בית אלהים, שער היסודות מ״וBeit Elohim, Shaar HaYesodot 46
א׳וכן מה שבא באלו הספרים מעונש הרשעים בחוש, מה שהעניש האל יתברך את פרעה ומצרים על מה שנשתעבדו בישראל ועינו אותם בכמה עינויים, ומפני שנגזר עליהם גלות עד תשלום ת' שנה ומכללם היו רד"ו שנה שעמדו במצרים אשר מהם נשתעבדו ישראל קרוב לתשעים שנה, ולא נענשו המצריים באורך כל אלו השנים אשר עינו אותם מפני שלא שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט כאבותיהם ונטמאו במעשה ארץ מצרים ואיש שקוצי עיניו לא השליכו ובגלולי מצרים נטמאו כל השנים אשר עמדו שם, וכשהיה קרוב קץ יציאתם ממצרים אז ניעורו משנתם וידעו כי מאת ה' היתה זאת להם על מה שחטאו ואז צעקו אל ה', כמ"ש ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו' ויצעקו ותעל שועתם מן העבודה, אמר כי מצד מה שנשתעבדו בהם הרבה עלתה שועתם אל האלהים, וידעו כי מאתו באה ונהיתה להם הצרה ההיא בחטאתם, ועכ"ז לא היו ראויים להענש המצריים על ידם אחר שהיו חייבים העינוי ההוא מצד חטאתם, ולזה אמר הכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, אמר כי מתחלה ועד סוף ראה הרבה ראיות ולא העניש את המצריים בגללם מפני היות ישראל חייבים בעוני ההוא, וגם כשצעקו ונתנו את לבם כי בחטאתם בא להם שמעם האל לא מצדם, כי לא שבו עדיין בתשובה כי לא היו צועקים אלא מצד העינוי והשיעבוד ההווה עליהם שלא היו יכולים לסבלו, אלא מה ששמע צעקתם היה מפני נוגשיו כי גם שהיו ישראל חייבים לא היה להם כח ורשות להכביד עולם עליהם כמו שהכבידו, כי מצד ישראל לא היה שלא כדין מה שהיו מענים אותם כיון שהיה ידוע לאל יתברך מכאובם והם החוטאים המכאיבים את הנפש, וכיון שלא היה בדין לענוש את המצריים בכל אורך הזמן ההוא להיות ישראל ראויים לכך אז כמו שנזכר, נראה כי כל המכות לא באו עליהם כי אם על היותם סרבנים מלשלחם כי אם היו שולחים אותם מיד לא היו לוקים וכמ"ש הכתוב ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו', כי מפני שלא יתנו אתכם להלוך אכה בהם בכל נפלאותי ולזה חזק את לבם גם כשרצו לשלחם כדי להפרע מהם מהעבר ג"כ על מה שלא רצו לשלחם, כי אם היה בדין להענישם על מה שהעבידום בכל הזמן שעבר לא היה צריך לחזק את לבם אלא היה מביא עליהם מכה אחר מכה עד תום עונש הדומה לכל העינויים אשר עינו אותם בכל אותם השנים.
1
ב׳וכן מה שנער את מצרים בתוך הים היה עונש מה שעשו לישראל שהשליכו היאורה כל הבן הילוד, וכמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם והוא שדנו אותם במים כמו שהם זדו על ילדי בני ישראל להשליכם למים, כי שאר העונשים והמכות לא היו נכרות שהיו מדה כנגד מדה כמו זאת שהם השליכו כל הבן היאורה, ולקו כשהלכו הם עצמם להיותם נטבעים ונבלעים בים, ולכך אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' והוא מה שעבר עתה והוא הדבר האחרון שנענשו בו המצריים בים, כי בה נודע בבירור כי גדול ה' וגו' שמדד להם מדה כנגד מדה כמו שנזכר:
2
ג׳וכמו שאין האל ית' מעניש את האדם על מחשבתו הרעה כשלא הוציאה לפועל, ואינו תופשם על מה שבלבם כי אם בעון ע"ז כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם, כן אינו תופשם על מה שחוטאים בדיבור בשעת צערם, כמו שראינו שנתרעמו ישראל על משה לאמר מה נשתה, ואח"כ על שכלה הפת מן הסל אמרו מי יתן מותנו וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב, וכן אח"כ כשצמאו למים אמרו להמית אותי ואת מקני וגו', ולא מצינו שנענשו על זה, כי אין האדם נתפש על צערו שהוא מצטער על הדברים ההכרחיים לו בכל יום כמאכל ומשתה, אבל נתפש האדם על דבריו אשר הוא מדבר שלא בצער או אם הצער אינו בדבר מוכרח, וכמו שבדיבור הטוב נשכר האדם כמו שאז"ל על שיחה נאה של בת לוט הצעירה שקראה בנה בן עמי והבכירה קראה אותו מואב שהיה מאביה, כן בדיבור הרע נענש האדם, כי הבכירה נענשה דמלחמה הוא דלא כדכתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה הא צעורי צערינהו כדאיתא בנזיר (כ"ג), וכן אמרו על אברהם אבינו שנענשו זרעו על שאמר במה אדע כי אירשנה, וכיוצא בדבורים הנאמרים שלא בצער, וגם הדברי' הנאמרים בצער אם אינו צער מוכרח נענש האדם עליהם, כמו שנענש מרע"ה על אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וכל שכן בדיבור שהוא עצמו עון אשר חטא כמדבר נגד ה' ונגד התורה שיש לו עונש גדול, וע"ז נענש פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו וכיוצא בזה.
3
ד׳וגם כי המחשבה ג"כ נמשכה מן השכל אשר באדם והיה ראוי ליענש עליה כמו הדיבור, עכ"ז בדיבור יש מעשה בערך המחשבה והוא עקימת השפתים, ועוד כי הדיבור הוא בבחירה ורצון משא"כ במחשבה, כי לפעמים עולה במחשבת האדם מחשבה שלא היה רוצה בה ומעבירה מלבו והרי היא כמו שאינה, אבל כשהאדם מהרהר וחושב מחשבה רעה ברצונו להשים אותה בפועל אז יחשב לאיש און, וכמ"ש (תהלים ל"ו) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס, והוא החושב לעשות רע ומכין עצמו לעשות מה שחשב והוא אמרו יתיצב על דרך לא טוב ואח"כ עושה הדבר הרע בפועל, והוא אמרו רע לא ימאס כי בהגיעו לפועל עשיית הרע היה ראוי שימאסהו, כי עד עתה לא היתה אלא מחשבה והכנה לבד ואחר שלא מאסה הוא נענש אפי' על המחשבה.
4
ה׳ועוד יש בדיבור מה שארז"ל ברית כרותה לשפתים שאינם חוזרות ריקם, כי הדיבור ניתן באדם להוציא לפועל מה שיש בלבו ובטבעו, כי הב"ח אין להן צורך לדיבור כי אין להן תכלית כ"א קיום המין, והאל ית' ברא בכל אחד מהן טבע לשיתפרנס ויתקיים במינו, אבל האדם שתכליתו הוא להשלים נפשו ולפעול בזה העולם פעולות טובות בקיו' התורה ותלמודה צריך לדיבור לת"ת ולהוצאת הדברים הצריכים לתכליתו לפועל, כי זולת הדיבור לא היה האדם יכול להשלים נפשו במה שצריך, וא"כ הדיבור הוא נמשך מכח נפש המשכלת, וראוי שיהיה נשכר האדם בדיבור הטוב ויהיה נענש בדיבור הרע כמו שנזכר.
5
ו׳ונחזור לענין במה שבא באלו הספרים מן העונש בחוש שהוא ית' מעניש לעוברים על דברו ולעושים רעה ואפי' הם קרובים אליו מדקדק עמהם, וכמו שכתוב ויחנו ברפידים ואין מים וגו' וכתיב ויבא עמלק, ודרשו חז"ל מפני שרפו ידיהם מד"ת בא עליהם עמלק, וכן בענין העגל נענשו מיד בשלשה דינין, בהשקאה כסוטות, ובחרב, ובמגפה, ואותם שמתו בהשקאה ובמגפה היה ענשם מאת האל ית' היודע תעלומות וידע מי הוא אשר חטא לו אע"פ שלא היו לו עדים והתראה: וכן ענש את שני בני אהרן שהקריבו אש זרה ויצא אש מלפני ה' ותאכל אותם מיד, כי בבוא העונש מיד על העובר הוא ניכר וידוע כי הוא מאתו ית' על מה שחטא.
6
ז׳וכן במקלל כתיב הוצא את המקלל וגו' ורגמו אותו כל העדה, מפני שקלל בפרסום במחנה בתוך בני ישראל בעדים והתראה, צוה האל ית' שימיתוהו בב"ד של מטה, כי מה שאינו מפורסם לב"ד הוא ית' מעניש כמו לבני אהרן שנתקדש בקרוביו ג"כ בהמיתם הוא בעצמו, וכמו המתים במגפה בעגל שלא היה נודע לב"ד מה שחטאו כמ"ש. וכן במתאוננים כתיב ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, כי לא היה חטאם מפורסם כ"א באזני ה' והוא ביער בם את האש:
7
ח׳וכן באספסוף שאמרו מי יאכילנו בשר כתוב בסוף הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' וגו', כי גם כי שאלת הבשר היתה מפורסמת לא היה מפורסם שהיתה שאלתם בלי צורך ובכוונה רעה כ"א לפני האל ית', ולכן העניש הוא ית' לאותם שהיה גלוי לפניו שחטאו.
8
ט׳וכן במרים על מה שאמרה הרק אך במשה דבר ה' וגו' כתיב והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג וגו', והוא ית' שער כי היתה ראוייה ללקות על עסקי דבה שדברה באחיה ונסתלק הענן להורות על כת מספרי לשון הרע שאינם רואים פני שכינה: וכן המרגלים נענשו הם והשומעים אליהם כמו שכתוב וימותו האנשים מוציאי דבה וגו', כי מיד מתו וכמו שנאמר עליהם עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' שהם המרגלים, כלומר אין ראוי להאריך להם ולומר מתי ימותו אלא מיתתם תהיה מיד במגפה, ועל השומעים אליהם אמר אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו' במדבר וגו', שהאריך להם לפקוד עליהם חטאתם בכל שנה באותו היום שמתו בו המרגלים, והוא יום תשעה באב למחרת הלילה אשר כתוב עליה ויבכו העם בלילה ההוא כמו שדרשו ז"ל, וזהו שאמר הכתוב יום לשנה יום לשנה ולא אמר שנה ליום, כמו שכתבתי בפרקי דרשותי.
9
י׳וכן עדת המעפילים עברו את פי ה', כי אמרו הננו ועלינו כי חשבו לתקן מה שאמרו המרגלים לא נוכל לעלות אל העם וגו', ואמר להם משה למה זה אתם עוברים את פי ה' אל תעלו וגו', כי המרגלים חטאו במה שאמרו לא נוכל לעלות ועתה אתם בעצמכם חוטאים ועוברים במה שאתם רוצים לעלות, ומפני שהמרגלים אמרו כי חזק הוא ממנו כביכול אין בעל הבית מוציא את כליו משם אמר כאן משה כי אין ה' בקרבכם, לא תחשבו כי בשביל כבודו שלא יאמרו כי חזקים הם ממנו יציל אתכם כי איננו בקרבכם, ולכן אמר וארון ברית ה' ומשה לא משו וגו', ועל זה שראו העמלקי והכנעני הכום והכתום וישראל התחילו לעלות ואמרו הננו ועלינו ולא הספיקו לעלות עד שירדו אליהם העמלקי והכנעני.
10
י״אוכן במקושש כתיב רגום אותו באבנים וירגמו אותו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה, כמ"ש במקלל שהיה עונשו חמור לומר כי עיקר העונש לעובר אינו על חומר הענין אלא על היותו עובר את פי ה', ולכן אמר כאשר צוה ה' את משה.
11
י״בוכן קרח ועדתו נענשו מיד במה שחלקו על משה ואהרן, ומפני שאמרו הם כי כל העדה כולם קדושים וגו' ובתוכם ה', והיו מראים כי על משה ואהרן לבד היו חולקים, לכן אמר משה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', לא אותנו לבד, ואמר אם כמות כל האדם ימותון אלה על מיתתם בשריפה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם על מיתתם בבליעה, כי לא נודע מקום קבורתם איו לשיפקדו עליהם פקידת המתים בזמנים השלשה, שבעה, ושלשים, וי"ב חדש, והיתה מיתת הבליעה על עונש מה שחלקו על משה כמו שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, כי הוא מורה על הבליעה כמו שפירשתי, ומיתת השריפה על מה שנאצו השם ולכן אמר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את וגו', על מה שחטאו באנשים של מטה היה הפרעון מלמטה ועל מה שחטאו כלפי מעלה היה הפרעון מלמעלה, ואמר הכתוב וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ, כי גם שכתוב למעלה ויעלו מעל משכן קרח מסביב וגו' אחר שירדו חיים שאולה כלו' שעדיין היו חיים בשאול אשר ירדו שמה והיה קול צעקתם עולה למעלה, ולכן נתיראו ונרתעו לאחוריהם יותר ממה שהיו ונסו לסבת קולם כמו שנזכר.
12
י״גוכן נענשו ישראל במגפה על אשר נתלוננו על משה ועל אהרן ואמרו להם אתה המיתם את עם ה' ר"ל כי בסבתם מתו עם ה' והם אותם שמתו בבליעה כי לא דיברו בפירוש נגד ה', וכשנקהלו עליהם מיד כסה הענן את אהל מועד להורות כי גם על ה' חלקו כמ"ש משה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', ומפני שאמרו הם אתם המיתם את עם ה' הביא עליהם המגפה ולא עלתה להם ארוכה כ"א על ידי משה ואהרן היפך מה שהתלוננו הם עליהם.
13
י״דוכן במי מריבה נענשו משה ואהרן כמ"ש יען לא האמנתם בי וגו', ויהיה החטא מה שיהיה היה דבר קל אצל שאר אנשים והאל ית' רצה לדקדק עמהם כחוט השערה, כי גם שישראל היו הסבה נענשו הם כמ"ש המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם, כי בני ישראל רבו והם נענשו: ואפשר שהיה מצורף לחטא הקל הזה אשר נחשב להם למיעוט אמונה ביכולת האל ית', מה שאירע לישראל על ידי משה ואהרן למעלה שאמרו להם אתם המיתם את ה' ומתו במגפה י"ד אלף וכמ"ש, ומפני שנענשו על ידם היה העונש שלא יכנסו לארץ, מתייחס למה שאמרו בשבת פרק שואל כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, וכמו שהביאו התוספות פרק לא יחפור על מעשה דרב אדא ב"א, והמחילה מאב הנביאים ואב הכהנים:
14
ט״ווכן כשקצרה נפש העם בדרך ודברו באלהים ובמשה ואמר למה העליתנו ממצרים וגו' ונפשנו קצה וגו', ונענשו במה ששולח בהם הנחשים השרפים, על מה שדיברו נגד ה' שלח בהם הנחשים, כי מרו את פי ה' בימי הבריאה בדברו מה שלא היה, ועל מה שדיברו נגד משה שלח עליהם שרף שלחישת ת"ח לחישת שרף, ואמר לו האל ית' עשה לך שרף ושים אותו וגו', להראות שהיו צריכים מחילה ותשובה ממה שחטאו נגד משה, והוא עשה נחש נחושת, להורות כי הוא היה מוחל מה שדיברו עליו, ועיקר הכפרה והמחילה שהיו צריכים היה על מה שדיברו נגד ה':
15
ט״זוכן במה שזנו את בנות מואב במה שנצמדו ישראל בבעל פעור חרה אף ה' בם, ונענשו בהריגה ובמגפה, הריגה על ידי ישראל לנקום נקמת חלול ה', ומגפה על ידי האל ית' לנקום נקמת כבוד יחוס בני ישראל שנטמאו וזנו את בנות מואב, כי רוב החוטאים היו בזנות, ולכן מתו במגפה כ"ד אלף.
16
י״זובמשנה תורה נשנו ג"כ רוב העונשים שנענשו על מה שקלקלו, ועוד נוסף עליהם הייעודים הרעים הכתובים בארבע פרשיות שקודם האחרונה, להורות כי לא לבד לחוטאים לפני האל ית' בגילוי שכינתו עליהם מעניש האל ית' כמו שהיה בכל העונשים הכתובים למעלה, כ"א אפילו בזמן שהם בהסתר פנים בזמן הגלות, וגם לא לבד לאותם שנתנה להם התורה ונצטוו בכל מצותיה ואזהרותיה אלא אף לדורות הבאים, וכמ"ש לא אתכם לבדכם אנכי כרת וגו', וביעודים הטובים קיצר כי הוא מן הידוע כ"א בזמן שיש גילוי שכינה ונצטוו הם בעצמם יש להם שכר טוב בעמלם, כ"ש בזמן שהם בהסתר פנים ודורות הבאים שלא נצטוו הם בעצמם שיהיה להם שכר טוב בעמלם, כי הוא מצוי לעולם עם ישראל אפי' שאינו בגילוי שכינה עמהם להצילם מרעתם ולהטיב להם ולברכם, ומשה רבינו ע"ה מפני שהיה מתעלה ומסתתר מהם ברך אותה ברכה גדולה בכמות ובאיכות, ולכן אמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, לא כברכה הקצרה שברכם האל, כי הוא היה יכול לברכם בכל עת כנזכר, ומשה רבינו לא היה לו עת לברכם לעתיד כ"א עתה לפני מותו, ולכן ברכם ברכה שלימה כמ"ש.
17