, אותו האור, ש״גם אדם קדמון, אף על גב דאיהו אוֹר צח וּמצוּחצח – אוּכם (חוֹשך) איהו לגַביה״. האדם רוֹאֶה את סדר הכוחות האלהיים וּמַרגיש בהרגשה סתוּמה וּכמוּסה גם את הנעלם־מכּל־נעלם (ידיעת המציאוּת שלו, אך לא ידיעת המַהוּת) – וכיצד? הכל על ידי מידת המַלכוּת, על ידי כוח הגילוּי שבבריאה, על ידי ההוֹפעה, על ידי המראה, החזיוֹן, הפּעוּלה הנגלית.
27
כ״חמלכוּת – הרי היא סוף מעשה במַחשבה תחילה. ״כתר עליון אִיהוּ כּתר מַלכוּת, ועליה אומר: מַגיד מראשית אחרית״. כלומר: סוֹפן של ספירות נעוּץ בתחילתן. ההתגלוּת האחרונה – מַלכוּת – היא היא גם ראשיתן היותר עמוּקה. פּנימיוּתוֹ של כתר עליון הלא היא – עוֹנג היצירה. עוֹנג היצירה – הלא הוּא החפץ לגלות את הכוחות. כשהיה אותו העוֹנג בחביוֹנוֹ הטמיר היה – כתר; כשבא לידי התגלוּתוֹ החיצוֹנית האחרונה היא הוּא – מַלכוּת. הרגשת היש האלהי הרי הוּא ה״חפץ למשוֹל״ שלו. וכשרואה האלהוּת סוף מעשה במַחשבה תחילה, הרי לפניך – כתר מַלכוּת.
28
כ״טמַלכוּת – לפי שהיא גילוּי המחשבה הכמוּסה – קוֹראים לה ״מַאמר״ ו״דיבוּר״ ו״דבר״, על שם שדיבוּרוֹ של אדם מגלה את המחשבה הכמוּסה שלו. ולפי שהיא היא הנגלה לבני אדם ועל ידה הוּא רואה וּמַרגיש הכל – הרי היא השכינה של בני אדם (שכינתא תתאה, רחל). ולפי שסוף סוף אינה אלא התגלוּת מה שלמַעלה הימנה, והרי היא, לפי זה, רק מקבלת השפּעה ולא משפּיעה (לפי שכל מה שהיא מראה ומגלה לא את עצמה היא מגלה, כי אם את המקור הסתוּם והנעלם), קוראים לה – אספּקלריא דלא נהרא, סיהרא דלית לה מגַרמה כלום (הלבנה שאין לה אוֹר משל עצמה והיא מקבלת אור מן השמש), ועולמתא שפירתּא דלית לה עיינין…
29
ל׳והרי לפניך כללותן של עשר הספירות,92הספירות הן עשר, אעפ״י שבצירוּף הכתר הן י״א, לפי שלפעמים אין אנוּ מונים את ה״כתר״ במנין הספירות, שהוּא מעל לספירות, ולפעמים אין אנו מונים את הדעת במנין הספירות, לפי שהיא רק התגלוּת וקביעוּת של חכמה וּבינה. הקשוּרות באלוה כשלהבת הקשוּרה בגחלת. מקורן מ״סתימא דכל סתימין״, והנהגת כל העוֹלמוֹת היא בהן ובצירוּפיהן (כל ספירה מיוּחדת כלוּלה מחברותיה והרי כל ספירה כלוּלה מעשר) וצירוּפי צירוּפיהן (כל מיני הבחינות והמדרגות של הספירות בהשתלשלוּתן מעולם לעולם ובפרטי התגלוּת שלהן). צירוּפי צירוּפיהן ופרטי פּרטיהן של הספירות הרי הם – שמותיו של הקדוש ברוך הוא: צירוּפי הכוחות בעולמות וצירוּפי האותיות שבתורה. ואוּלם כּלָלוּתן נרמזת בד' אוֹתיוֹת הוָיה: י' – נקוּדה סתוּמה, צמצוּם, חכמה; ה' – התפּשטוּת נהר, בינה; ו' – שש המידות: חסד, גבוּרה, תפארת, נצח, הוֹד, יסוֹד (בראשי תיבות: חג״ת, נה״י), וגם מפּני שתמוּנת ו' היא נקוּדה וקו, נביעה מן המקוֹר, המשכה מלמעלה למטה; ה' אחרונה – התפּשטוּת אחרונה: מַלכוּת.
30
ל״אעשׂר ספירות הרי הן בנפש – עשרת כּוֹחוֹת הנפש, ובכללוּת העולמות עשרה כוחות אלהיים, שבאלוה הם תלוּיים והם בידו כגרזן ביד החוצב. ולפי שכּוֹחוֹת אלה שבנפש ובכללות העוֹלמוֹת נערכים אלה מוּל אלה, מכנים את הספירות שבעולמות על שם הכוחות שבנפש, ולפי שהגילוּי היותר־מוּחָש של הנפש הוּא הגוּף (הגוּף הוּא, לפי הקבלה – לבוּש של הנשמה) והדבר היותר מוּחש הוּא יותר קרוב לתפיסת אנוֹש ויותר טוב לשׂבּר בו את האוֹזן, לפיכך מכנים את הספירוֹת על־פּי אברי־גוּף האָדם בסדר זה:
31
ל״בחכמה – מוֹח; בינה – לב; חסד – יד ימין; גבוּרה – יד שׂמאל; תפארת – גוּף; נצח והוֹד – שני שוֹקים; יסוֹד – ״סיומא דגוּפא, אוֹת ברית קוֹדש״; מַלכוּת – פה (הגילוּי, הדיבּוּר, המאמר), ״תוֹרה שבעל פּה קרינן לה״. ובשעה שהמלכוּת דבוּקה בספירה, המשפּיעה בה, קוראים לה: עטרה שעל הברית.
32
ל״גולפי עמוּקוֹתיו של האר״י: מאחר שהגוּף הוּא לבוּש לנפש, הרי מן ההכרח, שכל מה שבגוּף הוּא גם בנפש, אך באופן רוּחני, ואם כן, איפוא, יש בנפש, מלבד עשרת הכוחות הראשיים, שאפשר לכל אחד להשׂיגם מתוך הסתכּלוּת־בעצמו, גם פּרטי אברים, ובדרך כלל – רמ״ח אברים ושס״ה גידים רוּחניים דקים; ומאחר שכלָלות העוֹלמוֹת נערכת נגד נפשו של אדם וכוחותיה, הרי מן ההכרח, שיש בכל עולם ועולם, בכל ספירה וספירה, בכל מידה ומידה, פּרצוּף שלם של אדם, כלומר: תרי״ג מיני המשכוֹת דקות מן הדקות.
33
ל״דכי על כן מסדר האר״י את הספירות בסדר פרצוּפים. ספירת החכמה, למשל, היא לא רק הופעה ידוּעה בנפש ובכללות העולמוֹת, כי אם גם פּרצוּף שלם, קוֹמה שלמה, בעלת אברים אציליים, רוּחניים שברוּחניים, הנערכים אלה לעומת אלה כאברי הגוּף.
34
ל״הוזה סדר הפרצוּפים: הפּרצוּף הראשון – אריך אנפּין (או בקיצוּר: אריך), הכלָלות הראשונה, חיצוֹניוּתו של הרצוֹן האלהי (בניגוּד לפנימיוּתוֹ, שהוא: עתיק), הכתר עם כל הכוחות האלהים הכלליים הכמוּסים בו (כתר – תר״ך עמודי אור, תרי״ג מצוות, ושבע מצווֹת דרבנן).
35
ל״והפּרצוּף השני – אַבּא. כלומר: אבי העוֹלם, החכמה העליוֹנה, המַשפּיעה, עם כל הכוחות הכּלוּלים בה.
36
ל״זהפּרצוּף השלישי – אימא. כלומר: הבּינה, ההתפּשטוּת העליונה, הספירה המקבּלת על כל פּרטי כּוחוֹתיה.
37
ל״חהפּרצוּף הרביעי – זעיר אַנפּין, כלומר: כללות המידוֹת האלהיוֹת. כל שש המידוֹת: חסד, גבוּרה, תפאֶרת, נצח, הוֹד, יסוֹד.
38
ל״טולפי שעיקר בניין העוֹלמוֹת הוּא על ידי המידוֹת (ששת ימי הבניין, ששה קצוות) הרי כללותן נערכת נגד הכללות הראשוֹנה, נגד הכתר, כ״זעיר אנפּין״ נגד ״אריך אנפּין״, כלומר: כעולם קטן נגד עולם גדול.
39
מ׳הפּרצוּף החמישי – נוקבע דזעיר. הלא היא מידת המלכוּת, שהיא מקבלת מכל המידות וממה שמעל למידות וּמגַרמה לית לה (מעצמה אין לה) כלוּם.93ורמזי שם הויה על פי סדרו של האר״י הם איפוא: קוצו של יוד – אריך; יוד – אבא; הא – אימא; ואו – זעיר; הא אחרונה – נוקבא דזעיר.
40
מ״אולפיכך יש עליה לה, לנוקבא דזעיר, רק כשהיא דבוּקה עם המשפּיע בה, עם ה״זעיר״, כלומר: עם המידות העליוֹנוֹת.
41
מ״בואז, בשעה ש״זעיר״ ו״נוקביה״ הם ביחודא שלים (יחוּד שלם), כשהגילוּי החיצוֹני של העולמות דבוק במקוֹרוֹ הפּנימי האלהי, הרי כאן יחוּד המַלכוּת עם דוֹדהּ (יחוּד המַלכות עם ״זעיר״ או יחוד קודשא בריך הוּא ושכינתיה (קודשא בריך הוא בקבלה בחינת זעיר).94ולפעמים מכנים בשם ״זעיר״, או בשם ״קודשא בריך הוא״, רק מידת תפארת לבדה, ולפי שהיא כוללת את כל המידות בהיותה אַמַת–המידה של הכל.
42
מ״גומאחר שבכל המידות שוֹפעים המוֹחין האלהיים, הרי נעשה, בעת יחוּד־השכינה, יחודם של כל הכוחות האלהיים בסוד יחוד שם יה ב״וה״, דהיינוּ: יחוד של חכמה ובינה, או אבא ואימא, (שעליהם רומזות האותיות יה) בזעיר ונוקביה (שעליהם רומזות האותיות וה). ועל ידי מה? ״על ידי ההוּא טמיר ונעלם״, – על ידי האין, הפּלא האלהי, השוֹפע בהם.95זהו הפירוש האמתי של הנאמר לפני עשיית כל מצוה: ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ליחדא שם י״ה בו״ה, ביחודה שלים על ידי ההוא טמיר ונעלם״, וכו'.
43
מ״דואוּלם לא תמיד דבוּקה המַלכוּת בדוֹדה. יש אשר הגילוּי החיצוֹני של העוֹלמות נעשה לדבר בפני עצמו, ליש בפני עצמו, – לנפרד מאת השורש העליון האלהי שהרי כל עיקרם של הצמצוּם ושבירת־הכלים לא בא אלא כדי שיהיה אותו הפּירוּד אפשרי (והאָדם, במַחשבתוֹ, בדיבוּרוֹ וּבמעשׂהוּ, יאַחד את הנפרדים), והרי שעיקרה של גלוּת השכינה מתהווה עוד בשעת עצם התהליך של הבּריאָה, ואחרי כן גלתה השכינה (מַלכוּת) גלוּת אחרי גלוּת: על ידי עץ־הדעת, על ידי כל חטאי האדם, על ידי חטאוֹ של ישראל וגלוּתוֹ. היא גוֹלה, איפוא, בכל עת ועת, בכל פּרט ופרט, בכל מעשה קטן או גדול, בכל הרחקה שמרחיקין את העולם (את הטבע, את החיצוֹניוּת) מן השוֹרש הנעלם, הכּמוּס.
44
מ״הוּבשעה שהשכינה רחוֹקה מדוֹדה, מחַיה היא את כל מיני הקליפּוֹת ונוֹתנת מקום לגבוּרוֹ, לפחדים וגם לכל רע גמוּר, טבעי וּמוּסרי. האָדם וכל החי נאחזים אז בסבך הסיבות והמסוֹבבים הטבעיים, המניחים מקום לרשע לבלוֹע את הצדיק ממנו. ״כדגים שנאחָזים במצוֹדה רעה וכצפּרים האחוזות בפח כּהם יוקשים בני האדם״.
45
מ״ולפיכך אין דרך אחרת ואין עצה אחרת לאדם, הרוצה להינצל מן המצוּדה הרעה של ההכרח החיצוֹני, כי אם להשיב את המלכוּת אל דודה, להשיב את הגילוּי החיצוֹני ואת שלשלת הסיבות והמסוֹבבים אל המידות האלהיוֹת – על ידי מחשבה, דיבוּר ומעשה קדושים וטהורים. בשעה שבא גילוּי האלהוּת מיד בטלה כל אותה האילוּזיה, שקוראים לה ״טבע״, והאָדם חוֹסה באלהים צוּרוֹ וּמשׂגבוֹ, המרוֹממוֹ וּמַאדירוֹ על כל מקרה וסיבה.
46
מ״זואוּלם גם זה הוּא רק יחוּד, כלומר: עליית הרע, אבל אין בזה עוד המתּקת הרע בשורשוֹ, אין בזה עוד רע שנעשה טוב גמור לפי ששב למקוֹרוֹ. המעשה האחרון נעשה לא על ידי מה שמשיבין את המלכוּת אל דודה (יחוּד זעיר אַנפּין ונוּקביה), כי אם על ידי מה שמשיבים את הגבוּרוֹת, את הרע, שמקוֹרוֹ במידת הגבוּרה, בצמצוּם וּבריחוּק המַלכוּת משוֹרשה, אל השוֹרש היותר גבוֹה – אל ספירת הבּינה.
47
מ״חושלוש גבוּרוֹת הן: א) עצם ספירת הגבוּרה; ב) שורש הגבוּרה בספירת בינה (בינה – ״דמינה דינין מתערין״), וזהו לפי שהבּינה, ברחבוּתה והתפּשטוּתה הכללית, אעפ״י שהיא מצד עצמה כוּלה טוב, מכל מקום יש בה גם שורש הגבוּרוֹת העתידות להופיע, מאַחר שהיא כּוֹללת וּמַקפת את הכל. ג) הגבורה לפי שורשהּ במלכוּת; לפי שהמלכות מחַיה את הכּל, גם את הרע, את הקליפּוֹת (בסוֹד: ומלכוּתוֹ בכל משלה); ולפי שהמלכוּת נוֹשׂאת בתוֹכה אפשרוּת הפּירוּד וההתרחקוּת מן השוֹרש.
48
מ״טוּבכן, יש להשיב את הגבוּרוֹת, כלומר: את הרעות אל שוֹרשן, אל ספירת הבּינה, שהיא המקוֹר היותר גבוה של הגבוּרוֹת, ושם הן בטלות ממילא, לפי שהבּינה מצד עצמה, בעיקר מַהוּתה, אין בה כל רע. צריך האדם להשתקע בבינה האלהית, ובהיותו שקוּע בה לא יראה כל רע ויתקדש ויקדש הכּל עמוֹ.
49
נ׳וּמאחר שהחסידים מַאמינים, כי כל האותיות של לשוֹן־הקוֹדש, ומה גם כל השמות הקדושים, אינם הסכמיים, אלא נצחיים, אלהיים; מאחר שהם מַאמינים, שהאותיות הן הרמז המדוּיק של הכוחות הטמירים, והמבטא שלהן (כשהוּא בקדוּשה ובטהרה) הוּא הגילוּי היותר משׂגב שלהן, – הרי הם מַאמינים, שהמתקת הדינים בשוֹרשם נעשית לא רק על ידי מַחשבה אצילית גבוֹהה גרידא, כי אם גם על ידי צירוּפי־אוֹתיוֹת ושמות.
50
נ״אכשחפץ אדם להינצל מרעה עליו לכוון בכל לבּוֹ – על פּי הבעש״ט ותלמידיו – יחוּד הוָיה ואדני, לפי ששם הויה בכללוּת מוֹרה על ז״א (זעיר אנפּין) ושם ״אדני״ מוֹרה על נוקבא דז״א (על שכינה, דיבוּר – אדני שפתי תפתח). עליו לשלב שם הויה באדני בשם אחד: יאדנוהי, או שימתּק שם אלהים בשם הויה. ״דהיינו: אלהים בגימטריא פ״ו וגם מ״ם ה״א גימטריא פ״ו, וימתיק המילוי של מה (שם מ״ה במלואו הוא יוד הא ואו הא) שהוּא גימטריא מ״א, וישאר מ״ה לבד, שהוּא שם הויה במילוא אלפין; אח״כ ימתיק המילוּי שבגימטריא י״ט באותיות השורשיים, ונשאר אותיות הויה, שהוּא רחמים גמוּרים. –
51
נ״בוזהוּ שאמר: לישוּעתך קויתי, הוָיה, – דעיקר הישוּעה כמו ״יִקווּ המים״: שייקווּ הכּל בשם הוָיה.96עיין ״גנזי יוסף״, פּרשת ויחי, ובליקוּטים שם (עיין ״צפנת פּענח״ במקומות רבים). ועוד לחסידים מיני המתקוֹת רבּוֹת בצירוּפי שמוֹת, ולא ראיתי לכותבן כוּלן.
