בית אלהים, שער התפילה ט׳Beit Elohim, Shaar HaTefilah 9
א׳אופן עמידת האדם בשעת התפלה הוא כמ"ש ביבמות פרק מצות חליצה (ק"ה) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו ב' מקראות הללו, והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכתיב נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, ופירש"י ז"ל עיניו למטה כלפי הארץ משום דשכינה התם קיימא, כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים.
1
ב׳וצריך לישב ענין זה במה שאמרו שם למעלה רבי חייא ור"ש ברבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד אמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, אדהכי אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו וגו', אמר הכי אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו ע"כ, וכיון ששני מקראות אלו אינם סותרים זה את זה, צריך לתת טעם למה רבי חייא ור"ש חולקים בזה הענין כפי הנראה, דחד אמר צריך ליתן עיניו למטה, וחד אמר לבו למעלה, וכל אחד הביא ראיה מן הכתוב, והיה ראוי שיודה כל א' לחבירו ששני הענינים יכולים להתקיים בבת אחת בנתינת עיניו למטה וכוונת הלב למעלה כמו שנראה משני הכתובים, וכמ"ש רבי ישמעאל משם אביו, ואם נאמר כי לא היו חולקים רבי חייא ור"ש אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, מה שאינו נראה כן מלשון הגמרא, א"כ מה חדש אח"כ רבי ישמעאל משם אביו, שהרי גם אלו מודים שצריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה לקיים שני הכתובים, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא כמו שאמרנו, וגם כי הוא לא היה יודע מה שאמרו הם בענין זה, שלא השיבו לו על מה ששאל מהם במאי עסקיתו, אלא בתפלה, ולא פירשו לו באי זה ענין תפלה, עכ"ז כיון שהוא אמר על שם אביו ב' הדברים עיניו ולבו, והם לא אמרו כל אחד מהם אלא דבר אחד, נראה שהם חולקים בענין, כי בהיות ב' הדברים בשעה אחת בעמדו בתפלה, למה אמרו כ"א דבר א' ולא ב' הדברים, ולשון כדי שיתקיימו ב' כתובים הללו מורה, כי לדעת ר"ח ור"ש ברבי לא היו מקיימים כי אם כתוב אחד מהם, וא"כ ראוי לתת טעם כיון שהם יכולים לקיים ב' הכתובים שאינם סותרין זה את זה למה לא קיימום, ועוד כי רבי חייא או ר"ש שאמר צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני לבי שם כל הימים, היה יכול לומר ג"כ שיתן לבו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם משום דשכינה התם קיימא, ובכתוב אין הוראה לעינים יותר מללב, ועיני ולבי אשכינה קאי:
2
ג׳ולכן אני אומר כי רבי חייא ור"ש חולקים על כוונת התפלה, כי מי שאמר צריך שיתן עיניו למטה ה"ה שצריך לכוין ג"כ לבו למטה אשכינה, והזכיר עיניו כי על הסתם אין אדם מכוין אלא על מה שמביט בו בעיניו, ואחרי עיניו לבו הולך, וגם מטעם שהעינים גבוהות מהלב להסתכל למטה, וכיון שנותן עיני הגבוהים למטה כ"ש הלב שהוא יותר קרוב, וכיון שהשכינה למטה כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים, צריך לתת עיניו וכוונת לבו למטה, ומי שאמר צריך שיכוין לבו למעלה סובר, כי אין ראוי לכוין כי אם למעלה, כי עיקר כבוד השכינה למעלה בשמים היא, וכן עיניו יתן למעלה כיון שהוא מכוין למעלה, והזכיר לבו ולא עיניו שהלב מוזכר בכתוב, כדכתיב נשא לבבנו אל כפים, וכיון שכוונת לבו למעלה, גם עיניו לנכח מעלה יביטו שהם קרובים יותר למעלה מן הלב, ולז"א רבי ישמעאל כי כדי לקיים ב' המקראות צריך שיתן עיניו למטה לכבוד השכינה שלמטה, וכוונת לבו למעלה, כמו שמבואר בכתוב נשא לבבנו אל כפים, ועיקר הכוונה הוא בלב לא בעין, ולכן יכוין לבו למעלה לעיקר השכינה שבשמים, ולכבוד השכינה שבבית המקדש שלמטה יתן עיניו למטה, ובזה מתקיימים ב' הכתובים, אבל מי שאומר צריך ליתן עיניו למטה וה"ה כוונת לבו כמו שאמרנו, הוא סובר כי הכתוב של נשא לבבנו אל כפים אינו מדבר בזמן התפלה, כי אם לכל מעשה האדם, שיהיו מכוונים לש"י, גם כי הוא בשמים הוא משגיח על כל מעשיו ועל מחשבותיו, אבל בכוונת התפלה צריך שיכוין למטה כמו שאמרנו, ומי שאומר צריך שיכוין לבו למעלה וכן עיניו, סובר כי הכתוב של והיו עיני ולבי שם כל הימים הוא לענין כבוד שכינה שלא זזה מאותו מקום המקודש, ולכן אין ראוי שנזלזל בקדושתו, וכמ"ש והשמותי את מקדשיכם אע"פ שהם שוממים נקראים מקדש, אבל לענין התפלה סובר שאין ראוי לכוין עיניו ולבו כי אם לעיקר שכינה שהיא למעלה וכמו שכתוב נשא לבבנו אל כפים וגו'.
3
ד׳ור' ישמעאל משם אביו מקיים ב' הכתובים לענין התפלה כנזכר ומה שאמרו שלשתם המתפלל צריך וכו', ולא אמרו חייב אדם ליתן עיניו וכו', הוא להורות כוונת הכתובים, כי אין אחד מהם יכול להכחיש הכתוב שמביא חבירו ראיה ממנו, אלא שהם מפרשים שאותו הכתוב נאמר על ענין אחר כמו שאמרנו, ולכן האומר שהכתוב נאמר על ענין התפלה אומר המתפלל צריך וכו', כלומר לא תחשוב כי זה הכתוב נאמר לענין אחר ולא לענין תפלה, כי האמת הוא שנאמר על התפלה ולכן המתפלל צריך וכו'.
4
ה׳ולפי מה שנראה כי הם לא השיבו לרבי ישמעאל ענין מחלוקתם במה היה אלא שהיה בענין התפלה, צ"ל כי מה שאמר רבי ישמעאל הכי אמר אבא וגו' כדי שיתקיימו ב' כתובים הללו, הגמרא הוא דקאמר לה כדי לקיים ב' כתובים הללו שכבר הזכרנו למעלה, דאילו רבי ישמעאל לא ידע מה שאמרו.
5
ו׳והיה לו להזכיר הכתובים כדי לקיים והיו עיני ולבי שם וגו' נשא לבבנו אל כפים וגו':
6
ז׳וג"כ אפשר לומר שקצר הגמרא במה שאמרו במאי עסקיתו בתפלה, ואמרו לו בפי' סברת כל אחד מהם, אלא שהגמרא קצרה בזה ולכן א"ר ישמעאל עצמו כדי לקיים ב' כתובים הללו, שכבר שמע אותם מפיהם.
7
ח׳כל זה הוא לענין משמעות פשט המאמר כפי סוגית הגמרא, אבל בענין כוונת מחלוקתם, וכוונת ר' יוסי בשצריך נתינת עיניו למטה וכוונת לבו למעלה, אקדים ב' הקדמות.
8
ט׳ההקדמה הראשונה כי ענין משאה"כ וקרא זא"ז ואמר ק' ק' ק' וגו' מלא כל הארץ כבודו, שנראה מזה כי שכינתו היא למטה בתחתוני' כפשט הכתוב מלא כל הארץ כבודו, וגם משאה"כ והיו עיני ולבי שם כל הימים, שנראה ששכינתו שורה לעולם במקום המקדש המקודש יותר משאר המקומות, ענין זה הוא השגחתו יתברך, שהוא משגיח בכל אישי עולם השפל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.
9
י׳ויותר מהמה בארץ ישראל שהיא חלקו ונחלתו, ובירושלים במקום המקדש השגחתו והשקפתו יותר מפורסמת ונגלית לעין כל בנסים ההוים ונוהגים במקום המקודש, וזהו ענין והיו עיני ולבי שם כל הימים, כי גם בזמן החרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה ישראלית, ולהציל אותם מקורות העולם, כי גם שבהיותו למעלה בשמים יכול להשגיח על כל פרטי העולם ולהצילם ממקרי הזמן ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, עכ"ז בהיות שכינתו למטה בתחתונים היא מכינה רצון האנשים לעבדו בהיותו קרוב אליהם ומשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה' כדי שיזכו כל העולם וינצלו מרשת זו נטמנה להם, והוא יצר לב האדם רע מנעוריו, ויותר בא"י ובבהמ"ק שהם קרובים יותר אל כבוד שכינתו ית' ומושפעים מאתו ית', וכאומרם אוירא דארעא ישראל מחכים, ורוח הנבואיי שורה בא"י, משא"כ בשארי ארצות ובזמן שבהמ"ק קיים שעיקר שכינתו בבהמ"ק, שמניצוץ ולהב שכינתו מתנבאים המוכנים אל הנבואה, והראיה כי אחר סילוק עיקר שכינתו בחרבן המקדש, נפסקה הנבואה בעונותינו, ולא נשאר למטה ניצוץ שכינה כי אם להשגחת האומה ולהצילם מרעתם, וזהו ענין והיו עיני ולבי שם כל הימים, עיני הוא מורה ענין השגחתו עליהם לטובה ולברכה להספיק צרכם, ולבי הוא להצילם מהמקרים הבאים עליהם באהבת לבו אותם, וא"כ ענין מלא כל הארץ כבודו, ועיני ולבי שם כל הימים, הוא השגחת הש"י עליהם בדברים הצריכים להם בזה העולם, להכין אותם ולסעדם שיכינו צדה לדרכם והוא עה"ב, ומפני שנראה איזה ירידה כביכול לשכינה להיותה בתחתונים, אה"כ וקרא זא"ז ואמר קק"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כלומר גם כי מלא כל הארץ כבודו עכ"ז אין בזה שום ירידה ח"ו לקדושתו, כי המלאכים אומרים קק"ק גם כי שכינתו למטה בתחתונים.
10
י״אההקדמה הב' היא ידיעת הפרש פעולת העין מן הלב, כי העין הוא גשמי ופעולתה ג"כ הוא גשמי, כי כל החושים הם גשמיים כי אין העין ושאר החושים משיגים כי אם הדברים הגשמיים, והלב גם כי הוא גשמי משיג דברים עליונים מכח המחשבה הנטועה וקבועה בו מאתו יתברך, ולענין המצות ג"כ אותם שהם תלויות בעין הם מצות מעשיות, והתלוים בלב הם שכליות ואלהיות כהאמנת העקרים אשר בהם יוגדר האדם בשם ישראלי ויכונה ביחוס יהודי, וכן לענין העבירות, וכמ"ש אחרי לבבכם זה אפיקורסות, ואחרי עיניכם זה זנות, ומעתה אומר כי מי שאמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, דכתיב והיו עיני וגו'.
11
י״בהוא סובר כי כיון שהשכינה היא עומדת עדין למטה כמו שנראה מפשט הכתוב, ותועלתה הוא להכין בני אדם לעבודתו, כדי שיהיו ראוים שיחול עליהם ברכתו בזה העולם, ולהצילם מפגעי הזמן וקורותיו כפי ההקדמה הראשונה, א"כ ראוי שהמתפלל אליו ית' שיספיק צרכיו ושיצילהו מקורות הזמן יכוין ויטה עיניו למטה לשכינה העומדת ומשקפת ע"ז והוא עניני האדם בזה העולם, ולזה הזכיר עיניו ולא לבו, כי העין היא מיוחדת לדברים הגשמים הצריכים בזה העולם כפי ההקדמה השניה.
12
י״גועיקר התפלה הוא על צרכי האדם בזה העולם, וכמו שאמרו בפ"ק דשבת (דף י') על המאריך בתפלה ומקצר בזמן תלמוד תורה, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, שיראה היות התפלה צורך חיי שעה, לרפואה לשלום ולמזונות כפירש"י ז"ל.
13
י״דומי שאמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה כדכתיב נשא לבבנו אל כפים וגו', סובר כי עיקר התפלה אינה לצורך האדם בזה העולם, כי אם להלל שמו יתברך ולספר גדולותיו ונפלאותיו ונוראותיו, ועיקר הכוונה היא שיכוין האדם בתשבחות האל ית' והלוליו וגדולותיו, יותר ממה שיכוין במה שיאות לעניני צרכיו בזה העולם, וכמו שאמרו (ברכות ל"ד) כי מי שאין יכול לכוין בתפלתו לפחות יכוין בברכת אבות, שהיא סיפור גדולותיו ותשבחותיו, ואם אינו יכול לכוין בה לא יתפלל, שנראה שעיקר כוונת התפלה היא בתשבחות האל יתברך.
14
ט״וומזה נמשך היותו נענה בשאלת צרכיו וכמו שביארנו למעלה בענין לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל.
15
ט״זולכן אמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה, כי עיקר שבח והלול שכינת האל היא למעלה לכבוד שכינתו החונה בשמים. והזכיר לבו ולא עיניו לעומק מחשבת הלב בכוונתו לדברים העליונים אשר מהם יכיר וישיג גדולת בוראו כפי ההקדמה השניה, ובזה הוא משיג וקונה העוה"ב וזוכה להקביל פני השכינה העומדת למעלה לשלם שכר טוב להולכים לפניו. ומה שכנו חיי שעה לתפלה הוא לאותו חכם שהיה מאריך בשאלת צרכיו. ורבי יוסי שאמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ויכוין לבו למעלה לקיים שני הכתובים, סובר שראוי לאדם המתפלל ליתן עיניו למטה לכבוד השכינה השורה למטה במקום המקדש כדי שיפיק רצונו בשאלת צרכיו כי לזה היא עומדת במקום ההוא המקודש, ויכוין לבו למעלה בתשבחותיו והלוליו להללו ולפארו כפי השגת דעתו בשכינתו החונה בשמים.
16
י״זובזה ישיג ויקבל שכר טוב בעוה"ב מאת כבוד שכינתו החונה בשמים ומשפעת ומנחלת לאוהביו י"ש עולמות, ובזה מתקיים כוונת שני הכתובים, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים לכוין תפלתו בתשבחות והלולים לאל בשמים להשיג חיי העוה"ב.
17
י״חוכתוב והיו עיני ולבי שם על השכינה השורה בכותל מערבי להספיק צרכיו בזה העולם והם חיי שעה, ושניהם כאחד טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, וכן אמה"כ אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, הורה על כוונת לבו למעלה באומרו לאלהים עליון, כלומר כבוד שכינתו העליונה, ועל נתינת עיניו למטה לכבוד השגחת שכינתו במקום המקדש אמר לאל גומר עלי, שמהשפעת השכינה למטה נמשך הפקת רצון האדם וגמר צרכיו בזה העולם, ולזה אמר לאל גומר עלי.
18