בית אלהים, שער התפילה י״דBeit Elohim, Shaar HaTefilah 14
א׳יקרה בענין התפלה ספק, והוא בהיות התפלה על דבר צורך, כמו שהושם בגדרה, בקשה מהאל דבר צורך שאינו ברשותו, א"כ למה מונע האל יתברך מהאדם דבר הצריך לו, כיון שבראו למה הוצרך להתפלל על צרכו, והרי ביום שיוצא האדם לאויר העולם מזונותיו באים עמו אם עני ואם עשיר.
1
ב׳וכמ"ש בנדה (פ' המפלת ל"א) אמר רבי יצחק אמר רבי אמי בא זכר לעולם בא ככרו עמו, זכר זה כר, וכתיב (מ"ב ו') ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל') נקבה שכרך עלי ואתנה, ופירש"י נקיה חסרה כמו יצא פלוני נקי מנכסיו, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, עד שיודעת להתפלל, נקבה כשתנקוב ותפרש כמו נקבה שכרך, ונקבה נמי הכי דרשינן לה, נראה כי האשה התלויה באיש היא הצריכה להתפלל על מזונותיה.
2
ג׳אבל האיש מיום לידתו באו מזונותיו בידו אם מעט ואם הרבה, וכן שאר כל צרכיו ההכרחיים, וא"כ למה הוצרך האדם להתפלל על הדברים הצריכים בהכרח למציאותו בזה העולם, כ"ש בדברים הנמשכים אחר טבעו מיום לידתו למונעם ממנו כדי שיתפלל עם היותו צדיק.
3
ד׳וכמ"ש (יבמות ס"ד) אמר ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקרים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. נראה שהשגיח עליהם לכתחלה ליסד טבעם בלתי נכון אל ההולדה כדי שיצטרכו להתפלל אליו:
4
ה׳עוד צריך ליישב במאמר זה שאמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, שהרי הצדיקים מתפללים בכל יום ערב בקר וצהרים (ברכות כ"ו) והאבות הם הם שתקנו התפלות שחרית מנחה ערבית קודם הצטרכם אליהם.
5
ו׳כדכתיב (בראשית כ"ג) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, וזה היה קודם לידת יצחק, והכתוב הוא כמו ספור שהתפלל באותו היום במקום שהתפלל שאר הימים, כנראה כי מיום שהכיר את בוראו היה מתפלל אליו, וכן יצחק יצא לשוח בשדה שלמדנו משם (ברכות כ"ו) שתקן תפלת מנחה, היה קודם שנצרך להתפלל בעד אשתו על עקרותה, וכן יעקב ויפגע במקום בלכתו לחרן, וא"כ הרי שהאבות תקנו התפלות והיו מתפללים בכל יום, ולמה אמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.
6
ז׳ואומר כי תפלת הצדיקים התדירה היא על אנשי דורו, לא על עצמו כי הוא מסתפק במעט, ומתפלל על הרבים שידריכם האל לעבודתו, ויתן להם מזונותיהם בריוח, כדי שיהיה להם מקום והכנה לרדוף אחר מצוה אחת ולא ילכו אחרי ההבל.
7
ח׳וכמ"ש (תענית כ"ד) על רבי חנינא בן דוסא כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, כנראה כי כל תפלותיו לא היו אלא על דורו לא על עצמו, שאם היה מתפלל על עצמו היה נענה בתפלתו הראשונה, שהרי (שם כ"ה) כשהפצירה בו אשתו והתפלל מיד ירד לו ברכה מן השמים, וחזר להתפלל על סילוקה, וכמו שאמרו תנא גדול נס האחרון מן הראשון דמן שמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי, וראוי לתת טעם מה היתה סברתו קודם שהתפלל שיתנו לו ממה שהיה גנוז לו לעוה"ב, כמו שאמרה לו אשתו בעי רחמי דליתבו לך מידי מטיבותא דגניזא לצדיקי לעלמא דאתי, ואח"כ בעא רחמי דנישקליה, וכן מה שאמרו מישקל לא שקלי, למה לא שקלי ליה ויחזור למקום אשר ממנו חוצבה.
8
ט׳ונראה לומר כי מה שאמרה לו אשתו מטיבותא דגניזי לצדיקיא, לא לקרן של המצות רצתה דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, אלא מן פרי שכר המצוה כאמרם (פאה פ"א) אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב, והצדיקים כמו רבי חנינא בן דוסא לא היו רוצים ליהנות מזה העולם אפילו מפרי שכר המצות, וכשנדחק עתה רבי חנינא ותאלצהו אשתו לשאול לא שאל כי אם מזה הפרי שראוי להיות נאכל בזה העולם, וכשראה כי נפקד מושבו מהיות בג' רגלים כשאר מושבות הצדיקים, אז נראה לו כי מה שנתנו לו לא היה אלא מן שכר המצות עצמן, כיון שהיה עושה כ"כ פגם במושבו, ולכך חזר להתפלל להש"י יסלקהו אליו, ומפני כי נראה להש"י שאלתו בלתי הגונה אפילו שיהיה מן הפרי שינכה לו מן הצפון לו לעה"ב, כפי החסידות שהתנהג בו רבי חנינא עד אותו היום, לזה הורה לו שמהשכר עצמו נתן לו כדי שיחזור ויתפלל אליו שיחזירנו, וגם כי יהיה מן הפרי של שכר המצות, כיון שנצטרף כבר למעלה עם שכר המצות לא היה ראוי לו להתפלל שיאכל ממנו בזה העולם, ולכך הורה לו שהיה עושה רושם ופגם בכבודו בעה"ב ברגל השלישי של שלחן שהיא נשענת עליו ומבלעדו לא יורם, ולכך חזר והתפלל עליו, והיה גדול נס האחרון מן הראשון, שבפירות שכר המצות מיהב יהיבי מישקל לא שקלי, כלו' נותנים בזה העולם ריוח הפירות, כמו ששנינו אוכל פירותיהם בעה"ז, ומישקל לא שקלי שיגנזו הפירות ההם למעלה לעה"ב, ועתה שגנזום לרוב חסידותו, והוא שאל הנאת אותם הפירות, לא היה ראוי שתקובל תפלתו שיחזרו ויגנזו אותם הפירות לעה"ב אלא שנעשה לו נס גדול, ואם היתה שאלתו על קרן המצות, לא היה נס האחרון גדול מהראשון, כי הראשון היה גדול עד מאד, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, ומיהב לא יהבי, אבל משקל שקלי ליה להיותו גנוז בעה"ב.
9
י׳וענין זה הרגל של זהב, לא היה רגל השלחן ממש של מעלה, כי הוא דבר שכלי, אלא שהוא יתב' המציא לו בביתו אותו הרגל של זהב לשעתו בדרך נס, והיה תמונת רגל להורות לו שהיה עושה למעלה בשלחנו השכלית פגם בשליש השלחן, ומה שמורה כי לא היתה שאלתו כי אם על פירות ולא השכר עצמו, הוא מה שאמרה לו אשתו בעי רחמי דליתבי לך מידי, כי לשון מידי מורה על דבר נקל, והוא הפרי בערך אל הקרן.
10
י״אואם כן נתבאר כי הצדיקים כל תפלתם ומאויים על בני דורם, לא על עצמם, וכמו שהיה תפלת אבותינו אברהם יצחק ויעקב על בניהם, ומה שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים הוא שיתפללו על עצמם, כי כל תפלתם אינה אלא על אחרים, כמ"ש (חולין ס') על ר"נ בר פפא דהויא ליה ההיא גנתא שדא בה ביזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי דאמר הקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, הרי שמה שאמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים הוא לצורך עצמן, כי מסתמא בכל יום הוא מתפלל על אחרים.
11
י״בוענין זאת התאוה הוצרכו חז"ל לאומרה מפני שיקשה בתפלה שיתפללו הצדיקים על עצמם והם נענים, למה מנע האל ית' ענין שאלתם קודם תפלתם עד שהוצרכו להתפלל על זה, כי באותם שאינם צדיקים התפלה צריכה ומחוייבת, כי מבלי תפלתם לא ישיגו מבוקשם למיעוט הכנתם, אבל כשיתפללו לאל ויעוררו לבם בתשובה, הש"י שב את שבותם ושומע קול תפלתם, אמנם הצדיקים אינם כן כי אינם מוסיפים בתפלה כי אם מצות התפלה, כי כל ימיהם הם בתשובה ומעשים טובים, ולזה נראה תפלתם על צרכם דבר מותר, והיה ראוי כי קודם תפלתם ישלח האל ית' צרכיהם, לזה אחז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, כלומר כי בלי תפלתם היה ראוי שישלים צרכם, אלא מפני שהוא יתב' מתאוה שיתפלל הצדיק אליו וישאל ממנו צרכו ויפיק רצונו, בשביל זה אינו משלים רצונו קודם תפלתו עד אשר ישמע קולו מתחנן אליו על צרכיו ההכרחיים, או הצלתו בעת צרתו, ובזה מוסיף שכרו, אבל אותם שאינם במדרגת הצדיקים התפלה צריכה אליהם להשלים חפצם ורצונם, כדי שיפתחו לבם לתשובה שלימה לפניו, ולסבה זו מונע האל ית' מהבלתי מוכנים לעבודתו מה שראוי להם ומוכן מיום צאתם לאויר העולם, כדי שיעוררו לבם בתשובה ויחזיר להם מה שראוי להם מיום לידתם, ומה שפירש"י ז"ל שם פרק המפלת כי הנקבה נקיה באה, כלו' שצריכה להתפלל ולפרש על מזונותיה מה שאין כן באיש, זהו לענין שהנקבה תלויה באיש שאין לה דבר מצד עצמה כי אם מצד הנגזר עליה, והיא כדמות הלבנה שמקבלת אורה מן השמש, ולכן היא מתפללת לאל שתפול בגורל טוב, כי הגם (סוטה ב' סנהדרין כ"ב) שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ואפי' מעבר לים, אפ"ה התפלה מועילה להוסיף על מה שנגזר על בעלה, או לצאת מגורלו כלאה שיצאת מגורלו של עשו (ב"ר פ' ע'), והאיש גם כי ככרו בידו, כשאינו נוהג כשורה נופל פתו מפיו כדי שיחזור בו ויהרהר תשובה בלבו ויתפלל להש"י.
12
י״גוגם כן נרמז במה שאמרו זכר זה כר שבא ככרו עמו ענין מעלת הנפשות הנחצבות מתחת כסא הכבוד, כי הזכר בא ככרו בידו, כלומר בחירתו בזה העולם להכין צידה לדרכו, ויש סיפוק בידו לקנות עוה"ב ולהשיג תכלית כוונת צאתו לאויר העולם, מה שאין כן באשה כי לא נבראת כי אם לצורך האיש לקיום המין ותיקון צרכיו, כי מתחלת בריאת חוה לא נבראת כי אם מגופו של אדם הראשון עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ובהפיל אלהים תרדמה על אדם הראשון הפקיד רוחו ביד השם יתברך, והוא ית' האציל ממנו על הצלע שלקח ובנאו והביאו לאדם.
13
י״דואם כן האשה גופה תלוי' בבעלה ואין לה דבר בפני עצמה, ולכך לא נצטוית האשה במצות שהזמן גרמא, מפני קדימת הזמן שקדם בריאת אדם ליצירת חוה, וזהו ככרו שבא עמו שלימותו שיוכל לקנות שלימות בזה העולם לעה"ב, אמנם האשה אין לה שלמות כי אם מצד בעלה, וכמו שאמרו (ברכות י"ז) נשי במה זכיין דמנטרן לגבריי עד דאתו מבי מדרשא וכו', וזהו שבאה נקייה מצד עצמה, כי שלימותה לקוח ומושפע משלמות אישה, והיא משועבדת תחת מזלו, וזהו שמצינו בענין ציווי אדם הראשון שלא יגע בעץ הדעת טוב ורע שהוזכר ציווי זה קודם זכירת אופן יצירת חוה, וכאלו הזהיר לאדם הראשון לבד ולא לאשתו, ואח"כ ראינו שנענשה גם היא, והנחש גם כן אמר לה (בראשית ג') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ולא מצינו שנצטוית היא, אלא שהיתה בכלל ציווי בעלה, אחר שנוצרה גופה מאישה אדם הראשון, ולזה נענשה גם היא על שהיתה חוטאת ומחטיאה, ולא נתקללה אלא בקללות המיוחדות לה במה שהיא אשה, ובמה שנתקלל אדם נכללה גם היא, כי לא הוזכר בה מיתה כי אם במה שנאמר לאדם (שם) כי עפר אתה ואל עפר תשוב נכללה גם היא, וענין מה שחזר האל ית' להזכיר לו ענין מיתה פה באמרו ואל עפר תשוב, ולא הספיק במה שאמר לו בשעת אזהרתו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, נראה שבא לבאר לו ענין מיתתו שתהיה בחזרתו אל העפר אשר ממנו לוקח, והכביד עתה עונש מיתתו יותר ממה שהיה נראה ממה שאמר לו מות תמות, כי האדם הוא מחובר מארבע יסודות והיותר עכור ועב שבכולם הוא יסוד העפר, ולכן הורה לו עתה כי ישוב אל העפר כי עפר הוא, כלו' כי לא תהיה העמדתו וחיותו כי אם בגדר העפר אל שאר היסודות, ויחשב זרעו לנבלי חרש מעשה ידי אמן, שלא יהיו ימי שנותיו כי אם שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה, ואם היתה נגזרת מיתתו בערך אל שאר היסודות, היו חיים יותר זמן ארוך כמו שמצינו בשדים שהם נבראים מאש ורוח כמו שפירש הרמב"ן בפירוש התור', והם חיים ימים ארוכים ולבסוף מתים כמ"ש ז"ל (בחגיגה ט"ז) פרים ורבים כבני אדם ומתים כבני אדם, והטעם שהכביד האל ית' עתה בעונשו יותר ממה שהורה לו בשעת אזהרתו שלא פירש עונשו אלא במיתה לבד ועתה העניש אותו יותר באומרו ארורה האדמה בעבורך בעצבון וגו' בזעת אפיך וגו' ואל עפר תשוב וגו' שהוא קוצר החיים כמו שביארנו, כל זה היה לסבת ששמע לקול אשתו ולא לציווי האל יתברך כמו שאמר כי שמעת לקול אשתך וגו', כי אם היה אוכל מעצמו אולי שלא היה נענש יותר אלא במיתה ותהיה המיתה לימים ארוכים, אבל עתה ששמע לקול אשתו וידע שהיה פרי זה מאותו שנצטוה עליו, כמו שנראה מדברי חז"ל שאמרה לו חוה מה את סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך אין כל חדש תחת השמש וכו', נענש יותר ממה שהוזהר בתחלה, וכשהיא זוכה נחשב זכותה לבעלה ג"כ, כמו שאחז"ל (במ"ר פרשה ט') בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, כי צדקתן נחשבה להם.
14