בית אלהים, שער היסודות כ״זBeit Elohim, Shaar HaYesodot 27
א׳והראיה מסברא על כי התורה היא מפי הגבורה תהיה משלימות התורה. ומשלמותה במה שהיא כוללת וצודקת ונותנת חיים וטובה לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב, וכן היא צודקת בדבריה ויעודיה ונסיה, ומה שהיא כוללת יתבאר ממה שכתבנו שהיא כוללת בכל מה שיש באדם גוף ונפש, מצות תלויות בגופו בינו לבין האל ית' ובינו לבין חביריו, ומצות תלויות בנפשו והן הדעות בינו לבין הש"י ובינו לחביריו, וזה הוראה כי מי שברא הגוף ועשה לנו את הנפש הזאת הוא סידר ונתן לנו את תורתו, כדי שנזכה בה בעה"ז במה שבינינו לבין חבירינו לקיום גופנו, וכדי שנזכה בה לעוה"ב במה שבינינו לבינו לקיום נפשותינו, וז"ש הכתוב (שם י"ח) ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', חקים ומשפטים כוללים כל המצות מה שבינו לבין קונו ולבין חבירו בין בגופו בין בדעות כפי מה שכתבנו למעלה, ועל שניהם אמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהוא קיום גופני בעוה"ז במה שבינינו לבין חבירינו, ואמר אני ה' על קיום נפשותינו בעוה"ז במה שבינינו לבינו יתברך, וכמו שאמרו חז"ל אני ה' נאמן לשלם שכר טוב.
1
ב׳ונראה כי מצות שבין אדם לחבירו יש לו לאדם שכר בעוה"ז ג"כ יותר ממצות שבין אדם למקום, כי עיקר שכרן בעוה"ב, והרי רוב אותן השנויות שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז הן ממה שבין אדם לחבירו, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו', וכן תורתנו היא כוללת כל הדברים שנבראו בעולם כי הוא צוה ונבראו ואסר והתיר בהן כפי מה שרצה, בקרקעות, בצמחים, בבעלי חיים, באדם, להורות כי מי שבראן יש לו יכולת לצוות עליהן, וכן ברא הזמן והתיר ששת ימי המעשה ואסר יום השבת וימים טובים, להורות כי הוא ברא את העולם בששת ימים ובשביעי שבת וינפש, ואע"פ שישראל היו שומרים השבת במצרים, הוצרך שיצטוו בו במרה ובמתן תורה בעשרת הדברות, כי לא כולם היו שומרים אותו אלא הישרים שבהם, וגם לא בכל מה שצריך ליזהר במלאכת שבת אלא מן המלאכות הכבדות, ולכן נאמר להם בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו, שהיה כמעט נשכח והיו צריכין לזוכרו, לא שתהיה מצוה מחודשת שלא היו עושין אותה קודם, ולכן אמר לקדשו בקדושה יתירה ממה שהיית נוהג בו ע"כ:
2
ג׳או נאמר כי במצרים היה ידוע ונזכר להם יום השבת מפני כובד המלאכה של ימי המעשה שהיו שובתים ממנה בשבת, אבל עתה לא יהיה להם מלאכה במה להתעסק במדבר ויהי' נשכחת שביתת יום השבת, כי בכל הימים ישבותו, ולכן אמר זכור את יום השבת לקדשו, שתזכור כי מה שתשבות בו הוא מפני קדושתו ולא מפני שאין לך מלאכה לעשות בו כשאר הימים, וע"ז צריך אתה לזכור אותו ולקדשו בפה, כי בזה יבדל משאר הימים להקדישו קדש קדשים, להורות כי הוא יתב' ברא העולם בששת ימים וביום השביעי שבת.
3
ד׳ואסר המלאכה גם כן במועדים בתחלת הקיץ ובתחלת החורף ימי הקף שבוע א', להורות לנו השגחתו יתברך עלינו, כי לא על הלחם לבדו שיאכל האדם בזעת אפו יחיה האדם כי על כל מוצא פי השם כפי מה שגוזר מראשית השנה יהיה לאחריתה, והוא זן ומפרנס לכל, ואין האומנות מוריש ומעשיר אלא חפץ ה' כפי מעשה איש ופקודתו, ולכן ישבות ממלאכתו בתחלת הימים שנראה לו שהוא צריך לטרוח במזונותיו, ולא יחוש כי ברכת ה' היא תעשיר, וכן ביום מתן תורה ישבות ממלאכת עבודה, להורות כי צריך לעשות התורה קבע ומלאכתו עראי וזה וזה תתקיים בידו, ובר"ה שנברא בו ביום ולעולם דנין אותו בו צריך לשבות ג"כ ממלאכה, כדי שלא יעשה עיקר מדברי העוה"ז ויכין צידה ליום נסיעתו, כי לא ידע מה ילד יום ראש השנה עליו, וכן ביו"כ כי הוא חתימת כל דברים אלו.
4
ה׳וכמו שימים טובים הם מיוחדים לישראל כן השבת הוא מיוחד לישראל, גם כי היה נוהג קודם נתינת התורה לסבת בריאת שמים וארץ בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת, ולזה היה נראה שיהיה כולל לכל האומות אפ"ה הוא מיוחד לישראל וכותי ששבת חייב מיתה, וכמו שאמרו חז"ל, והסבה כי בשביל ישראל שנקראו ראשית הוא שנברא העולם, וא"כ אין ראוי שיעשו רמז והוראה לבריאת העולם כ"א ישראל שבשבילם נברא ומלא כל הארץ כבודם, כי כל הכותים כאין נגדו לאפס ותהו נחשבו לו, וכשנצרף שבתות כל השנה שהם נ"ב דרך כלל שנה זו על חברתה מעוברת או פשוטה, לימי המועדים שהם י"ח, יהיו כולם שבעים, להורות כי חשובים הם לפני האל ית' ככל שבעים האומות ובשבילם נברא העולם, וא"כ היות התורה כוללת בכל מה שנברא בעולם היא ראיה כי מי שברא כל העולם הוא צוה את התורה, והקיל והחמיר בכל מה שברא בעולמו כפי רצונו כי מי יאמר לו מה תעשה, וכל מה שברא הקב"ה בראו לכבודו כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וכן היא כוללת בכל איברי האדם ובכל ימות השנה, וכמו שאמר תרי"ג מצות נצטוו ישראל רמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם שכל אבר אומר עשה בי מצוה, ושס"ה אזהרות כנגד גידיו של אדם או כנגד ימות החמה, שכל אחד אומר אל תעשה בי עבירה, כי האל יתב' שיצר וברא את האדם וברא את הימים הוא שיכול לצוות עליהן ולא אחר, ואפי' ברמז, כי לא נרמז כ"א תרי"א מנין תור"ה שצוה לנו משה מפי השם ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ואחר שחפשו חכמים על מנין המצות והאזהרות מצאום רמ"ח ושס"ה מכוונות לחשבון זה. ומה שהיא צודקת בעצמה, הוא בצידוק דיניה במה שבין אדם לחבירו ובמה שבין אדם למקום.
5
ו׳אם במה שבין אדם לחבירו בנזקי ממונו בדיני ד' אבות נזיקין שור ובור מבעה והבער, ומפני שלא עשה בגופו הנזק הקיל עליו בתשלומין בקצת הדברים שאינו בא מחמת פשיעתו, ופטר חצי הפרעון במי שאינו מועד להזיק וכיוצא בזה, ובמה שהזיק בגופו וחובל ומזיק חייבו בכל מה שהזיק ואפילו שלא בפשיעה, כי אדם שיש לו דעת מועד לעולם ואפילו גורם, ובגנבה וגזלה חייבו תשלומים, ועוד כפל או ד' וה' בגונב כמו שפירשו הטעם זה השוה עבד לקונו וכו', ודיני קנסות ושיחזיר אבידת חבירו שהיא כמו גניבה כיון שלא נתיאש, וכן מי שרצח יהרג או יגלה אם הוא בשוגג, וההריגה לרוצח הוא דין צדק שלא ינצל בכופר ממון מהריגה כמו בחובל שפורע ממון, והם ה' דברים, כי אינן יכולים ב"ד לצמצם לעשות לחובל כמו שעשה הוא עין תחת עין, כי אולי יצטער ויוזק יותר ממה שעשה או פחות, אבל ברציחה הוא דבר ידוע ומצומצם נפש תחת נפש, וכן בגולה לא יקחו כופר ממנו אלא יגלה לערי מקלט, ואם רצח גואל הדם את הרוצח חוץ לעיר מקלט אין לו דם, כי כפי דיני חובל ומזיק אפי' בשוגג הוא חייב כי הוא מועד לעולם.
6
ז׳והיות דין השוגג גלות הוא מצד הנהרג ומצדו, מה שהוא מצד הנהרג שהוא מונע רגלו מלכת בגבולו ולכן ימנע רגל ההורג ג"כ משם, ומה שהוא מצדו, כי כמו שהיה הוא בגולה בנפשו ודעתו בשעה שהרג בשגגה שלא הרחיב נפשו ולא פנה דעתו לפקח ולראות שלא יצא תקלה מתחת ידו, כן יהיה גופו גולה וכלוא במקום מיוחד שהיה לו מקודם חלק בו, והוא עיר מקלט של לוים, כי עיירות ישראל כבר נפלו להן בגורל לאחוזת עולם ואינו דין שיתנו מקום לשום אדם לשבת בו כל ימיו, וענין עמידתו שם עד מות הכהן הגדול הוא, כי בחטאים שהם בין אדם למקום כמאכלות ועריות או כל דבר שחייב בו כרת במזיד יש בהן קרבן בשוגג, וכן קצת קרבנות הבאים על דבר שבועה או טומאה או מעילה בקדשים, הכלל כי כל הקרבנות הם באים על מה שבין אדם למקום, כי מה שבינו לחבירו אין הקרבן מכפר אלא צריך לשלם הנזק או ליהרג אם הרג, וכן שוגג של רציחה לא ניתן לכפרת קרבן, כי מה יועיל הקרבן למה שחטא בנפש חבירו שהרגו אפי' אם יהיה בשוגג, וכיון שאין ראוי להרגו מפני שהוא שוגג והרי הוא גולה היה מן הראוי שיצא מגלותו במות הכהן הגדול שבכהנים, הואיל ולא הספיקו הכהנים לכפר עליו בקרבן, כי הם ניתנו לכפרת בני ישראל כשהם חוטאים בשוגג, ועתה שחטא זה של שוגג רציחה לא ניתן לכפרת קרבן, מיתת הכהן הגדול היא כפרתו מן הגלות.
7
ח׳וכן כל מה שיש בו שמירת נפש האדם, כחיוב הצלת הנרדף ושלא לעמוד על דמו, וענין עגלה ערופה ועשיית מעקה וטעינה ופריקה, הכל דין צדק וישר כמו שנתבארו כל דברים אלו בספר נזקין של הרמב"ם ז"ל, כל מה שנכלל בספר קנין וספר משפטים, בדיני מקח וממכר ושלא להונות בהן, ודיני זכיה ומתנה ושכנים ושותפין, ודיני עבדים כנענים ועבדים ושפחות ושכירות ושאלה ופקדון ומלוה ולוה וטוען ונטען ודיני נחלות, הכל בצדק ומשפט.
8
ט׳וכן ספר שופטים בדיני סנהדרין וד' מיתות ב"ד ודיני עדות וכל מה שנכלל בספר ההוא הכל בצדק ובמשפט, כי ארבע מיתות סקילה שרפה הרג וחנק הן ראויות לעובר על עבירות ידועות במה שבינו למקום, לבד רוצח שהוא בהרג, וחובל באביו או באמו וגונב נפש מישראל שהם בחנק, ומקלל אביו ואמו בסקילה, והם בינו לחבירו, ואין דבר שבינו לחבירו בתורה שיהיה בו מיתה אלא אלו הארבעה והשאר הם במה שבינו למקום.
9
י׳כעריות וע"א, ואפשר שכל מה שאינו מחסר ממון לחבירו אינו נקרא מה שבינו לחבירו לענין זה אלא שבינו למקום, ונמצא שאין קרבן ומיתה במה שבינו לחבירו, כי מה שהזיק בממון השכל מחייב שחיובו יהיה ממון ולא קרבן ומיתה, ובושת שיערה תורה שראוי לחייבו ממון כיון שביישו, אבל במה שבינו למקום, השכל מחייב שיתחייב מיתה על כל מה שיעבור, כמו בני נח שהם חייבים מיתה על כל שבע מצות בני נח ואזהרתן זו מיתתן, אלא שהתורה חסה על ישראל, ומפני שרצה לזכותם לפיכך הרבה להם תורה ומצות, רצה גם כן להקל בענשן, קצתן בקרבן קצתן במלקות קצתן בלאו בעלמא, ומיעוטן באחת מארבע מיתות ב"ד ובכרת או מיתה בידי שמים כפי חומר מהותן, ומה שלא היה בכולן כרת או מיתה בידי שמים ולא מיתת ב"ד כיון שחטאו, היה משני טעמים, הא' כדי שיהיה ידוע שעל חטא פלוני נענש אותה מיתה, שאם היה מיתה או כרת על ידו ית' לא היה ניכר כי על אותו החטא מת, כי המיתה היא בית מועד לכל חי יהיה בחור או זקן, וכשב"ד ממיתין אותו הוא בעדות ברורה וידועה שעשה החטא ההוא ועליו מומת.
10
י״אטעם שני כי הוא כבוד ה' יותר שיהיה מומת על ידינו שנחוש לכבודו, ורצה האל יתב' לזכותנו שנקיים מצותו כשנהרוג אנחנו כל המחוייב מיתה מפני שעבר על דבורו ית', ובין כך ובין כך כשאין אנחנו ממיתים אותו מפני שאין בו עדות והתראה אז האל ית' נפרע ממנו בכרת או במיתה בידי שמים או בדין ד' מיתות ב"ד, וכמו שאמרו (כתובות ל') אעפ"י שארבע מיתות ב"ד בטלו דיני ארבע מיתות ב"ד לא בטלו וכו', כי רצה האל ית' להעניש לאדם כפי חטאו בזה העולם וילך נקי לעוה"ב, כי כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעוה"ב, ומפני שאין החטאים שוים הוא ית' שהוא שוקל דעות ויודע מחשבות וחומר כל חטא וחטא החמיר בעונש חטא א' יותר מבאחר, ולכך העניש מיתה החמורה לחטא החמור והקלה לקל, החומר והקלות לפי ראות עיני כבודו, חייב סקילה למוציא מרשות לרשות בשבת שנראה דבר קל, וחנק לחובל באביו שנראה חמור ממנו.
11
י״בוידענו כי כל דרכיו משפט, גם כי בקצתם לא נדע לתת טעת להם מצד ליאות וקיצור שכלנו בין במה שבינינו לבינינו בין במה שבינינו לבינו, כמו מה שתלוי בדעות ובעיקרי הדת והרחקת ע"א וחוקות העכו"ם וכל מה שנכלל בספר המדע שהוא אמונת האל ית', וק"ש ותפלה ותפילין ומזוזה וס"ת וציצית ומילה כל מה שנכלל בספר אהבה, שהוא אהבת האל יתב' וזכרון תורתו ומצותיו ושביתה בשבתות וימים טובים והמצות הנעשות בהם כל מה שנכלל בספר זמנים, זכרון לבריאת עולם וליציאת מצרים, ושאר נסים והטבת מעשינו ועשיית מצותיו בזמנים ידועים לשנהיה נזכרים לפניו לטובה, ולישא אשה והנהגתו עמה וגירושיה וכל מה שנכלל בספר נשים, וההרחקה מהאסורות לו כל מה שנכלל באיסורי ביאה מספר קדושה כדי שיהיה לו זרע קדש מיוחס ומיוחד לעבודת בוראו.
