בית יעקב על התורה, חיי שרה י״חBeit Yaakov on Torah, Chayei Sara 18
א׳ואברהם זקן. בתנחומא (חיי) פתח, ילמדנו רבינו היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה. כך שנו רבותינו היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה ירד. ואם אינו יכול לירד שאין דעתו מיושבת עליו וכו' יהא מתפלל כשהוא רוכב וכו' ואין לך אדם שכוון דעתו ולבו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו יפיפית מבני אדם. א"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו'. אמר אברהם, רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבוקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל עטרת תפארת שיבה והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה עיקר התפלה שאדם נענה לו בה הוא כדאיתא בש"ס (תענית ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים. משים נפשו בכפו, היינו ששכלו ימשול על תאותו ורצונותיו, שאף כשיתפלל על דבר מה לא יהיה משוקע להפציר שינתן לו רק זאת, אכן שרצונו ותפלתו יהיה בידו, כמו אדם האוחז חפץ בידו מוכן למסרה חזרה לבעלים אם לא יהיה ברצון טוב לתתה לו, כן ישים נפשו ותפלתו בכפו לעמוד הכן מצדו, שלא יכוון בתפלתו רק אם השי"ת ירצה ברצון טוב לתת לו זאת, אבל אם אין רצון השי"ת שינתן לו זאת, אזי גם הוא עצמו מצדו לא יבחר בזה ומסלק את עצמו מנגיעהקחמקורו במי השלוח ח"ב פרשת משפטים ד"ה זבח לאלהים יחרם: זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. זה רומז גם על תפלה שהאדם מתפלל על איזה ענין טובה שהש"י יתן לו, לא יתפלל בעקשות ולא יהיה נוגע לזה מאוד, כי פן אין זה רצון הש"י. וזה רומז זבח לאלהים שזה השם רומז על גבורה (ומשותף גם לחול), אבל שם הוי' ב"ה רומז על עמוד האמצעי וזהו בלתי לה' לבדו.. ולזה ג"כ תקנו אכנה"ג קריאת שמע קודם תפלה, שיקבל אדם עליו מתחלה עול מלכות שמים יחודא עלאה, שמבטל את עצמו לגמריקטכמו שביאר בהרחבה במי השלוח ח"א פרשת צו ד"ה המקריב: קודם כל תפלה על כל טובה שהאדם שואל מה', צריך להקדים תחילה קבלת עול מלכות שמים שלימה, וזהו ענין קריאת שמע קודם תפלה. וע"ז רומז שמע ישראל על סילוק נגיעה מצד האדם, כי רומז כי בלתי רצון ה' לבדו הוא הנמצא. וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ח, לט) אשר תדע את לבבו, היינו אם באמת הטובה הלזו שמבקש עליה הוא לכבוד שמים לעשות רצון קונו תשמע לו, ואם ח"ו נמצא בהטובה שמתפלל עליה איזה צד שתמניעו מעבדות ה' לא תשמע לו. וכן מבואר שם ח"ב פרשת ואתחנן ד"ה מה: צריך לומר ק"ש קודם שמנה עשרה, כדי למסור דעתו לדעת המקום ולסלק כל הנגיעה והתשוקה והרצון של האדם, ואח"כ יתפלל על דעת המקום אם ניחא לפניו שיתפלל על דבר זה. בית יעקב שמות פ' תשא אות כב.. ואחר שיקרא ק"ש יתפלל שלש ראשונות, כדאיתא בש"ס (ברכות לב.) צריך לסדר מתחלה שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. שלש ראשונות הם שבחו של מקום, ומה שהם שלשה מרמזים, שקודם שיתחיל האדם להתפלל על צרכי הגוף ימלך בהשלשה אבות הקדושים, שלא יכוין בתפלתו רק על מה שגם האבות יסכימו, שהם מצדם לא בחרו רק במה שהשי"ת חפץקיכעין זה נתבאר בתפארת יוסף מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל: יקרא ק"ש היינו, למסור כל נפשו לרצונו ית', ואח"כ מסדר תפלתו. כי בהשלש הראשונות מסדר שבחו של מקום, ומכיר שחפץ השי"ת בעבודת אדם, ואח"כ יכול להתפלל גם על צרכי הגוף, כי ע"י צרכי הגוף יהיה בכחו למלאות רצונו ית', שחפץ בחיי עוה"ז של האדם, למען שיעבוד אותו בתורה ומצות, וזאת אי אפשר רק ע"י חיי עוה"ז, נמצא שצרכי הגוף שלו הוא ג"כ כבוד שמים.. וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס (שם לא.) רנה זו תפלה תפלה זו בקשה, רנה מורה על זה שהאדם ימסור את עצמו קודם תפלה להשי"ת, שלא יהיה אדוק וחבוש בזה הדבר שחפץ להתפלל עליו, רק אם ירצה השי"ת לתת לו ברצון, ואח"ז יוכל להתפלל ולבקש מהשי"ת. אבל אם לא ימסור כל רצונותיו מתחלה להשי"ת לסלק נגיעותיו, אזי אין תפלתו תפלה, מאחר שהוא חבוש ואסור בזה שירצה להתפלל עליו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסוריםקיאומובא במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה לא תטע: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם וכו'. זהו רק בד"ת, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפלה ועבודה. וכן מובא לקמן פ' מקץ אות ה ד"ה וזה נקרא: אכן באמת צריך האדם למצוא תחלה חיים בעצמו, שלא יהיה משועבד וכפוף תחת שום דבר טובה, שאם יהיה כפוף תחת איזה טובה אזי לא יוכל להתפלל עליה, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לכן יסלק כל נגיעותיו שיש לו מצדו ועי"ז ימשיך רצון השי"ת להשפיע לו.:
1
ב׳וזה הוא שאומר היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה. חמור מורה במקום שאדם כפוף ומשועבד תחת חפצו ורצונו, כי חמור הוא לעול ולמשא, וגם הוא מלשון חומר, שחפץ בדבר חומריי, כיצד יעשה, האם מותר לו להתפלל עליו שתנתן לו זאת. כך שנו רבותינו, היה רוכב על גבי החמור והגיע עונת תפלה ירד, שירד מזה הרצון ולא יהיה חבוש, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולא יוכל לפעול בתפלתו אם לא ירד מזה, רק יכוין בתפלתו שמצדו אינו בוחר רק במה שהשי"ת חפץקיבעיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי ד"ה ואברהם זקן שמאריך בביאור מאמר זה. לעיל פ' וירא אות מו.. אבל אם זו הטובה תדחהו מרצון השי"ת אזי גם הוא אינו חפץ בהקיגמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה כי אם: נלמד לאדם דרך התפלה איך להתפלל לה' כמו דאיתא בגמ' (ברכות כח:) יכון את לבו כנגד בית קדשי קדשים, היינו כשאדם ירצה להתפלל יראה מתחילה אם הדבר שרוצה להתפלל עליו הוא רצון הש"י. ובתפארת יוסף מסכת ברכות (ג.) ד"ה תניא: כי האדם קודם שמתפלל על צרכיו צריך לברר עצמו וכו'. בירור א', שלא יהיה ח"ו זאת התפלה נגד רצונו ית', שיתנה מקודם שאם הטובה הזאת שמתפלל עליה הוא נגד רצונו ית', אזי אינו חפץ בה כלל. ועיין עוד בזה בתפארת יוסף פ' צו ד"ה זאת, מס' תענית (טז.) ד"ה תנו. לקמן פרשת וישלח אות טו.. ואם אינו יכול לירד, היינו שהדבר שרוצה להתפלל עליו אינו ממותרות הנאת הגוף החמריי רק מה שחיי אדם תלויים בו, כגון אם יש לו חולה בתוך ביתו וחפץ להתפלל שיתרפא, שזה בטח גם רצון השי"ת, יהא מתפלל כשהוא רוכב, היינו אף שיש לו נגיעה לזו התפלה מותר לו להתפלל, והשי"ת יברר אותו שאינו מתעקש וכפוף תחת זה, שהשי"ת יצרף זו התפלה לתפלה אחרת שהיה בה לגמרי בן חורין, וכדאיתא (שבת יב) בקושי