בית יעקב על התורה, בראשית ע״וBeit Yaakov on Torah, Bereshit 76

א׳איתא במדרש רבה (בראשית פ' א) מנין שהאבות עלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם שנאמר (הושע מ) כענבים במדבר מצאתי ישראל. והענין בזה, כדכתיב (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. חסד נעוריך, הכוונה על ההתחלה, שהישראל מנדב את לבו לגשת אל עבודת ה', זה הוא רק מחסדו ונדיבת לבו להתקרב להשי"ת, מפני שאינו מרגיש אז שום טעם ונעימות בזו העבודה. אבל העיקר הוא אצלו אז אהבת כלולותיך, שרוצה להתכלל בין עובדי השי"ת. לכתך אחרי במדבר, זהו כדאיתא בהאר"י ז"ל (לקוטי תורה ירמיהו ב׳:ב׳) שהזיווג מדור המדבר היה פנים באחור. והיינו שהשי"ת הסתיר מהם דרכו, אך הם נדבו לבם ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה, היינו שלא ראו אז שיצמח להם שום טובה מזה^רכהכמבואר בסוד ישרים ראש השנה אות נט: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו'. בזה הפסוק מעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל וכו', היינו כי אותה אהבה הנמצא בעומק לבבם של ישראל בלי שום טעם ודעת כלל, ואינה מחמת שום טובה או מחמת איזה יראה, אלא אהבה פשוטה בלי טעם, נקרא חסד נעוריך, שזאת אהבה נוגע באהבה פשוטה של השי"ת שהיא ג"כ בלי טעם ובלתי גבול כלל. ושם באות טז מבואר עוד: אהבת כלולותיך, היינו אהבה עזה שיש לישראל גם אז להכליל ברצונו הפשוט, בעת שהיו מנוערים מתורה ומצוות. לכתך אחרי, היינו שהיה נראה אז כמו שנוטה השי"ת ח"ו את אור פניו מהם. וכמו דאיתא בהאר"י הק' ז"ל שהזיווג של דור המדבר היה בבחינת אחור באחור, היינו שהיה נראה כאילו אין חפץ השי"ת ח"ו בכל עבודתם של דור המדבר, ובכל זאת רדפו אחריו ית' בכל נפשם, הרי מוכח שבעומק לבבם של ישראל מקושרים המה בשורש העליון ית' לכך רצו אחריו אף בעת שהיה בלכתך אחרי. ועיין עוד בסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות ז, יח, תפארת יוסף פ' במדבר ד"ה וידבר [א].. קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, היינו ע"י הראשית ניכר הקדושה ביותר, כי אחר שנכנס האדם בעבודת השי"ת אז הוא מרגיש נעימות וטובה בעבודה עצמה. אבל עיקר הרבותא הוא מההתחלה, בטרם שירגיש הנועם שבה, וזה הנדיבות שנמצא בישראל, שאף שהסתיר השי"ת פנים מהם ומכל מקום הלכו אחריו, נמשך מזה שהם עלו במחשבה תחלה ונקשרין בהשורש. וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית טו: ובתרגום יונתן) בראשית בחכמתא, היינו בהשורש. לכן אף שהיה הזיווג פנים באחור, עכ"ז הם נדבו עצמן ללכת אחר השי"ת מפני שהם נקשרין בהשורש, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי בבר נש ושוי מדוריה ביה ממה דרדיף בתר קוב"ה בכל לביה ונפשיה וכו'. היינו כמו שביארנו, שעיקר הראיה של ישראל שהם נקשרין בהשורש הוא מה שהם רודפין אחר הקב"ה^רכוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת כי תשא ד"ה והסירותי: תפלין מרמזין על דביקות וחיבור כמו (בראשית ל) נפתולי אלקים. היינו שאנו מקושרין בהקב"ה אף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ממנו, ותפלין דמארי עלמא כתיב בהו מי גוי גדול (ברכות ו.) היינו שהש"י משתבח בישראל שהם מתקשרין בו וגם הש"י נקשר בהם אף כי יחטאו לא יהיה נתוק מהם אהבתו. וכן מבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה לעברך [א]: ברית ד' נקרא ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל. והאיך ניכר ההתקשרות הזאת, הוא ג"כ מן ישראל, שמזה שישראל נקשר כל כך בהשי"ת עד שאפילו אם רגע אחת אינו מכיר אור השי"ת בתפיסתו אין לו נייחא, ויש לו צעקה בלב מדוע ברגע הזה אינו רואה בתפיסתו אור השי"ת מזה ניכר ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל ג"כ.. היינו בשעה שהם עוסקין בהעבודה בלא הרגשת הטעם בהעבודה והמצות, והוא בחינת הזיווג של פנים באחור^רכזוכן נתבאר בסוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה זכרתי: הנה עיקר הבירור שנתברר האדם הוא רק מעת כזאת שאין דעתו צלולה ואינו בישוב הדעת. כי בעת שהאדם עומד בישוב הדעת, אז בנקל הוא לו להכיר שהשי"ת מנהיג הכל ואין שום רבותא בהכרתו, כוין שמכיר זאת שפיר בהבנת תפיסתו. אכן עיקר הבירור הוא, רק מזמן כזה שאין בו לאדם ישוב הדעת, ונעלם מהבנת תפיסתו הכרה באורו ית' וכו'. ועכ"ז אף שהאדם הוא כ"כ בהעלם מ"מ נמשך אחר רצונו ית', מזה נתברר שבאמת הוא עלה במחשבה בהשורש למעלה מכל תפיסת הבריאה, ולכך בנקל הוא אצלו לבטל כל תפיסתו ורצונו נגד רצונו ית'. עיי"ש כל העניין.: