בית יעקב על התורה, מקץBeit Yaakov on Torah, Miketz

א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). בזוה"ק (בהר קיא:) ורזא דמלה תרין דרגין אינון לעילא דאצטריך בר נש לאתעטרא בהו ואינון רזא דמהימנותא ואינון חד. חד רזא דעבד וחד רזא דבן. והאי עבד אקרי אדון כל הארץ. בן כמה דאוקימנא בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) וכו', ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ויאמר לי עבדי אתה הא עבד. ישראל הא בן. דכד אינון כללא חדא כדין כתיב אשר בך אתפאר. והוא כדכתיב (תצא כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך. היינו שהשי"ת מתהלך בקרב האדם ממדת עבד למדת בן וממדת בן למדת עבד, וזהו שנקרא השי"ת בזה מתהלך, שנראה לאדם בתרין דרגין אלין. מעלת העבודה ברזא דעבד, היינו הבהירות שלא יעשה אדם שום דבר רק בדעת וחשבון, וממה שאדם עושה בבהירות אין לו שם סבלנות ובירורים ואין עליו שום קטרוג, מאחר שנראה מפורש כי הוא עובד בבהירות, וכל שכרו יתראה מפורש שבא לו ע"י יגיע כפו. ומעלת רזא דבן הוא שמכוון שלא מדעת לרצון השי"ת, אכן ע"ז יתעורר קטרוג מה בין אלו לאלו ולזה יתחייב מזה סבלנות ובירורים^אוענין רזא דבן ורזא דעבד מבואר ביתר הרחבה לעיל פ' בראשית אות כט ד"ה וכל זה, אות לב.. וזה שאמר משה רבינו ע"ה (האזינו לב) בניו מומם, שכל מומם שיצרכו לסבלנות ולבירורים הוא לברר שהם בניו של הקב"ה:

ב׳ועיקר הסבלנות הוא כדאיתא במי השלוח (ח"א מקץ ד"ה ויהי מקץ [ב]) שנתים ימים היינו הטובות שברא השי"ת באלו השני ימים יום השלישי ויום הששי שנכפל בהם כי טוב^בלקמן פרשה זו אות ב בהערה ה שם., שביום השלישי נגמר מלאכת המים ונעשה בעולם מקום פנוי לקבל טובה וזהו כי טוב, ועל צמיחת טובה תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי שזהו טובה הנראית, ע"ז נכפל כי טוב, שהוא טובה האמיתית הנראה מפורש לטובת האדם. וכן ביום הששי נכפל כי טוב, שנברא חיים בעולם בתוך הברואים, והכפלת כי טוב מורה על שנברא חיים בכבוד והתנשאות, וזהו צורת האדם שהוא המנושא על כל החי בעוה"ז. כי בכל הברואים נטבע חוקים טובים, וכדאיתא בש"ס (עירובין ק:) למדנו צניעות מחתול ודרך ארץ מתרנגול וכו' וכן אומר הכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אכן בהם הוא שכל קבוע במדותיהם ולא יוכלו להטות דעתם בחשבון. אבל האדם הוא בעל בחירה ובזה הוא מושל על כל הברואים, מפני שבבחירתו כולל כל הברואים^גמבואר בתפארת החנוכי על זהר עקב (רבע.) ד"ה והוה: ובאמת בכוחות דומם וצומח וחי יש כוחות גדולים ויקרים מאד יותר מבצורת אדם. וכדאיתא במס' עירובין (ק:) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול. וכדמיתי לעיל מקרא (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. אכן כשהכוחות האלו הם במקומם, הם בלא דעת ואור, וכדמצינו בחולין (סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ומ"מ היא עוף טמא אף שיש בה מדה טובה, אכן מפני שהוא רק מדה ולא בדעת ואור, וכל מה שהוא רק בדרך מדה, אף שהוא בשורש מדה טובה, אבל אינו טוב רק על דרך המדה והרוב. אבל לפעמים יש בו הסתעפות, שיעשה רע באותה מדה עצמה וכו'. ואף שכל מה שיש בהברואים אין בו דעת ובחירה, אבל המדות הנוטים לצד הבחירה אלו כשיבואו להתכלל בצורת אדם יסייעו אותו לעבודת השי"ת בכת בחירה. עיין לעיל פ' תולדות אות ב, פ' ויצא אות עד.. וכשיוגמר הבירורים משני הימים אלו, אז יתראה מפורש שהשי"ת מנהג את כל העולם רק לטובת ישראל. וכמ"ש, ופרעה חולם, שהראה השי"ת שכ"ז היה כדי שיתגדל יוסף הצדיק, ואף שמצרים היה מקום היותר רחוק מקדושה, גם שם מנהיג הקב"ה רק לטובת ישראל:

ג׳ומעלת העבודה ברזא דבן, כי עורר בנפשו צפוי וקווי לישועה מחמת שנכנס להסתר ושכחה, בענין שלא ראה איך יצמח מזה כבוד שמים, ומצפה להשי"ת שיאיר עיניו, וממילא יכול לעורר אור מאורו של הקב"ה המוכן לעתיד לבוא, היינו ידיעת הבורא שזה הוא האור הבהיר לעתיד שיהיה גלוי שיש בורא נמצא ונצחיי. כי עיקר החושך שיחשוך לאדם הוא כשיסתר ממנו שהוא בן להקב"ה, אכן הצפוי יבא ממה שבשרשו נמצא שהוא בן להקב"ה. והנה השי"ת ברא בעוה"ז אור וחושך, כדי שיבין האדם כי גם האור אינו אור גמור האמיתי, וכן נתן שכחה באדם שיבין כי גם בעת שעובד בבהירות ג"כ אינו בהיר, וע"י שבא לידי הסתר ושכחה ויתעורר בלבו צפוי וקווי לישועה, יעורר ישועה מאור הגדול. וע"ז כוונו בש"ס (גיטין מג.) שאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, שיאיר לו השי"ת שלא היה די לו באלו הד"ת לעמוד נגד יצרו וצריך לו הוספת ד"ת. והענין בזה הוא, מפני שהשי"ת אינו משפיע רק למי שיצמא ויצפה לישועה, והצמאון הוא כשיכיר האדם חסרונו שצריך לו ישועה מחדש בהוספה, אזי משפיע לו השי"ת. וכענין דאיתא בהליקוטים ממי השלוח (ח"א) על מאמר הש"ס בשבת (דף פח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו וכו'. וזה היה ענין יעקב אבינו ע"ה, אחר שנחסר לו למחית נפשו ונתעורר לקוות בראותו שיש שבר במצרים עי"ז בא לישועה אמיתיית, כי מאחר שראה שהשי"ת צריך להאיר לו גם בכל רגע לקיום נפשו והתפלל על זה, הראה לו השי"ת שיוסף חי ולא הפסיד אורו כלל. וכן המצריים שבאותו הדור אחרי שבמצרים היה תמיד שובע, ואחרי שראו שנחסר להם מזון נתעורר בהם צעקה על מחיתם, והאיר להם יוסף מאורו שאמר להם לכו מולו עצמכם, ואמרו החייתנו כי באנו על זה שבשרשנו חסר לנו אור^דבית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א].:

ד׳ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. שנתים ימים היינו כדאיתא במי השלוח (ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) שזה מרמז על יום השלישי ויום הששי. ביום שלישי נבראו כל צרכי האדם ופרנסתו, שבזה צריך האדם לברר את עצמו שיוכל לקבל הטובה, להכיר בה שרק השי"ת הוא הנותן ומשפיע לו כל זאת. ובששי נברא שורש החיים, היינו צורת אדם בחיים וכבוד והתנשאות, שהוא מנושא על כל הברואים מפני שאינו כפוף תחת שום טובה, ומושל בשכלו וחכמתו על כל הטובות, ובכחו לסלק את עצמו מנגוע בקציהם, בכדי שיתגדל כבוד השי"ת, מה שאין זה בשאר הברואים, ולזה יש בו כח לנשאות כל עניני עוה"ז לדרגין עלאין, וזהו מדת יוסף הצדיק כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא, שיש בו כח לברר את הגוף ולזככו כמו הנשמה^הוכעין זה פירש בסוד ישרים ראש השנה אות כה: ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה, על מה שבשלישי ובשישי נכפל כי טוב. כי שלישי מורה על התכללות שני מדות ההפכיים, יען שכבר יש שני ימים הרומזין על חסד וגבורה, שהמה מדות ההפכיים, ויום שלישי רומז על מדת תפארת, שהיא התכללות אלו ההפכיים בשורש אחדותו ית', ומחמת זו ההתכללות מוכח שמאיר בו בעומק גודל אור חסדו ית' כ"כ, אשר בזה הרב חסד נכללים כל ההפכים, שעליו נאמר כי לעולם חסדו, ולכך נכפל בו כי טוב. וביום ששי שרומז על מדת יסוד, שבו נגמר הבריאה, כמאמרם ז"ל, בששי גמר את מעשיו. ואז יכולה הבריאה לחשוב שיש בה כח לפעול, כי כבר יש לה כח הויה בפני עצמה בשלימות, לזה נכפל בו נמי כי טוב, להורות שבכל גמר הוויתה צריכה הבריאה להזכיר היטב את עצמה, ולעורר מתחילת קבלת קיום הוויתה, ולהכיר היטב שכל גמר קיום הוויתה הוא רק אור חסדו ית' השופע בה תמיד בכל רגע ורגע בלי הפסק ח"ו.. והנה מצד השי"ת הוא מעילא לתתא, מתחלה וירום אלהי ישעי שמברר כל, ואח"ז הוא מפורש שחי ה', מעיקרא תפלה והדר קריאת שמע. ומצד האדם הוא מתתא לעילא מעיקרא ק"ש והדר תפלה. ק"ש מרמז על צמצומי האדם, שיברר את עצמו ויסלק כל נגיעותיו מצדו ולא יבטח על שום כח פעולה מצדו, ויראה מפורש שחי ה', ואח"ז הוא תפלה ברוך צורי וירום אלהי ישעי^ווזהו שפתח הזוהר הקדוש פרשה זו (מקץ קצג:) בזה הפסוק (תהלים יח) חי ה' וברוך צורי. ועיין מי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי מקץ [א], מסכת ברכות (ל:) ד"ה חסידים, ח"ב מקץ ד"ה ויהי מקץ בסופו.. וזהו דאיתא בהאר"י הק' (פרי עץ חיים בהקדמה לשער השבת פרק ג' ואילך) שבשבת יורדת הנשמה למטה והכלים עולים למעלה, ובגלות הוא להיפך, שהגוף נשאר למטה והנשמה עולה למעלה. וכשנתברר יוסף הצדיק באלו השני ימים נושע מיד. והבירור צריך להיות כסדר, מתחלה יצמצם אדם עצמו בשורש החיים, ואח"כ יצמצם את עצמו בצרכי עוה"ז. ולזה ידע יוסף הצדיק שחלום פרעה היה ג"כ כסדר הזה, מתחלה חלום שבע פרות שמרמז על חיים ואח"כ חלום השבלים שמרמז על צרכי האדם, וגזר שיהיו שני רעב שזה עצמו יהיה די, וכענין דאיתא בש"ס (תענית ח:) שהיה כפנא ומותנא והתפללו רק על כפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי יהיב. וכשיתקנו צרכי האדם יהיה להם גם חיים^זלקמן פרשה זו אות ד.:

ה׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) ששנתים ימים מורה על כלל הטובות שברא השי"ת בשני ימים בשלישי ובששי. בשלישי נבראו כל הדשאים ועץ פרי כל פרנסת האדם. וביום ששי נברא בו עיקר החיים כבוד והתנשאות, והוא צורת אדם המנושא על כל החיים, שיש בו דעת והדעת הוא בראש, לכן הולך הוא בקומה זקופה הראש מנושא על שאר האברים. ויש בצורת אדם קומה שלמה, שיש בו דעת לעזוב כל הנאות עוה"ז שלא יהיה כפוף תחתיהם, כי אם יהיה כפוף וחבוש בהם אזי יהיו הם מנושאים עליו וגבוהים ממנו, א"כ במה נבחר האדם מכל הנבראים. אכן בזה שהוא מנושא על כל הנבראים, שבכחו לעזוב ולהניח אותם שלא יהיה חבוש תחתיהם, הוא הנבחר מכל הברואים. אבל הבהמה שאין בה דעת, לזה אינה הולכת בקומה זקופה רק הראש שוה עם כל האברים^חכדאיתא בגמרא חגיגה (טז.): ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה וכו', ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת וכו'., ובאלו השני ימים הוכפל בהם כי טוב. והענין שכאן נאמר שנתים ימים, כי מה שנשפע מהשי"ת עצמו בלי שום אמצעי זהו עד מהרה ירוץ דברו וממהר האלהים לעשותו, אבל מה שהולך דרך ממוצע ישתהא ימים כבירים. והנה עיקר הכבוד הוא רק בישראל שיש להם הכרה אף בעניני אכילה ושתיה איך שכל הארץ מלאה כבודו, מה שאין זה אף במלאכי מעלה, שאף שגם הם יכירון שמלא כל הארץ כבודו, אבל רק מרחוק יכירו ולא בהסתר עוה"ז, אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו (תהילים ל״ד:ט׳) טעמו וראו כי טוב ה', שמרגישים וטועמים מכל דבר כבוד שמים^טומבואר ענין ההכרה שיש למלאכים ולאדם מבואר לעיל פרשת חיי אות ד ד"ה וזה הוא: שהאדם מצדו מכיר בדעת, שכל כח האור שיש לו בידו הוא רק מהשי"ת, ומהפך את החשך לאור, שמכניס כל חשקות עוה"ז בקדושה, בהכירו שכל השפעת טובה הוא מהשי"ת, ומהלל ומשבח להשי"ת על שנתן לו טובה, ואומר על כל דבר ברוך אתה ה' שנתת לי זאת, וממליך את השי"ת על כל הנשפע לו. ובזה גדול כחן של נשמת ישראל מאור של מלאכי מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכו:). והוא כי מלאך לא יוכל להאיר בחשך, רק להגדיל האור ולשבח בתמידות את השי"ת. שאני ישראל, שבריאתן הוא מאור עצמותו ית' ולא ממעטה לבושו, שאין בכח שום בריה ומלאך ושרף ולבוש מהשי"ת לעשות זאת, לערב גוש עפר מן האדמה ולנפח בה נשמת חיים ויעמדו יחד, משמע מזה שרק עצמותו ית' הוא אשר בנה והציב צורת אדם בעולם, גוש עפר עם נשמת חיים קומה אחת, ושניהם יחד עושים רצון השי"ת בעולם. לזה יש לו מעלה. יתירה לאדם, שבכחו להאיר בתוך החושך, אכן בזה אין עוד שלימות, מאחר שיוכל גם להפסיד כל מה שהרויח וסיגל אם יעשה ההיפך מרצון השי"ת ח"ו, כי הרשות נתונה ביד האדם ויוכל לבחור במה שיחפוץ אם טוב ואם רע. וכן מבואר בתפארת החנוכי על זהר וירא (קב.) ד"ה ויאכלו בסופו בד"ה וזה שאכלו, ועיין לעיל פ' וירא אות טז, פ' ויצא אות יט.. וכשיתבררו אלו השני טובות, שלא ירצו כבוד רק מה שיהיה ממנו כבוד שמים, וכן לא יקחו טובה אך מה שיהיה ממנה כבוד שמים, אז נאמר קץ שם לחשך, שלא יהיה שום הסתרה עוד, ויוכלו להתפשט ולהרחיב את גבולם:

ו׳וזהו דכתיב (דברי הימים א ט״ז:ח׳) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, וזה המזמור היו אומרים לפני הארון, וזה מרמז שד"ת יתפשטו חוץ לגבול להודיע בעמים. ואף דכתיב (איכה ב׳:ט׳) בגוים אין תורה, והוא מפני שלא רצו לקבלה, כשזרח הקב"ה משעיר והופיע מהר פארן ורצה ליתן להם תורה אמרו מה כתיב בה, והקב"ה אמר להם מה כתיב בה ולא רצו לקבלה, שנדמה להם שיתבטל כל החיים שלהם אם יקבלו ד"ת, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:). אכן האמת הוא שאין בהם ד"ת, אך ע"י תשוקה ורצון יוכלו ישראל להכניס אף הכחות שבעמים לקדושה ולהאיר אותם. כמו שבעל תשובה מעורר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, שאף אם עשה ח"ו מעשה שנראה לעין שאין לו תיקון להתפלל עליו, אמנם ע"י תשובה, שהוא תשוקה ורצון, יוכל לרפאות את הקודם, ואין לך דבר שעל ידו תוכל לרפאות את הקודם רק בתשובה, שהוא תשוקה ורצון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ז) שמושה של תורה גדולה מלמודה. וזהו, הודו לה' קראו בשמו, שם מורה על רצון^ישמו בגימטריא רצון כמבואר במי השלוח בהרבה מקומות. עיין ח"א פרשת בשלח ד"ה ה' איש, פ' תזריע ד"ה אשה [א], ח"ב משלי (ל) ד"ה כי בער., ועי"ז תוכל להתפשט הד"ת חוץ לגבול. וזה הענין נרמז בפרשתנו, והוא שהקב"ה ברא טוב והיפוכו זה לעומת זה עשה האלהים, ואף במדה היותר גדולה נמצא גם כן חסרון. וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, והיה לו הכרה מפורשת שהשי"ת פועל כל ואין דבר נעשה מבלעדי רצון השי"ת, וזו המדה יקרה מאד, אכן יקרותה הוא רק כל זמן שאור הדעת מאיר בהמדה, אבל כשנסתר הדעת מהמדה בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים, אזי יצא ממנה ההיפך מרצון השי"ת, שכן נולד ממנו ישמעאל, ששרשו נסתעף מהתפשטות זו המדה, והוא משחית נפשו ועל ה' ישען לומר מאחר שאין דבר נעשה בלתי רצון השי"ת, לזה יוכל אדם התפשט כפי שירצה, וזהו טעות גמור^יאמבואר לעיל פרשת ויצא אות כז ד"ה כי מאברהם: כי מאברהם ויצחק נסתעף אף ההיפך, כי מדת אברהם אבינו הוא להכיר שאין שום מקום פנוי מכבוד שמים כדכתיב (תהילים קמה) גדול ה' ומהלל מאד, שהוא מהולל בכל המקומות ומלא כבודו את כל הארץ, וזו הדעה היא יקרה במאד, כדאיתא (תמיד כח.) רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' יחזיק באמונה יתירה וכו'. ומכח האמונה היתירה הזו יוכל להסתעף שישכח את השי"ת, כמו שנסתעף מאברהם אבינו ע"ה ונולד ממנו ישמעאל מהתפשטות זו הדיעה שאין מקום פנוי מכבוד שמים, והוא מתפשט עצמו בכל תאות עולם הזה, ואומר שאין שום צורך לאדם לצמצם עצמו, מכיון שמלא כבודו את כל הארץ.. הן אמת שבשורש אין דבר נעשה בלעדי רצון השי"ת, אמנם זאת הבטוחות אין לאדם על להבא, רק על מה שעבר יכול האדם לבטוח שלא יתייאש עצמו מלשוב להש"י, והבטוחות יהיה לאדם רק במחשבה אבל לא בפועל. ובפועל ישתמש האדם במדת היראה ועל ידה יתעלה מעלה מעלה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ה:ז׳) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו' והוא שידע האדם שבעוה"ז נמצא מדרגות. וע"ז מרמז יחודא תתאה שישראל מיחדים בכל יום תמיד ואומרים (קריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שכל המכוון מבריאת עוה"ז היה שהאדם יצמצם את עצמו מצדו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוהר אמור צ:), כי אם יאמר האדם שאינו צריך לשום פעולה מצדו לצמצם את עצמו ויבטח רק ע"ז התקיפות שאין דבר נעשה רק ברצון השי"ת, א"כ למה ברא הקב"ה את עוה"ז והכל היה כלול ברצון השי"ת גם אז. אך הענין בזה הוא, שבאמת הכל כלול ברצון השי"ת, אכן ה' חפץ למען צדקו שיהיה גם להברואים חלק בהבריאה ביגיע כפיהם, אשר יעבדון את האלהים ויסייעו בפעולותיהן להמכוון שהיה להשי"ת בבריאת עוה"ז:

ז׳וזהו החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שהם אומרים שמאחר שבשורש השי"ת הוא פועל כל, א"כ למה לו לאדם לצמצם את עצמו מצדו ולפעול איזה פעולה. ובזה הם חולקים על שורש החיים שלהם ומצדם אין להם שום הויה וקיום. כי אף אם לא נבראו כלל בעולם היה זה. אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו, אלה תולדות יעקב יוסף (וישב לז), שמדת יוסף הולכת עם כל פעולה ופעולה שנעשה בישראל, שמדתו יסוד צדיק לצמצם עצמו בכל פעולה שיעשה ואינו מתפשט בשום מדה בשלימות, וזה גורם כל השפעת טובה, והמשל בזה למלך שחפץ ליתן לאחד מנה ולא קיבל המקבל רק החצי, נמצא שהמלך לא גמר מחשבתו וצריך ליתן מחדש. וזהו ג"כ הענין שאין צמיחה רק ע"י זריעה, והוא שהשי"ת נתן לאדם תבואה וברשותו לאכלה, והאדם מצמם את עצמו ונותנה בחזרה ומאמין בחי עולמים וזורע (מדרש תהילים יט) לכן מצמיח לו השי"ת תוספת מרובה מחדש^יבכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב]: כי עיקר זריעה שאדם מכיר שהצמיחה בא מזריעתו, כי לעיני האדם נדמה שהגרעין הנזרע בארץ נרקב ונתקלקל לגמרי, אבל אחר הצמיחה מכיר האדם שכל כח הצמיחה הוא מהזריעה שזרע. כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת ל"א.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו. ועיין עוד שם ד"ה ויזרע [ג], סוד ישרים חג הסוכות אות עא, לעיל פ' תולדות אות ג ד"ה וזה היה, אות ח, לט, מא.. וזהו ג"כ כענין מצות מילה, שהשי"ת ברא את האדם בחסר בטובת עין, שיוכל לדמות שבכחו ועוצם ידו עושה לו חיל, וישראל מצמצמין את עצמם ומכירין שרק השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, לזה משפיע להם השי"ת חיים מחדש שלא יהיה לו שום הפסק לעולם^יגעיין לעיל פרשת וירא אות סג: כי הכלי קיבול הוא במה שהאדם מכיר חסרונו ורואה כי אין לו שום ישועה מצד עצמו, אז הוא מוכן לקבל כל הטובות וההשפעות מאתו יתברך. והדוגמא לזה הוא מצות פאה, שאדם מניח פאה בסוף שדהו, ובמה שהוא מניח פאה הוא מורה שלה' הארץ ומלואה, והוא אינו אומר כחי ועוצם ידי ואינו לוקח לעצמו הטובה שנתן לו השי"ת, אבל הוא מחזירה להגדיל הכבוד שמים, ולכן מזה מתחייב השפעתו יתברך להאדם ביתר שאת ועוז, והוא כמו זריעה שע"י מה שזרע הוא מאסף הרבה. וכן היא מצות מילה על האופן שאמרנו, כי זאת ידוע אשר האדם צריך לזכור תמיד בהשי"ת, אבל יען כי מטבע האדם הוא אשר הדבר שהוא חסר בו הוא זוכר בו ביותר, אבל בדבר שיש לו בו השלימות הוא רגיל להיות נשכח, ובמקום הזה יען כי הוא שלימות כל הגוף בהיותו המשפיע, ולכן השכחה שם גוברת, יען כי זה הוא כל האדם, אשר השי"ת בראו בטובת עין מאד שיוכל ליקח הכח לעצמו ולומר כחי ועוצם ידי, כי הבחירה נתנה לאדם. אבל השי"ת באהבתו לישראל עמו, נתן להם עצה טובה שיצמצמו עצמן במקום הזה למול בשר ערלתו, ועי"ז התקין לו ממנו בנין עדי עד. וכיון שהאדם מצמצם עצמו, אז נקבע ביסוד נפשו קדושה ועבודה, אשר גם כח הגוף שהוא בבחינת נוקבא, מזדכך ומתדבק להשי"ת וכו'. אכן אחר שמל עצמו נעשה גם הגוף מזוכך ונעשה כלי קיבול גמור לקבל אור השפעתו יתברך.. וכך איתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה תהילים סימן קיח) על אנא שהיה הכהן גדול אומר ביום הכפורים וכן באנא ה' הושיעה נא, שאנ"א הוא ר"ת "אליהו "נדב "אביהוא. והוא שאלו שלשה צדיקים התקרבו עצמן להקב"ה קודם זמנם, והם מיין נוקבין שעל ידם יושפע כל החיים לישראל^ידכמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת אחרי אות יג ד"ה ומתק וזה לשונו בתוך הדברים: וזה הוא דאיתא בהאריז"ל א'נ'א' שהכהן גדול מזכיר ביום הכפורים בסדר העבודה אנא ה', ר"ת א'ליהו נ'דב א'ביהוא וגימטריא שם ב"ן. הענין בזה, שכמו שנדב ואביהוא בשעתם היו עושים עבודתם באהבה עצומה ומופלגת, שבעולם הזה הציב השי"ת שאינו בוחר בזה. וכן אליהו בשעתו, היה ביראה מופלגת, אשר גם בזה לא בחר ה' כי חפץ חסד הוא וכו', אכן עכ"ז חובה עלינו להזכיר בעבודת היום כוחותיהם החזקים באהבה ויראה שלהם וכו'. וגמטריא שם ב"ן היינו להוליד מיין נוקבין, כי בעומק אין לשער גודל היקרות שלהם, שנשאר מהם רשימה לדורות וכו'. עיין שם כל העניין. ועיין תפארת יוסף פ' אחרי ד"ה וידבר.. וזהו שנאמר ביוסף (ויצא ל) יוסף ה' לי בן אחר. והוא שזה השם שהוא ברזא דנוקבא הוי"ה במילוי ההי"ן בגמטריא בן, גורם כל השפעת טובה לישראל, והוא ברזא דיוסף הצדיק שהוא מחבר ומקשר כל העולמות^טושם הוי"ה במילוי ההי"ן היינו: יוד הה וו הה, והוא עולה מנין ב"ן, כמבואר בהרבה מקומות בכתבי האריז"ל, וכדאיתא בשער הפסוקים פ' ויצא (על פסוק ותקרא את שמו יוסף): ולכן יוסף בגימטריא ג"כ שם ב"ן. ואנ"א גם הוא שם ב"ן בגימטריא. וכמבואר בשער הפסוקים פ' חיי (ד"ה ויאמר בא): והוא בגימטריא ב"ן שהיא הוי"ה דההי"ן וכו' אשר על ידו עולים המ"ן וכו'. ועיין לעיל פ' חיי אות כו וזל"ק: שזה השם ב"ן שהוא הוי' במילוי ההי"ן מרכין ומוריד עצמו עד תפיסת אדם ומעורר אותם ברזא דמים נוקבין שיחפצו להתנשא ולהתכלל בהשי"ת.. ולזה כשנעלם יוסף הצדיק ושמו אותו בבור נעשה פירוד בעולם, וירד יהודה מאת אחיו. וגם חלום פרעה מרמז על פירוד, שהיה שובע בפני עצמו ורעב בפני עצמו. והענין הוא, שהש"י ברא את עוה"ז ברב חסד בטובת עין, עד שנדמה לעין שרשות נתונה, והאדם בכחו כונס חיל, ולזה לעתיד שהקב"ה יראה אז ידו החזקה וכחו הגדול אזי יתבטל כל העוה"ז, כדכתיב (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וע"ז מרמז חלום הפרות והשבלים, שהכחושות בלעו השמנות, היינו מי שיאמר כחי ועוצם ידי הן בחיים והן בפרנסה יתבטל לעתיד ולא ישאר בידו מאומה^טזלקמן פרשה זו אות כב, כג, בית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה והנה.. אכן מדת יוסף הצדיק, היא הנותנת עצה לישראל שיצמצמו את עצמם אף בזה העולם, להכיר שבאמת הכל ביד השי"ת. ולזה הוא המדה, שמאחר שהם נותנים מקום לכבוד השי"ת בעוה"ז, לכן לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלכותו גם אז יהיה מקום לעמו ישראל, וע"ז נאמר (נחום א׳:ז׳) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו:

ח׳ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' (תהלים סח). איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצג:) יום יום אלו שנתים ימים כד"א ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. והענין בזה הוא, ששני ימים הם שנכפל בהו כי טוב, יום שלישי ויום ששי. ביום שלישי נבראו כל פרנסת האדם, וביום ששי נברא בו עיקר החיים והוא הצורת אדם, כי רוח הבהמה יורדת למטה ואין זה חיים^יזכמבואר במאמרים הקודמים עיי"ש.. אכן באדם הוא עיקר החיים ובכחו לחבר כל הבריאה וכדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, וכח הדבור הוא התחברות. והנה בראשית הבריאה נבראו תחלה צרכי האדם ופרנסתו ואח"כ נברא החיים, מאז והלאה משפיע השי"ת תחלה חיים ואח"ז תתגדל החיים ותתחזק בשפע עד שיש לו אף די צרכו ופרנסתו. אבל הם רק התפשטות החיים, שהחיים מתרבה ומתגדל עד שיש לאדם כל ההשפעות אשר יצרכו לו, לזה גבורה ולזה עושר, וכן כל הטובות. וכדאיתא בש"ס (תענית ח:) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרו היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו ר' שמואל בר נחמני אדרבה נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב, דכתיב (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. היינו שאם ישפיע השי"ת פרנסה לעולם אזי נדע שבטח השפיע השי"ת חיים עוד קודם זה, כי חיים קודמת לפרנסה. וע"ז מרמז חלום פרעה, שחלם לו מתחלה מפרות שמרמז על חיים, ואח"כ משבלים שמרמז על פרנסה. שהראה אלהים לפרעה בזה כל סדר ההנהגה מעוה"ז, כדכתיב (מקץ מא) אשר האלהים עושה הראה את פרעה. כי השי"ת הציב בעוה"ז שנראה שהרשות נתונה בכח האדם לעשות כל אשר יחפוץ, ואף אם הוא ההיפך מרצון השי"ת, שאינו נותן מקום לשכן שכינה בארץ בהתגלות. וכמו דכתיב בדור המבול שאמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו וגו', והשי"ת שילם להם כפעלם מדה במדה, שכמו שהתפשטו בלי חוק, כן התפשט השי"ת את אורו, ופתח להם השפעתו בבת אחת בגודל שפע עד שלא יכלו לקבל ושטף אותם מי המבול. וכדאיתא במדרש רבה (נח לא) את המבול מים, מים היו וכיון שהיו יורדין היו נעשים מבול. היינו שהמים היו כמו כל גשמי ברכה, אכן מפני שהיו בלי גבול שירדו בהתרבות כ"כ עד שנשטפו ולא היה להם מקום קיום בעוה"ז^יחעיין לעיל פרשת נח אות א ד"ה והאכלתיך, אות ד ד"ה אמנם דור המבול, אות לה, ועיין בספר הזמנים הגדה של פסח לשבת הגדול ד"ה זה וזה לשונו בתוך הדברים: דהנה ימי המעשה מורה, שנתן השי"ת כח פעולה לאדם, ונסתר אז האור קדושתו של השי"ת, והאדם יכול להתפשט עצמו בפעולותיו ובחמדתו עד אין גבול. וכן עשו דור המבול ודור הפלגה ולא הבינו אחריתם. והיינו שלא הסתכלו שיבא הזמן של קדושת שבת, שאז יראה השי"ת ויתפשט אור קדושתו ויגביה מידותיו ולא יהיה מקום לפעולת אדם. וכיון שהם התפשטו מאד בהשפעתם בלי קבלת עול מלכות שמים, לכן כשהגביה השי"ת מידותיו למעלה מתפיסת אדם, לא השאיר להם מקום ונתבטלו מפניו.. ואח"ז נקבע בלב הברואים יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בלי חוק, רק שיצמצמו את עצמם ליתן מקום לשכן שכינה בארץ, ולעומת זה יתן להם השי"ת מקום אף כשיגביה מדותיו למעלה. ולזה נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לשחת כל בשר, לפי שהם מצדם צמצמו את עצמם ונקבע יראה בלבם ונשבעו שלא יתפשטו בשטף הזדון בלי חוק, כן נשבע הקב"ה שלא יתפשט את אורו כ"כ עד שימח כל חי מן העולם. וכריתת ברית שהיה אחר דור המבול היה רק בחיים^יטכמבואר לעיל פרשת נח אות ב ד"ה והנה: בחורבן המבול שהיו נח ובניו שנשארו וראו את החורבן הנורא שהיה בכליון עצום. מזה נשאר בלבבם יראה קבועה לבל יפסיד כל צעקת הנדחים והאבודים, כי מצד שכבר קדמו לו כל כך סבלנות וצעקה מהבריאה עצמה, יש מקום שיוכל להפסיד להבריאה. כי מצד הבריאה נראה שהפסידה הכל במה שנחרבה. ומזה נתנטע ונקבע יראה בלבות הנשארים לקיים דיבורם, היינו שיביטו לתכלית שנבראו עליו כדי לקיים כח הווייתו, כיון שראו מה שכבר נכשלו ונתקלקל וכו'. וזה נתחדש אחר המבול שע"י הגערה נתחזקו יסודי הבריאה בכח יראה ופחד שלא תתפשט עוד כמלפנים. ועי"ז קנתה חלק וקנין בקיומה להיות לה קנין גמור.:

ט׳ואחר זה עמדו דור הפלגה והתפשטו בענין פרנסה בגודל התפשטות, ולעומת זה צמצם להם השי"ת פרנסתם בזה שעשה ביניהם פירוד ומחלוקת וממילא נתמעטה פרנסתם. כדאיתא בש"ס (ב"מ נט.) א"ר יהודה לעולם יהא אדם זהיר וכו' שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה שנאמר (תהילים קמ״ז:י״ד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. א"ר פפא היינו דאמרי אנשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא. ולזה דור המבול שהתפשטותם היה בחיים ולא נתנו מקום כלל להשי"ת בעוה"ז, נשטפו ונמחו מן העולם ולא נשאר מהם שארית בארץ. ודור הפלגה שהיה בהם איזה צמצום בחיים רק שהתפשטו מאד בפרנסה, לזה נשארו בחיים, רק פרנסתן נתמעטה^כעיין בבית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה והנה מן היאור.. ואחר אלו השני דורות נולד אאע"ה שהיה מלומד ביראה, ונקבע בלבו בקביעות, והיה מושבע ועומד בעומק לבו שלא יפנה בדרכיהם להתפשט את עצמו הן בחיים והן בפרנסה, והניח מקום להשי"ת דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוה"ק אמור צ:), בכדי שגם השי"ת יצמצם כבודו ויתן לו מקום קיום והויה בעולם^כאמבואר לעיל פרשת לך אות א ד"ה וזה הוא דאיתא, פ' וירא אות ג.. וזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שעצתו הוא להכין מימי השובע לימי הרעב, שזה הוא הדרך ארץ שכרת השי"ת עם הברואים בעוה"ז. והעיקר בזה הוא, שיכין כל אדם לעצמו מעוה"ז שנמשל לימי השובע, על עוה"ב שנמשל לימי הרעב^כבמבואר לעיל פרשת נח אות לח: וכמו שעשה יוסף הצדיק כדכתיב (בראשית כא) וחמש את ארץ מצרים וגו' שלא יתפשטו בהטובה בשנות השובע, פן לא ישאר להם חיים כשתפסק הטובה והשובע. והראה להם שיש לדאוג בעת השובע על עת הרעב הבא אחריו וכו'. כי מי שמתפשט עצמו בעת הטובה, נגד זה בעת שהשי"ת מסתיר פניו לא נשאר לו הוי' וכו'. ונאמר ביוסף הצדיק, וחמש את ארץ מצרים, שבזה למד דעת התכללות הזמנים ע"י עבודה, על דרך שאמרו חכמינו ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי עוה"ז נקרא ערב שבת והוא נגד שני השובע, שניתן רשות להאדם שידמה לו שהוא הבעה"ב ויוכל להתפשט בכל תאות לבו. אך לעומת זה לא יתן לו השי"ת מקום השארה בעוה"ב שהוא נגד שבת ושני הרעב, והעצה היעוצה הוא רק שיצמצם האדם את עצמו בשנות השבע שבעוה"ז, שעי"ז קונה השארה לעולמי עד. עיין עוד שם אות יג. לקמן פרשה זו אות כ, כב.. אכן אחר שיוסף הצדיק נחית לגלות, נסתר ונעלם כריתת הברית שכרת השי"ת עם הברואים בדרך ארץ בעוה"ז, שיצמצם האדם את עצמו בעוה"ז ולא יתפשט, לזה כאשר החלו הברואים להתפשט, לעומת זה התחיל העולם להיות כלה והולך. והראה השי"ת זאת לפרעה בפרות ושבלים, שמרמזים על חיים ופרנסה, ולא היה בכח שום חכם ומכשף להבין רמז דבר מה הוא, ולא יכלו לפתרו לפרעה, מפני שהפתרון הוא ברזא דיוסף הצדיק, שחלקו הוא לצמצם עצמו שלא להתפשט, וכל זמן שהיה בגלות היו כולם חבושים וכפופים בזה, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ולזה כשהגיד יוסף הצדיק פתרון החלום אמר פרעה (מקץ מא) אין נבון וחכם כמוך. ולכאורה יפלא מי לא יבין זאת, שאם יהיה לאדם הרבה וידע שלמחר יבוא למקום מדבר שלא יהיה שם מה לאכול, יטמין על יום מחר. אכן פרעה הבין שזה הפתרון שייך לחלקו של יוסף הצדיק, ואין בכח שום אדם לקיים זה הפתרון כמו יוסף הצדיק, והא ראיה שאף מה שהכינו המצריים לעצמם מימי השובע לימי הרעב הרקיב ונתעפש, והוא לפי שלא היו נמולים, שמילה מרמז על צמצום בשורש החיים. וזה הוא שכאשר באו המצרים אל יוסף שיתן להם די מחיתם אמר להם יוסף אלהי אינו זן את הערלים כדאיתא במדרש תנחומא (מקץ). ואחר שמלו את עצמם אמרו ליוסף החייתנו, שהבינו שבלא זה לא היה להם שום חיים כלל, אמנם אחר שנמולו היה יוסף המשביר לכל עם הארץ^כגלקמן פרשה זו אות ח ד"ה וזהו, אות לא, לב, לג.:

י׳ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' (תהלים סח). איתא בזוה"ק (מקץ קצג:) יום יום אלו שנתים ימים כמד"א ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. הענין בזה, דהנה שני ימים הם שנכפל בהם כי טוב יום שלישי ויום ששי (כדאיתא במי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]), ואין הפירוש בזה שנתחדשה טובה חדשה לגמרי באלו הימים, רק הפירוש הוא שהכי טוב הראשון נתגדל ונתמלא ונתחזק ביותר, וכענין דכתיב (יתרו יט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואף שלא נתחדש לו בזה שום מאמר מהשי"ת, אכן הפירוש בזה הוא שהדיבור הראשון ירבה עד שיהיה בו ממש^כדהענין בזה, כמו שמצינו בצורת אדם, שנמצא בו לפעמים איזה מחשבה טובה או להיפך ח"ו, ולא יוגמר לצאת לפועל, מחמת שנמצא בו דבר זה בנסתרות ובפנימיות לבו בדקות גדול, לכן לא יוגמר הדבר לפועל אל המעשה, רק בא אל המחשבה וכו'. וענין זה נאמר כאן בד"ת, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, אשר נתן להם הד"ת עדי עד. היינו כי משה רבנו ע"ה היה התוך והפנימיות מכל ישראל, ואליו היה השי"ת מדבר רק בפנימיות, אך מצד העם היה צריך להעבות ולהתלבש השגחתו, בעבור שישמעו ויבינו ג"כ הדברי תורה, וכל מה שיתפשט ויתגשם יותר השגחתו ללב האדם, מזה יצא יותר לפועל הבחירה להאדם על מעשהו. מבואר בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות עו ד"ה הנה.. והענין הוא, שהכי טוב הראשון, היינו מה שהשי"ת צמצם החשך וברא אור, שהמאמר הראשון היה יהי אור והוא עיקר בריאת עולם, כי קודם זה המאמר היה רק חשך, שכל הברואים היו רחוקים מהשי"ת וגם זה מזה, ואח"ז צמצם השי"ת את החשך, ויאמר אלהים יהיה אור ויהי אור, שנתכללו כולם יחד והיה להם חיבור עם השי"ת. ובשלישי נכפל כי טוב, זה מרמז שהכי טוב הראשון נתגדל ונתחזק עד שנכנס להתלבש גם בלבוש עב שיורגש גם בעוה"ז ויתחזק החיבור עוד יותר, וברא בו כל הפרנסות וצרכי הברואים, כמו אדם שאוהב לחבירו, שמתחלה הוא אוהבו ואח"כ נותן לו גם מתנה, והמתנה אינה ענין אחר, רק שהאהבה נתחזקה עוד יותר עד שנתן לו מתנה ג"כ. וכן מרמז הכפלת כי טוב ביום השלישי, שהשי"ת נתן בו מתנה להברואים די מחית נפשם ופרנסתם. וביום השישי נתחזק עוד יותר המאמר יהי אור עד שנברא בו צורת אדם ונעשה חיבור ודביקות גמור בין הברואים והשי"ת, כי כל הברואים מתכללים זה בזה עד שמתכללים בצורת אדם, והאדם מתיצב בזה הכח לנכח השי"ת וממליכו על כל הכחות מפני שמכיר לדעת כי אני ה' מקדשכם, שזה הוא כל עיקר הצורת אדם שלא יהיה כפוף תחת שום דבר רק שימשול על כל תאות הגוף, ואז יוכל לעמוד לפני השי"ת שהוא מנושא על כל טובה^כהנתבאר לעיל פרשת בראשית אות מו.:

י״אוזה נקרא כבוד, שאין זה רק בצורת אדם, שיכול לעזוב ולהניח כל הטובות מעוה"ז להכיר שאין דבר בעולם מבלעדי השי"ת, כי מי שהוא כפוף תחת איזה דבר אינו יכול לעמוד לנכח השי"ת, כדכתיב (ישעיהו מ״ד:ט״ז) על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע וגו' ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. היינו שאינו נכנע מפני רוממות השי"ת אלא נכנע מפני חסרונו, שמכיר שפרט זה נחסר לו, וע"ז נאמר לפסלו יסגד לו^כוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו: דהנה אומה הישראלית אשר הם חלק הש"י הם דבוקים בחיים פשוטים בלי שום לבוש ויונקים ממקור חיים ההוא, וכמו שהש"י מופשט מכל מדות ומכל גוון, רק פשוט בתכלית הפשיטות, כן ישראל הם במקור חיותם אין אחיזתם בשום גוון ולבוש וכח, הן בחכמה, הן בהתנשאות או בעשירות, בלתי בה' לבדו. אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. ועיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף עז: וזה ענין, שיסוד היראה העיקרית הוא אמונה, שעל ידי שיבין ויאמין בדעת ברוממות הש"י, ועל ידי זה יירא את הש"י, אז תהיה יראתו שלמה. שהיראה שהיא מצד האדם, הוא רק מפני שמכיר חסרונו, ועל זה נאמר (ישעיה מג) לפסלו יסגד לו, שזה היראה נקרא כמה פעמים בזה"ק (וארא כט.) דחלא דלהון, שמפני שהם חסרים, ישתחוו למקום שנדמה להם שכשיציב לנגדו יראה ממה שמכיר חסרונו, מזה ישופע לו למלאות די חסרונו. ואף שבהדחלא עצמה אין בה שום כח למלאות לו, ורק שנדמה לו שע"י היראה שמציב חסרונו לנגדו, בזה יהיה הוא בעצמו שלם, וא"כ עובד רק לחסרונו שירא ממנו, וזה יקרא לפסלו יסגוד, היינו למקום שהוא פסול ומחוסר.. ואף שמשה רבינו ע"ה אמר בתוכחה (ואתחנן ד) ועבדתם שם אלהים וגו' אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, שזה מורה שיעבדו לגוון שהוא מסולק מהנאה וקרא זאת אלהים אחרים, משמע מזה שעבודת ישראל להשי"ת אינה כן, וכמו שבאמת הוא שכביכול השי"ת מתענג וחפץ בעבודתו של ישראל, וכדכתיב (פנחס כח) ריח ניחוחי, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. אכן באמת צריך האדם למצוא תחלה חיים בעצמו, שלא יהיה משועבד וכפוף תחת שום דבר טובה, שאם יהיה כפוף תחת איזה טובה אזי לא יוכל להתפלל עליה, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין (ברכות ה:), לכן יסלק כל נגיעותיו שיש לו מצדו, ועי"ז ימשיך רצון השי"ת להשפיע לו^כזומובא במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה לא תטע: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם וכו'. זהו רק בד"ת, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפלה ועבודה. ועיין לעיל פ' וירא אות מו: כי זאת ידוע אשר מצד השי"ת אין שום מניעה מלהשפיע כל הטובות והוא מוכן לזה בכל עת, אבל מצד האדם המקבל תהיה המניעה, להיותו חסר בזה, שהוא כפוף תחת הטובה בחפצו לקבלה שלא על הכונה הטובה, אבל בחשך דרכו להתפעל מתענוגי העוה"ז, ולכן לא תוכל לפעול התפלה הזו החסרה בעצם, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. וביתר ביאור הכונה בזה הוא, כי עיקר התפלה הוא התדבקות הנפש אל יוצרה, במה שתבטל עצמה להתכלל בשרשה, ואם הוא מכוון בזה למען טובת העוה"ז שהוא הנאת הגופני, תהיה זאת ההרחקה בתכלית, וכדאיתא במס' תענית (דף ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו כדכתיב (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים, היינו שתהיה תפלתו זכה, וכמו שפירש"י ז"ל שם, כי בעת נשא כפינו בתפלה תהיה גם כונת הלב טובה בלתי לה' לבדו., והשי"ת יאיר לו בהדרגה מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא עד שיהיה כמו אכילה ושתיה ממש, היינו שיגיע לגבול תפיסת האדם, שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וע"ז מורה הכפלת כי טוב בששי, שנתחזק הכי טוב הראשון ונעשה חיבור ודביקות גמור, לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואיתא בהקדמת תיקוני זהר (דף ט:) ובהאר"י הק' ז"ל שהשם מזה החדש טבת יוצא מפסוק (תהלים לד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו, שהאדם מגדיל להשי"ת, לזה ג"כ הדלקת נר חנוכה הוא בזה החדש, שיש בהם מהדרין ומהדרין מן המהדרין, כמו שבבריאת עולם היה כי טוב והכפלת כי טוב. וזה הוא הענין בזו הפרשה, ויהי מקץ שנתים ימים, אחר החיבור מאלו השני ימים שהוכפל בהם כי טוב, התחילה הישועה ויצא יוסף מבית האסורין ויעמוד לפני המלך ה'. ואף שלעין נראה שזהו הפרשה מדברת ממעשה שכבר היה, שאין עתה שום נפקא מינה. אבל באמת לא כן הוא, רק עיקרה מדברת מכל סדר הנהגת העוה"ז שהשי"ת מנהג עם האדם, ורק מעט מן המעט מדברת מלפי שעה שהיה אז, אבל עיקרה מדברת מהתנהגות השי"ת עם האדם בעולם:

י״בועל זה מרמז עסק יעקב אבינו ע"ה ובניו. שיעקב אבינו נתיירא כ"כ, ולא סמך עצמו על תקיפות של יהודה לירד מצרימה, לפי שלא נתברר עוד יהודה בשלימות, והיה סבור יעקב אבינו אולי נמצא עוד איזה חסרון שלא מדעת ביהודה ונתירא מזה, כענין דכתיב (תהילים מ״ט:ו׳) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, היינו שע"י עון עקבי, שהוא חסרון שלא מדעת יש לאדם לפחוד, לזה פחד יעקב אבינו מלסמוך את עצמו על תקיפות יהודה, מפני שהיה נראה בו שיש בו התפשטות ביותר. אכן אחר שירדו שבטי ישרון עוד הפעם למצרים, ויאמר יהודה (מקץ מד) מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא וגו', נתברר בזה למפרע שמעולם לא היה בו התפשטות ותקיפות שלא טובה בעיני השי"ת. וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם, שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה:

י״גולהבין מה הציב כן השי"ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה, כדאיתא במדרש (הובא ברש"י על הפסוק בראשית ברא ומקורו בתנחומא) א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם, אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שהוא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה^כחולעיל פרשת בראשית אות ט תירץ באופן אחר: ומתרץ, משום כח מעשיו הגיד לעמו, והיינו שהתורה מלמדת להאדם, שאפילו בעוד שאין לבו מזוכך ואין אור התורה מאיר לו, עדיין על כל זה יכול לקרב לו הישועה ולעורר קצת ישועה ואור ע"י פעולותיו ועבודתו., כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מלאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה, כדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם הפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח"ז מברר את עצמו, אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות, וכמו שנאמר באאע"ה (חיי כד) ואברהם זקן בא בימים, שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר את עצמו בהדרגה^כטכדאיתא בזוהר הקדוש חיי (קכט.) וזל"ק: ולא אתקריב אברהם ביומא חד או בזימנא חדא, אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומוי מדרגא לדרגא, עד דאסתלק לדרגוי כד הוה סיב וכו'. ומבואר לעיל פרשת חיי אות כד: וכן אאע"ה בא אל השלימות ונשתנה מכמו שהיה עד עתה שהיה צריך לעבודות וצמצומים, ועתה נקבעה בו קדושה בקביעות שלא יצרך עוד לעבודות וצמצומים. ולזו המדרגה לא יוכל אדם לבא רק בהדרגה, ועל זה מורה בא בימים, כפי תפיסת האדם, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט.) ואברהם זקן בא בימים וכו' באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן וכו'. וזה הוא דאיתא בש"ס (עירובין נו.) כל עיר שיש בה מעלות ומורדות מזקינים בחצי ימיהם, שבטבע זה העולם הוא, שאם יהלך אדם בדרך ישר לאט לאט אזי לא יזקין בחצי ימיו. וכן הוא בד"ת ג"כ, שלא יגיע אדם אל השלימות אך בהדרגה, שלפעמים נראה לו לאדם שהוא במדרגה גדולה, ואח"ז רואה חסרון בעצמו ומתחזק עי"ז בעבודת הש"י לתקן את זה החסרון, והוא כענין גערה, שע"י הגערה מתחזק האדם בד"ת כל פעם עוד יותר, עד שמגיע אל עיקר שלימותו.. וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע"ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדש^לכמבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (יא:) ד"ה מר: הרי משרע"ה היה בתכלית השלימות והיה רואה האור מפורש, וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כא:) נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן נתנו למשה חסר אחד, וכמו שכתיב (בראשית ו׳:ג׳) בשגם הוא בשר, ואיתא בש"ס (חולין קלט:) בשגם זה משה, ואמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שמזה הוא ראיה שהיה גדול שבנבראים., אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי"ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:

י״דאמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי תורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאסרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד, וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח, ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, ויצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנה^לאלעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזהו דכתיב ובהערה יא שם. לעיל פ' חיי אות כה.. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אבינו ע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת, ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אבינו ע"ה, הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס' שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמה.) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע"מ (נשא קכד.) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה' את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד.) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב.) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שזה מורה על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו^לבמבואר לעיל פרשת בראשית אות יט: איתא בגמ' (חגיגה יב.) תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חשך וכו'. הענין בזה, תהו היינו היפך ממדת החסד, שחסד הוא שנתפשט ההשפעה מאד. ותהו הוא היפך מזה היינו פחד, שהבריאה הפחידה להשפיע לבריאת עולם להמסר תחת יד האדם, פן יקלקל על ידי שיקבל האדם השפעת העולם הזה ויעשה בה היפך מרצון השי"ת, וישכח שהשי"ת השפיע לו, ולכן תצמצם הבריאה ההשפעה, כדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה לשבת יצרה. ומבואר עניין הקו ירוק בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע דף לא. ד"ה ולפיכך: והארץ היתה תהו ובהו. ואיתא בגמ' (חגיגה י"ב.) תנא תוהו, קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו ושמעתי דר"ל היראה כמ"ש בזוהר (שלח קע"ה.) דגוון תכלת מורה יראה.. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור. והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליעקב אבינו איזו הרגשה, אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח, וכענין שאמרו בש"ס (מגילה יד.) אכתי עבדי אחשורוש אנן, שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר, כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות, אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד:) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת, וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו, הוא פעולת אדם. ימצא לך, הוא ההדלקה מהשי"ת^לגמבואר בהרבה מקומות עיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו מרפידים: כמו שמצינו שהציב השי"ת אם תדרשנו ימצא לך (דברי הימים א כ״ח:ט׳), והיינו שכל כמה שאדם דורש ומחפש ומבקש אחר רצונו ית', כן מאיר לו השי"ת, שכמה שאדם מעורר למטה כן מאיר לו השי"ת למעלה. ועיין עוד שם שמחת תורה ד"ה ויאמר, פ' בראשית ד"ה בראשית [ב], מס' ראש השנה (יח.) ד"ה כתיב.. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת, שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה^לדמבואר במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך.:

ט״וויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). שיר המעלות. תרגם יונתן, שירא דאתאמר על מסיקין דתהומא. תהום מרמז, שבזה המקום גנז השי"ת כל הטובות שיתגלו לעתיד לבא. אכן בזמנים שהיו ישראל בגלות המר, לא היה בכחם לסבול גודל ההסתר פנים, לזה מסיק השי"ת בכל פעם מהתהום למרטב עלמא, להאיר מעט מהטוב הצפון לעתיד בכדי שלא יתיאשו מהטובה, וזה הוא למסקי תהומא, וכענין דאיתא בש"ס (סוכה נג:)^להכמבואר לעיל פרשת בראשית אות כג ד"ה בדעתו: ענין התהום כבר נתבאר לעיל (ענין ה) שהוא על אוצר הטובות שיתן השי"ת לעתיד. ואיתא בגמ' (סוכה נג:) שדוד המלך ע"ה העמיד את התהום על אלפא גרמידי כדי למירטב עלמא. הענין בזה, שאף בגלות ובהסתר ישאר קצת הרגשה והכרה לישראל מה שיופיע השי"ת לעתיד רב טוב הצפון בכדי שלא יתיאשו מן הגאולה ח"ו, וזהו נקרא למירטב עלמא. וזהו בדעתו תהומות נבקעו, שמורה על טובה מפורשת שהתהום נבקע ועולה למעלה. ועיין עוד שם אות ד בסופו, אות ה ד"ה כונן.. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. היינו שכל המצות נקראים ציונים, וכמו שהזהיר הנביא לישראל (ירמיהו ל״א:כ״א) הציבי לך ציונים. והוא משל למלך בשר ודם המעמידין צורתו בבית המשפט, למען ייראו את מלכם בשעה שישבו על מדין לשפוט צדק מאימת צורת המלך שלפניהם. וכן הם מעשה המצות, שעל ידם יזכור האדם את השי"ת, שהמצות הם ציור מהשי"ת. אכן בעוה"ז שאין האדם מבין טעמי המצות ואינו מרגיש טעם בהם, נראה כמו שאין להם חיות ושהם נפרדים ח"ו מהשי"ת, אך לעתיד לבא, אז יראה השי"ת שהמצות הם מלאים חיים ודבוקים בשורש הרצון והחיים מהשי"ת. וזהו, בשוב ה' את שיבת ציון, שהשי"ת ישפיע אז חיים בהמצות, אזי נראה שאף בימי הגלות היינו כחולמים, היינו בריאות והתקשרות יחד, מלשון הכתוב (ישעיה לח) ותחלימני והחייני. והוא כמו האדם, בעת שהוא בריא וחזק אזי הם כל הכחות שלו מקושרים יחד. ולזה ג"כ נקראים הרעיונות של האדם שבשעת שינה בשם חלום, כי בעת שהאדם ישן נראה שנפרד ונפסק ממנו כח החיים, רק ע"י החלומות שיחלום לו נראה שהחיים דבוק וקשור בו, וכשנזכה לראות בנחמת ציון, אז נראה שאף בימים הרעים היינו דבוקים בהשי"ת^לועיין לעיל פרשת תולדות אות יג: בכל המצות יש בהם חיים וטובה מלעתיד, כי בעוה"ז הסתיר השי"ת גוף החיים ולא העמיד רק לבוש לחיים וציונים, שכל מצוה הוא ציון לגוף החיים שהשי"ת שורה בו. בשעת עטיפת הטלית שורה החיים של השי"ת בזה הטלית, והטלית הוא רק לבוש וציון לגוף החיים. וכן בעשיית כל המצות שורה אז גוף החיים של השי"ת בעשיית המצוה הזאת, רק שהאדם אין לו תפיסה בחיים עצמו, כיון שהוא למעלה מתפיסתו והוא נסתר, רק בעשיית המצוה וציונו יש לו תפיסה. ועיין שם בהערה עח, ועיין לקמן פרשה זו אות כה.. אז ימלא שחוק פינו. היינו כדאיתא בש"ס (פסחים נ.) לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. אבל לעוה"ב נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. השם אדנ"י מורה על אדנות השי"ת שהוא אדון על עבדיו, ומזה צריך האדם לקשר ולדבק את עצמו ברזא דיראה ולצמצם עצמו בבחינת עבד וזהו בעוה"ז^לזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה כי ירחיב: משם א"ד"נ"י היינו הכרת האדם וגבול תפיסתו מזה נצמח כל הגבולין שעד כאן מותר להתפשט ומכאן ואילך אסור, היינו כמה שימצא באדם כח עבודה כך יוכל להתפשט את עצמו בטובות. ועיין עוד ח"ב מס' פסחים (נ.) ד"ה ביום [ב], לעיל פ' ויצא אות יא.. אבל לעוה"ב יהיה נקרא כמו שהוא נכתב בשם הוי"ה שמא דרחמי. וזהו אז ימלא שחוק פינו, שתגדל השמחה בזה, שהקריאה שבפה יהיה ג"כ בשם הוי"ה בחינת חסד ולא יצרך האדם אז לשום צמצומים. וזהו דאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) א"ר ייסא וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני א"ל רבי יהודה כגוונא דלהון חמא וכו' באינון דרגין דלתתא וכו'. הענין בזה שתמיהת הזוה"ק הוא, כי חלום מרמז על חיבור והתקשרות החיים, ובפרט זה החלום שמרומזין בו רזין עלאין פנימאין כדאיתא שם, וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני, וכי סלקא דעתך שנמצא בו התקשרות ודבקות בשורש חיים, ע"ז מתרץ שחמא רק בדרגין דלהון, היינו בהנאות עוה"ז, אבל הפנימיות מזה החלום לא נתגלה לו והוא גנוז וצפון רק לישראל:

ט״זויהי מקץ שנתים ימים וגו'. שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש (משלי כ״ז:ט׳). שמן, מורה על ד"ת מבוררים, וקטורת מורה על הארת אור השי"ת בכל הענינים שהכל ממנו ית'. וכדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנא:) קטורת קטירו דכלא. היינו שמקשר כל כוללות הבריאה בהשי"ת (וכמש"נ בפרשת תצוה אות ד, ה, ו). ולזה יוצרך האדם עוד לשמן, היינו אור ברור. כי אם לא יהיה לו בחינת שמן רק קטורת, שהוא אור גדול, יוכל האדם להתבטל כעלמין דאתחרבו, לזה ימשיך האדם מבחינת שמן ממדת זעיר אנפין לבחינת קטורת, היינו ע"י עבודה וצמצומים יבא לבחינת קטורת. אבל אם האדם יתפשט את עצמו כפי רצונו, אזי גם הארץ תעשה את שלה ותצטמצם מעצמה, שכן הוא רצונה, כענין דכתיב (בחקתי כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה תשבות וכדאיתא (בתורת כהנים בחקתי ב)^לחכמבואר ענין זה לעיל פרשת נח אות לה: רק שבזמן שהאדם מקבל הטובה המזומנת לחלקו בהדרגה ובהמתנת זמן, אז מתקיימת אצלו לאורך ימים ושנים ויוכל לעמוד בה כנגד מה שהיה לו סבלנות וצמצומים מקבלת הטובה. אבל אם האדם מתפשט עצמו וחוטף אותה טובה בבת אחת, הוא מוכרח לקבל גם ההפסקה מהטובה בבת אחת מה שאין בכחו ונכלה מאליו. וכענין שמצינו במצות שמיטה, שענינה שהאדם יצמצם עצמו בכל היקף שבעה שנה אחת, שיאכל תבואת שדהו בהדרגה ובצמצום ובהפסקה שלא יחטוף הטובה בבת אחת, שעי"ז יוכל לעמוד בשדהו לעולם. וכאשר עברו על מצוה זו נתחייבו גלות שבעים שנה כנגד שנות השמטה, וכדכתיב (בחקותי) אז תרצה הארץ את שבתותיה וכדאיתא (בתו"כ). ולא היה ע"ד העונש, רק מידם בעצמם היתה זאת להם, שמפני שלא נתנו הפוגות לקבלת הטובה ואכלו כל השנים הזריעות בבת אחת, התחייב מעתה שיקבל שנות ההפסקות והשמטות.. לזה כששמו את יוסף הצדיק בבור, שמדתו הוא לצמצם את עצמו בכל עניניו, אז התחילה גם הארץ להצטמצם, וכמו שהיה בדור המבול כן היה ברעב הזה, והכתובים מכוונים זה מול זה, מה כתיב ברעב הזה (מקץ מא) ותרעב כל ארץ מצרים ואח"ז כתיב עוד הפעם, והרעב היה על כל פני הארץ. ותרעב כל ארץ מצרים, הוא נגד הכתוב (נח ז) ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והרעב היה על כל פני הארץ, הוא נגד הכתוב (שם) והמים גברו וגו' ויכסו כל ההרים הגבוהים. כי הרים מרמז על הכחות הגדולים ביותר והם כל כחות הארץ, וכאן כתיב והרעב היה על כל פני הארץ, ודרשו חכז"ל (מדרש רבה מקץ צא) שהם העשירים שיש להם הון גדול מכחות עוה"ז. והוא, שמאחר שלא רצו לצמצם את עצמם מצדם באלו הכחות, לזה צמצמו הכחות את עצמם מצדם ואפס מהם כל הונם ורכושם:

י״זוזה היה טעות יוסף הצדיק מתחלה שראה בחלומו הראשון (וישב לז) והנה אנחנו מאלמים אלמים, זה מרמז על קטורת קטירו דכלא. ובחלום השני ראה (שם) והנה השמש וגו' משתחוים לי, זה מרמז על אור ברור. וזהו דכתיב (תהילים ק״ה:י״ז) לעבד נמכר יוסף וגו' עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, שהבין אח"כ שמהנכון להסתיר זאת התקיפות מרזא דקטורת, שהם הכחות מקדושה שנטבע באדם משרשו. ולזה קרא אח"כ בניו אשר נולדו לו (מקץ מא) את שם הראשון קרא מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, היינו התקיפות שנמצא בו משרשו, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים וגו', היינו אחר שהאדם מצמצם את עצמו מצדו, אזי מאיר לו השי"ת אח"ז גודל אהבתו שבחר בו משרשו^לטכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת מקץ ד"ה ויקרא יוסף: ושם אפרים על ראותו בטוב, וזה נקרא הפרני שנרחב לבו, כדכתיב ונתון אתו על כל ארץ מצרים. וזה הפרני אלהים בארץ עניי שעל ידי שסבל זכה להטובה, והכיר טובה גם בהסבלנות.. וזהו ומתק רעהו מעצת נפש, היינו מי שהשי"ת אוהב אותו יורהו וילמדהו שהוא יצמצם את עצמו מצדו בהדרגה, ואח"ז יבא לגודל האהבה שמשורש. וכמו שמצינו בשלמה המלך ע"ה, שכל שפע נבואתו היה בגודל אהבה וקראו השי"ת בני, הורהו השי"ת עצת נפש, שילך בדרך משפט וישמור מצותיו לצמצם את עצמו ועי"ז יתרומם קרנו מאד^מכדכתיב במשלי (כז): חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר. ואיתא על זה בגמרא עירובין (כא:): אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה וכו' ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר. ושם באותו פרק נאמר: שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש.. ובדברי תורה ג"כ נמצא בחינת שמן וקטורת, וצריך להמשיך אור ברור לתוך מעשה המצות בכדי שיהיו כל ההשפעות בהדרגה. ושלשה אורות הם, נר שבת ונר חנוכה ונרות שהדליקו במנורה הקדושה, ובכולם המצוה שתהא שלהבת עולה מאליה. והענין בזה, כדאיתא בש"ס (פסחים ח.) החילוק בין נר לאבוקה, ושם ממשיל אורם של צדיקים נגד אור השכינה כנר בפני אבוקה, ומחלק שם בין נר לאבוקה האי בעית והאי לא בעית האי משיך נהוריה וזה מקטף אקטופי. ולהבדלה אמרו שאבוקה הוא מצוה מן המובחר, והוא כי הבדלה מורה שיבדל האדם ממה שנדמה לו בשבוע העבר על עניני עוה"ז שמותר לו להתפשט בהם, ויגער בעצמו שלא להתפשט בהם, שגערה הוא אחד מעשרה דברים שהעולם נברא בהם כדאיתא בש"ס (חגיגה יב), והעולם נשתכלל במוצאי שבת, וכדי שלא יתפשטו בגודל זרם, לזה צריך להאיר אז באור השכינה שנמשל לאבוקה^מאכמבואר במי השלוח ח"ב (קו.): לכן במוצאי שבת מבדילין שלא יתערב קדושת השבת מה שכבר נקבע בימי החול שיכול חלילה להפסיד הכל לכן מבדילין, שמורה ששבוע העבר כבר נשלם ועתה מתחיל עסק חדש.. אבל בשאר הימים, צריך האדם מתחלה להאיר מצדו באור בשר ודם ע"י צמצומיו שימשך נהורא ושלא יהיה מקטף אקטופי ולא בעית^מבבית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [ב].:

י״חויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג:) רבי אלעזר פתח ואמר חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי וכו' האי קרא אית לאסתכלא ביה, חי ה' דא צדיקא יסודא דעלמא דאקרי חי עלמין. וברוך צורי דא הוא דכתיב ברוך ה' צורי ודא עלמא דאתקיים עליה צדיקא דא. וירום אלהי ישעי וירום דא עלמא עלאה וכו'. חי ה' היינו שלא ישען האדם על שום פעולה, אף על מעשה המצות לא יסמוך רק על השי"ת, שזהו עיקר החיים. כי אם יסמוך על מעשה המצוה אין זה עיקר החיים, כי בעוה"ז סובל האדם ממעשה המצות, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצוות, שדומות על האדם כמשא, ואין זה עיקר החיים, כי החי נושא את עצמו ואינו למשא. אכן הד"ת עצמם בלי לבושין הם עיקר השמחה והחיים^מגענין זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה והיה לאות [א]: שבהתחלה שאדם מתחיל במעשה המצות ועבודה ואינו מרגיש בהם שום טעם וכדאיתא בגמ' (ברכות יז.) מסובלים במצות. ובתפארת יוסף ראש השנה ד"ה וידעת היום: דהנה בהתחלה, שאדם הולך לקיים את המצות מעשיות, הם כמשא כבד על האדם, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו מסובלים, מסובלים במצות וכו'. כי באם לא יכיר את הד"ת הנלבש בזאת הפעולה, אז הוא כמשא כבד על האדם, כמו שכתיב (במדבר ז׳:ט׳) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שנצטוו הלוים לשאת את הארון. ואף כי מי שהעמיק היה רואה מפורש שהארון נשא את נושאיו, ועל הלבוש נצטוו לשאת את הארון. כן ממש בכל המצות שנדמה לו לאדם קודם שמעמיק לראות את הד"ת הנמצא בהם, נדמה לו שסובל מהם וכו'. וזה שתיקן יהושע בהתחלה עלינו לשבח, היינו שמוטל עלינו להעמיק ולראות האור הד"ת הנמצא בכל אלו הלבושים. ואח"כ כשבא אדם על הכרה הזאת לראות ולהכיר הד"ת הנמצאים בלבושי ומעשה המצות, סיים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים. והיינו שמכיר שד' הוא האלהים, ששם הוי' נמצא בכל אלו הלבושים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. עיין עוד סוד ישרים שמחת תורה אות סג, סד, לעיל פ' וירא אות ה, אות כו, פ' וישלח אות א, לקמן פ' ויחי אות ה ד"ה עשות, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות א.. וברוך צורי היינו אח"ז שהאדם יברר את עצמו שאין לו מבטח ומשען רק בהשי"ת לבדו, אזי יוכל אח"כ לבטוח אף על פעולה ומעשה הטוב שנעשים שלא ע"י שליח רק בגופו, כענין דאיתא בש"ס (מ"ק ט:) כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. וירום אלהי ישעי היינו אחר כל זה ירים השי"ת את האדם ללמעלה וינשאהו, שיבין המכוון שיש להשי"ת בפעולות מעשה המצות, למה אינם מובנים לאדם כמו ד"ת שאין תלויין בפעולה. כי אף אחר כל טעמי המצות שנתנו חכז"ל עכ"ז אין עומקם מובן, כי אם היה מובן עומקם אזי לא היה צורך להפעולה מהמצוה רק די היה בהכונה לבד. אמנם האמת הוא שבכח השי"ת לפתוח האור ממצות תפלין ומזוזה שיהיו כמו פרשה בתורה, אכן שעל ידי פעולה ממעשה המצוה יוכל אדם להגיע למעלה מכח השגתו (וכמש"נ בפ' וישב אות ה ד"ה ולהבין, אות יג ד"ה וכן)^מדמבואר בספר עין התכלת דף תי"ט וזה לשונו: אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך. וכן הובא במי השלוח ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח: כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה. ועיין בית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה [ב] ד"ה והענין.. והענין שפתח בזוה"ק זו הפתיחה בזו הפרשה, כי מפרשת ויצא התחילה ההנהגה על ידי חלומות, שם נאמרו חלומותיו של יעקב אבינו שחלם לו בד"ת (ויצא כח) וירא והנה סלם וגו' והנה ה' נצב עליו, שהראה לו השי"ת שכל פמליא של מעלה ומרכבה עלאה נצבים עליו. וממילא חלם לו אח"ז חלום השני, שאמר לו המלאך (שם לא) שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים על הצאן וגו', היינו שכל כחות הבריאה מסכימים לבא לגבול ישראל וכל עניני עוה"ז לא נבראו רק בשבילו, והוא כדכתיב (תהילים קמ״ח:א׳-ב׳) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וגו' הללו את ה' מן הארץ, שמתחלה ההלול הוא מן השמים וממילא הוא אח"כ הלול מן הארץ. ובפ' וישב הם חלומותיו של יוסף הצדיק, והם בהפך מסדר החלומות של יעקב אבינו ע"ה. שחלום הראשון היה (וישב לז) והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי, שכל עניני עוה"ז נכנעים וכפופים תחתיו, שמוכרחים לבחינת צדיק. ואח"ז חלם לו (שם) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שאף כל הצבא מעלה כפופים תחתיו וצריכין לבחינת צדיק. ובסוף הפרשה נאמרו חלומות שר המשקים ושר האופים, שמרמזין על גלותן של ישראל^מהכדאיתא בזוהר הקדוש (וישב קצב.): והנה שלשה סלי חרי על ראשי, כדין ידע יוסף דאתבשר על חריבו דבי מקדשא, וישראל בגלותא דיתגלון מארעא קדישא. עיי"ש כל העניין.. ובזו הפרשה הם חלומות פרעה, שמרמזין על כל סדר הנהגה שמתחלה ועד עתה, שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא עולם הזה שהוא עולם התיקון, כדאיתא במד"ר (בראשית ט):

י״טוהוא שעלמין דאתחרבו נבראו בגודל חסד והתפשטות משרש הרצון שהוא בלי גבול, ועי"ז אמר כל אחד אני אמלוך, ובזה חלקו על כונת בריאת הצורת אדם, שיצמצם האדם את עצמו שלא להתפשט ביותר, וזה יהיה חלקם שיקנו לעצמם ביגיע כפיהם, והם לא עשו כן, לזה נתבטלו לגמרי ולא נשאר מהם כלום רק וימלך וימת. ואח"ז נבנה עולם התיקון, ובאמת גם זה היה לטובת הבריאה, שע"י העלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון בכדי שיקרא הבריאה על שם יגיע כפיהם, שמהצעקה שהיה לעלמין דאתחרבו, כי נשאתני ותשליכני, נבנה עולם התיקון. וזה הוא שנאמר בבריאת עולם (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ, היינו ע"י הצעקה והשברון שהיה לעלמין דאתחרבו, התעורר ונתעלה אתערותא ומיין נוקבין, שיחשב בריאת העולם על שם הבריאה, שע"י צעקתה התעוררה רצון שיברא העולם מחדש^מוכדאיתא בירושלמי מסכת תענית (פ"ב ה"א): אמר רבי שמעון בן לקיש, כתיב ואד יעלה מן הארץ, עלה שבר מלמטן מיד הגשמים יורדים., וזה הוא עולם התיקון שאמר השי"ת יתהון לא הניין לי דין הניין לי, כדאיתא במדרש (רבה בראשית ט) א"ר אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן וכו' עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי^מזעיין הרחבת העניין לעיל פרשת נח אות ב ד"ה וגמר, אות ה ד"ה ויש מי, לקמן פרשה זו אות יח, תפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד.:

כ׳ואח"ז בימי נח הוצרך העולם שוב לזריעה, ובא המבול ושטף את כל ולא נשאר בהם אחד, ואף שנח נשאר בחיים, אבל גם הוא נחשב כאלו לא היה אז בעולם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סד:) בטופנא כל עלמא שצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא ואי תימא נח ודעמיה סתים מעינא הוה דלא אתחזי וכו'^מחכמבואר לעיל פרשת נח אות יט: ושורש הענין בזו ההסתרה הוא, שכל אותה שנה ביטל נח את עצמו מכל הוייתו וכח החיים שלו, עד שלא נחשב חי, רק כעובר בבטן אמו, שאין לו חיים בפני עצמו רק כל חיותו נכלל באמו. ועיקר חפצו ותאותו של העובר נמשך מרצון השי"ת בלבד. עד"ז היה נח מבטל עצמו כל אותו זמן שהיה סגור בתיבה, שמסר כל חיותו ורצונו וכח הפעולה שלו להשי"ת, שהוא ינהיגו כעובר בבטן אמו שאין לו כלל חיים ורצון בפני עצמו.. אכן שמדור המבול נשאר רשימו בעולם, לא כמעלמין דאתחרבו שלא נשאר מהם שארית ורשימו, אבל מהם נשאר רשימו כדוגמת הזרע שזורעין בארץ, שנשאר תמיד הקורט שעי"ז תצמח תבואת הארץ. וכן היה דור המבול שנטהרו בהשקה, כמו מים שנטמאו שמשיקין אותם במקורם ונטהרין, והוא מפני שהיה להם איזה חלק וקנין בהבריאה, לכן נשאר מהם רשימו, שכל עיקר כונת הש"י בבריאת הצורת אדם, שיצמצם את עצמו וימסור את נפשו להשי"ת ויבטל רצונו מפני רצון השי"ת, כן לעומת זה יחזיר לו השי"ת את נפשו ויבטל רצון אחרים מפני רצונו, וזה הוא חלק האדם וקנינו מאחר שבדמים קננהו, וכדאיתא בזוה"ק ובתיקוני הזהר (תקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת יקו"ק, היינו שע"י הצמצומים יקנה לעצמו הויה שלא יתבטל. ואח"ז אמר השי"ת לנח (נח ח) ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, היינו שלא יהיה עוד אף ביטול כזה שהיה בדור המבול, שכל הבריאה נתבטלה ולא נשאר ממנה רק זריעה שיברא מהם עולם מחדש, והיו כמו השקה שמשיקין מים למקורם ונטהרים בזה, לא יהיה עוד כזאת, ומכ"ש ביטול וחירוב כעלמין דאתחרבו לא יהיה עוד בעולם:

כ״אאכן אחכ"ז עוד לא נתבסם עולם התיקון בשלימות, ואף שכל הבריאה לא תתבטל עוד, אמנם מאחר שנפש אחת תוכל להתבטל לגמרי שלא ישאר ממנה שום רשימו, אם כן אין זה עולם התיקון בשלימות. עד שבא יעקב אבינו ע"ה בעולם, שהוא כלל כל ישראל, מאז נתבסם ונבנה עולם התיקון בשלימות, שלא תתבטל שום נפש ישראל שלא ישאר ממנה שארית ורשימו בעולם, וכדאיתא (זוהר משפטים ק:) אפילו הבלא דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקוב"ה עביד מינה מה דעביד. ואף אמנם אם יאונה ח"ו לאדם שיחטא ואשם, ואח"ז יתחרט על אשר עשה ויתודה על אשר עשה ויברר את עצמו אח"כ וימסור נפשו להש"י, אזי ימחול לו השי"ת על עונו ולא יזכרהו עוד, כי מאחר שהשי"ת צוה לעמו ישראל (קדושים יט) לא תקום ולא תטור, משמע מזה שכן הוא מדת השי"ת שאינו נוקם ונוטר, אכן כל עונש החטא הוא כל זמן שעוד נקבע בו כח הרע וקשה לו להתברר וליטהר^מטמבואר גם לעיל פרשת נח אות י: איך חייבה התורה עונש להאדם על עבירה שעבר הלא כתיב לא תקום ולא תטור. אלא שבודאי השי"ת אינו מעניש על מה שעבר רק על ההוה, על מעשיו שבאותה שעה. שכיון שנתקלקל האדם ונשתרש בחטא, אז הוא מועד ועלול לחטוא כל שעה, ועונשין אותו על עומק לבו שנמצא בו כעת חשק לחטוא בהוה. וכדאיתא בתדב"א אל ידאג אדם מעבירות שעשה אפילו במזיד, אלא שנפתח פתח לפניו לעשות כמה עבירות. היינו שנקבע שורש החטא בגופו ונקל לו לעבור עוד. ולכן מועיל התשובה אם מקבל על עצמו בכל לבו שלא לחטוא עוד., אבל כאשר יזכה להתברר וימסור נפשו להש"י, אזי יטהר בהשקה כגוונא דמים שנטהרים בהשקה כשמשיקים אותם במקורם במקוה. וכל זו ההנהגה היא מחכמת השי"ת, שבזה חפצה גם הבריאה שתקנה לעצמה ביגיע כפיה שלא יהיה נהמא דכסופא. אבל השבעים שרים הם בהיפך מזה, שהם ירצו ליתן רק בחנם בלא אגרא, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא וכו' ההוא עבודא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים וכו' בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא וכו' וכדאיתא בהאר"י הק'. כי אם לא היה אף בהם רק מה שיקנה אדם ביגיע כפיו, א"כ מה בין מה שהשי"ת משפיע ובין ההשפעה שנשפעה על ידיהם^נכמבואר לעיל פרשת חיי אות כט: שטבע הסט"א הוא להשפיע וליתן טובה בחנם, בכדי שלא יקרא על שם האדם שביגיע כפיו זכה לזו הטובה, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא וכו'. והוא מפני שאינם רוצים בשורש טובת האדם אשר ייטב לו בזה ובבא. אבל מסטרא דקדושה לא נשפע טוב רק ע"י תפלה, שיבקש מתחלה מהשי"ת על זו הטובה, ואז ינתן לו. וזה הוא מנדיבות חסדי הש"י, שחפץ ומצפה לטובת הבריאה, שייטב לו שיקרא הטובה על שם האדם, שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל להשי"ת עליה.:

כ״באמנם מיעקב אבינו ע"ה ואילך התחיל עולם התיקון בשלימות, שמאז והלאה לא נתבטלה נפש פרטי מישראל. ואף שהיתה מכירת יוסף הצדיק, אבל רק נעלם מהם ולא נתבטל לגמרי, וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק חשך העולם, כי מדתו הוא אור. אמנם לא נתמעט כח השבטים בעומק ע"י הסתרתו, אך שלא היו יכולים להוציא כחם אל הפועל בלא אור יוסף הצדיק. כי אור עצמו, אף שאינו נראה טובה עצמית ממנה. מאחר שע"י האור יוכל האדם להגיע לכל הטובות ממילא היא טובה עצמית, לכן כל השבטים נכנעים וכפופים לו, שכן ראה בחלומו שכל הצבא מעלה וצבא מטה השתחוו לו, מפני שהוא המזווג ומקשר ומחבר כל העולמות שישפיעו שפעת טובה לישראל. שמדת יוסף הצדיק הוא כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, ולזה אי אפשר להגיע לשום טובה בלא אור, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצו:) ויקראו לפניו אברך קשירו דאתקשר שמשא בסיהרא וכלא כרעין לקבל אתר דא^נאעיין לעיל פרשת וישב אות כג: הענין בזה, דהנה אלו השני חלומות של יוסף היו צודקים, מפני שכל הברואים וכל העולמות צריכין למדת יוסף הצדיק שעל ידה מתעלים ומעלים זה את זה. ונתבאר היטב בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה והנה אנחנו: ענין החלומות שסיפר יוסף לאחיו הם רומזין להמחלוקת, שהיה בדעתם כי יוסף אמר להם שהוא העיקר, שמאחר שמדתו מדת היסוד, שנקרא כל, דאחיד בשמיא ובארעא, כי עיקר מדתו הוא הצמצום, שידע האדם שאין בכחו לפעול מאומה, וכאשר יצמצם כחו יראה שהוא רק צינור שעל ידו ירד שפע מהש"י לתוך כלל הבריאה בכל מיני גווני שפע, וכמו שנאמר ליעקב, אני אל שדי פרה ורבה, שכל מיני הולדות הם דרך מדת היסוד. כי כל הולדות הם ע"י צמצום וכו', וכן בשפע זרע האדם היורה כחץ הוא נקלט, וכל מה שיורד ביותר צמצום הוא מעורר יותר כח הצמיחה וכו'. ולכן אמר להם יוסף, שהוא יסוד כל כוללות גבולי אלכסון ושורש שבטי י"ק, וזאת מורה חלומותיו, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, וההשתחויה היינו שהוא עליון עליהם ומקיפם באורו וכדאיתא ברעיא מהימנא פנחס (רמב:).. לכן כשנעלם זה האור מבין השבטים, נתגבר החשך וירד יהודה מאת אחיו ונסתר מהם יחוסן ותקיפותן^נבמבואר העניין לעיל פרשת וישב אות יז עיי"ש.. ואף מיוסף עצמו נסתר בטחונו, עד שבקש משר המשקים שיזכרהו, ועי"ז נתוספו לו עוד שתי שנים ואח"ז נגאל^נגוכדאיתא במדרש רבה וארא (פרשה ז): אתה מוצא, לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורים אלא י' שנים, מפני שהוציא דיבה על י' אחיו. ועל ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה, ניתוסף לו עוד שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים. ועיין לקמן פרשה זו אות יא בהרחבת העניין.. והוא כענין דאיתא (שבת קיח:) אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. ושתי שבתות מרמזים על חי ה' וברוך צורי, שמתחלה לא יבטח אדם את עצמו אף במעשה המצות רק בהשי"ת לבד, זה מרמז חי ה' וכנ"ל, ואח"ז כשיהיה אדם מבורר בזה אזי יוכל להשען אף על פעולת מעשה המצוה, וזהו וברוך צורי. ולזה כאשר בקש יוסף משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, שנראה כאלו בטח בו וסמך עליו, הוצרך להתברר באלו השנים שבאמת היה כל בטחונו רק בחי ה' וברוך צורי, וזהו שנתוספו לו שתי שנים. ועל חלום שר המשקים פתר יוסף הצדיק שבעוד שלשת ימים ישיב אותו פרעה על כנו. והוא, כי שר המשקים מרמז על שמחה שלא בהדרגה, ומכל השמחות יכניס השי"ת לקדושה, כדאיתא בש"ס (מגילה ו) ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. ואת שר האופים תלה, היינו שבעיקר כח החיים שלהם הוצרך לברר את עצמו למעלה מתפיסת זה העולם, עד שלא נשאר לו שום חיים בעוה"ז. כי משרש החיים שלהם, אף שהכל נברא לכבוד שמים אבל לא בלבוש הזה שהוא כעת ביניהם, ולכן נתלה, שזה רומז שכל גבול תפיסתו אבד, ומה שיכנס מזה לקדושה הוא למעלה מכח תפיסתו ואין לו חלק בזה, וכן הוא הטעם שכל הנסקלין נתלין, וכמש"נ במקומו בפ' תצא^נדוכמו שנתבאר במי השלוח ח"ב פרשת תצוה ד"ה ואתה וזה לשון קדשו: סקילה היא נגד סובל את עולמו, כי זה חטא עד שאין לו מקום בעולם, ולכן כל הנסקלין נתלין מפני שאין לו מקום בעוה"ז לכן נתלה באויר.:

כ״גוזהו שפסלו חכמז"ל בשבת (שבת כא.) פתילות ושמנים שהאור מסכסך בהן ואין נמשכין אחר הפתילה, היינו מה שהוא בלא הדרגה, וצריך אח"כ לדלג ולברר שלשעבר היה טוב ימנע האדם את עצמו מזה, כי צריך להיות נמשך תמיד אחר הפתילה בהדרגה. ובחלומות פרעה נרמז כל סדר ההנהגה מעלמין דאתחרבו ומעולם התיקון. חלום הפרות מורה על עלמין דאתחרבו, שלא היה בהם צורת אדם שיצמצם את עצמו, ונחרבו עד שלא נשאר מהם אף זריעה, ולזה נאמר בהו (מקץ מא) ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה. וחלום השבלים לא היה עוד בעסק גוף החיים רק בפרנסת האדם, וזה מורה שגוף צורת האדם לא נתבטל, ולכן לא נאמר בהשבלים ולא נודע כי באו. וכאשר שמע יוסף את החלומות הבין אותם על בוריין, וידע סדר החלומות עד שלא רצה לסמוך את עצמו על מאמר פרעה שרצה להפוך לו את הסדר, כדאיתא בתנחומא (מקץ) ובזוה"ק (מקץ קצו.) פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל בכל מלה ומלה ואמר כך חמיתא וכו'. והוא מפני שידע והבין סדר החלומות על אמיתתן, שמתחלה היה העסק בגוף החיים ואח"כ בצמצומי צרכי האדם, שיברר את עצמו ע"י השני רעב. ולזה אמרו בזוה"ק (שם קצד:) שאני למלכים דאחזיין לון מלין עלאין וכו' שבזה החלום מרומז כל סדר הבריאה, לזה לא היה אף אחד מחכמי יועצי פרעה שיפתור החלום, מפני שלא היה להם שום הבנה בו, עד שכאשר אמר יוסף לפרעה שיטמין משני השבע לשני הרעב, אמר פרעה על זה, הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ולכאורה יפלא זה, מי הוא שאין לו הבנה זו להכין מימי השבע לימי הרעב. אכן מאחר שיוסף הצדיק היה נסתר אז, לזה לא היה בכח אנושי שיצמצם את עצמו משובע לרעב, מפני שלא היה עולם בשלימות תיקונו, ורק ע"י יוסף הצדיק נתגלה זו העצה ומבלעדו לא היה נמצא זאת בשכל שום אדם, ולזה אמר פרעה אליו מאחר שנתגלה לך זו העצה משמע שרוח אלהים בך. וסדר הצמצום הוא, מתחלה צריך אדם לצמצם את עצמו במילה, וכענין דאיתא בתיקוני הזוהר (תקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי"ה, וזה הוא שאמר יוסף למצריים לכו ומולו עצמכם כדאיתא בתנחומא (מקץ), והיינו שאח"ז יוכלו לצמצם את עצמם עוד יותר משובע לרעב ולא ירקב ויפסד, אבל קודם שמלו לא הועיל להם מה שהטמינו באוצרות, מאחר שהיה להם חסרון בשרש מדת יוסף הצדיק ועיקר הצמצום לא היה בהם^נהלעיל פרשה זו אות ד, לקמן פרשה זו אות לא, לב.:

כ״דויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי (תהילים י״ח:מ״ז). חי ה', היינו במקום שנראה מפורש שהשי"ת חי, כי לפעמים אין נראה מפורש ח"ו איך שהשי"ת חי, כגוונא דכתיב (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם, וכדאיתא בזוה"ק (בא לג.) ותסיתני לבלעו לא כתיב אלא ותסיתני בו, ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר ועל עצת רשעים הופעת כגוונא דא ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ויפתוהו ויכזבו לו לא כתיב אלא ויפתוהו בפיהם. בפיהם קיימא מלה דא דהא אתפתה. וכענין דכתיב (תהילים צ״ד:ז׳) ויאמרו לא יראה י"ה ולא יבין אלהי יעקב, שמכחיש השגחת השי"ת ואומר שאין הקב"ה רואה מה שנמצא בלב האדם, ואצלו אין השי"ת נקרא בשם חי. והיכן הוא חי ה' בלב ישראל, כמה דאמרינן (קדושא דסדרא) וחיי עולם נטע בתוכנו, שיש להם מבינות שהשי"ת רואה מה הוא בלב האדם, וממילא לא יעלה על דעתם שיוכלו להטעות להשי"ת. וזו המדה לא נמצא רק בישראל, כי בעכו"ם מצינו שאף הגדול שבהם נדמה לו שיוכל להתלבש בלבוש שלא יראה השי"ת עומק לבו ויסכים עמו, כדכתיב בבלעם (במדבר כג) אם רע בעיניך אשובה לי, ואף שבאמת דעתו היה לילך עמהם ושנא את ישראל יותר מהם ובעומק לבו לא רצה לחזור, אכן מפני שידע שמדת השי"ת כן הוא, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, שאם האדם יבטל דעתו וימסור כל רצונו להשי"ת אזי יוכל האדם אח"כ להתפשט עצמו והשי"ת יסכים עליו, מאחר שכל רצונו הוא רק לכבוד שמים, לזה אמר אם רע בעיניך אשובה לי, שבעומק לבו היה נוטר איבה ושנאה על ישראל, אך על הגוון אמר שאינו חפץ מצדו רק מה שהשי"ת חפץ בו, בכדי שיותר לו להתפשט את עצמו בזה אח"כ ויקלל את ישראל. ולפי דעתו אין השי"ת נקרא חי ח"ו. ואף שהאמין שנמצא השי"ת שמושל בעולם, אבל הכחיש שהוא בוחן לבות בני אדם תמיד, ונדמה לו שהנהגת השי"ת הוא כמו מכונה מלאכתית המסובבת כפי הערכותיה, ולכן נדמה לו שכפי דבורו מהשפה ולחוץ כן ינהג עמו השי"ת^נווכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת שמיני ד"ה בגמל בענין סימני בהמות טמאות וזל"ק: והארנבת מורה לעז פנים, שאף שרואה שאין בשורשו שום חיים כלל מ"מ ירצה שיפעול כרצונו וזהו חוצפה כלפי שמיא, כמו שנתבאר בבלעם הרשע, שאף שאמר לו הקב"ה לא תלך מ"מ התאמץ וזה הוא ראיה שיש חסרון בשורשו., ואף שהיה מגדולי נביאי העכו"ם מ"מ עלה בדעתו להטעות להשי"ת. והשיב לו המלאך (שם) לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, היינו שבאמת כן הוא המדה שלי, שבזה שאמרת שאין רצונך לילך אם אין רצוני בזה הנני נותן לך רשות לילך עמהם, אכן הלא גלוי לפני השי"ת שאין זה מעומק לבך, לזה אני נותן רסן בפיך ולא תוכל לדבר רק מה שאתן בפיך, שאם גם בעומק לבך לא היה רק מה שכבוד השי"ת הוא, אזי הייתי נותן לך רשות להתפשט כפי חשק לבך מאחר שלא היית חפץ רק מה שגם השי"ת חפץ, אכן מאחר שבעומק לבך לא כן הוא, לזה אין לך רשות לדבר מה שלבך חושק רק מה שאתן בפיך. ועליו כוונו בש"ס (סנהדרין קה.) שחוצפא אפילו כלפי שמיא מהני כגוונא דבלעם, שהיה חפץ להטעות להשי"ת, ומצדו לא נקרא השי"ת חי ה'^נזונתבאר בבית יעקב הכולל פרשת בלק ד"ה ויאמר אלהים: הנה פעם הראשון כשנראה אליו אלהים, ואמר לו לא תלך עמהם, דימה כי יקר כבודו בעיני השי"ת, מבלי להניחו לילך לדבר קטן. אך כאשר נתראה אליו אלהים פעם שנית, אז הבין כי השי"ת אוהב את ישראל מעומק. ורצה לרמות את השי"ת שישיג השפעת נבואה, ואז יטה רצון השי"ת כאשר עם לבבו. ועל זה נאמר, ויחר אף אלהים כי הולך הוא. כי הולך הוא, היינו שהלך בעקשות בדעה הזאת, ולא הבין כי השי"ת בוחן לבבות ומביט לכל פרט וכו'. והנה על ידי שהשיג את השי"ת כי אינו מביט חס ושלום לעומק, על ידי זה נלקח ממנו כחו בנביאות וכו'.. רק האדם שעוזב כל רצונותיו באמת אף במעמקי לבו ואינו חפץ רק מה שיהיה בו כבוד שמים, כי יאמין בה' שעיניו פקוחות על כל דרכי איש ומשגיח מה נמצא בעומק לב בני אדם, מצדו נקרא השי"ת חי. ובזה ניכר מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לבין תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה, שזו המדה הוא רק בישראל שיש להם זאת הידיעה, וכל כח התקיפות שלהם הוא שאין כח באדם להסתתר מדעת קונו, אבל בעכו"ם אין זאת הידיעה^נחנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פ' בא דף לג. ד"ה כגוונא: כגוונא דא ויפתוהו בפיהם וכו' בפיהם קיימא מלה דהא אתפתה. העניין, כי כמו שנדמה בנפשו ההשגחה, ונדמה לו שיוכל לפתות, כן מציב לו השי"ת דמיון, שיתראה לו שפעל בפיתויו, אע"פ שלא היה בלב שלם. ובמס' תענית (ח.) מחלק בין יחיד לצבור. היינו שהש"י מעיד על כלל ישראל שתוכם רצוף אהבה, וכל מה שלבם נוטה מדרך הטוב הוא רק על הלבוש. כי בכלל ישראל אחד מברר את חבירו, כמבואר בכמה מקומות, ולכן אף שלכל פרט נדמה שמפתה רק בפיו, מ"מ מעיד הש"י שמתוך הכלל הוא מעומק הלב.:

כ״הוברוך צורי, היינו שידע האדם שהשי"ת מוסיף לו טובה תמיד כדכתיב (תהילים קמ״ה:ב׳) בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. מפני שהשי"ת מוסיף לאדם טובה תמיד, ואף אם נראה לפעמים שאין אז השפעת טובה, כגון בשבת שאסור לעבוד ולפעול שום דבר ולא נראה תוספותיו של הקב"ה, אבל באמת אז נותן השי"ת טובה בפנימיות, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מההוא יומא מתברכין יומין עלאין, וזה הוא שורש ומקור הברכה והטובות שנשפעים בששת ימי המעשה. כי כל טובה שהשי"ת משפיע לעולם מתחלה הוא רק בפנימיות בדברי תורה, ואחר שתסתעף לעוה"ז ניכר גם בעניני עוה"ז השפעת טובת הש"י, וכדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, האם יתן השי"ת לאדם כסף וזהב ממש, אמנם השי"ת משפיע לאדם ד"ת יקרים, שבהסתעפותן עד העוה"ז ירויח גם כסף וזהב מעניני עוה"ז, וזה הוא דכתיב (תהלים סח) ברוך ה' יום יום וגו' יום השבת ויומין דחול. שבשבת משפיע השי"ת טובה לאדם בפנימיות בחיים, ובששת ימי המעשה מסתעפת על הלבושין וניכר אף בעניני עוה"ז השפעת טובת השי"ת^נטכמבואר לקמן פרשת ויחי אות ב: אם תשיב משבת רגלך, כי בעת שנותן הש"י השפעת אור הוא נותן רק חיים פשוטים בלי שום לבוש, לזה יקח האדם ג"כ אז בלי שום לבוש ולא ילביש אותם בעסקים קטנים. וזהו, מעשות חפציך ביום קדשי, שלא יקטין האדם את עצמו לטרוד אז בעסקו. כי בשבת נותן הש"י השפעה כללית, היינו רק בחיים, שאין עוד שום גוון ניכר להאדם, אף שהש"י יודע באיזה לבוש יתלבש בימי החול, אך להאדם אינו ניכר עדיין, כי כל ההתלבשות האור במדות הוא אח"כ בששת ימי המעשה שהאור מתלבש בחכמה ובגבורה וכדומה, אבל בשבת, הוא רק אור בהיר בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא. היינו כי מתחלה מברך יומין עלאין בלי שום לבוש, ואח"כ בא בהתלבשות יומין תתאין.. ומי שמברר את עצמו באלו השנים חי ה' וברוך צורי, שתהיה לו זו ההכרה, אזי הוא וירום אלהי ישעי, שהשי"ת פונה עצמו אליו עם רוממות שידו יהיה על העליונה ולא יחוש לשום מקטרג, כי תמיד נמצאו מקטרגים שמקטרגים על האדם. אבל בהישועה שהשי"ת פונה לאדם, ירים אותו וינשאהו על כל המקטרגים ולא יחוש להם. וזה הוא דכתיב, ויהי מקץ שנתים ימים, שרומז על אלו השני ימים יום השבת ויומין דחול, שביום השבת משפיע השי"ת לאדם טובה בפנימיות החיים, ואח"כ בימי החול תסתעף הטובה אף על עניני עוה"ז. וכן הוא קבלת האדם, שמתחלה צריך לקנות בשורש החיים ואח"ז יושע ויקנה אף חיי עוה"ז. ועל זה מרמז חלום פרעה, שהראה לו השי"ת מתחלה בפרות ואח"כ בשבלים, שבזה רמז לו השי"ת שהוא בעל חסרון, לזה מתחלה הראה לו שנמצא בו חסרון בשרש החיים, כי פרות הם בעלי חיים, ואח"ז הראה לו שיש בו חסרון גם על הלבוש, והוא חלום השבלים. ולזה כשרצה להפוך את החלום ליוסף הבין יוסף ואמר לא כן היה, כדאיתא בתנחומא (מקץ) ובזוה"ק (מקץ קצו.) פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל מכל מלה מלה ואמר כך חמיתא וכו'. והוא מפני שהבין יוסף הצדיק ענין החלום על מה מרמז, וידע שדרגין כסדרן אתיין, מתחלה נרמז לו בענין שורש החיים, ואח"ז נרמז לו על לבוש עוה"ז:

כ״ווזה הוא דאיתא בש"ס (תענית ח.) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא נבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו רב שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב וכו'. היינו אם נענה שלא יהיה רעב אזי ממילא לא יהיה מותנא, מאחר שדרגין דקב"ה הוא כסדרן, מתחלה בפנימיות החיים ואח"כ על הלבוש וטובה מעוה"ז, נמצא שאם יעזור השי"ת בטובות עוה"ז, משמע מזה שבטובה מפנימיות החיים כבר נושעו שזה בזה תליא. ולא היה בכח החכמים והמכשפים לפתור חלום פרעה רק יוסף הצדיק, מפני שאין להם אחיזה בפנימיות החיים להכיר הסדר שחי ה' וברוך צורי, לזה לא היו מחברים השני חלומות לחלום אחד, אכן שכל טובה נשפע מתחלה בחיים ואח"ז מסתעפת אף על הלבוש, וזה הפתרון לא היה בכח שום אדם לפתרו רק יוסף הצדיק. ואף העצה שנתן לפרעה היה רק ע"י יוסף הצדיק, שמדתו הוא רזא דברית לקשר ולחבר כל העולמות, ולצמצם את עצמו להכין מימי השבע לימי הרעב, שלא יתפשט עצמו בהטובה שישפיע לי הש"י, בכדי שאף כשינשא הש"י מדותיו ישאר לו גם אז קוסטא דחיותא. וכמ"ש לפרעה (מקץ מא) יעשה פרעה וגו' וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וגו' שיצמצמו את עצמם בשני השבע, להשאיר לעצמם קוסטא דחיותא אף לימי הרעב^סלקמן פרשה זו אות יח ד"ה ועל זה.. כי החלום הזה הוא משל לעוה"ז ועוה"ב, שעוה"ז נקרא ימי השבע ועוה"ב נקרא ימי הרעב, שבעוה"ז נותן השי"ת לאדם טובה בהתפשטות, אף אם אומר אני הוא בעל הטובה ואינו ממליך את השי"ת על הטובה, כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, לזה נקרא עוה"ז ימי השובע. ועוה"ב, שאז יעשה השי"ת חשבון עם כל אחד ויביאנו במשפט, זה נקרא ימי הרעב. ומי שיש בו דעת לצמצם את עצמו בלי להתפשט בעוה"ז, ישאר לו לעולם קוסטא דחיותא. כמו בשעה שאדם ישן בעוה"ז, שאז נשאר בו קוסטא דחיותא, והוא מפני שהאדם יודע ברור בשעה שהוא ער שתגיע שעה שיוכרח לישון, מזה הצמצום יש לו קוסטא דחיותא אף בשינה. וכן מי שיודע שלעתיד יבוא ה' במשפט עם כל אחד ישוב מדרך אשר לא טובה לפניו, ויחשוב בעצמו הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ויצמצם את עצמו שלא יתפשט בעניני עוה"ז, וישאר לו מזה הצמצום קוסטא דחיותא תמיד, והבלא דגרמי שלא יפסק ממנו כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.):

כ״זולזה יוסף הצדיק שיש בו מדת הצמצום מימי השבע לימי הרעב ידע לחבר חלומותיו של פרעה לחלום אחד, ואף להעצה מהפתרון הוצרך להיות איש חכם, כדכתיב (מקץ מא) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. ולכאורה יפלא, הלא מי הוא אשר לא ידע זו העצה להשאיר ולהניח מימי השבע לימי הרעב, ולמה צריך לזה איש נבון וחכם, אכן הצמצום מימי השבע לימי הרעב צריך להיות כסדר, מתחלה ימצא זאת בחיים ואח"ז ימצא אף על הלבוש בטובת עוה"ז, ולאו כל אדם יבין זאת רק איש חכם ונבון, ולזה כשבאו אל יוסף שיתן להם מחיה אמר להם לכו ומולו עצמכם כדאיתא במדרש רבה (מקץ צא), והוא שראשית הצמצום צריך להיות בחיים, שזה רומז מצות מילה, שיצמצם אדם את עצמו בשורש חייו, ומזה יהיה לו מקום בעת שהשי"ת יגביה הנהגת מדותיו. וכן העצה שנתן להם יוסף הוא שימצאו מקום לצמצום בחיים מתחלה, ומזה יהיה להם קוסטא דחיותא, ואח"ז ימצאו זה הצמצום אף בטובת עוה"ז ויהיה להם לפקדון לימי הרעב^סאלקמן פרשה זו אות יח ד"ה כי כוונת, אות כב, כג, כח.. וזה הוא שאמרו במדרש (שם) שאמר פרעה למצרים מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שלש וארבע שנים, אמרו לו כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה. אמר להם לא נשתייר לכם קמח מאתמול. אמרו לו אף פת שהיה בסל הרקיב. היינו מהיכן יוכל להיות איזה אחיזה והויה בטובה כזו שהשי"ת פסק מליתן, שכל זמן שהשי"ת עסוק בנתינה אזי יש בהטובה חיים, וכדכתיב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כלם, אבל כשהשי"ת פוסק מליתן אז יאפס מהטובה כל הכח והקיום, וא"כ מהיכן יהיה חיים וקיום להטובה מאחר שאין בה חיים בשורש. כי כל דבר שהשי"ת נותן לעוה"ז הוא בסדר השתלשלות ויורד מגבוה לנמוך ומגדול לקטן, הן בשפע פרנסה או חיים, או כששולח אמרתו להשפיע שפע נבואה, משפיע תחלה להמקור ואח"כ מקבל הקרוב קרוב קודם עד שמסתעף על כל הפרטים, וכמ"ש (מלכים ב כב) ויגש צדקיהו בן כנענה וגו' ויאמר אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך. והוא לפי שהוא אמר שהוא גדול בנבואה ממיכיהו הנביא, לזה אם ירדה שפע נבואה צריכה לעבור תחלה דרך עליו. וכן גם בשפע חיים כשנפסק השורש, כגוונא דמצרים שלא צמצמו את עצמם בשורש החיים, לכן נרקבה תבואתם, אבל מי שמצמצם עצמו בשורש החיים בשני השובע על שני הרעב, מתחזקים כל כחותיו וכל הטובות שלו, לכן לא שלטה עיפוש ורקבון באוצרות התבואה שהכין יוסף מימי השובע לימי הרעב, שמדתו לחבר רזא דאת"ה ברזא דהו"א, עלמא עלאה בעלמא תתאה, להגביל שמים וארץ, כדכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, מאי משמע, שאם יש לאדם איזה טובה בטח קנה מתחלה הפנימיות מד"ת בשורש החיים ומזה זכה להטובה שבידו, שהוא לבוש להפנימיות והד"ת שקנה. וזה האדם מרגיש טעם טוב אף בהטובה מעוה"ז שהיא רק לבוש. אבל האדם שלא קנה מתחלה ד"ת שהם הפנימיות והחיים מזו הטובה, אינו מרגיש שום טעם בטובת עוה"ז מאחר שאין לו חיים מהטובה:

כ״חויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'. חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי (תהילים י״ח:מ״ז). חי ה', היינו שהשי"ת הוא חי, וכל המצות שצוה השי"ת הם חיים, לא שנמצא בהם חיים רק שהם עצם חיים, כי דרכי הד"ת אינם כמכונה מלאכתית שעושה פעולתה ע"י המכונות שיעמידו בה, אכן שהם מלא חושים, כענין דכתיב (תהלים צד) הנוטע אזן וגו' אם יוצר עין וגו' והאדם שידבק עצמו בזה החיים ויברר ויטהר את לבו מכל חמדת עוה"ז, גם הוא מלא חיים עצמיים. ואח"ז הוא וברוך צורי, היינו כשיהיה לו בר לבב ויכיר שכל הטובות הם מהשי"ת, אף שההכרה שלו הוא בלבושים קטנים, מ"מ יהיה לו מזה גודל תקיפות ועוז שע"ז מורה השם צור. ואזי הוא וירום אלהי ישעי, שאף אם השי"ת יתרומם למעלה מאלו הלבושין, כי אור השי"ת הוא מקטף אקטופי, כמו שמשלו בש"ס (פסחים ח.) אור השכינה לאור אבוקה ואור אבוקה מקטף אקטופי כדאיתא בש"ס (שם), וזה מרמז שאף אם יהיה לאדם הכרה באור השי"ת שיאיר לו, אבל כרגע אח"ז יתרומם השי"ת למעלה מזו התפיסה, ואז לא יראה האדם אור השכינה כלל. אכן האדם שמכיר ויודע שהשי"ת הוא עצם החיים ומקיים כל אשר צוה השי"ת, אף שהם גולמי מצות, מאחר שכן צוה השי"ת, ממילא גם הם חיים עצמיים, מזה האדם לא יתעלם אור השכינה לגמרי עד שלא ישאר לו רשימו, רק כענין דכתיב (שיר השירים ב׳:ט׳) דומה דודי לצבי, ודרשו ע"ז מה הצבי כשהוא רץ מחזיר את ראשו ומביט לאחוריו. היינו שהשי"ת לא יסיר ממנו השגחתו תמיד, ומזה הם צמיחות כל הטובות, כי השי"ת משגיח וצופה לטובה כדאיתא בתנד"א בכמה מקומות (תד"א רבה פרשה א). ומזה הוא השפעת כל הטובות כסף וזהב וכדומה, שהם לבושין המרמזין שהשי"ת לא יסיר השגחתו מהברואים וחפץ להיטיב להם. ובהשפעת הטובה שנותן השי"ת להברואים כלולים כל המדות (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו', אמנם לא יתן השי"ת הטובה לגמרי ליד האדם עד שידמה לו שהוא בעל הטובה, רק שנשאר אצל השי"ת חלק מהטובה, כדכתיב אח"ז (שם) לך ה' הממלכה, שלא יוכל האדם לחשוב שיש לו הטובה בידו רק השי"ת הוא בעל הטובה, ובידו ליתן הטובה וליקח בחזרה. כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) שאור השי"ת הוא מטי ולא מטי^סבוכדאיתא בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער ז – מטי ולא מטי – פרק א וזל"ק: והענין, כי תחילה מטי האור תוך הכלי של הכתר ואח"כ מסתלק ממנו וכו'. וכן עשה בכל י' הכלים, וזה נקרא מטי ולא מטי הנזכר בזוהר תמיד. ולעולם יש בטבע האור ההוא לבוא ולהאיר, ואח"כ מסתלק. כמו שיש בטבע שלהבת הנר, שהיא מתנועעת, וכן נשאר תמיד האור ההוא להיות מטי ולא מטי בכלים האלו וכו'. ומבואר בתפארת יוסף מסכת פסחים (ח.) ד"ה תנו רבנן: רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי, כי אורו ית' מטי ולא מטי, כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) עד היכן שאפילו ד"ת היותר יקרים הקבועים בו מתולדה, אם אדם יסיח דעתו מהם כמעט רגע יוכל לאבדם, וכמו שכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. אכן ד"ת שאדם קונה ביגיעה ועבודה מצידו ואין לו בהם היסח הדעת, זה נשאר לאדם בקנין עדי עד. לעיל פ' לך אות כג., שאם ידמה לאדם שיש לו הטובה בידו, יתרומם השי"ת וימשיך את אורו מהטובה, ואזי לא ישאר ביד האדם כלל, כי הטובה תתקלקל ותתעפש. וכל חלק האדם בהטובה הוא ההכרה שיש לו שאין הטובה בידו יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג), והאדם יצמצם את עצמו להכיר שהשי"ת הוא נותן הטובה:

כ״טולזה ישראל, שיש להם זו ההכרה יש להם חלק בגוף הטובה, וכדאיתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ועל חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן. והוא שלאומה"ע שאין להם הכרה שהשי"ת הוא בעל הטובה לכן אמרינן שנתן, כבר נתן והוציא הטובה מרשותו, ואין שום שייכות לומר שחלק, מאחר שאין להם הכרה שגם להשי"ת יש לו חלק בהטובה, וממילא כשיקח הטובה בחזרה לא ישאר להם שום רשימו ממנה. אבל ישראל שהם שומרי שבת, שזה מורה על שמצמצמין את עצמם בכל כחם, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז:) וקראת לשבת עונג וכו' מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא, וכדאיתא בש"ס (ביצה טז.) מחד בשבא לשבא. שביום השבת הוא לך ה' הממלכה, וישראל מצמצמין את עצמם לבל יתפשטו, אך ממליכין עליהם מלכות השי"ת בכל המדות, מהמדה הראשונה מכינים שבת שהוא לך ה' הממלכה, ומכירין שאין להם בידם שום טובה, והוא מפני שכל קבלת השפעתם הוא מיום השבת, שנותנים בחזרה כל מה שפעלו בששת ימי המעשה מכירין שאין להם מצדם כלל, רק השי"ת הוא הנותן חיל ועזוז, וישראל הם רק כלי קיבול, לכן יש להם חלק בגוף החיים והטובה, שלעולם לא יתרוקן הכלי אך שישאר בהם טובה תמיד^סגכדאיתא במי השלוח ח"ב ברכות (נח.) ד"ה תנו רבנן: ולהבין החילוק בין הברכות האלו שבישראל אומר שחלק וגם ליראיו ובעכו"ם אומר שנתן וגם לבשר ודם, אך כתיב (דברים לב) כי חלק ה' עמו, ואיתא בזוה"ק (בהרבה מקומות) קוב"ה אורייתא וישראל חד לכן לא שייך בישראל לשון נתינה שמורה על שנפרד הדבר מרשותו לגמרי ועוד אין מקושר עם השי"ת החכמה שיש לו להאדם נמצא שהחכמה מסתרת הכרת השי"ת מתגשמת עד שאומר החכם שהוא כוחו ועוצם ידו, וע"י זה הוא מתרחק מהשי"ת מאוד וזה הוא רק בעכו"ם לכן אומר שנתן מחכמתו לבשר ודם, היינו שהפריד זאת מרשותו ואין השי"ת מקושר עם המקבל. אבל בישראל כיון שבהשיגם החכמה עוד מתגבר אצלם הכרת השי"ת המשפיע, ומתקרבים ע"י זה להשי"ת, לכן שייך אצלם לשון שחלק מחכמתו ליראיו, שמורה שבאמת כל היכא שאיתא, ברשותא דמריה איתא, ואין לו להאדם בזה רק טובת הנאה שעל ידי זה החכמה כל מה שמתחכים יותר יש לו עוד יותר הכרה מפורשת בהשי"ת, ומוסיף בכל יום השתדלות להכיר את המשפיע, ולכן בזה נקרא יראיו, וגם לשון שחלק שבאמת הוא עם חכמתו דבוק בהשי"ת כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ועיין סוד ישרים פרשת פרה אות ח, לעיל פ' לך אות ה.. וזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שקבלת שפעו הוא עם מקור הברכה, שהוא דבוק בחי עלמין וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) כל נהר דנגיד ונפיק דיוסף הצדיק הוא, כמו נהר שנהר מטהר בכל שהוא מפני שיש לו התקשרות ודבוק הוא בהמעין שמושך ממנו, וכן יוסף הצדיק רואה תמיד מהיכן יוצא לו שפעת טובו ודבוק תמיד בהמקור להכיר שאין הטובה בידו:

ל׳וזהו שאמר יוסף לפרעה, בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה, ואף שכבר קודם זה ג"כ פתר חלומות שר המשקים ושר האופים והיה בו חכמה ודעת לפתור חלום, ולמה אמר לפרעה בלעדי אלהים יענה וגו'. אכן יראת ה' היא אוצרו דיוסף הצדיק, והיה לו זו ההכרה שכל חלק האדם בהשפעת טובות השי"ת, הוא הידיעה וההכרה להכיר שאין הטובה בידו רק ביד השי"ת, ובזה יש לו חלק בגוף הטובה. וזהו עולם התיקון בשלימות, כי עלמין דאתחרבו שכל אחד אמר אני אמלוך, והיו מקבלים אור יותר מכפי הכלי קיבול שלהם, לזה היה שבירת הכלים האור עלה למעלה והכלים נפלו למטה. אבל מיוסף הצדיק התחיל עולם התיקון בשלימות, והוא השמיני, שנתן עצה להברואים שיצמצמו את עצמם בימי השובע שלא יאמרו אני, בכדי שיהיה להם הויה אף בימי הרעב^סדעיין בתפארת החנוכי על זהר פרשת נח דף (נט:) ד"ה ר' אלעזר כל הענין שם. ושם בד"ה ולכן וזל"ק: ולכן בעולם הזה, מדת היסוד הוא צמצום בכל מיני השפעות וקבלות. וכמו שיוסף הצדיק האיר בזמנו במדת הצמצום, שיצמצמו עצמן בשנות השבע, כדי שיוכלו להכין מזון לשני הרעב. ולכן הוא המשביר לכל עם הארץ. וכל המדות כשאין בהם הצמצום בעולם הזה ממדת יוסף הצדיק, הם בגודל התפשטות, ולכן גורם להם השחתה וביטול. וכמו שבמצרים, אם לא היו מצמצמין עצמם בימי השבע, לא היה להם מזון בימי הרעב. וכן הם כל המדות כשיצאו לפועל ע"י צמצום מדה זאת יש להם קיום, ובלא צמצום אין קיום. ועיין לעיל פ' נח אות לז שנתבאר כל הענין שם.. כי ירום אלהי ישעי, כי מאחר שבאמת חפץ השי"ת להנחיל לך הטובה, א"כ למה לך לחטוף הטובה ולהיות דורס ואוכל, כי הטובה שאדם מכיר בה תמיד מי נתנה לו לא תתיישן לעולם, שכן אנו רואים שבשעת קבלת הטובה שאדם מכיר עוד שלה' הארץ ומלואה אזי היא חמה ואין בה עיפוש וקלקול, אכן אחר זמן תתעפש ותתיישן, מפני ששוכח האדם מי הוא בעל הטובה ונראה לו שבידו וברשותו הוא הטובה^סהמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. ועוד מבאר בזה לעיל פרשת לך אות א ד"ה וזה הוא העניין: כל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. וכמו שמצינו בלחם הפנים שהיתה מונחת על שלחן ה' תמיד לא נתעפשה מעולם ולא היה בה שום הפסד וקלקול, והיה חם בסילוקו כמו בסידורו.:

ל״אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג:) רבי שמעון אמר מאי מקץ וכו' כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה מה כתיב ולא זכר שר המשקים וכו'. עד דתב דרגא לדרגא דהוה בה זכירה. הענין בזה, שמתחלה נדמה ליוסף הצדיק שעי"ז שיבקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה יקרב ישועתו, ואמר, ודאי חלמא דזכירה איהו. אבל איהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. היינו מאחר שראה שהשי"ת חפץ להושיעו מעתה, לזה היה לו להשען רק בהשי"ת לבד, ואם כן הוא כדבריו שהשי"ת חפץ שהסיבה תהיה ע"י שר המשקים, אזי בעל כרחו שלא בטובתו יזכירו לפני פרעה אף אם לא יבקש יוסף מאתו. לזה נתעכב עוד שנתים ימים לברר כונתו בזה, עד דתב דרגא לדרגא דאית בה זכירה, שאז נתברר מה שביקש משר המשקים שיזכרהו, ואף שנדחה ישועתו, אבל רק לפי שעה ולא דיחוי עולמית, רק עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו (תהילים ק״ה:י״ט), שהשי"ת צירף ובחן ובירר כוונתו שכן היה רצון השי"ת^סוזה הפסוק נדרש על יוסף הצדיק בזה העניין, כדאיתא במדרש שכל טוב (בראשית פרק מא), ולמה נתאחר ב' שנים, כנגד ב' זכירות שאמר לשר המשקים. שנאמר, כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה, לכך נקנס להתאחר ב' שנים, וכן הוא אומר עד בא דברו אמרת ה' צרפתהו. וכן איתא בזוהר הקדוש (מצורע נה.): ותא חזי, כתיב ביה ביוסף ענו בכבל רגלו, עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו, אמרת ה' צרפתהו, עד עת בא דברו דמאן, אלא עד עת בא דברו דיוסף, ואתבחין ההיא מלה, הה"ד אמרת ה' צרפתהו, כדין שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו.. כי כל מי שיש לו בר לבב ובעומק מכוון לשמים, לזה אף אם לפעמים נראה שנדחה ישועתו הוא רק לפי שעה ואחר זה יתנשא ועוד יוסיף שכר הרבה, כגוונא דזריעה שטומנין הגרעין בארץ ונראה שכלה ונפסד, אבל באמת נשאר קורט שאינו כלה לעולם וממנו מתפשט הזרע בארץ בתוספת מרובה. וזהו כונת הזוה"ק, עד דתב דרגא לדרגא דאית בה זכירה, שכל נגיעותיו נסתלקו, ולא נשאר רק הנקודה וקורט הטוב שכוון באמת לשמים אף בזה שביקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, והשי"ת התפשט זו הנקודה ונתברר עוד יותר ונתנשא בתוספת קדושה^סזבתפארת החנוכי על זהר מקץ (קצג:) מבאר מאמר הזוהר הנ"ל: וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא, דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך. אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו. פירוש, שכיוון שראה יוסף שהחלום של שר המשקים הוא רומז על הרמת קרן ישראל, וכמו שביאר בזה כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללה"ה לפי שראה בו סדר שנראה בו אור המקור. והיא כפורחת עלתה נצה וגו'. עד שנעשה יין והיה בסדר מסודר. וחלום שר האופים היה שראה מעשי ידי אדם גמורים, שראה מעשה אופה, ולכן ראה בו שאינו מסדר השייך לישראל. והכי איתא בירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) כך היא גאולתן של ישראל קימאה קימאה. ולכן נדמה לו, שמאחר שיש סדר בהחלום, לכן נדמה לו שהוא תיקון הגמור. ולכן כל הלבושים הרחוקים ג"כ יכולים להזדכך, וכדכתיב (ישעיהו ס״א:ה׳-ו׳) ובני נכר אכריכם וכורמיכם. ולכן, אף שיזהיר את שר המשקים שיזכרהו, מ"מ לא נקרא שבוטח בו וכו'. אכן טעה בזה, כדמסיק בזוה"ק, דהא ביה בקוב"ה הוי כלא וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה. פירוש, כי רק אצל השי"ת היה החלום חלום של זכירה, אבל לא נגמר עדיין התיקון מפורש. ורק מי שעומד נגד השי"ת מצדו, מוצא שבכל דבר נמצא כבוד שמים, אבל לא מצד הלבושים. אכן אחר שנתברר בהשנתים ימים, נזדכך שאף שר המשקים על כרחו הוכרח להזכירו, אף שהיה רוצה להבזותו וכו'. ומ"מ כל כך הגביר יוסף הצדיק עבודתו, עד שהוכרח להזכירו. וכדמסיק בזוה"ק שם, מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה.. והוא כענין דאיתא בש"ס (חולין קלג.) אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא וכו' כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי וכו' כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא וכו'. ואל יעלה על הדעת שאביי מספר בגנות מעשיו הקודמים, רק שגילה בזה דבר עמוק, שכאשר רק שמע להא דתניא וכו' תיכף היה נמשך לצאת מדרכו שהיה מורגל בו ולא עכבו שום נדנוד נגיעה מלפרוש. והענין שהצנועים היו מושכין את ידיהן, כי במקום שאדם נהנה ומכניס בגופו כגון באכילה ושתיה שם צריך האדם לבירורים ביותר שאינו מכוין להנאתו. וזהו שאביי מספר והולך סדר הבירור איך בירר את עצמו כל פעם עוד יותר, ואחר שנתברר אזי נתברר שכל מה שעשה מראש ועד סוף היה כונתו רק משום חבובי מצוה, ובבירור האחרון הגביה כל הסדר, שאף מה שבראשונה היה חוטף כוון לשמים וכדאיתא במי השלוח (ח"א בלקוטי ש"ס חולין (קלג.) ד"ה אמר)^סחוכמו כן ביאר על לשון הגמרא בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת מקץ ד"ה כי כל בסופו: שאחר שנתברר {אביי} בזה, שאחר שמעו סילק את ידיו, ממילא גם מעשיו הראשונים נתבררו, שמה שחטף הוא באמת רק ממה שחיבב את המצוות. שהרי מה שיש להתברר בזה שיש בו נגיעה לצד עצמו, הרי נתברר במה שסילק ונמנע מלקבל אחר שמעו. וכן הם כל בירורי ישראל, שאחר שנתברר, אז יתעלה גם מה שעשו מתוך ההסתר יתברר גם כן שהוא מעומק הרצון הטוב. עיין סוד ישרים ערב יום הכפורים אות לב. ועיין הרחבת הדבר לעיל פרשת לך אות נב ד"ה והוא.. אמנם כל זה הוא רק בישראל, שבהם זרע השי"ת קדושה, ובמקום שזורעין צומח עוד יותר מכפי הזרע, לזה אין בהם שום דבר שידחה עולמית, שאני בעכו"ם כשנדחים הוא דיחוי עולמית, כי במקום שאין זורעין אינו צומח:

ל״בויהי מקץ שנתים ימים וגו'. איתא בזוה"ק (מקץ קצג:) מאי מקץ רבי שמעון אמר אתר דלית ביה זכירה ודא הוא קץ דשמאלא מ"ט בגין דכתיב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך, אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוה כלא, וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה, מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וכו'. מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה וכו'. הענין בזה, שנראה לו ליוסף הצדיק שישועתו מוכרחת להיות בהנהגת העוה"ז, ששר המשקים יזכירו לטוב לפני פרעה ואז יצא ממאסרו. אכן טעה בזה, והוא כי ברית המעור מכוון נגד ברית הלשון (ספר יצירה פרק א מ"ג) ואדם צריך להיות ברור ונקי בשניהם. והנה בברית המעור היה נקי מאד, ואף שאמרו בש"ס (סוטה לו:) שנכנס לעשות מלאכתו ממש, הכוונה בזה, שבאמת היה לאשת פוטיפר איזה שייכות ליוסף הצדיק כי נשא בתה, וכל נולד נכלל במוליד, כי דבר שאין לו שום שייכות בישראל אזי לא ימצא שום חשק בלב איש ישראלי להתאוות לזה הדבר, אכן כאשר יחשק ישראל לאיזה דבר, משמע מזה שיש לזה חלק ושייכות בישראל, לכן אין לדחות שום חשק לגמרי, אך לבררו ולהכניסו בקדושה^סטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת כי תצא ד"ה וחשקת: כי באמת כל מה שיעלה חן בעיני ישראל בטח נמצא בו דבר טוב, אך צריך לברר בבירורין אם עלה חן איזה גוון בעינו ולא חן אמיתי. ועיין עוד שם פ' וישב ד"ה לכו.:

ל״גאמנם יוסף הצדיק, מפני שהיה מבורר מאוד בברית המעור, לזה אף שנכנס לעשות מלאכתו, שהיה לו חשק לזה מפני שהיה לה שייכות לחלקו, אכן מיאן וסירב מפני שהיה קדם זמנא, כמו פרי הנאה ביותר אך שלא נגמרה עדיין אזי אין בה שום טעם ולא תצלח לאכלה^עעיין לעיל פרשת וישב אות י ד"ה ועל זה.. וזה הבירור עצמו היה צריך להתברר בברית הלשון, שנדמה לו שהחלום הוא חלמא דזכירה, שישועתו תהיה ע"י שיזכיר אותו שר המשקים לפני פרעה, ובזה טעה, דהא ביה בקב"ה הוא כלא, היינו שהיה לו לידע שאם יחפוץ השי"ת שישועתו תהיה ע"י אמצעי אזי יהיה שמלאך רע בעל כרחו יענה אמן, ובאמת כן היה. אמנם הוא מצדו בטח בשר המשקים, ואתר דנשיו קם קמיה, שעי"ז היה צריך לסבול להיות במאסר עוד שתי שנים, עד דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה. היינו שאחיו דנו אותו למכרו לעבד, כמו שהגנב נמכר בגנבתו, ומה טעם הוא שרק הגנב נמכר ולא העובר עבירה אחרת. כי ענין גנב הוא, שאינו יכול לעמוד לנכח השי"ת ולעבוד עבודה זו תפלה להתפלל מלפניו על צרכיו, מתבייש לומר ברוך אתה ה', מפני שבוש הוא לעמוד לנכח השי"ת שעריק מקמי מאריה, ומהיכן יתפרנס, לזה מרחמין עליו ומוכרין אותו לעבד, שאדוניו יקבל פרנסתו וגם פרנסת העבד מהשי"ת, וביובל יצא לחירות, היינו אחר שיברר את עצמו כ"כ עד עלמא דבינה^עאנתבאר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת משפטים ד"ה ושורש כל חטאי ישראל וזה לשונו בתוך הדברים: כי ענין שורש חטא הגנב, שאינו יכול ליקח השפעה בדרך ישר משורשה, כי אחרי שנכנס בהסתר ואינו רואה אור הבהיר, איך הש"י משפיע לכל נפש בפרט, וממנו נסתרה דרכו דרך הארתו. ולכן יתגנב לקחת שפע השפעתו כנוטל שלא מדעת דרך אמצעי. ולכן מדה במדה אם אין לו לשלם ונמכר בגניבתו, כי אחרי שאין בו תוקף לעמוד לנגד הש"י פנים בפנים כאב נגד בנו, לבקש ממנו על מחייתו וחיי נפשו ושפעת אורו, ולכן נמכר על פי בית דין. וזה הוא שורש אורו, שיקבל דרך בעליו הלוקחו ועל ידו יושפע שפעת אורו, עד שיתברר ויתלבן, עד עת בא דברו אמרת ה' תצרפהו, ויצא לחירות בשש וביובל וכו'. עיי"ש כל הענין, ועיין לקמן פרשת ויגש אות ד ד"ה ויסוד, אות יח., היינו שבעומק ענין העבודה הוא דבר קטן לעומת האור שיברר השי"ת שישראל עלו במחשבה תחלה, ואחר שיבא אדם לזה הבירור יברר את עצמו שהוא דבוק תמיד בהשי"ת^עבאיתא בזוהר הקדוש רעיא מהימנא בהר (קח:) בביאור עניין יובל: דאיהי בינה שנת היובל, איהי אהיה אשר אהיה, תרין זמנין אהי"ה חושבן מ"ב ותמניא אתוון בהון חמשין וכו'. וביה פקודא לחזור לאחוזתו ביובל, בשנת היובל הזאת תשובו וגו'. כל חד יחזור ביה לדרגא דיליה, דנשמתיה אחיזה מתמן וכו' עכ"ל. ומבואר הדבר היטב במי השלוח ח"א פרשת בהר ד"ה וספרת., ואף בשעת השינה, ומה שלא יכול לעמד נכח השי"ת לומר אתה, הוא מפני שהוא נכלל כולו בהשי"ת, ואז יצא לחפשי^עגמבואר במי השלוח ח"ב פרשת משפטים ד"ה שש שנים: ענין שמיטה, שאף שעבד הנמכר בגניבתו הוא מחמת שלא יוכל לקבל מהש"י פנים בפנים בלתי דרך אמצעי, מ"מ הש"י מביט לנפש מישראל בכל מקום שהוא, ובעת שימצא בו עבודה וציפוי להש"י, שזה נקרא שנת השמיטה, שרומז על עבודה, אז אין שום רשות יכול לשלוט עליו. ושנת היובל שאז שולט רצון הפשוט ואז יתעורר בלב כל נפש מישראל רצון הפשוט, לכן אין שום שיעבוד על שום נפש מישראל. עיין היטב בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות יא ד"ה ומשפט הראשון אריכות בעניין. בית יעקב הכולל פרשת משפטים ד"ה ואלה [א] בסופו.. וכן הוא ענין יוסף הצדיק שהיה מברר את עצמו עד דתב דרגא לדרגא דזכירה, היינו שאף בקטנות הדעת בשעה שהשכחה מצויה גם אז היה דבוק בהשי"ת, ומה שאמר לשר המשקים שיזכרהו, גם אז לא היה לו שום סמיכה ובטחון על שר המשקים רק על השי"ת לבד, אזי באה לו הישועה ויצא לחירות:

ל״דוזהו הענין שאמרו בש"ס (שבת כא:) שמצות נר חנוכה הוא להניחה למטה מעשרה, היינו להמשיך אור אף לדרגין תתאין. וזהו ג"כ דאיתא (שם) מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו' שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים וכו'. והענין הוא שמספר שמונה מרמז על השבעה בכלל^עדכדאיתא בזוהר הקדוש תצוה (קפז.): ולית שמיני אלא מגו שבעה.. כי באמת בעוה"ז אין רק שבעה, והשמיני הוא המכוון מיום ראשון עד יום השביעי שכלולים כל השבעה בהשמיני^עהעיין בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ד]: כי היקף שבעה הציב השי"ת מחמת שהשי"ת חפץ להטיב לבריותיו. ואיתא במדרש (רבה קהלת ד') רעותא דבר נש דמתקרי דלעי ונגיס, על כן הציב השי"ת את זה ההיקף שבעה, שמורה שע"י ברוריו של אדם משיג אור השי"ת. אבל מחמת שרואה שהגיע לאורו של השי"ת ע"י ברוריו, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומכיר שע"י טרחותיו הגיע לאור הזה, ממילא יכול האדם לקבל לו כח מה. ע"כ הציב השי"ת היקף שמונה, וכדאיתא בש"ס (ערכין י"ג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה נימין, שזה רומז היקף שמיני. וזה ההיקף מורה, אשר לאור הזה אי אפשר להגיע בשום אופן על ידי ברוריו, כי האור הזה מנחיל השי"ת רק מאוצר מתנת חנם. וממילא מזה האור אין ביד האדם לקבל לו שום כח, מאחר שמכיר ששם אינו מגיע ע"י עבודתו. ולמי באמת מנחיל השי"ת האור הזה, מי שהולך בעבודה בהיקף שבעה עד מקום שידו מגעת, ולזה האדם מנחיל השי"ת מאוצר הזה של מתנת חנם. ועיין עוד שם ד"ה ביום [א]. סוד ישרים שמיני עצרת אות ד, ח, יח.. וכמו בשבעה מלכין קדמאין דכתיב בכולהו וימת וימת, והם מרמזין על העלמין דאתחרבו, ומלך השמיני נקרא הדר ולא כתיב ביה וימת (זוהר נשא קלה.), זה מרמז על תשובה שנבראת קודם שנברא העולם, וזהו הנקודה מכל השבעה שנשאר מהם זו הרשימה ולא נתבטלו ונחרבו לגמרי, כי לא לחנם ברא אותם השי"ת, אכן ע"י העלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון^עועניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר באריכות בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. ועניין צעקת העולמות שמהם נבנה עולם התיקון עיין לעיל פרשת נח אות ב ד"ה וגמר הבנין, פ' וירא אות ח עיי"ש., והוא נקרא שמיני ובאמת הוא ראשון, כי הוא הנקודה והמכוון מבריאת העולם. והנה כשנכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים, נדמה אז שח"ו נסתלקה מלכות שמים לגמרי, עד שנצחום ובדקו ומצאו פך שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג, שבו הוא עיקר בחינת את"ה כדכתיב (תהילים ק״י:ד׳) אתה כהן לעולם, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) שמלך נקרא הוא, היינו שבבחינת הוא הכל מודים ששם רק השי"ת פועל כל, אך בחינת אתה שהוא עבודת הכה"ג, שיוכל האדם לעבוד עבודת השי"ת, עד שיוכל לעמוד לנכח השי"ת לומר ברוך אתה ה', שזהו נקרא מלכות שמים. ואז היתה זאת בהסתר מאד, שנראה להם שח"ו נסתלקה זאת לגמרי, ואח"ז שמצאו ראו שהשי"ת שמר זו הנקודה לעולם, היינו שאף בהסתר היותר גדול נמצא בכל נפש ישראל מלכות שמים. וזהו בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, שיום ראשון נקרא תמניא שהוא כלול כל השבעה הבאים:

ל״הויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג.) ובמדרש רבה (מקץ פט) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. זשה"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. מי ברא אלה, היינו כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א:) מי ברא לאלה, שהם שני שמות קדושים. והוא, כי אלה מורה על התפשטות הפרטים, כי השי"ת ברא בעולם דבר והפוכו כולו מקשה שנראים כסותרין זה את זה, וכ"ז הוא להפליא את הברואים שיתמהו מי ברא את כל אלה, האיך יתאחדו ויתחברו הפרטים, משמע שנמצא בעולם ה' אחד ששם מתחברים ומתאחדים כל הפרטים בשורש. וכדאיתא גם במדרש הנעלם (תולדות קלו:) כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשיתוף. היינו שבכל דבר נמצא בחינת דכר ונוקבא, שהם תרין הפכיים שמים וארץ^עזלעיל פרשת נח אות כ, מח.. שמים בהירים ביותר, עד שאף כגרעין חרדל לא יוכלו לקבל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.). וארץ מורה על גודל הסתר, וכן הם חמה ולבנה, זכר ונקבה, גוף ונפש, שהם ממש תרין הפכיים, ומ"מ אהבה ואחוה וריעות ביניהם. מי עשה כן, משמע שנמצא עליון על כל אלה דלית תמן פרודא רק אחדותא שלימותא, וכדכתיב (ברכה לג) ובגאותו שחקים, שמגדלות השי"ת ורוממותו רוכב על שחקים, שמתאחדים ומתחברים כל הדברים הנשחקים והנפרדים שנראה כסותרין זה את זה^עחכדאיתא בזוהר הקדוש רעיא מהימנא פנחס (רלו.): שחקים, דבהון ריחים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא, ואינון אקרון שחקים, ע"ש (שמות ל׳:ל״ו) ושחקת ממנה הדק, ואינון נצח והוד וכו'. נצח והוד תרין פלגי גופא אינון {והיינו הפכים} כגוונא דתרין תאומים, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא {שעושים פעולה אחת כגוונא דריחים ורכב}. ועיין עוד בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה רוכב שמים: שחקים מרמזים על כל מיני הופכיים שנמצאים בעולם, והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רל"ו.) שחקים דבהון רחיים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבוא ע"ש ותבין, והיינו כי אצל השי"ת לא נמצא שום הפכים כי אצלו נתאחדו כל מיני הפכים.. לכלם בשם יקרא, היינו לכל פרט יש לו שם מיוחד, שהשמות מחלקים ומפרידין אחד מחבירו. מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. אונים הוא מלה מורכבת משני תיבות אין נים, וזה מרמז שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומפני שיש להשי"ת זה הכח, הוא מאמץ את כח האדם שלא ישתכח ממנו השגחת השי"ת לגמרי, כי לולא זאת שהשי"ת לא ינום ולא יישן היה החשך וההסתרה מתפשטת כ"כ, עד שיסתר מנגד עיניו לגמרי מי ברא אלה. אכן השי"ת שלא ינום ולא יישן, הוא שומר את ישראל, ומאמץ כח הברואים שלא יעדר מהם איש ושלא ידח מהם שום נדח:

ל״ווזהו קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. והוא, שכאשר נאבד יוסף הצדיק מאביו ואחיו היה חשך אפלה בכל העולם, עד שנסתלקה רוח הקדש מיעקב אבינו ע"ה וירדו כל השבטים ממדרגתן, ואף שהיה לכל אחד אור בפני עצמו, אכן בלא האור מיוסף הצדיק לא נראה אורם, כי הוא המפתח מכל השבטי ישרון, שמדתו הוא רזא דברית חותם הגוף, לצמצם את עצמו בכל הצמצומים ולעבוד עבודה^עטכמו שביאר לעיל פרשת וישב אות יב: כי השנים עשר שבטים הם שנים עשר גבולי אלכסון, כנגד שנים עשר מזלות וכנגד שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה כדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ד פסוק וכל בקר זבח השלמים). ויוסף הוא היסוד והשורש מכל השבטים, שהוא ברזא דברית ומפתח החיצון מכל השבטים. ואף שיהודה הוא גדול מיוסף, שהוא מפתח הפנימי ברזא דלבא, ויש בו כל היקרות, כמו שסגולת מלכים ואבנים יקרות מונחים באוצרות הפנימיים, אמנם אם לא יהיה לאדם מפתח החיצון אזי לא יוכל לכנוס ולהגיע לאוצרות הפנימיים., ועי"ז יזכה האדם לתחיית המתים. כי עיקר התחיה הוא שהמתים שיחיו לעתיד יכירו את עצמם איך שכבר היו לעולמים, כדוגמת האדם שיקיץ משנתו, שמכיר את עצמו מקודם וזוכר מה שעבר עליו קודם השינה. ולא תהיה התחיה ברזא דגלגולא, כי זה נמצא גם בימינו נפשות שהם בגלגולא, אבל אין מכירין את עצמם ואין זוכרים מה שעבר עליהם קודם זה, ואף שנמצא בני עליה שמבררים את עצמם ויודעים מי המה, אכן מעטים הם בעולם. ועיקר הסבלנות שישראל סובלים בעולם הזה, הוא לברר מה שהיה מקודם בבריאה הראשונה, ובזה הוא עיקר העבודה לחתום את עצמו במצות ומעשים טובים, בכדי שיכיר את עצמו לעתיד בעת התחיה^פמבואר בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ויאמר: כי לעת התחיה יראה השי"ת לכל אחד ואחד שלא היה שום העדר והפסק אור אצלו, כי איתא בש"ס (סנהדרין צ"א:) שבעת התחיה יעמדו במומן ומתרפאין שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שלעתיד יכיר עצמו כל אחד ואחד, היינו שיכיר שמזה הסבלנות שסבל בעוה"ז בעבור כבודו ית', מזה השיג התחיה, וזה מורה יעמדו במומן ויתרפאו. נמצא שכל אחד יכיר שלא היה שום העדר אור אצלו מאחר שיראה ההתקשרות שיש לו מחיי עוה"ז לחיי העוה"ב. ועיין עוד שם פ' האזינו ד"ה כי אשא, לעיל פ' וירא אות כא ד"ה וזה הוא, סוד ישרים פרשת פרה אות ט.. וע"ז מרמז השם אקי"ק שהוא ברזא דתחיית המתים, וכדאיתא בכתבי האר"י הק' (פרי עץ חיים שער הושענא רבה) שהשם אקי"ק במילוי יודי"ן ואלפי"ן וההי"ן עולה במספר חות"ם^פאזה לשון האריז"ל מבואר שם בשער הלולב פרק ד' (ענין ליל הושענא רבה): והנה נודע כי הבינה נקרא אהי"ה וכו' והנה נמשך הארה מן ג' אלו אהי"ה, ונמשכין ביסוד שלה, ונעשה מהם היסוד וכו' ולכן בהיותו בה בחי' היסוד, העולם נידון ונחתם לחיים או למות. אמנם בחינת היסוד זה נמשך מן ג' אהי"ה הנ"ל הוא הנקרא חותם, כי הלא ג' אהי"ה דיודין (אלף הי יוד הי – קס"א) דההין (אלף הה יוד הה – קנ"א) דאלפין (אלף הא יוד הא – קמ"ג) הם גימטריא חותם וכו'. ונראה שרמז בדבריו על גמר החיתום שהוא בזאת חנוכה כדאיתא בספה"ק.. והענין בזה הוא, שפירוש השם אקי"ק מורה שעוד אהיה פה, וזה רומז לתחיית המתים. למשל כמו שמלך נותן חותם שלו לאוהבו, שיהיה בידו לסימן ויכיר שכבר היה כאן המלך פעם אחת ועתיד הוא להיות אצלו עוד הפעם. ומהיכן יזכה אדם שיכיר את עצמו בעמדו לתחיה, ע"י שהאדם יצמצם את עצמו בחותמא וסיומא דגופא בל להתפשט בעוה"ז, ועיקר החתימה הוא בפריעה בעור השני שנשאר אחר שהסירו עור הערלה והשליכוה לגמרי^פבכדאיתא בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת לך בטעמי המצוות בסופו וזל"ק: וכשיעשה הפריעה יכוון בהגלות העטרה, הוא דמות יו"ד, חותם גוף קטן דאות שד"י., אבל עור השני אין צורך להסירו ולהשליכו, כי יש בו קדושה, רק צריך לפרעו ולשנות את מקומו, וזה מרמז באדם לקדש עצמו במותר לו, והוא מלשון הכתוב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו^פגכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא: פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לעיל פ' וירא אות ח, פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וזהו עיקר העבודה והשתדלות האדם, שיברר את עצמו בל להתעקש אף בדבר המותר, שיתבייש האדם מהשי"ת העומד לנגדו תמיד. כי מה שהזהירה התורה הקדושה שלא לעבוד עבודה זרה, מדבר בכל עבודה שהיא זרה לך, והעיקר הוא מי שאין מעצור לרוחו ומתעקש בדבר שחפץ בו עד שאינו יכול להפרד ממנו דאביק בו כ"כ, זהו נקרא כעס שהוא בכלל ע"ז, כדאיתא בש"ס (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם הוי אומר יצר הרע, ששורש יצה"ר הוא כעס, שאין השכינה חשובה כנגדו. וכן כל דבר שאביק בו כ"כ עד שאין מעצור לרוחו להפרד ממנו נקרא ע"ז^פדכמבואר בתפארת יוסף חג הפסח ד"ה ויקרא משה [א]: וענין עבודה זרה אצל האדם נקרא, מה שנוטל על עצמו מעט כח, ואינו מכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת ואיך שלד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאלו עובד ע"ז, והוא מחמת מי שכועס נדמה לו שהוא הבעל הבית מזה העולם, וכמו שהמשיל בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מי שהוא בבית חבירו ואינו מנהיג לו כסדר מסודר כמו שהוא רוצה בודאי לא יכעוס. וממילא כשיכיר שהשי"ת הוא בעל הבית מכל הדברים שבעולם, בודאי לא יכעוס על שום דבר. ורק עיקר הכעס נצמח מזה שאינו מכיר איך שהבעל הבית מזה העולם הוא השי"ת, ונדמה לו שהוא שלו, וממילא הוא כאלו עובד ע"ז. ועיין עוד שם פ' וילך ד"ה וילך [א], ושם ד"ה שובה [ב], מס' פסחים (נ.) ד"ה והיה, מס' מגילה ד"ה א"ר, לעיל פ' נח אות יט.. נמצא שעיקר השתדלות ועבודת האדם הוא ברזא דפריעה, לקדש עצמו בדברים המותרים, שלא להתעקש בהם, רק לצמצם ולחתום את עצמו בהם, ובזה יזכה שבימי התחיה שיקיצו שוכני עפר, יכיר את עצמו איך שכבר היה לעולמים ומה עדו עליה, כמו המתעורר משנתו, שמכיר עצמו כי נשאר בו אף בשינה קוסטא דחיותא שלא כלה ממנו כח החיים:

ל״זוזה החותם הוא ברזא דיוסף הצדיק, שעיקר הצמצום היה בו, והוא המפתח מכל השבטים, כי יעקב אבינו ע"ה קיים מצות פריעה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסג) ויעקב איש תם וכו' דהא פריעה הוה ביה, שבאאע"ה היתה מצות מילה בלבד, שהיה בו כ"כ עבודה והשתדלות וסבלנות במצות מילה כמו שיש לנו היום במילה ופריעה. ומיעקב אבינו ע"ה התחיל מצות פריעה, והוליד כל שבטי ישראל מטה שלמה בלי שום פסולת, רק מלא קדושה שמקדשין את עצמם במותר להם. והמפתח מכולם הוא יוסף הצדיק שהוא החותם. וזהו דכתיב (מקץ מב) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ודרשו ע"ז במדרש רבה (מקץ צא) הוא שהניחן בחתימת זקן ויכר יוסף את אחיו. והם לא הכירוהו שלא הניחוהו בחתימת זקן. והענין הוא, כידוע ליודעי חן שבהדיקנא קדישא הוא עיקר הקדושה, וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק לא הכירו את היקרות והקדושה שנמצא ביוסף הצדיק, ולאו דוקא הקדושה מיוסף הצדיק אף קדושת עצמם ג"כ לא הכירו, ואף שהיו בהם אורות גדולים, כי החותם נסתר ונעלם מהם. וזהו ג"כ רמז הנר חנוכה, שאמרו בש"ס (שבת כא:) שמצאו פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול, כי נר חנוכה רומז ג"כ לתחיית המתים. וכאשר רק מצאו את החותם אזי היה להם ישועת ה', כי זה הוא כל חלק האדם בעוה"ז להכין כלי לקבל האור משפעת השי"ת, והשי"ת ברוב רחמיו יתפשט את אורו עד אין סוף. וזהו דכתיב בשונמית (מלכים ב ד׳:ג׳) כלים רקים אל תמעיטי, היינו שהאדם מצדו צריך להכין כלים, והיינו השתדלות ועבודה, ובהאסוך שמן שהיה לה שלח ה' את ברכתו כיד ה', כי השמן יוכל להרבות באור^פהזה לשון הזוהר הקדוש (יתרו פז:): ר' שמעון פתח (מלכים ב ד׳:ב׳) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית, אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא וכו'. כיון דאמרה אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, אמר ודאי הא ברכתא שלימתא בהאי דכתיב (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב, דשמא קדישא משמן נפקא לאתברכא לאדלקא בוצינין קדישין. ועיין בבית יעקב שמות פרשת תשא אות כה: שמן מורה על נדיבות וטובת עין שנמשך אל האדם. ששמן הוא אור, ואור יש בו נדיבות, שאין בכל דבר גשם בעולם שיתן מעצמותו לחבירו וממנו לא יחסר כלום, כמו האור שרוצה להמסר להאדם ביותר. וכמו שמנר אחד מדליקין הרבה נרות ואין אורו חסר כלום, וכדאיתא בגמרא נר לאחד נר למאה. וכמו שכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) שמן תורק שמך, שיש בו נדיבות להתפשט ולהשפיע לחבירו. ומזה נתוסף בו ברכה וריבוי וכו'. עיי"ש עיין לעיל פרשת ויצא אות נו. אבל לא בכלים, לכן יכין האדם כלים והשי"ת ישפיע כגודל חסדיו:

ל״חויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזה"ק (מקץ קצג.) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות וכו' אבן אפל וצלמות דא אבן נגף דבה כשלין חייבין וקיימא בהאי דאקרי ארץ עיפתה כמו אפל וכו'. עיפתה היינו מכופל כדכתיב (משלי כג) התעיף עיניך. שמי שנשתרש וכפול בחטא עליו אומר הכתוב קץ שם לחשך וגו' ארץ עיפתה כמו אפל. והעינן בזה, דהנה נמצא מצות עשה ומצות לא תעשה ודבר הרשות. מצות עשה לא נמסרו לרשות האדם ובחירתו, ומוכרח לעשותם כמו שצוה השי"ת. ובמקום שצוה השי"ת לשבות ולא לעשות, גם זה אין ביד האדם ומוכרח להזהר בזה. אכן דבר הרשות הוא ביד האדם ובחירתו, שיוכל לברר אותם ולהעלותן לרום המעלה, ויוכל לקלקל בהם ג"כ ולעשות ההיפך^פוכמבואר בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים: אמר אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כי כן הציב השי"ת שיראה האדם לחבר כל הבריאה להשי"ת. היינו שיקבל כל הנאת עוה"ז ויברר את עצמו בכח עבודתו, שבזה הכח יוכל לעבוד את השי"ת, ובזה יברר את כל הבריאה, כי כן הציב השי"ת דבר מצוה ודבר הרשות. בדבר מצוה, שם רואה האדם מפורש רצון השי"ת, אבל בדבר הרשות היינו אכילה ושתיה שם נסתר מהאדם ואינו רואה מפורש רצון השי"ת. ובאמת מצד השי"ת גם שם הוא מלא אור ולית אתר פנוי מניה, אלא שמצד האדם נסתר שם רצונו ית'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור. ועיין עוד שם מס' תענית (יא.) ד"ה אמר, לעיל פ' וירא אות לז.. וזאת נקרא במקובלים (עץ חיים שער מ"ט – שער קליפת נוגה פרק ג' ואילך) קליפת נוגה, שהוא מעורב טוב ורע, והוא אילנא דספיקא שתלוי בבחירת האדם, אם יצמצם את עצמו בהם אזי ירד לארץ עיפתה כמו אפל^פזעיין בעץ החיים שער נ – קיצור אבי"ע – פרק ב שם מבאר רבנו האריז"ל זה העניין ונביא כאן מקצת מדבריו: דע כי גוף האדם החמרי נחלק לד' חלקים וכו'. כי הם ד' חלקי נפש הבהמית. ובאותה הנפש הבהמית מתלבש קליפת נוגה, בסוד היצר הטוב והיצר הרע. ובזה המלבוש דנוגה, מתלבש נפש דעשיה, אחר שאינה נהנית וניזונת מחיצונות הנקרא נפש הבהמית, אלא על ידי התלבשות היצה"ר, הגובר בה ומלכלך אותה ומקריב לה העכירות והשמרים הרע של הנפש הבהמית. כי גם היא כלולה מטוב ורע, ובהכרח תהיה הנפש בחלאים ותחטא, כי מזונה הם מאכלים רעים. אך כשהיצר הטוב גובר על הד' יסודות, שהם נפש הבהמית עצמה, אז אינו מברר רק זכות הדם, והמובחר שבאותו נפש הבהמית ומקרב לנפש דעשיה אשר היא בכבד, ואז היא בריאה ואינה חוטאת. עיי"ש כל העניין ותבין.. ולזה פתח בזוה"ק בזו הפתיחה, כי כאשר נמכר יוסף הצדיק שהוא רזא דברית, ומדתו הוא לצמצם את עצמו ושלא להתפשט בשום דבר, והוא מרמז על עיקר כח הבחירה, אזי נראה רק חשך ולא אור:

ל״טובזו הפרשה גילו לנו היקרות מיעקב אבינו ע"ה, שיוסף הצדיק הוא בן זקוניו דומה לו, ועל ידו נתגלה הכח מיעקב אבינו ותעלומות לבו. כי באלו השנתים ימים היה סובל יוסף הצדיק יותר מכל העשר שנים. וכענין דאיתא במי השלוח ח"א בזו הפרשה (ד"ה ויהי [ג]) שבהעשר שנים בירר מה שחטא נגד עשרה אחיו, כי פיו של אדם ברשותו, לזה בירר את עצמו במה שחטא בדברים נגדם. ובהעשר שנים לא היה לו סבלנות כ"כ כי הצדיק עליו דין שמים, מאחר שהביא דבתם רעה לאביו והיה בידו וברשותו שלא לדבר אלו הדברים, לזה בירר את עצמו בהעשר שנים שהיה בבית הסהר נגד עשרה אחיו. אכן שנתיים ימים שישב עוד בבית הסהר היה קשה עליו מאד וסבל מהם ביותר, עד שכמעט התחיל להתיאש עצמו מישועה ומתקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב. ובפרט אחר החלומות משר האופים ושר המשקים שנראה לו שהם חלומות דזכירה, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) שלזה בקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, ולא עלתה לו וישב במאסר עוד שנתים ועוד לא נושע^פחכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות יא, יב.. ואחר שכלו השנתים ובאה הקץ משנתים, שמאז והלאה מתחיל שנה השלישית, אזי כמעט אפס מאתו התקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב, כי שלש שנים הוה חזקה כדאיתא בש"ס (ב"ב כח.). והטעם הוא, כי בשלש שנים נעשה השתנות מרשות לרשות ונשכח לגמרי מה שהיה קודם זה, לכן אמרו ששלש שנים הוה חזקה^פטמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה וירא [א].. ולזה נדמה ליוסף הצדיק שח"ו כמעט אפס עצור ועזוב, ואזי נתקרבה ישועתו, שכן דרכי השי"ת מרחוק. אכן כאשר יכיר האדם מפורש שאין לו בידו להושיע את עצמו עד שכמעט מתיאש מתקוה, עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו (תהילים י״ב:ו׳). וע"ז מרמזים שמות האומות שנמכר להם יוסף כמה פעמים, שבעת שהיה ישועתו קרובה בתפיסתו, אזי נמכר לישמעאלים שאינם רחוקים כ"כ כשאר האומות. ובעת שהתייאש כמעט מישועה, אזי נקראה האומה שנמכר להם בשם מדינים שהם רחוקים מקדושה מאד^צכמבואר לעיל פרשת וישב אות לב: איתא בזוהר הקדוש (בהעלותך קנה:) שאלו השתי קליפות נקראים טמא ודרך רחוקה. קליפת ישמעאל שהוא תאוה לבד נקרא רק טמא, שיש בו תאות רעות מלא תנאף אבל עוד נמצא בו איזה תשוקה להשם יתברך. ודרך רחוקה הוא קליפת מדין שהוא כעס, וזה מרוחק מאד מהשי"ת שעומד מרחוק. ולזה בשעה שקנו את יוסף נקראו בשם ישמעאלים שלא היו מושרשים עוד כ"כ בחטא והיה בהם רק תאות מלא תנאף, ואף שהם הזריחו את התאות והפיחום כ"כ עד שעלה אף במחשבתו של יוסף הצדיק, אבל לא היה עוד בהסתר פנים לגמרי, כי היה לו עוד כח צעקה לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה'. ואחר שרחקוהו יותר מארץ הקדושה לגלות מצרים מקום ההסתר אזי נקראים בשם מדינים, שכתרוהו כ"כ ליוסף הצדיק בהסתר וחשך עד שלא היה לו אף כח צעקה להשי"ת. ואח"ז נקראים עוד הפעם בשם ישמעאלים, והוא משעה שהתחיל הקב"ה להכין ישועתו ולבראות אורו של מלך המשיח, אזי התחיל רוח ה' לפעמו והשתוקק לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה' חלצה נפשי.:

מ׳אמנם אחר כל זה לא התיאש יעקב אבינו ע"ה בעומק לבו מתקוה, שהרי לא אמר מת יוסף, וכל דבריו לא היו רק משפה לחוץ, אבל עומק לבו לא האמין לדבריהם שח"ו אין יוסף בעולם, רק שהתיאש שלא יראהו לעיניו, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה ליוסף (ויחי מח) ראה פניך לא פללתי, אבל לא התיאש מתקוה, ועליו אומר הכתוב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. ועליו אמרו (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. ועיקר התגלות עומק לבו של יעקב אבינו ע"ה יצא לאור ע"י יוסף הצדיק, שאז נתבסם עולם התיקון, כי הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שנבנה זה העולם אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי כדאיתא במדרש (רבה פרשת בראשית). ואף שגם בזה העולם נמצא כמה וכמה שהם מחריבי קרתא, כגון דור המבול ודור הפלגה, אכן החילוק הוא, שבאמת היו בעלמין דאתחרבו נפשות יקרים ומהם נבנה עולם התיקון כנודע, אכן שהיו בגודל התפשטות מאד בלי שום צמצום, לכן אתחרבו לגמרי עד שלא הכירו עוד מי הם ולא נשאר מהם שארית בארץ. אבל בזה העולם התיקון, אף שנמצאים מחריבי קרתא, אך אינם מתפשטים כ"כ עד שיחרב העולם לגמרי, שהרי בדור המבול נשאר נח ובניו, ואף שסתים מעינא הוה, והוי כמו שלא נשאר שארית, אמנם נשאר רשימו שממנו נבנה העולם, והכירו את עצמם מי הם^צאכמו שביאר לעיל פרשת נח אות יט: ענין ההסתרה של נח בתיבה. אמנם תירצו בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעימיה אשתזיבו סתום מעינא הוי ובגין כך כד שצי עלמא לא אידכר דסתים מעינא הוה. ושורש הענין בזו ההסתרה הוא, שכל אותה שנה ביטל נח את עצמו מכל הוייתו וכח החיים שלו, עד שלא נחשב חי, רק כעובר בבטן אמו שאין לו חיים בפני עצמו רק כל חיותו נכלל באמו, ועיקר חפצו ותאותו של העובר נמשך מרצון השי"ת בלבד. עד"ז היה נח מבטל עצמו כל אותו זמן שהיה סגור בתיבה, שמסר כל חיותו ורצונו וכח הפעולה שלו להשי"ת, שהוא ינהיגו כעובר בבטן אמו שאין לו כלל חיים ורצון בפני עצמו וכו'. ולכן אף שנח לא היה מבורר עדיין במעמקי לבו בשלימות, רק כיון שחשב עצמו כאלו אינו בחיים, נסתר מפני כל המקטרגים. וע"ז אמרו בזוה"ק נח ודעמיה סתום מעינא הוי כדאיתא בתנחומא (נח סימן א') שנח כל אותה שנה לא ראה שינה בעיניו, כי שינה הוא שכחה, ונח לא ראה שינה, היינו שלא שכח אף רגע אחד בעצמו להיות נדמה לו שהוא בריה בפ"ע נפרד מהשי"ת, רק כל אותה עת המבול היה מכלל עצמו בשרשו ועומד לנוכח השי"ת פנים בפנים בדעה בהירה וצלולה. ועיין עוד שם אות יא.. ועיקר עולם התיקון נתבסם אחר שנולד יעקב אבינו בעולם, ויוסף הצדיק יצא ממנו, שמדתו הוא לצמצם את עצמו בל להתפשט בשום דבר. שמדור המבול לא נשאר רק רשימו, נח ובניו שהיו סתים מעינא וכולם נתבטלו, ואף אחר זה לא נתבסם עולם התיקון בשלימות, כי אף שנשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם שיתבטל כל הדור, אמנם אף אם רק נפש אחת תוכל להתבטל, א"כ לא נקרא זאת עולם התיקון עוד בשלימות. עד שבא יעקב אבינו ע"ה והוליד את יוסף הצדיק, מאז נתבסם עולם התיקון בשלימות, שאפילו נפש אחת מישראל לא תתבטל לעולם, אך נשאר בתמידות קוסטא דחיותא והבלא דגרמי מכל פרט נפש ישראל שיתעורר ממנה לעת התחיה. ויעקב אבינו הוא עיקר הצורת אדם בעולם, שהיתה מטתו שלמה בלי שום פסולת^צבנתבאר כל זה באריכות לעיל פרשה זו אות ח ד"ה והוא.. וזהו דאיתא בספרי המקובלים (עץ החיים שער התיקון – שער י) שבשם מ"ה אין בו שבירה. והענין הוא, דהנה בכל דבר יש רגליה יורדות מות. וכמו שנמצא שבת עלאה ושבת תתאה כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:), שבת עלאה, היינו שיוכל אדם לעשות כל הפעולות ולא יטרידו אותו שישכח את השי"ת שהוא עושה כל, אכן שאין לפי כבודו לפעול אותן הפעולות. שבת תתאה מורה, שישבות האדם מכל פעולה בכדי שלא יטרידו אותו וישכח את השי"ת, שרק ה' הוא העושה כל. נמצא ששבת תתאה הוא הרגלים משבת עלאה. וכן נמצא בכל הדברים היקרים והגבוהים רגליה יורדות מות ובכל השמות הקדושים, לבד מזה השם מ"ה שהוא ברזא דצורת אדם אין בו שבירה^צגמבואר זאת בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער י – שער התיקון – פרק א: והנה כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים ולתקן את המלכים האלו הנשברים והנפולים בעולם הבריאה וכו'. והוציא שם מ"ה {יוד הא ואו הא} החדש, ונתקנו המלכים. ושם בפרק ג מוסיף: והנה האור הזה דמ"ה החדש היוצא מן המצח כנ"ל, הוא סוד המלך השמיני הנזכר בפרשת וישלח, הנקרא הדר, אשר לא נזכר בו מיתה בתורה, כי לא מת כמו האחרים, אדרבה הוא מתקן ומקיים הז' מלכין קדמאין שמתו, הקודמים אליו כנ"ל וכו'. והעניין כי הם בחי' מ"ה וב"ן הנ"ל, והשתא נקרא אדם. לפי שאדם כולל זו"ן, ולכן תמצא כי שם מ"ה בגימטריא אד"ם.. ונראה בזה נפלאות השי"ת שהציב בעולם, וייצר את האדם גוש עפר מן האדמה ויפח בו נשמת חיים, ועומדים גוף אחד דבוקים וקשורים באהבה ואחוה, ובאמת הם שני הפכיים, מי מאחד אותם, משמע שנמצא ממוצע ביניהם שמצדו אין שום הפכיים ואין חילוק בין זה לזה. ובעוה"ז הציב השי"ת את יעקב אבינו ע"ה שהוא עמודא דאמצעיתא ברזא דתפארת ישראל, שיש בו בחירה להטות את הגוף ולזככו שיאיר כמו נשמת אלוה ממעל בלי שום חילוק ביניהם:

מ״אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו׳:ב׳). הענין בזה הוא, כמו שפתח בזוה"ק (מקץ קצג:) מאי מקץ רבי שמעון אמר אתר דלית בה זכירה ודא הוא קץ דשמאלא. מאי טעמא בגין דכתיב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך, אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו. ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא ועל דא אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וכו'. מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה. והוא, שיוסף הצדיק היה סובר מתחלה שחלמא דזכירה הוא שישועתו תבא לו ע"י אמצעי, לכן ביקש משר המשקים שהוא יזכרהו לפני פרעה ומזה יושע. ואיהו טעה בהאי, שהיה לו להבין שאם יחפוץ השי"ת שישועתו תהיה ע"י שר המשקים שיזכרהו לפני פרעה לטוב, א"כ אף אם שר המשקים מצדו לא ירצה להזכירו לפני פרעה, אבל בעל כרחו שלא בטובתו יוכרח לזכרהו לפני פרעה^צדמבואר לעיל פרשה זו אות יא, יב., כענין שמצינו בש"ס (שבת קיט:) שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכמו שמצינו בבריאת אדם, שקטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, אכן מאחר שהשי"ת רצה לבראות צורת אדם בעולם, הוכרחו כולם אח"כ ליתן מכחם ולהתכלל בצורת אדם, כי אדם הוא כלל כל הכחות (וכמש"נ בפ' בראשית אות לט). ובזה טעה יוסף הצדיק, כי אם לא היה מבקש ממנו שיזכרהו לפני פרעה אזי לא היה סובל כ"כ, ושר המשקים היה מוכרח שלא בטובתו להזכיר את יוסף לפני פרעה, וכמו שמצינו שכן היה סוף הדבר, ששר המשקים התכוון מצדו לספר בגנות יוסף הצדיק וכדאיתא במדרש (רבה מקץ פרשה פט), ומ"מ באה לו ישועה שלא בטובתו. ולכן הוצרך להיות במאסר עוד שנתים לברר זאת ולתקן. וזהו כונת הזוה"ק, מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה:

מ״בוענין הבירור הוא, דהנה מהנכון שכל אדם יבטח וישען רק בהשי"ת שהכל בידו ואין שום כח מבלעדי השי"ת, אך כל כח האדם הוא רק כח התפלה להתפלל להשי"ת שישלח לו ישועתו. אמנם גם זה אינו מבורר עוד, כי פן אין רצון השי"ת מצדו להושיע לו זאת, אכן ע"י הפצרתו ובקשתו פועל ישועה והוי כחוצפא כלפי שמיא, שאמרו בש"ס (סנהדרין קה.) דמהני. וגם איך יוכל אדם לשוב מחטאיו ולבקש סליחה על עונו, אולי אין רצון השי"ת למחול לו רק ע"י הפצרתו והוי חוצפא כלפי שמיא. לזה הוא העצה למסור אף כח התפלה להשי"ת, שאם בעומק לא יחפוץ השי"ת מצדו להושיע לו, אזי גם הוא מבטל רצונו מפני רצון השי"ת, נמצא לפי זה שאין תפלתו כחוצפא, מאחר שכונתו רצויה ואינו בוחר רק במה שהשי"ת חפץ^צהעיין לעיל פרשת וירא אות לט: הבירור האמיתי בתפלה הוא, כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה באמרו (תהילים קל״ט:כ״ג-כ״ד) חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. והוא, שאם תפילתי זכה, והטובה שאני מתפלל עליה תעזרני להרבות כבוד שמים, אז אחלה פניך שתענה אותי ותתן לי שאלתי, אבל אם גלוי לפניך שזו הטובה שאני מתפלל עליה תסיר אותי מיראתך ומרצונך, אז גם אנכי אינני חפץ בהטובה שתשפיע לי. וכמו שאמרו בגמרא (כתובות דף פג.) נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה. עיין עוד במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ורחצו.. ובזה ירפא את הקודם, וכמו שאמרו^צומקורו במדרש רבה אסתר כמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קנב וז"ל: וכדאיתא במדרש רבה (אסתר ד) על פסוק ויקרא המלך וגו' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים שיודעים לרפאות את הקודם (כן הוא נוסחא מדויקת) ואפילו לפי הגרסא הקירוס, המכוון הוא אחד, היינו שיודעים לרפאות את העת. והיינו כי ע"י שהאדם ישוב בתשובה שלמה למקום בינה, שהיא אמונת ישראל כדאיתא (בתיקוני זוהר בהקדמה דף ב) חכמה עלאה אב האמונה דאיהו בינה וכו' (ושם תקון כא דף סב.) זכאה איהו מאן דנטר האי אמונה בלביה ובפומיה דודאי איהי אמונה דישראל ואיהי יחודא דקוב"ה. שעי"ז יגיע למעלה מהזמן, במקום שהוה ועבר ועתיד שוים, וממילא ירפא את הקודם. תשובה מרפאת את הקודם, שהשי"ת יברר שבעומק לא עשה שום חטא ולא סר מרצון השי"ת, ולא זו בלבד שלא חטא, אך גם עשה בזה הטוב בעיני השי"ת, כי מאתו יצאו הדברים כבושים, ולמצות ה' יחשב. ולזה אמרו בש"ס (יומא פו:) שהאיש אשר ישוב מחטאו זדונות נחשבים לו כזכיות^צזענין זה מבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ונלקט כאן מעט גרגרים מדבריהם. במי השלוח ח"ב תהילים (קיט) ד"ה טרם: כשאדם עושה תשובה יאיר לו השי"ת שבזה עצמו אמרתך שמרתי שעשה בזה מצוה. ומבואר על זה בסוד ישרים ערב יום כפור אות לט: כי אחר תשובה מנהיר השי"ת, שממני יצאו הדברים כבושים, שיתרחק לעבור דרך אותו כשלון, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואם לא היה עובר מקודם דרך זה הכשלון, לא היה לו יתכן כלל להגיע להכרה יקרה כמו שיש לו עכשיו. ובתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה שובה ישראל [ב]: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וכו' וזה השב אל ד' ופונה עצמו להשי"ת ואומר ממעמקי הלב סלח לנו אבינו כי חטאנו, מגיע ברגע אחת עד כסא הכבוד. ועד היכן גדול כוחה של תשובה, שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שתשובה מאהבה זדוניות נעשות לו כזכיות. והיינו שרואה שאפילו בעת ההסתר היה מקושר תמיד עם אור השי"ת, ורק כל ההסתר שהציב השי"ת בעולם הוא הכל למען שיהיה מקום לעבודה עכ"ל. ועוד שם מסכת חגיגה (טז:) ד"ה אמר: כי על ידי תשובה נתקן החטא משורשו עד התפיסה האחרונה של אדם. והוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הכתוב (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג, היינו שיכיר האדם היטב אשר סיבת חטאו נמשך אצלו מפאת נפש הבהמית שלו, שהיה עומד אז לגמרי בלי דעת בשוגג כמו בהמה, ועל זה מסיק הכתוב, ועתה היינו כמבואר במדרש (רבה בראשית כא) אין ועתה אלא תשובה, וזהו ועתה כלומר לאחר התשובה, אז אמרתך שמרתי, היינו כי אחר התשובה נתברר אצל הבעל תשובה למפרע, כי אחר התשובה כשנעשה מזדונות זכיות נתברר למפרע שלא היה נעתק ח"ו מעולם מרצונו ית', שגם הנפש הבהמיות שהיא התפיסה האחרונה שלו, היה נמי דבוק ברצונו ית' אחר שנעשה מזדונות שלו זכיות. ועיין עוד במי השלוח ח"ב מס' ברכות (לד:) ד"ה כל, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה שובה [א], [ג], מס' יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים, לקמן פ' ויגש אות ג ד"ה לי דבר.. וכדכתיב (יתרו יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, נשרים תרין משמע (בזוה"ק יתרו פ.), אחת שמתברר הבעל תשובה שלא עשה ההיפך מרצון השי"ת, ובירור השני הוא שעוד קיים בזה רצון השי"ת. וכדכתיב ג"כ (בחקתי כו) ואולך אתכם קוממיות ואיתא בש"ס (סנהדרין ק.) תרין קומות^צחכמבואר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ט:) ד"ה ואף, בסופו: ועל זה מסיים הכתוב כי אני ד' אלהיהם, היינו מהיכן יראה זאת השי"ת, מאחר שמכל אלו הזמנים הייתי אלהיהם אף שנדמה על אותן הזמנים שהיה גודל הסתרה, מ"מ בעומק נקודת לבבם המליכו את השי"ת עליהם, ומזה יראה השי"ת כל הישועות. וזה מרמז ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כ״ו:י״ג) ואיתא בש"ס (סנהדרין ק.) כשתי קומות.. וזהו הענין דאיתא בש"ס (ברכות ד:) סדר תפלה, בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. והענין בזה הוא, כשיתיצב האדם להתפלל להשי"ת יכין לבו ויתנה מצדו שאין רצונו להוציא דבר שלא כרצון השי"ת, ואם רצון השי"ת הוא שיתפלל לפניו, אזי ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי, היינו אם כוונתי בזו התפלה לרצון השי"ת, יהיו לרצון אמרי פי. ואם לא כוונתי לרצון השי"ת בזו התפלה, והגיון לבי לפניך ה' צורי, היינו שבכחו ית' לחזק התפלה ולהכניס כונות טובות במחשבותי שלא יהיה לי שום נגיעה מצדי לזה הדבר שבקשתי והתפללתי, ובכחו להשפיע בי כונות טהורות מה שלפי דעתי לא עלה על לבבי מעולם. ואם ח"ו זו התפלה היא לגמרי נגד רצון השי"ת, ע"ז אבקש מלפני השי"ת לגאול את התפלה ולתקנה ע"י תשובה, ויתוקן כוונותי ויתבררו שלא היה בהם שום כונה זרה רק מה שמרוצה לשמים^צטכמבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (טז.) ד"ה תנו רבנן: ענין תפלה, ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר כל הרצונות של האדם נכללים בתפלה, היינו מהרצונות שיש לו לאדם להדברים אשר הוא רוצה, מזה ניקח התפלה, והוא עומד בתפלה נגד השי"ת, אכן האדם פעמים יש לו נטיות שהם נגד רצונו ית', מפני זה תקנו לנו חז"ל לאמור קודם התפלה אדני שפתי תפתח, היינו השי"ת ישמור לי שלא יצא מפי תפלה על דבר שהוא נגד רצונו ית'. ואחר גמר התפלה תקנו לאמור יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, היינו אם היה ח"ו בלבי מחשבה בתפלה על דבר שהוא נגד רצונו ית', מתפלל על זה שהשי"ת לא ישגיח על זה. ועיין עוד שם פ' צו ד"ה זאת, מס' ברכות (ג.) ד"ה תניא.:

מ״גוזהו הענין בזו הפרשה, שיוסף הצדיק ברר את עצמו בתרין דרגין, ותיקן ורפא את הקודם בשנתים ימים, עד דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה, ונתברר שאף מה שביקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה היה עומק כונתו רק להשי"ת, ואליו מסר את נפשו ותפלתו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ולא חטא כלל בזה. אכן למה הזכיר את עצמו לפני שר המשקים, עומק כונתו היתה בזה לברר אף בירור השני, שאף כל כח התפלה מסר להשי"ת, כי ירא פן אין רצון השי"ת שיתפלל על ישועתו, ויחשב לו כחוצפא ח"ו, לזה השמיע קולו בתפלתו בכדי שלא יענהו השי"ת אם לא ברצונו הוא, וכמו שאמרו בש"ס (ברכות כד:) המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, היינו שנמאסת בעיני השי"ת ואינה רצויה ומקובלת. וזו העצה הוא בגודל ישוב הדעת, שיוסף הצדיק התיישב בדעתו, ממה נפשך, אם באמת חפץ השי"ת להושיעני עתה ושהסבה לישועה תהיה ע"י שר המשקים כמו שנראה לפי דעתי, א"כ אין זאת כחוצפא כלפי שמיא. ואם אין רצון השי"ת שיצא עתה משפטי לאור, לזה הנני משמיע תפלתי שישמע עוד אחר וממילא לא תפעל כלל. כי ענין תפלה הוא, שאדם מתפלל רק להשי"ת בלבד. א"כ אם ישמיע תפלתו שישמע גם איש אחר, משמע מזה שאינו בוטח את עצמו בהשי"ת בלבד, רק מצפה גם לטובת האנשים העומדים אצלו שישמעו מה חסר לו, לזה תפלה כזו מאוסה בעיני השי"ת^קעיין לעיל פרשת וישב אות י ד"ה וזה הוא.. משמע מזה, שבאמת עומק לב יוסף הצדיק היה בטוח רק בישועת השי"ת ולא על שר המשקים, וגם לא נחשבה כחוצפא כלפי שמיא, מאחר שהיה מוכן אף אם לא יענהו השי"ת על תפלתו, וכשנתברר בזה באה לו ישועת השי"ת ופרעה חולם וגו':

מ״דויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ פט) כי בא החלום ברוב ענין, אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמר ליה אתה על אלהיך וכו'. הענין בזה הוא, שכאשר ראה פרעה שכל אשר חפץ נשפע לו, רצה לידע אם הוא מפני שהוא מצדו מגדיר את עצמו ונמצא בו איזה קדושה שעל ידה נשפעו לו כל רצונותיו, מפני שרצונו הוא גם רצון השי"ת, זה נקרא אלהי עלי. או אני על אלהי, היינו מפני שאני מתעקש ברצוני להשיג כל רצונותי עי"ז באה לי הטובה, כי חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. והראה לו השי"ת שהוא עומד על היאור שהוא אלהיו, כי מצרים היו עובדים ליאור, והוא שכל טובותיו הם באים רק מחוצפא כלפי שמיא אבל לא מרצון השי"ת. ואף שבאמת בשורש היתכן לומר שח"ו השי"ת מוכרח להשפיע, הלא אם הוא בחוצפא אזי הוא ברצון השי"ת שלא להשפיע, ובכחו לעשות כפי שירצה ומי יאמר לו מה תעשה. אמנם באמת כן הוא, שאין בכח אדם לעשות היפך מרצון השי"ת. אכן בתפיסת האדם יוכל לזכות ויוכל גם להפסיד ולפום צערא אגרא, ואם האדם מצדו מתעקש ובוחר במה שאין בו רצון השי"ת, ומפציר בחוצפא כלפי שמיא אובד כל יחוסו, מאחר שהוא מצדו עריק מקמי מאריה^קאמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה והנה עמד: איתא במדרש (בראשית רבה פרשה פט) אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי, אמר לו אתה על אלהיך שנאמר והנה עומד על היאור. הענין בזה כי פרעה רצה לדעת אחרי ראותו כי כל אשר יחפץ יצליח, רצה לעמוד על התבוננת הדבר אם אלהיו ויראתו מושלים עליו ולא יבא למחשבתו שום דבר רק מה שאלהיו ישלח לו לפיכך יצליח, או תחילה יבא למחשבתו ולרצונו לעשות ואח"כ אלהיו וכחו עוזרים לו להצליח, ואמר לו אתה על אלהיך, היינו תחילה יבא למחשבתך ואח"כ הכח המושל עליו יכרח לעוזרך. אבל בישראל אינו כן כי ישראל הם מרכבה לשכינה וכפי רצונו ית' כן יתנהגו.:

מ״הוזהו ההיפך ממידת יוסף הצדיק, שאינו בוחר בשום דבר אם לא יראה השורש איך הוא מחובר על ידה לקדושה, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) כל נהר דנגיד ונפיק דיוסף הצדיק הוא. שהוא בבחינת השם שד"י שמחבר כל העולמות עלמא תתאה בעלמא עלאה, וכענין דאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה וכו' והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. והענין הוא, דהנה השי"ת הציב, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם כדכתיב (תהלים קטו). והוא שהשמים הם רק אור מזוכך, עד שאף כגרעין חרדל מעוה"ז אין יכולים לקבל כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.). והארץ הוא ההיפך מזה שעורקת מאור והחשך מתגבר בה, וכענין דאיתא במדרש רבה (בראשית יז) מפני מה האשה יוצאה וראשה מכוסה, א"ל לאחד שעבר עבירה הוא מתבייש מבני אדם. וכן הארץ בושה לעמוד לפני השי"ת. והיו השמים מתמתחין והולכין, היינו שנזדככו כל פעם עוד יותר באור, והארץ היתה ג"כ מתמתחת והולכת ביותר שנכנסה כל פעם עוד יותר בהסתר וחשך, וכל רגע ורגע נתגברה ההתנגדות ביניהם עוד יותר, זה נתגבר באור זך וזו בחשך, עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, היינו שכל עוד שהיה איזה חיבור כמעט ביניהם היו מתמתחין והולכין זה לצד זה וזה להיפך, אכן כשהגיעו לקצה הגבול עד שאם היו מתמתחין עוד מעט אזי לא היה שום חיבור ביניהם, גער בהם הקב"ה ואמר די. ובאמת היה בכח השי"ת לחבר אותם אף אם היו מתמתחין עוד יותר, כי מאין היה בהם כח למתוח אם לא שיד ה' עשתה זאת. אכן מצד האדם לא היה עוד ביניהם שום חיבור, לזה כל זמן שהיה עוד איזה התחברות ביניהם מצד תפיסת אדם לא גער בהם הקב"ה, אכן בהגיעם אל הקצה, שאם יתמתחו עוד מעט לא יהיה מצד אדם שום חיבור ביניהם, אזי גער בהם ואמר די. כי השי"ת חפץ בטובת האדם, לזה הציב בעולם שיהיה לאדם חלק ותפיסה בכל פעולה אשר יעשה, ולא שיעשה פעולה שמצדו לא יהיה לה שום חיבור להשי"ת על הסמך שהשי"ת יחברה. וע"ז מרמז השם שד"י שאמר לעולמו די, אות ש' מורה על השלש מדות רזא דתלת אבהן וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.). ואות ד' מורה על מה שנראה מרוחק מהשי"ת. ואות י' הוא הקישור והחיבור שהשי"ת מחברם אליו^קבעיין הסבר בדבר לעיל פרשת לך אות מז.:

מ״ווזהו שנראה לפרעה בחלום שהוא עומד על היאור, על השם שד"י, היינו שמצדו אינו רואה החיבור שיש לו להשי"ת, כי מצד השי"ת אין שום נפקא מינה, מאחר שכל השפעת השי"ת הם רק ברצון, ממילא יש להם חיבור להשי"ת אף להפעולות שהם נראים רחוקים ביותר. אכן פרעה מצדו אבד יחוסו, מאחר שמצדו אינו רואה החיבור שיש לו להשי"ת, כי גם בהם נמצא פעולות שיש להם עוד חיבור לקדושה, כמו שמצינו בש"ס (מגילה ו.) עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסיאות שבאדום שילמדו בהן שרי יהודה תורה ברבים. והוא שהתפשטות השמחה שלהן אינם עוד תכלית הרע, ואף כי מצדם אין נראה בזה שום טובה, אבל יכולה עוד להתברר. אמנם מה שנמצא בהם ממדת הכעס, זהו בתכלית הרע, ולא יכנס מזה לקדושה כלל^קגכמבואר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר אבהו, בסופו: וזה שמחשב הגמ' כאן עקרון תעקר זו קסרי בת אדום וכו' והיה כאלוף ביהודה אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומחשב הגמ' פסולת ממדת הגבורה ופסולת ממדת החסד. פסולת ממדת הגבורה הוא כעס, וזו תעקר לגמרי לעתיד, מאחר שלא יצטרך לעתיד כלל. ופסולת ממדת החסד הוא תאוה, ולזה לא אמר הגמ' שלגמרי תעקר, רק שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, והיינו שיהיה בקדושה. כי באמת מדת החסד היא מדה טובה בעולם, רק שאם ישתמש האדם במדה קבועה, ואינו מביט לרצון השי"ת יכול להצמיח מזאת המדה חסרון היותר גרוע וכו'. ולזה אמר הגמ' שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, שלגמרי לא תעקר רק שיהיה בקדושה, שישראל יביט בזאת המדה רק לרצון השי"ת., וכדאיתא בש"ס (שם) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו (זכריה ט׳:ז׳) והסירותי דמיו מפיו זו בית במיא שלהן, ושקוציו מבין שניו זו בית גליא שלהן. שאני בישראל, אין לך דבר שלא יהיה כלול בקדושה, ואף הכעס שלהם טוב, כדאיתא בש"ס (תענית ד.) אורייתא הוא דקא מרתחא ליה. וזה הוא שאנו אומרים בשמ"ע (תפלת על הניסים) בימי חנוכה, וזדים ביד עוסקי תורתך, היינו שאלו הם שני הפכיים, זדים הם ההיפך מעוסקי תורה, כי השי"ת חפץ רק בלב בשר שאינו מתעקש בשום דבר, וזדים מורה שלבם לב אבן בעקשות. שאני עוסקי תורה, אף שלפעמים נראה בהם גודל תקיפות וא"א להטותם מדעתם, אכן שנמצא בזה גודל יקרות, כדאיתא בש"ס (תענית ד.) אם ראית ת"ח שהוא קשה כברזל חגרהו על מתניך^קדעיין לקמן פרשת ויגש אות כד ד"ה המבחן הראשון.. ובאומות אם ימצא ממדת הכעס הוא רע בכולו, וכענין דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל, שנמצא לפעמים הנהגה שיש להם מקום אף לאומות ופעמים נמצא הנהגה שאין לאומות שם מקום כלל ומתבטלים לגמרי, והוא במקום ששוכחין לגמרי במדת יוסף הצדיק שם יאבדו לגמרי ולא ישאר בהם אף קוסטא דחיותא, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפב.) רבי יהודה פתח חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וכו' דהא כד ברא קוב"ה לב"נ עבד ליה בדיוקנא עלאה ונפח ביה רוחא קדישא וכו' ובמאי אתיידע ב"נ למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה. ברוגזיה ממש ידע ליה ב"נ וישתמודע מאן איהו. אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי דלא יעקר לה מאתרהא בגין למשרי תחותה ההוא אל זר וכו' דא איהו גבר שלים ואי ההוא ב"נ לא נטיר לה וכו' דא איהו ב"נ דמריד במאריה ואסיר לקרבא בהדיה לאתחברא עמיה וכו' ועל דא כתיב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דהיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחליף באפו וכו' אסיר לאסתכלא באנפוי. ואי תימא הא רוגזא דרבנן רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב, הלא כה דברי כאש נאם ה', רוגזא דרבנן במילי דאורייתא רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא וכו':

מ״זואלו הברורים הם בזה החודש טבת, וכדאיתא במי השלוח ח"א בלקוטי הש"ס (מסכת ראש השנה (כו.) ד"ה מאי) שבזה החודש צריך אדם לברר את עצמו במדת כעס, שאין זה בכח שום גוי לברר את עצמו בזה, ובזה ניכר החילוק שבין ישראל לעמים^קהכדאיתא בספר יצירה המליך אות ע' ברוגז וכו' וטבת בשנה וכבד בנפש. עיין בפרי צדיק מאמרי חנוכה אות יז, יח.. ובאמת אין זה הבירור ביד אדם כלל רק ביד השי"ת, וכדאיתא בש"ס (סוכה פ' החליל נב:) יוצרו קראו רע שנאמר ואשר הרעותי, וכביכול שהשי"ת עצמו מוכרח לברר ולתקן זאת ולתרץ למה הציב קליפה גדולה כזו, ובמה יתורץ זאת, ע"י ד"ת, שנאמר בהן הלא כה דברי כאש יתוקן אש זר מיצה"ר, שכל הכעס יהיה רק מאורייתא דקא מרתחא ליה, והיכן נמצא ד"ת בלב ישראל, אבל בהם לא נמצא ד"ת, לזה אם נמצא בהם איזה כעס הוא רק אל זר ממש. וזהו הענין שלא היה מעמד בקרבן של ר"ח טבת (תענית כו.), כי קרבן של ר"ח הוא חטאת לה', וכדאיתא בש"ס (שבועות ט.) הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. היינו, למה לא נתן השי"ת אור בהנפש שיוכל לעמוד ולהתגבר על ההסתר שנמצא בגוף, אכן גם האדם חייב בזה, מאחר שסייע מעט בדבר זה, לכן היה צריך מעמד מישראל יבא בעל השור ויעמוד על שורו, וכדאיתא בש"ס (תענית כז.) כיצד קרבנו של אדם קרב ואין בעל הבית עמו. ובזה החודש אין האדם שום בעה"ב בזה, רק השי"ת אומר שהוא בעל הבית, והוא יתרץ זאת, לכן לא היה מעמד בראש חדש טבת^קוומסיים בזה בבית יעקב הכולל ראש חדש טבת וזל"ק: וזהו כשהלכתי לכרכי הים (ר"ה כו.), כי ים היינו טרדא וכרכי הים היינו העומק שבזה, שם היו קורין למכירה כירה. (כמבואר במי השלוח ח"א ר"ה כו. ד"ה מאי, דזה איירי על חדש טבת עיי"ש) כי מכירה מורה על מעשה מצד האדם בבחירה. וכירה היינו בהכרח, שיכרה האדם בכחו המכריח. וזה קורין למכירה כירה, שהשי"ת יברר שברצונו ומדעתו היה נכרה הכל. וזהו הצירוף השולט בזה החודש יוצא מסופי תיבות לה' אתי' ונרוממה' שמו' (תהילים לד).:

מ״חויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר וגו'. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ פט) כי בא החלום ברוב ענין, אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמר ליה אתה על אלהיך וכו' א"ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והנה עומד על היאר. אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, והנה ה' נצב עליו. הענין בזה הוא, שהמדרש מדייק מלשון הכתוב ופרעה חולם ולא נאמר ולפרעה חלם, משמע מזה שתמיד היה לו זה החלום. והוא שהיה נבוך תמיד בזה הרעיון, שרצה לדעת מהיכן נשפעה לו השפעת טובו, אחר שראה שכל אשר יחפוץ בידו יצלח, אם הוא מפני שאלהי עלי, שנמצא בו עבודה מצדו שמצמצם את עצמו שלא לקבל רק מה שיחפוץ השי"ת לתת לו, וזה מחייב שצריך לפעמים לעזוב טובה שלא לקבלה מחמת שאין רצון הש"י לתתה לו, וזהו אלהי עלי. או אני על אלהי, היינו שמותר לו להתפשט בלי שום מעצור ולקבל כל אשר יתאוה, כי אין צורך לעבודה, וכל השפעת טובה בא לו מהשר שיש לו בשמים. והראו לו שהוא עומד על היאור, שהוא הע"ז של מצרים, שהיו עובדים ליאור שהיה עולה ומשקה, והוא שאין הקב"ה חפץ בעבודתו, מפני שארץ מצרים נקרא ערות הארץ, שהיא מלאה שכחה, שאין צריכים לטפה של גשמים רק נילוס עולה ומשקה, זה מרמז על גודל השכחה שמצויה שם. כי במקום שצריכין למטר השמים, אזי כשהגשמים נעצרין יש להברואים הכרה שאין זה ברשותם, ומשעבדין את לבם לשמים להתפלל להקב"ה שימטיר על ארצם, שבידו להוריד הגשם^קזעיין ברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות לה: וזה עניין מצרים שנקרא ערוות הארץ, כי עניין ארץ הוא כח השתדלות וכו'. שזה עיקר עבודת ויגיעת האדם בעוה"ז מצד העולם הזה וכו'. וערוות הארץ, היינו גנות עניין הארץ, שאין צריך עבודה, כי נילוס עולה ומשקה. משא"כ ארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלקיך דורש וגו' למטר השמים וגו' וצריך עבודה ותפילה ויחול לה', ואי אפשר להשקיע עצמו בשלוה כ"כ. וזה עיקר קדושת הארץ, שלא להשקיע בדמיונות של שלוה, רק לידע שצריך השתדלות, ואדם לעמל יולד וכו'. וערוות הארץ נקרא השיקוע בעוה"ז בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. וכן מבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי ישיבת מצרים גורמת הסתרה, שמסתרת כבוד שמים, ששם נראה כי עזב ה' אותה תחת הטבע, כי הנילוס מעצמו עולה ומשקה ולא תרגיש חסרונה. כי כל השותה ממי גשמים, תראה שהיא חסרה וצריכה להשפעה מהש"י. אכן ארץ מצרים כל השפעותיה מלמטה ואין צריכים למעלה, כי בתוכה יש כח ההשפעה וכח קבלה, וזה הוא הפך מארץ ישראל, אשר שם הרגשת כבוד שמים, וכמו שכתיב (עקב יא) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו' עיי"ש. לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא ג"כ העניין, פ' וירא אות לה, לקמן פ' ויגש אות לד.. אבל במצרים, שאין צריכים לטפת גשמים כלל, וכדכתיב בהגוים אשר לא יעלו לרגל, (זכריה י״ד:י״ז) והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם. ובמצרים נאמר שם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה, ואין הכתוב מאיים עליהם שלא ירד להם גשם:

מ״טוהענין הוא, מפני שהשר שלהם בשרשו מכיר גדולת השי"ת ומתבטל מאימת הכבוד, אכן אינו יכול להאיר להאומה שהיא תחתיו שיכירו גם הם גדולת השי"ת (וכמש"נ הענין במקומו בפ' צו), שכל מה שהשר מתבטל יותר מאימת השי"ת, נעלם ביותר זו ההכרה מהאומה הנתונה תחתיו, ולכן מסתעף שהם מקבלים ההיפך. שהשר הוא של אש והם מקבלים מים. וכמו שנמצא בכל אדם נשמת אלוה ממעל שהוא רק אור, לעומת זה נמצא בגוף התפשטות שמתאוה להתפשט, אכן כשהאדם מצמצם את עצמו ואינו מניח את הגוף להתפשט, אזי מושלת הנשמה על הגוף, וזהו נשאר לעולמי עד שהאדם קנה זאת ביגיעו. וכן הוא הענין, שמפני שנמצא בהשר שלהם אור רב ורואה שכל דבר נכלל בקדושה, כן לעומת זה נמצא בהאומה שנתונה תחתיו גודל התפשטות ואין בכח השר שלהם שיבינם מהד"ת שיש לו, מפני שהשרים עצמם אין להם כלום בפני עצמם אך ממה שהשי"ת נותן בהם, ויש להם ד"ת בגבול, לכן הם יראים להשפיע מאלו הד"ת להאומה הנתונה תחתיו, וכדכתיב (תהילים קל״ה:ט״ז) עצבי הגוים כסף וזהב וגו' פה להם ולא ידברו וגו' וזה אינו מדבר מכסף וזהב שמעמידים לעצמם דחלא בעוה"ז, כי מה משמיע לנו הכתוב שאין יכולים לדבר ולשמוע מי לא ידע כאלה. אמנם הכתוב מדבר מהשרים שיש לכל אומה בשמים, שאין להם כח להשפיע מהבהירות שלהם להאומות שתחתיהם, מפני שיש להם קדושה בגבול. וכדאיתא בהאר"י הק' (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) שר"ת יוצר משרתים ואשר משרתיו הוא מו"ם, והיינו שהם בעלי חסרון בזה, שאינם בכחם להשפיע מד"ת שלהם להאומה שתחתיהם, ולזה אמרו בש"ס (מנחות קי) שהאומות קורין להשי"ת אלהא דאלהיא, היינו שיודעים שנמצא יראה בהסתר, אבל אין להם בתפיסתם, כי מצדם הם מתפשטים ככל אות נפשם^קחוכן מבואר לעיל פרשת וישלח אות ה ד"ה והנה האופיא: וכן הוא הענין בשרי מעלה להיותם קרובים אל המאציל ב"ה, ורואים כי כחם הוא מהשי"ת, אז אין שום חסרון במדתם, אבל כאשר יסתעף מדה זו אל האומה מהעכו"ם והמה בבחירתם הרעה יפעלו בה כרצונם וזדון לבם, אזי נקראו עוברי רצונו יתברך, והמה רשעים גמורים. וזה הוא דאיתא בהאריז"ל (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א') יוצר מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו ראשי תיבות מו"ם לרמז שאף הם עומדים ברומו של עולם, מכל מקום יש בהם מום, מאחר שאין בהם כח להשפיע כחם להאומה מהעכו"ם שתחת ממשלתם באותה קדושה עצמה שהם בה, שתספיק להשכילם ולהדריכם בדרך הטובה.. ולזה כשנפרע השי"ת ממצרים כתיב (בשלח טו) סוס ורכבו רמה בים. סוס היינו האומה ורוכבו הוא השר שלהם שגם בו נמצא חסרון^קטעיין במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה והנה עמד הובאו דבריו לעיל במאמר הקודם בהערה קא שם. ונתבאר שם בגליון מי השלוח אות ה: הענין בזה שבקש פרעה לחקור אם צריך להגדר בעבודה או מותר לו להתפשט כל מה שלבו חפץ ואך שלא מדעתו יתנהל כרצון השי"ת מאחר שהוא נברא מה', אכן זה הראה לו השי"ת כי באמת לא יחפוץ בעבודתו כי אין שלימות בעבודת העכו"ם מאחר כי גם דחלא דלהון אין בו שלימות דכתיב (ישעיהו מ״ד:ט״ז) חציו שרף במו אש וגו' כי אף מחשבה היקרה אצלם שעובד לה יוכל אח"כ להכניסה לתאוות גופניות וכמבואר בענין המגדל כדאיתא בגמ' (מנחות קי.) דקרו ליה אלהא דאלהא, אבל בעבודת ישראל יחפוץ ה' מאחר שאינם עובדים בלתי לה' לבדו והוא נקרא שלם שלא יתפעל משום דבר, כדאיתא במדרש (תנחומא שמיני ח) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כי בעבודת ישראל לפי שהם מניחים כל חמדות לכן ירצה להשפיע להם, וזה שהראה לו כי לע"ע לא יצרך לעבודה, ובעת שיתברר אז גם רכבו יפול כי גם שרי האומות למעלה אין להם שלימות ולכן סוס ורכבו רמה בים וישראל על ידי עבודתם יעתר להם השי"ת.:

נ׳שאני ישראל, שהם חלק ה' ונחלתו, כדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והשי"ת חפץ בעבודתם מפני שהם שומרי שבת, שכנסת ישראל בת זוגו^קיכדאיתא במדרש רבה בראשית (פרשה יא): תני רבן שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה, רבונו של עולם לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך., ובשבת ישראל מוסרים כל הכחות שיש להם להשי"ת, ואין להם שום עסק בעולם רק ביה בקוב"ה, כדאיתא בזוה"ק (בשלח סג:) ומניה מתברכין יומין עלאין, ממילא יש להם חלק בגוף הטובה, שהם מצמצמין את עצמם שלא להתפשט ומקבלים מהשי"ת עצמו, לזה נאמר בהו (תהילים קל״ה:י״ח-י״ט) בית ישראל ברכו את ה', שיש להם המפתחות מכל הטובות. לכן נאמר (עובדיה א׳:כ״א) ועלו מושיעים בהר ציון, נושעים לא נאמר אלא מושיעים שהם יושיעו לעצמם^קיאמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק, עיין סוד ישרים ראש השנה אות נו: ונאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' אמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה נושעים לא נאמר אלא מושיעים, לרמז בזה שיראה השי"ת לעתיד איך שישראל ע"י גודל סבלנות שסבלו בהסתר הגלות, כביכול הושיעו את עצמם. היינו כי מחמת זה שקבלו ישראל עליהם כ"כ סבלנות בעד כבוד שמים מאותם שנאמר עליהם ומושל בגוים, לפיכך קרבו להם את הישועה. וזה נחשב על ישראל שהם בעצמם פעלו את הישועה. עיין עוד במי השלוח ח"ב סוכה (ה:) ד"ה וממאי, לעיל פ' וישלח אות לח ד"ה עד, בית יעקב שמות פרשת תשא אות א, תפארת יוסף מס' ברכות (יב:) ד"ה מזכירין, מס' יומא (פו:) ד"ה גדולה., מאחר שכל קבלת שפעת טובתם הוא מהשי"ת שהוא בלי גבול, וכדכתיב (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר. לא כתיב באל"ף והקרי הוא לו בוא"ו, היינו שח"ו אין שום חסרון בהשי"ת, ואף שלפעמים ישראל נתונים בצרה שלא תבא, ונראה שח"ו נמצא חסרון בהשי"ת, שאין להם אז שפעת טובה, לזה כתיב לא באלף שאין צר ח"ו בהשי"ת. והקרי הוא בוא"ו, שהקב"ה כביכול מצטער ע"ז שאינו משפיע להם אז טובה, והחסרון הוא מצד המקבל, אבל מצד השי"ת ח"ו אין שום חסרון רק הוא השלם בכל השלימות^קיבונתבאר הדבר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן אות עט: עניין הפגם למעלה ע"י עוונות, הוא על דרך מה שאנו אומרים שהחמה לוקה, ובאמת החמה בעצמותה ומצידה אינה לוקה כלל, רק העדר אורה לארץ זה מקרי לקות לחמה. שהרי עניין תכליתה של חמה להאיר לארץ וזה לקות מצדה וכו'. ותכלית השתלשלות האצילות להשפיע לישראל, וכשישראל חוטאים, שאין מקבלים אור ידיעת הש"י על בוריה, אז נחשב כביכול תשישות לפמליא של מעלה. וזהו עניין החורבן דלמעלה, וגלות הדומה ללילה, ומדרגות בגלות עצמו והבן כל זה.:

נ״אופרעה חולם והנה עומד על היאר. בזוה"ק (מקץ קצג:) דא חלמא דיוסף הוה בגין דכל נהר דיוסף הצדיק איהו. ולזה ידע יוסף הצדיק סדר החלום על מכונו, כדאיתא בזוה"ק (שם קצו.) ר"ח אמר פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא, ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל בכל מלה ומלה ואמר כך חמיתא כל מלה ומלה כדקא חזי וכו' בגין דדרגין כסדרן אתיין וכו'. הענין בזה הוא, דהנה פרעה ראה חלום בתרין דרגין, בגוף החיים ופרנסה, פרות ושבלים^קיגכמבואר לעיל פרשה זו אות ד, אות ח ד"ה וזהו, לקמן אות כב.. והבין יוסף הצדיק שמתחלה ראה טובה ואח"ז רעה, כי ידע את פרעה שהוא ממחריבי קרתא, שסדרן הוא תחלתן שלוה וסופן יסורין, וכדאיתא במדרש רבה (תולדות סו) רבי יצחק בר חייא אמר הרשעים ע"י שתחלתן שלוה וסופן יסורין פותחין בברכה וחותמין בקללה, אבל הצדיקים שתחלתן יסורין וסופן שלוה הם פותחין בקללה וחותמין בברכה. והוא, כי הרשעים מתפשטין בעוה"ז כעין עלמין דאתחרבו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קעו:, נשא קלה:) שתמניא מלכין דאדום מרמזין על עלמין דאתחרבו, ולזה כתיב בהו וימלך וימת שנתבטלו לגמרי. כי בעלמין קדמאין השפיע השי"ת רב חסד בגודל נדיבות עד שנדמה להם שיש להם כח בפני עצמם. וכל אחד אמר אני אמלוך, ולא היו מקבלין על עצמן מלכות השי"ת. לכן נאמר בשבעה מלכים הראשונים וימת וימת ולא נשאר מהם שום שארית בארץ, רק מלך השמיני שנזכר עם אשתו, שזה מרמז שהיה בו מעט יראה וצמצום לא נאמר בו וימת כהני אחרנין וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:)^קידעיין הרחבת העניין לעיל פרשת נח אות ב ד"ה וגמר, אות ה ד"ה ויש מי, פרשה זו אות ח ד"ה והוא.. וכ"ז הוא ברשעים שתחלתן שלוה וסופן יסורים, אבל בהשפעת טובה בישראל מה כתיב בהו (שיר השירים ו׳:י׳) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) אלין אינון ישראל, בזמנא דקוב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה עד דקוב"ה יפתח לון תרעין עלאין וכו'. וכן כל מה דעביד קוב"ה לישראל ולצדיקיא די בהו הכי כלהו ולאו בזמנא חדא וכו', אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה ואתאביד מניה זעיר זעיר וכו'^קטונתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו. ואף אם ח"ו מפסיד, מפסיד בבת אחת, כדי שיהיה לו טענה להש"י כי נשאתני ותשליכני, ועיי"ז מחזיר לו הקב"ה. אבל באומות העולם הוא בהיפוך, שמקבל חיים בבת אחת שלא ע"י יגיעו, וכשמפסיד, מפסיד בהדרגה, כדי שיורגל בירידה ולא יהיה לו טענה.. שהנהגת השי"ת עם ישראל הוא כברייתו של עולם, ויהי ערב ויהי בקר, ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז:), שעי"ז יש להם כח לאסוף כל הכחות האלו שרומזין לכחות השובבים והפראים באדם להכניסם לקדושה^קטזבית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה שבע.. והכחות האלה הם ביסודי הבריאה. ומה שהאדם מכניע כחות האלה נקרא בזוה"ק (אדרא זוטא האזינו רצב:) שמלקט ניצוצות מעלמין דאתחרבו שנחרבו, שהם בכח פעולותיהם מגביהים ומנשאים ומחזירין אותם למקום קדושתן, כי לא לריק ברא השי"ת עלמין קדמאין, אכן בכדי שיתבררו בעולם התיקון, לזה ברא הש"י מתחלה עלמין קדמאין בכחות גדולים ונחרבו, ואח"כ ברא הש"י עולם זה ואמר דין הניין לי^קיזלעיל פרשת בראשית אות טו, תפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד.:

נ״בועל זה מרמז חלום פרעה, שמתחלה חלם לו חלום הפרות, שזה רומז על עלמין דאתחרבו שלא נשאר מהם כלום, ולזה כתיב בהפרות ולא נודע כי באו אל קרבנה. ואח"ז חלם לו חלום השבלים, וזה מרמז לעוה"ז, שלזה לא נאמר בבליעת השבלים ולא נודע כי באו אל קרבנה, מפני שאחר העלמין דאתחרבו לא נהיה עוד חירוב וביטול כמו אז שלא נשאר אף שארית בארץ^קיחכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות יד ד"ה אמנם.. אכן כל הצמצום יהיה רק בענין הפרנסה שהוא התפשטות החיים ולא בגוף החיים. וכמו שמצינו גם בחלומו של נבוכדנצר הרשע, שנאמר (דניאל ד׳:י״ב) ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו, שזה מרמז על ישראל שהם שרש וגוף החיים יעמדו לעולם. ופתר לו יוסף הצדיק ואמר חלום פרעה אחד הוא, היינו אצל השי"ת הוא ענין אחד, כשישפיע לאדם שפעת חיים אזי ממילא יהיה לו שפעת טובה וברכה, שהוא רק התפשטות החיים. וכשיצמצם השי"ת כח החיים ממילא יצטמצם שפעת טובה שהוא ההתפשטות מחיים. וכענין דאיתא בש"ס (תענית ח:) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותא אמרו היכי נעביד, נבעי רחמי אתרווייהו לא אפשר, אלא נבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול. אמר להו ר' שמואל ב"נ אדרבה נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. שעיקר אוצר השי"ת הוא חיים, וכשירצה השי"ת ליתן שפע פרנסה מסתכל למחיי מתים שעתיד הקב"ה להחיותם, ולזה בברכת מחיה מתים נאמרו כל טובות עוה"ז, מכלכל חיים מחיה מתים סומך נופלים רופא חולים וכו'. וכן נמצא התפשטות בכלל הבריאה עצמה, שכל העולם כלו נברא רק לצוות לזה ובשבילו יש להם חיים. וכשיחפוץ השי"ת לצמצם שפע פרנסה מסתכל לדור המבול בשגם הוא בשר, ואף שאמרתי על עוה"ז דין הניין לי ולא יחרב עוד לגמרי כעלמין קדמאין, אבל אצמצם רצוני, די לי להזכיר שמי על נח ובניו, והצוותא שהוא ההתפשטות מזו הנקודה תתבטל:

נ״גכי כונת הש"י בבריאת עוה"ז הוא, שהאדם ע"י עבודתו ילקט הניצוצות מעלמין דאתחרבו ויכניסם בקדושה, והעיקר ע"י מדת יוסף הצדיק רזא דברית, כי באמת כחות הגוף ותשוקותיו בעניני עוה"ז חזקים ביותר מכח הנשמה הטהורה שבאדם, וכדאיתא בש"ס (קידושין פא.) חזי דאת נורא ואנא בשרא ואנא עדיפא מינך. והוא, כי כחות הגוף נמשכים מהאופנים וחיות הקדש שבמרכבה כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל. ונשמת האדם הוא דק מאד, שהש"י נפח בו מתוכיותו אור דק בצמצום גדול, ולזה לא נמצא בתפיסת אדם מהיכן ימצא כח באדם להתגבר על תשוקות וכחות הגוף, וכמו שמצינו בש"ס (סוכה נב:) אמר רשב"ל יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' ואלמלא הקב"ה עוזר לו אין יכול לו וכו'. ואם לא עזר הש"י לא היה כח באדם למול את בנו, מפני שהיצר היה מכניס בו רחמנות יתירה שירחם עליו. אכן בעזר הש"י יבין האדם האמת ועוזר לו שיוכל לקיים מצות השי"ת, ומלאך רע בע"כ יענה אמן. ויסוד כל המצות הוא מצות מילה, שעל ידה נמצא כח בכל נפש פרטי מישראל לקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה, ולנשאות הכחות מעלמין דאתחרבו ולהאירם בקדושה. ויוסף הצדיק הוא הכלל מזו המדה, שהוא ברזא דברית, לקשר כל העולמות וכל הנפשות והברואים שבעולם, שמדתו מדת יסוד נקרא כל (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא, שע"י צמצומיו מחבר ומקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה ועלמא עלאה בעלמא תתאה (זוהר תצוה קפא.)^קיטמבואר לקמן פרשת ויחי אות לו.. וזהו המצוה הוא רק בישראל, אבל בעכו"ם, אף כי ימצא בהם לפעמים איזה צמצום אבל הוא רק לפי שעה, משא"כ ישראל שקובעין בעצמם צמצום שכל הימים לא יפסק מהם אף רגע אחד והוא בתמידות עם האדם^קכעיין בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן אות צו בסופו: קיי"ל בנדרים (לא:) הנודר מן הערלים אסור במולי אומות העכו"ם ומותר בערלי ישראל. שאין הערלה נקרא אלא על שמם אפילו הם מולים ושומרי הברית. ועמך כולם צדיקים ושומרי הברית אפילו קלקלו. ועיין עוד לעיל פרשת נח אות יב ד"ה אבל., וכדאיתא בש"ס (מנחות מג:) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה בבשרו נתיישבה דעתו^קכאכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת חיי שרה ד"ה ויסף: כי מצות מילה רומז על זה, שהאדם מוסיף ועושה חותם בבשר הגוף שעל ידו יקבע בגופו קדושה בקביעות שיהיה גם בהגוף רשימה שהוא לחלקו של השי"ת. עיין בסוד ישרים פורים אות כא ד"ה ששון: כי מילה מורה, על הרשימה שנקבע בהגוף, כלומר שהגוף מוקף בהקדושה ואי אפשר לו לצאת ממנה. כעין מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב (ו) כשנכנס בבית המרחץ היה מביט בעצמו ואמר הריני ערום מן המצוות, וכשהיה מסתכל במילה שהיא שקולה נגד כל המצוות, דעתו מתקררת. כיון שראה דוד כך אמר מזמור עליו וכו'. לעיל פ' לך אות מו, פ' וירא אות ד.. ולזה לא היה מחכמי פרעה שיבין לפתור חלומו של פרעה להכין משני שבע על שני רעב ולחבר אלו השנים, כי עיקר ירידת שפעת טובה הוא ע"י מדת יוסף הצדיק רזא דברית, ויוסף הצדיק הוא המברר ומחבר ומקשר כל המדות והכחות שנמצא בישראל שהם מבוררים לכבוד שמים. והוא, כי ראובן מורה על כח הראיה, ושמעון מורה על כח השמע^קכבמבואר במי השלוח ח"א פרשת וזאת הברכה ד"ה שמע וזל"ק: כי הי"ב שבטים הם אברי דשכינתא כדאיתא בזוה"ק (בראשית רמ"א.) וראובן הוא עיני דשכינתא שיש לו ראייה ברורה להש"י, ושמעון הוא אודני דשכינתא. ועיין לעיל פרשת וישב אות ט ד"ה וזהו הענין.. יהודה מורה על כח השמחה והתקיפות שנמצא בעולם, שכן יצא ממנו דוד המלך ע"ה שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות וכדאיתא בש"ס (ברכות ז:). ויוסף הצדיק מברר כל אלו הכחות שאין בהם דבר רשות, רק ראיית ראובן ושמע שמעון ושמחת יהודה הם לכבוד שמים בלבד, ולולא יוסף היה אפשר להשתמש באלו הכחות בעניני עוה"ז, אכן יוסף הצדיק מחבר כל אלה בהשי"ת, שמבלעדו יתברך אין באדם כח וחוש לא לראות ולא לשמוע ולא לשמוח, מאי משמע שהכל הוא רק כבוד שמים, ועי"ז מוריד ומשכין שכינה בארץ ומכניס אור בכל עניני עוה"ז, שאף אם ח"ו יארע מכשול לפעמים לאדם, יחתום השי"ת גם על זה שמאתו יצאו הדברים כבושים:

נ״דוזהו שאמר דהמע"ה (תהילים י״ז:ד׳) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ. היינו עי"ז שאני מצדי שומר את עצמי כפי כחי בטוח אני באלה, שאף אם ח"ו אירע מכשול תחת ידי, יצאו הדברים כבושים מהשי"ת, וזהו נקרא שמי השמים^קכגוכן מבואר לקמן פרשת ויגש אות יג ד"ה ולעומת: כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה שאמר על עצמו (תהילים י״ז:ד׳) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, וא"כ מהיכן ירחש בלבו חשק לעבור על רצונו ית' ח"ו, מאי משמע שכל פעולותיו הם ברצון השי"ת, ואף הפעולה הנראה לעין שלא ברצון השי"ת הוא רק למראה עיני אדם, אבל בעומק הוא ברצון השי"ת.. וכ"ז הוא מבחינת יוסף הצדיק, וכמו שאמרו בזוה"ק (וישלח קסח:) שהשבעים שנה שחי דהמע"ה רובם הם ממה שנתן לו יוסף הצדיק יותר מכל האבות^קכדוזה לשון הזוהר הקדוש שם (וישלח קסח:): תו אבהן שבקו ליה {לדוד} מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה וכן יעקב ויוסף וכו', ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין וכו', יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרים תמניא ועשרין, אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין, הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון וכו'. ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכלהו, אלא ודאי יוסף בלחודוי ככלהו בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתיר מכלהו וכו'.. ולזה כל הימים שיוסף היה בבור, ולא היה שום התקשרות והתחברות בעולם, לא היה בחכמי מצרים הבנה לחבר חלום פרעה ולפתרו ולייעץ שיהיה חיים ושובע בעולם. כי מצד פרעה וחכמיו ויועציו, שאין נותנים מקום בעוה"ז לכבוד שמים, היה חוזר העולם לתהו ובהו כעלמין קדמאין דאתחרבו, ולא הבינו שחלום אחד הוא, ונראה להם שחלום הפרות הוא ענין אחד וחלום השבלים הוא ענין אחר. ובאמת מצד הש"י הוא ענין אחד, שעיקר השפעת השי"ת הוא חיים, אכן כשמתפשט את החיים, אזי ממילא נהיה בעוה"ז לאדם שפע פרנסה, וכאשר יצמצם השי"ת את החיים אזי נהיה רעב בעולם. אכן כאשר העלו את יוסף מהבור הבין את החלום על בוריו, ואמר לפרעה שחלום אחד הוא, ופתרו ונתן להם עצה לקיים הפתרון, והוא, שאם ירצו לחבר עלמא תתאה בעלמא עלאה, ושהשמים ישפיעו שפעת טובה וברכה לארץ, הוא העצה שיצמצמו את עצמם בהקבלה. כי השי"ת מצדו משפיע בגודל נדיבות עד בלי די, אכן האדם מצדו יתיישב שלא טוב לו לקבל שפעת טובה בהתפשטות כ"כ, פן ישבע ויכחש ויאמר מי ה', ולא יזכור שהשי"ת השפיע לו כל זאת, וכשיגיע העת שהשי"ת יצמצם השפעתו ולהשיבה בחזרה, אזי לא יהיה לו שום הויה מהיכן להתקיים בעולם. אבל אם יהיה בו ישוב הדעת בעת שיושפע גודל שפע טובה מהש"י, לעצור אז בעצמו ולמשול על תאותו שלא להתפשט כ"כ בהטובה, ויצמצם את עצמו ליתן מקום להשי"ת בעוה"ז, לכן כשתבא עת רעה ורעב כי יהיה בעולם, יתן לו הש"י מקום גם אז שיהיה לו הויה ולא יתבטל. ולזה נתן להם יוסף עצה שלא יתפשטו כ"כ בזרם בשבע שני השבע ויזכרו בהשי"ת, ובזה יהיה להם האוכל לפקדון אצל השי"ת על שני הרעב שלא ימותו ברעב^קכהכמבואר לעיל פרשה זו אות ד ד"ה ואחר זה, ועיין לקמן אות כ, כב.. וצוה להם גם שימולו, שיצמצמו את עצמם בעיקר החיים ג"כ. ולזה כשבאו אצל פרעה ואמרו לו שיוסף צוה להם להמול אמר להם, לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. וכדאיתא במד"ר ותנחומא (מקץ) והובא ברש"י ז"ל (פ' מקץ). והוא מפני שחלום הפרות והשבלים חלום אחד הוא, וכמו שצריך לכם לצמצם בענין פרנסה שע"ז מרמז חלום השבלים, כן צריך לכם לצמצם בגוף החיים שע"ז מרמז חלום הפרות, והם ענין אחד מצד השי"ת. וזהו שאמר להם יוסף וחמש את ארץ מצרים, חומש הוא שני מעשרות מעשר בתרא כי קמא (כתובות נ.). האחד הוא לפרוש ממותרות והשני הוא לקדש עצמו במותר לו, שע"י כל אלו הצמצומים יהיה להם אוכל לפקדון אצל השי"ת. ופרעה הסכים על זה ואמר כל אשר יאמר לכם תעשו, ואף למול, כי מאחר שאין באופן להשיג פרנסה בלעדי צמצום, א"כ אם לא יהיה לכם מעט צמצום בחיים מה יועיל לכם מה שהאוכל יהיה לפקדון, מאחר שהשי"ת משפיע רק חיים, שאם ישפיע בגודל שפע החיים בהתפשטות, נצמח מזה שבעוה"ז נהיה לאדם שפעת טובה ג"כ, נמצא שהעיקר הוא שיהיה לאדם צמצום בגוף החיים. וכ"ז הוא רק מבחינת יוסף הצדיק שמצמצם את עצמו מצדו כ"כ עד שיתן מקום להשי"ת בכל עניניו ויראה בהם אור^קכולקמן פרשה זו אות ל.. ולכן כל התקשרות הברואים והעולמות רק על ידו הוא, מפני שהוא מאיר אור בכל הפעולות, ומנשא אותם לבררם לכבוד שמים, ומאיר את כל האכילות שישראל אוכלים שהם רק אכילת מצוה ולא רשות, שאם לא היו אכילת מצוה לא היה נברא אוכל בעולם, כי כל הברואים לכבודו בראם שיהיה מהם כבוד שמים בעולם:

נ״הופרעה חולם והנה עומד על היאור. איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצג:) כל נהר דיוסף הצדיק איהו. הענין בזה הוא, שיוסף הצדיק עומד על המשמר תמיד לחבר ולקשר כל הדרגין וכל העולמות, שבכל מקום שאדם נכנס בהסתר ומשפיע ליד אחר, שם עומד יוסף הצדיק ומצמצם שלא להתפשט ביותר, רק שישאר תמיד קוסטא דחיותא. וכן בכל התחלפות הזמנים, שמתחלף מהוא לאתה או מאתה להוא, שם עומד יוסף הצדיק לצמצם, שישאר בבחינת אתה נקודה עלאה מבחינת הוא שרומז לעלמא עלאה, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) שאתה רומז לעלמא תתאה והוא רומז לעלמא עלאה, ויוסף הצדיק מקשר עלמא עלאה לתתאה, שבעוה"ז יוכר אור עוה"ב, ושישאר השארה מעוה"ז בעולם הבא. וכל זמן שיוסף הצדיק היה עם השבטים תיקן כל עניניהם, לזה לא היה גלות אז, מאחר שקשר את ישראל לשרשם, א"כ מהיכן היה מקום לחול עליהם שום קטרוג וחובת גלות. אכן כשנאבד ונתעלם יוסף הצדיק, אזי התחיל הגלות. עד שבא יהודה והעיר שאי אפשר להיות בעולם שנפש יוסף הצדיק יאפס ח"ו לגמרי, ואין בכח שום שבט כמו בשבט יהודה, שכחו גדול לשבר ההסתרה היותר גדולה ולבקעה, להראות מפורש שאי אפשר בעולם שזה הנפש נכלה לגמרי ח"ו^קכזעיין הרחבת העניין לעיל פרשת וישב אות ט, י.. ואף שיוסף הצדיק הוא נפש יקרה בישראל ומדתו גדולה וחשובה, שהוא המחבר ומקשר כל העולמות וכל הברואים, מ"מ אין לו כח גדול כזה להושיע את עצמו, אך יהודה בלבד יכול להושיע לעצמו, כדכתיב ביה (ברכה לג) ידיו רב לו וגו', וכדאיתא בתקוני הזהר (הקדמה ב דף יז:) שמכל הספירות כשמסתלק מהם אור ה' ישתארן כגופא בלא נשמתא. ושם (תיקון יא דף כד.) כד אסתלק מצדיק אתמר עליה ונהר יחרב ויבש. אבל בשכינתא שהוא מדת מלכות עליה נאמר, שימני כחותם על לבך, דוגמא דחותם דאע"ג דאנת תסתלק מניה בגלותא דיוקנא דילך אשתאר עמי ולא אתעדי מני לעלם. ולכן יהודה שרומז למדת מלכות, יש בו כח גדול לבקוע ולשבר כל ההסתרות ולהצמיח ישועה מהשי"ת. ובעולם נמצא ג"כ מקום אורה, והוא מקום המקדש ששם נמצא גודל אור, שע"י האור נמצא התחברות לאדם עם כל הטובות ומחבר הכל להשי"ת. כי השי"ת ברא טובות בעולם, ולאדם נתן חשק לקבל כל הטובות שיחסרו לו ושיהיה לו חיבור עמם, וכ"ז הוא ע"י האור, ואף שהאור אינו טובה עצמיי שיוכל אדם ליקח זו הטובה, אכן אם לא יהיה לאדם אור אזי לא ידע ולא יראה היכן הטובה נתונה ואיזה טובה צריך לו. וזהו ברזא דיוסף הצדיק שמדתו הוא רק אור:

נ״וולכן קורין תמיד פרשה זו בימי החנוכה, ששניהם רומזין לענין אחד, כמו שבפרשה הקודמת נדמה שיוסף הצדיק נעלם ונאבד ח"ו לגמרי ואפסו כל התקשרות וכל החיבורים, עד שכאשר באו אל יעקב אביהם והודיעו לו שיוסף איננו ולא קבל עליו תנחומין אזי נפלו בעיניהם, ובכל פעולה שעשו נדמה להם שאין בה שום חיבור ואין בה חיי עולם, עד שהעיר יהודה וצעק להשי"ת ובקע כל ההסתרה, והאיר בעולם שעוד יוסף חי ונתודע אל אחיו. וכן בנס חנוכה היה נדמה שאפסו כל השמנים, וזהו רומז על אור הדעת, שהוא בחינת יוסף הצדיק. עד שהאיר להם השי"ת שלא יהיה כזאת בעולם שיכלו כל השמנים אור הדעת מישראל. ומצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, וזהו ראיה שהשי"ת שומר ישראל שלא יאבד מאתם אור הדעת לעולם^קכחלקמן פרשה זו אות מ.. לכן קורין לעולם פרשה זו בימי חנוכה, מפני שמתיחסין לענין אחד. וע"י שישראל קורין הפרשה למטה מעוררים למעלה שגם השי"ת עוסק בזה הענין:

נ״זופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'. איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצד.) רזא איהו כמה דאתמר דא יוסף דנהר דא יוסף הצדיק הוא. הענין בזה, שיוסף הצדיק הוא המחבר כל הבריאה להשי"ת, בזה שעומד על משמרתו תמיד לצמצם את הבריאה, שלא תתפשט ביותר ולא יתעלם מאתה החיבור שיש לה להשי"ת. כי מצד השי"ת אין שום הפסק, ומבלעדי השי"ת לא נעשה דבר בעולם, רק הוא ית' מנהג כל הבריאה בתמידות. אכן כל החילוק הוא מצד הבריאה, שאם האדם יתפשט את עצמו ביותר, יוכל לאבד כל סדר יחוסו והחיבור שלו איך הוא מחובר להשי"ת. וע"ז מרמז השם שד"י, שאמרו בש"ס (חגיגה יב.) בשעה שברא הקב"ה את עולמו היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אני אל שדי, אני הוא שאמרתי לעולמי די. והוא, שאם היה העולם מתמתח ומתפשט עוד מעט, אזי לא היתה הבריאה מכרת מבטן מי יצאה, שהשי"ת הוא בעל העולם ומנהגה ומושל בה. וזהו ברזא דיוסף הצדיק, ששומר תמיד את הבריאה שלא תתפשט מצדה, שלא תתרחק מהשורש. וע"ז רומז חלום פרעה שהוא בדרגא דיוסף כדאיתא בזוה"ק (שם) דא חלמא דיוסף הוה וכו'. והענין הוא, כי השפעת אור השי"ת בעית ומקטף אקטופי וכדאיתא בש"ס (פסחים ח.), היינו שתחלת השפעה הוא שלא בהדרגה, ואח"ז נוטלה השי"ת בחזרה ג"כ שלא בהדרגה. לזה יצמצם האדם את עצמו מצדו שלא לקבל שלא בהדרגה, שאז לא יהיה בעית, ממילא לא יהיה מקטף אקטופי בחזרה^קכטלעיל פרשת וירא אות ה., מאחר שהאדם מצדו אינו מתמתח להתפשט שלא בהדרגה רק צופה תמיד להשי"ת, לעומת זה יתנהג עמו השי"ת ג"כ בהדרגה ברזא דיוסף הצדיק, וכמ"ש יוסף לפרעה (מקץ מא) אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, הראה את פרעה. היינו שבזה החלום מרומז כל סדר ההנהגה, שמתחלה היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, שהיה להם אור בשפע שלא בהדרגה, והתפשטו בשפעת רב האור וכל אחד אמר אני אמלוך, לזה נתבטלו ג"כ שלא בהדרגה, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ששבעה מלכין קדמאין מרמזין על עלמין קדמאין דאתחרבו דכתיב בהו וימת וימת, היינו מפני שנדמה להם שכל המלוכה הוא רק להם, ולא הכירו מלכות השי"ת בעולם, לכן נתבטלו ולא נשאר מהם כלום. וע"ז מרמז חלום הפרות, שהכחושות בלעו השמנות ולא נודע כי באו אל קרבנה. עד שברא הקב"ה את עוה"ז ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, היינו מפני שעתה נטבע בעולם יראה שלא להתפשט עוד בגוף החיים כעלמין קדמאין, וממילא לא יהיה אור השי"ת בעית כ"כ^קלעיין הרחבת העניין לעיל פרשת נח אות ב ד"ה וגמר, אות ה ד"ה ויש מי, פרשה זו אות ח ד"ה והוא, אות יח.. אכן גם בהם היה נמצא איזה התפשטות בטובה שנשפע להם והתפשטו את עצמם בהטובה, לעומת זה צמצם השי"ת מהם כל הטובות ולא נשאר אך נח ובניו ושנים ושבעה ממיני החיות ובהמות, כדוגמת אילן שמשיר פירותיו ולא נשאר בו רק גופו ומתהוה ממנו הויה חדשה, וזה מורה על גודל הצמצום שהתהוה בעולם. וכמו כל אדם שירעב נשחת מראהו ואין בו שום התפשטות. וע"ז מרמז חלום השני משבלים שהם טובת עוה"ז, ולא נאמר בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה, מפני שבדור המבול לא היה התבטלות לגמרי כמו בעלמין קדמאין, כי רק ההתפשטות ניטל מהם ולא גוף החיים:

נ״חולפרעה נרמז בזה החלום שגם הוא מתפשט ביותר בהטובה שנשפע לו, וזה נרמז לו בחלומו שמתחלה יהיה שבע שני שבע, שאז יש כח באדם להתפשט כפי שיחפוץ^קלאכמבואר לעיל פרשה זו אות ד, אות ח ד"ה וזהו.. ואח"ז יבואו שבע שני רעב, שלא יהיה בהם כח לסבלם, והחכם עיניו בראשו להכין משני שבע לשני רעב ולחברם יחד, בכדי שיהיה לו קיום והויה אף בימי הרעב. וזהו חולקיה דיוסף וחלמא דיליה הוא. לכן לא הבין שום חכם מחכמי מצרים את החלום לפתרו, רק יוסף הצדיק הבין את חלום פרעה ופתרונו, ונתן להם עצה לקיים הפתרון, וחמש את ארץ מצרים להכין משני שובע לשני הרעב, והבין שחלום אחד הוא, היינו שבגוף החיים כבר נטבע צמצום בלב הברואים אחר שנחרבו עלמין קדמאין, עד שעל זה העולם אמר השי"ת דין הניין לי. ולזה בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לא נאמר בהו וימת. אכן בענין הפרנסה שהוא התפשטות החיים, בזה נמצא עוד התפשטות בעולם, ע"ז אמר להם שיצמצמו את עצמם בשני השבע להכין מחית נפשם על שני רעב. וזה הפתרון היה רק ע"י יוסף הצדיק, מפני שאין זאת בכח שום עכו"ם לצמצם את עצמו בימי שובע ולהשאיר על ימי הרעב. ועל השנות החלום וגו' וממהר האלהים לעשותו, היינו שהשי"ת מנהג כן בעומק הרצון, והוא רזא דיוסף הצדיק^קלבלקמן פרשה זו אות כב.:

נ״טוהנה מן היאר עולות וגו'. בזוה"ק (מקץ קצד:) א"ר יצחק אע"ג דאתמר דלא אחזיין ליה לבר נש אלא בההוא דרגא דיליה שאני למלכים דאחזיין להון מלין עלאין וכו'. והוא שהשי"ת הראה לו שהם יהפכו הנהגת השי"ת מכפי מה שהשי"ת מנהיג. כי השי"ת מנהג בעולם כסדר הבריאה ויהי ערב ויהי בקר, שתחלה צריך האדם לראות שהוא בעל חסרון, ומאין יבא עזרו רק מהשי"ת שהוא השלם הגמור, והוא יכול להשלימו לאדם שלא יחסר לו, וכענין דאיתא בש"ס (שבת עז:) שהשי"ת מנהג העולם כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. וכן הוא הנהגת השי"ת עם ישראל. וכן הוא עבודת ישראל להשי"ת שלא יסתפקו בשום טובה, ונקרא אצלם חשך, אם אין רואין טובת עין של הנותן, שהשי"ת יתן להם בטובת עין. והעכו"ם לוקחים תחלת הטובה בגודל זרם התפשטות, כי שרשם מעלמין דאתחרבו, וכמו שכתוב בהם (וישלח לו) וימלך וימת, שהתחיל תיכף במלוכה ולכן נתבטל. שהיה להם שפע בהתרבות עד שלא היה בהם כח לקבל ההשפעה ונתבטלו. והוא מפני שלא היה מצדם שום אתערותא, לכן לא היה קיום להשפעתם^קלגלעיל פרשת וילך אות ב ד"ה והנה, פרשה זו אות י ד"ה וזהו שאמר.. שאני מלוכת ישראל, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכד) דוד מלכא אתחבר באבהן, שקודם שמלך נתקשר בעבודה בשרשו, והוא שבישראל הוא שהשי"ת שולח להם צעקה בלב, שקוראים אל ה' בצר להם וה' יענה להם, וזהו קיים לעד ולא יתבטל לעולם:

ס׳והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאר וגו' והנה שבע שבלים עולות וגו'. הענין שנראה לו בחלומו פרות ושבלים הוא, שמתחלה הראה לו השי"ת שגוף החיים שלו הוא בהתפשטות רב עד שיאבד מן העולם. כמו דור המבול שהתפשטו ביותר, עד שלא זכרו את השי"ת בעת שהראה להם פנים שוחקות להכיר שמהשי"ת נשפע להם כל טוב, ולעומת זה כשהגביה השי"ת את מדותיו לא זכר אותם ונמחו מן העולם מדה במדה. וזה רמז לו חלום הפרות שהם בעל חי, והכחושות בלעו השמנות ולא נודע כי באו אל קרבנה. אכן השי"ת נשבע שלא יביא מבול לעולם, והוא מפני שאחר המבול נעשה רושם בהבריאה שלא יתפשטו עוד כדור המבול, לעומת זה נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם שכל העולם יחרב. אמנם נמצא עוד צמצום בפרנסת האדם. וע"ז מרמז חלום השבלים, שהוא בענין פרנסה, והוא שאם יתפשטו בשבע שני השבע, שהשי"ת יראה להם פנים שוחקות, אז כשיגיעו שבע שני רעב, שהשי"ת יצמצם אז פרנסת האדם, מהיכן יהיה להם אזי הויה וקיום. ואף שנקבע בעולם שבעיקר החיים לא ישחיתו עוד, אבל אם הקיום להחזיק החיים ילקח מהם, ממילא יאפס גם עיקר החיים שלהם. ועל זה פתר לו יוסף את חלומו ויעץ להם עצתו, שיצמצמו את עצמם בהשנים שייטיב להם השי"ת ויזכרו שמאת השי"ת באה להם הטובה, וצוה להם שימולו, ושיכינו מימי השובע לימי הרעב, שזה מרמז על צמצום בגוף החיים וצמצום בפרנסה, ממילא יזכור השי"ת גם בהם בעת שיצמצם מעט ההשפעה, שיהיה להם הויה גם אז מאחר שיהיה להם חיים בשורש. וזהו שאמרו המצרים אח"כ ליוסף החייתנו, שאתה יעצת לנו איך להשיג חיים, והוא מפני שהרגישו מעט משורש החיים נוסף על פרנסתן^קלדכמבואר לעיל פרשה זו אות ד, אות ח ד"ה וזהו, אות ט, יח.. וכן מצינו גם ביעקב אבינו ע"ה, שמתחלה הרגיש שיש רק שבר במצרים, ואח"ז הרגיש שגם חיים נמצא שם, ותחי רוח יעקב אביהם:

ס״אוהענין הוא, כמו שהציב השי"ת יום ולילה, ומזה נשמע שגם היום אינו בשלימות, כי אם היה בו שלימות אזי לא היה אורו נדעך, ומזה ילמד האדם להבין לצמצם את עצמו בכדי שיתגדל בו החשק והתשוקה בכל פעם מחדש להוסיף אור, ובעת יחשך לפניו יבין שבטח חפץ השי"ת להנחילו ולהטעימו חדשות. כמו שמצינו ביעקב אבינו שיוסף נעלם ממנו ונדמה לו שאפס חייתו, ואף פרנסתו נצטמצם עד שהוכרח לשלח את בניו מצרימה לקנות שבר לרעבון בתיהם, וע"י הצפוי והקווי שראה שיש שבר במצרים קנה גם חיים, ותחי רוח יעקב, שטעם והרגיש גם מחיי עולם הבא. וכן הוא תמיד הנהגת השי"ת עם האדם, שע"י עבודתו עבודת עבד להשי"ת יבא לרזא דבן, כי בהיות האדם ברזא דעבד ידמה לו לפעמים שנכון בידו יום חשך, שאין עבודתו ניחא לרבו כמקודם זה, ומצפה ומקוה שעבודתו תהיה לנחת רוח אצל רבו, מזה יתנשא לרזא דבן. וכענין דאיתא בתנחומא (תצוה ד) אמרו ישראל רבש"ע באורך נראה אור ואתה מצוה להדליק לפניך נרות, א"ר יצחק לבית מלא פנסא אמר בעה"ב לעבדו הדלק לנו בתוך החצר נרות וכו' אמר הקב"ה לא שאני צריך אור בשר ודם וכו'. היינו שכל הצווי מהשי"ת הוא מגודל נדיבות חסדו שחפץ בטובת האדם שיקרא הפעולה על שם יגיע כפיו, בעבודתו אשר יעבוד ברזא דעבד. ואף שרזא דבן הוא למעלה מרזא דעבד, אכן הבן אוכל ממה שאביו אוכל ולא בשכר פעולתו, אבל העבד אוכל בשכר פעולתו שסיגל והשתדל וקנה בעוה"ז, שזה נוח לו לאדם רעותי' דמתקרי לעי ונגיס (מדרש קהלת ד)^קלהלעיל פרשת בראשית אות כט ד"ה וכל זה, אות לב., מפני שהטובה שיקנה אדם ע"י עבודתו לא תלקח מאתו עוד כי באה לו בשכרו. וזהו דכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, שמתחלה הוא בחינת עבד ואח"ז הוא בחינת בני ישראל^קלוכדאיתא בזוהר הקדוש (בהר קיא:): בתרין שמהן אלין אקרון ישראל לקוב"ה, עבדים דכתיב (ויקרא כה) עבדי הם. ואקרון בנים, דכתיב (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, בזמנא דידע ליה בר נש לקודשא בריך הוא באורח כלל, כדין אקרי עבד, דעביד פקודא דמאריה, ולית להו רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתיה. בזימנין דידע ליה בר נש באורח פרט, כדין אקרי בן רחימא דיליה, כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתיה. ואע"ג דאקרי בן, ברא בוכרא לקוב"ה, כמה דאת אמר, בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), לא יפוק גרמיה מכלל עבד, למפלח לאבוי בכל פולחנין, דאינון יקרא דאבוי, והכי אצטריך לכל בר נש למהוי לגבי אבוי בן, לחפשא בגניזוי, ולמדע רזין דביתיה, ולאשתדלא אבתרייהו, ולמהוי לגבי אבוי עבד. לעיל פרשת נח אות מח, בית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה והנה.:

ס״בופרעה חולם וגו' והנה שבע פרות וגו' וייקץ פרעה ויישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים וגו'. הענין בזה, שאחר חלום הפרות אתער פרעה ואח"ז חלם שנית הוא, כי חלום הפרות מרמז על גוף החיים וחלום השבלים מורה על התפשטות החיים מזוני ופרנסה (כמו שנתבאר במאמרים הקודמים). ובגוף החיים כבר נטבע יראה אחר המבול, שלא יתפשטו עוד כ"כ עד שלא ישאר שארית מכל העולם כולו. כי מאז התחיל עולם התיקון ונשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, ולזה וייקץ פרעה אחר זה החלום, מפני שהיה מוטבע בו יראה שלא יתפשט כ"כ בגוף החיים עד שיאפס ממנו כל החיים, וזאת היראה הקיצה אותו. אכן מחלום השבלים היה מתפחד, כי בזה עוד נמצא בהם התפשטות ביותר ואינם מצמצמים את עצמם בקבלת הטובה. ואחר השני חלומות נאמר והנה חלום, שנשלם כל החלום כסדר, וכענין דאיתא בזוה"ק (מקץ קצו.) דרגין כסדרן קא אתיין, שאף שבגוף החיים כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, אכן הראו לו כל הסדר מבריאת עולם ששורש חסרונו הוא בחיים, אכן לפועל יוצא החסרון על הפרנסה, וזהו דרגין כסדרן אתיין. וכנגד אלו השני חלומות נתן להם יוסף הצדיק עצה. בענין פרנסה יעץ להם שיצמצמו את עצמם בימי השובע, והוא שיהיה להם זו הכרה שמאחר שאין הטובה שלהם, לכן לא יתפשטו את עצמם בהטובה, בכדי שלא ישכחו את השי"ת שהוא בעל הטובה, ומזה יהיה להם הויה אף בימי הרעב בעת שהשי"ת יגביה מדותיו מהם. ובענין החיים יעץ להם שימולו את עצמם, וזאת היה גרם הגלות במה שהתפשט זאת בין המצרים עי"ז היה בהם כח למשול על ישראל^קלזעיין בשער הפסוקים להאר"י הקדוש פרשת מקץ ד"ה ויאמר פרעה: אחז"ל שגזר עליהם יוסף שיקיימו מצוות המילה, והלכו ליטול עצה מפרעה, ואמר להם, כל אשר יאמר לכם תעשו. והעניין הוא במה שנתבאר אצלנו בדרוש הפסח ויציאת מצרים (בעניין גלגול דור המבול והפלגה ומצרים) וכו'. וידע יוסף ברוח הקודש, כי הם בחי' ניצוצות הנזכר שבאו ע"י השחתת זרע, ולכן גזר עליהם מצוות המילה, לתקן קצת עוון שרשם הראשון, שבאו ע"י פגם אות ברית קודש. ואחר שנמולו התחילו להתקן קצת, ונתגלגלו בדור האחר בבני ישראל, באותם ק"ל שנה כנזכר. ונגזר עליהם עבודה קשה לתקנם וללבנם ולצרפם וכו'. ועיין לקוטי תורה פרשת מקץ ד"ה לכו אל יוסף., עד דאתי לוי ובדר להון כמלקדמין כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.)^קלחוהענין בזה הוא, שבזה שמלו את עצמן, שהוא רזא דיוסף הצדיק, עי"ז היה כח בהקליפה לשלוט על ישראל. עד שבא משה רבנו ע"ה הבא משבטו של לוי, ובדר לאינון חמורים ותבר תוקפיהון, ולקח משם את עצמות יוסף הצדיק שנקרא שור, ובירר ולקט כל הכח שהיה בהם, ובזה היה להם גאולה לישראל. כמבואר זה לעיל פרשת וישלח אות יא ד"ה וזהו.:

ס״גוישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור. איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצד:) רבי אבא פתח ואמר רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכו' רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותיה לאחרא ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה ובגין כך רוצה ה' את יראיו ולא ביראיו וכו'. היינו שאם היה כתוב רוצה ה' ביראיו, הוה משמע שרוצה את היראים, אכן מאחר שכתוב את יראיו, משמע שהשי"ת נותן רצון בלב היראים לרצות את דעתם. וכן מצינו ביוסף הצדיק, אחר כל הרפתקאות שעברו עליו מקומו לא עזב, מפני שהיה בטוח בהשי"ת שאוהב אותו, וכל אלו המאורעות שעברו עליו בטח לטובתו הם, וכאב את בנו ירצה כן ירצהו השי"ת אחר כל אלין התוכחות. וכן הוה, שאחר שנתגדל יוסף נתברר לו שלא היו לו יסורים כלל מכל אלו המאורעות, כי לגדולתו נצרכו כולם, ומכל אלו הרפתקאות שעברו עליו נעשה אצלו ד"ת שהעמיק ולמד בהם כל ימי שבתו שמה, וזהו דכתיב (זכריה ט׳:י״א-י״ב) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו שובו לבצרון אסירי התקוה וגו'. בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, מדבר ביוסף הצדיק שמבור ריק נעשה אצלו באר מים חיים נבועים, ע"י שהיה נמצא בו דם ברית והוא גודל הצמצום שהיה בו ביוסף, שצמצם כל רצונותיו וכחותיו לכבוד שמים. שובו לבצרון אסירי התקוה. תקוה הוא מלשון (יהושע ב׳:י״ח) תקות חוט השני, והוא שיש לישראל קו שמחוברים תמיד בהשי"ת שאין לו שום הפסק, כמו שנתברר אחר שהתודע יוסף אל אחיו שמעולם לא נסתר יחוסן של ישראל. שהרי יוסף היה חי, והוא מברר כל הכחות שנמצא בישראל שהם מלאים פנימיות קדושה ואין בהם דבר רשות. ראובן מורה על שהיה בו כח הראיה, והוא ברר אותו שראייתו מלא קדושה. יהודה מורה על השמחה שהיה בו, ויוסף ברר אותו ששמחתו הוא שמחה של מצוה, ואין באחד מכל השבטים דבר רשות^קלטלעיל פרשה זו אות יח ד"ה כי כונת ובהערה קכב שם., ורק על הגוון נדמה להם שכלם נאבדו ואין להם תקוה. וגם יעקב אבינו היה לו מיחוש זה, וכמו שאמר (מקץ מג) ואני כאשר שכלתי שכלתי, ונדמה ליעקב אבינו ולכל השבטים שעומדים ומתוכחים עם שר עכו"ם המושל במצרים ויראו מפניו, אבל אח"ז נודע להם שהוא יוסף הצדיק מתחלה ועד סוף ולא שר מצרים, ולפני אחיהם הדורש טובתם היו עומדים. וזהו ראיה לכל סבלנות ישראל שהוא רק על הגוון אבל באמת גואלם חי^קמדבר זה נתבאר בארוכה בכל ספרי רבוה"ק ונביא כאן מקצת מדבריהם הקדושים. במי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [ב]: ויהודא היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתוכח עמו, וכאשר שלח להם הש"י הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות, כי באמת היו מתוכחים עם אחיהם, וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו, וזה פי' הפסוק (תהילים ל״ז:י׳) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו בעוד מעט יתבטל רשע, והתבוננת היינו בבינת הלב באם תרצה להבין על מקומו, ואיננו היינו תראה כי לא היה בו שום כח ממשלה עליך. ועיין עוד ח"א פ' חקת ד"ה זאת חקת, ובחלק ב' ויגש ד"ה ויאמר יוסף. לקמן פרשת ויגש אות ג ד"ה אמנם, אות ו ד"ה לי דבר, אות י ד"ה ועל זה מרמז, אות יב ד"ה וכאשר יזרח, אמרי אמת (לובלין) פ' ויגש תרמ"ב סעודת ליל שבת, סוד ישרים שמיני עצרת אות ה, יג, תפארת יוסף מגילה (ט:) ד"ה ואף.:

ס״דויאמר פרעה אל יוסף וגו' ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. תשמע חלום היינו שיש בך מבינות לסדר את החלום כפי הפנימיות שנמצא בו. והענין הוא, כי חלם הוא אותיות לחם אתוון דדין כאתוון דדין, וכמו שלחם משביע את האדם, ומהו שביעתו הד"ת נמצא בפנימיות הלחם, זהו משביע לכל חי, אכן בעוה"ז לא נראה מפורש הד"ת שנמצא בפנימיות הלחם, רק לעתיד אז יתגלה הד"ת שנמצא בהלחם, ויכירו וידעו שכל עיקר השביעה הוא רק מהד"ת^קמאכמבואר לעיל פרשת וישלח אות כג ד"ה והנה: כמו אם יאכל אדם פת יסעד לבו ואם ישתה יין ישמחו, אבל מהות הדבר מה זה ועל מה זה, למה הפת מסעד והיין משמח, אין בזה שום הבנה לאדם. ולעתיד יראה אדם מפורש ושום שכל החיות שנמצא בהלחם והיין, שכל כח המחיה הוא כמו החיות מהדברי תורה, שמזה שהשי"ת צופה על הלחם והיין בתמידות ומשגיח עליהם, לזה נמצא כח בלחם להחיות נפש אדם.. וכן הציב השי"ת בעוה"ז ענין חלום, שיוכל אדם לראות במעט רגע בחלום מה שבהקיץ לא היה רואה במשך כמה וכמה שנים, כמו שפרעה ראה בחלום מה שיהיה במשך ארבע עשרה שנה. וכן הם כל פעולות המצות שצוה השי"ת לעשותן בפועל ולא בכונה לבד, כי בפנימיות הפעולה נמצא בהעלם אור רב, מה שבכונה בלבד לא ישיג אדם גודל שפעת האור אף במשך כל ימי חייו, וזהו דכתיב (תהילים קכ״ו:א׳) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, היינו שאז יפתח הש"י את האור הנמצא בהעלם בפעולות המצות, אזי נדע ונראה, שכל הידיעות והכוונות שהיו לנו בעוה"ז היו כדוגמת החלום שיוכל להמצא בו בהעלם ידיעה מה שיהיה במשך כמה שנים^קמבמקור הדברים במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה תשמע חלום: כי כל עניני עוה"ז הם כחלום הצריך פתרון וכמו שיפתור לו האדם כן יקום אצלו, והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהש"י ורק ממוצא פיו יחיה הכל, זה מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה, אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה זה ישיג חיי עולם, כי לחם הוא אותיות חלם היינו שצריך פתרון, וכן הוא כל הנאות, כי כל ההנאות והטובות שבעולם נמשלין ללחם. ועיין עוד הרחבת עניין החלום לעיל פרשת תולדות אות יג ד"ה כמו מצות וד"ה והנה, פ' ויצא אות ו, פרשה זו אות ו.:

ס״הטוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם (משלי י״ב:ט׳). נקלה ועבד לו דא יוסף הצדיק, שהכיר שאין לו מצדו שום הון ורכוש. מתכבד וחסר לחם, היינו האומות שמתפשטים בגודל זרם בהטובה שהשי"ת משפיע להם בלי שום מעצור. והענין הוא, דהנה השי"ת נתן כל הטובות והשפעות בין האומות, והם מתפשטים בהטובות בלי שום גדר וצמצום. ובעוה"ז הציב השי"ת שרשות נתונה לאדם ויוכל להתפשט כפי שירצה, ואח"ז מצמצם השי"ת השפעתו ונוטל הכל בחזרה, ואחר זה הצמצום ישפיע השי"ת מחדש גודל שפעו. לכן יראה כל איש בימי חייו בעוה"ז שרשות נתונה בידו, יבחר בטוב וימאס ברע ויכין לעצמו מחיה לימים האמצעים שהצמצום מתגדל בהם, ואזי ימיו יאריכון לימי השובע שהשי"ת יתן מחדש שפעת טובה בהם. אכן מי שאין לו זה המבינות להכין לעצמו מימי השובע לימי הרעב, יפסקו חייו בימי הצמצום ולא יוכל להגיע לימי השובע שיבאו אח"ז. ולזה נאמר במתן שכר קיום מצות בעוה"ז למען יאריכון ימיך (עקב יא), ולא נאמר מה טובה יהיה באותן הימים, מאי משמע, שזהו העיקר לזכות להאריך ימים בימי הצמצום ולהגיע לשפעת טובה שיהיה מחדש לעוה"ב, וע"י הצמצומים והגדרים מקיום מצות השי"ת בעוה"ז יהיה לאדם חיים אף בימי הצמצום. לזה ישראל שיש להם זה המבינות ומצמצמים את עצמם בעוה"ז, ומגבילים וגודרים את עצמם שלא להתפשט בימי השובע, יזכו לחיי עוה"ב, שיאריכו ימיהם בימי הצמצום והרעב עד שיגיעו לימי השובע שיהיה מחדש^קמגלעיל פרשת חיי אות כב.. והעכו"ם שמתפשטים את עצמם בלי שום גבול בעוה"ז, שהם ימי השובע, ואין להם שום הכנת טובה וחיים לימי הרעב, יפסק חייהם בימי הרעב ולא יוכלו להגיע לאותן הימים בעוה"ב^קמדעיין לקמן פרשת ויגש אות לג.. וע"ז מרמז ג"כ מה שצוה השי"ת שמטה ויובל, שע"י שיקיימו זאת בארץ יהיה להם חיים בלי הפסק. אבל אם לא יקיימו שבתות הארץ ינטל מהם בחזרה כל הארץ, וכדכתיב (בחקתי כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה. לכן נתן הקב"ה עצה לישראל שיחלקו את גודל זה הצמצום לכל שבע שנה בכדי שיוכלו לסבול^קמהוזה לשון התורת כהנים פרשת בחוקותי פרשה ב: אז תרצה הארץ את שבתותיה אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאיליה כל שמיטים שהיא חייבת לי שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, כל ימי הושמה תשבות. ומבואר זאת לעיל פרשת נח אות לה: בזמן שהאדם מקבל הטובה המזומנת לחלקו בהדרגה ובהמתנת זמן, אז מתקיימת אצלו לאורך ימים ושנים, ויוכל לעמוד בה כנגד מה שהיה לו סבלנות וצמצומים מקבלת הטובה. אבל אם האדם מתפשט עצמו וחוטף אותה טובה בבת אחת, הוא מוכרח לקבל גם ההפסקה מהטובה בבת אחת מה שאין בכחו ונכלה מאליו. וכענין שמצינו במצות שמיטה, שענינה שהאדם יצמצם עצמו בכל היקף שבעה שנה אחת, שיאכל תבואת שדהו בהדרגה ובצמצום ובהפסקה שלא יחטוף הטובה בבת אחת, שעי"ז יוכל לעמוד בשדהו לעולם. וכאשר עברו על מצוה זו נתחייבו גלות שבעים שנה כנגד שנות השמטה, וכדכתיב (בחקותי) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכדאיתא (בתו"כ) ולא היה ע"ד העונש רק מידם בעצמם היתה זאת להם, שמפני שלא נתנו הפוגות לקבלת הטובה ואכלו כל השנים הזריעות בבת אחת, התחייב מעתה שיקבל שנות ההפסקות והשמטות ג"כ בבת אחת, ונעשה ארצם שממה ונגלו מתוכה.:

ס״וכי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וגו' (ישעיהו ס׳:ב׳). וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו' (מלאכי ג׳:כ׳). הענין בזה, כדאיתא בש"ס (נדרים ח:) שבזה עצמו צדיקים מתרפאין ורשעים נדונין. והוא שהשי"ת משפיע בטובת עין, ויוכל האדם להתפשט בהטובה עד שידמה לו שהוא בעל הבית. ולעתיד כשיבא יום ה' הגדול והנורא, שהקב"ה יוציא חמה מנרתקה, אין באופן שיהיה אז לאדם קיום והויה בעולם כי מי יכילנו, אכן מי שמצמצם את עצמו בעוה"ז שלא להתפשט בהטובה, אך להכיר אף בעוה"ז את כבוד ה', שרק השי"ת הוא בעה"ב בעולם הזה וממנו הם כל הטובות, ממילא יהיה לו מקום גם אז להתקיים בעולם^קמואיתא בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע דף י. ד"ה והם (הובאו דבריו בלקוטי מי השלוח פ' אמור): ובא השמש וטהר. ושמעתי פירושו וכשיבוא השמש ע"ד כי שמש ומגן ה' אלוקים (תהלים פד). וכן אמרו ז"ל (ע"ז ג':) לעתיד לבא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיא שמש צדקה ומרפא [לקודם] בכנפיה לצדיקים אז יהיה הטהרה הגמורה.. והרשעים שאין בהם זה הדעת, ומתפשטין בהטובה שבידם בעולם הזה בגודל זרם, ונדמה להם שרק הם בעלי הטובה ולא ה' פעל כל זאת, ממילא כשיזריח השי"ת את כבודו לעתיד, ילהט אותם היום הבא ולא ישאר מהם שארית בארץ, וכמו שנאמר (ישעיהו ב׳:י״ח) והאלילים כליל יחלוף. לזה בישראל נאמר, שאף בעת החשך יכסה ארץ וערפל לאומים יזרח עליהם ה', מפני שנותנים מקום להשי"ת בעולם הזה להמליכו עליהם:

ס״זהנה בבריאת עולם נאסרו כל בעל חי עד נח. כי בכל דבר היתר צריך להיות בו שני דברים, שיולד ממקור טוב, ושיהיה בו מדת צדיק שלא להתפשט ביותר. כי אם יהיה בו רק אחד מאלו השנים אינו מבורר עוד להיתר^קמזוהענין, כי דורות הראשונים שלפני המבול, מחמת שהיו קרובים להתחלת הבריאה, נמצא בהם ג"כ חוקים קבועים וכחות עצומים, עד שהיו נעדרי הבחירה. שמפני גודל הבטחון ותקיפות שהיה להם מצד שהיו קרובים למאצילם, לא נתנטע בהם עוד כח הבחירה לצמצם עצמם מתאות נפשם, מאחר שידעו מפורש שכל התשוקות והחמדות שנצמח בנפשם סיבתם הוא הבורא ב"ה, שהרי הקב"ה ברא הכל. ורק אחר חורבן המבול נתנטע יראה בלב הנשארים לאחוז בצמצום ידם, ע"כ ידעו שמעתה בחר השי"ת במשפטים ולא בחוקים, ומשפט נמצא רק בנפש האדם בלבד, והיו כל הברואים רצים אחריו ומסרו עצמם מדעתם ליד האדם. שכאשר השי"ת בוחר בכח של איזה בריה שהוא מדוגל בה, אזי כל הברואים כולם רצים אחר זה ומרוצים להתכלל בצורתו. כמבואר לעיל פ' נח אות מב עיי"ש כל העניין.. כגוונא דמצינו בישמעאל ועשו, שאף כי נולדו משרש טוב מאברהם ויצחק, אכן מפני שלא היה בהם מדת צדיק והתפשטו מצדם אזי אבד מהם כל היחוס^קמחאיתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל: ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ועיין לעיל פ' תולדות אות נא, פ' וישב אות ח ובהערה עג שם.. עד אשר נולדו שנים עשר בני יעקב, שלידתן הוא משרש טוב יעקב אבינו, ובכל אחד מהשבטים היה כלול מדת יוסף הצדיק, כדכתיב (וישב לז) אלה תולדות יעקב יוסף, שעם כל אחד ואחד מהתולדות היה גם בחינת יוסף הצדיק מדת הצמצום, והם היו בנין שלם מטה שלמה בלי שום פסולת, והיה להם גודל בטוחות ותקיפות ולא נתייראו משום דבר בעולם^קמטענין יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל נתבאר בארוכה לעיל בפרשת וישב עיין שם אות ו ד"ה וזה הוא, אות ח ד"ה וזהו דכתיב, אות יג, יז.. אכן כל יראתם הוא רק פן יסתר ויתעלם מהם יוסף הצדיק. כמו כאן אחר מכירת יוסף הצדיק, שנעלם מבין השבטי ישרון, אז נתהוה להם כל המיחושים, ונדמה להם שח"ו נאבד יוסף הצדיק לגמרי. אבל אם לא היה בחינת יוסף הצדיק בהעלם, אזי לא היה חולם לפרעה חלום זה. וכדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שזה החלום רומז לעלמין דאתחרבו, שהיה בהם מלוכה ומיתה, וימלוך וימת, תחלתן שלוה וסופן יסורין. אבל בעולם התיקון כתיב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר, ברישא חשוכא והדר נהורא, וחלום פרעה מרמז על ביטול עלמין דאתחרבו תחלתו שלוה וסופו יסורין, שכן חלם לו מתחלה שובע גדול בלי שום צמצום, ואחר השובע רעב גדול בלי שום זכרון מטובה. אמנם באמת בהסתר היה נמצא יוסף הצדיק עוד בעולם, לזה נתגלגל הסבה שלא הבין שום חכם מחכמי פרעה את החלום, עד שבא יוסף הצדיק, שהוא באמת ההיפך מזה, והבין את החלום על בוריו, ונתן להם עצה והיה האכל לפקדון, שלא יתפשטו את עצמם כ"כ בימי השובע, ויכינו מימי השובע לימי הרעב, ועי"ז יהיה להם הויה והתקיימות אף בימי הרעב. ואח"כ נרקבה תבואתן שהטמינו לעצמם, ואף שהכניס בהם מעט יראה, אכן כל הבנתן בהיראה היה רק בעניני עוה"ז, עת שובע ועת רעב. ועיקר היראה הוא שידע אדם שנמצא עולם אחר, וזה העולם הוא רק מעבר שעל ידו יוכלו לבא לעוה"ב, והם אחזו רק בעולם הזה שהוא רק דמיון וגוון, לכן נרקבה תבואתן ובאו ליוסף שיתן להם לחם, שיהיה להם הויה וקיום בעולם. אמר להם לכו ומולו עצמכם, שיצמצמו את עצמם בשרש צמצום בגוף החיים. ומזה התחילה הגלות, מאחר שעל הגוון נמולו גם המצריים כישראל, ואף שבשרש הוא שישראל נמולים ומוסרים כל כח החיים והרכוש שלהם להש"י ברצון טוב, ואין אומרים לנפשם אני. משא"כ העכו"ם שכל הצמצום שלהם מלא זמה ועצת חטאין בכדי שישיגו כל תאות לבם, לזה הם מצמצמין את עצמם, אבל באמת הם אומרים אני ואפסי עוד, לזה לעתיד כשיפתח השי"ת ויגלה לעין כל ראו עתה כי אני אני הוא, אזי יהיה לישראל הויה וקיום, מאחר שאף בעולם הזה נתנו מקום להכיר שרק השי"ת מנהג כל ונותן להם כח לעשות חיל, אבל העכו"ם יתבטלו לגמרי אז, מאחר שאומרים לנפשם אני^קנלעיל פרשה זו אות ט ד"ה וזה הוא וד"ה ולזה יוסף הצדיק, אות כג.. אכן בעולם הזה הדבר צריך בירור, כי על הגוון כך הם נמולים כישראל, ומזה הוא כל הסבלנות, וכדאיתא בזוה"ק (וארא לב.) ששר ישמעאל עומד למעלה וטוען לפני השי"ת, מאחר שאמרת שמי שיהיה בו זו המצוה, היינו ברית מילה, יהיה לו חלק בשורש האור, וישמעאלים ג"כ נמולים כישראל. אמנם כ"ז הוא רק בעולם הזה שצריך בירור, אבל לעתיד יברר הקב"ה ויפתח סגור לבם להראות שבאמת אין בהם כלל מצוה הזאת ורק בישראל היא^קנאכמבואר לעיל פרשה זו אות יח ד"ה כי כונת ובהערה קכ שם.:

ס״חועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. הטעם בזה הוא, כדאיתא בש"ס (ברכות נה:) א"ר יוחנן שלשה חלומות מתקיימין חלום של שחרית וחלום שחלם לו חבירו וחלום שנפתר בתוך חלום, ויש אומרים אף חלום שנשנה, שנאמר ועל השנות החלום וגו'. והענין בזה, דהנה גבריאל ממונה על דרגין דחלמא כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמט:, וישב קפג.) ואמרו בש"ס (ברכות ד:) שגדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים ואילו גבי גבריאל כתיב והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף וכו' תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים וכו'. כי מיכאל הוא מדת החסד, ומזו המדה הוא חיבור כל העולמות, לזה בפריחה אחת יש לו חיבור וכניעה בעולם הזה. וגבריאל הוא מדת גבורה, לזה יש בו הפסקה, שרק אחר שתי פריחות יש לו חיבור לעוה"ז. לכן כל חלום שהוא מדרגא דגבריאל שמתחברים שני ענינים הוא מתקיים. חלום של שחרית הוא חיבור משני זמנים יום ולילה. חלום שחלם לו חבירו הוא משני בני אדם. חלום שנפתר בתוך חלום הוא מחלום ופתרון. וחלום שנשנה הוא משני חלומות והפסקה באמצע, שזה הוא דרגא דגבריאל דממונה על חלמין. ולזה ידע יוסף מזה שנשנה החלום שיתקיים במהרה ויש לו שייכות לעוה"ז. וחלום שהוא מדרגא דגבריאל אמת, הוא, כי חלום אמת הוא ג"כ מדרגא דנבואה, כענין דאיתא בש"ס (ברכות נה:) וכי החלומות שוא ידברו והכתיב בחלום אדבר בו, לא קשיא כאן ע"י שד כאן ע"י מלאך:

ס״טועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו' ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב. הענין שנאמר לשון וחמש הוא, כי לפעמים ידמה לאדם בעת שהשי"ת מנהג עמו בפנים שוחקות, שהשי"ת מוותר ומפריז כנגדו יותר מדאי שמשפיע לו שפע רב, אכן באמת מצד הש"י אין שום שינוי, אני ה' לא שניתי (מלאכי ג), וכל השינוי הוא רק לעין אדם, לכן יראה כל איש שלא יפריז על המדה להתפשט את עצמו ביותר, רק יצמצם את עצמו מצדו, וע"ז מרמז וחמש, כענין דאיתא בש"ס (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. וזה הדין הוא בכל העולמות ואף בהש"י הוא, שכל האומר הקב"ה ותרן וכו' כדאיתא בש"ס (ב"ק נ.), ואף כי ידמה לעין שהקב"ה מוותר נגדו הוא רק עד חומש ולא יותר, לזה לא יתפשט יותר מחומש, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ולהבין למה היה הענין הזה רק במצרים, כי המצריים הם בגודל זרם התפשטות, והשי"ת רצה להכניס שם את כל ישראל, לכן היה הסבה שיוסף הצדיק ימכר למצרים תחלה קודם שיכנסו ישראל לשם, שהוא ברזא דאות ברית, ועיקר מדת הצמצום הוא רק בו. ואח"כ נכנסו ישראל למצרים וירבו ויעצמו שם במאד מאד, שמזו הבחינה הם כל ההשפעות ע"י ספירת יסוד צדיק, וכל התרבות ישראל בא מזה שיש בהם מדת הצמצום לצמצם את עצמם עד חומש, ואינם מקבלים טובה בהתפשטות, כי יבינו שלא זה עיקר הטובה מה שנשפע להם, כי עיקר הטובה הוא רק הרצון שהשי"ת חפץ להשפיע להם טובה. ואם האדם יצמצם את עצמו בקבלת הטובה, אזי יתחבר רצון המקבל עם טובת עין של נותן הטובה, מאחר שלא קיבל הטובה בשלמות, וכל הצפוי והקווי שלו הוא רק לרצון השי"ת, ובזה יתאחדו הקריאה והקדושה ביחודא חדא. הקריאה הוא התשוקה והרצון^קנבענין הקריאה מבואר במי השלוח ח"א פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [ב]: כתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ושם ד"ה וידבר: תקרא היינו בחר בי ונתן לי חשק. בית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ג – ו., והקדושה הוא הטובה שהשי"ת מנחיל. וכשלא יקבל האדם הטובה בהתפשטות, אזי יראה ויכיר שיש נותן לזו הטובה, ולא יסיר מאתו כח התפלה מלהתפלל תמיד להשי"ת שהוא נותן הטובה, כענין דכתיב (תהילים ס״ו:כ׳) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וממילא הוא מקושר עוד בהשי"ת פנים בפנים:

ע׳וזהו דאיתא במדרש תנחומא (ראה טו) ונפש בעליה הפחתי (איוב ל״א:ל״ט) אם לא הפרשתי מעשר עני, והוא שיש לו הכרה לעני שמצדו אין לו רק הקריאה והרצון, והארץ ומלואה לה' הוא, ומבלעדי רצון השי"ת לא יוכל ליהנות משום טובה, לכן הוא נקרא בעליה, כי מי שיש לו הטובה בידו אין לו כח הקריאה והתפלה וממילא אין לו עוד עיקר הטובה, אכן העני שאין לו רק הקריאה והתפלה ממילא הוא בעל הטובה^קנגעיין תפארת יוסף מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר: כמו דאיתא במדרש (תנחומא ראה) ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני, ולמה נקרא העני נפש בעליה, מאחר שאינו נקרא הבעל הבית של הטובה, רק מי שמכיר שהטובה אינו שלו וביותר מכיר זאת העני. שהעשיר מאחר שיש לו בידו מה, יכול לבוא לידי שכחה, שישכח שהשי"ת הוא הבעל הבית, ויכול לומר כחי ועוצם ידי. אבל העני שאין לו בידו כלום, ממילא מכיר שלד' הארץ ומלואה, וממילא הוא העיקר הבעל הבית של הטובה. ולזה דרש המדרש ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני. ועיין עוד שם פ' תבא ד"ה כי תכלה.. ועיקר זו ההכרה הוא ביוסף הצדיק, שמצמצם כל טובה ומקשר אותה בשרשה, שמדתו נקרא (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, ועי"ז הם צמיחת כל הטובות. וזהו שאמר פרעה ליוסף אין נבון וחכם כמוך, שהבין פרעה שיוסף הצדיק יעץ לו משרשו שהוא מבורר בזו המדה, ואין בכח שום מצרי לקיים זה הפתרון שהתבואה תתקיים ולא תתעפש אם לא ע"י יוסף בעצמו, כי להם לא היה מזו המדה בשרש, והא ראיה שמה שאצרו המצרים תבואה הרקיבה ומה שיוסף הצדיק הטמין נתקיים^קנדכמו שמבואר לעיל פרשה זו אות ד ד"ה ואחר זה, אות ט ד"ה ולזה.. וזו העצה טוב לו לכל אדם בשרש חייו להתנהג במדת יוסף הצדיק, שזה הוא יסוד האדם וכל כח הולדה הוא מזה המקום. ואם יצמצם אדם את עצמו בזה האבר, אזי הוא בבחינת קודש, שמורה על חיים, ויבנה מזה בנין עדי עד. וכל מקום שמצמצם עצמו נקרא קודש, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (מדרש רבה קדושים כד). ואם יתפשט אדם בזה האבר אזי יתהפך מקודש לקָדֵש, שמורה על אפיסת החיים, שמפזר כח הקדושה^קנהכמבואר לעיל פרשת וירא אות יג: כי השי"ת ברא באדם אותו האבר, ואם האדם לא יצמצם עצמו בזה, אזי יוכל להעביר עצמו מן העולם יותר מע"י הקנאה והכבוד שמעבירין ג"כ מן העולם.. וכאשר בא יעקב אבינו ע"ה למצרים לא היה רעב, היינו שנפש יעקב אבינו רואה תמיד נכחו מפורש הנהגת השם יתברך, לזה לא היו צריכים עוד לצמצום^קנובית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה יעשה פרעה.:

ע״אויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. הענין בזה הוא, דהנה כל הימים שיוסף הצדיק היה בבית כלאו, לא היה שום הכרה והבנה איך לחבר אור עם חשך, לצמצם את עצמו ולהטמין משובע לרעב, שזה הוא מדת יוסף הצדיק שהוא אור הדעת, ואם אין אור דעת מנין. וכאשר הודיע להם יוסף הצדיק את זה, אמר אליו פרעה, אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, שגם פרעה ידע שאין גם אחד בכל עמו שיהיה בו זה המבינות (כמו שנתבאר במאמרים הקודמים). ונתן להם עצה שימולו את עצמם ומזה יהיה להם הויה בעולם, וכענין דאיתא בתקוני הזהר (תיקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת יקו"ק. היינו אם האדם ימול את עצמו אזי יהיה לו חיים ויוכל לחבר אור עם חשך. ולזה כשלא מלו המצרים הרקיבו פירותיהן ולא יכלו לחבר אור עם חשך, וכאשר שמו את יוסף בארון במצרים והעלימו אותו, אזי התחיל כובד הגלות. ובגאולת מצרים נתגלו עצמות יוסף^קנזכמבואר לעיל פרשת וישב אות מ ד"ה וכן היה.. וכאשר נתבשר יעקב אבינו שעוד יוסף חי, אזי, ותחי רוח יעקב, שהיה לו הארה מלעתיד^קנחכתב בזוהר הקדוש פרשת מקץ (קצז.) וזל"ק: ותא חזי, כיון דאתאביד יוסף מאבוי, יעקב אביד ההוא תוספת רוחא דהוה ליה, ואסתלקת מניה שכינתא, לבתר מה כתיב ותחי רוח יעקב אביהם, וכי עד השתא מית הוה, אלא ההוא תוספת רוחא ושכינתא אסתלק מניה ולא הוה בגויה, בגין דעצבונא דהוה ביה גרמא ליה, דלא הוה רוחא בקיומיה, ובגין כך ותחי רוח יעקב אביהם.:

ע״בוכן היה ענין נס חנוכה, שכמו שיוסף הצדיק נעלם ונדמה לעין שח"ו נתערב בין המצריים ושופע במקום זר, ואח"כ נתגלה שהוא יוסף הצדיק העומד בצדקו מתחלה ועד סוף. וגם בימי חשמונאי, נדמה לעין שהיונים טמאו כל השמנים, שזה מרמז שח"ו נשפע אור למקום זר, ואח"כ נתגברו בית חשמונאי ומצאו פך שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא נגעו בו היונים, והדליקו נרות בחצרות בית ה'^קנטלקמן פרשה זו אות מ ד"ה וכן היה.. ובכל שנה ושנה בהגיע אלו ימי חנוכה, מתעורר זו ההארה כמו אז, מדמברכינן שהחיינו. אכן החילוק הוא, שאז נתגלה יוסף הצדיק לגמרי, ובנס חנוכה לא היה רק הארה. ולזה אמרו בש"ס (יומא כט.) שנס חנוכה לא ניתן לכתוב, כי ניתן לכתוב מורה על התגלות מפורש וגודל תקיפות. ומתחלה צריך אדם להתנהג במדת יוסף הצדיק, וכן כל התחלות ישועה הם במדת יוסף הצדיק, משכן שילה בחלקו של יוסף הצדיק והיו אוכלין קדשים בכל הרואה כדאיתא בש"ס (מגילה ט:), ואח"כ זכו לבית ראשון שהיה הארה אז מחיבור של תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, כל היום כלו אף שלא מדעת כוונו לרצון השי"ת, כמ"ש (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכ"ז הוא מפני שהיה תחלת התגלות מדת יוסף הצדיק, שאז הוא בטוחות גדול. וכשחרב בית הראשון נעלם זה האור הגדול ונשאר רק מעט מזה האור. ואח"כ היה נס פורים וניתן לכתוב^קסכדאיתא בגמרא יומא (כט.): אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן., היינו אף אם ישכח אדם זמן מה, מ"מ מאחר שנשאר מעט מהאור הגדול שהיה בבית ראשון, לזה אם יקרא בכתב פעם אחרת יזכור מהאור הגדול. ובבית שני נטמן זה האור, אכן בעידן עבודה היה מאיר להם מגודל הבטוחות הזה, וכענין דאיתא בפרי עץ חיים להאר"י הק' שבבית שני בשעת עבודה היה זווג פנים בפנים ושלא בשעת עבודה היה זווג אחור באחור. ולזה נס חנוכה שהיה בבית שני לא ניתן לכתוב, כי רק בשעת עבודה אזי נראה אור, ואח"ז נעלם ונסתר האור^קסאכמבואר ענינו לעיל פרשת וישב אות יט ד"ה וזהו הטעם וד"ה וכשחרב.. ולעתיד יתקיים בו הכתוב (ישעיהו נ״ד:ט׳-י׳) כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט. היינו שעוד לעולם לא יתעלם זה האור. ובמכירת יוסף הצדיק שנתעלם זה האור, אזי אמרו השבטי ישרון בואו ונפזר את עצמנו, ולכן נכנסו בעשרה שערים שלא היה חבור ביניהם, מאחר שמדת יוסף הצדיק שמחבר כל נתעלם ולא היה מי שיחבר אותם, כי גם המלאכים צריכים לחיבור שהשי"ת משתף השם אלף למד בהם^קסבכמו שנתבאר בתנחומא משפטים (יח): אמר ר' שמעון ב"ל, שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך, שנאמר, כי שמי בקרבו. ועיין בשיחת מלאכי השרת למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (דף לז.) בביאור הדבר.:

ע״גאחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. הענין הוא, שמה שבאומות נראה לעמקות גדול פשוט הוא בישראל. ולזה בעיני פרעה היה נראה זאת לחכמה שאין גדולה הימנה, כי הצמצום הוא הנותן חיים באדם ובשרש אין להם חיים, לזה נראה להם זאת לחכמה עמוקה, שאני ישראל שיש להם חיים בשרש ויש להם גם חיי עוה"ב, לזה פשוטה בעיניהם זו העצה לצמצם את עצמם:

ע״דויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וגו' אתה תהיה על ביתי וגו'. הענין שפקד את יוסף על כל זה, מפני שהבין שאין בכל עמו גם אחד שיהיה מעצור לרוחו בעת שהשי"ת יאיר פניו לעולם, להבין לצמצם את עצמו ולידע שעוד יבא עת שהשי"ת ינהג אז במדה אחרת בעולם, ולהכין לעצמו חיים על אותו העת. וכענין דאיתא בזוה"ק (בשלח נא:) למלכא דאיהו שלים מכלא וכו' מה ארחיה דההוא מלכא, אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים. וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש וע"ד בעי לאסתמרא מניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין וחייכן ולא אסתמר מניה. ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר, מלכא ודאי שלים הוא וכו' אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא וכו' וע"ד בעי לאסתמרא וכו'. ולזה דן השי"ת במדתם, היינו ישראל שמצמצמים את עצמם בעדנא דאנפי מלכא נהירין, וזוכרין בהעת שבדינא יתיב, לזה אף כשיגיע העת שהש"י ירומם מדותיו, מ"מ יזכור בהם השי"ת ויתן להם חיים והויה גם אז. אבל העכו"ם שסוברים שהשי"ת מנהג עולמו ע"פ טבע, לכן ישכחו בהשי"ת בעת שיאיר פניו לעולם, לזה כשתבא השעה שהשי"ת ירומם ויגביה מדותיו ישכח זכרם לעולם^קסגמבואר לעיל פרשת לך אות לז: באומות, אם ישפיע להם השי"ת טובה, אזי יתפשטו בה בשטף זדון ולהאבידם על ידה מעל פני האדמה. שאני בישראל הוא, שאף בעת שאנפי מלכא נהירין, גם אז לא יסמכו את עצמם על זה התקיפות שיתפשטו את עצמם בהטובה, אכן הם ביראת ה' גם אז, וכענין דאיתא בזוה"ק (בשלח נא:) מאן דחמי אנפי מלכא נהירין כו' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין וחייכן ולא אסתמר מניה. ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא כו' דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסייא. והוא, שאף אם עתה הוא יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסד, אולי ברגע אח"ז ילבש בגדי נקם תלבושת וישב על כסא דין.. ולזה כשראה פרעה שאין גם אחד מהמצריים שיבין החלום ופתרונו רק יוסף לבד, הבין מזה שהוא מפני שאין בהם ישוב הדעת להכין מימי השובע לעת הרעב שיצרך לו, ממילא אף אם יפקוד אחד מהמצרים להטמין בר תרקב התבואה, כמו שאמרו בש"ס (שבת לא.) כלום ערבת בהם קב חומטין ופירש"י עפר מלחה והיא לא תצמח, אך כאשר יערבו העפר מליחה בתבואה תתקיים התבואה ולא תרקב. וע"ז מורה מלח, לצמצם אדם את עצמו^קסדונתבאר ענין עירוב המלח, במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (מ.) ד"ה אמר רבא [א] וזה לשונו בתוך דבריו שם: שמלח הוא היפוך הטוב כי יצמצם התפשטות הטובה, כמו שארץ מלחה אינה מגדלת, אך לערבב מלח עם הטוב אז תוסיף טעם לטוב וכו' וזה הוא ענין הזה שמורה שיערבב הצמצום בכל דבר וכו'. וזה מורה מלח, לצמצם כל התפשטות תאותו שלא יהיה נוגע לתאות לבו, רק לערבב הכל בצמצום. עיי"ש כל העניין, ועיין לעיל פ' וירא אות לה, ועיין לקמן פ' זו אות לו, בית יעקב הכולל פ' וירא ד"ה וירא [ג]., אף אם יראה אנפוי דמלכא נהירין עכ"ז ידע דמלכא ודאי שלים הוא ובההוא נהירו דינא יתיב^קסהלעיל פרשת נח אות לח.:

ע״הויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים וגו'. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ צ) רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר מן אני של בשר ודם את למד אני של הקב"ה מה אני של בו"ד שאמר פרעה הרשע ליוסף אני פרעה היה לו כל הכבוד הזה. לכשיבא אני של הקב"ה אני עשיתי ואני אשא עאכו"כ. הענין בזה, שתיבת אני מורה שמסתיר הכל בידו ואינו מוסר זאת בהבנת אחרים^קסוכי החילוק בין אני לאנכי, אני, הוא בעת שהשי"ת מבטל את האדם ומסתיר אותו, היינו שמראה כחו ית', שאדם אין לו זה הכח, כש"כ (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא. כי אני הוא הצמצום והיחוד של השי"ת בעצמו. ומורה שאין לאדם שום תפיסה בו ית'. ועם כ' הדמיון מורה על המדה אני והו, וזה מה שאיתא בגמרא (שבת פט.) היה לך לעזרינו. וזה ה' אלהיך כדאיתא במדרש (רבה יתרו כט) ובמכילתא (משפטים פ' כ) אלוה לכל באי עולם ואלהיך ביותר. היינו מה שהשי"ת משפיל עצמו לתוך הבריאה ומראה השייכות שיש לכל דבר אצלו ית'. והכ' מורה, שעד היכן שאתה פונה עצמך לי, כמו כן אני שורה בך, שיש לך תפיסה בי וכו'. בית יעקב שמות פרשת יתרו אות צ עיי"ש.. ואף שגם תיבת אנכי מורה על נקודת החיים, אכן שמוסר הדבר בהבנת אחרים. וזהו שאמר פרעה ליוסף אני פרעה, היינו אף שנמצא בך חכמה להבין החלום ולפתרו, אבל גוף הטובה הוא רק לי וממך נסתרה, כי לא נתגלה החלום לך רק לי, משמע מזה שאני הוא בעל הטובה וגדול אני מכל הברואים אף ממך. והוא שהשי"ת הציב עוה"ז דוגמת עלמא דאתכסייא, כמו שבעלמא עלאה הוא מלך וכהן תחותיה^קסזכמבואר בזוהר הקדוש (יתרו סז.): תא חזי בקדושה איהו מלך וכהן דמשמש תחותיה, בין לעילא בין לתתא, אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים, ואיהו מלך עלאה, ותחותיה אית כהן רזא דאור קדמאה דקא משמש קמיה וכו'.. מלך היינו דרגא דאתכסייא, שאין אדם מבין החכמה שנמצא בהמלך וסדר הנהגתו. וכהן מורה על בחינת אתה כהן^קסחעיין לעיל פרשת וישב אות מב ד"ה הענין בזה., היינו שרק הוא מבין שנמצא רב חכמה וגודל יקרות בבחינת מלך ומתפשטה, ומבלעדי הכהן אין שום אדם מבין יקרות המלך וחכמתו, לזה הוא הכהן תחת המלך ומשנהו גדול מכל שאר הברואים, מפני שאין נמצא בשום אדם זו ההבנה שנמצא בבחינת כהן, שמכיר גודל יקרות המלך, שאין בשום אדם דוגמתו של המלך. וע"ז מרמז מה שאמר אני פרעה, היינו שאני הוא בחינת מלך ואתה כהן ומשנה לי, מפני שאתה מכיר שבי נמצא מקור הטובה, והא ראיה שהתגלות החלום היה רק לי ואתה הוא פותר את החלום. ונדמה לפרעה שהמתברר גדול מהמברר, לזה אף שהוא צריך להתברר, והבירור הוא ע"י יוסף הצדיק, מ"מ כשיתברר יהיה הוא גדול מיוסף. אמנם כל זה הוא רק בישראל, מפני שיש להם מקור ושרש ברצון השי"ת, לזה לא ידח ממנו שום נדח. אבל בעכו"ם אינו כן, שהרי נאמר (איוב ל״ז:כ״ב-כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, היינו שיכביד על האדם בגודל בירורים להכניס כל פעם עוד יותר בקדושה. וללקט מהעכו"ם רק מה שנתברר לטוב ומה שנשאר הוא רק פסולת^קסטלעיל פרשת תולדות אות לט, פ' וישב אות יח, ספר הזמנים – הגדה של פסח עניין פסח אות א.:

ע״ווזהו כונת המדרש, מאני של בשר ודם ניכר אני של הקב"ה, מה אני של בו"ד שאמר פרעה ליוסף אני פרעה היה לו כל הכבוד הזה. היינו, מזה שפרעה התפאר עצמו נגד יוסף שהוא גדול ממנו נעשה גדול מכל העם, כי נגד מי המלך מתפאר לומר אני גדול ממך, נגד אדם הדיוט אין כבודו של מלך להתפאר, אך לפני משנהו שהמשנה גדול מכל העם מתפאר המלך לומר אני גדול אף ממך, מפני שהחכמה והמדע שנמצא בי אין בך, נמצא שעי"ז שפרעה התפאר עצמו נגד יוסף לומר שמקור ושרש הטובה הוא רק בו ולא ביוסף, נשמע מזה שמלבד המלך עצמו הוא יוסף גדול מכל העם. לכשיבא אני של הקב"ה אני עשיתי ואני אשא עאכו"כ. היינו, כשיבא היום שהשי"ת יתפאר עצמו נגד ישראל שאין בהם היקרות שנמצא בו ית', וכדכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, אזי יתנשאו ישראל עוד יותר, שיהיו גדולים מכל הברואים שבעולם, מאחר שהשי"ת יתפאר מה בין לי ולך אני עשיתי ואני אשא, נגד מי מתפאר השי"ת נגד הגדולים מכל העולם^קעלעיל פרשת לך אות ד.. וכמו שמצינו שהשי"ת אומר על דור המדבר (תהילים צ״ה:י׳) והם לא ידעו דרכי, היינו שבאמת היו גדולים וחביבים מכל הדורות, וכדאיתא אין לך דור חביב כדור המדבר, רק דרכיו דקוב"ה הוא דלא ידעו, אבל הם גדולים מכל הדורות, כי אם לא זה לא היה הקב"ה מתפאר נגדם. וכענין דאיתא בזוה"ק (בהר קיא:) האי עבד אדון כל הארץ אקרי, היינו מאחר שנקרא עבד אלהים ממילא הוא אדון כל הארץ^קעאמבואר לעיל פרשת לך אות א: איתא בזוה"ק (בהר קיא:) האי עבד אדון כל הארץ אקרי, כי יסוד המכוון מבריאת עולם היה שיקרא השי"ת בשם מלך אף בעוה"ז, כי השכל שבעוה"ז הוא שאין מלך בלא עם, ובזה שאדם עובד את השי"ת וממליכו על כל עניני עוה"ז בכלל ובפרט בהכרתו שהשי"ת הוא אדון כל המעשים, האיש הזה הוא עבדא דמארי שמיא, ואדון כל הארץ אקרי. מאחר שהוא המקיים את כל העולם, בעשותו רצון השי"ת שברא העוה"ז על זה המכוון.. וע"ז מרמז מצות שבת שקדושתה גדולה מכל הקדושות, והוא בבחינת אני, שעיקר מצות שבת הוא בלא תעשה, היינו שהשי"ת מתפאר אז שרק לו הותר לעשות ולא לישראל, וכדאיתא גם במדרש שמצות שבת מרמז על אם כן מה בין לי ולך:

ע״זויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה וגו'. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ צ) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר מן אני של בשר ודם את למד אני של הקב"ה, מה אני של בשר ודם שאמר פרעה הרשע ליוסף אני פרעה היה לו כל הכבוד הזה, לכשיבא אני של הקב"ה אני עשיתי ואני אשא עאכו"כ. הענין בזה הוא, שפרעה התפאר לנגד יוסף ואמר אני פרעה, היינו אף שנמצא בך חכמה ומבינות להבין החלום שלי ולפתרו, אבל עיקר הטובה שלי היא, והא ראיה שהתגלות החלום שהוא עיקר הטובה לא נתגלה לך רק לי, משמע שאני הוא בעל הטובה, ואני פרעה היינו שגדול אני ממך. ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו וגו', היינו מפני שנמצא בך מבינות יותר מכל העם להבין הטובה והיקרות מהחלום שלי, לכן תהיה לי למשנה גדול מכל העם, וכסא מלכותי יהיה גדול ממך (כמו שנתבאר במאמר הקודם). אמנם באמת הוא רק יוסף בעל הטובה, כי מה טובה היה לפרעה מזה שהחלום נתגלה רק לו, מאחר שלא ידע ולא הבין העומק ופתרון החלום. למשל, אם יהיה לאדם מפתח הפנימי ולא יהיה לו מפתח החיצון בהי ייעול לבא להטובה שנמצא בחדר הפנימי. וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ו׳:ב׳) איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו' זה הבל וחלי רע הוא. נמצא שיוסף הצדיק שהבין הטובה שנמצא בהחלום, היה לו שליטה ליהנות מהטובה והוא בעליה. אכן גם הוא לא היה יכול לומר אני אני הוא, כי רק בהשי"ת נאמר (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, לזה כשרצה להבינו לפרעה את פתרון החלום הוצרך להמלך בהשי"ת מחדש, ואף שהוא עצמו הבין כבר וכמו שאמר קודם הפתרון (מקץ מא) בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. וכמו שנאמר במשרע"ה (תשא לג) ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, היינו שהד"ת הם שלך ואתה מלמד תמיד ד"ת לעמך ישראל ומשימם בלבם. אבל משה רבינו מצדו לא היה יכול ללמד לישראל אם לא ימלך בהשי"ת מחדש, וכדכתיב (תשא לד) כתב לך את הדברים האלה וגו', היינו שרק לך אני נותן הד"ת ומבינם לך, אבל אם תרצה להבינם לאחר מוכרח אתה להמלך בי ולבא אצלי מחדש, כי רק השי"ת לבדו יוכל לומר אני אני הוא, שהכל בידו ואינו צריך להמלך בשום בריה בעולם:

ע״חוזהו שאומר מאני של פרעה את למד אני של הקב"ה, מה אני שאמר פרעה הרשע ליוסף אני פרעה היה לו כל הכבוד הזה, היינו שפרעה אמר ליוסף אני הוא בעל הטובה ואתה הוא רק מבין הטובה ויודע אתה שהטובה הוא רק לי ולא לך, מ"מ היה לו כל הכבוד הזה. לכשיבא אני של הקב"ה, שהשי"ת יראה אז מלכותו, על אחת כמה וכמה יהיה לישראל כבוד גדול. כי באמת אין כח בשום בריה מצדה לפעול ולקנות, אכן חלק וקנין הבריאה הוא מה שיש לה מבינות שאין לה מצדה שום כח בפני עצמה, ורק שהשי"ת הוא אשר נתן לו כח לעשות חיל. לזה ישראל שמצמצמים את עצמם בעולם הזה, למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוהר אמור צ:), ומכירים שכל כחם הוא רק מהשי"ת, זה הקנין ישאר להם לעולמי עד, אף לעתיד שיפתח השי"ת אורו ויראו כל עמי הארץ שבאמת לא היה כח בשום בריה לעשות שום פעולה מצדה, מ"מ יהיה להם התנשאות וגודל יקרות בלי גבול, מאחר שבעולם הזה נתנו מקום להגדיל כבוד שמים, שזה הוא כל קנין האדם בעולם הזה^קעבונתבאר בתפארת יוסף ערב יום כפור ד"ה אשריכם: מחמת שישראל מצידו מטהר עצמו עד מקום שידו מגעת, אף שיש לפעמים שנסתר ממנו אור השם יתברך. אבל בעת שעומד בבהירות, מטהר עצמו ומסלק ממנו כל הנאת עוה"ז, ממילא שורת הדין שינחיל להם השי"ת הטהרה מצידו, אשר הוא בקביעות, כי מחמת שישראל מצידו מכין לבו שישכין השי"ת שכינתו אצלו. וכעין דאיתא בזוה"ק (אמור צ':) דמאיך גרמיה למישרא עליה גאותא דקוב"ה. וכעין דאיתא בש"ס (ברכות ז') על הפסוק ונפלינו אני ועמך ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל, והיינו שישראל מצידו מברר עצמו ומכין עצמו להיות כלי להשראת שכינתו אצלו, ממילא שורת הדין הוא שישכון השם יתברך אצל ישראל.. אכן העכו"ם שמצדם אינם מצמצמים את עצמם ליתן מקום להשי"ת ולהרבות כבוד שמים בעולם הזה, רק שנראה להם שהם מצדם יש להם כח לפעול ולקנות הון, לכשיבא אני של הקב"ה, שהשי"ת יראה שאני אני הוא, אזי יכלו לגמרי ולא ישאר מהם שארית בעולם:

ע״טאכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה וגו'. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ צ) רבי נחמיה אמר נתן בהם עפר וקטמיות דברים שהן מעמידין פירות. והוא עפר מליחה, כענין דאיתא גם בש"ס (שבת לא.) מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש, ופירש"י ז"ל שהוא ארץ מליחה שמשמרת את הפירות. והענין בזה, דהנה ארץ מליחה מרמז על צמצום, שאם ירצה אדם שהטובה יתקיים לו ולא תאבד ממנו, אזי יצמצם את עצמו בהטובה בלי להתפשט, וכענין דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ויעץ להם יוסף הצדיק שיצמצמו את עצמם בשני השבע לערב קב חומטין, וזהו שאמרו שאסור לאדם להתפשט בשני רעבון. וכן מרמז ע"ז במדרש שצוה להם יוסף שימולו את עצמם^קעגעיין לעיל פרשה זו אות לג ובהערה קסד שם.. וזהו מכוון למה שאמרו בש"ס (ביצה טו:) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה'^קעדוזה לשון הגמרא ביצה (טו:): אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר (תהלים צג) אדיר במרום ה'. אי נמי, אדרא כשמיה, כדאמרי אינשי, מאי אדרא, דקיימא לדרי דרי. תניא נמי הכי, שדה שיש בה אדר אינה נגזלת, ואינה נחמסת, ופירותיה משתמרין. וברש"י שם ביאר: ופירותיה משתמרין וכו' ולי נראה שהוא מין עשב חשוב, וזרעו מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר בחומטין שמשמר התבואה במסכת שבת (לא.).:

פ׳להבין הענין, מאחר שמצינו שגזירת הרעב היתה בכל הארצות בטח היה מתחלה גם שובע בכל הארצות, א"כ למה רק במצרים הטמינו משובע לרעב ולא בכל הארצות. אכן הענין בזה, מפני שהשי"ת רצה למשוך את ישראל למצרים ולשכון בתוך בני ישראל, לזה הוצרך זו העצה מענין הצמצום להיות במצרים קודם זה. כי דרך ארץ קודמת לתורה, כמו שמצות מילה ניתנה קודם שניתנה תורה, ואף שבאמת מצות מילה היא מגופי תורה, אבל ענין זהו המצוה הוא רק צמצום. לזה היתה העצה במצרים שהיה שם יוסף, ואמר אל פרעה אלהים יענה את שלום פרעה, אלהי"ם הוא בגימטריא הטב"ע, שהטבע הוא שיצמצם אדם את עצמו לטוב לו^קעהמבואר לעיל פרשת וישב אות מד: הענין שיוסף נגלה תחלה בגלות מצרים הוא, כי זו האומה מרוחקת ביותר מהשי"ת עד שנראה להם שאין צריכים כלל להשפעת הש"י, וכמו שנאמר בהם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני, לזה חפץ השי"ת להכניס שם ד"ת, ויוסף הצדיק מרמז על דרך ארץ שקדמה לתורה, שמדתו הוא חותם קדושת הברית, לצמצם את עצמו בכל כחו, ובהיות הרעב הלכו מכל העולם למצרים ששם הוא מקום התורפה מהטומאה שהם מתפשטים בשטף זדון, כדכתיב בהו (שם כג) וזרמת סוסים זרמתם, לכן הלך שם יוסף הצדיק מתחלה שיצמצם את הארץ בדרך ארץ.:

פ״אויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו וגו' על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר על תחטאו בילד וגו'. והנה צריך להבין בדבר, היתכן זאת, שאחר שבאה להם הצרה שהצר להם עד מאד, חתה ראובן עוד גחלים על ראשם להקניטם במה שכבר עבר, ולהתפאר שרק הוא ראה את הנולד ולא הם. אבל הענין בזה הוא כן, אחר שנודע שהשנאה שהיה להשבטים על יוסף הוא בסבת מה שהביא דבתם רעה אל אביהם, שהוא היה הצדיק יסוד עולם אחד בתחתונים כגוונא דקוב"ה (כביכול) אחד בעליונים, ויען כי השבטים היו אז כמו כל הכלל ישראל, נחשב בעיניהם הוצאת דבתו לפני אביהם כמו שהוא עושה הפירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן דנו אותו להרגו, כי חשבוהו לפסולת ממטתו של יעקב אבינו ע"ה, כמו ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק^קעומבואר בלקוטי תורה לאר"י הקדוש פרשת וישב ד"ה ויתנכלו וזה לשונו: דע, כי חשבו אחי יוסף, שהוא שירים מהקליפה שנפרדה מאברהם ויצחק, בצאת מהן ישמעאל ועשו, ועדיין לא נטהרו. ומה גם בחשבם שיוסף פגם ביסוד, והטהו לצינור השמאלי ח"ו, במה שהביא דבתם רעה, היפוך השלום. ומבואר במי השלוח ח"א וישב ד"ה לכו ונמכרנו: כי השבטים דנו אותו תחילה למיתה מחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם והחטא הזה היה נחשב בעיניהם לחטא בשורש חייו חלילה, כי היה מפריד בינם לבין אביהם והיה נראה בעינם כמפריד היחוד של הקב"ה עם כנסת ישראל, כי יעקב היה אז הצדיק יסוד עולם שהעולם נשען עליו, והיה במקום הש"י בעוה"ז והם היו כל ישראל, כי בתיבת אחד שבשמע ישראל היו כולם נכללים, כי א' הוא נגד יעקב, והח' נגד ח' בני הגבירות, וד' נגד ד' בני השפחות, וכפי דעתם היה רצונו להפריד היחוד הלזה.. ואחר האמת, אם לא היו מוצאים לו שום זכות והיו הורגים אותו, אז היה הקב"ה מסכים עמהם להיותם הכלל ישראל, והיה זאת כמו הסנהדרין שדנו איש אחד למיתה. אכן כאשר מצאו לו זכות ורחמו עליו, כי יהודה אמר מה בצע, והם כלם שמעו לו, מזה עצמו נתברר הדבר שהוא טוב, ורק האשם הוא בהם ושלא כדין רצו להרגו, וגם המכירה היתה שלא כדין. וזהו הדיוק בכתוב הזה, אבל אשמים אנחנו, היינו מאחר שרחמנו עליו ולא הרגנוהו, מזה מוכח שנמצא בו הטוב, אבל האשם הוא בנו שלא כדין אנחנו שנאנוהו ורצינו להרגו, ולכן חטאנו בודאי בזה שראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, היינו כי היה לנו להבין ולהשכיל תיכף אז בשעת מעשה כי נמצא בו דבר טוב, ממה שנמצא בלבנו רחמנות לרחם עליו. וע"ז הוסיף ראובן לאמר ואמר בי העון יותר מכם, יען אנכי הראשון הייתי שנתעורר בלבי החמלה עליו, באמרי אליכם אל תחטאו בילד, ולכן היה מהראוי לי לעורר אתכם על זה ולהבינכם כי בטח נמצא בו דבר טוב, ועתה כאשר נתברר לגמרי לטוב, לכן גם דמו הנה נדרש:

פ״בויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח וגו' ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי וגו' אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים וגו' ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים וגו' ואת אחיכם קחו וגו' ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו'. הענין שלא התרעם יעקב אבינו על בניו מיד אחר ששבו ממצרים למה הרעו לו להגיד לאיש העוד להם אח. אכן מתחלה לא עלה ברעיונו לשלח אתם את בנימין, לזה לא היה לו שום נפקא מינה אם הגידו אם לאו, ולזה כשרצה ראובן לערוב ערובה בעד בנימין לא הטה אזנו ואמר לא ירד בני עמכם, כי סימן זה היה מסור בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם (הובא ברש"י פרשת וישב פרק לז פסוק לה ודומה לו בתנחומא ויגש ט) ועתה שנדמה לו שיוסף איננו וידע שכעת יראה פני גיהנם, נמצא שאם היה שולח אתם את בנימין אזי אפסה מאתו כל כח העבודה (וכמש"נ בפ' וישב אות ג, יב) וכדאיתא גם בלקוטי תורה מהאר"י הק'^קעזלא מצאתי בספר לקוטי תורה ואולי כוונת דברי קדשו למה שכתב בספר הלקוטים לאר"י הקדוש פרשת ויגש ד"ה והיה כראותו כי אין הנער ומת וכו': דע, כי בנימין היה משמש במקום יוסף כאשר היה יוסף בגלות, והיה רומז הברית. וזהו והי"ה, שהוא ת"ת, בראותו שברית העליון ירד למטה בגלות, ונשאר בנימין במקומו, ובראותו שאין הנער, שהוא יסוד סוד הברית, ומת, ר"ל יסתלק אורו וכו'.. אכן כשראה יעקב אבינו שיהודה מכניס את עצמו בזה, והתחיל לדבר עמו שאם לא ישלח אתם את בנימין לא ירדו, אזי התחיל להולד בו איזה רצון לשלחו אתם, ובפרט אחר שערב ערובה בעד בנימין שאם לא יביאנו אליו חי וחטאתי לך כל הימים אף בעוה"ב, הבין יעקב אבינו מזה שעתה יוכל לבטוח ולהשען בהשי"ת שקרובה ישועתו לבא עתה תצמח, מפני שהכיר כחו של יהודה שהוא הלב מכל ישראל, ואי אפשר להיות זאת בעולם שדבריו יהיו לבטלה, ואף שכעת ההסתר גובר ולא נראה שום ישועה, אמנם אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובכח הש"י להראות שלא כן היה המכוון שלו כמו שנדמה בשעת ההסתר, כדכתיב (ישעיה נו) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו', והוא שאין בכח האדם להגיע עד תכלית המכוון מהשי"ת, שדבריו חיים וקיימים ויוכלו להתהפך בתחבולותיו כפי פעלם של בני אדם. ויש בו כח ביהודה, שאף בגודל ההסתר בוקע ומראה ישועת השי"ת מפורש שיתגלה שמעולם לא היה שום הסתר כלל, רק אף שם אדיר ה' לנו. וכענין דכתיב (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', היינו אף בגודל ההסתר גם שם אדיר במרום ה'. ולזה ברך אותו משרע"ה (ברכה לג) שמע ה' קול יהודה וגו' ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, והוא שיש בו כח לשבר כל ההסתרות, ולבקוע ולהראות ישועה, עד היכן, עד שיראו מפורש שלא היתה שום הסתרה מעולם. וע"ז מרמז ברכת יעקב אבינו שאמר אליו (ויחי מט) יהודה אתה וגו', שהכיר אותו משורש התולדה שבכחו להמשיך רצון השי"ת ממקום הגבוה ביותר לבחינת אתה, שיש לו הנוכח מפורש תמיד, בכל פעולה עומד נגדו השי"ת בבהירות, וזהו נקרא אתה, וכענין דאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודה אתה אנת הוא אבא קדמאה אנת הוא אבא תנינא ולא הוה בך חילופא לעלמין. היינו שכל הישועות שהם דרך הסתר נקראים בזוה"ק באורח יבום, אכן ביהודה היה היבום ע"י האב שאין לפניו שום הסתרה כלל, ידיו רב לו לצעוק להשי"ת ולהפיל חומת ההסתר, תוקע ומריע ומפיל חומה^קעחכמו שהתבאר עניין יבום לעיל פרשת וישב אות לט ד"ה ובזה.:

פ״גלזה כאשר שמע יעקב אבינו מפי יהודה, שאמר, תנה אותו על ידי אנכי אערבנו וגו', ידע שרוח ה' מדבר בו ונתחזק לבו בעוז ה', שבטח תבא לו ישועה, ונתרצה לשלח אתם את בנימין. אך התמרמר עליהם, למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, אף אמנם שהיה סמוך לבו בטוח בהשי"ת שנכון בידו ישועת השי"ת, אבל הצר לו מאד למה הכניסו אותו עוד יותר בהסתר שישלח גם את בנימין למצרים. וע"ז מקנתרו הכתוב (ישעיה מ) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור, וכדאיתא ע"ז במדרש רבה (מקץ צא) למה הרעתם לי הוא דהוא אמר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו'^קעטזה לשון המדרש שם: אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי, היא דהוא אמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה' ומאלהי וגו'.. והוא שהיה לו להבין שפיהם אינו ברשותם, ואין להם מצדם שום אשמה על הגידם לאיש שעוד להם אח, ובטח ברצון השי"ת היה שידברו ויגידו לו שיש להם עוד אח, ושיצוה עליהם להביאו מצרימה, ושישלח גם הוא אותו לשם, והשי"ת ישלח עזרתו. ובפרט שגם לבו אמר לו שישועתו קרובה לבא, אחר ששמע גודל תקיפות יהודה שאמר אנכי אערבנו וגו':

פ״דוזהו הענין שממכירת יוסף עד עתה לא נקרא בשם ישראל, רק אחר שהתחיל יהודה לדבר עמו נאמר ויאמר ישראל, שזה השם מרמז על שהיה בו בהירות השכל, שנמצא בו אותיות לי ראש, וכולל כל שמות האבות ואמהות, כדאיתא בלקוטי תורה להאר"י הק' (וישלח ד"ה ויקרא את שמו) שהוא ר"ת יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה. וזה השם הוא ברזא דשם הוי"ה כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) כמה דקב"ה לזמנין אתקרי הוי"ה ולזמנין אתקרי אלהים הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב. והענין בזה הוא, שבשמא דאלהים נמצא גם פירוד, שאף שמא דע"ז אקרי בשמא דאלהים. ושם הוי"ה הוא כולל כל, וכן שם ישראל כולל כל אבהן ואמהן, לזה נקרא עתה בזה השם מפני שהרגיש שישועתו קרובה לבא. ואף יהודה הרגיש אז עוז בנפשו שיושע גם הוא, לזה ערב ערובה בעד בנימין ואמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, בעולם הזה ובעוה"ב, מפני שהיה סמוך לבו בטוח בה' שישועתו מוכנת לו. כי יהודה הרעים בנפשו מאד על שנכשל במכירת יוסף וציער את אביו ונסתלקה ממנו רוח הקודש, אכן כאשר שמע מפי אביו יעקב שאמר למה הרעתם לי וגו', שהוא כאומר נסתרה דרכי מה', הבין מזה שעתה יושע, מי שיתקן הכשלון של יעקב אבינו הוא יתקן גם אותי, ומזה נתחזק לבו לגשת ולערוב בערבות כזה:

פ״הוכענין הזה מצינו גם בחנה שהתפלל על בנים, ותבכה ולא תאכל, והרבתה להתפלל, ויחשבה עלי לשכרה ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנכי וכו' ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך וגו' ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח). והוא שחנה הבינה שלא לחנם אירע זאת שיחשדה עלי בדבר שאין בה כלל, משמע מזה שלטובתה הוא, שע"י שיודע לו אח"כ שחשדה במה שאין בה יפייסה ויוסיף תפלה עבורה שתפקד, וכך הוה^קפכדאיתא בגמרא ברכות (לא:), ויען עלי ויאמר לכי לשלום – אמר רבי אלעזר: מכאן, לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו. ולא עוד, אלא שצריך לברכו, שנאמר: ואלהי ישראל יתן את שלתך., לזה נאמר ותלך לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד, שהיתה בטוחה שנפקדה לטובה, שאם לא זאת לא היה יוצא מפה קדוש לחשוד אדם בחנם:

פ״ואמנם יעקב אבינו לא רצה לסמוך את עצמו לגמרי ע"ז התקיפות והכין כלי לקבל ישועת השי"ת, והכין סיבה לישועה, ויאמר להם זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה. והוא שהבין יעקב אבינו שבטח נמצא באיש הזה טובה בפנימיות לבו, מפני שבניו ספרו לו איך שציער אותם חוץ לדרך הטבע, ואם לא היה נמצא בו טובה במעמקי לבו, לא היה בו כח לצער את בניו כ"כ. לכן שלח לו מזמרת הארץ, היינו פנימיות וכלל הטובה שנמצא בארץ, וארץ בעולם הוא כגוונא דלבא בצורת אדם, וארץ ישראל הוא התוך והפנימיות מכל הארצות, וכוון יעקב אבינו בזה ששלח לו מזמרת ארץ ישראל שעי"ז יתגלה העומק והפנימיות שנמצא בלבו. ומה שלח לו צרי ודבש נכאת ולט בטנים ושקדים. שלשה מאלו המינים הורידו את יוסף למצרים, כדכתיב (וישב לז) וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט וגו' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו'. והענין בזה, שמזה שבאותו הזמן עברו הישמעאלים ונשאו מיני בשמים, הבין יהודה שמהנכון הוא למכרו ולא להרגו, כי פן נמצא בו דבר טוב שיוכל להתברר לטוב, ואם באמת נמצא בו דבר טוב אזי יתברר אף ממקום הרחוק ביותר. וע"ז מרמז בשמים, שבכל מקום נמצא צמיחת ישועה ואין מקום פנוי מכבוד שמים. ומה היו נושאים נכאת וצרי ולט, נכאת היינו שמצמחת ישועה אף ממקומות הנמוכים ושפלים ביותר להעלות אף משם ישועה^קפאאולי אפשר לומר, דאיתא במדרש רבה (מקץ צא) נכאת היינו שעוה, ואיתא בגמרא שבת (כ:) דשעוה היינו פסולתא דדובשא, והיינו שמצמחת ישועה אף ממקומות הנמוכים ושפלים.. צרי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף (כריתות ו.), היינו שבכל דבר נמצא נקודה טובה לאחוז בה ולהקימה. ומזה הבין יהודה, שאם נמצא בו טובה יתברר אף במצרים ולא יאבד ביניהם. ועוד הוסיף יעקב אבינו על אלו השלשה מינים עוד שלשה שעל ידם הגביה אותו מגלותו, ואלו הם דבש ובטנים ושקדים. דבש היינו דבש תמרים שהוא האחרון משבעת המינים ומרמז על אחרית טובה, וכדכתיב (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה, ודרשו ע"ז בש"ס (תענית כט:) אלו דקלים, וזהו מרמז שימים יבואו שיתברר הכל לטוב שהשי"ת חושב תמיד לבלתי ידח מישראל שום נדח^קפבכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי, ומבואר בתפארת יוסף פ' פקודי ד"ה עבודת הלוים: כי תמר מרמז על אחרית טובה שתמר הוא האחרון מן כל שבעת המינים. ואיתא בש"ס (תענית כ"ט:) לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים. והיינו שמרמז שהשי"ת יראה לעתיד שלא יצא שום נפש אחד מישראל חוץ לגבולו, ורק כל אחד ואחד מילא רצונו ית'.. בטנים ושקדים הם פירות הממהרים להתבשל יותר מכל הפירות, וכדאיתא במדרש (קהלת רבה פרשה יב) ששקדים מתבשלים בכ"א יום ובש"ס (בכורות ח.) איתא שגם לוז ממהר להתבשל בכ"א יום. ובזה פעל יעקב אבינו ע"ה שהוכרח יוסף להתודע אל אחיו ולא היה בו כח להתאפק, ואם לא זאת לא היה מתודע עוד להם והיה משחק עוד עמהם. כי מדתו היתה כעין ברכת יצאע"ה ורוב דגן, שזה מרמז על רוב בירורים, כענין דאיתא בש"ס (ברכות מז:) מדי דמדגן, שזה מרמז על תבואה מבוררת ומנוקה^קפגכמבואר לעיל פרשת תולדות אות מה: ורוב דגן היינו מבורר ביותר, שהיה יכול ליכתב והרבה דגן או ורב דגן, אלא כתיב ורוב דגן, רומז שהדגן בעצמו יהיה מידגן ביותר כדאיתא בש"ס (ברכות מז) האי אידגן, והיינו שהאדם יברר עצמו ביותר ולא יהיה בו שום פסולת.. לזה שלח אליו מנחה, וגם התפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים, שגם זה גרם מהירות להישועה, שהשם שד"י מרמז כענין דכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנח.) שבמזוזה הוא השם שד"י מלבר והשם יקו"ק מלגו. שם הוי"ה מורה, שהשי"ת מהוה את כל העולמות ומשפיע כל הטובות. והשם שד"י מורה שהאדם יברר את עצמו מצדו קודם שיקבל הטובה. וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ה:) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן על ידי יסורין, תורה וארץ ישראל ועוה"ב. אכן אם היה צורך לאדם לברר את עצמו לעומת כח הטובה הנשפע לו מהשי"ת שהוא בלי גבול, ממילא היו צריכים גם הבירורים להיות בלי גבול, ולא היה בכח אדם לברר את עצמו כל כך. וזהו שאמרו במדרש (רבה פנחס פרשה כא) כשביקש מהן לא ביקש אלא לפי כחן וכשנתן להם נתן לפי כחו. שהשי"ת צוה לישראל כפי שיש בהם כח לברר את עצמו, וע"ז מרמז השם שד"י שלא מצאנוהו שגיא כח לצוות על אדם כפי כחו ית' שהוא בלי גבול, רק שיאמר על אלו הבירורים די^קפדהמדרש שם (רבה פנחס פרשה כא) מובא על פסוק זה, וזה לשונו שם: זש"ה (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתיב (שם לו) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני מקראות אלו, אלא כשהוא נותן להם נותן להם לפי כחו וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כ״ו:א׳) את המשכן תעשה עשר יריעות ועתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה של ענני כבוד וכו' כשבקש מהם לא ביקש אלא לפי כחן (שמות כ״ז:כ׳) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד וכשהאיר להם לפי כחו (שם יג) וה' הולך לפניהם יומם ולע"ל (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (שם ס') ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (שם ס') והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך וכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, הוי הן אל ישגיב בכחו וכו' עיי"ש כל העניין.. ואף יעקב אבינו, התפלל על בניו בזה השם שלא יצטרכו להתברר בגודל הבירורים כפי רצונו של יוסף, שמצדו לא היה מתודע אל אחיו, אך המנחה פעלה כל זאת, שמין האחרון מהמנחה היה שקדים, ונמצא באלו האותיות השם שד"י שאומר די אלו הבירורים וממהרת להתבשל יותר מכל הפירות, ופעלה צמיחת הישועה במהירות, שכאשר באו אליו עוד הפעם לא היה בו כח עוד להתאפק:

פ״זוזה שאמר יעקב אבינו ע"ה (ויחי מח) אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, היינו שכל הפעולות שלו היו בחרב ובקשת. חרב היינו תפלה. וקשת הוא בעובדא, וכדאיתא בזוה"ק (במדבר קפ:) שכל פעולת ישועה מצד האדם צריך להיות בעובדא ובמילולא. מילולא היינו צמיחת ישועה חדשה. ועובדא הוא למהר להחיש הישועה, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנו:) ואי תימא דאלין דודאים פתחו מעהא דרחל. לאו דהא כתיב וישמע אליה אלהים וכו'. ואי תימא דהא אינון למגנא אתבריאו. לאו דהא אפילו למלה דא סיועא אינון לאינון דמתעכבי ולאו אינון עקראן^קפהכמבואר לעיל פרשת ויצא אות סח: הענין בזה, כי בעומק ובשרש אין שום פעולה יכולה לשנות כלל, אך כל פעולתם הוא רק למהר ההריון, דהיינו דבר שצוה לאלף דור שהוא בהדרגה מאד, וע"י פעולה שעושה בכח אמיץ יכול לעורר את הדבר ולקרב זמנו.. אכן בעניננו, אחר שראה יעקב אבינו שיהודה מכניס את עצמו בערבות בנימין, ידע ברור שישועה מוכנת לו, כי כל עוד שנפש יהודה אינו מכניס עצמו באיזה ענין אזי לא יתפתה להתרצות בזה להכניס את עצמו בה, וקשה על האדם מאד איך לפתותו שיכניס את עצמו בזה הענין. אכן כשיזכה אדם שנפש יהודה יתרצה להכניס את עצמו באיזה דבר, אזי יש בו כח להמשיך ישועה ממקום רם ונשא וגבוה עד מאד. לזה כששמע יעקב אבינו דברי יהודה שהתרצה לכנוס בזה הענין, ידע בבירור שישועתו מוכנת, וקירב את הישועה בהמנחה ששלח אליו, והתפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים וגו':

פ״חוזהו הענין שבכל שנה ושנה בשבוע שקוראין זו הפרשה חל בה חנוכה. כי נס חנוכה הוא, שהשי"ת נתן להם רמז והרגשה מישועה העתידה משני אלפים שנה של ימות המשיח, כמו שהיה ליעקב אבינו בזו הפרשה רמז ישועה עד ותחי רוח יעקב, שאז היה לו עיקר הישועה, שנרמז לו בה רמז מפורש מישועה העתידה לבא ב"ב. והחודש הזה הוא שלישי לתשרי, כגוונא דחודש סיון שהוא שלישי לניסן, קיבלו ישראל בו את התורה שהוא אור השרשי בשלימות הבהירות. ובכסלו היה להם רק רמז מזה האור, לכן ניתן להם האור דרך פעולה, כי נר מצוה, ובקיץ בחודש השלישי הוא אור תורה:

פ״טהענין שלא הודיע יוסף לאביו ממצרים שעודו חי והמתין עד שבאו אחיו למצרים. ולהבין ג"כ למה צוה להביא גם את בנימין למצרים, שבזה נתגדל ההסתר עוד יותר. שמתחלה כששמו את יוסף בבור, זה היה עיקר ההסתר, שנתן השי"ת צמצום בעולם עד ששמו את יוסף הצדיק לבור, וזה מורה על גלות ישראל, שאחר שיוסף מוסתר אין חיבור להשי"ת עם זה העולם רק בדרך הסתר. אכן מאחר שהיה עוד בנימין שהשלים מקום יוסף הצדיק, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) יוסף צדיק עלאה בנימין צדיק תתאה, אזי לא היה הגלות גדול כ"כ. אמנם יוסף הצדיק היה נוח לו שיסבלו ישראל גלות, כי בגלות נתבררו ונתבחנו ונצרפו ישראל צירוף אחר צירוף, בכדי שלעתיד יהיו נקיים וטהורים. לזה צוה להביא גם את בנימין ורצה לעכבו^קפווזה ביאור מה שהביא בקול שמחה למרן רבי שמחה בונים מפרשיסחא זי"ע פרשת מקץ ד"ה כוונת וזל"ק: כוונת יוסף במה שצוה להביא את בנימין. כדי לצרף כל השבטים יחד ביחוד ובסדר הראוי, דהיינו עם יוסף צדיק דלעילא ובנימין צדיק דלתתא. וכשהיו עם יעקב, המה מוכללים בו ובטלים אצלו. אמנם היה צריך לזה היחוד, דהיינו בשנים עשר שבטי ישורון, והבן., ואז היה גלות מר שלא טעמו ישראל עוד גלות כזה, מפני שאז נסתר מעיניהם כל היחוס, מאחר שנסתר צדיק עלאה וצדיק תתאה. ואז נדמה להם שח"ו אבד סברם^קפזכמו שנתבאר במאמר הקודם ובהערה קעז שם בשם ספר הלקוטים., לכן אחר שנתודע יוסף אל אחיו נאמר ותחי רוח יעקב, שמקודם זה לא ראה ולא הרגיש בעצמו חיים. ואף שלא היה אז ד"ת, אכן שנתגלה אור ושמחה לרוח יעאע"ה^קפחמבואר לעיל פרשה זו אות לא ובהערה קנח שם.. וזהו בחינת יהודה, כי תחלת התקרבות ישראל להשי"ת הוא ברזא דיוסף הצדיק, לצמצם עצמם ולשמור ולגדור שלא להתפשט עד שיבואו אל השלימות. אבל כשיבואו אל השלימות אזי הם ברזא דיהודה שמח וטוב לב, שהוא עיקר המכוון מהשי"ת, להתחזק במעוז ה' ולשמוח ולבטוח בהשי"ת, שמעולם ועד עולם לא נכבה אור ישראל לגמרי ח"ו. וכמו שראו מפורש, שאחר שנתגלה יוסף הצדיק נודע להם שלא נסתרו כלל ורק מעינא אתכסו:

צ׳וכן היה כענין הזה בנס חנוכה, שהיונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, והכניסו עצבות בלב ישראל, שנדמה להם שאבד סברם ובטל סיכויים, עד שלא היה בהם כח תפלה להתפלל עוד, וזהו עיקר אבי אבות הטומאה, כי אם יסתר האור אזי יכונה בשם טומאה, ואם יאבד תקוה מהאדם ויכנס בו עצבות שאין תקוה לו זהו נקרא אבי אבות הטומאה, טומאת מת, כמו שנאבד תקוה מהמת, כדכתיב במתי יחזקאל (יחזקאל ל״ז:י״א) העצמות האלה וגו' הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואח"ז מצאו פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שלא נגעו בו היונים, ומזה ראיה שלא אבד סברם ותקותם מקוות לתשועת השי"ת, ולא היה אף רגע שאבדו סברם מלהושע ע"י תפלה, אכן שהאור היה בהסתר ולא היה נראה מפורש לעין, אבל בהסתר היה זורח האור בתמידות בלי שום הפסק^קפטעיין היטב לעיל פרשה זו אות לא ד"ה וכן היה.. וע"ז מרמז חותם שהוא ספירת בינ"ה, וכענין דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שחותם הוא בגמטריא חמשה עשר פעמים אקי"ק^קצלא נתבררה כוונת דברי קדשו דהחשבון אינו מתאים ואולי כוונתו לדברי הפרי עץ חיים שער הלולב שהובא לעיל פרשה זו אות יג ונביא גם כאן דברי קדשו: והנה נודע כי הבינה נקרא אהי"ה וכו' והנה נמשך הארה מן ג' אלו אהי"ה, ונמשכין ביסוד שלה, ונעשה מהם היסוד וכו' ולכן בהיותו בה בחי' היסוד, העולם נידון ונחתם לחיים או למות. אמנם בחינת היסוד זה נמשך מו ג' אהי"ה הנ"ל הוא הנקרא חותם, כי הלא ג' אהי"ה דיודין (אלף הי יוד הי – קס"א) דההין (אלף הה יוד הה – קנ"א) דאלפין (אלף הא יוד הא – קמ"ג) הם גימטריא חותם וכו'. ונראה שרמז בדבריו על גמר החיתום שהוא בזאת חנוכה כדאיתא בספה"ק., כי שם אקי"ק מרמז כענין דאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אקי"ק זמין לאמשכא ולאולדא כלא. והיינו, שהשי"ת יאיר לעתיד ויפתח אוצר האור להאיר כלא. ומזה שעתיד הקב"ה להנחיל לעתיד נצמח מזה ישועה גם עתה למסקי תהומא, ונולד מזה שמחה ותקיפות בלב ישראל, וע"ז מרמז הכתוב (שמות ג׳:י״ד) אהיה אשר אהיה, שמזה שעתיד אני לאולדא ישועה אהיה עמכם גם עתה. וכן הוא בההיפך ח"ו, שכשיגרום החטא יתן השי"ת אל לבו לזכור במה שאמרו המלאכים בבריאת עולם מה אנוש כי תזכרנו. וכמו שמצינו בדור המבול, שהשי"ת הסכים עם אותן המלאכים ומשך כל החיות בחזרה ולא נשאר רק נקודה אחת נח ובניו. וע"ז מורה חותם, כמו שנשאר בהחותם צורת אדם אף אחר שנעלם החותם, וכענין דאיתא בתקוני הזוהר הק' (תיקון כב דף סה:) שמכל הספירות כשיסתלק מהם אור ה' ישתארון כגופא בלא נשמתא, ושם (תיקון סט דף ק.) כד אסתלק מצדיק אשתאר הנהר יחרב ויבש. אבל בשכינא שהוא מדת מלכות עליה נאמר, שימני כחותם על לבך דוגמא דחותם, דאע"ג דאנת תסתלק מני בגלותא דיוקנא דילך אשתאר עמי ולא אתעדי מני לעלם: