בית אלהים, שער התפילה י״גBeit Elohim, Shaar HaTefilah 13
א׳התפלה בתענית היא מועילה הרבה.
1
ב׳גם כי תהיה תפלה קודם אכילה, כי כל תפלת שחרית היא בתענית (ברכות י') שאסור לו לאדם לאכול קודם שיתפלל, עכ"ז בהיות התענית מקובל מאתמול גם התפלה קרובה להיות מקובלת, כמו שנאמר לדניאל (דניאל יו"ד) אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך.
2
ג׳נראה כי מעת הכנעת לבו של אדם לפני האל ית' וקבלת תעניתו דבריו נשמעים. וענין נשמעו דבריך מורה על צורך כוונת הלב בתפלה. כי מי שמכוון בדברי התפלה שמתפלל תפלתו נשמעת. וכמ"ש מן היום אשר נתת את לבך וכו', כלומר כיון שיש כוונת הלב הדברים נשמעים.
3
ד׳עוד הורה במה שאמר נשמעו דבריך ועדין לא דיבר דברי התפלה עד ימי התענית, כי לא לבד על תכלית תעניתו נענה האדם מן היום שנותן את לבו להתענות, אלא גם בדברים הפרטיים של אותו דבר, מדאמר נשמעו דבריך ולא אמר נשמעו תחנוניך.
4
ה׳הנה נתבאר כי מצד קבלתו על נפשו עינויו הרי הוא כמצטער מעתה, שטבע האדם הוא להצטער ולדאוג על הצער העתיד לבא טרם בואו.
5
ו׳ולזה נענה מאותו העת, על תנאי שישלים צערו ועינויו כמו שאמר נשמעו דבריך, כלומר מה שאתה עתיד לדבר בתפלת תעניתך. והוא ענין העינוי. וכמ"ש הנביא (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, כי להיות בכל תפלה דברי שבח קדומים לה ואח"כ דברי תחנונים, אמר על סידור השבח הקודם שהוא כמו קריאתו לה' שקורא אליו קודם בסידור שבחיו, אמר טרם יקראו.
6
ז׳כי קודם סדרו שבחו וקוראו אליו הוא עונה כאלו אומר הנני, ואח"כ כשמתפלל ומתחנן אליו ית' ומזכיר ענין צרתו, עוד הוא מדבר בו והוא שומע ומשלים צרכיו ומציל אותו מרעתו הבאה עליו:
7
ח׳ומעלת התפלה בתענית מכמה פנים. הראשון שיש בו הוראה גדולה שמורה ומודה לענין הקרבן יותר משאר התפלות, בהיות חלבו ודמו מתמעט בתענית ההוא, מורה לקרבן שנזרק חלבו ודמו ע"ג המזבח והוא עומד ומתפלל. באופן שנחשב יותר מהקרבן שהוא כאלו מקריב קצת עצמו לעבודת האל, ונוסף עליו תפלתו הגונה בהיותו בתענית שהגוף והלב יחד עובדים האל יתברך בגוף ונפש.
8
ט׳כי עינוי הגוף הוא ג"כ עינוי לנפש. וכמו שאמר הכתוב בענין הנזיר (במדבר ו') מאשר חטא על הנפש (נזיר ד' י"ט) שציער עצמו מן היין, ואופן צער הנפש בעינוי הגוף הוא, כי כמו שאין לנפש קיום והעמדה בגוף כשאינו שלם, אלא כשיקרה לגוף מקרה שיסכן אותו, הנפש מסתלקת ממנו, כן בכל מה שהגוף מצטער בו, גם הנפש מצטערת, ועיקר התפלה היא בנפש.
9
י׳כמו שכתוב (שמואל א' א') ואשפוך את נפשי לפני ה', ולכך אמר דוד (תהלים ל"ה) עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, כי כיון שהעינוי הוא לנפש, התפלה תהיה מוצלחת, ותשוב פריה על חיקו להטיב לו.
