בפרדס החסידות והקבלה, יסודות החסידות ה׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, The Foundations of Chasidut 5
א׳ה. העלאת ניצוצות
הכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את ריבּוּי האוֹרוֹת – ונשתבּרוּ. מקצתם – חלקים חלקים, ומקצתם – רסיסי־רסיסים. מקצתם ירדוּ למטה, מקצתם שקעוּ, וּמקצתם ירדוּ לנוקבא דתהוֹמא רבה. כוּלם יחד נפזרוּ לכל רוח, ואין מקבּץ את הנידחים, אין מאסף להמה.
הכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את ריבּוּי האוֹרוֹת – ונשתבּרוּ. מקצתם – חלקים חלקים, ומקצתם – רסיסי־רסיסים. מקצתם ירדוּ למטה, מקצתם שקעוּ, וּמקצתם ירדוּ לנוקבא דתהוֹמא רבה. כוּלם יחד נפזרוּ לכל רוח, ואין מקבּץ את הנידחים, אין מאסף להמה.
1
ב׳ונאנחים הנידחים בכל מקום שהם, נכספים להוֹד העליוֹן, לשוֹרשם הכּללי.
2
ג׳ניצוֹצוֹת הקדושה אסוּרים בחוֹמר, בטבע, בעביוּת, בגשמיוּת, וּמה שרע מזה – ברע, בטוּמאָה, בכיעוּר, בפחיתוּת.
3
ד׳וצוֹעקים הם אל אלהים בחזקה: אנא הצילנוּ נא מן השבי ומן הכּוֹבד וּמן החטא וּמן הפּיזוּר. כי חטא חָטאוּ הכּלים באמוֹר כל אחד מהם: אני אֶמלוֹך. האוֹרוֹת האלהיים, בשעה שירדוּ למטה, הנה עצמוּת האלהוּת, השוֹכנת בתוֹכם, כאילוּ הסתירה פּנים מהם לרגע, עד שכל עולם ונברא החל לחשוב את עצמוֹ ליש נבדל, לדבר נפרד, לעומד וקיים מבלעדי כלל האלהוּת, המתלבּשת בעוֹלמוֹת, ומבלעדי עצמוּת האלהוּת, המסתתרת בחביוֹן־עוּזה.
4
ה׳ואָז, בשעה שהכל התפּזר, התפּרד והתפּוֹרר, תקפוּ געגוּעים עזים את הניצוֹצוֹת, המכירים את חטאם וריחוּקם מאוֹר פּני אלהים, והם הוֹמים כל הימים, מצפּים לישוּעה ומבקשים גאוּלה.
5
ו׳והיכן גאוּלתם? בנשמתו של אדם.
6
ז׳האָדם בכוֹחוֹ להכּיר את האלהוּת שבכל דבר, את הקדוּשה ואת היוֹפי העליוֹן שבכל דבר, את האַחדוּת המוּחלטת שבכל זה הפּירוּד, הפּיזוּר והריסוּק, את הטעוּת של היש, את אחיזת־העינים העוֹלמית, שצריך לראות בעדה אֵל־עוֹלם, לשבר את המחיצוֹת והמסַכּים המַבדילים. והנה, בשעה שהאָדם מַכּיר ורוֹאה זאת, בשעה שהוּא חי באלהוּת, הרי כל מה שהוּא רואה, שוֹמע ופוֹגש בדרכּוֹ, מיד הוּא מעלהוּ אל השוֹרש: אל הרצוֹן העליוֹן. כל מה שהוּא משתמש בו, כל מה שהוּא נהנה ממנוּ, כל מה שהוּא אוֹכל ולובש, כל איש וכל דבר שיש לו שׂיח ושׂיג עמוֹ – הכל פּוֹשט אָז בגדי־החוֹל ולובש בגדי־קוֹדש, יוֹצא מעמקי־תהוֹמוֹת ועוֹלה לשמי־מרוֹם, מסתלק מן הגסוּת והטוּמאָה וּמזדכּך לאצילוּת שבאצילוּת.
7
ח׳וצריך שיהא האָדם מַכּיר זאת בהכּרה ברוּרה. כלומר: צריך שידע האָדם לא רק את העולמות, האלהוּת הממלאָה אותם והמתלבּשת בהם, אלא גם שכינתהּ של האלהוּת בכל פּרט וּפרט.
8
ט׳צריך הוּא לדעת את האוֹרוֹת המיוּחדים, השוֹרים בכל בריה ובריה, צירוּפי האוֹרוֹת, אופן השתלשלוּתם מלמעלה למטה ואוֹפן העלאָתם מלמטה למעלה. צריך הוּא לדעת את הכּוונוֹת המיוּחדוֹת לכל דבר, לכל עניין, לכל מאוֹרע.
9
י׳וכשהוּא מכוון בכל ראיה, בכל שמיעה, בכל פּגישה, בכל השׂגה, בכל מַחשבה ועשיה את הכּוונה הראוּיה, – הרי הוּא מעלה לאט־לאט את השפל, מטהר את הטמא ומזכּך את המעוּבּה, הגס והמגוּשם.
10
י״אולהיפך: בשעה שהאָדם שוכח את המקוֹר אשר ממנוּ הוּא בא והוּא שוֹקע בתוֹך עצמוֹ, חוֹשב עצמוֹ ליש, לא זו בלבד שאיננו נעשׂה גוֹאל את ניצוֹצוֹת־אוֹר חדשים משמי־ספיר לתוך עמק עכוֹר, טיט־יוון, ״עמקי הקליפּוֹת״.
11
י״בכי האָדם, לפי שהוּא בעל הדעות ובעל ההכּרה ובעל הבחירה, הרי כשם שהוּא יכול להעלות כל מה שיש לו עסק עמו ולחבּרוֹ אל האַחדוּת, כן יכול הוּא גם להוֹריד אותו, לטמאוֹ, להפרידוֹ יותר ויותר מן השוֹרש, להשליכוֹ לתוך עמקי־תהוֹם.
12
י״גולפי שהוּא, האדם, בהכרתוֹ מושל לא רק בתחתוֹנים, כי אם גם בעליוֹנים; לפי שהוּא תוֹפס לא רק את היש המוּחש והגס, כי אם גם את היוֹפי, את העדן, את הטוֹהר, את המַחשבה, אשר שמי־השמַים גובההּ, ועומקהּ – תהוֹם רבה, את הבּינה (אימא־עילאָה), את המלכוּת (אימא־תתאה), את כל אוֹצרוֹת הרוּח, את כל מה שתפאֶרת לו ורום, – הרי יכול הוּא ברוֹע בחירתוֹ, בגובה לבבוֹ, באַמרוֹ לנפשוֹ: ״אני אֶמלוֹך״, או בתאוותוֹ השפלה, במשיכתוֹ הטבעית לצד הטוּמאָה והגסוּת, להפריד גם כל אלה הדברים הנעלים והקדוֹשים מאַלוּפוֹ-של־עוֹלם, להפרידם אלה מאלה, לצמצם אותם, להקטין אותם עד אֶפס, או להלבישם גוּפים גסים ולבוּשים מגואלים, עד שישקע ניצוץ הקדושה בעבי־הטוּמאָה.
13
י״דוזהו סוֹד ״מלכין דמיתוּ״ ורפ״ח ניצוצין ו״גלוּת השכינה״ וחטא עץ־הדעת, חטא דוֹר־המַבּוּל, חטא דוֹר־הפלגה, חטאם של ישראל וגלוּתם, כל עווֹן, כל מעוּות וקלקוּל.
14
ט״ומה הם ״מלכין דמיתו״? התפּרדוּ הכלים, שכחוּ לרגע את השורש היחיד וּמיוּחד, הרגיש כל אחד מהם הרגשת הממשלה, לא בתור ממשלה אלהית־כללית־עוֹלמית, אלא בתור ממשלה פּרטית – וּמיד נפלוּ ממַדרגתם הגבוהה, ו״מאן דנפל מדרגיה – קרי ביה וימת״ (מי שנפל ממַדרגתוֹ, נאמר בו: וימת, נאמרה בו מיתה).
15
ט״זומה ענין ״רפ״ח ניצוצין״? רצה המַאציל העליוֹן להוציא כל הדברים מכוח אל הפּוֹעל, רצה שיהיה הכל יצירה, גילוּי, דברים שבהכּרה ובציוּר, – מיד נתן לדברים אוֹר וצל. הצל מַשלים את האוֹר וּמגלהוּ. אין יתרוֹן האוֹר ניכר אלא מתוך החושך. אוֹרוֹ של עוֹלם: הקדושה, הטהרה, היוֹפי, האהבה, הצדק, ועוד ועוד; צלוֹ של עוֹלם: הטוּמאָה, הכיעוּר, הקליפּה, השׂנאָה, העוול, ועוד ועוד. הראשונים והאחרוֹנים מתמַזגים אלוּ באלו בריבוֹאי־רבבות מזיגוֹת, מצטרפים בריבואי־רבבות צירוּפים, משתנים אלוּ באלוּ בריבואי־רבבות שינוּיים, וחוֹזרים וּמתכללים אלוּ באלוּ על ידי ריבּוֹאי־רבבות שיווּיים, והכּל עולה לחטיבה אחת מפוארה, רקמת־פּלָאים אחת של אָמן העוֹלם.
16
י״זזאת ועוד: רצה המַאציל העליון שיוולד מי שמַכּיר את אָמנוּתוֹ, מי שיודע את ריבּוֹנוֹ וצוֹפה לתוֹך עינוֹ של עולם, – האָדם, וּמה יעשׂה האָדם? מה יפעל זה בתוך היכל העוֹלם? ברא הקבּ״ה טוב ורע, יוֹפי וכיעוּר, כל מיני שינוּיים וּתמוּרוֹת, הפכים וניגוּדים. ויאמר לאדם: הוֹצא את הבּר מן התבן, את המַרגלית מן החוֹל, את הטוֹב והיוֹפי מן הרע והכּיעוּר, את ניצוֹצי הקדוּשה מתוֹך הקליפּוֹת, ותהי זאת עבוֹדתך!
17
י״חהנה כי כן קיוּמן של ה״קליפּוֹת״, עד עת קץ־הבּירוּר, מוּכרח הוּא, וכיצד יתקיימוּ? כיצד יתאחזוּ בבריאה? מי יחַיין ויהוון? מאחר ש״אין עוד מלבדוֹ״ ו״אין קיוּם לשום נברא מבלעדי אוֹר האלהוּת״, מאַין יִזוֹנוּ כל אלה, שעיקר תעוּדתם ותכליתם: להיות מחיצוֹת מסתירות ולעמוד מנגד לאלהוּת? לשם כך ירדוּ רפ״ח ניצוֹצין קדישין (לפי קבלת האר״י) בעת הבּריאה לתוך עמקי־הקליפּוֹת, והם חיוּתם וקיוּמם של אלוּ הקליפּוֹת. בלתם הן – אַין ואֶפס. ואוּלם מעוּנים ומדוּכּאים הם ניצוצי־אור אלה בתוך החוֹשך העב והם מצפים – לאדם הגוֹאל…
18
י״טוגלוּת השכינה? ״יִקרא דקב״ה סליק לעילא ולעילא,״ ואוּלם את שכינתוֹ הוּא מַשרה בתחתוֹנים. ומה עושה האָדם בזדוֹן־לבּוֹ? לוקח את תפארת העולם וּמַשקיעה בבּוֹץ. יש לו לאדם הוֹד נשמה, מוּשׂגי־יוֹפי, געגוּעי־יופי, געגוּעי־קדוּשה, ואוּלם תחת להעלוֹת את היוֹפי הנראה אל היוֹפי הנעלם, לחבר עלמא דאִתגליא עם עלמא דאִתכּסיא, לייהד את השכינה (הוד מלכוּת, אלהוּת נגלית) עם דוֹדהּ (קבּ״ה, הוֹד־תעלוּמה, יפי־רז) באהבה, הוּא מַרחיק את השכינה מדוֹדה בזרוֹע, משתקע רק במוּחש ובנראה; מַדרגה למַטה מזה: גם במוּחש ובנראה הוּא רואה רק קרעים־קרעים, קטעים־קטעים; מדרגה למטה הימנה: הוּא משתקע בהנאת החוּשים כל כך, עד ששוֹכח הוּא גם עיקרוֹ של יופי. כסבוּר הוּא שאין בעולם אלא מקרים בודדים, עוורים, רעות וצרוֹת והנאת־בּשׂר. קוֹרע הוּא אדרת־תפארת של המלך ומַשליך קרעים, קרעים ממנה לבתי־המחראוֹת…
19
כ׳חטא עץ הדעת, חטאוֹ של דוֹר המַבּוּל, חטאוֹ של דוֹר הפלגה, כל חטא – עיקרם ושוֹרשם אחד הוּא. עיקרוֹ וּמַהוּתוֹ של החטא הוּא – ״ויאמרוּ לאל: סוּר ממנוּ״. אָדם הראשון חטא בדעת, דוֹר המַבּוּל חטא ביופי (זימה), דוֹר ההפלגה חטא בנשׂגב וּברוֹם (״נעשה לנוּ מגדל וראשוֹ בשמים״, ״נעשה לנוּ שם״). כל חטא בא מגוֹדל־לב, הרגשת העצמיוּת, תאוות ההתפּשטוּת. אין בדברים אלה מצד עצמם כל רע. אדרבה! הם הם הדברים היותר יקרים והיותר נעלים; הם הם כבשוֹנוֹ של עולם. ואוּלם צריך להכניס בהם אוֹר אלוֹה, צריך לחברם אל השורש, אל המקוֹר, אל המַעיין הטהוֹר, צריך להגוֹת בם ולעשׂוֹתם בהתאם עם האמת הנצחית ועם קדוּשת־עוֹלמים. אבל החוֹטאים קיצצוּ בנטיעוֹת, עשו מן הדעת, מן היוֹפי ומן הנשׂגב אלילים, אלילים אין קץ, וּלאַט לאַט התרחקוּ מן המקוֹר לגמרי, התעבּוּ והתגשמוּ, עשוּ מן עולם האַחדוּת – עלמא דפירוּדא, מן יפי־אלוֹה – הנאת־רגע וּמַכאוֹבי־נצח, מן הגבוּרה – חמס, מן הנשׂגב – זדוֹן.
20
כ״אוּבעקב כך הבּריאה כוּלה עלוּבה ושוֹממה, רחוֹקה מאביה־אלהיה, שרוּיה בגיעוּל וּפיגוּל, סחי וּמאוֹס, והטוב והיוֹפי שבה צמא לאלהים, מבקש שחרוּר ופדוּת. ״מַים התחתוֹנים בוֹכים: אנן בעינן למהווי קדם מלכא״. יחד עמם בוכה כל ההוֹד והטוב, הכל פּוֹרשׂ יד, מתחנן לגוֹאל…
21
כ״בלפיכך עבודתם של בחירי האָדם, של אלה המשתתפים בצערה של הבריאה, רואים את ירידתה ושפלוּתה, שומעים אנחת ״השבוּיים״, יודעים געגוּעיהם, תפילתם ושאיפתם לגאוּלה, – עבודתם של הגוֹאלים הללוּ נעשית כבדה וקשה, ועם זה נחוּצה ונמרצה, מדוֹר לדוֹר, לפי שצריך לתקן לא רק את המעוּות שבבריאה, את הכלים השבוּרים, את רפ״ח הניצוצין ואת השכינה השבוּיה, כי אם גם את חטאיהם של כל הדורות הקודמים. יש להעלות כל מה שהשפּילוּ וטימאוּ בני אָדם עצמם בעוורוֹנם וּבזדוֹן־לבבם.
22
כ״גאֵל־עוֹלם, ה״חוֹשב מַחשבוֹת לבל ידח ממנוּ נידח״, מזמין איפוא לכל אדם־גוֹאל את השייך לשוֹרש נשמתוֹ, את הדברים שהוּא, אותו אדם, צריך לגאוֹל. לפיכך חי כל אדם־גוֹאל בעולם המיוּחד לו, רואה רק מה שהוּא צריך לראות וּמַרגיש רק מה שהוּא צריך להרגיש. כל אדם־גוֹאל יש לו מַדרגה שלו. כשהוּא תוֹפס מַדרגתוֹ של חבירוֹ50עיין ״כתר שם טוב״. – הוּא מַעלה חרס בידוֹ. ואוּלם כשהוּא תוֹפס את מדרגתו שלו – הרי כל העולם החיצוני, כל היש הסוֹבב אותו, שייך לו לבדו, הכל כמו מתהווה בשבילו, הכל בא אליו לדרוש תיקוּן.
23
כ״ד״כל מַאכל האדם או מלבוּשיו או דירת הבית וּמַשׂא וּמתן שלו, – אומר הבעש״ט (ותלמידיו אחריו), – הכל הוּא להעלות ניצוצין של עצמו, וזה סוד ״בכל דרכיךָ דעהו״ – לייחד ולהעלות הניצוצין של נשמתו, שהם ניצוצי־השכינה, בסוד מַיין־נוּקבין ולגרוֹם לזיווּג עליון״.51״תולדות יעקב יוסף״, פּ' תזריע. מיין–נוקבין: התעוררוּת הבאה מלמטה, מן האָדם, מן הארץ.
24
כ״ה״כל אכילה ושתיה שאדם אוכל ושותה הוּא ממש חלק ניצוֹצוֹת שלו, שהוּא צריך לתקן, וכל הדברים, שהם משמשים לאדם, הם ממש בסוד הבנים שלו״.52מפּירוּשוֹ של הבּעש״ט על ״הודו״.
25
כ״ו״מה' מצעדי־גבר כוֹננוּ ודרכּוֹ יחפּץ. – כל מצעדי גבר מאִתּוֹ, ית', כוֹננוּ לאיזו סיבה, אשר יחפּוֹץ ד' בדבר ההוּא, להוֹליכוֹ בדרך הזה, אך האדם ודרכו יחפץ״, כי הוא (האדם) חפץ בדרך הזה לצוֹרך עצמוֹ, ובאמת הכּל הוּא דרך הקבּ״ה״.53הבּעש״ט – עיין ״דגל מחנה אפרים״, מסעי. ״תשוּאת חן״, לקוּטים לפ' משפּטים, ועוד ועוד.