התירו לבקר את החולה בשבת. והענין שצריך לאדם תפלה להשי"ת שימלא משאלותיו, הלא גלוי לפני השי"ת מצפוני לב בני אדם מה חסר לו, ויוכל להשפיע לו בלי שום תפלה די מחסורו, מאחר שלבו זך ומסר כל רצונותיו להשי"ת קודם התפלה, א"כ למה לו להתפלל עוד אח"ז על צרכיו. אכן מפני שמסירת רצוניות הם רק להשי"ת בלבד, ונמצא צבאי מעלה מקטרגים תמיד על האדם. ואף בראשית בריאת עולם קטרגו צבא מעלה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, וע"י הקטרוגים נעצרים כל ההשפעות, לזה ג"כ מתפללין שלא יהיה מניעה מצד הקטרוג מלהשפיע טובה, שיתבטלו כל המקטרגים והמשטינים, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין מד:) לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה. וזה הוא הענין ג"כ שהכהן גדול לא היה מתפלל בבית קדש הקדשים רק בצאתו מן הקודש (יומא נב:), כי בקודש הקדשים אין שום מקום שתחול מניעה וקטרוג, והשי"ת מצדו משפיע תמיד, אכן בצאתו מן הקודש לבית החיצון ששם יוכל לחול עליו קטרוג שתעצר ההשפעה, שם היה מתפלל, שהתפלה פעלה שלא יקטרגו ושלא תמנע השפעת טובה:
2
ג׳ואין לך שכוון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך. הענין בזה, דהנה השי"ת אמר (וירא יח) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו'. והוא שהשי"ת אמר לאברהם, שזה אי אפשר שיהיה להם תקנה לאנשי סדום כמו שהם מפני שהם רעים וחטאים מאד, אכן בזאת יתתקנו שיתגלגלו בבניו של אברהם אחר זמן לטוב, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקח) שדור המדבר היו הגלגול מאנשי סדום. נמצא לפי זה, שהיה מהראוי שיצפה אברהם אבינו למפלתן של סדום מפני שהיה נוגע לזה, אכן מפני שלבו היה זך, סילק כל הנגיעות שהיו לו מצדו והתפלל עליהם (שם) ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט. היינו, שאברהם המליץ עליהם, שמצדו אין לו שום נגיעה אליהם, מאחר שהם לגמרי ההיפך ממדתו מדת החסד שהיטיב לכל עובר ושב, והם אמרו בואו ונשבית תורת הרגל מארצנו. וגם זאת שהיה אהבת השי"ת בוער בקרבו עד שסילק כל נגיעותיו, ואף את בנו יחידו ואהובו שהיו כל חייו תלויים בו, השליך כ"ז מנגד, והעלהו עולה לה' מאהבת השי"ת שהיה בו, משמע מזה שעומק לבו היה זך בלי שום נגיעה מצדו במקום שהיה כבוד שמים. אמנם חלילה לך, חולין הוא לך, חילול שם שמים יש בזה, פן יאמרו הדורות הבאים שהיו בהם צדיקים, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו' עשה למען שמך שלא יתחלל. כי כן הוא מדת השי"ת, שאף במקום שדן במדת הדין מצדיקין בני אדם עליהם את הדין, ואף כעסו של השי"ת ברור ונקי, וכדכתיב ביה (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שאין מקום לשום בריה לטעון נגד השי"ת למה עכרתני, כי אף דכתיב (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, אבל הם מצדם ניחא להם בזאת, ובוחרים יותר שיהיה להם טובת עוה"ז מכל חיי עוה"ב, ואין להם שום תרעומות על השי"ת, כי כן דרכו של הקב"ה שאינו בא בטרוניא עם בריותיו, רק כפי שהם עצמם בוחרים ברצונם הטוב, שאף עיקר הבריאה בראשית בריאת עולם היה לדעתם ולצביונם (ראש השנה יא.) ששאל את פיהם אם רוצים להבראות ואמרו הן:
3
ד׳אבל לא כאלה חלק יעקב, שבהם השפיע השי"ת זה הכח והחכמה והמדע שיעזבו וימאסו בהנאות ותאות עוה"ז, ויעזבו כל חיי עוה"ז בכדי שיקנו להם חיי עוה"ב, שזה הוא עיקר החיים, ואין להם נייחא שיהיה להם רק חיי עוה"ז, וכדכתיב בהו (שם) האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. וכמו שמשלו משל במדרש (ילקוט שמעוני פ' עקב רמז תתמז) משל לנאמן שהפקידו אצלו פקדונות והטמין אותם בחדר ובתיבה ופקדון אחד תלה אחורי הדלת בכדי שיהיה מצוי, והנמשל הוא שהעכו"ם מתפשטים את עצמם בעוה"ז בכל התאות בשטף זדון, אף כי יודעים שאח"ז ילכו לאבדון ניחא להם זאת. אבל ישראל מצמצמים את עצמם בכל הנאות מעוה"ז בבטחונם שימצאו חיים יקרים מאלה, ונאמן הוא השי"ת ליתן להם טובה בחיי עולם. ואף שגם להם יש לפעמים התבטלות, אכן כונתם בזה הוא שעי"ז ינתן להם מבוקשם ויכלו להתפשט בה בשטף וזרםקידעיין בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ולאחותו: כי באמת בחר השי"ת בישראל מאחר שמבררים עצמם בזה העולם בבירורים גדולים, עד היכן שישראל אינו בנייחא בעוה"ז מכל טובה שנמצא אצלו, אם לא שיראה מקודם שמזאת הטובה ביכולתו להגיע לחיי העוה"ב. אבל אם לא יראה שמזאת הטובה ביכולתו להגיע לרצונו ית' אינו בנייחא, אף שיש לו כל הטובות, שאני האומות מתפשטים עצמם בתאות עוה"ז בלי שום מעצור. ואף שנמצא לפעמים גוון של עבודה אצלם, שזה מורה שעל הגוון מסלק עצמו מתאות עוה"ז, זה הכל לתכלית שובב ופרא, שעי"ז יהיה ביכולתו להתפשט עצמו יותר, לזה בחר השי"ת בישראל. ואף שבאמת כל הבריאה היה מחסדו ית' וכמו שכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, לאו דוקא ישראל. והיה ביכולתו של השי"ת לברוא גם האומות בדיעות כאלה שלא יהיו בנייחא משום דבר של עוה"ז, ובאם היה בורא אותם בדיעות כאלה, בטח גם הם היו מבררים את עצמם בברורים הנ"ל. אבל על זה איתא בש"ס (ראש השנה יא:) כל מעשי בראשית לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת ברא כל הברואים כפי צביון של כל אחד ואחד. והביט השי"ת לצביון של ישראל שהם רוצים רק לתכלית חיי עוה"ב, ולזה ברא השי"ת אותם בדיעות כאלה, שאני האומות שהביט השי"ת שדעתם וצביונם הוא שהם רוצים רק בהתפשטות תאות עוה"ז, לזה ברא אותם כפי דעתם.. וכמו שמצינו בבלעם שאמר (בלק כב) אם רע בעיניך אשובה לי, וכונתו היתה שעי"ז יסכים גם השי"ת שילך עמם כפי הרצון שהיה קשור בו ולא זז מרצונו. וזה הוא דכתיב (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שכל מעשי השי"ת הם מבוררים אף לעין אדם. לזה טען אאע"ה לפני הקב"ה חלילה לך, פן יחולל שם ה' בהדורות אשר יבואו אחריהם. ולזה מפני שלא היה לאאע"ה מצדו שום נגיעה לאנשי סדום, לזה אף שלא פעל בתפלתו ולא נענה בה, לא הרהר אחר מדת הדין, וכדכתיב (וירא יט) וישכם אברהם בבקר וגו' וישקף על פני סדום ועמורה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, שהעשן משרפת ארצם, היה נדמה בעיניו רק כעשן העולה מכבשן, מפני שכל כונתו בהתפללו עליהם היה רק לכבד שם ה', שזה הוא רצון השי"ת שלא יתחלל שמו בגוים, לזה כשראה שרצון השי"ת הוא שיהפך ארצם לגפרית ומלח היה בנייחא מזה שרצונו זה כבודו. וזהו דאיתא בתנחומא (וירא ה) על זה, הוא הדבר שאמר אברהם הוא הדבר שאמר איוב אלא איוב בלעה פגה ואברהם בלעה בשלה, איוב אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אבל אברהם אמר האף תספה צדיק עם רשע, חזר ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה. איוב בלעה פגה, היינו שהרהר אחר מדת הדין ואמר תם ורשע הוא מכלה, אבל אברהם בלעה בשלה, היינו מפני שמתחלה לא היה לו שום נגיעה מצדו בתפלתו, רק כל תפלתו היה לכבוד שמים, לכן אף כי לא נענה בתפלתו לא הרהר אחר שנעשה מדת הדין. כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו יפיפית מבני אדם, שאין עוד בן חורין כמותך בתפלה:
4
ה׳א"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו' צריך אתה להפריש בין האב לבן וכו'. היינו שלעין אין הכרת שום חילוק והבדל בין התפלה שלי שהיא ברורה וזכה מנגיעה, לבין תפלה שהיא בנגיעה, ויאמרו בני אדם שאף בתפלתי היתה איזו נגיעה מצדי, לזה לא פעלה ולא נעניתי עליה, מפני שהייתי חבוש וכפוף תחת הנגיעה. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה (משלי כ׳:כ״ט) והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה שערות מרמזים על מותרות שאדם מתאוה ממה שהוא חוצה לו, כמו שהשערות הם חוץ לגוף, וכדאיתא באדרא רבא קדישא (נשא קלד.) שערי דנפקי ממותרי מוחא. וכן איתא שם באדרא רבא קדישא (נשא קלב.) דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא לתתא (ועיין בעץ החיים שער י"ג פרק י"א להאר"י הק' ז"ל)קטוהסבר בעניין השערות שנקראו מותרות עיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת נשא (קכז:) ד"ה תאני עיי"ש.. והשי"ת עשה את האדם בצלמו, שלא יתעצב ויתעקש לבקש לעצמו יותר מלחבירו, כי עיקר החיים הוא מיעקב אבינו, והוא היה אוהב כל ישראל בשוה, וכאן בהתפלל אברהם על הסדומים והפציר בתפלה שנראה לעין כעקשות, עד שאמרו במדרש רבה (וירא מט) שהכין את עצמו לשלשה דברים ואחת מהן היא מלחמה, וזה הוא שאמר שאין ניכר שום חילוק בינו לבין אחר והוא ששערותיו שחורות. אמנם כ"ז הוא קודם שיש לאדם השלמה, אז מרמזין השערות על צמצום, שיצמצם את עצמו להתגבר על תאותיו, ובפנימיות מרמזין השערות על מניעת וצמצום השפעה מצד המקבל. והוא כי בכל כלי השפעה יש בהם שערות, במוח ובזקן, שזה מרמז שנשאר עוד שפע בהמשפיע, רק המניעה היא מצד המקבל שאין בכחו לקבל השפע באורח מישור רק מלבוש ההיפך, שעל הלבוש נראה זאת ח"ו כקמצנות, וכמו אב הרודה את בנו להדריכו בדרך טובים ומלמד אותו איזו חכמה נפלאה, ואין בכחו לקבלה ולהבינה עד שאביו מיסרו בשוטים ובעקרבים, ולעין נראה זאת כאכזריות חמה מהאב, אבל האמת הוא רק מנדיבתו ואהבתו שיש לו לבנו ורוצה בטובת בנו שייטב לו כל הימים, לזה כדאי הוא לו אף להכותו עד שיבין החכמה. וכן ראה הנביא בשפע הנבואה, ושער ראשה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳), והוא שבאמת השי"ת מצדו מלא אהבה ונדבת חסד להשפיע כל הטובות לישראל, רק המניעה הוא מצד המקבל, לזה נראה לעין לבוש ההיפך. וכן ימי הגלות, שלעין נראה שסובלים מזה מאד, אבל בעומק נבנו מזה כל הטובות, לכן נראה בעוה"ז לבוש ההיפך. וכדאיתא (פסחים דף פז:) צדקות פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרןקטזנתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פ' שמות אות ה, ט, פ' תרומה אות כז ד"ה מאדמים, תפארת יוסף פ' תצא ד"ה כי תצא, מס' תענית (ה.) ד"ה אמר, מס' מגילה (ט:) ד"ה וגם, לקמן פ' תולדות אות מט ד"ה לתת לך, פ' ויצא אות י, פ' וישב אות כ, פ' ויחי אות מט.. וזה הוא דאיתא בתנחומא (שם) שהשי"ת אמר לאברהם דיו לעבד להיות כרבו, היינו כמו שהשי"ת נשאר תמיד עומק עמוק מה שאין בכח הברואים לקבל ולהבין, עד שנראה לעין לבוש ההיפך, אם כן מה איכפת לך אם לא יבינו בני אדם עומק כונתך ויחשבו עליך ההיפך, דיו לעבד להיות כרבוקיזכל העניין כאן מבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות ו עיי"ש.:
5
ו׳אבל אחר השלמת האדם, אזי אין בו שום מותרות וכעס, רק כל עניניו מלאים קדושה, וכמו שמצינו בזוה"ק (נשא קכז.) שקדושה בשערא תליא, וכדכתיב (נשא ו) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשוקיחמבואר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תזריע (מח:) ד"ה אמר ר' יהודה: הנזיר מורה, שמכיר מקום צמצומו, שבזה צריך לצמצם בעת הזה כפי שורש נפשו וכו'. ובנזירותו מתקן נפשו למעלה מהבריאה, שמקבל שפע אור לחזק כח כלי קיבול שלו, עד שאח"כ יוכל לקבל דבר זה בקדושה, ומקבל ממקום שאין שם שום לבוש, ומשם כל הבריאה הוא בלי קליפה, שאינה יכולה להרע לשום בריאה וכו'. וזה שקדושת הנזיר בשערוי תליא, שקדושתו היא לקבל כלי קיבול, שיראה שבכל דבר אף מעניני עולם הזה יש בו כח קדושה שיצמח ממנו כבוד שמים., ולזה הכהן גדול שהוא מבורר בסטרא דחסד נקי מכעס, נצטוה לגדל שער, כדכתיב (יחזקאל מ״ד:כ׳) כסום יכסמו את ראשיהם, ופירשו בש"ס (סנהדרין כב:) שיהיה ראשו של זה בצד עיקרו של זה, שיכסו השערות את כל הראשקיטנתבאר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תזריע (מט.) ד"ה אמר ר' יצחק: בכהן גדול נאסר הגילוח לגמרי, כנזכר עניין תספורת של כהן גדול. וזה רומז, שהוא מתקן אף השערות וכל המותרות ואינו צריך לגלחם. עיי"ש.. וזה הוא הענין שאמרו והובא ברש"י ז"ל (פ' יתרו) שנגלה הקב"ה בים כגבור מלחמה ובסיני נראה כזקן מלא רחמים, להורות וללמד לבני ישראל בים, אחר שיצאו ישראל ממצרים ולא היה בהם עוד שלימות, נתגלה להם אז כגבור מלחמה בשערות שחורות, לרמז להם שיצמצמו את עצמם בפעולותיהן. ובסיני במתן תורה, שאז היה בהם השלימות, ולא היה צורך להם לצמצומים, כי פתח דברותיו היה (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך, שפתח להם שמים וארץ וראו כולם שאין עוד מלבדו ית' ולית אתר פנוי מניה, ממילא אין צורך לצמצום, כי כל העולם מלא קדושת השי"ת. וכן הדבור (שם) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שזה מורה על שאין שום דבר שוא בעולם, כי באורייתא ברא קב"ה עלמא, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:), ממילא אין מקום שיצרך עוד האדם לצמצם את עצמו, מאחר שכל הבריאה מלא קדושה, לזה נגלה להם השי"ת כזקן מלא רחמים בשערות לבנות, שזה מרמז על שלימות אדם. וכן הציב השי"ת בריאת אדם בצלם אלהים, שבימי נערותו שערותיו שחורים, לרמז לו שיצמצם את עצמו, כי בימי הבחרות אזי התאוה גוברת על האדם, לזה יראה כל אדם לצמצם את עצמו להתגבר על רצונותיו. ובימי הזקנה, כאשר יבא אדם על שלימותו אזי שערותיו הם לבנות, שזה מרמז על שלימות האדם, שכן מצינו שמראה הלבן מורה על דבר ברור בשלימות בטוב וכן בההיפך. בההיפך מצינו (תזריע יג) שאם נראה שער לבן בנגע הוא מסימני טומאה, ואיתא ע"ז במדרש (תזריע טו) אמר ר"א משל לגינת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן שהמעין לתוכה ירקה משחיר פסק המעין הלבין ירקה, כך זכה אדם ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור והוא ואם לאו ושער בנגע הפך לבן. משמע מזה, שמראה הלבן מורה שאין בהנגע לחלוחית מטובה. וכדאיתא ג"כ במדרש רבה (חיי ס) לבן מלובן ברשע. ובטובה מרמזין השערות לבנות שהוא מבורר לטוב בשלימות בלי שום לחלוחית מרעקככמו כן ביאר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תזריע (נ.) ד"ה אמר ר' יצחק: שער לבן מורה בטובה, שהוא גבוה ומשולל מכל גוון וכו'. ובהבדלה בכח הרע, הסימן משערות לבנות שהוא נמשך אחר יצר הרע בלי שום מדה מתאווה וחמדה, רק שמושרש בו כח רע בנפשו. עיי"ש כל העניין.. וזהו דאיתא בספר יצירה (פ"ב מ"ד) אין למטה מנגע ואין למעלה מעונג. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מט.) שבנגע הלבן הוא סימן טומאה, ואף שבכל מקום הלבן רחמים, ולכן אף בנגע כלו הפך לבן טהורקכאעיין הרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ל ד"ה וסימן שער ונביא כאן מעט מדבריו הק': ושערות לבנות רומזים, שאף על הלבוש ולפי שעה אין שום כעס ח"ו, כעניין שנאמר (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שזה רומז לעתיקא קדישא, ששם ישראל דבוקים בשורש תמיד בלי שום הפסק אף רגע. וכדאיתא באדרא רבה קדישא (נשא קלא:, קלב.). וגם בצדיקים מצינו רמז לזה בקדושה (חיי כד) ואברהם זקן. אכן זה רק אם השערות לבנות הם שלא במקום נגע, אבל אם הם במקום נגע, זה מורה שרק פושט טלפיו על הגוון והלבוש, שיתדמה שהוא מבורר מכעס, אבל באמת עומק לבו מלא כעס תוך ומרמה, ורק בפיו מכסה החמס שבלבו. עיי"ש כל העניין ותבין היטב. ועיין עוד בית יעקב הכולל פ' תזריע ד"ה וידבר [ד], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת תזריע ד"ה וזה שהסתיר.. ולזה אחר שנתנסה אברהם אבינו ע"ה בעשרה נסיונות ובעקידת יצחק הלבינו שערותיו, שהשי"ת בירר אותו שהוא מלא קדושה וכל התפשטותו מלא טובה. ואף הפציר בתפלה על הסדומיים שהיה נראה לעין כעקשות והתעצמות, אבל כל כונתו היה לכבוד שמים שלא יתחלל, ולא היה לו שום נגיעה מצדו, לזה היה מותר לו להתפשט ולעמוד על דעתו, וזהו דאיתא בתנחומא (חיי) בשביל ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם ואחת מהן היא אשה רעה, אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראתו אדוני זקן. אשה רעה מרמז על כחות הגוף כדאיתא בתקוני הזוהר הק' (תקון ע דף קלד.) ובזוה"ק (וישב קפא:) כי אשה רוצה שבעלה יתעצם ויתעקש בכל דבר. אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראתו אדוני ואדוני זקן, היינו מפני שבאמת לא היה אברהם אבינו מתעצם ומתעקש בשום דבר בעולם מעניני עוה"ז, לכן נקרא בשם אדון, שהיה בן חורין בתפלה בלי שום נגיעה מצדו ולא היה כפוף תחת רצונותיו. אכן במקום שראה שיהיה כבוד שמים בזה שיעמוד על דעתו בעקשות והפצרות, אזי היה מתעצם בלי שום נטיה, להרבות בזה כבוד שמים, וכמו שהפציר בתפלה על הסדומיים שלא יתחלל שם שמים, באמרם כך עשה לדור המבול ולדור הפלגה. ואף בהשי"ת מצינו במקום שחפץ להיטיב לבריותיו, אף שאין לפני השי"ת שום דבר הכרח רק רצון בלבד, מ"מ אינו רוצה לקבל שום קטרוג, ועומד בדעתו בלי שום נטיה להשפיע לאדם טובהקכבבית יעקב הכולל פרשת חיי ד"ה ואברהם זקן.:
6