52
נ״גויש עוד דרך אחת בהמתקה:
53
נ״ד״השם יתברך יודע מה שעתיד להיות ויודע שהצדיקים יתפּללוּ אליו, ואפילוּ אם יודע השי״ת שלא יתפּללוּ אליו לבטל את הגזירה – מכל מקום השי״ת עושה את שלו. בשעה שגוזר השי״ת את הגזירה אינו אומר רק ראשי תיבות, צירוּפי אותיות, כדי, כשיתפּללוּ הצדיקים לבטל הגזירה, יהיוּ הצירוּף וראשי־התיבות לטובה״.97רבי ייבי, בחידושי תהלים י״ח.
54
נ״הכל הצרות, כל הרעוֹת והגזירות, הדינים והגבוּרוֹת, הם כוחות מעורבבים, אותיות שווֹת, שאפשר לצרף מהן כל צירוּף שבעולם, ו״כשהצדיק עושה צירוּפים טובים מאותיות הגזר־דין, נהפּך הדבר לטובה״.98״תשואות חן״, לקוּטים לפרשת ויצא.
55
נ״ולפנינוּ שני דרכים כלליים בהמתקת הדינים: יחוּד המלכוּת עם דוֹדה (ז״א, קב״ה), והמתקת הגבוּרוֹת בשוֹרשן – הבּינה.
56
נ״זואוּלם יש דרך אחרת, שלישית, והיא גבוֹהה מן הראשונות: אדם מַעלה את הגבוּרוֹת לא רק אל הבּינה, כי אם גם אל שוֹרש כל שוֹרש, אל האַין האלהי, אל הרצוֹן האלהי.
57
נ״ח״השכינה, שנקראת סוף דבר, שנתפּשט עד סוף המַדרגוֹת בסוֹד: וּמלכוּתוֹ בכל משלה, לכן רגליה יוֹרדוֹת מות, ובידיעה זו של נעוּץ סופן בתחילתן״ (הוּא) מקשר מלכוּת – אני, שהוּא סוף כל המדרגות, אל הראש, סוֹד אַין. אין – אוֹתיוֹת אני, בסוֹד: אני ראשון ואני אחרוֹן, ובזה מבטל גזירוֹת רעות, שנתפּרדוּ כל פּוֹעלי און״.99״צפנת פּענח״, ועוד ועוד.
58
נ״ט״האוֹתיוֹת הן צמצוּמים, וכשמַעלה מצמצוּם לאין־סוֹף – נמתקין הדינין, ויקשר הכּל במַחשבה, שהוּא יחוּד הדיבוּר למַחשבה, וכל צרכי התפילה והחסרוֹן שלו נפעלים ונתמלאים על ידי ההשתּנוּת מחסרוֹן למילוּי השאלה וממר למתוֹק (ילמַד מהדבוֹרה, שמהפכת העשׂב בפיה לדבש מתוֹק. כל שכּן האָדם על ידי תפילתוֹ). למשל, האָדם, הרוֹצה ליסע מחוץ לארץ, כדי לדוּר בארץ ישראל, הרצוֹן שלוֹ עתה היא הנסיעה, והרצוֹן האמתי, שהוּא הרצוֹן של הרצוֹן, הוּא – לדוּר בארץ ישראל. כן השי״ת ברא את העוֹלם ברצוֹנו, ורצוֹן אמתי שלו היה, כדי שיהיוּ נבראים בני ישראל, שיהיה לו, יתבּרך, תענוּג מעבודתם, וזה נקרא: רעוא דרעוין, פּירוּש: הרצוֹן של הרצוֹן. וכן, כשיש, חס ושלום, יסורין וגזירות קשות על ישראל – הם גם מרצון הויה, כדי שעל ידי זה יעשו תשוּבה ויעלוּ למַדרגה יותר עליוֹנה, וכו'. וזה (כלומר: הרצוֹן האחרוֹן, העיקרי, רצון התשוּבה) נקרא גם כן הרצון של הרצון, שהוּא רעוא דרעוין, וזוהי המתּקת הדינים בשוֹרשם״…100״אור הגנוּז״, פּ' בשלח.
59
ס׳נכתב בשנת תר״ע (1910).
60