26
כ״ז״כל דרך שהאדם הוֹלך, הוּא בכיווּן ללקט הניצוֹצוֹת שלו, והניצוֹצוֹת האלה מצפּים שיבוא הצדיק, שהוּא משוֹרשם, ויתחבּרוּ עמוֹ לעלוֹת למעלה״.54״נגזי יוסף״, פּ' ויצא.
27
כ״חו״הדרך עצמו חפץ מאד, שילך הצדיק לשם וילקט הניצוצות שלו שהם בדוֹמם, שהוּא – הארץ״.55שם, בשם הצדיק ר' מנדל מפּרמישליאן.
28
כ״טנוֹח לו לאדם שלא נברא משנברא – אם כן למה נברא באמת? אך למלך אָבדה אבן טוֹבה יִקרת־הערך במצולות־ים, ושלח את בניו לשם, ולו שלושה בנים: אחד סובר שאָביו השליכוֹ מעל פּניו, ונשאר שם. השני חוֹשק לחזוֹר למקוֹרוֹ, לאָביו, ותו לא. השלישי מבין, שביאתו לשם היא לאיזו תוֹעלת, והוּא מחפּש ומוצא את האבן הטוֹבה וּמחזירה לאָביו בשמחה…
29
ל׳״יש מי שנטבע בהבלי עולם הזה, שהוּא חוֹשק לחזוֹר למקוֹרוֹ, לאָביו, ושוֹמר עצמו שלא לעבור עבירה, ח״ו, כדי שיוּכל לחזוֹר לאָביו כמו שירד; אבל ישנם הטוֹרחים, מחפּשׂים ומוֹצאים את האבן הטובה, ומעלים את ניצוֹצוֹת הקדוּשה ועושים יחוּדים קדושים למעלה: בעבוּרם נברא העולם״.56הוּבא ב״כתונת–פּסים״.
30
ל״א״האָדם הוּא עולם קטן וכלוּל מכל העוֹלמות ומכל הנבראים ובו עולים ויורדים כוּלם. כשהוּא עולה ומתדבק להבּוֹרא, ית', גם הם עוֹלים עמוֹ, ולהיפך – בבחינת רוּח האדם העולה למעלה ורוּח הבהמה היורדת למטה״.57״פּרי הארץ״, פּ' בהר.
31
ל״ב״אין לך בזה העולם שאין בו ניצוץ קדוֹש, שנאצל מדיבוּרו של הקב״ה, המחַיה אותו הדבר. וזהו הטעם שבדבר המתוֹק לחיך, וכשאדם אוכל המַאכל, והחיוּת, המלוּבּשת בזה המַאכל, – הניצוֹץ הקדוֹש, – נשארת בקרב האָדם, אזי מתייחד הניצוץ ההוּא אל חיוּתו של האדם ההוּא, האוכל, ונתוסף בו כוח וחיוּת. וכשאדם מַאמין באמוּנה שלמה וּגמוּרה, שזה מזוֹן רוּחני, שהוּא אלהוּתוֹ ית', המלובש שם, ונותן לבו ודעתו על הפּנימיוּת וּמדבּק עצמוֹ (עם כל חיוּתוֹ וּמוֹחוֹ ועם זה הכוח והחיוּת, שנוֹספוּ בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבּוֹ) לשוֹרש־הכּל, שממנוּ נאצלה כל החיוּת, – אזי הוּא מביא גם זה הניצוץ הקדוש, שהיה עד עתה בשבירה ובגלוּת, אליו ית', והוא, ית', מתענג מאד על זה, כי זהו עיקר עבודתנוּ לקרב כל הניצוֹצוֹת, שנפלוּ בקליפּוֹת או בשבירה, אל מקום־הקדושה״.58״מאוֹר עינים״, פּ' מטות.
32
ל״גכמו הדבורה שמהפכת מאכל שבפיה לדבש, כן יכול האדם להעלות המַאכל מתענוּג גשמי לאור־זיו־השכינה ותענוּג רוּחני –
33
ל״דויכול הוּא האָדם לקדש עצמוֹ כל כך, עד דיהא מאכלו כמו אור זיו שכינה, שניזוֹנים ממנוּ המלאכים בעולם העליון.59״אוֹר הגנוּז״, פּ' ואתחנן ופ' עקב.
34