בית אלהים, שער התפילה י׳Beit Elohim, Shaar HaTefilah 10
א׳יש דברים בתפלה שמצד מעלתם אין לנו רשות לאמרם כי אם בהיות עשרה בני אדם מקובצים במקום אחד, וכמו שאמרו (ברכות כ"א) אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה והביאו ראיה מן הכתוב שאמר (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בנ"י וילפינן תוך מתוך, דכתיב ויבאו בנ"י לשבור בתוך הבאים ועשרה הוו דבנימין לא הוה תמן כדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח וגו' ובא ללמד ונמצא למד דעשרה נקראו עדה.
1
ב׳וצריך לתת טעם באי זה אופן למדו מכאן אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, כי זה הכתוב לא נאמר במקומו כי אם אצל חלול ה' כמ"ש ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י וכמו שלמדו למחלל את השם בפני עשרה מישראל או המקדשו שנהרג על קדושת שמו ועיקר הכתוב נכתב לענין דין זה, א"כ מהיכן לרבותינו ז"ל שגם בכלל זה יש כל דבר שבקדושה שאינה בפחות מי', וצ"ל כי גם שהאמת הוא שזה הכתוב נאמר לענין קדוש השם בשעה שמעבירין את האדם על קדוש ה' שיהרג ויקדש שמו ברבים ואל יעבור ויחללהו, עכ"ז למדנו מכאן שיש הפרש בין היותו בפחות מעשרה מישראל או היותו בעשרה לענין התפלה ג"כ, מדלא כתיב וקדשתם אותי בתוך בנ"י דומיא דרישיה דקרא דכתיב ולא תחללו את שם קדשי, וכתב ונקדשתי משמע בכל מיני הקדושות, ולכך אמרו אין דבר שבקדושה בפחות מי' כלומר גם כי ענין הכתוב אינו אלא לענין קדוש ה' במצות אפ"ה מדכתיב ונקדשתי משמע דאין דבר שבקדושה בקדושות אחרות ג"כ בפחות, ומעתה ראוי לתת טעם לכל אחד מהדברים הצריכין עשרה כי מן הנראה בקדיש וקדושה לבד הם שיש בהם קדושה ואינם נאמרים בפחות מעשרה אבל בברכו וקה"ת והפטרה ונשיאות כפים וי"ג מדות וברכת מזון בשם וברכת חתנים נראה שאינם בכלל דבר של קדושה יותר משאר עניני התפלה, ובגמרא נראה כי טעם כולם הוא שאין דבר שבקדושה בפחות מי' כדאמרינן התם על המשנה אין פורסין על שמע וכו' (מגילה כ"ג ב).
2
ג׳ואומר כי לענין קה"ת כבר אמרו חז"ל משה תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבתות ובמועדים בענין המועד וסמכו על הכתוב שאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י מצותו שיהיו קורין כל אחד בזמנו כדתנן במגילה (שם ל"א א), ובשני ובחמישי ג"כ כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה וסמכו על פסוק שאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה (ב"ק פ"ב) ותיקון משה ודאי היה שיקראו בתורה ברבים, דאילו ביחיד כתיב (יהושע י"א) והגית בו יומם ולילה, ולא היה צריך לתקן כי אם לקרות ברבים, ואלו הרבים הם מסתמא עשרה, כיון שמצינו לענין קדושה דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ולכך אמרו על כל השנויים במשנה שהטעם בהם שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, וכן עזרא שתיקן בשבת במנחה היה כעין תיקון של משה.
3
ד׳וענין ההפטרה כבר הוא ידוע כי היא נאמרת מזמן הגזרה שגזרו שלא לקרות בתור' והיו קורין בנביאי' מעין הפרשה ולכך תיקנוה ג"כ בעשרה, ובנשיאת כפים ג"כ כתיב (ויקרא ע') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגו', וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בנ"י אמור להם, וכיון שהברכה היא לרבים נראה שצריך שיהו עשרה לפחות כיון שדבר של קדושה אינו בפחות מעשרה, אם כן העם שהוזכרו כאן או בני ישראל הם עשרה דבקרא דונקדשתי ג"כ בנ"י.
4
ה׳ולענין י"ג מדות אמרו בר"ה (דף י"ז) ויעבור ה' על פניו ויקרא א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ והראה לו למשה וא"ל כל זמן שישראל חוטאים לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם, וכיון שאמרו כש"צ נראה שלא נמסרו י"ג מדות אלא לרבים והיינו עשרה כמו כל דבר שבקדושה, וברכת חתנים כתוב ברות ויקח בועז עשרה אנשים וגו', ובברכת מזון בשם יש לתת טעם למה צריך עשרה להזכרת אלהינו, שהרי בתפלה מזכיר היחיד כמה פעמים אלהינו ואינו דבר מיוחד לצבור, ובגמרא נתנו טעם בפרק שלשה שאכלו לברכת זימון מדכתיב גדלו לה' אתי גדלו שנים אתי חד הרי ג', או כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אקרא חד הבו שנים הרי ג', וצריך לתת טעם מאין לנו שזה הפסוק לענין ברהמ"ז נאמר ולא לענינים אחרים, ואם הוא בענין ברכת המזון נראה כי ג' יכולין לזמן בשם כדכתיב גדלו לה' אתי, וכן בכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, נראה בפירוש שיזכירו אלהינו בנתינת גודל לשם ית' על המזון שאכלנו, וא"כ למה הצריכו עשרה להזכיר אלהינו.
5
ו׳ואפשר לומר כי מה שתקנו חז"ל ברכת זימון בענין האכילה, משא"כ בשאר דברים של קדושה או שאר ברכות כי כלם נאמרות ביחיד, ואם אינם נאמרות ביחיד אין נאמרות ג"כ בשלשה כמו בדברים של קדושה שצריך עשרה, ולא מצינו חילוק בין יחיד לשלשה, כי אם בענין בהמ"ז, הטעם הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ואמרו חז"ל (ירושלמי פ"ק דתרומות והביאו הרא"ש ז"ל בהלכות) ואפי' מדומדם כיון דכתיב ושבעת ולזה הכריחו לג' שאכלו כאחד שחייבין לזמן ולא יברך כל א' לעצמו הואיל שמברך ואפי' מדומדם, אלא הגדול שביניהם שמסתמא דעתו מיושבת עליו יברך, והם יענו אחריו ברוך שאכלנו משלו ויכוונו לברכתו ויענו אמן, ובתחלת הברכה הוא עיקר הזימון, ולכך גם כי מזכירים אלהינו בכמה מקומות היחידים, עכ"ז בברכת הזימון שהיא נברך שאכלנו משלו והם עונין אחריו לא יזכירו אלהינו כי שמא גם המברך מדומדם, אבל כשהם עשרה שחל עליהם דבר של קדושה אז מזמנים בשם כי הגדול שבכולם הוא המברך, ואפילו היה מדומדם כיון שהוא בחבורת עשרה בני אדם יכולין להזכיר את ה' בתחלת ברכת מזון שהיא זימון בשם כמו שאמרנו:
6
ז׳וענין ברכו את ה' המבורך.
7
ח׳היות נזכר בעניני דבר של קדושה אפשר שהטעם הוא כיון שהוא מסודר בסוף הקדיש שהוא דבר של קדושה וצריכין לברך ברכות של ק"ש ולכן אומר ברכו את ה' המבורך ועונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד כיון שנתקן בצבור וכל הצבור יוצאים ידי חובתם בקריאת הג' או השבעה שקוראים, צריכין לתת לב לברכת הקורא המתוקנת בצבור ולענות אחריו ברוך, כדי שיחשב להם כאילו הם קראו בתורה בכוונם לברכות ולמה שקורין בתורה.
8
ט׳וענין מנין זה של עשרה היותו ראוי שיחול עליהם קדושת השם הוא ע"ד הפשט כי פחות מעשרה אינו מנין, והוא רומז לדברים העליונים מן המלאכים ולמעלה שאינם בפחות מעשרה.
9
י׳וגם אמרו (סוכה ה') לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה למעלה מי' באופן שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, וכן מצינו בבני יעקב כשנולדו א' א' אותו שהשלים מנין עשרה עם יעקב נזכרה השכינה עמו, והוא יששכר תשיעי לבנים ד' שילדה לאה קודם וד' השפחות וזה החמישי ללאה הם עשרה, וכתוב בו וישכב עמה בלילה הוא, וא"ר יוחנן במסכת נדה פ"ג מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה והיינו דכתיב יששכר חמור גרם חמור גרם לו ליששכר, וענין הסיוע הוא מה שאמרתי שכיון שנולד הוא השלים לעשרה ונסתיימו בו שיחול עליהם דבר של קדושה שקודם היו פחות מעשרה ואין בהם דבר שבקדושה, ולזה זכו לתורה ולחכמה דכתיב (דה"י א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וגו', וכן אמרו (ברכות י"ז, מגילה ל"ב) העשירי נוטל שכר כנגד כולם, לכן ישתדל האדם להיות נמנה עם העשרה הראשונים הבאים לב"ה, וכן יש רמז בזה שחייבין לשכור העשירי כשיצטרכו ממ"ש כאן כי שכר שכרתיך וגו'.
10