בפרדס החסידות והקבלה, יסודות החסידות ז׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, The Foundations of Chasidut 7
א׳ז. העלאת המידות
החסידוּת, כהקבּלה אמהּ, רוֹאָה בכּל שניוּת: טוב ורע, קדוּשה וטוּמאָה, אמת ושקר, ספירוֹת דקדוּשה וספירות דקליפה. החסידוּת, כהקבּלה אמה, חוֹזרת כמעט בכל מאמר ומאמר על אותו פּסוּק: ״כי זה לעוּמת זה עשה האלהים״, וכמוה היא עמלה להראות, שכל מה שיש בקדוּשה יש בקליפּה, ולהיפך.
החסידוּת, כהקבּלה אמהּ, רוֹאָה בכּל שניוּת: טוב ורע, קדוּשה וטוּמאָה, אמת ושקר, ספירוֹת דקדוּשה וספירות דקליפה. החסידוּת, כהקבּלה אמה, חוֹזרת כמעט בכל מאמר ומאמר על אותו פּסוּק: ״כי זה לעוּמת זה עשה האלהים״, וכמוה היא עמלה להראות, שכל מה שיש בקדוּשה יש בקליפּה, ולהיפך.
1
ב׳אפס כי כל זו השניוּת היא רק שטחית ולא תוֹכית. רצוֹני לומר: אין עיקר זה של שניוּת יוצא מתוך מַהוּתה העצמית של החסידוּת ומתוך חביוֹן נשמתה.
2
ג׳על דבר הרע בכלל מסרוּ לנוּ תלמידי הבעש״ט מפוֹרש בשם רבם: הרע הוּא רק מדרגה תחתוֹנה שבטוב,64כתר שם טוב, ע״פ ״ופרעה הקריב״, ועוד. וכשהוּא מיתקן הוּא נעשה טוב גמוּר, כלומר: הטוֹב והרע אינם שני הפכים, כי אם מַהוּת אחת, וכשאוֹתה המַהוּת היא במדרגות התחתונות, אנוּ קוראים לה ״רע״, וכשהיא במדרגות העליונות, אָנוּ קוֹראים לה ״טוֹב״, ולפיכך, כשהדבר הרע בא על תיקוּנוֹ – הרי הוּא נעשׂה טוב גמוּר.
3
ד׳וּמאַחר שהחסידים אינם רוֹאים הבדל עיקרי בין טוב־ורע טבעיים לטוב־ורע מוּסריים; מאַחר ש״טוֹב הוּא רק מה שקרוֹב אליו יתברך״ ו״רע הוּא מה שרחוֹק ממנוּ יתברך״, הרי יוֹצא מדברי הבעש״ט בהכרח הגיוֹני, שכל עניין זה של קדוּשה וסטרא־אחרא (שהחסידים כהמקוּבּלים הוֹגים בו כל כך) רק משל הוּא בעצם.
4
ה׳משל זה, מתוך ששגוּר הוּא בפי הבריוֹת אלפי שנים, מתוך שעמוק הוּא ביותר ולא כל מוֹח תוֹפסוֹ, ומתוך ששטחיוּתם של דברים מוֹרה על שניוּת מוּחלטת בבריאה, הולך הוּא ונהפּך בפי רבים לנמשל. כסבוּרים הם בני אדם, שהם מַבּיעים בזה עצמוּתם של דברים…
5
ו׳ולפיכך אתה מוֹצא אף בספרי החסידים מקומות רבים, המדברים על קדוּשה וסטרא־אַחרא כעל שתי יצירוֹת הפכּיוֹת זו מזו בהחלט, שתי יצירוֹת שיצרן אֵל יחיד ומיוּחד, שתהיינה נלחמות ונאבקוֹת תמיד זו בזו, עד שלסוֹף תנצח הקדוּשה.
6
ז׳ואוּלם אנוּ, שכּוונתנוּ בזה להעמיד עיקרי החסידוּת לפי השתלשלוּתם ההגיוֹנית, אין לנוּ אלא דברי הבעש״ט עצמו וכל התוֹלדוֹת ההגיוֹניוֹת, היוֹצאוֹת מהם בהכרח.
7
ח׳ולפי זה אנוּ אוֹמרים, שאין החסידוּת מַכּרת שניוּת ביצירה, כשם שאיננה מַכּרת שניוּת ביוֹצר. החסידוּת רוֹאָה רק כוֹח אחד אלהי יחיד וּמיוּחד, המחַיה וּמהווה בהשוואָה אחת גמוּרה את כל הטוֹב ואת כל הרע; אלא שהכוֹח האלהי, ברדתוֹ מ״סתימא דכל סתימין״, כוֹח אלהי זה משתלשל ממַדרגה למַדרגה, הוֹלך וּמתעבּה, הוֹלך וּמתמַחש, עד שבבוֹאוֹ למַדרגה אחרונה שבאחרוֹנוֹת הוּא נעלם ונסתר כל כך, שהוּא כמעט בבל־ייראֶה. וכשאנוּ מתבּוֹננים באלוּ המדרגוֹת הנמוּכות, שאין בהירוּת־האלהוּת ניכּרת בהן, אנוּ קוֹראים להן ״רע״, ואת האדם הדבוּק רק בהן (ובחיצוֹניוּתן ולא בפנימיוּתן) אנוּ קוראים בשם עושה־רע וחוֹטא. אך כשאָדם זה עצמוֹ עוֹזב את המַדרגוֹת ההן ודבק במַדרגוֹת גבוֹהוֹת מהן, או שהוּא מתחיל לראות את האלהוּת שבתוך אותן המדרגוֹת הנמוּכות עצמן, הרי הוּא מתקן את הרע וּמַעלהוּ. לשון אחר: מַעלה הוּא את האלהוּת, המסתתרת בעוֹבי־הגשמיוּת, ובזה הוּא משיבה למקוֹרה.
8
ט׳כשהאָדם מַעלה באופן זה את כל המעשים הגשמיים והנמוּכים, הרי הוּא מעלה ניצוֹצוֹת; כשאדם מַעלה באופן זה את כל המחשבות הגשמיוֹת והנמוּכות, הרי הוּא מַעלה מַחשבוֹת זרוֹת; וכשאדם מַעלה באופן זה את מידוֹתיו, את רגשוֹתיו ואת רצונותיו הוּא – הרי הוּא ״משבּר״ את המידוֹת וּמַקריבן לד'.
9
י׳לפי זה אין הבדל עיקרי ושרשי בין מידות טובות למידות רעות, אלא שכל מידה ממידות האדם, בשעה שהיא שקוּעה בגסוּת ובקטנוּת, אנוּ קוֹראים לה רעה, ובשעה שהיא מזדכּכת וּמתרוֹממת, אנוּ קוראים לה טובה.
10
י״א״כל מה שיש בתלמידי בלעם הרשע יש גם בתלמידי אברהם אָבינוּ, אלא שאצל אלה הוּא בקדוּשה, ובתלמידי בלעם – בטוּמאה״.65״כתר שם טוב״, שם.
11
י״בעומקו של מאמר זה לפי דרכנוּ כך הוּא: תכוּנתם של הללוּ והללוּ היא גַדלוּת הנפש וגבהוּתה. ואוּלם תלמידי בלעם, הרואים רק את עצמם ואת הנאת עצמם, הרי נפשם, אף בגדלוּתה וגבהוּתה, מוּגבּלה, מצוּמצמה, שקוּעה וּשרוּיה בתוך צמצוּם וגסוּת (לפי שעולמו הקטן של אדם, כשהוּא נפרד מן האין־סוף, מן העומק והעושר והתפאֶרת שבחיי־אין־סוֹף ועם זה גם מן ה״הכּל״, – אינו אלא אגם של מים מכונסים, ההוֹלך ונדלח, הולך ונבאש), ואילוּ תלמידיו של אברהם אָבינוּ, הוֹאיל והם מזווגים את הגדלוּת שבנפשם עם הגדלוּת של האין־סוף, עצמוּתם נעשית משכּן לשכינה, עוּלמם הקטן הוּא כלי לאלהוּת. הנחל הקטן הולך אל הים העוֹלמי. על גַבהוּת כגוֹן זו נאמר: ״ויגבה לבוֹ בדרכי ה'״.
12
י״גוכך היא המידה בכל עניין וחפץ, בכל אשר יהגה האָדם ויחשוק, אם יתאכזר ואם יחמוֹל, אם יקצוֹף ואם יחוֹנן, אם יקלל ואם ידבר רכּוֹת, אם ישׂנא ואם יאהב, אם יתגאֶה ואם יהא שפל בעיני עצמוֹ, אם יתבּוֹדד ואם יתרוֹעע אם בני אדם, אם יתקדש ויפרוֹש ואם יחיה חיי משפּחה, אם יינזר מן העוֹלם ואם ייהנה מכל מה שתחזינה עיניו – הכל טוב או הכל. הכל טוֹב בשעה שהרוּח הוּא מזוּכּך, רם, חי באלהים, והכל נעשה בהתאם לחיים האלהיים; והכל רע בשעה שהרוּח יורד, שוֹקע, שוֹכח את האלהים מוֹלידוֹ, יודע רק את חפצוֹ הפּרטי והנאתו הפּרטית.
13
י״דתוֹרת המידוֹת של החסידים היא תורת האלכימיה של הנפש: כשם שעמלו האלכימאים להפוך כל מַתכת לזהב, כך עמלים החסידים להפוך כל מידה אנוֹשית שבנפשם למידה אלהית…
14
ט״ווהחסידים מגלים לנוּ את האמצעים, שעל ידם מלאכת־קוֹדש זו נעשׂית. אין החסידים יודעים דרך אחת להעלאת כל מידה, אלא דרכים ושבילים רבים ושונים, הכל לפי תכוּנתה של כל מידה ועוֹמק מַהוּתה והכל לפי תכוּנתוֹ של האַדם וּמזגוֹ.
15
ט״זכי יודעים החסידים, שלא הרי תכוּנתוֹ של אדם היום כהרי תכוּנתוֹ אתמוֹל, ולא הרי מצב־נפשוֹ בשעה שהוּא נתוּן תחת יד ההיפּעליוֹת השונות – כהרי מצב־הנפש בשעה שהאדם מוּפנה מכל טרדוֹת הזמן ומכל התאווֹת, המַחשיכוֹת וּמעיבוֹת את ההכּרה, דן דין עצמוֹ וחושב חשבוֹן עוֹלמוֹ.
16
י״זיודעים הם עד כמה שונות וּמשוּנות תכוּנוֹתיהם של בני אדם, עד כמה שונות וּמשוּנות הסיבות הפּוֹעלות עליהן, ועד כמה שונים ומשוּנים רגשותיהם.
17
י״חויודעים הם גם סוד זה, שבמידה שהאדם נלחם עם התאוה – התאוה מתגבּרת; במידה שהאדם מתאַמץ לנצח את היצר – היצר מצדו משתמש בכלי מלחמתו היותר חזקים ושולח את חצי־הרעל שלו ללב להכריעוֹ. משל לשני בני אדם הנאבקים זה עם זה בחמה שפוּכה, במידה שהאחד מתגבּר השני גם הוּא מזדרז וּמתאמץ להפּיל את אוֹיבוֹ.
18
י״טלעוֹלם יהא אדם ערוּם ביראָה – מַאמר זה של התלמוּד הוּא בספרוּת החסידית אָב להלכוֹת רבוֹת אין קץ. העיקר הוּא לא הכוח למלחמה, כי אם תכסיסי המלחמה. יש לדעת איך לכבּוֹש את האוֹיב במבצרוֹ, לדעת איך לגזוֹל את החרב מיד השׂוֹנא ולהכריעהוּ בחרבּוֹ. החסיד נלחם עם היצר הרע לא רק באמצעוּתוֹ של היצר הטוֹב, כי אם גם באמצעותם של כוחות היצר הרע עצמוֹ.
19
כ׳עם היצר הרע אפשר, ראשית כל, ללחוֹם באמצעוּתה של ההסתכּלוּת וההתבּוֹננוּת.
20
כ״אהסתכּלוּת כיצד?
21
כ״ב״הנשמה בת מלך, נפוּחה מכסא הכבוֹד, ניתנה בגוּף גשמי, שיש לו כמה תאווֹת, ונמשכה הנשמה אחרי הגוּף ושכחה אביה העליון. ובעת שמראים לה שמַים וכוֹכבים ושמש וּלבנה ואומרים לה, שהיא נבראת ממקום שהם נבראוּ – אזי היא מתעלה למַעלה״.66״אורחות צדיקים״. הבאתי מקור זה מדברי מחבּר שקדם הרבה להחסידים, לפי שהוא כוּלו ברוּחם של החסידים ובסגנוֹנם.
22
כ״ג״הבּט נא השמַימה וספוֹר הכּוֹכבים – אָמר לו השם יתברך (לאברהם) – אַל תשפּיל עצמך לרדת ממדרגתך לענייני עולם הזה, רק הבּט נא השמַימה, והיינוּ, להסתכּל ברוֹממוּת אל״.67״נועם אלימלך״, פ' לך.
23
כ״ד״במקום גילה שם תהא רעדה. כשרוֹאֶה במַחשבתוֹ גדוּלת הבּוֹרא, ית', איך שכל העולמות וכל המלאכים וכל ההיכלוֹת מספּרים תהילתוֹ וכוּלם מלאים חיל ואימה ורעדה, אז מַגיעה אליו שמחה גדולה, שזוֹכה לעבוד את אלהי האלהים. אבל אז תהא רעדה גם כן, כשהוּא נזכּר לפני מי הוּא עוֹמד ולפני מי הוּא מדבר ולפני מי הוּא יושב. ואז דיבוּרוֹ ותפילתוֹ באימה וּביראָה וּבבוּשה גדולה״.68״קדושת לוי״, פ' בראשית.
24
כ״הזהו אופן אחד בהסתכּלוּת. האוֹפן השני:
25
כ״ואדם רוֹאֶה את צלם־האלהים בשלימוּתוֹ, את צדיק האמת, זיווֹ, נעימוּתוֹ, מַעשׂיו, מנהגיו. אדם רואה לפניו סמל השלימוּת, התּפאֶרת והרוֹממוּת, וראָיה זו פוֹעלת על נפשוֹ לשפּרה ולרוֹממה.
26
כ״ז״כל אבר או תנוּעה שאדם עושה בה מצוה או דבר־קדוּשה – הנשמה שוֹרה באבר ההוא, וכשהנשמה שוֹרה באותו אבר אז האבר ההוּא מתנוֹעע מכוֹחה, וּמחמַת זה נראית התנוּעה בחוּץ, וזה משתנה באדם, לפי מעשיו הן תנוּעוֹתיו, ובשביל זה התנוּעות של הצדיקים מתוּקות וטובות לרוֹאיהם, כי מכוח הנשמה היא התנוּעה, והנשמה היא חלק אלוה ממעל אשר כל הטוב בה״.69״נועם אלימלך״, פ' קדושים.
27
כ״חואמרוּ עליו על אחד הצדיקים ״כי כל אשר ראוּ את ריקוּדוֹ הקדוֹש לא היה איש אשר לא היה חוֹזר בתשוּבה, כי היה פּוֹעל בלב כל הרוֹאים בכיה וחדוה כאחד״.70״סיפּוּרי צדיקים״.
28
כ״טאופן שלישי בהסתכּלוּת:
29
ל׳אָדם רוֹאֶה אוֹר תוֹרה, אוֹר מצוה, המאיר באוֹתיוֹת התוֹרה, והוּא מתדבּק באותיות ובקדוּשה החוֹפפת עליהן.
30
ל״א״יש אור הגנוּז שנגנז בתורה הקדושה, כי התוֹרה נתלבּשה בלבוּשין. באופן שכל אחד כפי מה שהוּא – כך רוֹאֶה, דרך הלבוּשין, בהירוּת האור״.71״מאור עינים״, פ' שמות.
31
ל״ב״אדם שהוּא קורא בתורה ורואה האוֹר של כל האותיות שבתוֹרה, אף על פי שאינו מבין את הטעמים כראוּי, כיון שהוּא קוֹרא באהבה גדולה וּבהתלהבות אין השם, יתברך, מדקדק עמו אף על פּי שאינו אוֹמרם כראוּי. משל לתינוֹק שאָביו אוֹהבוֹ מאד ומבקש דבר מאָביו. אף על פּי שהוּא מגמגם ואינו אומר כראוּי, אָביו נהנה מאד. כן כשאדם אומר דברי תורה באהבה, השי״ת אוהבוֹ מאד ואינו מדקדק אחריו אם אוֹמרם כראוּי״.72״לקוּטי יקרים״, בשם הבעש״ט.
32
ל״ג״בתוֹרה יש טעמים, נקוּדות, תגין, אוֹתיוֹת, והמאוֹר שבה הוּא בחינת אֵין, שהיא למעלה מכל הנ״ל, והוּא המקוֹר, שממנוּ נביעת התוֹרה, שהוּא הבּוֹרא ית', שעל ידי זה הוּא והתוֹרה אחד, וצריך כל אחד העוסק בתוֹרה לדבּק את חיוּתוֹ בהמאוֹר שבּה דוקא, הנקרא אַין, ואז בודאי המאוֹר שבה יחזירו למוּטב. מאחר שנדבּק באוֹר פּנימיוּת־התוֹרה, נעשה כסא להשראתוֹ, יתבּרך, השוֹרה בתוֹכה ושוֹפע בתוֹכה״.73״מאור עינים״, פ' חקת.
33
ל״ד״כשלוֹמדין (הצדיקים) את הגמרא הם מַלבּישים עצמם פּחד ורעדה ויראָה גדולה מהשם יתברך ותורה מאירה בפניהם. כשמזכירים שם התנא או שאר בעלי־שמוּעה מציירין בשׂכלם, כאילוּ התנא ההוּא עומד בפניהם חי, עם שורש־אוֹרוֹ ממרכבה העליונה״.74״אגרת הקודש״ מבנו של בעל ״נועם אלימלך״.
34
ל״האופן רביעי בהסתכּלוּת והוּא הנשׂגב ביותר:
35
ל״ויסתכּל האָדם בּכּל כאילוּ שכינה כנגדוֹ. לשם כך צריך הוּא לחדד כוח־הסתכּלוּתוֹ כל כך, שלא יראֶה כלל את הלבוּש החיצוֹני של הדברים; להתרגל כל כך במחשבת־האלהוּת, שלא תהא האלהוּת עוד בעיניו דבר שבמחשבה, שבהפשטה ושבהאצלה, כי אם דבר שבראִיה מַמש.
36
ל״ז״הוּא (הבּוֹרא) היה קודם שנברא העולם והעולם עומד בבוֹרא, יתברך, ואם כן צריך שיהיה (האדם) דבוּק כל כך (בבוֹרא) שעיקר ראייתוֹ יהיה בבוֹרא ית' ולא שתהא עיקר ראייתוֹ בעוֹלם ואגב בּבּוֹרא, – לא כן! אלא עיקר ראייתו תהא בבוֹרא, ית', וזה האדם, הרואה כן, זוֹכה שייפּרדוּ הקליפּוֹת מעליו, כי הן מחשיכוֹת וּמַבדילוֹת בינו, ית', ובין האדם וּמַסתימוֹת עין השׂכל של האָדם מלהסתכּל בבוֹרא״.75צואת ריב״ש.
37
ל״ח״כשמדבּק עצמו (בבוֹרא) ילך בתחילה בעולם העשיה, ואח״כ יפרח במַחשבתוֹ למעלה גבוהה יותר בעולם המלאכים, ואח״כ בעולם הבריאה, עד שירגיש שפּרח במחשבוֹתיו לעולם גבוה מאד, לעולם האצילוּת – –
38
ל״טוייזהר שלא יפּוֹל ממַחשבתוֹ, הגבוֹהה מאד בעוֹלמוֹת עליוֹנים, לירד למטה, רק יחזיק את עצמוֹ בכל כוֹחוֹ שיישאר למַעלה בכל מַחשבוֹתיו, ויעשׂה כמו גָדר שלא יֵרד״.76שם.
39
מ׳״הדבקות אצל הצדיקים היא, שמדמין אור־שכינה שעליהם כאילוּ מתעטף סביבם ככסוּת־מוֹרא, ואז הם רוֹעדים בטבע ושמחים על אותה רעדה״.77אור הגנוּז, פ' משפּטים.
40
מ״אעד כאן הסתכּלוּת. התבּוֹננוּת כיצד?
41
מ״בבנוֹגע להעלאת המידוֹת יש שלשה מיני התבּוֹננוּת: א) התבּוֹננוּת כיצד האלהוּת והעוֹלם. ב) התבּוֹננוּת מצד הנשמה. ג) התבּוֹננוּת מצד יצר הרע עצמוֹ.
42
מ״גמצד האלהוּת והעוֹלם כיצד?
43
מ״ד״יראָה פּנימית (מפּני האלהים) היא יראת בושת, וזו היא יראָה עילאָה: להתבּוֹשש מאוֹר־אין־סוף, המלוּבש בחכמה, כּחַ-מה, דכולה קמיה כלא חָשוּב, ועל ידי ביטוּל זה החכמה תחַיה את בעליה״.78סידוּרו של הרב, הערה לתקוּן–חצוֹת.
44
מ״ה״כלל גדול בעבודת ה' לבינונים: העיקר הוּא למשול על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה', המאיר לנפש האלהית שבמוח, לשלוט על הלב, כשמתבונן במוחו בגדולת אין־סוף, ברוך הוּא, ולהוליד מבּינתוֹ רוח דעת ויראת ה' במוחו, להיות סוּר מרע״.79״תניא״, פרק ט״ז.
45
מ״ובכל דרכיך דעהוּ – יתן האָדם אל לבּוֹ בכל פּוֹעל וּתנוּעה, ראיה ושמיעה, מחשבה ודיבוּר, דאָתי לידיה מאיזה מידה שתהי – ויתבּוֹנן: הלא על כל פּנים האלהים הוּא זה, הרי בלעדיו אי אפשר (לדבר להתקיים), וידבּק באותה מידה אליו, יתבּרך. על דרך משל: כשתבוֹא לו איזה אהבה – שלא לאהוֹב את החומר (של הדבר הנאהב), כי אם להבין, שהחיוּת הפּנימית מאַהבת אותו החוֹמר וּמציירוֹ על דרך האהבה. לכן ידבּק עצמוֹ באהבתוֹ אל החיוּת הפּנימית שבתוֹכוֹ, שהוּא אליו, יתבּרך, המחַיה את הכּל –
46
מ״זוהנה כשירגיל האדם את עצמוֹ בכל דרכיו והרגשוֹתיו ותנוּעוֹתיו ותשמישיו ומאורותיו להתבּוֹנן בו, יתברך, באופן זה, הנה יש בכוחו זה להיות למעלה מן הטבע והבריאה –
47
מ״חכי כשהאדם אוהב איזה דבר הרי מַחשבת־אהבתוֹ שוֹכנת בתוך הדבר ההוּא והרי מַקיפוֹ (אותו הדבר) למַחשבתוֹ, והחוֹמר ההוּא נקרא מסך מַבדיל ואי־אפשר לדבקה בו, יתבּרך, מפּני שאותה החוֹמריוּת, המַקפת את מַחשבתוֹ, היא מַבדלת, מה שאין כן כשמרגיל (האָדם) עצמו וּמידוֹתיו שלא להשתמש בחוֹמריוּת כלל, הרי שאינו דבוּק בחומר כי אם בחיוּת, המנהגת את החוֹמר, שהוּא שמוֹ יתברך; נמצא, שאינו מלוּבש כלל ויושב בחומרי העוֹלמוֹת, כי אם חוּץ מהם, ואין העולם מקומו, אבל הוּא מקומו של עולם, – שהרי הוּא דבוּק בחיוּת העולם, הנותנת מקום וציוּר לעולם. לכן אפשר לו להיות מושל בעולם.80פּרי הארץ, אגרת הקודש.
48
מ״טהתבּוֹננוּת מצד הנשמה כיצד?
49
נ׳צמצוּמים רבים ונפלאים היוּ עד שנשתלשלוּ ונבראוּ העולמות, ותכלית כל הצמצוּמים היא, כדי לברוֹא גוּף האדם החוֹמרי ולאכפיא לסטרא אחרא ולהיוֹת יתרוֹן האוֹר מן החוֹשך –
50
נ״אוהנה, כמַים הפנים – לפנים: וכמו שהקב״ה, כביכוֹל, הניח וסילק לצד אחד, דרך משל, את אורו הגדול הבלתי־בעל־תכלית וּגנזוֹ והסתירוֹ בכמה מיני צמצוּמים שונים, והכל בשביל אהבת האדם התחתון, להעלוֹתוֹ לה', כי אהבה דוֹחקת את הבּשר, על אחת כמה וכמה, בכפלי־כפלים לאין קץ, כי ראוּי לו לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו, מנפש ועד בשר, ולהפקיר הכל בשביל לדבקה בדביקה וחשיקה וחפיצה, ולא יהיה (לאדם) שום מונע מבית ומחוּץ, לא גוּף ולא נפש ולא ממוֹן ולא אשה ובנים״.81תניא, פּרק מ״ט.
51
נ״בההבל, היוצא בדיבוּר, מלוּבש בו כוח וחיוּת מעט־מזער, והוּא בחינת חיצוֹניוּת מנפש החיה שבקרבו, אבל היוֹצא מכוח הנופח, דמתוכו נופח, מלוּבש בו כוח וחיוּת פּנימיות מבחינת הנפש החיה. ככה ממש. על דרך משל, יש הבדלות לאין קץ בין כל צבא השמים, אפילוּ מלאכים שנבראוּ מאַין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוֹנוּת החיוּת (מהשפע שמשפּיע אין־סוף, ברוּך הוּא, להחיוֹת עוֹלמוֹת) ובין נשמת האדם, שנמשכה תחילה מבחינת פּנימיוּת החיוּת״.82תניא, אגרת התשוּבה, פרק ד'.
52
נ״גואי לזאת יעורר האדם רחמים רבים על נשמתו האלהית, נשמת חיים שנפחה האלהים באדם מפּנימיוּת חיוּתוֹ, נשמה זאת שירדה למדרגות תחתוֹנוֹת שבתחתוֹנוֹת ומשתמשים בה לצורך כל דבר שפל וטמא. ישים נא האדם לב לעוניה וצערה של בת־מלך זו, שמתעמרים בה בכל מיני מלאכות גסות וּבזוּיוֹת.
53
נ״דאם חטא האדם – נשמתו עמו בחטאו, והרי זה דומה למי שכובש ומַכניס ראשו של מלך לתוך בתי מחראוֹת.
54
נ״האם חטא האדם – יחוס על הניצוץ האלהי שבו, על שם־הוָיה, השוֹכן אתו בתוך טוּמאתו, על השכינה, שהיא עמו בגלוּת, על האלהים אשר לגדוּלתוֹ אין חקר ״ואיהו ממלא כולא עלמין וסובב ולא עלמין״, סובב וּממַלא היכלות ועולמות אין מספּר, ובכל היכל והיכל, עולם ועולם, יש מלאכים לאין קץ ותכלית, וכוּלם שואלים: ״אַיה מקוֹם כבוֹדוֹ?״ ועונים: ״מלוֹא כל הארץ כבוֹדוֹ״ – הוּא האדם. הן האלהים הניח את העליוֹנים ואת התחתוֹנים וּמכוּלם לא בחר אלא באדם וקירבוֹ אליו בקירוּב ויחוּד, בהתקשרוּת הנפש, בבחינת נשיקין פה לפה ממש ואתדבקוּת רוחא ברוחא, והנה האדם מוֹרידוֹ מַטה וּמַשקיעו במ״ט שערי טוּמאָה. יחוס איפוא האדם על הדר האלהים ויחדל מחטא.83על–פי מקומות שונים ב״תניא״.
55
נ״וזוהי ההתבּוֹננוּת שמצד הנשמה.
56
נ״זוההתבּוֹננוּת מצד יצר הרע עצמו – כיצד?
57
נ״חרבי ישראל בעש״ט אומר: ״חטא – אלופו של עולם מוסתר בתוכו״.84״כתר שם טוב״. הכוונה: אוֹת אָלף שבמלת ״חטא״, אָלף זו, שאינה מוּרגשה במבטא והיא משורש המלה, מרמזת על אַלוּפוֹ של עוֹלם, על אחד, על האלהים שהוּא ראש, תוך וסוף הכּל, שמשכּנוֹ גם בתוך החטא, ביצר הרע עצמוֹ, בהסתוֹתיו וּפיתוּייו, נכליו וערמוּמיוּתוֹ, בכל המַעשׂה הרע אשר ייעשׂה.
58
נ״טהיצר הרע עושה רצון קוֹנוֹ והאדם צריך גם הוּא לעשות רצון קוֹנוֹ. היצר הרע עושה רצוֹן קוֹנוֹ, ממלא תעוּדתוֹ ומשלחתוֹ באמוּנה, מסית את האדם לחטוֹא ולמרוֹד בה', והאָדם גם הוּא צריך לעשות רצון קוֹנוֹ מבּלי לשמוֹע להסתת היצר.
59
ס׳״כי תצא למלחמה על אוֹיבך ושבית שביוֹ, – על ידי טענת היצר הרע עצמו כוֹבש את היצר הרע. שאם הוּא, היצר הרע, זריז במלאכתוֹ לפתוֹת את האָדם בעבירה, כדי לעשות שליחוּתוֹ ית', מזה יקח האדם מוּסר לעצמוֹ, שיהא זריז במלאכתוֹ שלא לשמוֹע ליצר הרע״.85״כתר שם טוב״.
60
ס״אמשל למה הדבר דוֹמה? לשני בני אדם העוֹשׂים סימנים ביניהם לדבר ברמיזה, באופן שאינו מובן, וּמַסכּימים ביניהם שאם יאמר (האחד לשני) שיעשׂה (איזה דבר), יֵדע (השני) שהכונה שלא לעשות״.86״אגרת הקודש״ לר' אברהם מקאליסק.
61
ס״בנאוּם האלהים לאדם מתוך היצר הרע גוּפוֹ: אַל תעשה מה שיִצרך מַשׁיאך…
62