בית אלהים, שער היסודות מ״גBeit Elohim, Shaar HaYesodot 43
א׳והראיה הלקוחה מן החוש על השכר למצווה ועושה ועל העונש לעובר, ממה שראינו בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל ממה שאירע שהטיב ה' לטובים ולישרים בלבותם והרשעים כים נגרש, אם ההטבה לטובים מתחלת בריאת אדה"ר שידע שנברא בצלם אלהים ושהאל ית' שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ושבת גם הוא לעשות רצון בוראו ולהדמות לו ושר מזמור שיר ליום השבת, ובזכות השבתות ששמר תק"ל שנה הוליד בדמותו כצלמו ונקרא שמו שת כי ממנו הושתת העולם ומשתיתו של עולם הוא השבת, ושת עם בי"ת בראשית הוא שבת, ובבראשית יש שת ויש שבת, ובכלל מש"כ ויולד בדמותו כצלמו היה שנולד ביום ששי ונכנס מיד לשבת כאדם הראשון שנוצר ביום ששי ונשלמו לו ביום ששי זה ק"ל שנה ששמר בהם את השבת, וכנגדן נשלמו לחוה אשתו ג"כ כי לא ילדו איש ואשה בדורות האלו ברבוי שנים אלו כ"א הם בזכות שמירת שבת הנזכר, כי נח שהוליד לת"ק שנה לא הוליד קודם כאדם וחוה שהולידו את קין והבל ועכ"ז הולידו אחר ק"ל שנה לשת, וגם שהקב"ה כבש מעיינו של נח עד ת"ק שנה כמו שאז"ל, ובזכות השבת ג"כ שהוא יום שביעי יצא שביעי להם חנוך הצדיק בן ירד שהתהלך עם האלהים ולקח אותו אלהים לתת לו שכר טוב בעמלו:
1
ב׳והסתכל כי כמו שהשביעי הוא קדש והעשירי יהיה קדש, כן היה בדורות עולם נח עשירי ושם עשירי לשת שהיה משתיתו של עולם, וחנוך שביעי ועבר שביעי אחריו, ואברהם נכפלה קדושתו שהיה גם כן שביעי לעבר מפני שהיה ראשון שבאבות, ובן שלש שנים הכיר את בוראו כנגד קדושת עשירי ושביעי וקדושת עצמו, ומשה רבינו היה שביעי קדש לאברהם שהיה שביעי ועשירי, וילדתו יוכבד לק"ל שנה כחוה לשת שהיה משתיתו של עולם והוא אורו של עולם ובחר ביום השביעי למנוחת ישראל במצרים.
2
ג׳וקדושת כל שביעי הוא מקדושת יום שביעי כי כל הימים הם זה למעלה מזה והשביעי אין למעלה ממנו כי בו כלה מנין הימים וחוזרים חלילה לדעת כל העולם, וקדושת עשירי היא קדושת המנין כי אין במנין למעלה מעשירי כי כלה המנין וחוזר אליו בעשרות ומאות ואלפים ורבואות, ולכן יש קדושה בשביעיים ובעשיריים, ובשם האל ית' שנכללו בו כל קדושות היתה היו"ד ה"א שבשמו, והוא כסדר האלפ"א בית"א כמו שראוי להיות אותיות שמו כסדרן והן אבג"ד והם סכום היו"ד והה"א והוא"ו אחריו כסדר ואח"כ חוזר לה"א לתשלום השם.
3
ד׳ועוד טעם סידור אותיות ההוי"ה כסדר שבאו בתורה, יו"ד של בראשית ה"א של אלהים וא"ו של וא"ת ה"א של הארץ שהיא סמוכה לוא"ו והיא רמז לה"א תתאה שהיא הארץ, והיו"ד היא עשר ונעלמה שהם ו"ד הם עשר ג"כ כנגד אבג"ד, וה"ה עם נעלמה הוא עשר, והוא"ו אמצעה עם ראשה ועם סופה הם שבעה כנגד קדושת שביעי, ואין קדושה בימי המועדים כ"א מצד שבת, ולכן היו פסח וסוכות שבעת ימים שיהיה נכלל בתוכם יום שבת ויתפשט ממנו קדושה לשאר הימים שאין להם קדושה מצד עצמם כ"א זכר ליציאת מצרים ולענני כבוד, אבל עצרת ור"ה וי"ה יש להם קדושה מצד עצמם, תורה שניתנה בעצרת ועודנה מורשה לנו, ור"ה בריות בו יפקדו בכל שנה, וי"ה יום סליחה וכפרה לישראל, וקדושת המילה היא להיות נכלל כל יום השבת בכלל זמנה:
4
ה׳ויש בשביעי שבעה מעלות על שאר ימי קדושה. ראשונה ששבת האל ית' בשבת בראשית מכל מלאכתו אשר עשה וכן אדם הראשון וצדיקים הבאים אחריו. שנית שהוא תדיר יותר משאר י"ט. שלישית שהוא קבוע משביעי לשביעי לא כימים טובים שאינם קבועים בימי השבוע אלא בענין ימי החדש. רביעית כי יש בעצמות יום השבת הוראה לכל שהוא שבת, והוא ענין המן וסמבטיון ובעל אוב. חמישית שנקרא שבת בלשון כל האומות. ששית נפש יתירה. שביעית ענין העונש החמור לעושה מלאכה ביום שבת שחייב סקילה החמורה משאר המיתות, משא"כ בשאר ימים טובים אפילו ביה"כ, ובנפש היתירה שיש לו לאדם בשבת יש קדושה ומעלה בנפשו לזכות ולעשות רצון בוראו מכל ימי השבוע:
5
ו׳וזה אצלי סבה מה והתנצלות לחטא אדה"ר בהיותו יציר כפיו של הקב"ה ועודנו באבו נקטף בחטאו, וכמ"ש תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח י"א נידון י"ב נטרד והלך לו, להיותו משולל מיתרון אור הנפש היתירה בשבת, כ"א עבר עליו יום השבת אפשר שלא היה מוכן לחטא ההוא והיה ניצול ממנו, ואחר שנחה עליו רוח ה' בתשובה ושנכנס למצות שבת מיד היתה בו נשמה יתירה בכל יום שבת אשר בסבתה לא נמצא בו עוד עון אשר חטא בכל ימיו הארוכים, ועם כל זה נענש על החטא הוא וכל דורותיו, כי במקום הנשמה היתירה היה לו יתרון ישיבתו בגן עדן ולא היה לו לעבור על ציוויו ית', ולכן היה ענשו חמור כמו שייעד לו כשהניחו בג"ע שאמר לו ומעץ הדעת טוב וגו' כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואמר אח"כ וישלחהו ה' מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם, להקל מעליו ומעל זרעו עונש החטאים בהיותם באדמה אשר לוקחו משם והוא חומר האדם ויצרו הרע המחטיאו, ובהיות תשובתו רמתה לא נודע בו במקום אשר שולח שום עון ואשמה עם היותו במקום חומרי הגורם לו לחטוא, כי אימת שבת היתה עליו כששולח מגן עדן בין השמשות והיא שעה י"ב של יום ששי שנטרד וראה כי ביום ששי נוצר הוא ואשתו וביום שביעי לא נברא ולא נעשה עמו דבר, וידע כי ביום זה משהעריב שמשו שבת האל ית' מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים ושבת הוא עמו ושר מזמור שיר ליום השבת אע"פ שלא נצטוה בו, ובחכמתו אשר חלק לו האל ית' בבינה הבין וידע כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, יום ראשון לכלל השמים והארץ. ויום שני לרקיע המבדיל בין המים העליונים לתחתונים, ויום שלישי לשתראה היבשה והוא כלל הדומם וצמח האדמה. ויום ד' למאורות המגדלים הצמחים ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ויום ה' לב"ח, ויום ששי לאדם, וידע שיצאו דשאים מיום ג' וראם עתה שעמדו על פתח קרקע והתפלל הוא וירדו גשמים וצמחו בו ביום וכדאיתא בחולין, וכיון שידע שנבראו ביום זה ידע כי בה' ימים הקודמים לזה נבראו כלל כל הדברים הנזכרים ונתחזק העולם, ומיום השביעי זה ששבת אדה"ר בחברת האל יתברך היה הולך ומונה ששי ושובת בשביעי ומסר שביתת יום זה לשת בנו שהוא משתיתו של עולם, וכן עד אברהם אבינו ע"ה ששמר בו אפי' העירוב, ועד משה רבינו כמו ששמח במתנת חלקו, ואם לא כן היה נשכח זכרו כמי שהלך במדבר ולא ידע מתי הוא שבת, כי השבת אינו נשכח למי שעושה מלאכה בששת ימים ושובת בשביעי, ולמי שאינו מבדיל בין קודש לחול בעשיית מלאכה הוא נשכח, ולכן אם לא היה יורד המן לישראל במדבר בכל הימים היה נשכח מהם השבת שלא היו עושים שום מלאכה לשיזכרו על ידה הימים שעשו בהם מלאכה וימנו אותם ששה ימים זה אחר זה וישבתו העם ביום השביעי, ואמר האל ית' (שמות טז) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו שאם היה בו והיו לוקטים ממנו בכל הימים לא היה להם במה לזכור את יום השבת, כי במצרים על ידי המלאכה שהיו עושים בששת ימי המעשה היו שובתים בשביעי, והכיר אדם הראשון כי האל קידש את יום השביעי וכלה בו ושבת בו ממה שראה שלא כלה כל מלאכה יום ששי כ"א בסופו כאילו נכנס כבר יום שביעי, וכמו שדרשו על ויכל אלהים ביום השביעי, והבין כי לא רצה לעשות שום מלאכה בו וששבת בו וקידש אותו במה שנזהר שלא תיעשה סוף המלאכה כ"א ברגע האחרון ולא תכנס אפילו רגע אחת ביום שביעי, וכן ראה והשיג ביום ששי ממשלת שבעה כוכבי לכת הממונים על שבעה ימי בראשית הששי ליום ששי השביעי והוא שבתאי התחיל בליל שבת וידע כי יהיו חוזרות חלילה בכל שבעת ימים, והכיר בזה כי יום זה שנברא היה ששי ליצירה ויום שבת ששבת בו כמו שנזכר היה שביעי ושבת בו אע"פ שלא נצטוה כי ידע רצון קונו לשבות ביום שבת ורצה לעשות נחת רוח לפניו לשבות גם הוא בחברתו, וקיבל שכר על זה כי השכר הוא על המצווה ועושה לא על הטוב בעיני בני אדם או לפי ההנהגה המדינית, וכמו שביארנו בתחלת עיקר זה:
6
ז׳ומצאנו ראינו כי בנתינת התורה ריבה האל ית' שכר העושים מאהבה והשומרים מצותיו להם ולזרעם אחריהם, כמ"ש בעשרת הדברות ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, כי אין הסברא מחייבת שינתן שכר לאדם על קיימו מצות השם לו ולזרעו, ודי לו שיהיה לו טובה בעוה"ז לבד מה שצפון לו לעוה"ב, וזרעו הבא אחריו יקנה גם הוא שלימות לגופו ונפשו, ולכן לא הועיל זכות אבות הראשונים בדורות הראשונים, לא זכות אדם הראשון לקין ולזרעו שלא ישטפו בדור המבול, ולא עמדו זכיות חנוך ומתושלח הצדיקים לבניהם ולבנותיהם אשר ילדו, כי נח לבד בצדקתו הציל את נפשו ובניו לא הגיעו לכלל עונש ונצולו עמו, והאבות האמיתיים אברהם יצחק ויעקב ששמרו את התורה כמו אם ניתנה להם עמדה זכותם לסוף הדורות כי לא תמה זכותם, וגם זה אינו מן הדין והסברא כ"א דרך חסד ורחמים, וכמ"ש ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', כי דרך חסד הוא מה שעושה האל יתברך לזרע הצדיקים כי הסברא אינה מחייבת שיזכה האדם אלא לעצמו וכמו שהיו בדורות הראשונים כמו שנזכר.
7
ח׳וכן ראינו דבקות האל יתברך באבות יותר מהראשונים בשכר מעשיהם הטובים במה שהאריך בענייניהם, כי אדם הראשון לא הוגד מעניינו כ"א מה שקרה לו ביום שנברא מעברו על הציווי וענשו עליו ולא הוזכר עוד עניינו עד הולידו את שת בן ק"ל שנה ומשם ואילך עד תשלום תתק"ל לא הוזכר מה היה לו, ונח בשנת שש מאות שנה הוזכר עניינו שהיה צדיק ושנכנס לתיבה כפי מה שנצטוה וביציאתו מן התיבה נאמר לו ענין הקשת ולא הוזכר עוד עניינו, והאבות הוזכר עניינם באורך מזמן היות אברהם בן ע"ה שנה עד העקידה שהיה בן קל"ז שנה כפי הקבלה, ואח"כ סיפר ענין קחתו את קטורה ולידתה כל אלה בני קטורה והמתנות שנתן להם ושלחם בעודנו חי עד עת מותו, ויצחק הוזכר עניינו מעת העקידה וקחתו את רבקה וכל הענין עד ברכו את יעקב שהיה אז בן ק"כ שנה לפחות כפי הקבלה, ושאחר כך חזר וברך את יעקב ושלח אותו פדנה ארם, ויעקב הוזכר עניינו מה' ותו בן י"ג שנה כפי הקבלה שהיה איש תם יושב אהלים עד רדתו למצרים שהיה בן ק"ל שנה, ומה שאירע לו בעת גויעתו שקרא לבנו ליוסף, וענין הברכות שברך לבניו והכבוד הנעשה לו במותו וקבורתו, אשר כל זה מורה כי בשכר מעשיהם הטובים היה האל יתב' משגיח בכל פרטי ענייניהם בחייהם ובמותם לא נפרדה ההשגחה הטובה מעליהם, ואין ספק כי לאדם ונח קרה להם דברים הרבה באורך שנותיהם ולא חשש האל יתברך לספרם. וכן ראינו שבטחו כולם באל יתב' שיענם בעת קראם אליו בשכר הטוב שעשו לפניו ונענו, אברהם התפלל על אבימלך וריפא אותו אלהים ואשתו ואמהותיו וילדו, ויצחק ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו ותהר רבקה אשתו, ויעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' והצילו האל ית', ונח לא בטח בצדקתו ותמימותו להתפלל על דור המבול ונאמר בו כי מי נח זאת לי וגו', כל מה שאני קורא אותם מי נח שהיה לו להתפלל על זאת ולא התפלל וע"כ נשבעתי מעבור מי נח וגו', כי אם היה מתפלל עליהן היתה מועילה תפלתו אף לעתיד:
8
ט׳וכן ראינו דבקות האל ית' עם האבות יותר מן הראשונים במה שנראה אליהם ודיבר להם במראה הנבואה, מה שלא עשה כן עם אדם ונח כי לא הוזכר בהם שנראה להם השם ודיבר להם כמו לאבות, אלא שדיבר להם בלי מראה כי לא היו נביאים, וכמו שאמרו מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ואין אדם ונח ובניו מכללם, וחוה שנאמר בה ויאמר ה' אלהים אליה אשר לא נכללה בכלל ז' נביאות, כי לא היה הדיבור להם דרך נבואה בהכנות הצריכות לנבואה אלא הודעה להם לפי שעה כמו מה שנאמר לקין ויאמר ה' לקין למה חרה לך וגו' ויאמר ה' לקין אי הבל וגו' ויאמר לו ה' לכן וגו', ואין ספק כי לא בהכנת נבואה נאמר לו.
9
י׳וזה אצלי קרוב להדמות למלך גדול צדיק וישר הוא אשר אין מדרכו להתייחד בדיבור אלא עם האנשים הדומים לו בצדק ויושר ועל ידם הוא מנהיג ומכלכל את כל בני מלכותו, ויודעים הכל כי כל אשר המה עושים מצות המלך היא לאמר לעמו שיתנהגו כפי מצותם, ולפעמים כשאין אנשים הדומים לו כמו בתחלת מלכותו ויראה במדינה עושק רש וגזל משפט וצדק, אינו יכול להתאפק והוא מוחל על כבודו ומדבר לבלתי ראויים להוכיחם כפי שעה, ואין דיבורו להם מעלה כמעלת האנשים אשר הוא מדבר עמהם לטוב תכונתם והדמותם למלכם בדברים הצריכים לתועלתם ולתועלת הנהגת העם. והנמשל הוא מבואר כי בתחילת הבריאה אשר נתגלה בה היותו מלך העולם הוצרך לצוות לאדם הראשון ולגלות לו רצונו שלא יאכל מעץ הדעת, וכשעבר על מצותו עם היותו יציר כפיו לא היה ראוי שידובר לו מאת ה' אלא להוכיחו במישור על עברו על מצותו, וכן לאשה ולקין בנה דיבור בעלמא, וגם נח עם היותו איש צדיק תמים היה צריך סעד לתומו ולא הוכן הכנה שלימה שידובר בו וכל שכן בניו אלא לצורך השעה, לא בגילוי שכינה כמו האבות ע"ה ע"ד שנאמר בהם וירא אליו ה' בגילוי שכינתו עליהם להראות להם טובת חפצו ורצונו על שנדבקו בו במדותיהם הטובות וצדקתה וישרם, ולכן הוא מדבר להם בתועלתם ומשמחם לעתיד בטובת זרעם.
10
י״אונראה כי לזאת הסבה הוזכר קבורת האבות במקום מיוחד מה שלא הוזכר קבורה בראשונים אלא המיתה לבד, להבדיל בין קדושתם החמורה לקדושת הראשונים הקלה בערכם, כי עיקר הוראת הקבורה היא להורות על ההשארות הנפשיי, כי גם הגוף אשר היתה הכנה ובית קיבול לנפש לפעול פעולותיה הטובות בעוה"ז צריך שימור והשארות כמותה, וכן על ענין התחייה והחזרת הנפש לגוף עצמו אשר שמשו בפעולותיו הטובות שיקבל שכר עמו, אשר כל זה יאות להיותו נרמז בקבורת האבות שהם תחלת הנביאים שנתנבאו להם לישראל ושקיימו את התורה כי בזכותה זוכה האדם להשארות הנפש לקבל השכר הצפון לצדיקים ולזמן התחייה, וכן שרה שהיתה ראשונה לשבע נביאות הוזכרה קבורתה לסבה הנזכרת, כי אשר דיבר פי ה' אליהם ראוי שיזכר בהם השארות נפשם וגופם:
11
י״בוכן נרמז בזכרון מקום קבורתם אשר הוכן להם בחייהם, כי החיים יודעים שימותו ומטיבים דרכם בכל ימי חייהם לתת דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה ואינו בא להם המיתה פתע פתאום כצאן כשור לטבח יובל, והראשונים שהאריכו ימים הרבה יותר מתת"ק אפילו הצדיקים שבהם היו חושבים אולי שלא ימותו כיון שהאריכו כ"כ ימים ולא הכינו להם קבורה, ונאמר בכל אחד מהם ויחי כל כך שנים וימת שנתחדש לו המיתה שבכל הימים היה חושב שיהיה חי אלא בשעה שמת, ובדורות שיש מנח ועד אברהם אחר שראו ימי חייהם כמאתים שנה לא היתה מיתתם כך חטופה וידעו שהיו עתידים למות ולא הוצרך להזכיר בהם מיתה, אבל באבות ע"ה שהיו נביאים כנזכר ושקיימו את התורה כולה הוזכר בהם המית' והכנת הקבורה מזמן היותם חיים, להורות כי לצדיקים ושומרי התורה כמותם יאות להיותם דבקים בחייהם באל יתברך ולהכין צדה לדרכם בקיום התורה, בזכרם שישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב וגו', וכל זה נרמז בזכרון מקום קבורתם שהכינו להה בחייהם.
12
י״גוכן נתייחדו האבות הראשונים במה שבא זכרון זיווגם בתורה עם הנשים הראויות להם מבני משפחתם כדי שיהיה זרעם נכון לפניהם, ובהיות שרה קרובה מאד לאברהם היה זרעה שלם בן נביאים ראוי להעלות לפני ה', ורבקה שהיתה רחוקה יותר מיצחק שני בשלישי יצאה ממנה עשו, ורחל ולאה שהיו שני בשני ליעקב היו כל בניהם תמימים וישרים, וזכות אבות מסייע לבנים להיותם כשרים כיוצא בם, ולכן הוזכר גם כן מקום קבורת האמהות עם האבות לכלול זכות כולם שיעמוד לזרעם ולא יתום, שאם היה נחשב זכות האבות כל אחד בפני עצמו אולי שהיה תם לסוף ימים, אבל האל ית' צירף זכות כולם ביחד להגדיל ולהוסיף בזכותם, ע"ד מה שאמרו אינו דומה מועטין העושין את המצות למרובין העושים אותם, כי תגדל ותוסיף שכר המצוה בהיותה נעשית ברבים יותר הרבה מאד ולא כפי הערך, וכך חושב האל ית' זכות האבות כאילו עשו כולם ביחד כל הזכיות שעשה כל אחד ואחד מהם כיון שלמדו זה לזה, וכמ"ש באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' וגו', וז"ש לא תמה זכות אבות על דרך זה בהיות זכותם כלול ביחד, וזה מורה ענין קבורתם ביחד במקום המיוחד, ולכן הטריח יעקב את בניו להעלות אותו למקום קבורת אבותיו, כי אבותיו שנמצאו שם בשעת מיתתם נקברו שם בלי טורח, והוא מצד עצמו לא היה מחוייב לצוות את בניו על כך אלא לסבות שזכרו רז"ל, ומצטרף להן צירוף זכותו עם זכותן בהיותם קבורים במקום המיוחד, וזהו שהוצרך לחזור ולצוות את כל בניו אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי, כיון שנפשי נאסף אליהם ראוי שהגוף ג"כ יהיה נקבר עמהם, כי מתחלה כך היתה כוונת אברהם שיקברו כולם שם, וז"ש אשר קנה אברהם וגו' לאחוזת קבר, ואמר שמה קברו את אברהם וגו' שמה וגו', להורות על מעלת המערה כי מצד מהות מעלת קדושתה נקברו שמה כולם, לזה חזר לומר שמה ושמה, כי גם אם שלא היה קבור שם אברהם היה המקום מוכן וראוי מצד עצמו שיקבר שמה יצחק וכן לאה, ואמר קברו קברו על יצחק וישמעאל ועשו ויעקב כמו שכתוב ויקברו אותו וגו', לרמוז כי כמו כן ראוי שיקברוהו הם, ואמר קברתי את לאה לסלק איבת יוסף מעל אחיו אם יחשוב כי הם קברו את אמם שם והוא לא קברה שם, ולכך אמר שמה קברתי כי אני הייתי עיקר קבורתה שם ולא בניה, ואת רחל לא קבר עמו לסבה ידועה ורמוזה ליוסף כבר בתחלת הפרשה, ונתבאר מן החוש ממה שבא בס' בראשית מענין שכר הצדיקים חלף עבודתם לה' יתברך:
13