בית אלהים, שער היסודות מ״דBeit Elohim, Shaar HaYesodot 44
א׳והראיה מן החוש לעונש העוברים, ממה שבא בספר זה הוא העונש שהגיע לאדם וחוה ולזרעם על עברם את פי ה'. והנה העונש בחטא זה נתפרש לו משעת אזהרתו בו כמ"ש לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הורה כי באכילתו מעץ הדעת טוב ורע היה סבה שיחטא וימות, כי האכילה פועל גשמי והיא סבה לפעול הרע הנודע מעץ הדעת יותר מן הטוב הנודע ממנו, ואם היה חונה סביב עץ הדעת והיה נהנה מצלו ומראייתו וחנות סביבו' לבד היה סבה שיהיה מוכן לפעול הטוב הנודע מעץ הדעת יותר מן הרע הנודע ממנו, וזהו דרך הודעה ממה שיגיע לו מצד האכילה אע"פ שלא היה מצווה ומוזהר ממנו, ולא היה אומר הכתוב אלא ומעץ הדעת טוב ורע אם תאכל ממנו מות תמות, אבל אחר שאמר לא תאכל ממנו היא אזהרה מפיו ית' אע"פ שלא תהיה האכילה סבה טבעית לחטוא אלא בסבת עברו באכילתו על פי האל ית', ונמצא חיובו במיתה מב' צדדין ולכן אמר מוח תמות, ואמר כי ביום אכלך וגו', כמו שגוזר השכל כי העובר על דברי פי מלך חייב מיתה וכאמרו כל אשר ימרה את פיך וגו', ואינו מענה את דינו אלא מיד הורגו, כן ויותר מכן העובר ע"פ ממה"מ הקב"ה חייב מיתה ביומו, וכן מצות פי מלך שמור ביומו יתן שכרו, והאל יתברך ברחמיו רצה להאריך אפו עד סוף יומו שהוא אלף שנה, שאם היה ממיתו ביומו היה פועל העולם בטל כי הוא המעיד על בריאת העולם ועל יצירתו מפועל כפיו של הקב"ה, כמו שנזכר בפרקים הקודמים, ובניו קין והבל לא ייטיבו דרכיהם יותר ממנו כמו שנראה אח"כ וישאר העולם שמם.
1
ב׳וצריך לתת איזה טעם לענין אמרם כי יום זה הוא יומו של הקב"ה אלף שנה, כי בכל התורה כולה שהוזכר בה יום הוא יום קצר שלנו מתחלת התורה שכתוב יום א' יום שני וכו', ובכבוד שכינתו כתיב וישכון כבוד ה' וגו' ימים קצרים, עד היום הזה הכתוב בסוף התורה בקבורת משרע"ה, ונ"ל כי מה שאמרו יומו של הקב"ה בעולם העליון ועוה"ב אשר שם מתפשט אור כבוד ה' ממקומו, וכמו שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כן מלכותא דרקיעא כעין דארעא שיש בה ימים אלא שהם ארוכים כעין העליונים שאין בהם גשמות, ולכן דרשו יום יום אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, וג"ע הוא מעין העוה"ב, וכיון שנצטוה אדה"ר בציווי זה בג"ע היה כי היום הזה שנזכר בענשו יום ארוך כאותן ימים של הקב"ה, וכמ"ש והארכת ימים לעולם שכולו ארוך על שכר צדקת יום א' של עולם הזה יהיה לך שכר יום אחד ארוך של עוה"ב, וזהו למען ייטב לך שתאריך ימים שלא יהיה שכרו שמור יום כנגד יום אלא יום ארוך כנגד יום קצר, וכשיכלו הימים הארוכים אשר הם כנגד הקצרים אשר הטיבו דרכיו בהם משם ואילך יהית שכרו דרך חן וחסד מאתו יתב' מתנת חנם, ולאדה"ר האריך יום ארוך לענין המיתה אבל לא שלא להענישו מיד, שנגרעה קומתו ושאר דברים.
2
ג׳וענין היות שיעור אריכת יום זה אלף שנה לא פחות ולא יותר, אפשר לומר כי עיקר השכר הצפון לצדיקים הוא להיותם כובשים יצרם מחטוא לה', ולא יקרא צדיק על מעשה המצות אלא על היותו מוזהר מעבירות, כמו ד' שמתו בעטיו של נחש, שאין הענין שקיימו כל המצות אלא שנזהרו ולא עברו אפי' עון א', וכן הרשע לא יקרא רשע על שאינו עושה מצות כי אפי' הריקנים מלאים מצות כרמון, אלא על היותו פרוץ בעבירות, והנה האזהרות הם שס"ה כמנין ימות החמה כל יום אומר לא תעשה בי עבירה, ובהיותו נזהר בכולם יום לא נעדר יקנה כל יום שלימות מכל שאר הימים, דומה למרובים העושים את המצות שיתעלה שכרו יותר מכפי ערכו, כן יתעלה כל יום שלא חטא בו הצדיק משאר ימות השנה עד שיחשב כל יום כשס"ה יום ויתעלה המנין עוד עד אלף פעמים שס"ה יום כי אין למעלה ממנין אלף אלא כפל האלף, כי רבוא הוא י' אלפים וק' רבוא הוא אלף אלפים, ובמנין הגדול משלם האל ית' לידידיו, נמצא יומו של הקב"ה אשר בו משלם שכר טוב למתהלכים לפניו באמת שס"ה אלף יום שהם אלף שנה לכל יום שלא חטא בו כמו שנזכר, ובמדת פורענות והוא פרעון הרשעים בגיהנם אינו מענישם אלא ביום קצר כהיום הזה, וכמ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש והם שס"ה יום כנגד הימים שעבר בהם יום ביום, כי סבת החטא הוא יצר הרע שהוא גשמי, וכן הפרעון הוא משוער בימים גשמיים כימי עוה"ז, ונתבאר טעם היות זה של אדם הראשון אלף שנה, לשלא יצטרך ליפרע ממנו ביומו הקצר כפרעון העוברים על דברי מלך ב"ו.
3
ד׳ואחר שניתנה התורה צוה האל יתברך שיענישו למחוייבי מיתה כפי מה שנתבאר בתורה, ולא יענו את דינם אלא ימיתום ביום שנגמר דינם, אבל מיתה בידי שמים וכרת המסורים לאל יתברך אינם נענשים ביומם אלא כפי ראות האל ית', כי מה שהוא על ידי ב"ד א"א שיעלימו עיניהם ממנו אם יתחייב מיתה אלא ימיתוהו מיד ולא יחושו אם היה זה המחוייב רשע בדינו וצדיק בשאר דברים אבל האל יתברך שוקל מעשה איש ופקודתו יצרי מעללי איש, ולפעמים נראה לו לפי צדק משפטו להאריך לחוטא כפי מה שיראה לו לפי מעשיו עד שלא יגיע לס' שהיא מיתת כרת או ימות ערירי כפי צדק דינו, כי אינו ירא שינצל מהעונש כי אנה ילך מרוחו וגו', וגם כחו לעולם עומדת ככחו אז כחו עתה להמיתו בשעתו המעותדת לו, משא"כ במלכותא דארעא שיראים שינצל העובר על דבריהם שיטמון או יברח לארץ אחרת או שלא יהיה להם יכולת בזמן אחר אם יאריכו לו עתה.
4
ה׳ונחזור לענין אדם הראשון, כי גם שהאריך לו האל יתברך במיתה לא האריך לו בשאר עונשים שנידון בשילוחין וגירושין ובעצבון וקוץ ודרדר וגו' ותשלום ט' קללות, וכן היא ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו' ותשלום תשעה קללות, וכן ענשיהן חלו בהם ובזרעם לעתיד, ואין זה עול בחקו ית' כי אחר שהם עברו ונענשו בגופם נשאר טבעם מוכן להוליד כמותם וכמזגם ואין זה מגיעם מהאל ית' אלא מאבותם, כדמיון הרוגי מלכות שממונם למלך ולא לבניהם, ואין עונש זה מגיעם מהמלך כי אם מאביהם שהרשיעו לעשות במה שנאבד ממונו. ואפשר לפי הפשט כי מ"ש בשת ויולד כדמותו בצלמו שהוא לגנאי שהולידו בטבעו ומזגו אשר נתקלל כבר בו שנגרעה קומתו ושיאכל בעצבון וקוץ ודרדר תצמיח לו ויאכל עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם, וכן מה שארר את האדמה פירש ואמר בעבורך כלומר במה שהוא צריך לך ממנה תהיה ארורה שלא תהנה מטובתה אלא בעצבון תאכל ממנה וקוץ ודרדר וגו':
5
ו׳וכן ראיה מן החוש לעונש העוברים, ממה שנענש קין בהריגת הבל אחיו ועבר על פי השם ממה שדרשו בסנהדרין ויצו ה' אלהים על האדם כל ז' מצות בני נח אשר מכללם היא שפיכות דמים, ולר' יהודה שאמר לא נצטוה אדם הראשון אלא על ע"ז ור' יהודה ב"ב אומר אף על ברכת ה' וי"א אף על הדינים, צריך לתת טעם למה נענש אפי' גלות אם לא הוזהר על כך, וכפי דעת הרוב שאומר שהוזהר על כך למה לא נענש מיד ותלו לו עד שבעה דורות כמ"ש שבעתים יוקם, ואפשר לומר כי להיותו אחיו והוא גואל קרוב היה מיקל עליו האל יתברך כענין הדברים שסדרה האשה התקועית אל המלך דוד, ולשפחתך ב' בנים וינצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכו הא' את הא' וימת אותו והנה קמה כל המשפחה וגו' וכבו את גחלתי וגו', והשיב לה דוד בסוף חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה, ובענין קין גם כן לא ראינו שנתעוררו אביו ואמו לנקום את דם הבל אדרבה אמרו במדרש שאמר לו מה נעשה בדינך והשיב עשיתי תשובה ונתפשרתי, ולזה אמר לו האל ית' קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה כי אין מי שיצעק וירצה לנקום את דמו כי אם דמיו בעצמם, והיקל עליו בגלות שאמר לו נע ונד תהיה בארץ כמו אם היה הורג בשוגג שהגלות הוא עונש להורג בשוגג, מן הראוי כי הוא הרג והעלים את ההרוג מבין בני משפחתו יהיה ג"כ הוא נעלם מבין בני משפחתו ויהיה גולה לארץ אחרת, ולא יומת כמו שהמית כיון שלא היה במזיד, וזה שהיה במזיד עם היותו אחיו כנזכר החמיר על גלותו ואמר נע ונד שיהיה נד מבין מושב אביו ואמו ולא ינוח במקום גלותו אלא יהיה נע ג"כ שם במקום גלותו, ובתשובה שעשה נתכפר לו מחצה וכתב וישב בארץ נוד שנתיישב שם במקום גלותו ולא הלך נע שם והיה מספיק לו עונש זה, ולכן נאמר לו שבעתים יוקם כי הוא נתיירא שמא יהרוג אותו כל מוצאו כמו הגולה שאם יצא ממקומו והרגו גואל הדם אין לו דמים, ואם הוא היה הולך נע ונד שלא היה מתיישב במקום א' היה נמצא שלא במקום עיר מקלטו, ולכן אמר אח"כ וישב בארץ נוד שלא יצא משם שלא יהרג, וענין יראתו היה מבהמות חיות ועופות כמו שדרשו ז"ל, והיה זה על דעת מי שאמר שהיו מדיינין על חילוק העולם הבל נטל את המטלטלין ומהם הביא קרבן וקין נטל הקרקעות ומהם הביא קרבן דין אמר ארעא דאת קאים דידי היא ודין אמר מה דאת לביש דידי הוא דין אמר חלוץ ודין אמר פרח מתוך כך ויקם קין וגו', וע"ז היה ירא קין מבהמות חיות ועופות שהיו בחלקו של הבל והם יהיו גואלי דמו, ואמר הכתוב דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ולא היתה הארץ מקבלת אותו כי היתה מחלק קין, ואחר שקיבל עליו עונש הגלות אמר האל ית' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם על דעת מי שאומר ב' עלו למטה וירדו שבעה, כי מי שיהרוג קין אחר שקיבל ענשו, מצד שבעה יהיה נקמתו כי כולם הם גואלי דמו והוא נחשב בכללם, וגם הבל הנהרג מידו כיון שנתרצה האל יתברך בתשובתו עם הגלות גם הוא גואל דם קין אחיו, וזהו האות אשר שם לקין לבלתי הכות אותו כל מוצאו מה שאמר שיהיה נקמת ההורגו שבעתים כמ"ש, ואחר שנהרג קין על ידי תובל קין השביעי לו כמדרש רז"ל ידע למך כי מה שאמר האל ית' שבעתים יוקם, ר"ל כי לשבעה דורות יהרג קין ודמו יוקם כיון שקיבל גלות, ומה שאמר לבלתי הכות אותו כל מוצאו היה קודם שבעה דורות, ואמר כי שבעתים יוקם קין שהרג מזיד ולמך שעשה שוגג שבעים ושבעה, כי ערך עונש הגלות בשוגג לעונש המיתה במזיד הוא אחד מעשרה, ולכן אמר שבעים ושבעה מקין ואילך, ודרך רמז לאלו העשרה בין גימ"ל גלות למ"ם מיתה עשרה אותיות ד ה ו ז ח ט י כ ך ל, וכן בין מ"ם מזיד לשי"ן שוגג עשרה נ"ן ס"ע פ"ף צ"ץ ק"ר, וכן בין למ"ד למך לקו"ף קין עשרה מ"ם נ"ן ס"ע פ"ף צ"ץ, ומיתה ומזיד באות אחת, וגלות ושוגג ג"כ באות אחת במ"ק, ודרך טעם כי ההורג מזיד הוא בשלימות ידיעת חושיו החמשה עם החוש המשותף להם הם עשרה, וההורג שוגג והוא חסר מכל אלה, ונלמוד מזה כי העונש הוא כפי גודל החטא וכפי קטנו:
6
ז׳והראיה הגדולה ומפורסמת בחוש לענין העונש שמגיע לרשעים על עברם את פי ה' ית', הוא מענין דור המבול ודור הפלגה וסדום, שנמחו דור המבול בחטאתם ונפוצו דור הפלגה בעונם ונהפכו סדום וחברותיה עם היותם רבים, כי גם שלענין הזכות זכותא דרבים עדיפא ואינם דומים מועטים העושים את המצות לרבים העושים את המצות, והיה ראוי להיות כמו כן לענין עונש החטא שיהיה עונש גדול לכל פרט ופרט מהם במה שחטאו ביחד ממה שהיו חוטאים כל אחד בפני עצמו עם היות החטא אחד באיכות וכמות, ואינו כן כי מדה טובה יתירה ממדת פורענות ואדרבה הוא ית' מיקל ומאריך יותר בעונש הרבים עם היותם חייבים ממה שעושה עם המועטין והיחידים כי אינו חפץ בהשחתת עולם, ולכן האריך לדור המבול ק"כ שנה כמ"ש והיו ימיו מאה ועשרים לתת להם זמן לשוב, וכן התרה אותם על יד נח בכל אלה השנים, מה שאינו עושה כן ליחידים החוטאים, ולכן אמר הכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' רק רע כל היום, להורות עוצם חטאתם שהיה מחייב השחתת עולם, כי אם לא היה כך היה מיקל ומאריך יותר, ואמר הכתוב ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו', כי התרה בהם על יד נח לומר להם בפירוש שימחה אותם מעל פני האדמה. ואפשר לומר כי להיות קשה בעיני האל ית' להעניש הרבים עם היותם רעים וחטאים רצה להוציא בשפתיו את מחשבתו למחות את דור המבול כדי שלא לתת מקום לרחם עליהם אם לא ישובו, כי ברית כרותה לשפתים שאינם חוזרות ריקם אפילו באנשים ק"ו בדברי האל ית', ואמר כי נחמתי כי עשיתים כי הגיעה רעתם לניחום, כי האדם המתנחם על דבר טוב שעשה לאיש כפוי טובה ששילם לו רעה תחת טובה אינו מתנחם אלא אם הגיע לו ממנו רעה גדולה לא על דבר קטן, ולכן אמר כי נחמתי כי הגיעה רעתם לניחום בגדר האנשים המתנחמים על הטובה שעשו, לא שיש ניחום בחקו ית' ח"ו, והזכיר כי נח מצא חן בעיני ה', וצדקתו ותמימותו לא שוה להם שלא ימחו וימשך בעוונם מפני שהיו מתמידים ומרבים בכל יום בהם, ונתפשט הרוע בכולם אין גם אחד מהם שיהיה טוב או שיהיה רע בעיניו מעשיהם, כי גם בני נח לולא שלא הגיעו לעונת עונשים לא היו ראויים ג"כ אלא שנטפלו לאביהם וניצולו, ולא היה בכל אותו הדור שום אדם שיטפל לנח ויהיה מחניכיו ילידי ביתו וינצל עמו בתיבה, ולזה חזר לפרט חטאתם כי גם שהצדיק יסוד עולם שלא יחרב מפני הרשעים אלו, הם הוסיפו לחטוא יותר מדאי באיכות ובכמות, כי גם שהיה נח צדיק כאברהם וכמשה לא היה יכול להצילם, לא שיהיה גרעון בחק צדקתם כי אם לעוצם ורב חטאתם הוא שנמחו בעונם, כי גם רחמי האל ית' שהן יותר מצדקת הצדיקים לא הספיקו לרחם עליהם כי גברו חטאתם על מדת הרחמים:
7
ח׳והנה ראינו כי היה ענשם מדה כנגד מדה ברותחין חטאו וברותחין נדונו וכמ"ש פרק חלק, וענין עשיית התיבה לא היה צריך להצלת נח ובניו כי היה יכול להצילם בא"י לדעת מי שאומר שלא ירד בה המבול, או היה יכול לצוות להם שיעלו על הר גבוה ותלול ולא ימטיר שם מי המבול, ואפילו בבקעה אחת היה יכול להצילם שלא ישטפו במי המבול שיערמו כמו נד סביבם והרשעים אשר יבואו עמהם להנצל יהיו נשטפים במקומם, כענין מצרים עם ישראל בקריעת ים סוף, אלא שרצה האל ית' שיעשה התיבה להתרות בהם שישובו בתשובה בראותם טורח ועמל נח בעשותו התיבה וישמעו דבריו ויאמנו, בראותם כי בהיות נח חכם וגדול בדורו והיה טורח במלאכה עצומה כזו אם לא היה יודע בודאי שהיה עתיד לבא המבול אם לא היו שבים לא היה טורח בכל זה בכל אותם השנים, והגם כי ידע האל ית' כי בכל זאת לא ישובו, אם לא היה עושה כך היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי אם היה מתרה בהם כראוי וכמו שעשה שהיו שבים, וכן היה עשיית התיבה לזכות נח ולהראות צדקתו לעין כל, כי אם היה ניצול במקום אחר לא היתה מתפרסמת הצלתו ויחשבו הרשעים כי גם כי לפי שעה לא היו באים המים עליו אח"כ יבואו, כי גם ישראל על הים לא התמיד הנס כי אם לפי שעה עד שנטבעו המצריים ולא נשאר בהם עד אחד, ואומר במדרש כי נשאר פרעה לראות ברעת עמו ותשועת ישראל, וכאן לא היה נשאר מהם כלל, ושארית הפליט לא היה כדאי להגיד נפלאות האל ית' כי לא היה מלך עליהם כפרעה על מצרים וכל העולם, ועתה בעשיית התיבה והצלתם בה היה הנס מפורסם והיה ענשם כפול בראותם הצדיק וכל ביתו באמונתו יחיה, ואין לאל ידם להזיקם או לינצל עמו בתיבה, וכן היה עשיית התיבה להצלת כל הבע"ח אשר באו אל נח אל התיבה להחיות זרע על פני כל הארץ, כי אם היה הצלת נח במקום מיוחד מן העולם לא היו נאספים כל מיני הבע"ח שם, כי יש מהמקומות שאין קצת מהב"ח יכולים לחיות ולא להיותם ניזונים כי אם במקום בריאתם, וגם קצתם היו הולכים וגולים למקום המים הרעים וימותו, בפרט העופות שהיו מעופפות למקום שישטפו ויאבד מינם ולא היה מי שיפרנסם בהיותם מפוזרים ומפורדים, ועתה בתוך התיבה היו מוכנים ופרנסתם מוכנת ברשות נח החכם בכל טבעי הבע"ח לדעת מזונם ושעתם לחיותם על פני כל הארץ, כי בהיותם בתיבה שהיתה רמה מעל הארץ באויר והיתה הולכת על פני המים היה נחשב לבע"ח כאילו כל אחד היה במקומו הראוי לו בארץ, וזהו שאמר בהם לחיות זרע על פני כל הארץ, כי הבע"ח היו נאספים מעל פני האדמה ממקומות הגדלים וניזונים בם ולא היו יכולים להמלט במקום מיוחד ממקומות הארץ כי אינו שוה לכולם והתיבה היתה מכילה את כולם וכאילו היה כל מין במקומו המיוחד לו בהיות התיבה הולכת על פני כל הארץ, ובזה היה להם קיום והעמדה שנתקיימו להיותם חיים על פני כל הארץ ולא כל אחד במקום המיוחד לה בארץ וכולם היו מכל פני הארץ, כי יש עופות וב"ח מהם גדלים בקצה אחד מן הארץ ומהם בקצה אחר ואין להם חיות במקום אחר, ועתה כשניצולו באופן זה היה סבה שחיו וחזרו כל אחד למקומו המיוחד על פני כל הארץ כמו שנזכר:
8
ט׳וגם כי מעונש דור המבול אין ראיה מן הסברא לעונש היחיד העובר, כי היה איפשר כי לכלל יעניש ולא לפרט, אדרבא מכאן ראיה כי אם לכלל העולם יעניש ויחריב העולם בגללם, כ"ש ליחידים שאין צורך לחרבן עולם בהעניש אותם כי בדבר פרטי הוא מענישם:
9
י׳ובענין דור הפלגה נתפרסם ענשם ולא נתפרסם עונם עם היותו גדול נגד ה', ולכן לא נענשו בגופם כי אם בהיותם נפוצים על פני כל הארץ ובזה יחדלו לבנות העיר, ונלמד מזה כי גם במה שחוטא האדם במחשבה בינו לבין בוראו הוא נענש כ"ש כשהוא מצרף המחשבה למעשה, והאל ית' מיקל בענשו קודם שיבא ליד גמר המעשה שלא יצטרך להענישו עונש גדול כשיגמור המעשה, ובענין סדום ועמורה נאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד ממה שהיתה הזעקה, ונלמד מזה כי האל ית' מאריך בשאין מי שיצעק כמו בדור המבול, כי כולם היו מוכנים ומרוצים על חטאתם ואפילו הנגזל היה חפץ ולא היה צועק כי גם הוא היה גוזל וחומס לאחרים, אבל בסדום ועמורה היתה צעקה מהעוברים ושבים וממקצת בני העיר ג"כ, והיתה צעקתם בדין כי חטאתם כבדה מאד מן הזעקה וכמשה"כ (שמות כ"ב) כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, שנזקקין לנצעק תחלה:
10
י״אואפשר לומר כי גם שחטאת הוא שוגג ואלו היו כמו שוגגים אולי שלא היו יודעים שנצטוו בני נח על הגזל כ"ש שאר הדברים שהיו עושים, ומה שהיו דנים שופטיהם שלא היו מצווים בפירוש עליהם, ואפילו הכי היה החטא כבד מאד מצד מה שהורגלו בו ונעשה להם היתר, ולכך אמר כי כבדה חטאתם, כי גם שהחטא הוא קל הם הוסיפו חטא על חטא עד שהיה כבד מאד, וגם מצד שהיה טבעם רע ובגאוה וגודל לבב היו חוטאים וכמשה"כ ואנשי סדום רעים וחטאים, כי גם שהיו חוטאים על ידי שוגג היה מצד שהיו רעים בטבעם וכוונתם לעשות רע, ולזה כבד עליהם חטאתם מאד, כי גם שלא ידעו שהיו מוזהרים מהאל ית' על מה שהיו עושים ידעו שהיו מעשיהם רעים ולא היו נמנעים מהם. וסמך הכתוב רעים וחטאים למה שהאהיל לוט עד סדום, לתת התנצלות ללוט שהלך שם כי לא ידע היותם רעים וחטאים כי לא נודעה עדיין ולא עלתה רעתם כי אם לפני ה' ולא לפני הערים אשר סביבותיהם, ולכן ויתר אברהם אבינו למלך סדום הנפש והרכוש כמו שאמר אם מחוט וגו' והוצרך האל ית' לגלות לאברהם ענין רעתם ומה שיעשה להם.
11
י״בונראה כי גם שלא נענש לוט על שהלך שם כי לא היה יודע רעתם, נענש ונצטער ב' פעמים על מה שהיה לו ריב עם אברהם וכמ"ש אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו', כי גם שעד עתה לא היתה מריבה אלא בין הרועים עתה היתה נמשכת המריבה ג"כ להם, ולזה אמר אל נא תהי מריבה כלומר עתה תמשך המריבה בינינו ג"כ, ולכן הפרד נא מעלי, ובהיות לוט בלתי מאמין שנתברך בשביל אברהם כמו שכתוב וגם ללוט ההולך את אברם וגו' והיותו מאמין כי הוא יהיה יורש עצר לאברהם, נענש שנמסר הוא וכל ביתו ורכושו ביד מלך סדום והצילו אברהם שהשיבו את רכושו, להורות כי על ידו ובגללו היה לו אותו הרכוש כי ברך ה' אותו בגלל אברהם, ועל מה שהאמין שהוא יהיה יורש עצר לאברהם נסתכן בסדום והיה קרוב להיות נספה בעון העיר הוא וכל זרעו אלא שנמלט בזכות אברהם כמ"ש ויהי בשחת וגו' ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, וניצל ממונו וניצל גופו בשתי הפעמים בזכות אברהם, ונענשו סדום וחברותיה בהפכם מפני שהם מנעו רגל האורחים להתיישב בעיר ונמנע מקומם מהיות בו עובר ושב, וגם יד ה' היתה בם בלי התראה מפני היות הזעקה רבה כמו שכתוב זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו':
12
י״גוכן נלמד עונש בעובר על דבר ה' עם היותו יחיד ומיוחד שבעם והוא פרעה מלך מצרים, וכן אבימלך מלך גרר, שהביא על פרעה נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברהם, ולאבימלך נאמר הנך מת על האשה וגו', ועם היות כלל חטאתם שוה נראה ענשם בלתי שוה, כי בפרעה נאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים, ובאבימלך נאמר הנך מת וגו' ויתפלל בעדך וחיה, ונאמר אח"כ כי עצר עצר ה' לבית אבימלך ולא הוזכר היא בעצור אלא ברפואה, וכפי הנראה היה אבימלך ראוי ליענש יותר מפרעה, אם מפני שידע מה שנתנגע פרעה עליה ולא לקח מוסר, ואם מפני כי במצרים לא הורגלו בנשים יפות וכמ"ש ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרה אשתו וגו' ובגרר היו מורגלים בנשים יפות, ואם מפני שבמצרים הללו את שרה הגונה היא למלך ובגרר לא הוזכר שהללוה ועכ"ז לקחה:
13
י״דונראה לומר כי פרעה נתנגע מכמה סבות.
14
ט״וראשונה על כי מיד כבוא אברם מצרימה לוקחה שרה לביתו, ובאבימלך נאמר קודם כי גר אברהם בגרר ואח"כ וישלח אבימלך וגו' ויקח את שרה: שנית כי לא הספיקה היא לקיים מצות אברהם שאמר לה אמרי נא אחותי את, כלומר מעתה בבאנו למצרים תתחילי לומר כי את אחותי כדי שיחזיקו אותך כל ארץ מצרים לאחות, ולא הספיקה להחזיק עצמה בכך עד שנלקחה כמו שכתוב ויהי כבוא אברם וגו', כי לא שמע פרעה עדיין שהיתה אחותו אלא היתה בחזקת אשת איש כמו שכתוב ויראו מצרים את האשה וגו' ותוקח האשה בית פרעה, ובאבימלך נאמר ויגר בגרר ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא ואח"כ וישלח אבימלך וגו', כי לסבה מה שאמר אחותי היא שלח לקחתה, ואמר ויקח את שרה שאמר עליה שהיתה אחותו והיתה שרה לעצמה מבלי רשות אחרים עליה לא אשה כי מאיש לוקחה זאת והיא תחת רשות אישה, וע"ז נאמר בפרעה על דבר שרי אשת אברם, כי כשלקחה היתה עדיין בחזקת אשת אברם אלא שאחר שלוקחה אמר אברהם שהיתה אחותו כשראה שלקחוה, ולזה אמר ולאברם הטיב בעבורה כי הם לקחוה בחזקת אשתו ובחזקת יד המלך כמו שכתוב ותוקח האשה בית פרעה, ואח"כ אמר הוא שהיתה אחותו והראה להם בזה רצון הלב טוב להתחתן במלך ולזה הטיב לו בעבורה, ובאבימלך הוזכר כי אחר שגר אברהם בגרר אמר אל שרה אשתו אחותי היא ואז שלח אבימלך ולקחה, כלומר ששלח שושבינים לקחתה לו לאשה ושירבה לה מהר ומהן, ושאלו את פיה שתתרצה לינשא לאבימלך ונתרצית והודית שהיתה אחותו, וכמו שהתנצל הוא ואמר הלא הוא אמר לי אחותי היא, לא אמר הלא הוא אמר אחותי היא על מה שאמר קודם ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, אלא אמר הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא אמירתו לשלוחיו של אבימלך שאחותו היא והיה מרוצה לתתה לו, והיא גם היא אמרה דרך כבוד אחי הוא והישר בעיניו יעשה בי, וחשב אבימלך כי מה שנתנגע פרעה על שלקחה היה על שלקחה באונס עם היותו אחותו ונחשב לו כאילו לקח אשת איש, וכשארכו הימים ובא אברהם לגרר חשב אבימלך ודאי כי היתה אחותו כמו שאמר הוא, שאם היתה אשתו היתה יולדת לו בכל אלו השנים מאז שירד למצרים ועד עתה: סבה שלישית נתנגע פרעה נגעים גדולים וכל ביתו על מה שלקח את שריו מיד לביתו עמו ורצה לקרב אליה וכמ"ש ותוקח האשה בית פרעה, ובאבימלך נאמר ויקח את שרה שלקחה להיכלו ולא קרב אליה למקום שהיתה שם, ואין צריך לומר שלא נגע בה אפילו באצבע קטנה כמו שכתוב ואבימלך לא קרב אליה, ואמר בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, כי בכל לבו האמין כי היתה אחותו, לא כפרעה שאמר למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא, כי הוא לקחה קודם בחזקה שהיתה אשתו כמו שנזכר, וידע כי מה שאמר אח"כ אחותי היא לא היה אלא מיראתו שראה שלקחוה באונס ולכן נתרעם אבימלך על אברהם הרבה יותר מדאי ממה שנתרעם פרעה והאריך אברהם בהתנצלותו לו יותר. ובענין ישמעאל ועשו לא נכתב רשעם בפירוש ולא ענשם, כי לא עלתה רעתם לפניו בזכות האבות שלא יצטערו בצערם, ובזכותם ג"כ נפתחו שערי תשובה לישמעאל בסוף ימיו כי לא הרבה לחטוא כמו מה שרמוז בעשו הוא עשו עשה והרבה אשמה, ומפני שלא שב לא הוזכרה מיתתו כישמעאל כי לא לכבוד יחשב לאבות שיזכר מיתת מי שהוא מזרעם ללכת לבאר שחת בלי תשובה:
15
ט״זוענין השבטים חטאם וענשם במכירת יוסף נתפרש כי הם עצמם הצדיקו עליהם את הדין באמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו וגו' ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש, הורה כי החטא בהתראה יוסיף על העונש, כי אם לא היתה התראה לא היו נענשים אלא על מה שצערו אותו בהשליכם אותו הבורה ואם הוא מת שם היתה כמו גרמא בניזקין ועתה שהותרו גם דמו הנה נדרש, ונתבאר ג"כ מה שבא בפירוש מן העונש לעוברים, בס' בראשית:
16