בית יעקב על התורה, חיי שרה ו׳Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 6
א׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע וגו' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם וגו' (משלי ל״א:ט״ו-ט״ז). בתנחומא (חיי) דרשו כל הפרשה הזה שמדבר בשרה, שאברהם אבינו היה מקונן עליה אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה, אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. גמלתהו טוב ולא רע דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל, שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה וכו'. הענין בזה, כי אשה מרמז על הכלי שמושך את הנפש לעוה"ז, והוא הגוף, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכד:) ובתקוני הזהר (תיקון ע' קלד.) שהגוף נקרא אשה. והוא מפני שהוא מקבל, וכענין דאיתא בזוה"ק (שמות ב.) איש וביתו באו מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא דיליה. חיל, מורה על דבר שהוא בהתחזקות וכח גדול, וזה הכח נמצא בישראל, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין לא.), הגם שאף מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר גמולו מהשי"ת, כמו שנאמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, אכן מי שמצווה ועושה הוא בגודל התחזקות יותר:
1
ב׳מי ימצא. היינו כדאיתא בזוה"ק (תזריע מב:) מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים. והוא, כי בעוה"ז שולט אילנא דספיקא, והויית ישראל וקיומם בדורות הללו הוא מאתר עלאה, ממה שהשי"ת בחר אותם לחלקו וגורלו אף בלי דעת, כי אבותינו הקדושים אף שהיו להם נסיונות ובירורים גדולים כמו מצות מילה ונסיון העקידה, אמנם הם היו בבחינת לפני כדכתיב בהו (ויחי מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיה להם בהירות הדעתמטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: היינו שיעקב אבינו היה מקטין עצמו נגד אבותיו אברהם ויצחק, ואמר כי להם היה חכמה ובינה גדולה מאד עד כי הרחיבו את רצון הש"י מעצמם, ואף אם פתח להם הש"י פתח קטן, היו מרחיבים ומתפשטים אותו בחכמתם כדי לעשות רצון בוראם, והבינו אף בדבר שלא האיר להם הש"י מפורש, וזה פי' אשר התהלכו היינו שהיו הולכים בכחם. וכן מבואר לקמן פ' ויחי אות מד.. ובדורות הללו נתמעטה הדעת, ופעולות אדם הם בלא דעת, כדוגמת פעולת אדם בשעה שהוא ישן שאין בו אז שום דעת להבין מצדו מה פעל עשה. וכענין שקרה לאאע"ה שיצא הגה מפיו ואמר (לך טו) במה אדע כי אירשנה, שזה נראה כמו שרצה שיהיה לו בטוחות בידו וברשותו, וזה אינו מבורר, כי עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה מפורשת דלית ליה מגרמיה כלום, רק השי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל, אבל מה שנראה לאדם שיש לו בידו זאת, ע"ז נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שנראה לה שיש לה הויה בפני עצמה לא תחובר להשי"תנמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פר' יתרו ד"ה וכמו, לעיל פ' נח אות יט, לקמן פ' ויצא אות מו, פ' ויגש אות א ד"ה ולזה, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פר' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פר' תצוה ד"ה ואתה [א], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב].. רק עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה שאין לו מצד עצמו כלל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ד.) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שראה דהמע"ה מפורש שאין לו כלום בידו רק כפי שיחפוץ השי"ת כן יקוםנאמקורו במי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה ויהי בעת, עיין שם כל העניין. והוסבר בתפארת יוסף הושענא רבה ד"ה אמר אייבו: מדתו {של דוד המלך} היה לבטל עצמו לגמרי להשי"ת שלא יקבל תקיפות משום עבודה, ורק להכיר היטב שאין שום כח בלעדי השי"ת, ואפילו כחות העבודה ג"כ הוא מן השי"ת. ובמקום שאדם הולך בעבודה כזאת, שמבטל עצמו לגמרי להשי"ת, ואינו נוטל לעצמו שום כח אפילו מעבודתו, שם הוא יכול להעלות כל הבריאה לנוכח השי"ת פנים בפנים. והוא, כי מאחר שמכיר שכל כח העבודה הוא מן השי"ת, ממילא מי שלא עבד כל כך, הוא מחמת שהשי"ת לא נתן לו כח זה, ואילו היה נותן לו השי"ת כח, מסתמא היה עובד, וממילא יכול לתרץ את כל הבריאה ולהעמידה לנוכח השי"ת. ועיין עוד הרחבת הדברים בסוד ישרים הושענא רבה אות ו, ט, י, יג ד"ה אמנם, יד, יז, יט.. וזה הוא, אשר ימצא אתכם באחרית הימים (ויחי מח), שהשי"ת בוחן את ישראל במעמקי הלב עד הטיפה האחרונה, ויברר אותם לעתיד, שכל פעולותיהם שפעלו היו מצווים ועושים, לכן בחר בהם השי"ת לגורלו וחלקונבכמבואר בתפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים.. ואף שגם באומות נמצא איזה מצות שהם מצווים ועושים, אכן לא כבני ישראל המה, כי ישראל עשו כל פעולותיהם כמצות השי"ת עליהם, והיה להם הכרה מפורשת שאין להם שום כח בפני עצמם:
2
ג׳ורחוק מפנינים מכרה. איתא בזוה"ק (תזריע מב:) מכרה מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו ולא שלמין בהדה היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין וכו' וכדין כלהו רחיקין מאלין. פנינים עלאין קדישין דלא יהא לו חולקא בהו הה"ד ורחוק מפנינים מכרה. והענין בזה, שאם יחסיר האדם ח"ו אחת ממצות השי"ת, אל יאמר שישלים החסרון בעשותו שאר מצות, לא כן, כי כל ימי חייו לא יגיע עוד להשלים זאת רק יהיה חסר ממנה לעולם:
3
ד׳בטח בה לב בעלה. אימתי בשעה שאמר אמרי נא אחותי את. הענין בזה, דהנה עסק אברהם אבינו ע"ה היה לברר את עצמו תמיד מצדו, שזה הוא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקנין קורבה מאשה לאיש באה ע"י קנין האדם, ואם ירצה יוכל להפרד מזו הקורבה, וכן הוא הקדושה הבאה לאדם מקניניו יוכל גם להפסידה ח"ו, וכאשר ירד אברהם מצרימה ששם ההסתר מתגבר מאד, עד שלא יספיק לאדם זו הקדושה שבירר את עצמו בדעת וחשבון, מפני ששם נטרד דעת האדם, לזה אמר לשרה, אמרי נא אחותי את, ואמרו על זה בזוה"ק (לך פא:) כמד"א אמור לחכמה אחותי את, והוא תפלה שהתפלל להשי"ת שיהיה לו סייעתא מקדושת התולדה מאהבת השי"ת לישראל בשורש, שזו הקדושה הוא בבחינת קרובת אחות שאי אפשר לאדם להפרד מזו הקורבה. ובמקום שאין בכח דעת אדם לברר את עצמו מצדו אזי מאיר לו השי"ת הקדושה שיש בו מהתולדה, וכענין דכתיב (האזינו לב) אביך קנך, אביך מורה על הקדושה שהשי"ת נותן באדם מתולדה. קנך מורה על הקדושה שאדם קונה מפעולותיונגעיין מי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש כי יקח: שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כה) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות כו, פ' וירא אות לח, פ' תולדות אות כח.:
4
ה׳ושלל לא יחסר. שלל מורה על דבר שנקבץ מזולתו, היינו כל הספיקות והטרדות שאדם נכנס בהם בהכרח, ומדבר באאע"ה שירד למצרים, יסוד הטרדות והספיקות, שזה היה שלא לרצון לו, מפני שמצדו היה חפץ לעבוד את השי"ת בבהירות הדעת, ולא כן במצרים ששם לא יספיק זו העבודה. ע"ז נאמר ושלל לא יחסר, שבדברי תורה יש לאדם מבטח עוז וגודל תקיפות עד אין שיעור, שאף אם לא הספיק לו קדושת קניניו, אכן ביקש מהשי"ת שיסייע לו בהקדושה שיש לו מהשורש. וכן מדבר הכתוב הזה באבימלך בשעה שלקח את שרה, אז נתרבה שללו של אאע"ה, כי כן הוא דרך הסטרא דקדושה, שאם תלקח למקום אחר מלקטת משם כל הטובותנדמקורו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה כי עצר: אבימלך רצה לגזול מאברהם שתחת ידו, והיה המשפט מדה כנגד מדה, ואצל הפלישתים הוא כח הגבורה שבעולם ולכן שמשון הגבור היה תמיד מתלחם עמהם, ולכן כח הגבורה הלזה ניתן לאברהם. ועיין עוד בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צב. ד"ה והנה: ע"ד ששמעתי על מאבימלך נתעברה שרה, כי מאין לקח אברהם גבורה להוליד בן, רק ע"י עצירה דאבימלך, באותה שעה שניטל כח מאבימלך ניתן לו. דלפעמים כך היא המדה והמשפט, שאי אפשר להשפיע לזה רק כשיקחו מאחר. ואברהם אבינו לקח רוח חכמה ובינה מפרעה, ורוח עצה וגבורה מאבימלך, רק שאצלו היה ברוח דעת ויראת ה' והוליד יצחק. ועיין עוד בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות רמט, פוקד עקרים למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ב ד"ה ואברהם., וסימן לדבר ארון הקודש בשעה שנשבה בין הפלשתים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים ושליטו ביה לרע לון:
5
ו׳גמלתהו טוב ולא רע. גמלתהו טוב היינו מדות טובות שמוטבעים באדם מהתולדה, היה מרחיב ומגדיל אותם, וע"ז מורה אות ג' שהוא פסיעה לבר כדאיתא בזוה"ק. אבל לא רע, כי הרע שנמצא באדם היה מעמיק ומדחה ולא נתן מקום להתפשט:
6
ז׳דרשה צמר ופשתים. שהיתה מבדלת בין צמר לפשתים, בין יצחק לישמעאל, במה שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. צמר מרמז על ישראל שמצמצמים את עצמם בעוה"ז שלא לקבל טובה בשלימות, רק הפירות ולא עיקר הקרן, וכמו שהזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ז:כ״ו-כ״ז) כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. היינו שלא להחזיק בטובה, רק מה שמוכרח להחזיק על ידה כח החיים בעוה"ז. כי צמר הוא רק לבוש, גם חלב אינו עיקר הקרן, כי עיקר הקרן מניחים ישראל לעצמם לעתיד. ופשתים מורה על גוף הקרן שמכחיש בגוף הקרקע, כדאיתא בש"ס (ב"מ קט.) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענהמבואר במי השלוח ח"א מגילת רות (ב) ד"ה עיניך: עיניך בשדה היינו שתוכל להתפשט, אשר יקצרון שבטח תגמור לטוב וכו'. וע"ז נאמר עיניך בשדה אשר יקצורון, היינו בזמן קצירה מותר להתפשט אחרי עיניו, כי שדה רומז על התפשטות הרצונות, ולכן נאמר בעשו (בראשית כה, כז) איש שדה שהלך אחר לבו בכל חפצו. אבל בעוד שאין לב האדם מזוכך אסור להתפשט, ובעת שלב האדם מזוכך נקרא שדה אשר ברכו ה'. פשתים מפני שפשתן מכחיש גוף הקרקע לשבע שנים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (קדושים פז.) ובלקוטי תורה מהאר"י הק' (ספר הלקוטים פרשת בראשית עניין קין והבל) ובתנחומא (בראשית ט) שהקרבן שהקריב קין היה זרע פשתן, מפני שהיה רוצה לקבל כל הטובות בעוה"ז, כענין שנאמר (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והבל הקריב צמר ולא פשתים, שקיבל רק הפירות והקרן הניח לעתיד, כענין שנאמר בישראל (שם) שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו' לאלף דור:
7
ח׳ותעש בחפץ כפיה. היינו שעשתה כל הענינים בחשק ובזריזות לא בעצבות:
8
ט׳היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק היינו מאתר דלא אתיידע:
9
י׳ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. היינו שאף ממקום הנראה כחשך ולילה, אף משם קנתה ליתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כענין שנאמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:
10
י״אזממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. שדה מורה על התפשטות, והוא שישראל מצמצמים את עצמם לכבוד שמים, ועיקר מחשבתם וזממם הוא שיהיה בהם אח"ז כח קדושה להתפשט הטובהנה, וכענין דכתיב באאע"ה (וירא יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' כי זה הוא באמת רצון השי"ת להיטיב לבריותיו, ואף במצות השי"ת הוא וחי בהם ולא שימות בהם, וזה הוא ברזא דשבת שמא דקב"הנוכדאיתא בזוהר הקדוש (יתרו פח:): מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא וכו'., שהוא שבת ומנוחה, להחיות ולהיטיב לבריותיו. ולזה מתה שרה אחר העקידה, והוא כענין דאיתא בש"ס (נדה לא.) שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אמו רוצה שלא יהיה לבן כל כך צמצומים, אך שאף בעוה"ז יטעימו אותו מפרי מעשיו. ואביו הוא בהסכם שאף אם לא יטעימו אותו בימי עלומיו רק בסוף ימיו. והשי"ת משגיח לעיקר הטובה שישאר לו לעולם שכולו ארוך. אכן אם הטובה מעוה"ז לא תתנגד לטובת העתיד, אזי חפץ גם השי"ת להשפיע לאדם טובה אף גם בעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב:) בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתיר בעלמא דאתי וכו'. ואור אימא נקרא אור פנימי, ואור אבא נקרא אור מקיף, נגד אור אימאנזכמבואר בחינה זו בעץ החיים שער ו – שער עקודים פרק ה בסוף הפרק במהדורא קמא ד"ה והנה באדם עיי"ש.. ואור השי"ת הוא אור מקיף, עד שאף אור אבא הוא לעומת זה האור רק אור פנימי, ועיקר חיות האדם בעוה"ז הוא מאור פנימי מהטובה שאדם מרגיש בה. אמנם לפעמים יוכל אדם להתקיים אף מאור מקיף שסוכך עליו כצל על ראשו, כמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה בשעה שהעלה אותו אאע"ה על העקדה שאז נסתלק ממנו כל האור פנימי שלו ושל אברהם אביו, רק כל החיים שהיה להם אח"ז היה, ממאמר השי"ת, אל תשלח ידך אל הנערנחעיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכא: בעת שנאמר המאמר אל תשלח ידך, אז נתגלה האור העליון ממקום שהוא למעלה מכל גבולים, ונשאר אור הזה קבוע ביצחק ובזרעו, שבאמת הוא עולה תמימה, אחר שהוסכם בדעתו ובדעת אברהם אבינו שיקרב עולה, וכל חייו הוא מהמאמר שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, ומזה נקבע בזרעו שיהיו מוכנים לקבל אור הזה בכל זמן שיצרך להם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות עז: במעשה העקידה, מסר אברהם אבינו ע"ה מצדו לגמרי את יצחק לרצונו ית'. וכל החיים שהיה נשאר ליצחק אחר העקדה, היה רק מזה המאמר ית' שאמר, אל תשלח ידך אל הנער. נמצא שכל הוית יצחק וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, הוא רק משורש הרצון ית' וכו'. עיי"ש הרחבת הדברים. עיין עוד בתפארת יוסף פ' ויקרא ד"ה ושחט., שזה הוא ברזא דאור מקיף, שהשי"ת חפץ שיהיה עוד בחיים, אבל שרה מתה ופרחה נשמתה מפני שנסתלק ממנה אף אור מקיף שלה:
11
י״בובתנחומא דרשו זה הכתוב על שקנה אאע"ה מערת המכפלה מיד עפרון, ולא דיבר מקנינה עד אחר מיתת שרה, בכדי שלא ירגישו גודל היקרות שנמצא בה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכא.) בגין דלא ישגחון עליה. ואל יעלה על לב אדם שאאע"ה הונה לעפרון בקניית שדה המכפלה, כי באמת לא היה לעפרון קנין בגודל היקרות שבה, מפני שאין קנין לאדם בדבר אך כפי שיש לו בה תפיסה ונותן דעתו ושמירתו עליה, וכדאיתא במס' אבות (פ"ב מ"ח) מרבה נכסים מרבה דאגה, שזה מורה שכפי דאגת אדם ויגיעתו על דבר כן ירבה אחוזת קנינו. וכמו שמובא פסק דין בהגהת אשר"י בש"ס בבא מציעא (פרק שני) במעשה שאירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה"ר אליעזר ממיץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם, כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, והודה לו ר"ת. הרי לך שאין קנין לאדם בדבר רק כפי תפיסת דעתו בה וכפי השמירה שנותן עליהנטזה העניין מבואר רבות בכל ספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב ד"ה והפליתי [ב], ועיין עוד לעיל פ' נח אות יט ד"ה קנים, פ' לך אות כט, בית יעקב שמות פ' תרומה אות טו, בית יעקב ויקרא פ' צו אות טז, בית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה בחודש, ספר הזמנים חג הפסח אות י, שער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו, תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (עח:) ד"ה והוא, תפארת יוסף מס' חגיגה (ג:) ד"ה איזהו.. אכן, מי שיש לו הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומברך על כל דבר להשי"ת, בהכרתו שמאת השי"ת נשפע לו הטובה, לזה יש לו קנין בהדבר אף למעלה מתפיסת שכלו במקום שאין דעתו מגיע שם. וכדאיתא בתנחומא (נשא יח) יברכך ה' וישמרך, עם הברכה שמירה, מלך בשר ודם יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו עלה ובא אצלו, נתן לו מאה לטרין של זהב טענו יצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול המלך לשמרו מן הלסטים, לפיכך כתיב, יברכך ה' וישמרך. היינו שאדם שיש לו הכרה שכל השפעת טובה הם רק להשי"ת בלבד, ומצדו אין לו כלל, עי"ז יזכה לברכת השי"ת, שבהשפעתה נמצא גם שמירה למעלה מדעת אדםסכמבואר במי השלוח ח"א מסכת ביצה (ו.) ד"ה ואמר: עיקר החיזוק הוא לאדם כשיבין כי הש"י הוא הנותן כח לעשות חיל ולא שיאמר כחי ועוצם ידי, ובאם יטע זאת הידיעה בכל קניניו אז יתקיימו.. אבל לעפרון, שלא היה לו זו ההכרה, לא היה לו קנין בהטובה וגודל היקרות שנמצא בשדה המכפלה, מאחר שלא היה לו שום תפיסה בזה, ובעיניו היה נראה כשדה אחרת בלי שום חילוק ביניהם. אכן בעד זה הקנין מועט שהיה לו כפי תפיסת דעתו, שילם לו אאע"ה אגר שלים, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. וכן כשקנה דהמע"ה את הגורן מארונה היבוסי לבנות שם מקדש ה', היה צריך גם הוא לתת לו כסף מלא, כמו שנאמר (דה"י א כא) כי קנה אקנה בכסף מלאסאמבואר העניין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה ומקום המקדש וד"ה וכן עפרון.. וזה הוא הטעם שמתחלה כתיב עפרון בוא"ו ואח"ז כשמכר את שדה המכפלה כתיב עפרן חסר וא"ו. כי אות וא"ו מורה על חיבור, ומתחלה שהיה שקול בדעתו אם למכור או לאו, והיה לו עוד מעט מזו ההכרה שלה' הארץ, אז לא היה כח באברהם אבינו להוציא אותה מתחת ידו. אבל אחר זה שעזב את שדה המכפלה, וחמד לממון הרב שנתן לו אאע"ה, אז נחסר ממנו הוא"ו, מפני שלא היה לו עוד שום חיבור להשי"ת, ויקם השדה למקנה לאברהם, בלי שום ערעור:
12