12
י״גוענין מאכלות האסורות לנו והמותרות כל מה שנכלל בספר קדושה אין בהם דבר שיכחישהו השכל, אלא אדרבה השכל מחייב כי המאכלות הבלתי נאותות מעבות השכל מלהשכיל והבין בדרכי האל יתב', ולענין ביטוי שפתיו השבועות ונדרים ונזירות וערכין וחרמין כל מה שנכלל בהפר הפלאה, השכל מחייב קיומם, השבועות מפני שנראה כנשבע בחיי המלך, והנדרים לשמור מוצא שפתיו להורות מעלתו על שאר בעלי חיים בכח הדבור השכלי שניתן בו, וכל מה שתלוי בזריעת קרקעות ומתנות עניים ותרומות ומעשרות ושמטה ויובל וכל מה שנכלל בספר זרעים, כלל הכל להורות כי לה' הארץ.
13
י״דובנין בית הבחירה וכל מה שנכלל בתוכו, והבאת הקרבנות המובחרים הקבועים להם זמן והבלתי קבועים כל מה שנכלל בספר עבודה וספר קרבנות להתקרב להשם במה שנתרחק בחטאים, ודיני הטומאות והלכותיהן וטהרתן כל מה שנכלל בספר טהרה, כי הטהרה מביאה לידי פרישות וענוה להתקרב אל השי"ת, כל אלו במה שבינו להשי"ת לזכותו שיעשה רצונו כדי שיהיה ראוי וזכאי מצד עצמו לקבל טובותיו ית' בעוה"ז ובעוה"ב, ונתבאר דרך כלל כי תורתנו התמימה היא צודקת בעצמה מצד מצותיה ואזהרותיה בטוב טעם ודעת שיש לכל אחת מהן, וכמו שנודע ונתגלה ליודעי סודותיה חכמי האמת ז"ל, ונתבאר היות התורה כוללת בשנים או שלשה דרכים, והיותר צודקת במצותיה ואזהרותיה, ומעידה על עצמה שמן השמים ניתנה, בהיותה כוללת וצודקת בעצמה:
14
ט״וונאמר כי היותה צודקת יתבאר ג"כ מן הטובה שתמשך למי שמקיים מצותיה ואזהרותיה, ומן הרעה שתמשך לעובר על מצותיה ואזהרותיה, כי מה שימשך ממנו טובה הוא טוב וישר וצודק, ומה שימשך ממנו רע הוא רע ומקולקל ובלתי צודק.
15
ט״זוראינו בדברי התורה ובדברי החכמים ז"ל מצות מיוחדות ומסוגלות להיות האדם זוכה בעשייתן לטובה בזה העולם, ולהנצל מפגעי המאורעות המתרגשות לבוא בעולם, וכן בעובר על מצות מיוחדות ואזהרות ידועות היותו נלכד ברשת הפגעים, וכמו שנראה בפירוש בתורה בענין הקטרת שאמר משה לאהרן (במדבר י"ז) קח את המחתה וגו' ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, ויקח אהרן כאשר דבר משה וגו' ויתן את הקטרת ויכפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, והרי דבר זה לא דברו משה לאהרן בינו לבין עצמו ואהרן לא עשה הדבר בסתר אלא בפני כל ישראל, שאמר לו משה והולך מהרה אל העדה, והוא רץ אל תוך הקהל כשראו כולם שכבר החל הנגף ונתן את הקטרת ויכפר אל העם, וראו כל ישראל אז כי בנתינת הקטרת נעצרה המגפה שהחלה כבר, ואם לא היה בטוח משה רבינו שהיתה נעצרת המגפה על ידי הקטרת לא היה אומר לאהרן שיתן אותו בפני כל ישראל לשיעצור המגפה, כי היה חושש שהיה נשאר בבושה בפניהם, אלא שהיה בטוח כי כך נמסר לו מלמעלה, וכשכתב אח"כ כל התורה וראו כל ישראל כתובים אלו כהוייתן ידעו וראו שהיה הענין אמת, ולא היה כותבו משה רבינו ונותנו לכל ישראל אם לא שידע שהם היו עדים בדבר שהמגפה נעצרה ע"י הקטרת, ודור המדבר היו דור שכולו דעה וידעו להבחין בין האמת והשקר, ולא יעור עיני שכלם משה רבינו לדעת הכופרים להראות להם מה שלא היה במציאות, וזו ראיה לאומרים אין תורה מן השמים, כי נקהה את שניהם בזה וכיוצא בזה בלי קבלתנו האמתית, וכן ראו כל ישראל כי על ידי הקטרת מתו נדב ואביהוא וקרח ועדתו בהיותם בלתי ראויים להטפל בעשייתו, כי לא היה ראוי אז להעשות אלא ע"י אהרן הכהן הגדול, ובהיותו נעשה על ידו היתה המגפה נעצרה, וכל ישראל ביחד ראו שני ההפכים בנושא אחד והוא הקטרת, וכולם עדים נאמנים בדבר, ולמי נאמין אם לא להם שהיו אוכלי המן שהיתה לחם אבירים לא יאונה להם שיהיו תועים מדרך השכל וכפתאים מאמינים לכל דבר, אלא שידעו הדבר בבירור והשיגוה בשכליהם ובחושיהם.
16
י״זואפשר לומר כי מה שנמשכו דברים הפכים מן הקטרת, וכמו שאמרו חז"ל שאמרו ישראל קטרת זה של פורענות היא הרגה נדב ואביהוא וכו', לכך ידעו שהיא של כפרה שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם וגו' היתה הסבה כי סגולת הקטרת ומעלתו הוא לסלק ולדחות בעתר ענן הקטרת כל מה שהוא עומד כנגדו, ולכן נדב ואביהוא שלקחו איש מחתתו ונתנו בהן אש ושמו עליהן קטרת ויקריבו לפני ה' וגו', היה עתר ענן קטרתם כמי שדוחה רגלי שכינה והוא השפע האלהי שבמקום המקודש שנכנסו בו ולכך נענשו מיד, וכן קרח ועדתו שהיו לפני ה' כמ"ש (במדבר ט"ז) והקרבתם לפני ה' איש מחתתו וגו' היה ענן קטרתם מסלק ודוחה רגלי שכינה, ונענשו מיד, אבל הקטרת שהקטיר אהרן היה בחוץ כמו שאמר לו משה קח את המחתה וגו' ותן עליה אש מעל המזבח והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף, ובנתינת הקטרת במקום שהיו העדה ששם יצא הקצף דחה וסלק עתר ענן קטרת אהרן כל מדת הדין הקשה שהיה ענין יציאת הקצף ובזה נעצרה המגפה, וכמו שאמר וירץ אל תוך הקהל ויתן את הקטרת ויכפר על העם וגו', וכשהקטרת נעשה כסדרו ועל יד מי שראוי להעשות בפנים במקום השכינה, אז עתר ענן הקטורת עולה ומקבל שפע ברכה מן השכינה ובאה טובה לעולם.
17
י״חואפשר לומר ג"כ כי מה שנמשכו ב' הפכים מהקטרת, היה, כי סגולתו מיוחדת בהיותו נעשה על יד אחד לבד, ומפני כך נענשו נדב ואביהוא שנשתתפו שניהם בעשייתו, שאם היה אחד מהם עושה אותו אולי היה ניצול, וכמו שמורה הכתוב אשר לא צוה אותם, נראה שהיה ענין עונשם שנשתתפו שניהם בדבר שלא נצטוו שניהם ביחד, וכן בקרח ועדתו נאמר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, כי נראה כי בהיותם רבים בהקטרת קטרת הוא שנענשו, שאם היה כהן אחד לבדו שהיה מקריב אותו כהלכתו לא היה נענש, ובזה טעה קרח שחשב כי גם שאין הקטרת נעשה ע"י רבים ישאר א' המיוחד ויתקבל ענן קטרתו והשאר ימותו, וכמו שהבין מדברי משה שאמר לו והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, שנראה שאחד מהם המיוחד יהיה נמלט ויבחר בו וכו', ואחר כך חזר ופירשו לו ואמר וקחו איש מחתתו וגו' ואתה ואהרן איש מחתתו, להורות לו כי מה שאמר והיה האיש אשר יבחר שנראה שהיה ידוע שיבחר באחד מהם לא היה זה האחד אלא אהרן שכבר הובדל לה' להקדישו קדש קדשים, וקרח לא חשש לדברי משה האחרונים אלא למה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו' ותנו בהן אש וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, ולא הזכיר כאן את אהרן שיהיה עמו ועכ"ז ינצל ויהיה נבחר אחד מהם, ולכך קדם ולקח הוא וכל עדתו איש מחתתו ולא המתינו לאהרן שיהיה עמהם כדי שיתקיים בו והיה האיש אשר יבחר וגו', בחשבו כי עכ"פ יהיה נבחר אחד מהם, כי לא מצינו שנשתתף אהרן עמהם אז במחתתו להקטיר קטרת כי לא המתינו לו, וכמו שאמר הכתוב עליהם ויקחו איש מחתתו וגו' ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן, כי אחר שעשו הקטרת עמדו פתח אוהל מועד במקום שהיה משה ואהרן, שנראה כי אהרן היה עם משה שם ביחד ולא נכנס עמהם.
18
י״טונחזור לעניננו כי כל ישראל ראו וידעו כי הקטרת הרגה את הבלתי ראוים ונעצרה המגפה ע"י אהרן כשהוא עשה אותו.
19
כ׳וכן הוא ידוע כי כשנעשה הקטרת כמצותו בזמנו משפיע שפע ברכה לעולם בפרט על העושה אותו מתברך בעושר, וכמ"ש (דברים ל"ג) ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, וסמיך ליה ברך ה' חילו, וכמו ששנינו (יומא כ"ו) חדשים לקטרת בואו והפיסו כמו שפי' שם כדי שיזכה כל אחד בעשיית הקטרת ומעולם לא שנה אדם בקטרת, וזה אינו אמונה וקבלה בעלמא אלא נסיון ומוחש גמור שהיו רואים בעין כי כל מי שהיה מטפל בעשייתו היה מתעשר, ולכך תקנו חדשים לקטרת כדי שיתעשרו כולם, ואם לא היו בפועל מתעשרים מיד הזוכים בקטרת ולא היה ניכר כי מחמת עשותם הקטרת נתעשרו, לא היו אחרים רודפים אחריו ומתאמצים לעשותו והיו מניחים חדשים גם ישנים שיעשוהו, אלא שנראה שהיה דבר ידוע וניכר לכל הכהנים ולכל ישראל.
20
כ״אוכן במצות אחרות אנו רואים שיש בהן כח וסגולה לטובה ידועה, וכמו שאמרו חכמים (שבת כ"ג) הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה וכו', וכמו שראו והעידו בנסיון (מנחות מ"ד) מאותו שהיה זהיר בו שהלך לזונה בכרכי הים וכו' ובאו ציציותיו וטפחו על פניו וכו' עד אותן מצעות ומטות של זהב שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, והרי זו מצוה קלה ואמרו עליו זה מתן שכרן בעוה"ז ולעוה"ב איני יודע, כי אין לך כל מצוה קלה שאין מתן שכרה בעוה"ז ובעוה"ב וכמו שאמרו שם במנחות צא ולמד ממצות ציצית, ודבר זה היה מפורסם וידוע בבהמ"ד לכל החכמים שבדור ההוא, וא"כ מה שאמרו ג"כ זוכה לטלית נאה היה כענין זה שנתפרסמו כמה אנשים בכמה דורות שהיו זהירים במצות ציצית וראו הדור ההוא וידעו שזכו מצדו לטלית נאה, וכן מה שאמרו הרגיל בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין, ושאלו לר' זכאי (מגילה כ"ז) במה הארכת ימים וכו' ולא בטלתי קידוש היום אימא זקנה היתה לי פעם אחת מכרה כיפה של ראשה והביאה לי יין לקידוש, תאנא כשמתה הניחה לו ארבע מאות גרבי יין כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין, הרי ראו וידעו באותו הדור כל החכמים ששנו תוספתא זו שהניחה לו אמו ד' מאות גרבי יין, והיא היתה עניה קודם והיתה זהירה במצות קידוש עד שמכרה כיפה של ראשה להביא יין לקידוש, והוא ג"כ בהיותו זהיר באותה מצוה עם חברותיה שהזכיר שם זכה לאריכות ימים ולהניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין מצד היותו זהיר בקידוש שהוא ענין דומה לו, וכן אמו היתה זהירה בקידוש והניחה ת' גרבי יין, נראה כי מה שהניח הוא היין ג"כ היה מהיותו זהיר במצות קידוש היום.
21
כ״בוכן מה שאמר (שבת כ"ג) הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים ת"ח משום דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה של שבת וחנוכה בא אור תורה, רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דאבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, ורב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשא דרב שיזבי חזא דהוה רגיל בשרגי אמר גברא רבה נפיק מהכא נפק מינייהו רב שיזבי, הרי שהיה מסורת בידם והיו רואים בכל דור כי מי שהיה רגיל בנר היה לו בנים ת"ח, ולכך אמרו בפירוש הזהיר בנר שבת הויין לו בנים ת"ח, והיו בטוחים רב הונא ורב חסדא במה שאמרו חכמינו ז"ל שהיה אמת וויתרו כבודם להגיד דבר עתיד על זה שראו שהיה זהיר במצוה זו שיצאו ממנו ת"ח, וכוונו אל האמת שיצאו ממנו ת"ח הנזכר, כ"א לא היה מתקיים מה שאמרו היו נשארים ללעג וקלס בפני עמי הארץ ולא היו מחשיבים דבריהם, והחולק על דברי חכמים לא יוכל להכחיש מציאות זה הענין שהיה כך, שהרי רב הונא היה מגדולי תלמידי רב ובא בגמרא חסידותו וענוותו ורב חסדא היה תלמיד חבר שלו,
22
כ״גומה שאמרו לא היה במסתרים כ"א בפרסום קודם שיתעברו נשותיהם והיו מצפים כל השומעים לראות אם נתקיימו דבריהם ונתקיימו שנתעברו נשותיהם וילדו זכרים וגדלו והיו ת"ח, ורבינא ורב אשי שכתבו ענין זה בגמרא אלמלי לא ידעו ולא נתאמתו שאירע כך לא היו כותבים אותו, וא"כ נראה דבר מפורש ג"כ בלי ספק כי הזהיר במצות נמשך לו טובה ידועה, ואין לך ראיה גדולה לצידוק ויושר המצוה כ"א שימשך טובה וחיים לעושיה, וכמו שאמר גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה וכו', וגם כי אין דבר זה נראה מפורסם בכל הדורות אינו מן התימה, כי לא נאמר כל זה אלא במי שהוא זהיר ורגיל במצוה מיוחדת כי אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ממנה הוא זהיר לעשותה ואז השי"ת מראה לעולם כי יש לו שכר הרבה בעוה"ב ומקצת הפרי נותן לו בעוה"ז כעין המצוה שהיה זהיר בה, שהרי אמרו הזהיר במצוה פלוני ולא אמרו העושה מצוה פלונית, להורות הזריזות אפילו בזמן שהיה יכול לפטור עצמו, כאמו של רבי זכאי שלא היתה חייבת למכור כיפה שבראשה לקנות יין לקידוש היום, וכן אותם שיצא מהם ת"ח נאמר עליהם דהוו זהירין בשרגי טובא, ר"ל אפילו שלא היה להם במה לקנות היו מחפשים ומתחזקים לעשותם והיתה עולה בידו ואז יהיה נראה השגחת השי"ת עליהם לפרוע להם בעוה"ז שכר הזהירות לא שכר המצוה עצמה, וא"כ מי שישגיח בכל דור במעשה האל ית' ובחסידיו הזהירים במצותיו יראה ג"כ בעין מה שראו הראשונים, ולא יתקיים בשביל זה שכל המקדש על היין בכל שבת או לובש ציצית בכל יום שימלא גרבי יין או יזכה לטלית נאה, כי מי שיש לו לעולם יין בביתו או מי שיש לו ציצית גם כי הוא עושה מצוה בכל יום אינו נראה כי השגחת האל יתברך על אותה מצוה פרטית כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא למי שהיה יכול לפטור עצמו בדין מן המצוה והוא זהיר לעשותה לעולם, וזה לא יקרה אלא ליחידים בדור, ואם ישגיח האדם בהם יראה ג"כ מה שראו החכמים הראשונים והעידו עליו.
23
כ״דונתבאר כי מעשיית המצוה והיותו זהיר בה ימשך לו טובה והוא ראיה על צידוק ויושר המצוה, וכן אמרו הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, ולא נודע להם מי שיהיה זהיר בה שיהיה יכול לפטור עצמו ממנה והיה זהיר ועשאה שיהיה לו בית נאה, ולכך לא הביאו ראיה במציאות לזה אלא כמו שבקידוש ובנר הדבר אמיתי ונכון כמו שראו בפועל בשתיהן, וכן הזהיר במצות ציצית ראוי שיהיו לו מטות ומצעות של זהב אשר בכללן טלית נאה גמרו אומר ג"כ במזוזה שיהיה לו דירה נאה כשיהיה זהיר בה, וכן אמרו (שבת כ"ג) דדחיל מרבנן וכו' דרחים רבנן וכו' דמוקיר רבנן וכו', על דרך מה שפירשתי, וכן על המניח תפילין שמאריך ימים כמו שהביאו מן הכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו, וכאן אמרו כל המניח ולא אמר כל הזהיר שהיה נראה אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ואם הוא פטור מחמת צורך ניקוי גופו אינו זהירות להניחם:
24
כ״הוכן בענין הצדקה אמה"כ וצדקה תציל ממות, והעיד ר' עקיבא וכל החכמים הסמוכים על שלחנו בחופת בתו שנצולה מן הנחש שיעדו לה כלדאי בשביל הצדקה שעשאה וכמו שהוא מוזכר בסוף שבת עם ענינים כאלו.
25
כ״ונמצא שידעו שאין מזל לישראל שהצדקה מצילה ומגינה על מה שמורה המזל, ודרש אז רבי עקיבא וצדקה תציל ממות, כלומר שראו בנסיון מה שכתב שלמה ע"ה וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה ע"י נחש אלא אפילו ממיתה עצמה, וכן בכמה דברים כיוצא באלו שהביאו בגמרא להורות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.
26
כ״זוכמו שענין זה גלוי ומפורסם בענין המצות כן הוא ידוע ומפורסם בענין העבירות, כי הזהיר מעשותם ניצול מפגעים רעים ומי שנכשל בהם נענש, וכמו שראינו בענין השבועה שנשבעו בני ישראל לגבעונים, שנענשו ישראל שבא רעב לארץ על אשר המית שאול את הגבעונים כמו שנזכר בשמואל, וכן אמרו חכמים ז"ל מעשה בכפר אחד שהיו אנשיה נשבעים ומקיימים וכלם נחרבו, ואם הנשבעים ומקיימים בדבר שאינו צריך כך הנשבעים לשקר על אחת כמה וכמה, וכן ראינו שהחרים יהושע את יריחו שאמר (יהושע ו') והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו' וחרם הוא כשבועה, ומסני שעבר עכן כתיב וימעלו בני ישראל מעל בחרם וגו' ונענשו שנסו לפני אנשי העי והכו מהם כל"ו איש עד שהודה עכן ונשרף הוא וכל ביתו כנזכר, וכן השביע יהושע את ישראל ואמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר וגו', וראינו כי בימי אחאב שבנה חיאל את יריחו בבכורו יסדה ובצעירו הציב דלתיה כמו שארר וקלל יהושע בעת השבועה, וכן שאול השביע את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב וגו' ולא שמע יונתן בהשביע אביו את העם וטעם מהדבש, ונענש שלא ענהו האל יתברך ביום ההוא ואמר שאול במה היתה החטאת הזאת וגו' עד שפדו העם את יונתן ולא מת.
27
כ״חוכן ראינו כי בסבת העגלים שעשה ירבעם ונמשכו אחריהם כל הבאים אחריו עד הושע בן אלה גלו עשרת השבטים מארצותם, וכמ"ש (מ"ב י"ז) ויהי כי חטאו בנ"י לה' אלהיהם וגו' וילכו בחקת הגוים וגו' ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן וגו' ויציבו להם מצבות וגו' ויקטרו שם וגו' ויעבדו את הגלולים וגו' ולא שמעו וגו' וימאסו את חקיו וגו' ויעזבו את כל מצות ה' וגו' ויעבירו את בניהם וגו' ויתאנף ה' מאד בישראל ויסירם מעל פניו וגו', הורה כי האריך להם השי"ת שלא להגלותם גם כי חטאו והלכו בחקות הגוים וכו' עד שהעיד בהם ביד כל נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם וגו' ולא שמעו ויקשו את ערפם ועוד הוסיפו לחטוא אחרי שיעד בהם חטאים אשר לא עשו אותם קודם הייעוד ואז לא היה יכול לסבול ולהאריך עוד, והתאנף מאד בהם ויסירם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו גם יהודה לא שמר וגו', ועם כל זה האריך להם עוד כיון שלא כבד פשעם כבני ישראל, הרי שהיה גלוי ומפורסם לכל האומות ולישראל עצמם אחר שבאה עליהם הרעה שבאה להם מצד חטאתם ועברם על דברי התורה, והרי יהודה שהיו מועטים מהם ולא גלו אז מפני שהיה גלוי ומפורסם שלא היו כל כך רעים וחטאים כמו שאר השבטים שלא היה ביניהם עגלי זהב וע"כ האריך להם ולא נתן בלב מלך אשור אז שיגלם, וכשבא בימי חזקיהו המלך שלח ה' מלאכו ויך במחנה אשור קפ"ה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים וידעו אז שבט יהודה כי האל ית' הוא שנלחם להם כמו שיעד והודיע להם קודם ע"י ישעיה הנביא ששמע ה' תפלת חזקיהו ואמר (ישעיה ל"ז) וגנותי על העיר הזאת להושיעה וגו' והיה מפורסם נס זה בכל העולם וידעו כי האל ית' הוא שהגלה את עשרת השבטים ורחם על יהודה כעת למענו ולמען דוד עבדו.
28
כ״טוכל זה הוא דרך כלל בחטאים כוללים שחטאו ישראל, כי באנשים פרטים שחטאו חטאים פרטים גם זה גלוי שהיו נכשלים ונענשים בעונם, וכמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל ויאריך בספורם, אלא שנאמין ונדע כי הוא אמת כי האל ית' נותן שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב למקיימי המצות, ומעניש בעוה"ז ובעוה"ב לעוברים מצותיו ואזהרותיו, וזו ראיה גדולה כי התורה וכל מצותיה ניתנו למשה בסיני כדי שיקיימוה ישראל, אלא שענין השכר של מקיימי מצות והעונש של עוברי עבירות שאמרנו, גם כי הוא נגלה לפקחים וליודעים הוא נסתר ונעלם מעיני ההולכים בחשך, כי הם אומרים על מי שבאה עליו הרעה על עברו על מצות ה' כי מקרה היה לו, וכן על מי שבאה לו טובה מצד עשותו מצוה אומר כי מזלו גרם ולא נמשך מצד המצוה, וגם זה מאת ה' יצאה כי הגדיל עצה והפליא תושיה לתת שכר להולכים לפניו באמת ובלי שימוש לקבל פרס שמביא הטובה לטוב, באופן שיוכל מי שירצה להכחיש לומר שלא באה לו מצד המצוה ומביא הרעה לעושה הרע, באופן שיוכל להכחיש מי שירצה ולומר מקרה הוא היה לו, והמשכיל והמבחין בכל דרכי ה' דרך כלל ודרך פרט ומשגיח על כל מה שעושה האדם אם טוב ואם רע יודע כי מהשם היתה לו, ומי שאינו משגיח כמו שראוי, תולה הדברים למקרה.
29
ל׳ובזה יש שכר יותר לדבקים במצות ואינם חוששים אם יבא להם טובה או לא אלא לעשות רצון קונם, כ"א היה השכר והעונש גלוי לכל העולם היה בטל כמעט השכר והעונש, כי אפילו הרשע היה מכריע עצמו לכף זכות בראותו בעין הטוב שהיה מגיע לעוסקים במצות והרע המגיע לעושים העבירות, וגם הצדיקים לא היה ראוי שיהיה להם שכר כ"כ כי לא היטיבו דרכיהם כ"א בשביל שיגיע להם טובה וינצלו מן הרעה וכמעט היתה בטלה הבחירה שהיא ביד כל אדם לעשות טוב ורע.
30
ל״אוכדי להגדיל שכר הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב רצה שיהיה נעלם קצת ענין הטובות המגיעות לטובים והרעות המגיעות לרעים מצד חטאתם, כדי שכל אחד מעצמו ישוב אל אלהיו ויהיה לו שכר טוב בעמלו:
31
ל״בוכן אפשר כי מה שאמרו זוכה לטלית נאה או לדירה נאה בהיותו זהיר במצוה פלונית, הוא בהיותו שלם ג"כ בדברים אחרים גם כי לא היה זהיר בהם כ"כ, כדי שלא יקשה אם נראה אחד שהוא זהיר באיזו מצוה ואינו מגיע לו ענין שכר אותה מצוה בעוה"ז, כי נתלה החסרון במעשים אחרים, וכמו שאמר (יומא מ"ז) על קמחית שהיו לה ז' בנים וכלם שמשו בכהונה גדולה ואמרו לה במה זכית לכך, ואמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו, לומר לא זאת לבד היא שעמדה לה שהרבה עשו כך ולא הועילו אלא שזכיות אחרות ג"כ היו בה ועל כולם זכתה לשיהיו כל בניה כהנים גדולים:
32