10
י״אהשני מצד התפלה שהיא נאמרה בכוונה יותר ביום התענית מיום אחר, לשתי סבות, הראשונה בהיות לבו פנוי ומחשבתו נכונה מצד היות גופו ריקן ונקי מלאכול ולשתות המטרידים מחשבתו וכוונתו, השנית מצד התעוררות לבו בתשובה בהיותו מתענה וחשבו בלבו כי אין חפץ לה' בעינוי וצער גוף האדם כאומרם די לך מה שאסרה תורה, אלא עינוי הגוף הוא כדי שיתן אל לבו שחטא וישוב בתשובה שלימה לפני האל ית' בדברים שבינו לבין הבריות בענין הממון, כי על פת לחם יפשע גבר, וביום התענית יאמר בלבו על מה אני חומס וגוזל, כמו שאני מתענה היום כן אוכל להסתפק בארוחת ירק ברוב הימים, וכן בעבירות שבינו לבין המקום, בין אותם שהם עבירות גופניות, בין אותם שהם עבירות נפשיות.
11
י״ביתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה מהם בהתענותו והצטער גופו ונפשו שחטא בהם, וכמו שנאמר באנשי נינוה (יונה ג') וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ולא אמר את שקם ואת תעניתם (תענית ט"ו), נראה כי תכלית השק והעינוי אינו אלא התשובה ומעשים הטובים, ולפי שהם חטאו בינם לבינם ובינם למקום, כמ"ש וישובו איש מדרכו הרעה מה שבינם למקום, ומן החמס אשר בכפיהם מה שבינם לבינם, לפיכך אמר וירא אלהים את מעשיהם מה שבינם לבינם, כי שבו מדרכם הרעה מה שבינם למקום, והקדים מה שבינם לבינם למה שבינם למקום, הפך הכתוב למעלה איש מדרכו הרעה ומן החמס, להורות כי בתחלה חטאם היה בינם למקום שהיו בלתי מאמינים בשכר ועונש, ואחר כך נמשך מזה שהרעו איש לאחיו בגזל וחמס, ומצד כי תשובת חטא החמס אפשר שתהיה מצד יראה שלא יענישו אותו ב"ד של מטה, או שלא ישוב הנחמס והנגזל עליו וישתלם ממנו פי שנים, לכך אמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, כלומר כי מה שהטיבו וחזרו בם ממה שבינם לבינם והוא הגזל והחמס, לא היה כי אם לסבה שכבר שבו מדרכם הרעה בינם למקום, ולכן היתה תשובת החטא שבינם לבינם ליראת ה' ולא ליראת ב"ו, כיון שכבר שבו ממה שחטאו לפניו ית':
12
י״גהפן השלישי ממעלת התפלה ביום התענית הוא, להיות המתענה דומה ביום תעניתו למלאכים העליונים אשר תפלתם ושבחם מרוצה ונבחר לפניו יתברך, ואופן היותו דומה למלאכים ביום התענית הוא, כי הוא שוה עמהם אז, במה שחלוק מהם בשאר הימים, והוא אכילה ושתיה ופריה ורביה והוצאת רעי כבהמה כמו שהזכירו בחגיגה (ט"ז ע"א), וביום התענית אין שם אכילה ושתיה ולא פריה ורביה בתעניות החמורים כיה"כ והם העשרה תעניות של י"ג תעניות שמתענים על כל צרה שלא תבא על הצבור וט' באב, וכיון שאין אכילה ושתיה אין הוצאת רעי מאותו היום, ואלו השלשה דברים שחלוק בהם האדם מן המלאכים הם מורים על כל עניני האדם בזה העולם, כי כל מה שהאדם עמל ויגע בזה העולם הוא לצורך פרנסתו בכל הדברים הצריכים אליו, ולצורך פרנסת אנשי ביתו אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו, לא לבד במה שמועילם בהיותו בחיים אלא ג"כ במותו שמורים להם מה שעסק וטרח בזה העולם, וכנגד זה אמר פריה ורביה, כי מצד שהוא פרה ורבה צריך להיות טורח בזה העולם לפרנס אותם ולהשאיר להם ברכה אחריו, ומפני שרוב האנשים הם עמלים ויגעים יותר מדאי בפרנסתם ופרנסת אנשי ביתם ובונים בתים לא ישבו למו, אמר ומוציאין רעי כבהמה, כלומר שרודפים אחר המותרות במה שצריך אליהם ולבניהם אחריהם שאינם מסתפקים במה שראוי להם.
13
י״דעוד נרמז באלו הג' חלוקים שמהאדם למלאך, ההפרש שיש בין האדם למלאך במעלות השכליות, כי המלאך קיומו והעמדתו הוא במה שמשיג מידיעת האל יתברך כפי השגתו, ואין לו קיום והעמדה כי אם במה שמשיג בכל עת ובכל רגע, כי אם היה הפסק להשגתו לא היה לו קיום, והאדם אינו יכול להשיג כי אם בתתו ריוח בין הדבקים, כי השכל נלאה מלהשיג דברים על בוריין אם לא ינוח, ואפילו משה רבינו בהיותו בשמים היה מלמדו האל ית' פרשה פרשה כדי ליתן ריוח למשה, ודברים המטרידים את האדם בשכלו מונעים אותו ג"כ מלהשיג בחכמה עד אשר יפנה דעתו מכל המחשבות המטרידות אותו וכמ"ש (מגילה כ"ח) שמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא, והמלאך אין לו שום טרדא, והמשילו ענין זה לאכילה ושתיה שהאדם אוכל ושותה מה שצריך לכמה שעות, ואחר שיתעכל המזון שבמעיו מתעוררת תאותו לחזור ולאכול תמורת מה שניתך, כי אינו יכול לסבול לאכול מה שיספיק לו לכמה ימים, וכן הוא ענין החכמה שאינו יכול להשיג הדברים בבת אחת כי עם ע"י הפסק כמו שאמרנו, משא"כ במלאך שאין לו קיום ומציאות כי אם במה שמשיג בכל שעה ובכל רגע, וכן ענין השכחה באדם הוא דומה לאכילה ומה שאינו מסתפק במה שאכל וחוזר ואוכל, כמו כן בחכמות צריך לחזור מה שלמד כמה פעמים כדי שלא ישכח, משא"כ במלאך שאינו משכח מה שמשיג, וכמו שאנו אומרים כי אין לפניו שכחה, ואין אנו אומרים כי אין לו שכחה כ"א להורות כי גם המלאכים המשרתים לפניו אין להם שכחה.
14
ט״ווענין פו"ר דומה ג"כ לענין החכמה, במה שמוציא האדם מדעתו ומבין דבר מתוך דבר, משא"כ במלאך כי אינו נשבע כי עם ע"י משפיע ומשיג כל הדברים על בוריין, וכל מה שמשיג הוא כשולחן ערוך לפניו כללים ופרטים ואינו מוציא דבר מתוך דבר, כי כל דבר שמשיג משיגו בפרטיו בפירוש, והוא יותר שלם גם בזה מן האדם בענין החכמה שמבין הדבר מתוך דבר אחר, ואפשר שיטעה בהם.
15
ט״זוכן רומז ענין פריה ורביה להשארות נפש האדם אחר הפרדה מן הגוף שהוא כעין הולדה, שבהיות הנפש בגוף הוא סבה לקנות האדם שלימות נפשיי במעלת החכמה שקדם ובמעשים טובים שעשה, ובהפרד הנפש מן הגוף אין לה אלא מה שקנתה והשיגה בהיותה בגוף, משא"כ במלאך כי אין לו דבר שיתפרד ממנו אלא הוא נצחי בהשפעת הש"י עליו.
16
י״זוענין מוציאין רעי כבהמה הוא רומז למה שנופל בידיעת האדם מן האמת והשקר, כי אינו משיג תכלית כל הדברים על אמתתן אלא שיש בידיעתו דברים מעורבים בלתי אמתיים והם נמשלים לרעי עד אשר ינפה אותם ויקלוט את הסלת, מה שאין כן במלאכים שהם משיגים הדברים ברורים על אמתתם בלי סיג ורעי ההווה ומשתתף בידיעת האדם, וביום התענית האדם שלם יותר מאלו החסרונות משאר הימים.
17
י״חוכן מצינו במשה רבינו בהיותו בהר בתענית ארבעים יום וארבעים לילה היתה ידיעתו שלימה מכל חסרון כמו שכתוב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים.
18
י״טבאומרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, הורה על התמדת תלמודו בלי הפסק תמיד עם ה' מושפע מתורתו כל ארבעים היום, וכמ"ש (מדרש תהלים י"ט) כי ביום היה לומד תורה שבכתב ובלילה תורה שבע"פ ומשם היה יודע משה אימתי הוא יום ואימתי הוא לילה, וסבת לומדו ביום תורה שבכתב ובלילה תורה שבע"פ, למעלת תורה שבכתב שהיא כולה שמותיו של הקב"ה, והמלאכים עומדים לפניו ביום ומשוררים לפניו בתחלת היום ואח"כ נהנין מזיו שכינתו ובהשגת שמותיו של הקב"ה.
19
כ׳וכמ"ש (ב"ר ע"ח) על שלחני כי עלה השחר, הגיע זמני לומר שירה, וכתיב ג"כ (איוב ל"ח) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, והיה לומד משה התורה ביום בפני המלאכים שגם הם היו בקיאים בתורה שבכתב שהיא שמותיו של הקב"ה, ונתוכח עמהם בלקחו התורה. כמ"ש (שבת פ"ח) על פסוק תנה הודך על השמים. ואמר להם משה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם וכו' לא תשא משא ומתן יש ביניכם וכו' עד שחזרו והודו לו להקב"ה כדכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב, מיד מסרו לו כל אחד דבר דכתיב עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, שכל אחד מהמלאכים מסר לו דבר, ואפילו מלאך המות דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואי לאו דיהב ליה מנא הוה ידע, ומה שמסרו לו היה בסודות התורה ופירושה כפי מה שהם היו משיגים, שאפילו מלאך המות מסר לו דבר תורה.
20
כ״אוא"כ היה לומד ביום בפניהם מה שהם היו לומדים והוא תורה שבכתב, ובלילה שלא בפניהם היה לומד תורה שבע"פ שהוא פירוש התורה שבכתב כפי מה שיאות בעוה"ז במצות ועבירות.
21
כ״בוא"כ נתבאר שקידת תלמודו של משה ביום ובלילה בלי הפסק כמלאכים שאין הפסק להשגתם, וכן בענין הבנת הדבר מתוך דבר הנמשל לפריה ורביה לא היה צריך, כי כל הדברים היה לומד בכלל ובפרט ומה שתלמיד שואל לרבו בסוף העולם נאמר למשה בסיני.
22
כ״גוכן בענין אמתות מה שלמד לא נצטרף בו דבר בלתי אמתי כדכתיב ויכתוב את דברי הברית וגו' כל מה שלמד הוא אמתי ומדברי הברית עשרת הדברים.
23
כ״דונתבאר כי ביום התענית האדם שלם ודומה יותר למלאכים ולכך תפלתו קרובה להיות מקובלת, וכן אמר המשורר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו', רמז בכאן ג' אופני מעלות התפלה ביום התענית, מיעוט חלב ודם, והתעוררות התשובה, והיותו דומה למלאכים יותר, ולכך אמר תפלה לעני.
24
כ״ההמשיל המתענה ביום תעניתו לעני שאין לו מה יאכל, ואמר כי יעטוף על עינויו והמעטת חלבו ודמו ביום תעניתו שהוא עוטף עצמו ומתפרנס מעצמו כי אינו אוכל תמורת מה שמתיך, ואמר ולפני ה' על היותו דומה יותר למלאכים ביום התענית כמו שביארנו הרי הוא כאילו הוא לפני ה' כאחד מן המלאכים המשרתים לפניו, ועל מעלת התפלה ביום התענית מצד תשובתו, אמר ולפני ה' ישפוך שיחו והוא ענין התעוררותו בתפלה לשוב בתשובה גמורה ולהתודות על חטאיו:
25
כ״ווממעלת התענית בהיות תענית צבור, שמצטרף עינוי הצדיקים עם עינוי הרשעים ותפלתם מקובלת. וכמו שאמר (כריתות ו') אמר רב חנא בר ביזנא אר"ש חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת, אביי אמר מהכא (עמוס ח') ואגודתו על ארץ יסדה.
26
כ״זוצריך לתת טעם למה אמרו כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, ולא אמר כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל, שהרי ענין התפלה מורה יותר לקטרת שהוא כעין קרבן, ממה שמורה התענית לקטרת.
27
כ״חעוד למה אמרו אינה תענית, כי אם בהיות הרשע בחברתם תעניתם מקובל ומרוצה, כ"ש בהיותם נקיים מבלי פושע ורשע ביניהם, והל"ל כל תענית צבור אפילו שיהיה ביניהם פושע ורשע הוא מקובל כמו הקטרת שיש בעירובו חלבנה שריחה רע ועכ"ז מקובל ומרוצה לפני האל יתברך.
28
כ״טוליישב זה אני אומר כי עיקר התענית אינו כי אם בשביל הרשעים והפושעים, כי הצדיקים אינם צריכים לתענית, ואדרבה אסור שיצערו גופם ונפשם כיון שהם עובדים את ה' בכל לב.
29
ל׳וכמ"ש הכתוב (ירמיה כ"ב) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, וצורך התענית לצדיקים הוא לזכות את העם ההולכים בחשך ולהשיבם בתשובה שלימה בהכנעת לבם בדברי תוכחותיהם ומוסריהם.
30
ל״אואפילו יום אחד בשנה שנצטוינו להתענות והוא יום הכפורים אינו אלא למירוק העונות. וכמ"ש הכתוב (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולפחות משנה לשנה צריך לכפרת עון, וא"כ כל שאר התעניות עיקרם אינם אלא לצרף ולשתף הפושעים עמנו כדי שתתחבר ותשתתף תשובתם ועינויים עם הצדיקים ותחשב מיעוט התשובה כתשובה שלימה וגמורה.
31
ל״בולזה אמרו כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, כי צורך התענית אינה אלא בשבילם, שאם אין רשעים ביום התענית תענית שאינו צריכה היא, ומצער את גופו ללא צורך.
32
ל״גואמר תענית ולא אמר תפלה, כי תענית הרשע והפושע במיעוט תשובתו הוא שמצטרף עם תענית הצדיק, כי כשהוא מתענה הרי הוא דבר תשובה בפועל ומצטרף עם עינוי הצדיק, אבל התפלה בפרט כשהיא בלא כוונה ותפלת הרשע אין בה שום ממשות לשתצרף, כ"ש לשלא תהיה נחשבת תפלת הצדיק כי אם בתפלת הרשע, אבל התענית שאינו צורך לצדיק אינו נחשב כי אם בהצטרף תענית הרשעים עמהם, כי תעניתם ואפילו הוא שלא בתשובה גמורה מצטרפת עם עינוי ותשובת הצדיקים.
33
ל״דוכמו שהוא בענין הקטרת, כי הפלגת ריח הטוב משאר הסממנים ממעיט ומבליע ריח הרע של החלבנה עמהם ומתרבה כמות הקטרת עם החלבנה, וכן תענית הרשע מתערב עם תענית הצדיקים ונחשב כתעניתם.
34
ל״הוראוי להשגיח על ענין צירוף זה, כי אינו אלא בהיות מצטרפים רשעים בצבור עם צדיקים ויש לפחות עשרה מהצדיקים כענין סדום.
35
ל״ווזה יובן מענין החלבנה שלא מנאה הכתוב עם סממני הקטרת אלא בהיות הסממנים שריחם טוב עשרה, שהרי כל הסממנים הם י"א עם החלבנה, ומספיק ריח טוב של עשרה לריח רע של חלבנה, וכמו כן תענית רשע עם תענית הצדיקים:
36
ל״זונשאר עלינו לתת טעם לענין חילוק התעניות כי לא מצינו תענית בתורה כי אם יום ולילה ובתוספת חול על הקדש כדכתיב ביוה"כ (ויקרא כ"ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ושאר התעניות רובם אינם אלא ביום לבד ולא בלילה, ולמה לא תקנו את כולם כעין של תורה יום ולילה, ובתעניות שהוא מן התורה שבא ע"י נדר ג"כ היה ראוי להיות יום ולילה כשנדר סתם יום אחד.
37
ל״חונראה לומר כי האל ית' לא רצה להכביד על ישראל יותר מדאי אחר שכבר העמיס עליהם עול תרי"ג מצות, וכמעט שלא היה רשות ביד שום אדם להתענות יום ולילה, אלא שהש"י התיר וצוה ביום העשור שיתענו, שהוא יום סליחה וכפרה להם, ואפילו ביום זה צוה לאכול ולשתות ביום הט' כדי שיוכל להתענות בעשור.
38
ל״טוכמ"ש (ברכות ח') בתשעה לחדש והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, כלומר כאלו נצטוה להתענות ג"כ בתשיעי.
39
מ׳ואם כן אין רשות ביד חכמים לתקן תענית לילה ויום, כי לא התירו האל ית' כ"א ביום העשור, ולכך רוב התעניות שתקנו על דברים שאירעו לישראל אינם יום תענית שלם, אלא כדי לעורר הלבבות שישובו בתשובה תקנו שיתענו ביום אבל לא בלילה שאין רשות להתענות גם בלילה אלא ביוה"כ, ובט' באב ג"כ תקנו לילה ויום, מפני הצרות שהוכפלו בו מצד העונות, והרי הוא כיוה"כ כי יום זה הוא מוכן לפורענות שאירעו בו ה' דברים חמורים ואנו יראים בכל שנה שמא ח"ו יארע לנו ג"כ אי זו רעה בו ביום, כי הוא מוכן לפורענות מצד העונות ובתענית יכופר לנו העון ולא נמות, וכן תעניות שגוזרים על כל צרה שלא תבא על הצבור גם כי הם מדרבנן תקנו אותם כעין של תורה האחרונים מטעם זה, שבעת הצרה נעורר לבותינו בתשובה בתענית כדי שיכופר עונותינו ולא תבא עלינו הרעה הקרובה לבא, ואם לא ע"ד זו אין רשות לשום אדם להתענות לילה ויום, ומי שנדר להתענות יום אחד שאינו מתענה אלא יום ולא לילה, עם היותו חייב להתענות מן התורה מצד נדרו, הטעם הוא שבנדרים אנו הולכים אחר לשון בני אדם שמשמעות יום אחד הוא ביום ולא בלילה, ומפני שעל צד הדחק הוא שתקנו ימי התעניות, ומבלי סבה אין לנו רשות להתענות תענית שלם, אמר הנביא ע"ה (זכריה ט') צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, כלומר גם כי התעניתם בהם ונצטערתם כמעט מבלי רשות התורה, תהיו מובטחים שתשישו ותשמחו בהם להיות ימי משתה ושמחה:
40