בית אלהים, שער התפילה י״בBeit Elohim, Shaar HaTefilah 12
א׳המתפללים על אחרים יש להם יתר שאת ומעלה בקבלת תפלתם מהמתפללים על עצמם מחמת צרכיהם וחסרונם, וכן המתפלל ומקדים התפלה לצרה היא מקובלת יותר מהמתפלל אותה בעת הצרה, וכל שכן בהתחבר שני ענינים יחד שהוא מתפלל על אחרים קודם הצרה, וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שבנה מזבח והקדים תפלתו לצרת בניו שלא יפלו בעי, כדכתיב ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' וצלי בשמא דה', והועילה תפלתו ובנין המזבח, כי לא נפלו שם בעי גם כי היה חרם ביניהם, כי אם ל"ו איש או איש אחד שקול כל"ו איש שהוא רובה של סנהדרין, וזכות אברהם ותפלתו סייע אותם כמו שאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ט) דכתיב על יהושע וזקני ישראל שנפלו על פניהם והעלו עפר על ראשם שהזכירו זכותו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר ואמר כלום בנה מזבח בעי אלא כדי שלא יפלו בניו בעי, כוונת הזכרת זכות אברהם בלשון עפר, כי המתפלל על אחרים נראה כמחשב עצמו גדול לפני האל להיותו ראוי להתפלל על אחרים לזה הזכירו זכותו בעפר שהיה מחשב עצמו לעפר ואפר אפי' בעת התפללו על אחרים, כמ"ש בתפלתו על סדום ואנכי עפר ואפר, והזכירו בנין המזבח בעי כמ"ש הכתוב בין בית אל ובין העי ויבן שם מזבח, היה הוראה שתלכד העיר לבניו ולא יפלו בה, הנה נתבאר כי הקדמת התפלה לצרת אחרים הוא סבה לקבלת התפלה, ותועלת התפלה על אחרים גם שתהיה בעת צרה, נלמד מאברהם אבינו ואיוב כמו שהביאו במס' בבא קמא פרק החובל ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר, ודרשינן כאשר אמר אברהם אל אבימלך היה סיבה שילדה שרה בריוח כמו שהתפללו על אבימלך, ובאיוב נאמר וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, שנראה שהמבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה גם שלא התפלל על עצמו:
1
ב׳וסבת הדבר כי בזמן שהאדם מתפלל על עצמו נראה שהכנעתו וכוונתו בתפלה הוא לתועלת המושג לו בתפלתו ואינה תפלה לשמה, אמנם כשמתפלל על אחרים כוונתו בתפלה לא להשגת תועלת המושג, כי אם שמודיע ומכיר כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא ית', ולזה הוא ית' משלים חסרון המתפלל תחלה ואחר כך למי שהתפלל עליו, כיון שהוא לא התפלל על עצמו בהיותו צריך לאותו דבר ולא כיון גם כן לעצמו, כמו שאמר הכתוב באברהם ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך כי לא היתה תפלתו כי אם על אבימלך, ובאיוב כתיב בהתפללו בעד רעהו שלא כיון לעצמו כלל כי אם לרעהו, והוא ית' שב שבותו קודם, וכשהוא גדול הדור ואינו מתפלל עליהם הוא נענש, כמו שאמרו במס' בתרא פרק הספינה (דף צ"א) על אבימלך ובניו א"ר יהושע בן קרחה ח"ו שנענשו מפני שיצאו חוצה לארץ שאפי' מצאו חרובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על אנשי דורם ולא בקשו דכתיב (ישעיה נ"ז) בזעקך יצילוך קבוציך, כלומר ע"י שתצעק לקבץ הנדחים תנצל, וכמו שאם היה יכולת בידם לפרנס את בני דורם היו נענשים אם לא היו מפרנסים אותם בשנת הרעב, כך בהיות יכולת בידם להתפלל עליהם ולא התפללו נענשו, ואמרו גם כן במס' מכות (פרק ב') במשנה שאמותיהן של כהנים גדולים היו מספיקין מים ומזון לרוצחים הגולים כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו דכתיב וישב שם עד מות הכהן הגדול, ובגמרא טעמא דלא מצלו הא מצלי מייתי והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא ותירצו מפני שהיה להם לכהנים גדולים לבקש רחמים על בני דורם ולכך אינה קללת חנם, כי הא דההוא גברא דאכליה אריה ברחוק שלשה פרסאות מיניה דרבי יהושע בן לוי ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי שלא חש להתפלל שלא יארע תקלה באנשי דורו, נראה שגדולי הדור הם מחויבים להתפלל על תיקון בני דורם, כיון שהצדיק יסוד עולם ראוי שבתפלתו יתקיימו בני העולם, כיון שזכו להיותם נמצאים בזה העולם בזמנו, וזהו מעלה גדולה לצדיקים שכן נח נקרא המבול על שמו כמו שכתוב כי מי נח זאת לי מפני שלא התפלל עליהם:
2
ג׳וראוי לתת טעם לשבח האל ית' למה מונע טוב מבעליו שלא להשפיע טובה על בני דור אחד בשביל שהצדיקים שביניהם לא התפללו עליהם, כי כשהאדם עצמו אינו נותן לב להתפלל על עצמו בדבר הצריך לו אינו מן התימה שלא ימלא האל חסרונו כיון שאינו חושש להתפלל אליו ית', ונראה כאלו אין בידו להפיק צרכיו, אבל גדול הדור שהוא נענש על אשר לא חשש להתפלל בעד עמו, למה אין האל יתברך משלים צרכיהם כיון שלא בא ההתעצלות כי אם מצד גדול הדור שלא התעורר לדבר מצוה, וכמו ששלח מרדכי לאסתר המלכה כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו', כי גם שהיא לא תשתדל לתועלת עמה הש"י ירחם עליהם ויצילם, וממקום אחר ישלם שלומיו, כמו כן היה ראוי להיות בזמן שגדולי הדור הם מתרשלים בהצלת הדור הם ראוים להיות נענשים, והאל ירחם על בני הדור כיון שלא היה תלוי ענין הצלתם כי אם בתפלת הצדיקים שבדור, ונראה לומר כי ענין תפלת הצדיקים על בני דורם הוא להתפלל לאל יתברך שידריכם ויישירם לעבודתו, וכמעט שיבואו לטהר יסייע אותם האל יתברך לשיהיו ראויים, וגם בכלל התפלה להוכיחם ולהשיבם בתשובה שיהיו ראויים לשיסלק האל ית' חרון אפו מעליהם, וישפיע ברכתו וטובו עליהם, וכשהצדיק מתרשל בזה הוא נענש, על שלא הכין לב האנשים בתפלתו ותוכחתו אליהם שישובו בתשובה, ונשארו העם יושבי בחשך בלתי ראויים ומוכנים לסילוק חרון אף מעליהם, כי גם הם לא נתעוררו מעצמם, ובזה נענשים ונספים בחטאתם ח"ו, וכמו שמצינו במרע"ה כשהיה מתפלל בעד העם החוטאים היה מוכיח אותם ג"כ על הרעה שעשו כדי שייטיבו מעלליהם, לשתקובל תפלתו ובקשתו, ושמואל הנביא ע"ה כשרצה להתפלל בעד ישראל אמר להם אם בכל לבבכם אתם שבים אל השם הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו וגו' ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו וגו' ויאמרו חטאנו, ואמרו בירושלמי דתעניות וכי מים שפכו אלא ששפכו לבם כמים, אמר רבי שמואל לבש שמואל חלוקן של ישראל אמר לפניו רבון העולמים כלום אתה דן את האדם אלא על שלא היו אומרים לפניך חטאתי ואלו אומרים לפניך חטאתי.
3
ד׳וענין שפיכת לב כמים, היא הסרת לב האבן שבבשרם, וירככו אותו עד שיהיה למים לעבודתו ית' ולתלמוד תורתו, והוא ענין התשובה חרטה על מה שעבר והטבת מעשיו לעתיד לבא, ולא חסרו בענין התשובה כי אם הוידוי בפה, ולכך אמר שמואל כלום אתה דן את האדם אלא על שלא היו אומרים לפניך חטאנו, והרי אלו אומרים לפניך חטאנו, ולא יצדק אמירת חטאנו בלי עזיבת החטא שנראה כטובל ושרץ בידו, ולכך אמר כלום אתה דן וכו', וצריך לפרש מה שאמרו כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמרו חטאתי, שאם כבר שב האדם ונתחרט וגמר בלבו שלא לשוב עוד אל החטא הרי הוא בעל תשובה, גם כי צריך האדם להתודות בפיו, עכ"ז בהרהור תשובה בלבו הרי הוא צדיק, וכמ"ש על המקדש אשה על מנת שהוא צדיק והוא רשע גמור שחוששין לקדושיו דשמא הרהר תשובה בלבו, נראה כי גם שלא התודה בפיו הוא בעל תשובה, ואם כן למה אמרו כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמרו חטאתי כי אין ראוי לדונו ביסורין כיון שגמר תשובה בלבו, ואם לא גמר בלבו לשוב, מה לי שיאמר חטאתי הרי הוא כטובל ושרץ בידו.
4
ה׳ולכן אני אומר כי גם שהאמת הוא שמי שהרהר תשובה בלבו הוי צדיק, אפילו הכי צריך להתודות בפיו, כמו שלמדו מדכתיב והתודה עליו וגו', אבל אין וידוי זה מעכב הכפרה גם כי הוא מן התורה, ובפרט בחטאים שבין אדם למקום שאין ראוי לפרסם חטאו (יומא פ"ו ב) כדכתיב אשרי נשוי פשע, אמנם בחטאים שבין אדם לחבירו צריך לפרסמם ולהתודות עליהם ברבים (שם) ועליהם נאמר מכסה פשעיו לא יצליח, בחטאים כאלו הוידוי הוא יותר מוכרח ממה שהוא מוכרח בשאר החטאים שבין אדם למקום, והטעם כי בחטאים שבין אדם למקום כיון שעל הרוב אינם נגלים לבני אדם אין הוידוי צריך כל כך אלא בינו לבין עצמו אבל החטאים שבינו לבין חבירו שהם ידועים לכ"ע צריך לחזור בתשובה ולהתודות ברבים שידעו ששב בתשובה, שאם אינו עושה כן גם כי הרהר תשובה גמורה בלבו לא ייטיב לו האל ית' כבעל תשובה כיון שאין תשובתו מפורסמת, ויש בזה חלול השם שמחשיבין אותו האנשים כרשע וחושבים שהוא עול בחקו ית' להטיב לו, וכן אמר שמואל כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמר חטאתי, כלומר כי גם ששב האדם מרשעו בהרהור לבו אין העולם יודעים ששב, ולכן דן אותו עדין האל ית' לעיני העולם כאלו לא שב מפני כבוד שמו עד שיאמר בפני העולם חטאתי וידעו שהוא בעל תשובה, וזהו שאמרו שלבש שמואל חלוקן של ישראל, כלו' אחר שהרהרו תשובה בלבבם היו כבר צדיקים והיתה חלוקן ומלבושם טהור כיון ששפכו לבם כמים ונתחבר עמהם בתפלה ולא היו חסרים אלא לומר חטאנו והיה צורך גדול באמירתם חטאנו מפני שהיה חטאם גלוי ומפורסם,
5
ו׳ולדעת הראב"ד ז"ל גם בעבירות שבין אדם למקום אם הם מפורסמות ומגולות צריך גם כן לפרסם התשובה ולהתבייש ברבים וזהו ענין הוידוי, וז"ש הכתוב לפי הפשט מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, כלומר מי שמכסה פשעיו ואינו מתודה עליהם ברבים, גם כי כבר שב בתשובה עליהם וגמר בלבו שלא לשוב עוד אליהם לא יצליח כמו שהוא בעל תשובה גמורה והתודה בפני רבים כדי שלא יחשב עולה לפני ה' בפני העולם שידעו חטאתו ולא ידעו תשובתו, אבל מי שהוא מודה ועוזב בפני רבים ירוחם וייטיב לו האל ית' כיון שנתפרסמה תשובתו בפני העולם וכמו שארז"ל מפרסמין את החנפים מפני חלול השם, שכשמביא הקב"ה עליהם רעה נראה לבני אדם עול אם אינם מכירים ויודעים חנופתם, וידיעת ההפכים אם כי גם אותם שהם בחזקת רשעים שלא שבו בתשובה ולפי האמת הם בעלי תשובה שכבר הרהרו תשובה בלבם צריך שתהיה תשובתם ידועה ומפורסמת כדי שלא יחשב עול בחקו לעיני העולם שאינם יודעים תשובתם, וכל עוד שהם אינם מפרסמין תשובתם כמו שהיה חטאם מפורסם לא ייטיב ה' להם כבעלי תשובה כדי שלא יטעו העולם בהם בחשבם שהם רשעים והש"י מטיב להם, וכן אמרו על דוד פרק חלק בקש דוד להראות שהיה עובד ע"א כדכתיב ויהי דוד בא עד הראש וגו' כדי שלא יהיה חלול השם שהיו מחזיקים אותו ישראל בחזקת צדיק והיו רואים עתה הרעה שבא עליו שקם עליו בנו להרגו, נראה מכל זה שצריך החוטא לפרסם חטאו ווידויו כדי שלא יהא חלול השם למי שאינו יודע ששב אם הש"י הוא מטיב לו כפי תשובתו הנסתרת וכל עוד שאינו מפרסם תשובתו אין האל יתברך מטיב לו טובה מפורסמת כדי שלא יחשב עול בחקו ית', ונתבאר מעלת המתפלל על אחרים.
6
ז׳ונשאר עלינו מה שאנו רואים בתורה ובנביאים שכשהיו ישראל נמצאים בצרה היו באים אל הנביא שיתפלל בעדם אל ה' שיצילם מצרתם כמו שנאמר במתאוננים שבער בם אש ה' וצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, כי נראה שצעקתם היתה למשה שיתפלל בעדם והוא התפלל ושמע האל תפלתו, וכן בשמואל ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהיך ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנו מלך, וכן ירמיהו שלח לו המלך צדקיהו התפלל נא בעדנו אל ה' אלהינו, וכן שרי החיילים אמרו אל ירמיהו (ירמיה מ"ב) תפול נא תחנתנו לפניך והתפלל בעדנו אל ה' אלהיך, וכן מצינו (ברכות ל"ד) בר"ג ששלח זוגא דרבנן לר' חנינא בן דוסא שיתפלל על חולי בנו, וכן ריב"ז א"ל (שם) חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה אמר ריב"ז אלו הטיח בן זכאי פניו בקרקע כל היום כולו לא השגיחו עליו וכו' וכן כיוצא בזה בשאר הדורות (תענית כ"ג).
7
ח׳וכפי מה שכתבנו בפרק ראשון בגדר התפלה, נראה דבר איסור לחלות פני איש יתפלל בעד אחר אל ה', כי כשהוא מעצמו מתפלל בעד חבירו או בעד הדור אין קושי בזה אבל שיבואו אליו ויחלו פניו שיתפלל בעדם אל ה' נראה כמשים אמצעיים בינו ובין השם והוא עון גדול, וכמו שנראה ממה שאמר בירושלמי (פרק הרואה) אמר רבי יודן ב"ו יש לו פטרון אם באת לו צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לבן ביתו של פטרון והוא אומר לו איש פלוני בחוץ אבל הקב"ה אינו כן אם באת לך צרה לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח לו והוא עונה לך הה"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט.
8
ט׳הנה מבואר שאין רשות לאדם לקרוא למיכאל או לגבריאל אלא לה' לבדו כמו שאומר המאמר לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל. כי אין היתר אלא שיתפלל לאל יתברך שישלח מלאכו ויפיק צרכו. וא"כ באי זה אופן הותר לומר לנביא שיתפלל בעד העם.
9
י׳ונוכל לומר כי במלאכים או שום שר משרי מעלה בלבד הוא שנאסר שלא להתפלל אליהם שיהיו אמצעיים בינינו לבין בוראנו אבל בברואי עולם השפל הצדיקים והראויים שתהא תפלתם מקובלת לא נאסר משני טעמים.
10
י״אהראשון כי מצד מעלת ברואי עולם האמצעי אפשר שיטעו העולם אחריהם אם יתפללו אליהם שיהיו אמצעיים יבאו לחשוב שהם יכולים להטיב ולהרע ושראוי להתפלל אליהם מצד עצמם, אבל בברואי עולם השפל אי אפשר שיטעו בזה כיון שהם אנשים מורכבים בד' יסודות כמותם, וכמו שאמרו בענין המסית שיעבדוהו שאף ע"פ שקבל ממנו לעבדו אינו נסקל עד שיעבדוהו דמחכו ביה ואמרי מ"ש הוא מינן.
11
י״בטעם ב' מצד כי שרי מעלה אינם נכנסים תחת מקרי העולם וחסרונותיו.
12
י״גואין להם צורך להתפלל לאל ית' על שום דבר כי אם לשבח ולהלל לשמו הגדול כל אחד כפי השגתו. ולכך אם מתפללים אליהם יטעו העולם, כי כמו שהם אינם נכנסים תחת המקרה והחסרון כמו כן יכולין להשלים חפצי איש ואיש ולהציל האנשים ממקרי הזמן וחסרונותיו.
13
י״דאבל האנשים גם כי יהיו צדיקים הם מוכנים להיותם נלכדים בפגעי העולם וקורותיו. ולכן כשבאים אליהם שיתפללו בעדם, אין מקום לטעות אחריהם, כיון שהוא אפשר שיקרה להם ג"כ כמקרה הזה.
14
ט״וולזה אמרו העם לשמואל (שמואל א' י"ב) התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהיך ואל נמות. כלומר גם כי ה' הוא אלהיך והוא מציל אותך מכל פגעי העולם, עכ"ז גם אתה כאחד ממנו מורכב מהיסודות. וכן שרי החיילים אמרו לירמיהו (ירמיה מ"ב) והתפלל בעדנו אל ה' אלהיך. אבל צדקיהו שהיה צדיק שלח לירמיהו (שם) התפלל נא בעדנו אל ה' אלהינו כלומר כולנו שוים בעבודתו ית' ואנו תחת אלהותו ית':
15
ט״זומעלת קדימת התפלה לעת צרה מבואר ממה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ב) היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח אמר רבי אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלא לא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל פליט ושריד.
16
י״זהנה מבואר שסבת קבלת התפלה היא היותה מוקדמת קודם זמן הצרה משני טעמים. האחד מצד המתפלל עצמו כי תפלתו שלא בזמן הצרה היא חשובה לפני האל שאינה לאהבת המועיל. כיון שעתה הוא בריוח והצלה. אלא שיודע ומכיר כי כל מה שיבא אליו מהטוב או הפכו אפילו לימים רחוקים הוא מאתו ית'. אבל כשמתפלל בעת הצרה נראה כי אם לא היה מגעת אליו אותה הצרה לא היה מתפלל אליו ית' ולא הכיר ולא חשב שתבא אליו צרה כי אם בעת היותה בצדו.
17
י״חהטעם הב' מצד האל יתברך מקבל ושומע תפלת כל פה, כי גם שהוא יכול להציל בעת צרה וטרם מכה ציץ רפואה מפריח, עכ"ז יותר נקל הוא להציל אותו בהיותו מתפלל קודם עת הצרה, שיכין האל ית' עניניו באופן שלא תגיע הצרה, ממה שיצטרך לשדד מערכות השמים להצילו מרעתו בעת שכבר נלכד ברשת הצרה והצער, ועכ"ז השי"ת הבטיח לישראל כי ישמע גם כן תפלתם גם כי תהיה בעת צרה, וכמ"ש (דברים ד') בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו', וכבר הורה כי צריך תשובה גדולה לשיהיו נצולים מהצרות הבאות כבר עליהם, וכמ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו', ואמר כי אל רחום ה' אלהיך וגו'.
18
י״טכי מצד רחמנותו יציל אותם מהצרה שבאה כבר אליהם, ואם היתה התפלה קדומה לצרה לא היה צריך לתשובה כ"כ שלימה שתגיע לכסא הכבוד כמו שנאמר ושבת עד ה' וגו' (יומא פ"ו), וכן אמר יונה (ב) קראתי בצרה לי אל ה' ויענני, בעת שהצרה היא מיוחדת לי ואני בתוכה, ענני ה', ואין צ"ל שמציל אותם מצרתם בעת הצרה אלא שמרחיב להם כאילו לא היו בה כלל, כי אינו שוה מי שניצול שלא באת עליו צרה, עם מי שבאת עליו והוסרה ממנו, כי אותו שכבר נגעה בו הצרה, גם כשניצול ממנה נשאר בו אי זה רושם מאותה הצרה שבאה עליו, ואותו שנצול שלא נגעה בו הרעה והצרה, היתה הצלתו שלימה שלא תשייר בו שמץ ממנה, ולכך אמר דוד (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי לא די שענני בקראי אליו בצרה אלא שענני כאילו הייתי קורא אליו בעת שהייתי במרחב, שלא נשאר בי דבר רושם מאותה הצרה אלא נסתלקה כולה כאלו לא היתה. ונתבאר מעלת המתפלל על אחרים, ושלא בעת צרה.
19