בית אלהים, שער התפילה י״אBeit Elohim, Shaar HaTefilah 11
א׳מעלת תפלת הצבור היא גדולה לא לבד בדברים של קדושה הצריכים עשרה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה כמו שביארנו למעלה, אלא גם בתפלה הסדורה ליחיד גם כן אם מתפלל אותה בעשרה היא מרוצה יותר, וכמו שאמרו (ברכות ז') א"ל רב יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א"ל לא יכילנא א"ל ליכניף מר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מלתא ולודעי ליה למר עידנא דמצלי צבורא א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים, רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, רבי אחא אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי וגו',
1
ב׳נלמוד מכאן כי גם בתפלת היחיד בלי דבר של קדושה, יש מעלה ויתרון בהיותה נאמרת ברבים, ואפילו לא יהיו הרבים במקום ההוא, אלא בזמן שהם מתפללים במקום אחר, וכמו שלמדו מדכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אע"פ שאינו עמהם במקום תפלתם, וכן נראה מן הכתוב שאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כלומר גם כי תפלתי ביחיד, אני משתדל שתהיה בעת רצון, כי רב נחמן היה סובר כי אמת הוא שיש מעלה למתפלל אפילו תפלת יחיד בלי דבר של קדושה שתהיה ברבים, כמו המתפלל י"ח בלחש עם הצבור ולא הספיק לעמוד עד חזרת התפלה לקדושה, אבל כשאינו עמהם במקום אחד, הרי הוא יחיד, לכך אמר לו מאי כולי האי, והשיב לו מדכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כי נראה כי גם בתפלה שמתפלל היחיד בביתו, יש לה יותר מעלה אם אומרה בשעה שהצבור מתפללים, כמשמעות הכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כלומר תפלתי הנאמרת ביחיד היא מגעת אליך ה', כשהיא נאמרת בעת רצון והיא שעה שהצבור מתפללים בה ונקראת עת רצון שהקב"ה מרוצה באותה העת, כמו שאמר רבי יוחנן (שם ו') דכתיב מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, שיעור שיוכל לענות דבר של קדושה, ורבי יוסי בר חנינא אמר מהכא בעת רצון עניתיך, כי מן הכתוב של ואני תפלתי לך ה' עת רצון נראה לו שאין הוכחה כי אם שישתדל להתפלל בשעה שהצבור מתפללים, אבל לא שיהיה עונה לזה, אבל בעת רצון עניתיך שנראה כי מי שמתפלל בעת רצון והוא העת שהצבור מתפללים כמו שביארנו הוא נענה מיד כדכתיב עניתיך, ורבי אחא אמר מהכא דכתיב הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ענין הוכחתו היא משני הכתובים, מהן אל כביר לא ימאס למדנו לתפלת הרבים שאינה נמאסת, ואחר שלמדנו שהיא מקובלת, למדנו מן הכתוב של פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, כי מלחמות הבאות על האדם הוא פדוי מהם כשמתפלל בשעה שהרבים מתפללים, ותניא נמי הכי מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס.
2
ג׳וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות.
3
ד׳ומה שאמרו מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים צריך לתת טעם שהיה ראוי להיותה נאהבת ולמה ימאסנה לשהוצרך הכתוב לומר לא ימאס, כ"ש במה שאמרו אחר כך כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וגו', ואפשר לומר כי מה שאמר הכתוב הן אל כביר לא ימאס ולמדנו שאין הקב"ה מואס בתפלתן, היינו כשאינם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, ואפילו הכי כשהם מתפללים עם הצבור אינו מואס בתפלתם למעלת תפלת הצבור, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' ליחיד המתפלל עם הצבור כלומר בשעה שהצבור מתפללים, כיון שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הנכללים במלת שלום, אינו צריך לומר שתפלתו נשמעת אפילו שלא התפלל אותה ממש עם הצבור אלא שמעלה לו הקב"ה כאלו פדאו לו ולבניו מבין האומות, ודורש פדה בשלום נפשי על האל ית' כי כביכול שכינה עמנו בגלות, והמתפלל בזה האופן כאלו פודה אותו ואת בניו מן הגלות, שהוא הקרב והמלחמה והצער שהם בו, וכיון שמזכיר הכתוב פדיית עצמו גם לבניו הוא פודה כי עמם הוא בצרה, וכשמסתלק שב את שבותם ומרחם אותם, וגם כי אנו רואים כמה תפלות שמתפללים הצבור ואינם נענים אין תימה על זה כי אפשר קרוב לודאי שלא התפללו אותם התפלות בכונה כראוי, אבל אם התפללו בכונה אפילו קצת הצבור בודאי נענים, כדכתיב הן אל כביר לא ימאס, כביר כח לב, כלומר מה שאינו מואס תפלת הרבים, זהו כשיש בתוך זה הכביר שהם הצבור, כח לב שהוא כוונת הלב:
4
ה׳ומעלת תפלת הצבור משלשה טעמים. הראשונה מצד עניני הקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה. ולזה אפשר שכיון דוד באמרו (תהלים נ"ה) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, הכוונה כי הדברים של קדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה הוא לסבת מעלת סוד נעלם שיש בהם בקדושת ה', שעל זה אין ראוי להזכיר רמז הקדושה כי אם בצבור ולא ביחיד. ולזה אמר מה שאני משתדל ללכת לבית אלהים ברגש, כלומר בקבוץ בני אדם הוא לסבת שנמתיק סוד הקדושה יחדיו כי בפחות מעשרה לא נוכל להשיג רמז מתק הענינים ההם:
5
ו׳הטעם הב' גם בתפלה שאין בה דבר של קדושה הצריכה רבים, עם כל זה יש בה מעלה בהיותה נאמרת ברבים או בשעה שרבים מתפללים כמו שביארנו (תורת כהנים פ' בחקותי) מפני שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה, כי היא מתעלית יותר הרבה מכפי הערך לכל א' בהיותה נעשית בחבורת בני אדם, כי אפילו בדברים הגשמיים עושה אדם יותר מכפי הערך בהשתתפו עם אחרים במלאכה, וכמו שאמרו (סוטה פ' אלו נאמרים) בענין המרגלים בהבאות האשכול שהביאוהו ח' בני אדם וגמירי דכל טונא דמדלי איניש לכתפיה ואין אחר מסייעו תלתא דטועניה הוא כשמטעינו אחר ובאבני ירדן שכל א' היה מגביה על כתפו שיערו כל אחד מהן מ' סאה ומכאן נחשב לאשכול כמה היה בו ששמנה אנשים היו מסייעים זה את זה כשמרימים אותו על כתפם אם כן היה משקלו של אשכול תתק"ס סאין ק"כ לכל אחד שהיו שני שלישים יותר ממשוי אדם שאין אחד מגביה על כתפו כאבני ירדן, וא"כ כל שכן בדברים האלהים שמתעלה יותר ענין המצוה בהתאחד בה כמה בני אדם מכפי הערך לכל או"א, וכמו שפירש"י ז"ל על ענין תפלת אברהם אבינו על סדום ועמורה, שאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ויהיו מצילים חמשה כרכים עשרה לכל כרך, ומ"ה, יצטרף צדיקו של עולם עם כל תשעה ויהיו עשרה וינצלו כולן, וארבעים על ד' כרכים, ול' על ג' וכ' על ב' ועשרה על א'.
6
ז׳ואע"פ שהודה לו האל ית' על חמשים שיצילו חמשה כרכים עשרה לכל כרך, הוצרך לשאול על מ' לארבע כרכים ושלשים לג' ועשרים לב' ועשרה לאחת.
7
ח׳כי אינן דומין העשרה שהיו מצילין כל כרך וכרך בהצטרפם עם שאר העשרות המצילים על שאר הכרכים, לעשרה העומדים לבדם להציל כרך שלהם ואין אחר מתחזק עמהם על אלה כי אם הוא יתברך, גם כי דבר החטא הוא חמור וכמ"ש ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ר"ל כי גם שצעקת העניים היתה רבה, החטא על מה שעשו היה כבד מאד ממה שצעקו הם, כי לפעמים האדם הוא צועק על מה שנעשה לו יותר מהראוי, ובענין סדום גם כי הצעקה היתה רבה, לא השיגה לערך החטא כי כבדה מאד מהצעקה, ואמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו', ענין ארדה כי החוטא לה' אם עונש החטא ההוא כפי גדולת המצוה לא יהא קץ ותכלית לעונשו, אם נעריך עונשו כפי גדולת האל יתברך המצוה לו שלא יעשה כך וכך.
8
ט׳ולזה האל יתברך להקל עונש האנשים כביכול כאלו מוריד ערך גדולתו בהיות שכינתו למטה בארץ וכפי אותה הירידה מעניש את האדם.
9
י׳ולזה אמר גם כי חטאתם כבדה מאד לא כפי ערך המצוה אלא כפי חומר העבירה עצמה כבדה מאד, ארדה נא שלא להחשיב גדולתי במה שהיא בשמים ואראה אם כצעקתה הבאה אלי עשו, בהיות כי הצעקה היתה פחות מהחטא כמו שכתבתי.
10
י״אאמר כי לא יראה כי אם עד כדי מה שצעקו אם היה בו שיעור לכלותם, גם כי לא יחשב עמהם לפי ערך גדולתו יגזור עליהם כלה ואם לא אדעה, כלומר אם לא יהיה בצעקה שיעור כליון בירידת והעלם גדולתי בהיות שכינתי בארץ אדעה אם אענישם כפי כובד מה שחטאו שהוא יותר מהצעקה, או כפי הצעקה שהיא פחותה מהחטא אלא שאענישם כפי גדולתי, כי די להם שאיטיב להם שלא להענישם כפי חטאם הכבד וכפי גדולתי שניהם כאחת אלא באחת מהם כפי צעקתה שהוא פחות מהחטא הכבד וכפי גדולתי או כפי חטאם הכבד לא כפי גדולתי בשמים.
11
י״בואמר ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה', כי גם שכבר אמר למעלה ויקומו משם האנשים חזר ואמר ויפנו משם האנשים, להורות על מה שדבר האל ית' הכצעקתה הבאה אלי עשו, כי לא יענישם כי אם כפי הצעקה ולא כפי החטא הכבד וכפי הירידה לראות ולא לפי גדולתו כמו שפירשתי, לכך אמר ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, כי מאותו המצב שהיה ענין סדום ברצון האל שלא להעניש אותם אלא בקל מן העונשים הלכו הם לסדום על תנאי כך לראות אם הכצעקתה הבאה לאל ית' עשו יכלו אותם.
12
י״גולזה אמר וילכו סדומה כלומר לחפש על ככה כי למעלה אמר ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום כי לא היתה כוונתם ליכנס לסדום כי אם להשקיף עליהם מבחוץ בכליון חרוץ בהפכת הערים.
13
י״דאבל עתה שאמר האל ית' הכצעקתה הבאה אלי וגו' הלכו לתוך העיר לדעת תוכן הצעקה כמו שפירשתי להקל ענשם.
14
ט״וואברהם עודנו עומד לפני ה', כלומר שלא נתקררה דעתו במה שהקל עליהם בענין הצעקה, אלא גם כי יהיו חייבים מצד הצעקה ולא כפי ערך גדולתו יתברך, אם יהיו צדיקים בעיר יוכלו להציל אותה.
15
ט״זולזה עמד לפניו יתברך לראות מה יהיה בסוף וראה שהיה יכול לגשת אליו יתברך להליץ טוב בעדם כיון שהוא יתברך היה מיקל עליהם.
16
י״זולזה אמר ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים וגו', ועשה שתי חלוקות בענין אם בהציל הצדיקים את נפשם או בהציל הצדיקים את כל הערים.
17
י״חולכך אמר האף תספה צדיק עם רשע בערך החלוקה הראשונה כלומר ראוי שהצדיקים המה יצילו את נפשם ולא תספם עם הרשעים, כל שכן שאם יהיו חמשים צדיקים בתוך העיר ראוי לך שתשא לכל המקום בעבורם, ולא לבד יספיק זכותם להציל את נפשם, כי אם לישא לכל המקום בצדקתם בהיות חמשים עשרה לכל כרך וכרך, כי אחד עשרה ואחד עשר רבוא לענין דבר של קדושה (ברכות מ"ט), כמו כן נקראים קהל עשרה כמו עשר רבוא, ולכך יוכלו עשרה צדיקים להציל המון רב מבני אדם חוטאים, וגם מועטים ואפילו צדיק אחד לענין כשהעולם נדון אחר רובו בענין הזכיות והעבירות אפשר כי כפי שקול אל דעות יכריעו זכיות צדיק א' מכל חטאת האדם וינצל העולם בזכות צדיק כזה ועליו נאמר וצדיק יסוד עולם, וחזר ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו', כי גם שעל ב' החלוקות שאל על הצלת צדיקים עצמם או הצלת כל המקום בעבורם בהיותם חמשים, עכ"ז עיקר הגשתו לתפלה היתה על הצלת הצדיקים את נפשם כי זה מן התימה שימות ויספה צדיק עם רשע.
18
י״טולזה חזר והאריך חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, גם כי לא תמצא חמשים אין ראוי לך להמית הצדיקים גם כי יהיו מועטים, וכפל ואמר והיה כצדיק כרשע לומר כי גם שתקל במיתת הרשעים בזכות הצדיקים שתברור לכלם מיתה יפה אין ראוי שיהיה כצדיק כרשע.
19
כ׳כי למעלה אמר להמית צדיק עם רשע, כלומר במיתת הרשע החמורה תמית צדיק עמו וגם שתמית את הרשע מיתה קלה כמיתת הצדיק גם זה תימה.
20
כ״אוחזר ואמר חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כי קודם אמרו חלילה לך מעשות כדבר הזה, לפי הרגל חסדיך חולין הוא לך שתמית צדיק עם רשע, וגם בלי רחמים אלא כפי קו היושר והמשפט גם כן אין ראוי לעשות כך, כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כיון שעושה משפט ג"כ בצדיקים נראה שאינו עושה משפט ברשעים.
21
כ״בוהשיב לו האל יתברך אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וגו' לחלוקה השנית כי לראשונה לא הוצרך להשיב כי ודאי לא ימית צדיק עם רשע גם כי יהיו מועטים. וכמו שראינו שהציל את לוט וביתו. אבל לענין הצלת הצדיקים לשאר, השיב ואמר כי אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם, הורה בכאן ענין הצלת עשרה צדיקים לכל כרך וכרך כי הוא בהצטרף שאר העשרות לשאר הכרכים כי עשרה לכרך אחד לבד לא יספיקו.
22
כ״גולזה אמר אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר. כלומר זכות חמשים צדיקים צריך שאמצא לסדום לבדה וכן לשאר הכרכים. העשרה יהיו מתוך העיר ותשלום החמשים מחוצה לה ויחשבו כאילו כולם בסדום. ובשאר הכרכים בהיותם חמשים, כי יצטרף זכות כל עשרה ועשרה לכרך ולכל כרך וכרך. ולכך אמר ונשאתי לכל המקום בעבורם, בעבור הצטרפות זכות כלם אשא לכל מקום החמשה כרכים.
23
כ״דהנה נתבאר שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה כל שכן בענין התפלה שאנו רואים בפירוש שמעלת תפלת הרבים בדבר של קדושה כשהם עשרה גדולה, כמו כן יהיה מעלה בתפלה ברבים גם בדבר שאין בו קדושה כיון שהם משתתפים בענין עבודת השם שהיא התפלה.
24
כ״הוכמ"ש ז"ל (סנהדרין פ' חלק) על דוד המלך שעזרו אבישי בתפלה כדכתיב ויעזר לו אבישי בן צרויה שאמר לו אבישי אפיך צלותך דמוטב שיכלה זרעך ולא תמסר ביד אויב דמה לך בצער בניך שאמרת מוטב שאפול ביד אויב ולא יכלה זרעי בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער וא"ל דוד אי הכי סייע בהדן והיינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה ואמר רב יהודה אמר רב מלמד שעזרו בתפלה להפכה כמו שהביאו בארוכה פ' חלק, הנה נראה מבואר כי גם התפלה שאינה צריכה עשרה מועילה ומקובלת יותר משנים.
25
כ״ווכ"ש אם הם יותר שהרי אמר דוד לאבישי אם כן סייע בהדן שהוא היה מתפלל ואבישי מסייעו לתפלה.
26
כ״זוכן אמרו בתעניות על אבא חלקיה דשדרו רבנן זוגא דרבנן לקמיה למיבעי רחמי אמיטרא ואמר הוא לאשתו ניקום ניסק לאיגרא למיבעי רחמי איפשר דמרצי קב"ה ואתי מטרא ובעו רחמי וקדים וסליק עננא מזויתא דדביתהו מתרי טעמא דמפרש התם.
27
כ״חנראה בפירוש כי גם בתפלת יחידים שמתעלה יותר בהיותה בבת אחת.
28
כ״טוגם בתפלת רבים שיש ביניהם דבר של קדושה נראה שיש מעלה יותר בתפלת מאה המקובצים במקום אחד מעשרה המתפללים במקום אחד, כי כל אחד מהמאה יש מעלה בתפלתו שמצטרפת לתפלת מאה שאצלו, ואחד מן העשרה לא נצטרפה תפלתו כי אם לעשרה, וגם כי אחד עשרה ואחד עשר רבוא היינו לענין דבר של קדושה שיכולין לומר כל דבר של קדושה עשרה כמו עשר רבוא, אבל לענין קבלת התפלה תפלת הרבים מקובלת יותר כי ברב עם הדרת מלך:
29
ל׳הטעם השלישי כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרת בכוונה אינה מקובלת כלל, וכשאומרה ברבים לפעמים תתקבל בזכות תפלת הרבים, כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב, ואפילו הוא צדיק לפעמים אין תפלתו נשמעת לסבת הרבים שאינם הגונים, וכמו שאמרו על אליהו בהר הכרמל בירושלמי דתעניות, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שאלמלא לא אמרו ישראל בהר הכרמל ה' הוא האלהים לא ירדה אש מן השמים ושרפה את הקרבנות, הנה שתפלת אליהו לא היתה מועילה כלל אם לא בזכות מה שאמרו ישראל ה' הוא האלהים, כי גם שקודם אמרם ירד האש, אם לא שהיה גלוי לפניו ית' שיהיו אומרים ה' הוא האלהים לא היה יורד האש מלמעלה, וכמ"ש אליהו ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים, כי בזכות שידעו ויכירו שה' הוא האלהים וירד האש מלמעלה, כי גם שגדולי הדור הם שלמים צריכים לשלמות הכלל, ואם כן כל שכן בזכות כי מדה טובה מרובה על מדת פורענות, שאם הרבים מעכבים תפלת היחיד, כ"ש בהיותם צדיקים וטובים שתועיל זכותם ליחיד שתקובל תפלתו בזכותם, גם כי היא לא תהיה שלימה כראוי, כי אין הצבור נדון אלא אחר רובו, וכמ"ש ז"ל (במדבר רבה פרשה י"ח) על מה שאמר משה אל תפן אל מנחתם וגו' יודע אני שיש לאלו חלק במנחת התמיד אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ולא תאכלנו, נראה כי אם לא היה משה שואל על זה, שהקב"ה היה פונה אל חלק מנחתם גם שהיו רשעים, היה נכלל חלקם בחלק הצבור שאינו נדון אלא אחר הרוב:
30