בית יעקב על התורה, בראשית ע׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 70

א׳ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין שבעתים יקם וישם ה' לקין אות. ואיתא במדרש (תנחומא בראשית י) שבת נעל בפניו. היינו שלפי שעה היה נראה שיש בו מעט כוונה לשם שמים, רק עד שבעה דורות נתברר שהוא רוצח. והענין בזה, דהנה טענת קין היה השומר אחי אנכי, היינו שלא היה לו בחירה, שכל כך גברה עליו מדת הכעס שלא היה לו בחירה להתגבר על יצרו. ובאמת על הגוון היה לו טענה נכונה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית כב) לשני אתליטין שהיו מתגוששין לפני המלך אילו רצה המלך פורשן וכו'. כי באמת דורות הראשונים שהיו קרובים להתחלת הבריאה, שקין היה דור ראשון, ומכל שכן אדם הראשון שהיה יודע שעתה בוראו השי"ת יש מאין ונותן בו כל הכחות וכל החמדות, לא היה באפשר לו לתלות החסרון בעצמו רק במי שבראו^ריכמבואר לעיל פרשה זו אות סה ד"ה ולפני אדם, סו, סט, ובהערות שם.. וזהו דכתיב, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, והענין בזה הוא, כי כל דומם צומח חי אם באים לתוך האדם והאדם מעלה אותם באופן הזה שהמה נכללים בו, והוא הולך בכח הזה שהוא מקבל מהם ועובד את השי"ת, ואומר שמע ישראל, אז באמת נעשה עולה כליל מכל הכחות ההם. אבל אדם הראשון, בידעו היטב וראה מפורש שבכל הברואים מאיר הש"י באורו בבהירות גדולה, היה לפי דעתו עבודה הזו להעלות כל הברואים בהחזרת פנים להשי"ת אך למותר, ולדבר קטן נחשב לו, ולכן אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו, היינו שלא מצא בכל הברואים שום התנגדות להקדושה שהוא יהיה נעזר מהם בעבודתו להעלות אותם בחזרה להשי"ת. ולכן כתיב אחר כן, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, היינו שבעת השינה אז החיים שנתן בו השי"ת עלה למלעלה ולא נשאר אלא לבוש של החיים, היינו בחינת יראה. וכמו שהיה במעמד הר סיני שנגלה עליהם השי"ת בקול שופר ובלפידים, שהוא בחינת אהבה, שהראה להם השי"ת שהחיים שלהם נקשר גבוה מעל גבוה, ואחר כן כשנסתלק הקול שופר לא נשאר בהם רק בחינת יראה אחר שהכירו כבודו הגדול, כדכתיב (יתרו כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ואיתא בגמרא (נדרים כ.) על זה, זו הבושה^ריאמבואר בתפארת יוסף מסכת פסחים (נו.) ד"ה ת"ר: כי במתן תורה אז היה גם לכל ישראל התגלות אור מפורש כמו למרע"ה וכו'. אכן כאשר נאמר לישראל שובו לכם לאהליכם (דברים ה׳:כ״ז), אז נסתר מהם גודל התגלות המראה הזה וכו', הן אמת שלא נעלם לגמרי התגלות של שעת מתן תורה אף מכל הכלל ישראל, כי נשאר גם להם השארה לעולמי עד, וכמו שאיתא (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, והיינו שנשאר בקביעות בלב כל ישראל בתמידות מהתגלות מתן תורה, ורק ממראה עיני בשר נסתר בכדי שיהיה מקום לאדם להתגדר בו בכח העבודה אשר יעבוד עבודת ד', ואם יברר אדם את עצמו די בירור מצידו אזי יתעורר אצלו המראה הגדולה מהתגלות מתן תורה. וזה רומז הבושה שנשאר בקביעות בתמידות בלב ישראל משעת מתן תורה.. ואיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) מן התורה שבכתב אנן נסבין תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה הוא ג"כ בחינת יראה. וכן כאן כשבא לבחינת שינה, ונתעלה ממנו החיים שלו, היינו האהבה והבטוחות בו יתברך שהוא הוציאו לאויר העולם, אז נשאר בו בחינת יראה שהיא בחינת אשה, כדכתיב (משלי לא) אשה יראת ה' היא תתהלל, וזה הוא ענין בריאת הנוקבא ע"י הפלת התרדמה:

ב׳וזהו דכתיב, ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה. היינו, הגם כי בעבור כל הברואים לא רציתי להשפיל עצמי כדי להגביה אותם, אבל לזאת שהיא עצם מעצמי מוכרח אני להקטין עצמי אליה ולהעלות אותה, ולכן בעת ששאל אותו השי"ת המן העץ וגו' השיב האשה אשר נתתה עמדי וגו'. וכדאיתא בפרי עץ חיים (שער ר"ה פ"ג סוף מהדורא קמא) עיין שם. והיינו, זאת האשה שהיא עמדי וממני נבראת, לא היה באפשר לי לעזוב אותה שתפול לגמרי ולא יהא לה תיקון חס ושלום, ולזה הוכרחתי גם אני לאכול מעץ הדעת ולטעום מן עוונה, שכיון שהיא חלק ממני ואם היא אכלה הרי הוא כאילו אני אכלתי, אז לכן הוכרחתי לאכול, וכשיהיה לי תיקון יהיה גם לה תיקון. אכן כששאל השי"ת את האשה מה זאת עשית, ותאמר הנחש השיאני, זאת אינה טענה כלל, טענת האדם היתה נכונה, יען שהיא חלק ממנו לכן לא היה אפשר לו להפרד ממנה שלא לאכול, אבל האשה היתה צריכה להתרחק מן הנחש ולהפרד ממנו לגמרי, ולכן נרשם החטא על האשה מפורש ועל האדם נשאר ממילא, כי על כל פנים היה גם כח האדם מעורב בזה הענין במחשבתו, לפי שהם שורש אחד^ריבכמבואר במי השלוח ח"א ד"ה ויאמר האדם הובאו דבריו לעיל פרשה זו אות סז בהערה רא שם.. וכדאיתא בתיקוני זהר (תקון סא) דחוה גרמת דאתעיר אילנא מגנתא ואדם גרים במחשבתא דיליה דאסתלק נביעו דאילנא דהוה נחית לגנתא. היינו שהיה מסייע ידי עוברי עבירה. ולימד השי"ת לאדם הראשון, שטוב לפניו שיתלה החסרון בעצמו ולא בבוראו, וכדאיתא במדרש שוחר טוב (תהלים מזמור צב) ששאלו לאדם הראשון מי גרם לך מיתה והשיב אני גרמתי לעצמי:

ג׳וכן קין, בתחלה השיב השומר אחי אנכי, היינו שהוא תלה החסרון בבוראו, ואמר לו השי"ת מאחר שעל הלבוש יש לך טענה נכונה שאין אתה רוצח, לכן לפי שעה יהיה לך קיום. ולכן אמר שבעתים יקם קין, היינו שעד שבעה דורות תברר עצמך היינו עד סוף כל המדות, ולבסוף נתברר שהוא רוצח, והיינו בזה כיון שיצא ממנו תובל קין שהיה מתבל אומנתו של קין, היינו שהוציא הרציחה לפועל, שהיה עושה כלי זיין, אז נתברר למפרע עד קין שכולם היו רוצחים. הגם שמתחלה טען קין שלא היה זאת מצדו רק שגבר עליו כעסו, מחמת שלא קיבל השי"ת קרבנו עד שלא היה לו כח המעצור לשמור עצמו שלא יהרוג את הבל. אכן אחר שבעה דורות נתברר שהיה רוצח בדעה שלמה, כיון שממנו נולד מי שמתקן כלי זיין לרוצחים שמרצחים בלי שום טענה. וזהו דאיתא בתנחומא (בראשית יא) שהיה למך סומא ותובל קין בנו אוחזו בידו והרג למך לקין וכשנתודעו לו שהוא קין זקנו טפח בשתי ידיו בחרטה והרג בידו את תובל קין בנו, וזהו דכתיב, כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. סומא, היינו שהוא מסופק בעצמו אם הוא בעל חסרון ורוצח או לא. והיינו שבזה היה ספיקו, אם מה שהרג את קין היה מחמת שהוא בשרשו רוצח או מחמת שהוא מבער הרע. ולכן טפח שתי ידיו בחרטה, היינו שעשה תשובה, ובזו התשובה הרג את תובל קין, שהיה לוטש נחושת וברזל, והרגו בכוונה נכונה ובמזיד לבער הרע שממנו נולד, ונתברר בזה שגם מה שהרג את קין היה מחמת שרצה לבער הרע מהעולם, והיה התחלת ביעור הרע מקין, אבל למך לא היה רוצח בשרשו. ויאמר למך לנשיו וגו' כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. היינו, בשעה שהרגתי את קין הרגתי לפצעי, והיינו שהייתי שוגג בדבר, היינו שפוצע מרחוק. אבל, וילד לחבורתי, היינו מה שהרגתי את תובל קין הרגתי בכוונה קדושה לבער הרע מן הארץ, ובזה בררתי עצמי לרפאות את הקודם, שגם בהריגתי את קין לא היה בזה רציחה מצדי, רק התחלה ושורש לבער הרע מן הארץ. כי חבורתי הוא מלשון חבור, היינו שהורג ע"י חיבור ופצע, היינו שנפצע שלא ע"י חיבור רק בזריקה ע"י קשת. והוסיף לומר להם, ואם יש לכם טענה למה בא זה על ידי, הלא איתא בגמרא (שבת לב.) מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, אבל על כל פנים זה צריך בירור יותר מקין, ולכן גמר אומר כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה: