בית יעקב על התורה, בראשית נ׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 50

א׳איתא בגמ' (ר"ה דף לא.) תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה (תהילים כד) על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. והענין בזה הוא, שאז היה עדיין במחשבה והתחלת הבריאה היתה מבראשית, כמאמרם ז"ל (מגילה כא:) בראשית נמי מאמר הוא. והמאמר בראשית הוא כדכתיב (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם, והיינו שנשתלשלו הד"ת מהמאציל ב"ה דרך השתלשלות הזאת עד שהגיע לתפיסת האדם^קמהכמבואר לעיל פרשה זו אות כט ד"ה ולהבין העניין ובהערה צו שם.. וזהו ויאמר לאדם, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו דף פו.) ויט שמים וירד לאן נחית וכו' אמר ר' יוסי אמר ר' יהודה אמר ר' חייא נחית בדרגוי מדרגא לדרגא ומכתרא לכתרא עד דאתדבק בהאי ארץ וכדין אתנהר סיהרא וקיימא באשלמותא. כן היה בבריאת העולם, שהשי"ת העלה במחשבתו הקדושה כמה פעמים עד שנשתלשלה הבריאה להיות הויה ובריה בפני עצמה. ותיבת את הוא הממוצע בין אלהים לשמים, כמו וגם חקרה, שהיא בין הכינה ובין ויאמר לאדם. וזהו דאיתא במדרש רבה (בראשית א) אלו נאמר ברא אלהים שמים וארץ הייתי אומר שמים וארץ אלהות הן לכן נאמר את. וביאור זה, כי תיבת את מורה על הפסק מעט בין הרצון ובין התחלת התגלות הבריאה, והשמים הוא רק לבוש לרצונו הפשוט, כי תיבת את אתכליל בזאת רזא דפלגות לילא, שמשם הולכים כל ההשפעות, ותיבת את הוא דבוק להמאציל ב"ה. ולכן אנו מזכירים בכל הקדושות יציאת מצרים ולא שאר הגאולות והנסים, וזהו מפני שבזו הגאולה כתיב (הגדה של פסח) אני ולא מלאך, היינו שהגאולה היתה מהתחלת הקדושה, שהיא מבחינת תיבת את, שהיא דבוקה להמאציל ב"ה, שמשם יוצאים כל הקדושות. וגם כל התפלה צריך להיות מכוון להמקום ההוא ולהתבטל שם, ששם הוא התחלת ההויה כדכתיב (מלכים א ח׳:מ״ח) והתפללו אליך דרך ארצם. יען כשהאדם מזכך לבו ומגיע למקום הזה, אז יכול להפוך מרע לטוב, מפני ששם הוא יחוד הגמור ולא נקרא השתנות כלל ברצון הבורא:

ב׳וזהו דאיתא במדרש תנחומא (תשא לג) למה השי"ת עושה מלאכה בשבת שמשיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים אלא משל לאחד שיש לו שני חצרות וכו'. והכוונה בזה הוא, כי אצל האדם נקרא זאת מלאכה מה שהוא מוציא מכח אל הפועל וזה נקרא מרשות לרשות, אבל אצל השי"ת אין שום השתנות ואין בין שהוא בכח ובין שהוא בפועל כי הכל אחד אצל השי"ת. ובשבת שביתת השי"ת הוא בתיבת "את" שבשבת אינו ניכר מצד האדם החיבור בין אלהים לשמים, היינו החיבור משני העולמות, שביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ואין שייכות לפעולות אדם בשבת. וזהו ברכו וקדשו במן, כי המן נברא בין השמשות כדאיתא (באבות פ"ה), והיינו שלא היה לו שייכות לזה העולם לגמרי רק היה ממוצע בין העולם העליון ובין עוה"ז. והמן היה המחבר משני העולמות, ולכן לא ירד בשבת כי אז אין חיבור מצד פעולת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קכ:) על כל הדברים שנזכרו בין השמשות וז"ל, דכל אינון מלין דהוו בין השמשות אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מלה בשעתא דאצטריך ליה והיינו שאז נפתח החיבור שנתחבר לתפיסת האדם ונתגלה. וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית ו. ובתיקונים תיקון לו דף עז) על פסוק מחלליה מות יומת. וז"ל מאי מחלליה מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ביה מות יומת, ועל דא כתיב תיראו, וההיא נקודה אקרי אני ועלה שריא ההוא דסתים עלאה דלא אתגליא והיינו הוי"ה וכלא חד. וביאור זה, כי בשבת אין חיבור מצד האדם לשני העולמות, וכשהאדם עושה מלאכה הוא נכנס לאותו החלל, וכדאיתא בלקוטי תורה (פ' בהר במצות שמיטה ויובל) שיש חלל שיכול האדם לכנוס, וזהו התחום שבת. וכדאיתא בזוה"ק (בראשית דף ה:) את לאסגאה תחום שבת שבתותי דא עיגולא ורבוע דלגו, וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.) ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא ואית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. ואם האדם עושה מלאכה בשבת הוא נכנס להחלל שהוא לבר מעגולא קדישא ועושה בזה פירוד גמור מצדו. וכדאיתא בתיקוני זהר (תיקון נו דף צ:) מחלליה מות יומת וכו' תמן פרודא ואתפריש מתמן^קמווזה לשון קדשו של רבנו האריז"ל בלקוטי תורה טעמי המצוות מצות שבת ויובל: וזה תבין ממ"ש בסוד תחומין, כי בחול הקדושה סמוכה לחיצונים, ובשבת יש בינהם הפסק אלפים אמה, שהוא תחום שבת, ואין החיצונים נדבקים בקדושה וא"כ העושה מלאכה בשבת, גורם ירידת הקדושה לחיצונים לכן חיב מיתה וכו'. כי סוד התחום הוא אלפים, שהוא סוד נה"י דעשיה שעלו במקום חג"ת דעשיה, ונמצא מקום נה"י דעשיה פנוי, ובאותו חלל אין הקליפות אשר הם למטה מעשיה, יכולים לעלות עד שם, רק נשאר מקום חלל ושם יכולים בני אדם לילך, אך חוץ לתחום הזה, אם יצא האדם, גורם לאדם העליון שיצא חוץ לתחום וירד בקליפות וכו'.: