בית יעקב על התורה, לך לךBeit Yaakov on Torah, Lech Lecha

א׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך וגו' (תהילים קי). זה הכתוב נדרש במדרש (שוחר טוב תהילים קי) על אברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, דהנה אאע"ה המליך את השי"ת על כל העולם כולו ועשאו אדון כל הארץ, והרגיל את שמו יתברך בפי כל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ז) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. ולזה נקרא גם הוא בשם אדון והקנה לו השי"ת את כל העולם, וכדאיתא בתנחומא (בהר). והוא כענין דאיתא בזוה"ק (בהר קיא:) האי עבד אדון כל הארץ אקרי. כי יסוד המכוון מבריאת עולם היה שיקרא השי"ת בשם מלך אף בעוה"ז, כי השכל שבעוה"ז הוא שאין מלך בלא עם, ובזה שאדם עובד את השי"ת וממליכו על כל עניני עוה"ז בכלל ובפרט בהכרתו שהשי"ת הוא אדון כל המעשים, האיש הזה הוא עבד^אלקמן פרשה זו אות נ ובהערה רמו שם. דמארי שמיא, ואדון כל הארץ אקריא. מאחר שהוא המקיים את כל העולם, בעשותו רצון השי"ת שברא העוה"ז על זה המכוון. ולזה נקרא אאע"ה בשם אדון, כדכתיב ביה נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. היינו בזה, שאאע"ה לא רצה לילך חושך רק באור פני מלך ה', וצמצם את עצמו בכל עניניו, וכדכתיב ביה (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה, שלשון נגב מורה על שהיה מנוגב מכל חמדת עוה"ז^בכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ויסע: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, היינו כי אאע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו וכו'. ומבואר בספר ישראל קדושים למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אות ט ד"ה כי הג' אבות: ואברהם אבינו ע"ה היה הלוך ונסוע הנגבה, היינו אוחז בהילוך ובהשתדלות להגיע למדרגה, להיות מנוגב מכל תאוות וחמדות עולם הזה לגמרי, ועל זה היה השתדלותו כל ימיו. לקמן פ' תולדות אות יא.. וכן מרמז רוח הדרומי ע"ז, שכן אורה יוצאה מרוח דרומי, ולכן זכה להתנשא למעלה להיות תמיד בימין ה' שכן אין שמאל למעלה. ואויביו היו להדום רגליו, שהוציא אור מתוך החושך אף מסטר שמאלא. כי באמת נמצא אור בגניזו אף בסטר שמאלא, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) אומר לצפון תני, לזמנא דאתי יימא קב"ה לצפון בך יהבית כל טיבו וכו'. עמך נדבות ביום חילך. היינו שכל העולם יתרצו ויתנדבו להכנע תחת מדת אאע"ה ועבודותיו, מאחר שדבוק הוא בהשי"ת תמיד. בהדרי קודש. היינו שהוא תיקן כל הפעולות שהיו בדורות הקודמים בשטף זדון וזרם בליעל, והוא הכניסם לקדושה לעבוד בהם עבודת ה' (וכמ"ש לקמן בענין למד). לך טל ילדותך. היינו שהיה בו זריזות יתירה להתרגש מיד לעשות רצון השי"ת, שאף הגוף שלו הסכים לזה בלי שום התנגדות למנעו בטבע עצלות הגוף. מפני שהוא היה בתמידות חם וזריז כמו בילדותו ולא נס לחו, וכדכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר וכדאיתא בש"ס (חולין טז.) זריזותא דאברהם קא משמע לן^גמבואר כמו כן בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין מצה אות ד: אברהם אבינו שהיה נמשך ג"כ אחר השי"ת במהירות גדול, וכמו שכתיב בעצם היום הזה נימול וגו'. בלי עיכוב כלל וכו'. יען שמיד שהיה לו הארה מהשי"ת היה נמשך תיכף אחר רצונו ית' כמו שנאמר לו ועשה במהירות כמש"כ וישכם אברהם בבוקר. וכן איתא (מנחות טז.) זריזותא דאברהם אבינו קמ"ל. היינו שלא הוצרך כלל לישב עצמו, אלא מיד התפעל לציווי השי"ת במהירות מאד. וזה היה יען שהיה קרוב מאד להשי"ת, לכן פעל בו מיד מאמר השי"ת.. וזה הוא מפני שאין למעלה לא עורף ולא עיפוי כדאיתא בש"ס (חגיגה טו.) וכדכתיב בחיות הקודש (יחזקאל א) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. ולכן אף שאברהם אבינו היה בעוה"ז שיש בו עורף ועיפוי, שאני האדם הגדול בענקים שזכה להיות מרכבה לשכינת ה', והכניע את כל הגוף תחת שכלו וחכמתו, לזה הרגיש בזריזות כרגע את רצון השי"ת מה דבר ה', ואל אשר היה שמה הרוח ללכת הלך בלי שום מניעה^דוכדאיתא במסכת סופרים פכ"א ה"ט וזה לשונו: האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו וכו' וכמבואר במי השלוח ח"ב קהלת (ד) ד"ה ראיתי: הנה אברהם אבינו היה הראשון שפרסם וגילה אור השי"ת בגודל כח אף העניני העולם הזה, כי כל עניניו היה בהתגברות מאד כמו שאיתא (מסכת סופרים פכ"א ה"ט) והוא בירר כל תשוקותיו שבכל דבר נמצא כבוד שמים.. וכמו שאנו רואים שכל אברי האדם נכנעים תחת שכלו להרגיש כרגע מחשבות האדם ורצונו, עד שאף אצבעות רגליו היו מרגישים הרצון שבמוח ללכת אל מקום הזה שעולה במחשבתו:

ב׳וזה הוא דאיתא במדרש (לך רבה לט) שאברהם אבינו ראה בירה דולקת ואמר תאמר שהבירה בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. הענין בזה, אחר שראה אאע"ה עצת דור הפלגה בבנותם עיר ומגדל. עיר רומז לאחדות, כדכתיב (תהילים מ״ו:ה׳) נהר פלגיו ישמחו עיר. ומגדל הוא דבר גבוה הנראה למרחוק, והוא שהנקודה האמצעית תהיה כלולה בהם והיא תגן עליהם. וזאת עשו אחר שראו סופן של דור המבול, שמחה ה' את כל היקום מעל פני האדמה מאדם ועד בהמה, ולא נשאר מהם אך נח ובניו, ומהם נבנה העולם עוד הפעם, הבינו מזה, שמבריאת עוה"ז ואילך חפץ השי"ת בקיום העולם ולא בהשחתתה, ואף בשעה שהשי"ת כועס על עולמו, גם אז נמצא בהכלל איש שחפץ בו השי"ת והוא מקיים את העולם, לזה נתייעצו ועשו שלום ביניהם שפה אחת ודברים אחדים להיות אגודה אחת, וממילא יהיה השי"ת כביכול מוכרח לקיימם בעולם, מאחר שנמצא ביניהם איש זה הנבחר בעיני השי"ת שעל ידו יתקיים העולם, וכמו שנתבאר בפ' נח (ענין נב, נג) והפיצם השי"ת משם. ואח"ז נתפלא מאד אאע"ה ואמר מה זאת תאמר שהבירה בלא מנהיג, היינו מהיכן יצמח זאת שיוכלו בני אדם להתאחד אם לא יהיה בזה כוונה לשם שמים, דהנה מה הוא ענין האחדות בזה שיש לאדם הכרה באור השי"ת ומקבל עליו עול מלכות שמים להכיר שה' אחד, וכן לחבירו יש ג"כ זו ההכרה, בזה יתאחדו כולם אגודה אחת כנסיה להשי"ת, מאחר שנמצא בכל אחד כוונה לשם שמים לה' אחד, וכדכתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, ובזה האחדות חפץ השי"ת וטובה היא אל האדם, והוא שאף שבפרטן אינם מבוררים, אכן ביסדם אגודה על הארץ יתחברו ויצטרפו כל הפרטים ונעשים כמו נפש אחת, וכל המדות טובות שנמצאים בכל פרט ופרט מצטרפים לכלל אחד להיותם ברורים ונקיים בכל. שכן כל אחד מברר את חבירו, זה האדם מבורר בזה הפרט וזה מבורר בזה הפרט, וכשיתחברו כנסיה אחת לה' אז אחד מזריח מקדושתו בחבירו וחבירו בו, וממילא אף אם נמצא איזה חסרון בהפרט מ"מ לא יוכל לחול עליהם שום קטרוג, מאחר שהשני משלים את זה החסרון כי הוא מבורר בה, וכמ"ש בפרשת נצבים^הבית יעקב הכולל פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: אתם נצבים. במדרש תנחומא (נצבים סא) אימתי בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. כי כל ישראל ביחד הם בכלל נפש אחד, ולכן אחד מברר מעשה חבירו. כי איך יוכל לומר שנמצא באיזה נפש מישראל שום כעס בלב, והלא זה אינו כועס כלל. וכן בכל עניין. וזה עניין שנאמר (מלכים ב ד׳:י״ג) בתוך עמי אנכי יושבת.. וזה הוא שהציץ עליו בעל הבירה, היינו שהסכים השי"ת על זה, שבאחדות כזה חפץ השי"ת ונקראה בשם כנסיה לשם שמים. כי אם אין שורש כוונתם לשם שמים, אזי מה יועיל הם התחברותם ואגודתם, הלא זה הוא עיקר הפירוד^ומבואר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות קצו: ג' אהבות יש, אהבת הקב"ה והתורה וישראל, וכולם חד כידוע בזוהר דהא בלא הא לא סגי. ואהבת הש"י הוא השורש, כי אהבת ישראל לבד בלא השי"ת הוא אוהב צוותא וחברותא, והוא דור הפלגה שג"כ אהבו חברותא. ועיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות יט בתחילתו: רק כינוס לצדיקים יפה, אבל לרשעים אדרבה הפיזור יפה (סנהדרין עא:). ודור הפלגה שהיו עם אחד בתכלית האהבה, גרמו להם תכלית הפירוד בחילוק אומות ולשונות.:

ג׳והענין בזה, דהנה באמת העוה"ז הוא עלמא דפרודא, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כב) כד מטי לעלמא דפרודא (דאיהו עולם הנבדלים) אמר נעשה אדם. שהאדם הוא מחבר כל הנבראים שהם נפרדים, וכמו שנתבאר הענין בפרשת בראשית ד"ה נעשה אדם (לעיל פרשת בראשית אות לט, מ). שבנין האדם עצמו הוא מכמה כחות הפכיים ונבדלים, בשר ודם, עצמות וגידין, אש, רוח, מים ועפר. ואם לא מוצא פי ה' המאחדם ומחיה אותם, הלא אז יתפרדו כל יסוד ליסודו ובנין האדם היה מתבטל. וכן נמצא בכל פרט נפש אור וחושך, לפי שבריאתו הוא בעוה"ז עלמא דפרודא, ואם לא יקבל עליו עול מלכות השי"ת, שלפניו אין שום חושך כלל רק כחשיכה כאורה לילה כיום יאיר, א"כ איך יוכל להתחבר אור שלו עם החושך שנמצא בחבירו, ופרט האדם עצמו איך יקום מעורב אור בחושך. ולזה מצינו נאמר (חבקוק ב׳:ד׳) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, שנפש עצמו מתקוטטת עמו ואין לו שום נייחא בעוה"ז, ונדרש במדרש תנחומא (תרומה סי' ד) על נבוכדנצר^זמבואר ענינו בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות יב: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, איני מטריח על האומות, אלא עליכם בלבד. ראה מה כתיב, הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וכו', זה נבוכדנצר. כיצד, המליך אותו הקדוש ברוך הוא על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, שנאמר, לא ישרה נפשו בו. העניין בזה שהעכו"ם אין נפשם מיושבת עליהם וחייהם לא ניחא להם, שהרי נבוכדנצר שהיה מולך בכיפה, ולא חסר דבר מכל הטובות של עולם, נאמר עליו, לא ישרה נפשו בו, כי לא היה בניחא. שהאומות אומרים כוחם ועוצם ידם ובאומות אין רצון, ולכן הש"י אינו שורה בהם, ותמיד הם ברוגזא ואינם בנייחא, גם אם יהיו מלאים עם כל הטובות ויתפשטו עצמן עד אין שיעור לא ישלים להם. עיי"ש כל העניין. לעיל פרשת נח אות נב ד"ה ואף, לקמן פ' ויצא אות י ד"ה ולכן נחשב.. אכן אם יקבל האדם עליו אחדותו יתברך, שלפניו כחשיכה כאורה, עי"ז יתאחדו גם בו האור והחושך, מאחר שיש לו הכרה שמקור ושורש הכל הוא ה' אחד. וכן אם יתחברו כנסיה כל אחד יכוון לה' אחד, אזי הם אגודה אחת בלי שום פירוד, וכמו שמצינו בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו. וזה הוא ענין כריתת ברית שנהגו לפנים לכרות בהמה לשנים ולעבור בין בתריה, לרמז בזה, שבשורש הם אחד, רק נפש הבהמית מבדלת ומסתיר זאת מעיניהם, לזה נראה לפי ראות עין אדם שהם נפרדים, אבל בהסתלק מהם כח הגשמיי אז נראה איך שהם כמו נפש אחד ממש ממקור אחד המה נחצבים מה' אחד בלי שום פירוד. וזה לעומת זה עשה האלהים שאף בקדושה נמצא עיר ומגדל, שכן ירושלים נקרא עיר (תהילים מ״ו:ה׳) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, ונקרא מגדל (שיר השירים ד׳:ד׳) כמגדל דויד צוארך, ודור הפלגה רצו ג"כ לעשות דוגמת זה כקוף בפני אדם, וכדאיתא בזוה"ק (נח עד:), וכוונתם היתה שעי"ז ימשכו את השי"ת לרצונם ע"י האחדות שביניהם, וממילא יוכלו אח"כ להתפשט ולעשות כל מה שיחפצו על בטחונם, שכביכול יוכרח השי"ת להסכים על כל פעולתם, וכל כוונתם הטובה לא היתה רק על הלבוש והגוון, כי עומק כוונתם היה שעי"ז יוכלו להתפשט כאות לבם. וכגוונא דבלעם, שעל הגוון מסר רצונו להשי"ת, ואמרתו היתה מהודרת (בלק כב) את אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, ועומק כוונתו היתה שעי"ז ישיג שפע נבואה מהשי"ת ושיסכים על רצונותיו לקלל עם בחירו, שכן בסוף השיא עצה להחטיאם כאשר רק מצא מקום לזה. וכן הוא מדות העכו"ם, בשעה שירצו לפעול להשיג טובה יתיצבו כמו לבוש על הגוון בתפלה שישפיע להם השי"ת איזה טובה, וכאשר רק השג ישיגוה ירום לבבם לאמר שכחם ועוצם ידם עשה להם חיל (וכמש"נ בפ' נח בפסוק הוא היה גבור ציד אות נא):

ד׳וזה הוא פתיחת התנחומא בפרשתנו (לך) ילמדנו רבינו מהו לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך כו' אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד השם ויקרא שמע ישראל וגו' ה' אחד, כל אחד ואחד בכוונת הלב וכו'. קבלת מלכות שמים כשהוא מהלך היינו, שרק על הגוון הוא ממליך עליו את השי"ת, עד אשר יעבור ויהלך את המעבר וישיג חפץ לבו ואז יתפשט לו בה, וע"ז אמרו שאסור לעשות כן, אכן הקבלת עול מלכות שמים תהיה מעומק הלב בקביעות, בזה יחפוץ השי"ת. ואם יתחברו כנסיה ויעשו אגודה אחת בזו הכוונה להמליך עליהם את ה' אחד, אזי יהיה בזו הכנסיה שלימות גמור בלי שום פירוד, ואף אם יאמר אחד דבר הלכה וחבירו יחלוק עליו ויפסק ההלכה היפך ממנו, עכ"ז מותאמים הם בשורש ושם אין בדבריהם שום התחלקות מאחר שכוונתם אחד. וכדאיתא בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ועל התחברות כזה צופה השי"ת בתמידות להיטיב להם כל הימים^חמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה שמור תשמרון: כי התרי"ג מצות נתן ה' לישראל והם שוים לכל נפש לקיימם מבלי שום שינוי לנפש אחת מחבירו, אך עדותיו היינו טעמי המצות, כל אחד ואחד מרגיש טעם בהמצוה טעם מיוחד שאין חבירו מרגיש בו, ולא כפי הבנת חבירו, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, כי בתחילה היה נראה שהאחד חולק על חבירו, אך באמת לא נחלקו כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ולא יחלוק אחד על מדותיו של חבירו, כי יבין שחבירו לא יוכל להשמר רק באופן אחר, לא כפי שמירתו. ונתבאר בתפארת החנוכי על זוהר בהקדמה דף א. ד"ה אמאי: כמו שמצינו בגמ' (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, והיינו שבשרשם הם אחד ממש. רק שכל אחד יודע שלפי תכונת נפשו השמירה היא כשידליק נר ביום הכפורים, ולזה השמירה היותר מעולה הוא כשלא ידליק. ולכן אינם מתנגדים זה לזה. וכל זה כשמאיר להם שורש וטעם הדבר, אבל כאשר נעלם הטעם, וכן התלמידים הבאים אחריהם כשיחלקו בדבר ששורש הטעם נעלם, אז נראים כמתנגדים זה לזה התנגדות גמורה וכו' עיי"ש. עיין עוד מי השלוח ח"א פ' ויחי ד"ה גד, בית יעקב שמות פ' בא אות ט ד"ה ושם, תפארת החנוכי על זוהר פרשת צו דף לא. ד"ה אבל, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויחן.. ולזה בארץ ישראל, דכתיב בה (מלכים א ט׳:ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים בתמידות בלי שום פירוד, לזה היו פירות ארץ ישראל בישובה נשפעים בטובת עין מאד, וכמו שנקראת (דניאל יא) ארץ צבי, וכדאיתא ע"ז בש"ס (כתובות קיב). וע"ז מרמז ג"כ ענין הקרבנות, שהקריבו על המזבח כל עניני עוה"ז שיתעלו ויתכללו בשרשם, ונתעלו בהמות ארץ עד השור שבמרכבה, שרבץ על מזבח ה' ארי של אש מן השמים שנתכלל בו השור הגשמיי. והוא מאחר שהעלוהו לשרשו, ובהשורש אין שום חילוק בין שור הגשמיי לבין שור שבמרכבה, כי כל הנקרא בשמו ולכבודו בראה, וכן מתגדל ומתקדש כבודו יתב' מזה כמו מזה בלי שום הבדל (וכש"נ הענין בפ' ויקרא צו), ולזה כל מין שהיה קרב על גבי המזבח היה מברך את מינו בגודל התרבות וכדאיתא בתנחומא (תצוה)^טכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [א]: להבין ענין הקרבנות כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס רמ:) וזה שאיתא שם (רמא.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ה ד"ה וזה דאיתא בספרא: כגון אש המזבח, שהיה יורד ארי של אש מהמרכבה והקרבנות נכללו בו, ונתכללו בהויה הראשונה בשורש המקור, ובזה נתקנו כל הברואים. שהדומם נותן כחו בצומח, וצומח בחי, כי הבהמה אוכלת מצמחי האדמה. אכן הבהמה נראית רחוקה מאד מהשי"ת, כי אין בה שום כח בחירה מצדה, ובמה שתחשוק ותתאוה אין בכחה לצמצם עצמה מזה החשק. ובזה שנכללה בהארי של אש, היו מתקרבין כל כתרין כחדא, ומתאחדין כל הכחות שיתייצבו בעוצם התבטלות לפני השי"ת. עיין לקמן פ' ויצא אות יז, פ' וישלח אות כח, פ' וישב אות יט. ועניין זה הורחב בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא (אות א ד"ה וזה עניין הקרבנות, אות ל ועוד) ופרשת צו (אות א בסופו, אות י, יא ד"ה וזהו, טו ועוד) תפארת יוסף פ' צו ד"ה אדם [ב].:

ה׳וזה הוא הענין שדור הפלגה נפוצו מעל פני האדמה, מפני שבשורש לא היה בהם שום טובה, וכל החן שלהם לא היה רק על הגוון, ולכן כאשר תם זה החן והלך לו, משם הפיצם ה' והוי חדי קב"ה במפלתן בגין דאתאבידו בזמנייהו ואשתלים חובייהו, ואז הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדכתיב (משלי י״א:י׳) באבוד רשעים רנה, וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (נח סא.). שאני אברהם אבינו ע"ה, שהיה דבוק בשורש בתמידות בהשי"ת, ועומק לבו היה מלא רצון השי"ת בלי שום נטיה מצדו, והיה זריז וחם לקיים רצונו יתברך, וכדכתיב ביה (וירא כה) וישכם אברהם בבוקר וכו' וילך כאשר דבר אליו ה', וקראו הקב"ה אברהם אוהבי, ועליו נאמר (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך, שהיה זריז וחם תמיד בעבודת השי"ת כמו בילדותו ולא נס לחו. וזה נקח ממה שהיה דבוק בתמידות בחי עולמים, לזה היה תמיד חם וזריז. וכל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. וכמו שמצינו בלחם הפנים שהיתה מונחת על שלחן ה' תמיד לא נתעפשה מעולם ולא היה בה שום הפסד וקלקול, והיה חם בסילוקו כמו בסידורו, וכדכתיב (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, וכדאיתא בש"ס (חגיגה כו:) שבלחם הפנים הראו חבת ישראל לפני המקום ראו סילוקו כסידורו^ימבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לקמן פ' וירא אות א, פ' תולדות אות טז, מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג.. וכן מצינו בגפן של זהב שהיתה במקדש, אף שהיה רק דומם מ"מ הוציא פירותיו בעתו, מפני שהיה עומד לפני ה', וכדאיתא בש"ס (יומא כא) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמנן^יאוהתבאר עניין המקדש בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף צא: שבמקום המקדש שנאמר בו (דברי הימים ב ז׳:ט״ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים, שם האיר הש"י למעלה מן הסדר שהטביע בעולם, ולמעלה מן הסדר שסדר דעת האדם משכלו וידיעתו, וכל הנכנס למקום המקדש בקדושה ובטהרה היה רואה זאת גם בעיני בשר, והבין זאת בדעתו ושכלו, ששם הראה הקב"ה נסים נגלים והושגו בהשגת האדם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס': כי כוונת בנין המקדש הוא כדי שיתאחדו שם כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד וע"י זה יהיה שוכן אצלם רצונו ית' בהתגלות מפורש לעיני כל. ובתפארת יוסף מס' תענית (יז.) ד"ה תנו רבנן: שאני במקדש ששם היה מלכות בהתגלות, עד היכן שהיו רואים שאף הדומם הוא מלא אור השי"ת, כדאיתא בש"ס (יומא כא:) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, שהכהנים היו עומדים שם בבהירות גדול עד שהיו ממשיכין התגלות כבוד שמים, כשהיה אדם בא להקריב קרבן היה רואה מלכות שמים בהתגלות. עיין עוד בית יעקב שמות פ' תרומה אות ל, תפארת יוסף פ' פקודי ד"ה ולא.:

ו׳וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס (חגיגה כו.) שלחם הפנים שעשו של בית גרמו לא היה מתעפש, מפני שהיו מסיקין מבפנים ואופין בפנים, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ונתעפש הלחם שעשו, מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, לאפות היו יודעין כמו של בית גרמו ולא ידעו לרדות כמותן ונשתברה הלחם שעשו. הענין בזה, דהנה כמו שבפרט כל אדם נמצאים אברים מחולקים, כן אין מעלת אדם דומה לחבירו. באדם נמצא עצמות וגידין, שערות וצפרנים. עצמות וגידין הם קרובין ביותר לגוף האדם והם יסוד ושורש הגוף, לזה אם יעלה על דעת האדם לעשות דבר מה, אזי האבר המיוחד לעשות זו הפעולה ירגיש כרגע לסור למשמעתו, ואף אצבעות רגליו שרחוקים המה מהראש עכ"ז ירגישו כרגע לעשות פעולת השכל שבראש כי הם מיסוד הגוף. ונמצא בו ג"כ שערות וצפרנים שהם כמו מותרות הגוף, והחיים שנמצא בהם מצומצם מאד, עד שאם יתגדלו ביותר יצערוהו עדי יסיר אותם מעליו. וזה הוא הענין שהיו דבוקים בשורש, שכן מתרגמינן על עצמות "גרמין", והוא מלשון עצמיות, שהיו קרובים ביותר לעצמיות רצונו יתב'. וזה מרמז אמרם ז"ל שהיו אופין מבפנים, והוא שהיו ממליכין עליהן את השי"ת מעומק רצון לבם, ואף גם ידעו איך לרדות את הפת, היינו אף אחר שהיתה הטובה בידם היה להם הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומצדם אין להם כח לעשות חיל רק ה' אלהים הוא הנותן להם כח לעשות חיל, לכן לחמם לא נתעפשה ולא נשתברה, חם היתה בסילוקה כבסידורה, מפני שקרובים היו אל ה' אחד^יבכמבואר בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה שור או כשב: באם האדם השיג כבר הטובה הנכלל מתוך כל שבע המדות, ועוד מכיר שהטובה עדיין הוא בידו ית', לא שהשי"ת מסר כבר הטובה מרשותו, אלא שהוא עדיין גם כעת בידו ית' והוא רק זוכה משלחן גבוה, אז יש להאדם קנין גמור בהטובה, ואז יש לו קנין של אמת בהטובה שהשיג מאת השי"ת. וכמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, והיינו לאחר ברכה מורה, שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה והטובה הוא בידו ית', שזה מורה ברכה, אז יש לאדם קנין גמור בהטובה ונקרא והארץ נתן לבני אדם. עיין עוד שם פ' תבא ד"ה כי תכלה, מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. ואומנין שהובאו מאלכסנדריא של מצרים ידעו לאפות כמותן, היינו בשעה שהיו מקבלין שפעת השי"ת, קודם גמר הקבלה אז המליכו עליהם את המלך ה', שכן אפיה מרמז על התחלת השפע שהשי"ת מתחיל להשפיע. אכן שהיו מסיקין מבחוץ, והוא שכל זה לא היה רק על הגוון מבחוץ. וגם לרדות כמותן לא יכלו, היינו בגמר קבלתם שפעת השי"ת, אז אמרו שיש להם עצמם כח לעשות חיל והשפע מצדם בא להם. וארץ מולדתם היה ארץ מצרים שהיא ההיפך מארץ ישראל. בארץ ישראל כתיב (עקב יא) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' למטר השמים תשתה מים. והוא שבארץ מצרים אינם צריכים לטפה של מטר, שנילוס עולה ומשקה, לזה נראה להם שבכחם ועוצם ידם עושים לעצמם חיל^יגעיין ברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות לה: וזה עניין מצרים שנקרא ערוות הארץ, כי עניין ארץ הוא כח השתדלות וכו'. שזה עיקר עבודת ויגיעת האדם בעוה"ז מצד העולם הזה וכו'. וערוות הארץ, היינו גנות עניין הארץ, שאין צריך עבודה, כי נילוס עולה ומשקה. משא"כ ארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלקיך דורש וגו' למטר השמים וגו' וצריך עבודה ותפילה ויחול לה', ואי אפשר להשקיע עצמו בשלוה כ"כ. וזה עיקר קדושת הארץ, שלא להשקיע בדמיונות של שלוה, רק לידע שצריך השתדלות, ואדם לעמל יולד וכו'. וערוות הארץ נקרא השיקוע בעוה"ז בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. וכן מבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי ישיבת מצרים גורמת הסתרה, שמסתרת כבוד שמים, ששם נראה כי עזב ה' אותה תחת הטבע, כי הנילוס מעצמו עולה ומשקה ולא תרגיש חסרונה. כי כל השותה ממי גשמים, תראה שהיא חסרה וצריכה להשפעה מהש"י. אכן ארץ מצרים כל השפעותיה מלמטה ואין צריכים למעלה, כי בתוכה יש כח ההשפעה וכח קבלה, וזה הוא הפך מארץ ישראל, אשר שם הרגשת כבוד שמים, וכמו שכתיב (עקב יא) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו' עיי"ש. לקמן פ' וירא אות לה, פ' מקץ אות יז, פ' ויגש אות לד.. ולזה האומנין שהובאו משם לאפות לחם הפנים לא הצליח מעשה ידיהם ונשתברה ונתעפשה לחמם, כי עומק לבם רחקה מהשי"ת, והחזירו את של בית גרמו למקומם, שהמליכו לאל מעומק לבם מראשית הקבלה ועד אחריתה לא סר לבם לחשוב לעצמם איזה כח מצדם, לזה לא נתעפשה לחמם ולא נשתברה:

ז׳ולזאת ימשך כל אדם להמליך עליו את השי"ת בשלימות ממעמקי הלב מראשית ועד אחרית. וכמו שהתנהג אבינו אברהם שהשתדל בתמידות להיות מהיר וזריז בעבודת השי"ת, כן בילדותו וכן בזקנתו בלי שום חילוק, לא פסק ממנו החשק והרצון לעבוד את ה' הנכבד והנורא. וזה הוא שאמר אליו השי"ת ואעשך לגוי גדול, ודרשו ע"ז בתנחומא (לך) אני עושה אותך בריה חדשה. היינו שיחשב לו כאלו הוא ברא את עצמו. והענין בזה, דהנה דרגא דאאע"ה היה כענין שאמרו בש"ס (ברכות ו:) אגרא דכלא דוחקא, אגרא דפרקא רהטא. והוא שעיקר היקרות בעוה"ז הוא החשק והרצון לעבודת השי"ת ויקר הוא מהפעולה עצמה, ואף כי קטן הוא, וכמו שאמר המלך שלמה (קהלת א׳:א׳-ב׳) הבל הבלים אמר קהלת וגו' אבל זה ההבל מקיים ומעמיד את העולם, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמו:) האי ספרא אוקים ליה על שבע הבלים ועלמא קאים עלייהו, ועיקר העסק שיש להשי"ת עם הברואים בעוה"ז הוא החשק והרצון וההשתדלות, ואף שיבוא היום שיפתח ה' את אורו הזך ויראה לעין כל שכל הפעולה נעשה מאתו יתברך, ולהבריאה לא היה מצדה שום כח פעולה מבלעדי הש"י. אכן כן דרכו יתברך מדה במדה, כמו שבעוה"ז שהשי"ת הציב גוון שהבחירה ביד האדם למאוס ברע ולפעול הטוב בעיני ה', והאדם ממליך עליו את השי"ת, ואף שנתון בחושך בהסתר העולם הזה, מ"מ מצמצם את עצמו עבור רצונו יתברך ובוחר בטוב ומואס ברע, לכן יתן לו השי"ת מקום אף לעתיד, שיסיר מחיצת ההסתר מעין אדם, ויראה מפורש אז שמעולם לא היה לו מצד עצמו שום כח פעולה. אבל אצל השי"ת אין שום דבר לפי שעה ולא אגב וטפל. לזה מאחר שבעוה"ז הרשות נתונה ביד האדם ויכולת בידו לפעול ההיפך, והוא צמצם את עצמו מעשות מזמת לבו ועשה הטוב בעיני ה' כפעם בפעם, לכן יקרא על שמו אף הפעולה עד עולם שבכחו עשה כל זאת^ידכמו שהתבאר היטב בתפארת יוסף מסכת תענית (ז.) ד"ה אמר: כי על תחיית המתים נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי יכלכל את יום בואו, היינו כי אז יתבטל כל פעולת האדם, אמנם לישראל מלמד השי"ת עצה שיהיה בכחם לכלכל את יום בואו ולא יגיע להם גם אז שום התבטלות, כי השי"ת מנהיג תמיד מדה במדה, כיון שבזה העולם הולכים ישראל וגודרים את עצמם בבחירתם הטובה בכל מיני עבודות, לזה הוא שורת הדין נותן שיהיה להם קיום הויה גם אז, אף בזמן שיתבטלו כל פעולת האדם, והעכו"ם ילכו לאבדון, אבל לישראל יהיה אז ג"כ כל הקיום, ויהיה בכחם אז לקבל כל הטובות, כי לא יהיו מעורבים בשום רע.. וזה הוא כוונת התנחומא ואשימך אין כתיב רק ואעשך, אני עושה אותך בריה חדשה שיהיה כאלו אתה בראת את עצמך. ולכל זה יבא האדם ע"י החשק והרצון שיהיה לו לעבודת השי"ת, וכדאיתא בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) מה מקיים ר"א ואת בכורות בקרנו וצאננו מכיון שקבלו עליהם דברים שלא היו מחוייבין עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבין עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהם:

ח׳וזה הוא דאיתא בש"ס (ע"ז ג.) שלעתיד יבחנו העכו"ם במצות סוכה שיאמר להם השי"ת מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו'. ויוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו' יבעטו בסוכתם ויצאו. ומקשינן והא אנן נמי פטירי ותרצינן דבעוטי לא מבעטי ישראל. והענין הוא, כי באמת הוא הדין שאף ישראל פטורים מסוכה במקום שמצטערין, אכן ההבדל שבין ישראל לעמים הוא, שלישראל יש להם געגועין ומשתדלים בכל עוז וכל ישעם וחפצם הוא לקיים רצון בוראם, ומה מאד קשה לו יציאתו מן הסוכה מדוע לא יעשה מצות השי"ת אשר צוהו, אבל לבעט בהשי"ת ח"ו לא יעלה על לבם, לכן נחשב להם כאלו קיימו את המצוה בכל פרטותיה, מאחר שמצדו הוא מצטער למה לא יוכל להשלים מצות המלך. ואינהו בעוטי מבעטי בהשי"ת למה זה צויתנו לעשות זה ומדוע לא תתן לנו להשלימה, והוא מפני שמצדם לא ירצו זאת, אכן מצות המלך אין להשיב, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, מוכרחים המה לקיים מאמריו, וכשיצטערו ויוכרחו לעזוב סוכתם ולצאת ממנה כל אחד יבעט בסוכתו ויצא^טומבואר במקומות רבים ומקורו במי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה גם מאמר. ועיין בסוד ישרים חג הסוכות אות יב, פט. תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [א], בסוכות [ב], כל האזרח. מס' סוכה (ב.) ד"ה סוכה ושם מבואר: לעתיד יהיה ג"כ הבירור מצות סוכה, כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.) שיאמרו העכו"ם תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה משיב להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה מיד כל אחד בועט בסוכתו ויוצא, ופריך הגמ' הלא גם לנו פטור, כי המצטער פטור מן הסוכה, ומתרץ הגמ' מיהו בעוטי לא מבעטי אינהו בעוטי מבעטי. ובזה מבררים עצמם ישראל, כי מבטלים כל דעתם ותפיסתם נגד רצונו ית', כי אין להם שום דעה נגד השי"ת. ואם בתחלה היה רצונו ית' שיעשה סוכה עשה, וכעת רצונו שיצא יוצא. אך לא כן האומות, באם ימצא אצלם גוון של עבודה, היינו כי כן השיגו בתפיסתם ודעתם דעה. ואם יראה השי"ת להם, כי זאת אינו רצונו יתקצפו ויבעטו, שרוצים שהשי"ת ינהג כמו שהם מבינים בתפיסתם ודעתם, ולא ירצו להכנע מפני רצון השי"ת. שאני ישראל שמראים בזה שמצידם אין להם כלום רק מה שהשי"ת נותן להם, ואם יראו כי באמת ממלאים רצון השי"ת יעשו זאת, ואם יראו שרצון השי"ת בהיפכו יכנעו מפני רצונו ית'.:

ט׳וזה שאמרו (אבות פ"ו) אברהם קנין אחד, והוא שכל ישעו וכל חפצו היה רק להשלים רצון השי"ת ולהמליכו על כל העולם כלו, לכן הקנה לו השי"ת את כל העולם, שזה הוא עיקר המכוון מבריאת עולם ועליו נברא העולם^טזוכמו כן ביאר בתפארת יוסף מסכת סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם [א]: וכן אאע"ה שהיה אחד המכוון מכל עיקר הבריאה והיה כולל את כל העולם כולו, כמו שאמרו עליו במדרש (רבה בראשית לט) א"ר חנינא אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו ניצולות בזכותו של אברהם, ולא של יין נסך היו אתמהא, אלא חלא מוזיל חמרא, בכל מקום שיין עכו"ם מצוי יין של ישראל נמכר בזול. דהיינו יען שהוא היה עיקר המכוון מכל הבריאה, וכל העולם כולו ומלואו היו נכללים תחתיו., שכן מדתו הוא מדת החסד ועולם חסד יבנה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית ג:) וברבה (בראשית יב) אל תקרי בהבראם אלא באברהם. וכן מים הוא ברזא דחסד וכתיב (בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והוא שעיקר הבריאה היה להרצון והתשוקה שבאדם, לזה אף כי לעתיד יפתח השי"ת ויגלה לן אורו המאיר לעין כל, ויכירו כלם וידעו שמעולם לא היה בהם שום כח פעולה מבלעדו יתברך, עכ"ז לא יתבטל האור שהאירה הבריאה לעצמה בהתגברות ההסתרה שבעוה"ז ועל שמם יקרא שביגיע כפם באו לכל זה. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רמא.) שפנינא חדא וכו' חד שרגא דקיק דליק מניה אתמליא כל עלמא. והוא שמפני גודל הסבלנות שישראל סובלים בעלמא הדין בצמצומם בעניני עוה"ז בכל כחם, ומאירים לעצמם לסור מדרכי חשך וחלקלקות לילך דרך סלולה באור פני מלך ה', לזה אף לעתיד יחשב לישראל שביגיעם קנו כל זה. וזה הוא שאמר הנביא לעתיד (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, וכמו שדרשו ע"ז בש"ס (סוכה מט:) קצרו לפי חסד שבה. והוא כפי שהיה לו תשוקה ורצון כן יקצור תבואתו ועל חשבונו יחשב לו^יזמבואר בתפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי [א]: וכדכתיב (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, ואיתא בש"ס (סוכה מט.) אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, היינו שעיקר מן הצדקה הוא החסד שבצדקה, שבאמת אין נפקא מינה בין רב למעט ובלבד שיכוון, היינו עד כמה שאדם מחסר עצמו מהונו הן בממון והן בכח. ועד כמה שאדם מעמל ומיגע עצמו בשביל רצון השי"ת, כן רואה ומכיר איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור השי"ת. ואם מעמל עצמו יותר, וביותר זריזות ונדיבות, כן מכיר שהוא מקורב להשי"ת יותר., ולזה פותחין באלהי אברהם וחותמין מגן אברהם:

י׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך (ישעיהו מ״ד:ג׳). הכתוב הזה מדבר באבינו אברהם ע"ה, שצמאה נפשו תמיד וצפה וקוה ונפשו שוקקה לידע מי הוא אשר ברא כל זאת, והתפלא על הדורות הראשונים שנאבדו ונמחו מן העולם באפס תקוה, תמה על זה, הלא השי"ת ברא את העולם בחסדו וחפץ בהויית עולם, וא"כ מהיכן נקח זאת שימצאו בעולם דעות משובשות כאלה, עד שיגרם להם שיאבדו מן העולם, מי הוא בעל הבירה המנהיג כל זאת. ואז הציץ עליו בעל הבירה, וכדאיתא במדרש לך (רבה לט), התפלא ואמר מי הוא בעל הבירה הציץ עליו בעל הבירה וכו'. והענין שאמרו הציץ עליו ולא אליו. רמזו לנו בזה, שהשי"ת אמר לו שעיקר בריאת העולם היה בשבילו, ועליו יסמוכו שיולד נפש אברהם אבינו בעולם שעל ידו יתגלה כבוד מלכותו בעולם. וזה דייק המדרש עליו, היינו על תכונת יסודו של אברהם, שהוא יעורר הפליאה הזאת בעולם, ועל התעוררות הזה העולם קיים כדי שישאלו הברואים מי ברא אלה^יחכמבואר עניינו במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה ויאמר ה': נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה לט) מי הוא בעל הבירה, הציץ עליו בעל הבירה וכפי הנראה היה לו לכתבו הציץ אליו ולא עליו, אך בראות אברהם אבינו ע"ה את עסק דור הפלגה זאת יקרא בשם בירה דולקת כי היה בעיניו לפלא מאד והרעים בנפשו מי ברא אלה, הציץ עליו בעל הבירה היינו שהשיב לו הקב"ה הלא תראה בעצמך כי לכל העולם לא יקשה ואין אחד מהם שם על לב לאמר מי עשה זאת ואך בעיניך יפלא, ומהרעמות לבך תוכל לשער אשר בוודאי נמצא בורא הסובל כל עלמין וממלא כל עלמין והוא העיר לבך ונפשך לזה, וזה לשון עליו היינו על קושייתו שזה בעצמו הוא תירץ מספיק לפניו. וכן ביאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן אות רמז: וכן שמעתי על הציץ עליו בעל הבירה וכו' לשון עליו, ר"ל שאמר לו שאתה בעצמך ג"כ מכלל בעל הבירה, כי הלא כל העולם רואים זה ואין לבבם רועש כלל להשיג שיש בעל הבירה ולבקשו, וזה שאתה מבקש, גם זה הוא מצידי, ובלבך מקום שכינתי.. וכדאיתא בזוה"ק הקדמה (א:) מי קיימא לשאלה מי ברא אלה (כמו שנתבאר בענינו). וקודם שבא אברהם אבינו ע"ה לעולם הוו עלמין דאתחרבו, וכדאיתא בזוה"ק (הקדמה ג:) תהו היה העולם קודם שנולדו האבות, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (תרומה קטו:) עד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין. והענין בזה כי מתקלא הוא ברזא דיוסף הצדיק מדת יסוד, כח השפע שנשפע מהמוח ברזא דברית, והוא היה מצמצם את עצמו לפלס מעלותיו ולכונן דרכו בדעת וחשבון להכין מימי השובע לימי הרעב^יטמבואר לקמן פרשת מקץ אות כ, כב, כו, כח, לא, לב. בית יעקב הכולל פ' מקץ ד"ה יעשה.:

י״אוהנה הדורות שקדמו לאברהם לא הוי במתקלא, מפני שהיה בהם אור בהתרבות עד שהתפשטו את עצמם בלי מעצור, ונתבטלו בהתרבות האור ולא היה בהם חיים. וכדאיתא בזוה"ק (נשא קמב.) ובספר הלקוטים להאר"י הקדוש (וישלח) על הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכו' הה"ד וימת וימת דלא אתקיימו ולא אתבסמו דינא בדינא וכו'. וזה היה להם מפני שהיו מקבלים חדרים הפנימיים בלי חדרים החיצונים, לזה לא היה להם דרך איך ליעול, וכדאיתא בש"ס (שבת לא:). ומעלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון. ובא אברהם אבינו בעולם ולא הלך בזה הדרך, וצמצם את עצמו לעבוד את ה' ביראה כל הימים ואזיל דרגא בתר דרגא, מתחלה היה עובד את השי"ת ברזא דחדרים החיצונים, וע"י השיג היקרות מחדרים הפנימיים ולא בטח את עצמו עליהם שהשי"ת יברר אותו, אך גם הוא מצדו בירר את קניניו עד מקום שידו הגיע^כנתבאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה: וזה כוונת המדרש (רבה בראשית ב) תהו היה העולם עד שלא בא אברהם, והיינו שהיה נחשב עדיין לתהו ולעלמין דאתחרבו, והוא מחמת שלא נמצא בהם התכללות המדות, ורק שבעת שהשי"ת הראה להם ממדותיו התפשטו עצמן במדה הזאת בלי גבול, אבל אח"כ כשבא אברהם אבינו ע"ה ואצלו היה התכללות המדות, והיינו שהוא הבין היטב שהשי"ת חפץ בזה העולם בעבודה, ואעפ"כ אינו מחויב המציאות. והלך בעבודה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת. ולזה התחיל אצלו עולם התיקון, שעד שבא אאע"ה נקרא תהו וממנו ואילך הוא נחשב לעולם התיקון.. וזה הוא שאמר אליו הש"י (לך יז) אני הנה בריתי אתך וגו' ואתה את בריתי תשמור, והוא שהשי"ת אמר אליו אמת הוא שמצדי אתה מבורר, אכן עצתך הוא שתשמור גם אתה מצדך את בריתי ותצמצם את עצמך כפי יכלתך, שגם אתה תבין ההתקשרות שיש לך בהשי"ת ולא תבטח ע"ז שבריתי אתך^כאלקמן פרשת וירא אות ח.. וזה הוא דאיתא בתנחומא (בהר) אל תונו, אמר הקב"ה אף אני מכרתי העולם כלו לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותו לי. והוא שהשי"ת מלמדנו בדרך טובים ומיעץ אותנו שלא להשען על התקיפות שמצד השי"ת בלבד, רק לצמצם את עצמו עד המקום שיגיע אדם בכחו לעשות יעשה וישמור מצדו את הברית וההתקשרות, שגם הוא ירגיש ההתקשרות, ובזה יקנה את כל העולם (וכמו שנתבאר בפ' בראשית נח ולקמן ענין ג). ועיין לקמן סוף הפרשה (ענין נז):

י״בויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (משלי ט׳:י״ב). איתא ע"ז בזוה"ק (ויצא קסג.) כד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה הוא דהא באורייתא לא יכול לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא, דהא אורייתא לא יגרע משבחאה כלום וכו'. והענין בזה הוא כדאיתא במי השלוח, אם חכמת חכמת לך, היינו אם באת על ד"ת חדשים חכמת לך, שכל ההתחדשות הוא רק מצדך, אבל בהד"ת לא הוספת שום חדשות כלל, כי באמת היה אף זה כלול בד"ת רק ממך היה זה גנוז ונעלם עד עתה. וכמו שמצינו שדייקו חכז"ל ודרשו על כל אות ונקודה יתירה שבד"ת, האם יעלה בלבך שהם חידשו זאת ומקודם זה לא היה כלול זאת בד"ת, ובאמת היה כלול זה בד"ת מראש ועד סוף, רק מצד האדם היו עד עתה סתומים וחתומים ממנו ההתחדשות הזה, ועתה בא גם הוא על זה, אבל לא יעלה על הדעת שהוסיפו כלום לד"ת. וכדאיתא (תענית ט, ורבה יתרו כח) שכל נבואה מרומז בתורת משה, להורות בזה שלא נתחדש כלל בד"ת. ולצת לבדך תשא, היינו אם תרצה להביא לך ראיה מד"ת לדבר שאין בו רצון הש"י, לבדך תשא זה הפירוש המעוקם והנלוז, אבל לא יעלה על הדעת שתכניס את זה הפירוש בהד"ת. וכדאיתא בתנחומא (תזריע) לא יגורך רע אין הרע גוררת אותך. כי הד"ת מתנשאים לראש ויעמדו בבהירותם מרחוק ולא יכנס בהם שום פירוש מעוקם^כבומבואר דבר זה בזוה"ק הובאו דבריו ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף נט: ואמר על זה מאמר זה"ק (ויצא קסג.) ושלמה מלכא אמר אם חכמת חכמת לך דכד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה איהו דהא באורייתא לא יכיל לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא דהא אורייתא לא תגרע משבחהא כלום וליצנותא דיליה הוא ואשתאר ביה לאובדא ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ומפורש יוצא מדברי זוה"ק ששניהם ענין אחד, כל המתגאה בנפשו ויאמר שהוא יכול לחדש ולהוסיף דברי תורה מה שלא קיבל, הרי הוא כמו המתלוצץ על דברי תורה שהתורה קלה בעיניו. עיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת לך ד"ה וענין צדקה.:

י״גוזה הוא דאיתא ברש"י ז"ל, לך לך להנאתך ולטובתך, היינו שרק לעצמך תוסיף טובה, אבל להשי"ת מצדו אין שום נפקותא בזה ולא יתוסף לו מזה. אל הארץ אשר אראך. היינו כי דור הפלגה ידעו זאת שאין השי"ת רוצה בהשחתת העולם, כי מבריאת עולם ואילך חפץ בהויות עולם, ואף אם אין העולם כדאי, כדאיתא במדרש (בראשית רבה כט) ונח מצא חן, אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן, לזה כאשר המטיר ה' מי המבול על הארץ השאיר את נח ובניו שמהם יבנה העולם כי איננו חפץ בהשחתת כל העולם. וכאשר באו על זה, אז נתיעצו שהם מצדם יעשו שלום ואחדות ביניהם, ובזה יהיה השי"ת מוכרח לשכון ביניהם, מאחר שנמצא ביניהם אף זה האיש שהעולם יבנה על ידו (וכמש"נ בפ' נח ענין נב נג). ויבקשו למצא בקעה המחזקת את כלם, ומצאו בקעה בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, וכדאיתא במדרש נח (רבה לח) התכנסו כל העכו"ם לראות איזה בקעה מחזקת להם ולבסוף מצאו. והענין בזה, דהנה כל העבודות זרות של האומות הם שבמקום שידעו שצריכים להתברר, אכן הם אינם רוצים לצמצם את עצמם להתברר בדעת וחשבון, לכן הם מעמידים לנכח פניהם דחלא ודמות של יראתם שהם יראים ממנה, בכדי שזו הדחלא תשפיע בהם יראה שלא מדעת, ואז יוכלו להתפשט באין מעצור על זה הסמך, ולא יצטרכו עוד לברר ולצמצם את עצמו להאיר כל דבר באור, כי אין רצונם בזה שילכו באור הדעת רק לעשות במחשך מעשיהם, כענין דכתיב (ישעיהו כ״ט:ט״ו) והיה במחשך מעשיהם, שרצונם הוא שהיראה תסבב אותם שלא מדעת^כגדוגמא ליראה זו מבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו וזל"ק: אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. וענין מואב וקליפתם הוא תקופות, שהוא חזק בדעתו מכח אכילות, ושאר דברים כאלה המחזיקים ומרחיבים הדעת, וזה ענין ע"ז שלהם ששמו כמוש, היינו תבנית אדם נכמש ממראה ילדותו, כי מזה הם יראים פן ינטל מהם את זאת ההרחבה כאדם לעת זקנתו שתאות אכילתו מתמעטת ואין הרחבה בדעתו. וכן שאר האומות כל אחד לפי דרכו. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות יא ד"ה וזה הוא מדת, אות כו ד"ה ובזה נבדלים, פ' מקץ אות יז ד"ה והעניין.. וזה מרמז מה שמצאו הבקעה בארץ שנער, שבזה המקום נקבע יראה שלא יחמסו זה את זה, ששם ננערו מתי מבול, כדאיתא במס' שבת (קיג:) ולכן נקבע במקום הזה יראה קבועה שיצמצמו עצמם ושאחד יתן מקום לחברו, וזה המקום יזריח בהם יראה שלא מדעת, והם יוכלו להתפשט בשטף הזדון על זה הסמך. ומשם הפיצם ה', היינו מה הוא חשוב השלום שעשיתם ביניכם, ואף שדבר גדול הוא ששמי נקרא שלום, כדאיתא בש"ס (שבת י:), אבל כל עקר המכוון שלכם הוא שעי"ז תשכחו את שמי, עתה אתרומם ואסלק מכם את שכינתי להמשיך בחזרה אצלי את הרצון השרשי, אז תתפרדו כל פועלי און ואין שלום אמר ה' לרשעים. ומאלו השני דורות הבין אבינו אברהם לדעת עיקר המכוון מרצון השי"ת, שאמת הוא שחפץ השי"ת באחדות ושלום, אך לא כמו שעשו דור הפלגה מעשיהם במחשך בהתפשטות כל אחד את חלקו בלי שום מעצור, וחלק חבירו לא יאיר לו רק שלא מדעת, לא כאלה חלק יעקב, כי הם מצמצמים את עצמם להאיר כל מעשיהם בדעת בכדי שיחול עליהם כבוד שמים, וכל כוונתם בהתחברותם באחדות, שכל אחד ירגיש בדעת שלו אף את חלק חבירו, וכמו שבא במצות ה' (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, שכ"א יצמצם חלקו אף בשביל חלק חבירו ולעבוד את ה' ביראה לדעת כל אנשי מעשהו באור הדעת שבו^כדמבואר במי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואהבת: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שממצות ואהבת לרעך כמוך יתגדל כבוד שמים. שמצד הטבע כל הטובות שאדם מסגל הוא מכניסם לעצמו, ומנין יבוא שאדם רוצה להיטיב עם חבירו להשפיע לו ממה שחנן אותו ה', הוא מפני שיודע שכמו שהוא נברא מהשי"ת כן גם חבירו נברא מהשי"ת והלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו ולמה נמנע מלגמול חסד זה את זה זרע ברוכי ה', וגם ממה שיודע האדם שלא כחו ועוצם ידו עשה לו חיל רק מתת ה' היא לו וממילא יקיים בו רצון הנותן, ונמצא מזה עצמו שאוהב את רעהו כמוהו נתגדל כבוד שמים. ומבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס: לזה היו בונים במקום שננערו שם מתי מבול, כי כל חפצם היה ליקח את רצונו ית' ביד חזקה שיהיה שוכן אצלם למען יהיה להם קיום הויה בהכרח בחוצפא כלפי שמיא, ולכן הראה להם השי"ת הגם שאמת ויציב הדבר שבמקום שהברואים מתאחדים ביחד בלב אחד שוכן ביניהם רצונו ית', אבל זאת האחדות והחיבור ביחד תלוי נמי ברצונו ית' במקום שחפץ השי"ת לשכון שם הוא מאחד את הלבבות ושוכן ביניהם אבל אין זאת ביד אדם לאחד את הלבבות מהברואים, כי ברצונו ית' אין שום הכרח ח"ו, לכן האחדות שהם היו עושים נגד רצונו ית' ובהכרח היו מתאספין ביחד, אחדות כזאת הוא באמת פירוד גמור.:

י״דוזה אמר השי"ת לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, שלא יעשה שום דבר במחשך, רק לראות תמיד בעין שכלו שירגיש אף מחלק חבירו ולצמצם את עצמו בשבילו, ובשלום ואחדות כזה חפץ השי"ת ולא שיביט האדם רק לעצמו. וכמו שנמצא קדושת שבת שקדוש אף בלי קדושת האדם, עם כל זה יש בו גדרים וסייגים שהאדם עצמו ירגיש הקדושה. וכן נמצא קדושת אבות, והאדם יכול לסמוך ולהשען עליהם, וישראל אינם רוצים בזה אך לדעת בעצמם כי ה' מקדשם, וזה הוא אל הארץ אשר אראך. וזה הוא הענין דאיתא במדרש לך (רבה לט) שאברהם התפלא ואמר מי הוא בעל הבירה הציץ עליו בעל הבירה ולא אמרו הציץ אליו, לרמז בזה, שהוא עצמו הוא עיקר המכוין בעולם מה שלא היה מקודם שנברא העולם^כהכמבואר לעיל פרשה זו אות ב ובהערה יח שם.. כי מה שדור המבול והפלגה רצו בהתפשטות זה היה עוד קודם שנברא העולם, בעת שהיה כמוס בעצמותו ית' ואין בזה שום התחדשות, ומאז שהוציא השי"ת את העולם מכח אל הפועל ומהעלם אל הגילוי היה בכדי שהבריאה מצדה תוסיף לחדש בארץ, ולדעת כי ה' מקדשם. ואברהם אבינו בירר זאת לחלקו, להאיר כל דבר בדעת וחשבון וכדכתיב (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק, ומזרח הוא אור, והכתוב הזה נדרש על אברהם אבינו:

ט״ווזה הוא הענין דאיתא בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קוב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח נטיל אתערותא לנפשיה, דאיהו קוב"ה אמר דא הוא מלכא דברא יתי פלח ליה כל ההוא יומא, לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פולחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמיה ולא נהיר פלח ליה כל האי ליליא, לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מכלא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון וכו'. הענין בזה, שכאשר ראה שהם מתבטלים זה מפני זה, הבין מזה שהשי"ת לא הסתיר עצמו לגמרי, לזה הציב שני הפכים, שע"י שניהם יכירו שיש גבוה עליהם ומושל בהם ולא יביטו רק אליו. ולזה ג"כ העמיד השי"ת בעולם בכל דבר דכר ונוקבא. וכדכתיב ג"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אלה היינו כל הפרטים שהציב השי"ת בעולם, ומי הוא אתר דקיימא לשאלה, שיבקש האדם לדעת מי ברא אלה^כונתבאר בתפארת יוסף מסכת פסחים (קטז.) ד"ה מזגו: ביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שכאשר אדם רואה שינוי בהנהגה, מכיר מזה שנמצא אדון המנהיג העולם, ומתעורר בו שאלה מי הוא האדון בעל הבנין והמנהיג. וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמרו עליו במדרש (רבה בראשית לט) א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה, א"ל אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר ליה אני הוא בעל העולם. ואחר שמכיר אדם ורואה שהשי"ת הוא אדון העולם, אז מתעורר אצלו השאלה מה, היינו איזה ומה הוא ההתפשטות קדושה והכבוד שמים שיצמח מזה, והוא מחמת שהשי"ת בחר בעבודת האדם, שהניח מקום שיוכל האדם להתגדר כביכול שביגיע כפו עשה וכנס לעצמו חיל בקדושה. לזה מתעורר באדם השאלה מה שחפץ לדעת איזה קדושה וכבוד שמים יצמח מזה. עיין לקמן במאמרים הבאים עוד הסברים בזה.. ולזה המכוון ברא השם יתברך כל הפרטים הנקראים אלה, וכדאיתא בהקדמת זוה"ק (א:) (וכמש"נ בפ' בראשית) שהשי"ת חפץ שישאלו הברואים מי הוא הבורא, ולכן ברא הקב"ה דברים הפכיים בעולם. וכמש"נ במי השלוח (ח"א פרשת בראשית בפסוק אעשה לו עזר כנגדו), שהעזר הוא מדבר שכנגדו^כזמבואר היטב בתפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה ויאמר ד': הענין בזה, דזה עצמו היה בריאה מן השי"ת שלאדם לא ימצא לו עזר, דהיינו שבתפיסתו בל ימצא לו עזר. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אעשה לו עזר כנגדו, היינו אצל הבריאה הוא כל עזר מדבר שכנגדו, היינו הציב השי"ת לאדם כל מיני מניעות והאדם הולך ומרחיב כבוד שמים ומסלק ממנו כל המניעות, ומחזיר את כל הדברים פנים בפנים להשי"ת, ואז רואה האדם שיש לו מן אלו המניעות כל הסיעתות., ולא כמלך בשר ודם שמעמיד דמות דיוקנו שייראו מפני זה הדמות, אכן השי"ת אינו חפץ בזה שיביטו רק על הדמות והגוון, אך להביט אל השורש והפנימיות מהשי"ת. וע"ז מרמז מה שברא השי"ת את השמים שהם בהירים ביותר עד שאין יכולין לקבל אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוהר הקדוש (ויגש רז.), וברא גם את הארץ הגשמית ונמצא בה הסתרה ביותר, עד שנמצא בה טובות שמשכחים ומטרידים דעת האדם לגמרי כמו יין ושכר וכדומה, ומאלו השנים ניכר שנמצא בורא שברא את כל אלה, ומושל בשמים ובארץ וגבוה הוא מעל אלה השנים. כי אם לא היה בעולם רק שמים בלבד, היה במשמע שעיקר המכוון מבריאת העולם הוא שיהיה רק בהירות לבד, לזה ברא השי"ת גם את הארץ הגשמיי, שנמצא בה טובות שמשכחים ומסתירים את האור מהאדם, ומהיכן יש להם הויה לאלו הטובות בעולם, לא זו אף זו שיוצא לנו מאלו הטובות קדושות גדולות ויקרות^כחכדאיתא בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על זה המקום שהוא למעלה מגבול תפיסת הבריאה. ובמקום שאין גבול תפיסת הבריאה משגת שם הוא בהירות גדול, כי שם אין שום עונש ואין שום העדר. וארץ מרמז על הסתרות שהציב השי"ת בעוה"ז, כי הארץ הוא במקום שכבר התחיל תפיסת הבריאה וכו'. והיינו שאלו הרצונות היינו זה הרצון שהציב השי"ת בהירות, והרצון שהציב השי"ת שיהיה הסתרה, המה הכל מרצונו ית'. עיין עוד שם בפרשת האזינו במאמרים שם., כדאיתא בש"ס (ברכות לה.) אין אומרים שירה אלא על היין, וכן נמצא בארץ מקום מקדשנו שמשם כל הקדושות יוצאות, משמע מזה שנמצא ה' אחד שגבוה עליהם וברא את כל אלה, ובכל פרטי הבריאה נמצא שורש ופנימיות קדושה, והאדם יבין לאשורו, שכל ההסתכלות יהיה רק לשורש ופנימיות הדברים, לא רק על הגוון והלבוש^כטעיין בתפארת יוסף מסכת חגיגה (ח.) ד"ה ת"ר: כי עיקר הנייחא והשמחה הוא רק בדיעה, וכשמכיר האדם שזאת הדיעה צלולה הוא נמי רק שהשי"ת חנן אותו בדיעה צלולה כזו, מזה נתרבה בנפשו עוז בגודל שמחה, כמו שמצינו (דברי הימים א כ״ט:ט׳) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד' וגו', היינו ששמחו מזה בעצמו שחנן להם השי"ת בדיעה צלולה על זאת הנדיבות וכו'. אמנם במקדש היו עומדים ישראל, בעת שהיו עולים לירושלים, בדיעה צלולה כ"כ, עד שהכירו בבהירות עצום שממך הכל ומידך נתנו לך, היינו שגם זאת הדיעה צלולה להכיר זאת הוא נמי מהשי"ת.. וזה הוא כוונת המדרש לך (רבה לט) הציץ עליו בעל הבירה ולא אמרו הציץ אליו, לרמז שהשי"ת הציץ והראה על אברהם עצמו, שהוא הוא המכוון והפנימיות מבריאת העולם, שכל עיקר המכוון היה שהאדם יביט לפנימיות ושורש כל דבר להכיר שהעולם אין מתנהג בדרך טבע עולם כמנהגו, אך השי"ת הוא העושה כל. וזה הוא דכתיב (ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, היינו מי שהוא מבלעדי, ואומר לנפשו שבכחו ועוצם ידו עשה לעצמו חיל, לזה האדם שהוא מבלעדי, אין אלהים, היינו שאין לו באמת שום כח. שאני האדם שמכיר זאת מהשי"ת באה לו הברכה, ומצד עצמו אין לו שום כח, עליו אומר הכתוב (תהילים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם, ומכלל הן אתה שומע לאו:

ט״זויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). הענין בזה, דהנה השי"ת מתפאר לנגד ישראל שאין בהם הבהירות של השי"ת ומתפאר עם ישראל לנגד העכו"ם שאין כמוהם בעולם, שאין לשום אומה הבהירות שנמצא בישראל. ולזה ברא את העכו"ם בעולם, בכדי שיהיה לישראל נגד מי להתפאר, כי הם מתפשטים בשטף זדון, וישראל אף שהם מוגלים בין האומות מ"מ אין למדין ממעשיהם, בזה מתפאר השי"ת עם עמו ישראל נגד האומות ואומר ראו תפארת בריה שבראתי בעולמי. והנה עי"ז שישראל גולים מארצם ומפוזרים בין האומות, מקום ארץ התגברות ההסתרות ארץ העמים, לכן יצרך להם יותר קדושה מהימים שהיו יושבין על אדמתן ארץ שה' דורש אותה תמיד. כי אם לא היו מוכרחים להתגברות קדושה, אזי לא היה הש"י משפיע להם קדושה עצומה ביותר, כי בחנם, במקום שאין צורך לאדם לקדושה אך כאגב וטפל, לא ישפיע לו השי"ת, וכדאיתא במס' ביצה (כה:) מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, וכדכתיב (ישעיהו מ״ד:ג׳) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן יצוק רוחי על זרעך וגו', שרק אם האדם צמא ותאב לישועת ה', וקדושת השי"ת חסר לו לגוף החיים, לזה האדם ישפיע השי"ת קדושתו כפי אשר יצרך לו. וזה הוא הענין באאע"ה כאשר ירד מצרימה, שהוא מקום חשך תורף הטומאה, עד שאין בכח קדושת מלאך ושרף לכנוס שמה, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.)^למבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת לך דף פג. ד"ה והנה מה: מפני שמצרים מצירה לכל המידות שלא יתראה שורש החסדים שבהם וכו'. וכדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.) אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם. שהם חשודים על משכב זכור והם באים מחם וכו' עד שאין מלאך יכול להכנס לשם וכו'. ולפי שאברהם היה שורש מדת החסד, לכן היה עיקר בירוריו במצרים, שהם ג"כ מפסולת הסתעפות מדת החסד., ונתיירא מאד לכנוס שמה גם הוא בכח העבודה והקדושה שהיה בו בארץ ישראל, שאין בה די סיפוק להאיר ההסתר שנמצא בארץ מצרים, מאחר שבארץ ישראל אין התגברות ההסתר כ"כ, לזה אין התגברות הקדושה ג"כ כל כך, מאחר שאין האדם מוכרח לה, לכן בנה מזבח לה' ויקרא בשם ה', שיסייעו לעמוד בגודל ההסתר, מפני שלא הרגיש עוז בנפשו שיוכל להתגבר שם בהקדושה שקנה לעצמו בארץ ישראל. וכאשר בא מצרימה, הרגיש עוז בעצמו בעומק לבו שיהיה לו כח להתגבר שמה בכח הקדושה שכבר נמצא בו, והוא שהשי"ת התפשט והרחיב את זו הקדושה עצמה, שמקודם נראה לו שאין די בה לכנוס לארץ מצרים, ועתה נתרחבה ונתאזרה בו. והוא, כי קודם שהיתה הכרחי לו קדושה גדולה מזו, לא נשפע לו שפעת ברכה בזו הקדושה שתהיה אצלו כמותר כי למה הוא לו. אכן בירידתו מצרימה מגור מסביב מלכנוס בה, והיה צמא לישועת ה', אז העיר השי"ת הקדושה שבעומק לבו והתפשטה והרחיבה בעוז, אז ראה וגם חקרה שיוכל לעמוד בה אף שם. וכן דרכו ית' מעולם, שכפי שיצרך לאדם קדושה נגד הדבר רשות שמכניס את עצמו בה, כן ישפיע לו, ואם יצרך ליותר קדושה, אזי יעיר השי"ת את זו הקדושה עצמה שנמצא מכבר בעומק לבו, ותתפשט ותתרחב עד שהאדם עצמו יבין שזו היא הקדושה עצמה שהיתה בו מקודם, אכן בעת שלא היה מוכרח ליותר קדושה אזי ישנה בו, ובעת שיצרך לו יותר קדושה אזי תתעורר עד בלי די^לאכמבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת לך דף פב. ד"ה וזה השגה: שאין הש"י נותן טובה לאדם רק בעת ובמקום שצריך לה. ואחר שהלך אברהם למצרים, למקום החושך, הוצרך להשיג השגה זאת להיות מרכבה לשורש החסד וכו'.:

י״זוזה הוא הענין שאנו מתפללין בכל יום (ברכות השחר), ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שאף שכל עיקר התנשאות האדם בא לו על ידי נסיון, ולמה יתפלל שלא יבא לידי נסיון, אכן מפני שאינו מרגיש עוז בנפשו קודם הנסיון, שיספיק לו הקדושה שנמצא בו להתגבר בה בנסיון, לכן מתפלל לפני השי"ת שלא יביאנו לידי נסיון פן מה יעשה באחריתו. אכן השי"ת הוא יודע עד היכן מגיע כח הקדושה שנמצא בלב האדם, לכן מנסה אותו בנסיון ברצותו ית' לנשאות את האדם, ומעורר את הקדושה שבו ומרחיבה ומתפשטה, מפני שאז האדם צמא לישועת ה', שיתגבר כח הקדושה יותר בכדי שיוכל לעמוד בנסיון. לזה מתפללין ולא לידי בזיון, שהשי"ת יעזרו שלא יתבזה ויגמור בעדו לטוב שיוכל לעמוד בהנסיון, ואז מעורר השי"ת הקדושה שנמצא בו מכבר, אזי מבין האדם עצמו שיוכל לעמוד בנסיון בזו הקדושה עצמה. אכן קודם שהיה מוכרח ליותר קדושה היה נעלם ממנו גודל הקדושה, ועתה כאשר נצרך לו נתגלה לו זאת, שבזו הקדושה עצמה יוכל להתגבר ולעמוד בנסיון^לבעיין לקמן פרשת ויגש אות יב ד"ה אכן: וזהו שמתפללין בכל יום, ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שהאדם מצדו מתפלל שלא יבא לידי נסיון פן לא יוכל עמוד בנסיון. אכן מפני שלא יוכל האדם להתנשא ולבוא למקומו אם לא ע"י נסיון, לזה מתפלל לפני השי"ת, ואל תביאנו לידי בזיון, שאם יבוא לידי נסיון יושיעו השי"ת שלא יעבור על רצון השי"ת, שאז יתבזה. אמנם אף אם לא יהיה באדם כח להתגבר בנסיון אשר יתנסה בו, גם אז לא יופסד מאתו מה שנתון בידו, כי יוכל לטעון טענה נוצחת להשי"ת למה הביאותני עד הלום, מאחר שהכל גלוי וידוע לפניך ולא נצפן ממך דבר, ויודע אתה מבראשית מה שעתיד להיות, ולמה זה נסיתני.. ולכן כשעלה ברצונו ית' לנשאות את אבינו אברהם, שיכירו וידעו כל אדם גודל יקרות הקדושה שנמצא בעומק לבו, אזי, ויאמר ה' אל אברם לך לך, טלטל עצמך ממקום למקום עד שירד מצרימה מקום תורף הטומאה, ונתיירא מלכנוס שמה, מפני שעוד לא הרגיש עוז בקדושת נפשו שיוכל לעמדו בנסיון, ויבן מזבח ויקרא אברם בשם ה', שיסייע לו לבל יחטיא מטרת רצון השי"ת, ואז הושיעו השי"ת כשנכנס למצרים, והתעורר הקדושה הצפונה והגנוזה בעומק לבו, אז ראה חסדי השי"ת, שבאמת עוד קודם שהכניסו השי"ת לנסיון היה בו כח קדושה לעמוד בנסיונו, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו שיעשו יותר מכפי כחן, כי זה לעומת זה עשה האלהים, כפי כח קדושה שנמצא באדם כן מכניסו בנסיון. אכן האדם מצדו קודם הנסיון אינו מרגיש גודל הקדושה שגנוזה בו ונעלמה היא ממנו. אמנם השי"ת היודע תעלומות סתרי כל חי וצופה לטובת האדם, מכניסו בנסיון שיתנשא על ידו, כי עי"ז מתעוררת הקדושה ויוצאה מכח אל הפועל, וזה הוא חלק האדם שיחשב על שמו שביגיעו קנה לו קדושתו הזאת:

י״חויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיהו מ״א:ב׳). איתא על זה בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם וכו'. הענין בזה הוא דהנה החילוק שבין ישראל לעכו"ם הוא כדכתיב (תהילים קל״ה:ט״ז) פה להם ולא ידברו וגו' שזה מדבר בממונים שלהם שמשפיעים להם טובה השפעה מרובה בבת אחת שלא בהדרגה, למעלה מתפיסתם, שלא בטובת עין, מפני שאין בהם רצון שיהיה להם חלק בההשפעה, ולזה נדמה להאומה שתחת ידם שבכחם ועוצם ידם עשו להם חיל, ואין יכולים לראות מי הוא המשפיע להם, ובדעתם שהם לקחו לעצמם ההשפעה, לכן אין להם שום חלק בההשפעה. וזה שסידר האר"י ז"ל בכוונת התפלה (פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פ"א – שער הכוונות ענין ברכת יוצר) יוצר משרתים ואשר משרתיו ר"ת מום. וביאור הענין, שאין ביכלתם להאיר למה שתחת הנהגתם שילכו באור^לגוכן מבואר לקמן פרשת וישלח אות ה ד"ה והנה האופיא: וכן הוא הענין בשרי מעלה להיותם קרובים אל המאציל ב"ה, ורואים כי כחם הוא מהשי"ת, אז אין שום חסרון במדתם, אבל כאשר יסתעף מדה זו אל האומה מהעכו"ם והמה בבחירתם הרעה יפעלו בה כרצונם וזדון לבם, אזי נקראו עוברי רצונו יתברך, והמה רשעים גמורים. וזה הוא דאיתא בהאריז"ל (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) יוצר מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו ראשי תיבות מו"ם לרמז שאף שהם עומדים ברומו של עולם, מכל מקום יש בהם מום, מאחר שאין בהם כח להשפיע כחם להאומה מהעכו"ם שתחת ממשלתם באותה קדושה עצמה שהם בה, שתספיק להשכילם ולהדריכם בדרך הטובה. ועיין עוד לקמן פ' מקץ אות יז ד"ה והעניין.. שאני לישראל, חלק ה' ועמו, משפיע להם השי"ת בהדרגה בטובת עין, ויש להם הכרה שהשי"ת הוא הנותן להם כח לעשות חיל, ואין להם שום כח מצדם בהשפעת ה', לכן יש להם ג"כ חלק בההשפעה. ומה הוא חלקם, התפלה שמתפללים להשי"ת שישפיע להם די מחסורם, ומכירים שהם בעלי חסרון ורק השי"ת הוא השלם בכל השלמות, ובכחו למלאות ולהשלים חסרונם, ולזה יש גם להם חלק בהשפעת ה'^לדנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו. ואף אם ח"ו מפסיד, מפסיד בבת אחת, כדי שיהיה לו טענה להש"י כי נשאתני ותשליכני, ועיי"ז מחזיר לו הקב"ה. אבל באומות העולם הוא בהיפוך, שמקבל חיים בבת אחת שלא ע"י יגיעו, וכשמפסיד, מפסיד בהדרגה, כדי שיורגל בירידה ולא יהיה לו טענה. עיין לקמן פ' מקץ אות יח.. וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, והרואה חכמי עכו"ם אומר ברוך שנתן מחכמתו. והוא שישראל שהם חלק ה' ונחלתו כדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו, לכן הוא אומר בהם ברוך שחלק, שהם חלק מחלקו ית'. ובעכו"ם הוא אומר ברוך שנתן, והוא, שכפי שעלה ברצונו ית' שיתן להם נתן להם לגמרי עד שלא יצטרכו לבא לפניו עוד, ולזה כל שעה ושעה מתמעט הכח שבידם, מאחר שאין להם שום השפעה מחדש, עד שנכלה ונשאר שמם וריק. וכענין דאיתא בזוה"ק (וישלח קע.)^להכדאיתא במי השלוח ח"ב ברכות (נח.) ד"ה תנו רבנן: ולהבין החילוק בין הברכות האלו שבישראל אומר שחלק וגם ליראיו ובעכו"ם אומר שנתן וגם לבשר ודם, אך כתיב (דברים לב) כי חלק ה' עמו, ואיתא בזוה"ק (בהרבה מקומות) קוב"ה אורייתא וישראל חד לכן לא שייך בישראל לשון נתינה שמורה על שנפרד הדבר מרשותו לגמרי ועוד אין מקושר עם השי"ת החכמה שיש לו להאדם, נמצא שהחכמה מסתרת הכרת השי"ת מתגשמת עד שאומר החכם שהוא כוחו ועוצם ידו, וע"י זה הוא מתרחק מהשי"ת מאוד, וזה הוא רק בעכו"ם לכן אומר שנתן מחכמתו לבשר ודם, היינו שהפריד זאת מרשותו ואין השי"ת מקושר עם המקבל. אבל בישראל, כיון שבהשיגם החכמה עוד מתגבר אצלם הכרת השי"ת המשפיע, ומתקרבים ע"י זה להשי"ת, לכן שייך אצלם לשון שחלק מחכמתו ליראיו, שמורה שבאמת כל היכא שאיתא, ברשותא דמריה איתא, ואין לו להאדם בזה רק טובת הנאה שעל ידי זה החכמה כל מה שמתחכים יותר יש לו עוד יותר הכרה מפורשת בהשי"ת, ומוסיף בכל יום השתדלות להכיר את המשפיע, ולכן בזה נקרא יראיו, וגם לשון שחלק שבאמת הוא עם חכמתו דבוק בהשי"ת כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ועיין סוד ישרים פרשת פרה אות ח, לקמן פ' מקץ אות י.. שאני לישראל משפיע הש"י על יד על יד כפי שיוכלו שאת, בכדי שיכירו וידעו מי הוא הנותן להם חיל וכח, ובכל שעה ורגע באים מחדש אל פני האדון ה' אלהי ישראל שישפיע להם השפעה חדשה, והיה טרם יקראו וה' יענה, וזו ההשפעה עומדת לעדי עד ואף להם יחשב חלק וקנין בזה, וכדכתיב בהו, כי חלק ה' עמו, מפני שהשי"ת משפיע להם בטובת עין מאד שיחשב להם שביגיע כפיהם, היינו בתפלתם קנו זאת^לועיין מי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה והוא: כשהשי"ת מצמיח ישועות לישראל המה קיימים לעולמי עד ולכן מושיע לישראל בהדרגה כדי שיודמה להאדם שביגיע כפו בא לו הישועה ויורגל בה, ואם ח"ו נפסק טובה מישראל נפסקת בבת אחת כדי שיורגש להאדם חסרון הטובה ויטעון לפני הש"י כי נשאתני ותשליכני מפני שמרגיש בחסרונו וע"י זה יושע, אבל בעכו"ם כשנותן השי"ת להם טובה נותן אותה בבת אחת שיכיר שלא מיגיע כפו באה לו הטובה, ובעת שנפסקת נפסקת בהדרגה כדי שלא ירגישו ולא יהיו להם טענה. ועיין עוד שם פ' ויחי ד"ה בן פורת.. וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והוא כי עיקר בריאת העולם היה שיכירו הברואים מלכותו ואחדותו ית' ולהמליכו על כל, ולולא זאת לא יתקיימו שמים וארץ, נמצא שהאדם שיש לו זו ההכרה, הוא גומר ומשלים בריאת העולם, היינו כבוד שמים. ואאע"ה היה הראשון שהמציא בעוה"ז לקרוא כולם בשם ה', ואת פועל ה' יביטו ומעשה ידיו יראו, להכיר מלכותו בארץ ולהמליכהו על כל עניני העולם, וידעו שמאת השי"ת נשפעו להם, וצאצאי מעיו בעקבותיו ילכו וכל הציפוי והקווי שלהם הוא רק זאת^לזמקורו במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויכולו [ב]: איתא בגמ' (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והענין בזה כי עיקר בריאת העולם היה בכדי שיכירו ישראל את מלכותו ואחדותו ית' שמו, כמו שהתחיל אברהם אבינו ע"ה להמציא זאת ולקרא בשם ה' אלקי הארץ ולזה יקוה כל נפש מישראל, ולולא זאת לא נתקיימו שמים וארץ כדאיתא בגמ' (שבת פח.) אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו וכו' ומי שמכיר מלכות הש"י בעולם אז הוא גומר את הבריאה כי דיבור כמעשה. עיין עוד שם פ' מטות ד"ה איש [א].:

י״טצדק יקראהו לרגלו. הענין בזה, כדאיתא בש"ס (שבת קנו:) מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח. הענין בזה, כי התנהגות העוה"ז והשפעת השי"ת בעוה"ז הוא ברזא דצדק, היינו ע"י החוקים הטובים שמוטבעים באדם והרגלו בהם חק ולא יעבור שלא מדעת. כי מלדעת כי אני ה' מקדשכם, זאת יצפין השי"ת לישרים לעתיד, ואז יתגלה ויפתח השי"ת שכרו ופעולתו לשלם לאדם כפעלו שעבדו בלבב שלם לדעת. אבל בעוה"ז הם כל השפעות טובה רק מד"ת שאדם מורגל בהם ומוטבעים בו שלא מדעת ואינו מרגיש בהם, וכדאיתא בש"ס ביצה (טז.) מאי משמע דהאי חוק לישנא דמזונא הוא שנאמר ואכלו את חקם. וחוק הוא שהדבר נחקק ונטבע בלב האדם שלא מדעת, וזהו נקרא צדק, שהוא ברזא דמלכות שמים, כדאיתא בהקדמת תקונים (דף יז.) צדק מלכותא קדישא, ובזוה"ק (נשא קמח.) כתרא עשיראה הוא ואתקרי צדק, ומדה זו נקרא בזוה"ק (משפטים צה.) עולמתא שפירתא דלית לה עיניין (וכמש"נ הענין במקומו)^לחמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קיב: באמת לפני השי"ת אין חילוק בין הנהגת הטבע לנסים, שהרי גם הטבע הוא מנהיג תמיד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, אלא שהנהגת הטבע הסתיר השי"ת שלא יתראה בה כבוד מלכותו יתברך שהוא מנהיג בהטבע. וזה שנקראת מדה זו לית לה עיינין בזוה"ק. ועיין הרחבת העניין בתפארת החנוכי על זוהר בהקדמה דף א. ד"ה וכמה בסופו, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [א], פ' אחרי ד"ה ולא תקיא.. וכדאיתא בש"ס (ברכות נא.) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה כו' ונותן עיניו בו. כוס מורה על מלכות שמים דלית ליה עיינין, וצריך האדם להמשיך לה עיינין בעבודתו אשר יעבוד^לטעיין שער מאמרי רשב"י לרבנו האר"י ז"ל בתחילתו על ספר התיקונים בתיקון כ' ד"ה דע כי הכלה וזל"ק: וגם בראשה, שיש שם נצח והוד פנימים, הנרמזים בעינים, אין לה, ולפיכך צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה, להמשיכם לה מהזכר העליון. עיי"ש כל העניין.. כי כל עבודת האדם הוא להעלות כל הדברים אל הראיה והדעת לדעת את ה' המקדשם, והנהגת עוה"ז הוא רק במדת צדק דלית לה עיינין כן בהטובה וכן בההיפוך, שאין הקב"ה מעניש את האדם אלא אם הוא מורגל ומושרש בהרע ח"ו. וראה אאע"ה את מדת הצדק במערב, שכל השפעת טובה שנשפע מאת ה' בעוה"ז שהוא ברזא דצדק הוא במערב ולא במזרח, שהוא מדת אברהם אבינו ע"ה להזריח לעין כל ולדעת כי אני ה' מקדשכם^מכמבואר במי השלוח פרשת תולדות ד"ה ואלה תולדות: כי ענין אברהם אבינו היה שהיה משתוקק תמיד לד"ת מאד מאד ושיתפרסם בעולם כי הש"י מלך עליהם, וזאת הוא מדות האהבה. ובפרשת לך ד"ה ויאמר אברם: עיקר עבודתו ותשוקתו שהיתה תמיד שיתגלה על ידו גם בעולם העשיה שהש"י שולט ומושל בכל, ויקרא גם אלקי הארץ., ומזו המדה אין שום הולדה בעוה"ז, כי זאת יצפין השי"ת לעתיד מה שאדם מכריח את עצמו בראשיתו לד"ת, אז יפתח השי"ת ויגלה לו שכר פעולת האדם מצדו. אבל בעוה"ז הוא כל השפעת טובה מהד"ת שאדם מורגל בהם וקבועים בו ועושה אותם בלי שום הכרח. לכן אאע"ה שחלקו בקדש היה לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכדכתיב ביה אל הארץ אשר אראך, היה רואה באצטגנינות שלו שלא יוליד בעוה"ז, שממדתו לא יוכל להיות שום הולדה בעוה"ז רק הכל מתוקן לעתיד לבא. ואמר לו השי"ת מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, שהוא ממדתך, אף שאין מזה שום הולדה בעוה"ז, אבל בכח השי"ת ליתן אף שם מדת הצדק שהוא חוקים ופעולות טובים שלא מדעת האדם, וממילא יוכל להיות הולדה אף בעוה"ז, שיכניס מדת מלכות שמים במזרח, היינו באור הדעת, ויתרבה כבוד שמים מתוך הכרת כבוד השי"ת בדעת, וזה הוא הולדת אברהם אבינו:

כ׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בתנחומא איתא (לך) א"ר חנינא בא וראה חיבתו של אברהם אבינו לפני בוראו, שבן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי ע' שבעים ק' מאה ב' שנים הרי מאה ושבעים ושנים, וכל ימיו של אברהם קע"ה, הא למדת שבן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. הענין בזה שאאע"ה בירר את עצמו שמעולם לא היה עובד לשמש וירח בתורת אלוהות, ואף שאמרו עליו במדרש ובזוה"ק (לך פו.) שמתחילה היה עובד לשמש וירח אבל לא בתורת אלוהות. והוא דהנה כח ממשלת השמש והירח הוא ע"י קילוסם ושבחם את השי"ת, בזה מזריחים תוקף אורם בעולם ומושלים בקרב הארץ, והולכים סביבות ההיקף. שכן מצינו, שבעת שדוממין מלומר שירה אזי אינם מהלכים בקרב הארץ, כדכתיב (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום, ודרשו בתנחומא (אחרי) דום מלומר שירה. והוא כאשר רצה יהושע להעמיד החמה במקומה ולא תסבב היקף העולם אז הדמימה מלומר שירה ושבח לה', וממילא לא היה בה כח להלך ולסבב^מאנתבאר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת בלק דף קפו. ד"ה עניין: כדאיתא במדרש תנחומא (אחרי) יהושע אמר לשמש דום מלומר שירה, ולא היה מהלך ולא היה מנהיג ההויה אז במה שניתן לה כח וגבורה לאותות ולמועדים ולימים ושנים. כי כל כוחות הבריאה הם רק שאומרים שירה, היינו מביטים באורח ישר לשורשם וכו'. והכח הזה אחר שנתבטל נמסר לדומה, היינו דומיה ושתיקה.. וכן כל צבאי מעלה ממשלתם הוא רק בזה שמשבחים ומפארים ליוצרם על שם כבוד מלכותו. וזה הוא הענין דאיתא במדרש (בראשית פרשה י) ובזוה"ק (תרומה קעא:) אין לך כל עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל, והוא שע"י כח קדושת השיר שהמזל מפאר להשי"ת, נשפע בהעשב השפעת השי"ת, וצומח ומתגדל ומתרומם למעלה מהארץ ברצותו להתכלל בהשיר ושבחה שמזלו משבח להשי"ת, שגם העשב חפץ להלל להשי"ת ועי"ז הולך וגדל. ומי שמשיג עצם השיר שהשמש משבחת להשי"ת, האדם הזה לא יחשוב כלל אור השמש לעיקר, כי יודע הוא ששורש כל הוא השירה והשבח שהוא כח משפעת השי"ת. וכן מה שאאע"ה היה עובד להשמש בימי הקטנות, לא היה עובד לאור השמש, אכן להשירה שהשיג איך שהשמש משבחת להשי"ת שהוא כח מהשי"ת, לזה היה עובד. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (בלק רא) מזמור שירו לה' שיר חדש וגו' הושיעה לו ימינו הושיעה לו למאן להאי מזמור וכו' ובזוה"ק (חיי קכג.) הכא אית לאסתכלא דכל מה דברא קב"ה בעלמא כלהו אמרי תשבחן וכו' וכי תימא דאינהו מגרמייהו אמרו שירתא דא הכא הוא ודאי דרזא עילאה הוא אבל הני ארונא הוה על גבייהו וכו' כיון דאתנטל ארונא הוו געאן כאורח שאר פרות דעלמא^מביתבאר העניין לקמן פרשת חיי אות ח.. וזהו הוא ג"כ הענין שתיקנו בנוסח כל הברכות לומר ברוך אתה, כי מצד האדם איך יתכן לומר למלך מלכי המלכים לשון נוכח, הלא השי"ת נסתר ונעלם מעין כל חי ולא נראה בו כל תמונה, אכן החלק אלוה ממעל שנמצא באדם זה הכח אומר ברוך אתה לנכח השי"ת. וחייו אשר חי היו קע"ה שנים. לע"ה שנים הראשונים היה לו מאמר הראשון מהשי"ת. ואחר שהגיע למאה שנים הוליד בן שזה הוא עיקר השלימות, כענין דאיתא בזוה"ק (בראשית לב:) מיא אעדיאו ואולידו חשוכא. ובע"ה שנים האחרונים בירר את עצמו על ע"ה שניו הראשונים שהם כולם לה'. ומה שאמרו שבן שלש שנים היה בשעה שהתחיל להכיר את בוראו כי בשתי שנים הראשונים שהם ימי יניקה אז האדם דבוק עוד בעולם שבא ממנו:

כ״אויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' (ישעיהו מ״א:ב׳). בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח כו' פלח ליה כל ההוא יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא כו' פלח ליה כל ההוא ליליא. לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון כו'. והוא שכאשר ראה אאע"ה שזרח השמש ובא השמש וירח הגיה אורו, ובבוקר זרחה עוד השמש ושקע אור הלבנה, אז הבין שנמצא גבוה עליהם ומושל על כולם, כי אין הגדול נדחה מפני קטן ממנו, והם נדחין זה מפני זה. והענין שהיה עובד לשמש וירח, כי ירח מרמז על כל התשוקות שבעולם, ואם ילך האדם אחר חמדת לבבו וישען שמאחר שהשי"ת ברא אלו התשוקות באדם משמע מזה שחפץ השי"ת בזאת, זה הוא כסיל בחושך הולך ובקל יוכל לטעות. ושמש מורה על אור, שאדם מפלס מעגלותיו בחשבון ודעת בכל הספקות לדעת במה חפץ השי"ת, וכנראה שהאדם הזה הולך לבטח דרכו, אבל אין עוד בזה כל השלימות, שכן אנו רואין שדור המבול שהלכו אחר תאותם בלי מעצור על סמיכתם שזה הוא רצון השי"ת, נשטפו ונמחה זכרם מן העולם. ואחריהם היה דור הפלגה שהלכו בדעת ועשו שלום ביניהם, שבזו המדה חפץ השי"ת באמת, אבל גם בזה לא כוונו לרצון השי"ת, שבזה השלום שעשו ביניהם אגודה אחת לא היה כבוד שמים (וכמש"נ בפ' נח אות נב, נג. ובפרשתנו אות א). ואף שברא השי"ת אותן המאורות שיתנהג אדם על פיהם, וכדכתיב (בראשית א׳:י״ח) ולמשול ביום ובלילה, וכמו שאנו אומרים (בתפלת שבת) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אכן השי"ת חפץ בעבודת האדם אשר יעבוד, לכן אין שלימות בזה העולם, והשאיר השי"ת בכל המדות שבעולם מקום שיוכלו לטעות, ובזה המקום צריך אדם להתפלל להשי"ת ולעבדו ויעורר אף את כחות הגוף^מגעיין מי השלוח ח"א פרשת ויקרא הערה ז בגליון: כי כל הכחות חלק השי"ת לכל העמים, כדאיתא ברמב"ם ריש ה' תשובה על טעות דור אנוש כי אמרו מאחר שהשי"ת חלק כבוד למשמשיו, גם אנו נחלוק להם כבוד, ולנו צוה השי"ת לבלתי לעבוד לשום מדה ולא לשום כח בלתי לה' לבדו, והנה באמת מפני מה אסור לכבד לכל הכוחות הלא השי"ת גם כן כח וגבורה נתן בהם, אכן בעולם הזה לפי שכח השי"ת נסתר ולא יתברר אם האדם חולק להם כבוד מפני שזה הוא כבוד ה' כמו שחולקים כבוד לעבדי המלך שזהו כבוד המלך, אבל בעוה"ז ידמה שחולקים להם כבוד מצד עצמותם שהם בפני עצמם יש בהם כח חס ושלום זולת כח השי"ת אשר חלק ונתן להם.. וזה הוא שאמר הכתוב (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ודרשו על זה בש"ס (חגיגה ג) בת בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, והוא היה הראשון שהתעורר לגבי קב"ה ונטל אתערותא מסטר מזרח^מדכמבואר במי השלוח ח"א מסכת חגיגה (ג.) ד"ה דרש: אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים, שהיו כל העולם עובדי ע"ז והוא יצא מן הכלל, אף שלא ידע עוד במה שהוא בוחר וחושק, והיה צועק מי ברא אלה עד שנגלה אליו הש"י.. וזה הוא דאיתא בש"ס (שבת קנו) אמר ליה מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה ומוקמינא ליה במזרח, ואז תוכל להוליד. והענין בזה, דהנה אאע"ה ראה את הצדקות ומעשה הטוב והשפעת השי"ת ברוח מערבי, שמורה על חושך וצמצום, שכל אחד מתיירא להשפיע לזולתו. ואף דאיתא במדרש (בראשית רבה ח) שצדק אמר יברא, אבל אינו חפץ להוציא הדבר לגמרי מתחת ידו, שמתיירא פן יצמח מזה מה שהוא לא לרצון השי"ת. ואמר לו השי"ת מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, שמשם אורה יוצאה והוא בוקר דאברהם. כי לילה מורה על פירוד, שכן איתא במדרש (רבה ויקרא א) שבלילה הברואים נפרדים זה מזה ואין בהם אחדות, ובוקר דאברהם מורה שאז הוא וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין, שהברואים מתיחדים ומשפיעים זה לזה, אורו ית' זורח על כנפות הארץ, ואז אין לאדם לפחוד פן יצמח מזה ההיפך מרצון השי"ת, רק יעשה בתמימות ויכוון לטוב כפי השגתו, ואז ישען בה' אלהיו שעושה הטוב בעיני ה', ולא יצמח מזה ההיפך מרצון השי"ת. ולזה נקרא בזוה"ק (יתרו פא.) בוקר דאברהם שהוא היה הראשון שהזריח לו האור הזה:

כ״בויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' (ישעיהו מ״א:ב׳). איתא ע"ז בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח וכו' פלח ליה כל ההוא יומא. ורמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא וכו' פלח ליה כל ההוא ליליא. לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון וכו'. והענין בזה, דהנה כח ממשלה שנמצא בשמש וירח הוא כמו שאנו אומרים (בתפלת שבת) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, ובפנימיות הם מרמזים על חכמה ובינה. ומתחלה היה נראה לו לאברהם אבינו ע"ה שטוב לו לאדם להתנהג כפי חכמתו שתאיר בפניו, ואח"ז ראה שלפעמים נסתרה החכמה מעין האדם, ואז הוא נמשך רק אחר רצון הלב מדת בינה, שאין הדעת מאיר בו בעידן עשותו מעשהו, רק אחר הפעולה רואה הוא שהשי"ת גמר עליו לטוב כל מה שפעל ועשה. כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי ל׳:א׳-ב׳) כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי וגו' ודעת קדושים אדע. ולא בינת אדם לי, מורה על פעולה שהיא לגמרי למעלה מתפיסתו, כי בינת אדם מרמז שיש לו עוד שייכות לחכמה, שיש לו עוד כח בחירה, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רכט.) חכמה לא אשתמודע אלא מגו בינה, שכח הבחירה הוא רק בחכמה, ובינה מורה שאין בה שום כח בחירה. וכדאיתא באדרא זוטא (האזינו רצ.) חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלא דכר ונוקבא. ועל בחי' נוקבא איתא בזוה"ק (אחרי סה) ובגין דקרינן לה אם נוקבא דינין מינה מתערין, שמדת בינה היא מאירה בלתי אחר ההסתר, כדאיתא (מגילה יב) מדאמר בינותי מכלל דטעה, ואומר לא בינת אדם לי, אף בפעולה כזו שאין לי שום תפיסה בשעת עשיה, אכן אחר זה, ודעת קדושים אדע, שנראה שהפעולה היתה טובה מראש ועד סוף, לכן היה נראה לו לאברהם שעיקר הוא הבינה. כי שמש מרמז על ספירת בינה, כדאיתא בזוה"ק (משפטים קטו:) שמקור קבלת השמש הוא מבינה והירח מקבלת מחכמה^מהאולי יש לבאר כמאמר המי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה והבאתם: אף שהירח הוא תחת השמש אך כדאיתא בזוה"ק (בראשית רלז:) אין לסיהרא עלאה קא מנינין, שהשמש היא מקבלת אור מסיהרא עילאה עיי"ש.. וכשראה אאע"ה אח"כ ששוב האיר לו החכמה, הבין מזה שנמצא בורא בעולם שברא כל אלה ומושל בהם, ולזה ברא השי"ת הכל בשיתוף. חמה ולבנה. יום ולילה. זכר ונקבה. מים עליונים ומים תחתונים. ולוין זה מזה כדאיתא בתנחומא (משפטים) ובזוה"ק מדרש הנעלם (תולדות קלו). ונשמע מזה שה' הוא אלהים אין עוד מלבדו, שאם יעלה ח"ו על דעת האדם ששתי רשויות הם א"כ איך יכולים לכנוס אחד בגבול חבירו. וכמו שמצינו בש"ס (סנהדרין לט.) היכי שביק ליה לאעבורי מיא בארעיה, ומהיכן נקח שיכנס אחד בגבול חבירו, משמע מזה שהשי"ת הוא אשר ברא כל אלה ומנהיגם כרצונו. וכעין דאיתא במדרש (נח רבה צא) אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו. ואם תראה נקבה רצה אחר הזכר אל תקבלהו. היינו אם תראה שיש לזכר התגברות על הנוקבא קבלהו, שכן הציב השי"ת בעולם. ואם תראה נקבה רצה אחר הזכר אל תקבלהו, מפני שזה הוא ההיפך מחוק הדרך ארץ שהציב השי"ת בעולם שהזכר ימשול על הנקבה:

כ״גוהנה רואין אנו לפעמים, שאף אם יתגבר כח הנוקבא על כח הדכר יצמח אף מזה הולדה יקרה, וכמו מלכות בית דוד, שנראה שכל ההשתלשלות שלהם היה באורח יבום^מועיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ענין חותם: שנראה שכל מלכות בית דוד נבנה באורח יבום, אכן לזה מעיד עליו הכתוב כדאיתא (סוטה י:) יהודה וכו' זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה וכו'. ובהמשך בד"ה העניין מבאר היטב כל העניין. ועיין עוד לקמן פ' וישב אות ל"ט, מ, בית יעקב הכולל פ' וישב ד"ה ויהי בעת, פ' ויקהל ד"ה ראו.. וכן לפעמים נמשכים מים עליונים אחר מים התחתונים, כי גם מהם ניכר שבחו יתברך, וכדכתיב (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', וכדאיתא במדרש (בראשית רבה ה) שהמים מקלסין להשי"ת ואומרים אדיר במרום ה'^מזנתבאר בתפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: כי באמת מצד השי"ת אין שום הבדל בין מים העליונים למים התחתונים, כי בשורש הם לאחדים. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמה שלא נחשב בהקפיטל הללו את ד' המים אשר מתחת השמים, שמחשב שם מים העליונים ולמה לא מחשב המים התחתונים ג"כ וכו'. והוא כי שם מיירי בעת שעומדים להלל לפני ד', ובעת שמהללים, אין כלל מים התחתונים, כי הכל נחשב מים העליונים.. ומכל זה ניכר מלכות השי"ת בעולם שהוא ברא כל ומושל על כל. וזה הוא רצון השי"ת שחפץ בבריאת העולם ויצר בו את האדם שירצה לידע מי ברא אלה. ומי שהוא נקי אגב אמו יש לו דעה זו. והנה באמת הוא מלכות בית דוד באורח מישור ורק לפי הראות נראה שהשתלשלותן הוא באורח יבום, כדאיתא בזוה"ק (משפטים ק"ג ק"ד) חד רב ועילאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד וכו' האיך נפיק שרשא דקשוט מגו אתר דא וכו'. ושם (קד.) יהודה אתה יודוך יהודה אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חליפין לעלמין, וכל הענין שם^מחכמבואר סוד הדבר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת משפטים (קד.) ד"ה יהודה: יהודה אבא קדמאה ואבא תניינא ולא הוה ביה חליפין לעלמין וכו'. היינו כשמדת מלכות מתכוננת, מאיר בה מעתיקא, בסוד אבא יסד ברתא, ומתגלה הרצון מעיקרו ושרשו, שלא היה באורח יבום כלל, שזה הוא מסודר מאד וכו'. עיי"ש עומק הדברים.. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (לך עח.) עוד אשגח ותקיל וצריף למיקם על ברירא דמלה ההוא אתר ולא הוה ידע וכו' כד מטא לההוא אתר חמא תקיפו דעמיקין ולא יכיל למיקם ביה כיון דחמא קב"ה אתערותא דיליה ותיאובתא דיליה מיד אתגלי עליה ואמר לך לך כו' וממולדתך מההוא חכמה דאת משגח ותקיל תולדתא דילך וכו' אל הארץ אשר אראך, אראך מה דלא יכילת למיקם עליה ולא יכילת למינדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמיק וסתים:

כ״דהענין בזה, כאשר ראה אאע"ה ההשתלשלות ממלכי בית דוד שיצמחו בזה הארץ, שנראה שתולדתם הוא באורח יבום, ולא היה יכול להשיג העומק שלהם, עד עת מלחמת המלכים שהלך להציל את לוט, אז הבין שאבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, והאיר לו השי"ת שכוונת הליכתו להציל את לוט, היתה רק להציל השתי פרידות טובות נעמה העמונית ורות המואביה (וכמש"נ במי השלוח ח"א פרשה זו ד"ה לך)^מטזה לשון המי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה לך: אל הארץ אשר אראך, זאת היא כנגד פרשת מלכים, כי בשם הראה לו הש"י כל הסודות ואף כי על המעשה לא היה ראוי להציל את לוט כי נולדו ממנו אח"כ האומות המעיקים לישראל ומה גם כי נצטוו שלא יבא עמוני וכו' ונראה שלא נמצא בהם שום טוב לקרבם לישראל, והראה לו הקב"ה כי נקבותיהם מותרות מיד ומאתם יצא מלכות דוד ושלמה וכמו שיתבאר שלא הלך להציל בלתי השתי פרידות טובות (בבא קמא לח:). עיין לקמן פרשה זו אות יד [ג], אות כז, אות לג, אות לה.. ואמר לו השי"ת לך לך, והוא כי חכמת התורה מובדלת מחכמת עוה"ז, שכל החכמות יוכל האדם לעמוד עליהם אף אם לא ייגע את עצמו כ"כ לסבול מהם ויוכל לעמוד על עומקם. אבל חכמת התורה, אם ירצה אדם להבינם ולעמוד על אמתתן יוכרח להכניס את עצמו בתוכן ולסבול מהם, שכן אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם כדאיתא בש"ס (גיטין מג.)^ננתבאר היטב במי השלוח ח"א פרשת דברים ד"ה אחד: אחד עשר יום מחרב. כי בקבלת התורה עוד לא נזדכך לב ישראל להמשך אחר רצון הש"י בשלימות, ורק בשכלם הבינו כי טוב לפניהם לקיים רצון הש"י ולבם לא היה מזוכך, אך בביאת ארץ אז נזדכך לבם, וזה שאמר להם מרע"ה אחד עשר יום מחורב, היינו כשהייתם בחורב וקבלתם התורה היה בדעתיכם כי כבר נזדכך לבכם, כי הלכתם בג' ימים. ובאמת אינו כן כי יש מרחק אחד עשר יום, ולא קניתם ד"ת שיקבעו בלבכם, רק אחר הארבעים שנה ע"י המכשולות והנסיונות עי"ז נזדכך לבכם, שאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם (גיטין מג.).. ואמר לו השי"ת לך לך, לך מחכמת עוה"ז ולך לחכמת התורה. ואף שנראה לך שמלכות בית דוד בא בגלגולין עקימין באורח יבום, אבל אם תעמיק ותכניס את עצמך בפנימיות שלהם תראה מפורש שהם באורח מישר, ועיקר בחינת א'ת'ה' שייך ביותר לשבטו של יהודה, וכדכתיב (ויחי מט) יהודה אתה, ואיתא ע"ז בזוה"ק (משפטים קד.) אתה אתר דא צריך לשמא דא ולא אחרא יהודה אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חילופא לעלמין. ואתה מרמז שהוא פנים בפנים באורח מישר. ולהבין זאת למה הציב השי"ת זאת ההנהגה שנראה בזה העולם שנמצא פירוד בהבריאה, מאחר שהשי"ת הוא אחד, א"כ היה מהנכון שבעולם שברא ג"כ לא יהיה שום פירוד רק התכללות. אכן אין דבר נעלם מהשי"ת והיה גלוי לפניו שימצאו ברואים בעולם שירצו לשכח את שם ה' כמו דור הפלגה, שכל אחדותם היה לבנות המגדל, ועי"ז ישכחו את השי"ת, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קט.) אויר מגדל משכח, לכן הפיצם ה' ונתפרדו ביותר, וכדאיתא במדרש (לך רבה לט) שדור הפלגה משולים לבירה דולקת, וכח האש הוא המפרד ביותר, וכדאיתא בש"ס (ר"ה כח., סוכה לא:) כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה, וע"י הפירוד ניכר מי ברא אלה. וראשית זו ההכרה היתה ע"י אבותינו הקדושים, שעל ידם נתגלה כבוד מלכותו יתברך אף בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית^נאמקורו במי השלוח מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: אברהם קראו הר היינו שיש בליטה שנמצא בורא עולם וצריך האדם לשמוע בקולו ולעזוב כל חמדת עוה"ז בעבור עבודתו. ויצחק קראו שדה, היינו שהש"י נמצא בכל מקום, וכל מה שהאדם מפסיד בעבור עבדות הש"י הכל יחזיר לו ביתר שאת כמו שדה שזורעים בתוכה. ויעקב קראו בית כי אין האדם יכול להרים את ידו ורגלו בלתי רצונו ית', כמו בית שהוא מוקף כן האדם מוקף שלא יוכל לעבור רצון הש"י.. אברהם קראו הר, היינו שנכנס למקומות כאלה שאי אפשר לאדם להתקיים שם, ובזה הראה לכל שמלא כל הארץ כבודו, והוא הנותן דעת באדם להתקיים אף שם, כי הר רומז לכח עצום, שאף שהוא נעלם מכל מקום ניכר בליטה מפורשת שיש במקום הזה כח גדול, וע"י עבודה נתגלה פנימיותו. יצחק קראו שדה, היינו שהחזיר כל דבר להשי"ת אשר נתנה לו, בבטחונו בהשי"ת שאם טוב הדבר בעיניו אז יצמיח לו עוד טובה גדולה מזו, כמו שכוונת הזורע כור בשדהו הוא להכניס ממנה כמה כורין^נבכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין וכו'. וזה הענין שנמשל לזריעה, כי בזריעה שם אינו מכיר כמה הוספות שיכול להוסיף עליו השי"ת, כי אם יהיה מעט צמיחה כמו תבואה שלא הביאה שליש, מ"מ מכירין כמה יכול להוסיף על זה, אבל בזריעה שם אין מכירין כמה שיכול להוסיף עליו השי"ת. ומבואר כל עניין הזריעה ביצחק אבינו בסוד ישרים חג הסוכות אות נה, סט, עב, לקמן פ' תולדות אות ב, ג ד"ה וזהו וד"ה וזה, פ' וישלח אות ד ד"ה וכשרצה, פ' ויגש אות כז.. יעקב קראו בית, היינו שהיה לו התכללות מאלו השנים, ולא היה חפץ בשום התפשטות בעולם, וכשרצה לעשות איזה פעולה התיישב מתחלה פן ואולי לא בחר ה' בזה, והיה מברר מתחלה כל עניניו שלא יוצרכו להתברר אח"כ. ובאלה השלשה כחות הוא כלל כל העולם כולו:

כ״הויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בזוה"ק (לך עו:) רבי אבא פתח שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, כמה תקיפין לבייהו דחייביא דחמאן שבילי ואורחי דאורייתא ולא מסתכלין בהו וכו' וכיון דאינון רחוקים מצדקה רחוקין אינון משלום דלית לון שלום. הענין בזה, דהנה שלום הוא שמא דקב"ה כדאיתא בש"ס (שבת י:), והוא מפני שהשי"ת הוא השלם בכל השלימות, וכל השלימות שנמצא בעולם הוא מהשי"ת, ובמדת השלום נכללו כל הטובות. וזה הוא הענין שפתח הזוה"ק בזו הפרשה בענין השלום, מה כתיב לעיל מיניה בנין דור הפלגה, שהתאחדו אגודה אחת אחר שראו הכליון שנעשה בדורות אשר קדמו להם דור אנוש ודור המבול, שכל מעשיהם היו להיותן עורקין קמי מארייהו בכדי שלא יתבטלו ברב האור, והיה ביניהם גזל וחמס ומחלוקת ועל זה נחתם גזר דינם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קח.) ובמדרש נח (פרשה לח). ולזה לא רצו דור הפלגה לפנות בזה הדרך, פן גם עליהם יעבור זה הכוס, ואמרו זה לזה בואו ונעשה תחבולה שמעתה יוכרח השי"ת להשכין שכינתו בנו, ועשו אגודה אחת באהבה ואחדות, בחשבם שעי"ז יוכרח השי"ת לשכון בהם ולהשפיע להם כל הטובות כל אשר יחפצו, מאחר שראו שמעת שברא השי"ת את העוה"ז חפץ הוא בהוית העולם ולא בהשחתתה. שכן אף בדור המבול שהשי"ת מחה את כל היקום מעל פני האדמה, עכ"ז השאיר שארית בארץ נח הצדיק ובניו, משמע שבכל דור ודור, אף בדור החייב כליה, מ"מ נמצא ביניהם איש אשר בו יבחר ה', ועליו עומד כל העולם, נמצא שאם יעשו כולם אגודה אחת, שאף זה האיש הנבחר יהיה ביניהם, שהשי"ת דורש טובתו וחפץ בקיומו, ממילא לא יוכל לשלוט בהם שום קץ וכליון, והשי"ת יהיה ח"ו מוכרח לשכון בהם ולהשפיע להם כל משאלותם^נגכל העניין מבואר לעיל פרשת נח אות נא, נב, נג, נד.. אמנם כן הוא באמת, שמה טוב הוא מדת השלום, שהשי"ת נקרא בשם שלום, ומזה שיש בין הברואים אהבה ואחוה ושלום בין איש ובין רעהו, משמע מזה שה' אחד הוא השוכן ביניהם ומאחד אותם, שאם לא כן אפוא מי הוא המאחד אלו הפרטים וההפכיים, שכן נמצא בכל פרט התערבות חושך ואור, ואיך יוכל להתאחד חושך של זה האיש עם האור שנמצא בחבירו, ויעשו כולם אגודה אחת. משמע מזה שכל זה הוא מפני שהשי"ת שהוא אחד ושלם בכל השלימות שוכן ביניהם, ועי"ז יוכלו להתאחד גם הם^נדכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה וישם: כי כל זמן שיש עדיין מחלוקת ופירוד אצל ישראל אין הברכה עדיין בשלימות. וכדאיתא (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, וע"ז הוא הברכה של וישם לך שלום, שהשי"ת ישכין ביניכם אחדות ושלום ועי"ז יהיה הברכה בשלימות.. אכן כ"ז הוא אם ייטיבו דרכם ומעלליהם אל השי"ת לבחור בטוב ולמאוס ברע, אזי יבחר גם בהם השי"ת וישכון בהם אהבה ואחוה ושלום וישפיע להם כל הטובות^נהעיין לעיל פרשה זו אות א הרחבת ההסבר בעניין.. שאני דור הפלגה שהיו אוחזים רק בהרגלים, היינו בלבוש האחרון מזו המדה, שעיקר הכוונה שלהם בעשותם אגודה אחת היה שעי"ז ישפיע להם השי"ת כל הטובות, וכאשר ינתן להם השפעת ה' אז יתפשטו בה כאות נפשם וכחפץ לבם:

כ״ווזה השלום הוא מעלמא דפרודא, עד היכן, עד שעבדו לכח האש, שכן נמרוד שהיה הראש מדור הפלגה אמר לאברהם אבינו אני איני משתחוה אלא לאור וכו' כדאיתא במדרש (נח רבה צח). ולמה היו עובדים לאש, מפני שהיו מתיראים פן יפיצם ה', לזה היו עובדים לאש, שכן הוא האופיא של כל האומות שמהדבר שמתיראים שלא יבוא עליהם עושים זאת לדחלא ועובדים לזה^נולעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא ברש"י ובהערה כג שם., וכענין דאיתא במי השלוח פ' בשלח ח"א (בפסוק נכחו תחנו). ומה הוא כח האש שמפרר כל דבר לפירורים, שאינו מכלה הדבר לגמרי אך מפרר לפירורים, כדמשמע בש"ס (סוכה לא:) שלולב של אשירה פסול, ובש"ס (חולין פט) אפר של עצי אשרה כשר לכיסוי הדם, משמע מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי דא"כ במה מכסה את הדם, שהתורה צותה לכסות את הדם, מוכח מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי, לזה כשר לכיסוי הדם. והטעם שלולב של עצי אשירה פסול הוא מטעם כתותי מכתת שיעוריה כדאיתא שם הטעם בגמרא, לזה הוא פסול, כי לולב צריך שיעור, ולולב של אשירה עומד לשריפה, לכן אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, אף דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי, אכן אין בו ההתחברות והוה כמו שנתפרד לפירודים ופירורים ואין בו השיעור. ולזה היו עובדים לכח האש ועשאוהו לדחלא, שלא יגיעם קץ זה, ומגורת רשע היא תבואנו, הם אמרו פן נפוץ, וה' הפיצם מעל פני האדמה. ואף שבאמת שורש כח המחלק ומפרד יש בו טובה גדולה במקומו ובעתו, שהשפע הנשפע מהש"י אין כח הכלי קיבול של האדם לקבלו כשהוא בשפע רב שהוא בגודל אור יותר מכפי שנמצא כח בהבריאה לקבל, לזה צריך לאדם כח המפרר שיוכל אדם לקבל שפעת השי"ת בהדרגה על יד על יד^נזמבואר לעיל פרשת נח אות נב ד"ה וזהו כענין, פרשת ויצא אות ו.:

כ״זוזה הוא כוונת השמות היוצאים מהפסוק (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך ראשי תיבות הם פא"י, בגמטריא צ"א משולב הויה ואדני, שזה רומז על יסוד השפע הנשפע מהשי"ת, וסופי תיבות הם אותיות חת"ך^נחכמבואר בפרי עץ חיים שער הזמירות פרק ה., וזה מרמז על התחתכות השפע רב לחתיכות ולחלקים נפרדים, בכדי שעי"ז יהיה כח בהברואים לקבל שפעת השי"ת. ובזה ניכר ההבדל שבין ישראל לעמים, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים בכל הכח חיים שנמצא בהם, לזה לא ישלוט בהם אף כח האש, כמו שאנו רואים שכשהפילו את אברהם לכבשן האש באור כשדים לא נשרף, ואף שכח האש מכלה את כל. כי כן הנהגת השי"ת עם הבריאה מדה במדה, כמו שישראל עושים מצות השי"ת בשלימות הרצון, כן לעומתם מתנהג עמהם השי"ת למעלה מהטבע רק ברצון. והעכו"ם, שכל פעולותיהן הוא כמו מכונה מלאכתית מוצקת, שאם יסבבו הגלגל תעשה מלאכתה אף שהיא גולם בלי רוח חיים, וכן המה עושים הטוב בהשענם על הסמך שעי"ז יוכרח השי"ת למלא משאלות לבם. אבל לא בחר ה' בזה, כי עיקר הרצון והכוונה מהשי"ת הוא שאדם יתמשך אחר רצונו, שכל אשר יפנה ישכיל ברצון חי, ולא כמו מכונה הסובבת כפי כחה הקבוע בה בלא חיים. וזה הוא כוונת הזוה"ק על דור הפלגה, דחמאן שבילי מאורחוי דאורייתא אבל רחוקים אינון מצדקה שהוא חיים, שכן איתא בזוה"ק (וירא קח) שצדקה הוא ברזא דחיים:

כ״חויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום ראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה. א"ל אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה הוא בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (לך רבה לט). הענין בזה דהנה האומות אומרים שאין צורך שהאדם יצמצם את עצמו בהנאת עולם הזה שעי"ז יהיה לו הכרה בהנהגת השי"ת שהציב בעוה"ז, כי זה נראה כאלו הוא מסייע להנהגת השי"ת, וכי צריך הוא לסיועת שום בריאה, הלא הוא לבדו עושה כל שבכחו הגדול והיכולת בידו להנהיג את כל העולם בלא שום סיוע, ואף העולה במחשבות האדם וכל רצונותיו הלא המה מהשי"ת, וא"כ למה יצמצם האדם את עצמו באלו הרצונות, ולזה כל אשר יעלה על רוח האדם וכל חפציו יעשה. אכן אברהם אבינו לא בחר בדרכיהם להלוך אחר מחשבות לבו, רק היה ביראת ה' תמיד לעשות מעשהו בחשבון ודעת, כי אמר אולי אין השי"ת מנהיג אותי בזה הרצון העולה על רוחי, מאחר שנתן באדם חכמה ודעת מה שאין כן בשום בריאה, משמע מזה שאין טוב לאדם לעשות מעשהו בלי דעת כבהמה, דא"כ למה לו בינה ודעת שנתנו לו מן השמים, וכל מה שפעל ועשה אף כי בדעת עשהו, עכ"ז היה מעמיק בה לבררה עוד יותר, כי פן מפני שהוא נוגע לעצמו לעשות זאת לזה אף השכל מטעהו ולהנאתו קא מכוון ואסור. וכן היה עסקו תמיד לברר ולנקות פעולותיו ומעשה ידיו בבירור אחר בירור. ולזה הרעיש והתפלא תאמר שהעולם בלא מנהיג, ואמר לו השי"ת אני הוא בעל העולם, והוא שבאמת מנהיג השי"ת את כל העולם, ולא יעשה שום דבר מבלעדו ית', ומה שיעשה האדם הוא רצון השי"ת, אכן ע"י מי יעשה השי"ת שליחותו לקיים רצונו, מאן דרדיף אבתריה למנדע ליה לקב"ה לעבדו ביראה ופחד לעשות מעשיו בדעת וחשבון. לזה מראה השי"ת שהוא בעל העולם ומנהיגה, ומבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. אבל בעכו"ם, מצדם אין השי"ת מנהיג אותם כלל, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא קג:) נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפום מה דמשער בלביה ובנפשו הכי אתיידע בלביה^נטכמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכט: כמו שהאדם קובע בנפשו אמונת הש"י, כן מנהג עמו הש"י, וכדאי' בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוח דחכמתא. וכמו שכתבנו בהקדמה בענין השגחת הש"י שהוא כפי אמונת האדם. וכדאי' בתו"כ (בחוקותי) ואם תלכו עמי קרי אף אני אלך וגו' אם תעשו אותי עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם. והיינו שמי שמאמין וסובר שהעולם מקרה הוא, כפי אמונתו כן מנהג עמו הש"י, והוא נתון תחת המקרה, וכשיאמין שהש"י משגיח בכל פרט, אז מצדו משגיח הש"י בכל פרט הבריאה לטובתו. וכן נתבאר בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה עשר: שכמה שאדם קובע בלבו השגחת השי"ת, כן משגיח עליו השי"ת. וכמו שאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה והיינו שכפי שאדם מכין עצמו על השראת אורו ית', כן שורה עליו השי"ת ושומרו. עיי"ש כל העניין.:

כ״טומה שהשי"ת מנהיג ע"י עוברי רצונו, שבאמת אין בכח שום בריה לעשות היפך מכפי רצון השי"ת, אבל אין להם שום חלק בפעולותיהם, ואין לחשוב אותם לשלוחים העושים רצון משלחם, כי עשייתם הוא כמעשה קוף בעלמא מעשה אצטבע בעלמא, מאחר שאין להם שום הכרה ותפיסה בהנהגת השי"ת, ומצדם מנהג הש"י למעלה משכלם, ולכן אין להם חלק ונחלה בהנהגת הש"י שמנהג בהם, וכמו שיצא כבוד שמים מפרעה שאמר מי כמכה באלים ה' כדאיתא במדרש (בשלח פרשה ח), אבל הוא בעצמו לא היה לו חלק בהכבוד שמים והשארתו הוא רק בתוך ישראל, שמצדם יצא אף מפרעה כבוד שמים, אבל פרעה עצמו אין לו שום חלק בזה^סעניין זה נתבאר בהרחבה גדולה בספרי רבוה"ק עיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכז: היינו אף שהש"י עושה שליחותו ע"י הכל ואפילו ע"י עוברי רצונו כעשו הרשע, בכל זאת הוא עצמו אינו רואה איך נעשה על ידו שליחות הש"י, וזהו שאינו רואה גאות ה', אף מה שנעשה על ידו, וכמו שמצינו שנתגדל שם שמים ע"י פרעה כדאי' במכילתא (פ' ח) מי כמכה באלים ה' אמר פרעה. וכן ע"י המן בשעתו כדאי' במס' מגלה (י:) והיה לה' לשם אלו ימי פורים, לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגלה, והם בעצמם אין להם שום חלק בהכבוד שמים שנתגדל ונתרבה על ידם. ובתפארת יוסף סוכות ד"ה בסוכות [ג'] וזה לשונו: כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית', שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית'. גם המה מקיף אותם השי"ת ורק החילוק הוא שאצל האומות הוא כמו שכתוב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל אין להם שום חלק בזה. מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשת ההיפך מזה. ועיין עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה, פ' ויצא ד"ה ושבית, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה למען [ב], שמיני עצרת ד"ה ביום [ב], פורים ד"ה ר' יוחנן, פ' במדבר ד"ה וידבר [ד], חג השבועות ד"ה בשעה [ד], לקמן פ' תולדות אות ב ד"ה והנה.. וזה הוא שנאמר (יחזקאל צט) ושלחתי אש במגוג וביושבי האיים לבטח. היינו מפני שהם יושבים לבטח בלי שום דאגה ופחד ליראה את ה', רק כל אשר יעלה על מחשבותם יעשוהו בלי שום מעצור, והש"י מנהג על ידיהם למעלה מדעתם, כדאיתא במגילה (ו.) זממו אל תפק ירומו סלה, אחר שאמר בארץ נכוחות יעול. והענין בפירוש ירומו סלה היינו, שנוהג עמם באור מקיף שעומד מרחוק כדאיתא (בעץ חיים), והוא כדאיתא בפסחים (פז:) בהא נחתינן ובהא סלקינן. ובישראל כתיב (שם) ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל, והוא שבזה יהיה ניכר ההבדל שבין ישראל לאומות, והוא כשיודיע השי"ת את שם קדשו אורו הרב אזי העכו"ם יתבטלו, מאחר שהם ההיפך מזה ואינם נותנים מקום בזה העולם שיודע שם קדשו, לזה הוא המדה שכאשר יודיע השי"ת את שם קדשו הגדול והנורא אזי לא יהיה להם מקום והויה בעולם:

ל׳אבל ישראל יוסיפו אומץ אז מזוהרא עלאה שיתפשט בעולם, מאחר שכל ישעם וחפצם ותשוקתם הוא למאיך גרמייהו למשרי עלייהו גאותא דקב"ה, ליתן מקום שיראה וימלא כבודו את כל הארץ, לכן הוא המדה שאף כאשר יבא היום הגדול והנורא יהיה להם מקום והויה אף אז. ואומר עוד (שם) ולא אחל את שם קדשי. הענין בזה, דהנה מצות מעשיות שישראל מקיימים בעוה"ז אינם מרגישים בהם שום טעם, ובעוה"ז הם המצות נראים ככלים חלולים ונבובים, שעוד לא נתמלאו התרי"ג מצות באור ה' שיהיה לאדם הרגשה בטעמם ושיהנה מהם, כי זה הוא רצון השי"ת שיעשם האדם, ולעתיד יתגלה מפורש האור הטמון בהם, ולעת עתה צוה השי"ת לעשותם אף אם לא ירגיש בהם שום טעם ימשך אחר רצון השי"ת^סאעיין במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה והיה [א], ובתפארת יוסף ראש השנה ד"ה וידעת היום: הנה בהתחלה, שאדם הולך לקיים את המצות מעשיות, הם כמשא כבד על האדם, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו מסובלים, מסובלים במצות וכו'. והיינו שמוטל עלינו להעמיק בהלבושים האלה ולראות האורה נמצא בהם. כי באם לא יכיר את הד"ת הנלבש בזאת הפעולה, אז הוא כמשא כבד על האדם, כמו שכתיב (במדבר ז) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו וכו'. ואח"כ כשבא אדם על הכרה הזאת לראות ולהכיר הד"ת הנמצאים בלבושי ומעשה המצות, סיים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים. והיינו שמכיר שד' הוא האלהים, ששם הוי' נמצא בכל אלו הלבושים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כי באמת, אין בכח אדם להרגיש טעם והנאה בעשותו מצות ה', שכן אומר הכתוב (תהילים לו) מה יקר חסדך אלהים. חסד מרמז על תשוקה וחשק לד"ת ומצות ה', ומעיד הכתוב שהוא דבר יקר עד מאד, ואף צדיק גמור אין בכחו לעשות לעצמו חשק לד"ת ומצות, שאם לא כן לא היה נקרא יקר^סבמקורו במי השלוח ח"א מסכת ברכות (יד:) ד"ה ואמר: כתיב (תהלים לו) מה יקר חסדך אלקים, חסד היינו תשוקה לד"ת וזאת נקרא יקר, לפי שאין זאת ביד האדם לקחת לו. ונתבאר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ד]: ומצד הבריאה הוא מה יקר חסדך שצריך כמה יגיעות קודם שמגיע להכיר החסד הזה וכו'. שמקודם אין כל אחד מכיר זאת ונדמה לו שהחסד הזה הוא יקר מאד.. ולזה אומר הכתוב שאז לא יהיו המצות שנקראים שם קדשי חלולים מטעמם, כי אז ימלא אותם השי"ת בטעם וחשק. וכ"ז יעשה השי"ת לישראל, מאחר שגם ישראל היו יכולים לישב בטח בעוה"ז לעשות כל חפץ לבם, והם לא כן עשו, אך צמצמו את עצמם בכל כחם להבין ולדעת לעשות רק הטוב בעיני ה', ונתנו מקום שיתגדל ויתקדש שמיה רבה, לכן הנה ימים באים שיפתח להם השי"ת כל המקורות של טובה וישראל יושעו בה' תשועת עולמים:

ל״אויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הוא בלא מנהיג ואמר לו הקב"ה אני הוא בעל העולם (לך רבה לט). והענין בזה, כאשר ראה אאע"ה את דור המבול שהתפשטו את עצמם ביותר, ולא היה ביניהם שום אחדות רק גזל וחמס, וכדכתיב (בראשית ו׳:י״ג) כי מלאה הארץ חמס, היפך מכפי שהציב השי"ת, שברא את העולם בחסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והבין העולם עצמו שלא תתקיים על זאת, ונמח כל היקום בשטף מי המבול, ולא נשאר מהם אך נח ובניו. ואחריהם עמד דור הפלגה בשפה אחת ודברים אחדים ואף הם נפוצו. לזה עמד תמה ואמר, תאמר שהעולם בלא מנהיג, במה חפץ השי"ת לא במחלוקת ולא באחדות. הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, היינו באמת חפץ אני במדת השלום, ולזה לא נמחו מן העולם רק נפוצו על פני האדמה, כי עוד לא בזה השלום בחר ה', שכוונתם היה שעי"ז יוכלו אחר כך להתפשט בעולם הזה שהוא רק לפי שעה^סגעיין לעיל פרשת נח אות נב, נג ובהערות שם.. אכן הש"י יחפוץ בדבר שיתקיים לעדי עד, שהאדם יצמצם את עצמו בכל עניני עוה"ז שהם רק לפי שעה, בכדי שיקנו עי"ז בנין עד עד, להכין בעוה"ז על עולם שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים, מי שיטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכדאיתא בש"ס עבודה זרה (ג.). וזה הוא שאמרו הציץ עליו ולא אליו, והוא שאמר לו השי"ת שכן הוא רצוני, כמו שאתה מתנהג, להביט על כל מה שנמצא בעולם ולידע מי ברא אלה, ולהעמיק בכל פעם עוד יותר בלי גבול. שכן אאע"ה אף שבא על המכוון בהשגת שכלו, עכ"ז ידע שכל תפיסתו והשגת שכלו הוא רק לפי שעה, נגד מה שביכולת ה' להודיעו עוד עמוק עמוק מי ימצאנו, ולא היה מסתפק עצמו במה שהיה לו בידו. ואף בקדושת ה' שהאיר השי"ת בהשגת שכלו, ידע שהוא רק כסלקא דעתך כנגד הקמ"ל שיכול השי"ת להאיר לו עוד יותר עד אין סוף, וצפה וקוה תמיד להשי"ת שישיג בשכלו כל פעם עוד יותר המכוון של השי"ת, וכן התנהג מראשית כניסתו לדרכי ה' ועד אחריתו השגיא מאד^סדכמבואר לעיל פרשה זו אות ב ובהערה יח שם.. שמתחלה היה עובד לשמש שהיה סובר שהוא העיקר, ואח"ז הבין שנמצא גבוה וגבוהים עליהם, והעמיק לחפור בזה עד שבא למדרגה עלאה דיליה, ולא היה מסתפק עצמו במה שכבר השיג בשכלו:

ל״בוכמו שנמצא חילוקים בבני אדם, אחד יסתפק ויתענג אם יהיה בטוח על פרנסה משך שבעים שנה, ויש אשר לא יתענג עוד מזה, אך אם יהיה לו על משך יותר שישאר אחריו לזכרון. ויש אשר לא יתענג עד אם יהיה לו עושר רב אשר יספיק לו על משך ששת אלפים שנה כל הימים שיתקיים העוה"ז. ואבינו אברהם לא היה בנייחא אף מתענוג כזה ואף מעושר שיוכל להספיק על משך הרבה אלפים שנה, מפני שידע שכ"ז הוא רק חיי שעה בגבול ותחום, ולמה יתענג מזה, הלא בכחו הגדול יתברך להנחיל חיי עולם בלי שום גבול. ואף כשבא לו ישועת ה' בחיי עולם היה עובד את השי"ת אף בזה, מפני שהאמין בהשי"ת, שנמצא חיי עולם אצל השי"ת להנחיל לאוהביו מה שאין בכח האדם להשיג כלל בתפיסת שכלו כח השי"ת, וכל מה שנושע בה' היה נחשב אצלו כלפי שעה לעומת הישועה שנשארה עוד בכח השי"ת, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ושלח לו ישועותיו בכל פעם מחדש למלאות מבוקשו. ואאע"ה היה עובד את השי"ת באלה הישועות, עד שנושע תשועת עולמים, והדר הדרנא ליה לקוב"ה והיה עובדו אף גם בזאת, כי האמין בה', שאף בתשועת עולמים לא השיג בתפיסתו, והאמונה שהיה בכחו לקבל זה הבינו השי"ת^סהעיין הרחבת העניין בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות פט.. אכן אף בחיי עולם נמצא חילוקים למרבה, מאי משמע, שאף את בנו אהובו יחידו שניתן לו למאה שנה, היה עובד השי"ת אף בישועת חיי עולם הזו, והקריבו עולה לה', וצפה וקוה לה' להגיע עד התכלית והשורש מכל דבר, וכמו שהעיד עליו השי"ת (תולדות כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, בקולי דייקא עד אין סוף, שמעולם לא נתמלאה תאותו וצפויו, כי מה שיקוה אדם לחבירו שיעשה לו איזה טובה, אזי אם יעשה לו טובה זו יתמלא מבוקשו, שאני אאע"ה שכל הציפוי והקווי שלו היתה אל השי"ת שהוא בלי שום גבול, לכן לא היה גבול להציפוי והקיווי שלו ג"כ:

ל״גוזה הוא דאיתא בתנחומא (לך) נסיון הראשון כנסיון האחרון וכו' היינו שמתחלה ועד סוף היה נסיונו בגוונא חדא, שלא הסתפק עצמו בלפי שעה, וכל מה שהשיג בתפיסת שכלו היה נחשב אצלו כלפי שעה נגד מה שביכולת השי"ת להשפיע לו. אכן שמתחלה היה הנסיון בחיי שעה ואח"ז נתנסה זה הנסיון עצמו בחיי עולם. ראשית עבודותיו היו בדברים קטנים שהם לגמרי לפי שעה, ולא היה בנייחא מזה החיים שהוא חיי שעה, והשליך כ"ז מנגד, ואף חיי כמה וכמה אלפים שנה, ולא בחר כי אם בחיי עולם. זה היה הנסיון הראשון בלך לך, היינו שהיה בבחינת הליכה ולא עמידה, שהיה הולך בכל רגע ורגע למקום שלא היה בו עד כה, ובאחרונה נתנסה זה עצמו בחיי עולם, והקריב את בנו יחידו לעולה לה', כי האמין בה' שהישועה שבידו היא לא נחשבה לעומת חיי עולם שנשאר עוד אצל השי"ת שהוא בלי גבול, עד שהחיי עולם שבידו כנגד החיי עולם שביד השי"ת הוא כמו החילוק שבין חיי שעה לבין חיי עולם. וזה הוא דאיתא בש"ס (יומא כח.) ובתנחומא (לך) שאף עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו, והוא כי עירובי תבשילין הוא שבורר מנה יפה ליום טוב ומנה יפה לשבת, כדאיתא במס' ביצה (טו:), להורות לנו שאף שהשפיע השי"ת לאדם חיי עולם קדושת יום טוב, ידע האדם שעוד נמצא חיי עולם גבוהים מאלה והוא קדושת שבת שקביע וקיימא אף בלי קדושת האדם. וכמו שיש חילוק בין ימי חול ליו"ט, כן נמצא חילוק והבדל בין קדושת יום טוב לקדושת שבת, קדושת יו"ט הוא שישראל מקדשי ליה, וקדושת שבת הוא קביע וקיימא ועת רצון ורעוא דרעוין^סוהתבאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה ת"ר [א]: באמת מהיכן ניקח כח לישראל לקדש את המועדות וראשי חדשים, הוא הכל יען אשר יש בו קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) אנן נטלין מתורה שבכתב תורה שבעל פה וכו' וכן מקדושת שבת קדושת יו"ט. ועיין עוד שם חג הפסח ד"ה וידבר ד'.:

ל״דוזה הוא מדת אאע"ה שלא רצה להתפשט בעניני עוה"ז כאנשי דורו, ואף בעניני קדושה שהשפיע לו השי"ת לא היה מתפשט בה, מפני שהיה סמוך לבו בטוח בה' שנמצא אצל השי"ת קדושה גדולה ורחבה מני ים, גדולה ממדת השגת תפיסת שכל האדם, חיי חיים עד אין סוף ואין תכלית, מה שאין בכחו אף לצפות ולקוות לזו הקדושה, ונגלה עליו הקב"ה ואמר אני בעל הבירה^סזבית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה ויאמר [א].. היינו לך ולדורות הבאים שילכו בעקבותיך אראה להם שאני מנהיג את כל הענינים שבעולם, ואף בעניני עוה"ז ימצאו דברי אלהים חיים, והוא מפני שמצדך אינך בוחר במה שיטרידך בחיי שעה, לזה אצלך הוא רצוני חי בכל הענינים שבעולם. שכן הכניס אברהם אבינו אף בעוה"ז שידעו כולם מקטן ועד גדול שנמצא בורא בעולם, אל חי וקיים ומשגיח על כל הפרטים, וכל ישעו וחפצו של אברהם אבינו היה רק לחיי עולם, וצמצם את עצמו בכל אשר דרך בכדי שיבא עי"ז לחיי עולם. נמצא שאף בעת שעסק בעניני עוה"ז גם בהם נמצא חיי עולם, והוא המבוא שדרך שם הלך מדרגא לדרגא וזכה לחיי עולם והוא הגורם לזה. שאני בהאומות אין רצון השי"ת חי, מאחר שהם מצדם בוחרים בדרכיהם ומחשבותיהם הם רק לחיי שעה, ומטרידים את דעתם רק בחיי שעה, ואוחזים רק בלבושים ואינם יודעים כלל מחיי עולם, לזה אין בחיי שעה שלהם שום חיים, מאחר שכל ציפוים וקווים הוא רק למה שהוא לפי שעה. ואף שגם להם יש יראה מצומצמת, שמזריח להם בסתר מעט יראה שנמצא בורא ומושל בעולם, וכדכתיב (מלאכי א׳:י״א) בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים וגו', והוא שזורח להם יראה מועטת, ואף שכל הנעשה בעולם נראה לעיניהם שבדרך הטבע הוא, וכדאיתא בש"ס (מנחות קי.) שהם קוראין את שם השי"ת אלהא דאלהיא, שהשי"ת נתן כח להטבע שתנהג ותפעל בעצמה בעוה"ז. אכן מזה שרואים לפעמים שבמקום אחד צומח הזרע שזרעו בה ובמקום אחר לא יצמח, ואף ששני המקומות שוים, וכן עוד כיוצא בזה מזה, זורח אף להם מעט יראה, אכן הם מצדם רוצים לדחות היראה שלא תעלה על מחשבתם זאת שנמצא בורא המושל בעולם ומנהיגה. אך בזאת נאות להם, להתפשט ע"ז הסמך שזורח להם יראה שלא מדעת, וע"ז ישענו להתפשט בשטף זדון לבם, וכן הם כל העבודות זרות של האומות, שמעמידים איזה דחלא מה שמתייראים פן יעבור עלימו זאת, מעמידים זאת לנגד עיניהם תמיד, שמזה יתייראו ושתזריח בהם בסתר יראה שלא מדעת, בכדי שיוכלו להטריד הדעה שלהם שלא יעלה על מחשבתם זאת להלוך רק באור, לא כן, אך מצדם יבחרו שבמקום שיוכלו להתפשט בזדון לבם בהדעת שלהם כן ירבו להתפשט על הסמך שנמצא בהם יראה שלא מדעת^סחמבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו וזל"ק: אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. וענין מואב וקליפתם הוא תקופות, שהוא חזק בדעתו מכח אכילות, ושאר דברים כאלה המחזיקים ומרחיבים הדעת, וזה ענין ע"ז שלהם ששמו כמוש, היינו תבנית אדם נכמש ממראה ילדותו, כי מזה הם יראים פן ינטל מהם את זאת ההרחבה כאדם לעת זקנתו שתאות אכילתו מתמעטת ואין הרחבה בדעתו. וכן שאר האומות כל אחד לפי דרכו. ועיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף עז: ועל זה נאמר (ישעיה מג) לפסלו יסגד לו, שזה היראה נקרא כמה פעמים בזה"ק (וארא כט.) דחלא דלהון, שמפני שהם חסרים, ישתחוו למקום שנדמה להם שכשיציב לנגדו יראה ממה שמכיר חסרונו, מזה ישופע לו למלאות די חסרונו. ואף שבהדחלא עצמה אין בה שום כח למלאות לו, ורק שנדמה לו שע"י היראה שמציב חסרונו לנגדו, בזה יהיה הוא בעצמו שלם, וא"כ עובד רק לחסרונו שירא ממנו, וזה יקרא לפסלו יסגוד, היינו למקום שהוא פסול ומחוסר. ועיין עוד לעיל פרשת בראשית אות כח ד"ה וכן גם, אות עג ד"ה אבל, לקמן פרשה זו אות כו ד"ה ובזה נבדלים. בית יעקב שמות פרשת בשלח אות סד.. וזה היה גם כוונת דור הפלגה בבנותם המגדל בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, והם פחדו מזה שלא יבא עליהם עוד כזאת, לזה בנו שם מגדל שתזריח בהם יראה שלא מדעת:

ל״ההנה אף שגם דוד המלך אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים, שזה משמע ח"ו כמו שהאומות קראן ליה אלהא דאלהיא, אכן דוד המלך אמרו בין הכ"ו כי לעולם חסדו, שאמר זה השבח על הכ"ו דורות שמבריאת עולם עד מתן תורה, שהקב"ה זן אותם בחסדו חסד חנם, וממתן תורה ואילך חפץ השי"ת שהאדם ימשיך אור ורצון השי"ת בתפיסתו, ובזה יעבוד עבודת השי"ת כל הימים אשר יחיה^סטכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: אצל האומות אף שנמצא לפעמים אצלם עבודה אבל הוא רק על הגוון, ורצונם תמיד להסתיר את אור השורש שבל יכירו בתפיסתם רצונו ית', וכמו שאיתא בש"ס (מנחות ק.) דקראן ליה אלהא דאלהא. אף שמצינו שדהע"ה ג"כ אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים. אכן החילוק הוא, שהאומות אין רצונם בתפיסתם להכיר את אור השורש. הן אמת שזה מודים שלמעלה מדעתם הציב השי"ת כל אלו הלבושים, אבל בתפיסתם אינם רוצים לידע מה. וזה מרמז דקראן ליה אלהא דאלהא. סוד ישרים סוכות אות ג.. ואף שהשי"ת נקרא עליון שהוא משולל מכל גוון ולמעלה מכל תפיסה, אך ע"י עבודה יכיר גם הוא איך שחסדו ית' והשגחתו על כל ומלכותו בכל משלה. והעכו"ם מצדם רוצים לדחות זאת מעיניהם שלא יאיר להם כלל שנמצא בורא בעולם (וכענין שנתבאר בפסוק ומקללך אאר לקמן פרשה זו אות כ) לזה אין להם שום הכרה מצדם איך שרצון השי"ת חי בכל הענינים. אבל אבינו אברהם, כל ימיו אשר חי היה מייגע את עצמו תמיד להכיר מפורש בתפיסת שכלו איך שרצון השי"ת חי בכל, לזה היה לו הכרה שהשי"ת הוא חי החיים, ואף גם בעניני עוה"ז נמצא חיים מרצון השי"ת^עלעיל פרשה זו אות ה ד"ה צדק ובהערה מ שם., ובאשר עמל מצא והמציא שגם בהאומות מנהג השי"ת. וזה הוא כוונת המדרש משל לבירה דולקת וכו' תמה ואמר תאמר שהבירה בלא מנהיג. והיינו אחר שראה מה נעשה בדינם של דור המבול ודור הפלגה, והאיר לו השי"ת שהוא בעל הבירה, והוא שהשי"ת הראה לו אף המכוון שהיה לו באלו הדורות. ולזה אמרו הציץ עליו ולא אליו, שרק בזה בוחר השי"ת, שאדם יחפש ויבקש תמיד לידע בכל אשר יאונה לפניו מי ברא אלה ומי מנהיג ומושל בעולם. ולזה האדם ממציא עצמו השי"ת להבינו כוונתו אף בהבירה דולקת:

ל״וויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בתנחומא (לך) פתח רבי ברכיה אחות לנו קטנה ושדים אין לה, במה הכתוב מדבר באברהם וכו'. קטנה, שעדיין לא עשה לו הקב"ה נסים. ולמה נקרא אחות, שאיחה את העולם להקב"ה כאדם הזה שקורע ומאחה. ושדים אין לה, שעדיין לא היו לו בנים. הענין בזה, דהנה אברהם אבינו עשה חיבור בעולם אחר שנעשה פירוד והוא חיבר את הנפרדים, כי מתחלה בשעת הבריאה אז לא היה בעולם שום פירוד, כי כל דיבור ודיבור היה מתבטל להשי"ת, ולא היה לו שום הויה מצד עצמו, אך היה נכלל בעצמותו יתברך, ולא היה כח לשום בריאה לחוות דעת בהנהגת השי"ת להתפלל לפניו להפוך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, מפני שכל זמן שידי בוראן היה ממשמש בהם לא היו יכולים לחשוב כלל שיש להם דעת בפני עצמן. אכן אחר שנגמרה כללות הבריאה, והצורת אדם בא לעולם, ויהי האדם לנפש חיה, אז ניתן לו כח תפלה לפעול על ידה להפוך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, וכדאיתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר וכו' כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו.) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא. וכל מיני רצונות וחפץ הברואים מה שחסר להם נכלל בכח התפלה^עאעניין כח הדיבור מבואר לקמן פרשת וירא אות ד ד"ה ושלימות: ומה הוא עיקר הכח מהצורת אדם, כח הדבור שנמצא באדם. שהציב השי"ת בעולם שהאדם יחוה אף דעתו בהנהגת השי"ת, ותגזר אמר ויקם לך, וכדאיתא במדרש (ויקרא ב) כי מדי דברי בו, די דבורי שנתתי בו. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה, והות באדם לרוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן בשאר בריין. וענין כח הדיבור בעוה"ז הוא, שע"י הדיבור יכול האחד להתחבר עם חבירו ולהטות דעתו לדעתו. ושורש כח הדיבור למעלה, הוא הכח תפלה, וכדאיתא בגמרא סוכה (דף יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפכת התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. לזה ניתן כח באדם, שיוכל לעשות גוף הבריאה, ובזה יכוון לרצון השי"ת להרבות הון בקדושה שיתקיים בו לעד בקביעות. ומבואר כמו כן בתפארת החנוכי על זהר פרשת תזריע (דף מו:) ד"ה ודא וזה לשונו בתוך הדברים: וכן בכל איש יש התכללות מכל בני האדם. ועיקר התכללות הוא כח הדיבור, וממילא שורש כח הדיבור הוא, דיכול למללא קדם מלכא וכו'. במקום שנתן השי"ת כח בחירה, שם מסר הש"י הנהגתו להבריאה. וזה דאיתא במס' סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר וכו' אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזה הוא שורש כח הדיבור שנקרא רוח ממללא. וזה הוא רצון השי"ת שבני אדם יהפכו מידותיו למדת רחמנות. ועיין עוד שם בתפארת החנוכי על זהר פרשת וירא (צז.) ד"ה הנצנים, ועיין עוד לעיל פ' בראשית אות נד, לקמן פ' וירא אות יא., ויראה כל אדם שיהיה בו תפלה בשורש נפשו, שלא ירצה מה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, מאחר שהוא בעל בחירה:

ל״זאכן צעקת הברואים שאינם בעלי בחירה ומבקשים מאל אכלם, אף זה הוא תפלה שיכולים להענות על ידה, וכדאיתא בש"ס (תענית טז.) באנשי נינוה שאסרו העגלים לבד ואמותיהן לבד וצעקתם עלתה השמימה ופעלה אצל השי"ת. אכן כ"ז היה כל הימים שלא השחיתו את דרכם על הארץ, אבל אחר שהשחיתו את דרכם וכל אחד היה דורש רק טובת עצמו ואף אם היה מעיק בזה לאחרים ויתפרדו כל פועלי און. ולכן ירום ה' והגביה את מדותיו ואורו מהם, ואזי מעצמו יצא מהם כל כח החיים שלהם מעט מעט. כי רק במקום שנמצא שם אחדות ואהבה בין הברואים שם ישכין השי"ת שכינת כבודו^עבעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא ובהערה כד שם.. אבל במקום שנשמע בה חמס ושוד, עתה ארומם יאמר ה', עתה אנשא מלהשכין עוד שכינתי בעוה"ז, וכדכתיב (תהילים נ״ז:י״ב) רומה על שמים אלהים וגו'. ואיתא ע"ז בזוה"ק (נח מח:) רבי אבא פתח רומה על שמים וכו' ווי לון לחיבייא דאינון חטאן וכו' דחיין לה לשכינתא מארעא וגרמין דתסתלק מעלמא ושכינתא אקרי אלהים ועלה כתיב רומה על שמים אלהים. עד שבא אברהם אבינו לעולם וחיבר את הנפרדים ואגודה על ארץ יסד, אזי השכין שכינה בארץ כימי עולם בשעת הבריאה:

ל״חולכן דרשו עליו המקרא הזה אחות לנו קטנה כזה שהוא מאחה את הקרע, היינו שמתחלה היתה שלמה ונתקרע ונתאחה עוד הפעם, כן מתחלת הבריאה היה חיבור ובבא רשע בא גם בוז, ששכינת עוזו ית' עלתה השמימה עד הרקיע השביעי ע"י חטאותם. ובבא אברהם אבינו התחיל להוריד ולהשכין שכינת ה', וכדאיתא במדרש רבה (נשא מג)^עגעיין לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והנה ובהערה כ שם.. אך עוד היתה קטנה, מפני שלא עשה לו עוד הקב"ה שום נס, ולא היה לו שום ניצוח שיוכל לטעון טענתו להשי"ת מה תעשה לשמך הגדול איך יחולל. כי אם השי"ת מראה מטובו וחסדו להושיע להבריאה פעם אחת, אזי יוכל אדם לבא בטענה נוצחת להשי"ת לצעוק הושיעה ה', כי פן מה תעשה לשמך הגדול, וזה הוא עיקר הניצוח שיש לאדם. וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין מד.) עשיר יענה עזות זה יהושע, והוא בהלחמו על עי ולא הצליח בפעם ראשון אז אמר מה תעשה לשמך הגדול, מאחר שהתחלת להושיע מקודם וישראל גברו חיל, ועתה אם תעזוב אותם מלהושיעם יהיה ח"ו חילול ה' בזה. אבל לאברהם אבינו לא נעשה לו עוד שום נס אז שיקרא עליו שם ה' שיוכל לבוא בטענה ומה תעשה לשמך הגדול. ושדים אין לה, שלא היו לו עוד בנים שיוכר על ידם תעלומות ומעמקי לבו של אאע"ה, כי בנים רומזים על פנימיות ומעמקי לבו של אדם ותעלומותיו, לכן לא היה ניכר עוד אז עומק היקרות הצפון בלב אברהם אבינו^עדכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צד: וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח.. והענין שלפעמים צדיק מוליד רשע זה נצמח מפני שנמצא רע בעומק לבו שאינו מבורר עוד. והוא כי כל הברואים נבראו עם חסרון, אכן האדם מצדו יראה שעכ"פ לא יתפשט החסרון יותר מכפי שהיה ביציאתו מרחם אמו, רק יכסה אותו לבל יתראה החוצה, וכדכתיב (שמות כ״ח:מ״ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. כי להעביר את החטא ולמחותו לגמרי זאת אין ביד האדם, רק שצריך תמיד להרבות בעבודה ותפלה שיעזור לו השי"ת שימחה החסרון בשורש, והאדם מצדו יעשה לפי כחו ויתאמץ לכסות הרע שנמצא בו מהתולדה, ויעמיק את הרע בתוך הגוף שלא תתפשט כלל. והמדה טובה שנמצא בו יפשטה וירחיבה שתתראה גם למעלה על הלבוש. וזהו עיקר עבודת האדם, ועל ידי הרבה עבודה ותפלה יתרפא החסרון בשרשו:

ל״טוזה הוא שאמר השי"ת לאברהם לך לך, ודרשו ע"ז בתנחומא (לך) טלטל עצמך ממקום למקום וכו' משל לצלוחית של פליטון וכו'. היינו שע"י טלטולו יודע הפנימיות שבלבו ויצא לפועל מעמקי לבו הטובים, והחסרון שבשורש יסתיר שלא יתפשט לחוץ ואזי ממילא יכלה. ולזה יבא האדם בעבודתו אשר יעבוד את השי"ת ע"י שיכניס את עצמו בפעולות ועניני עוה"ז, ועי"ז ניכר האדם מה הוא. שכן איתא בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, ואינו נותן סימן באדם להכיר אותו בשעה שעומד בבית הכנסת מלובש בטלית של מצוה ומעוטר בתפילין, משמע שאין ראיה מזה. אכן עיקר ההכרה הוא בשעה שמכניס את עצמו בהסתרות בעניני עוה"ז, בעסקו עם הבריות בשוקים וברחובות, אז יכולים להכיר היקרות שבאדם מה הוא במעמקי לבו^עהלקמן פרשת וישב אות יז ד"ה ובזו, אות מ ד"ה וזו.. ואמר לו השי"ת לך לך להנאתך ולטובתך וטלטל עצמך ממקום למקום, עד שירד למצרים ששם הוא התגברות ההסתרה כ"כ עד שאין בכח שום מלאך ושרף לכנוס שמה, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.)^עווזה לשון הזוהר הקדוש פרשת וירא (קיז.) במדרש הנעלם: אמר הקדוש ברוך הוא, אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת, ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף, דבר קדוש, בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח, שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך, ומיד נעשה וכו', ועל הדרך הזה נאמר אני ולא מלאך וכו'., והוא עמד בקדושתו, מזה נראה גודל יקרות הפנימיות שנמצא בעומק לבו, מאחר שאף במקום הזה עמד בקדושתו ולא נחסר מאמונתו כלל, והיה כמו קודם שירד לשם, בזה יצא לפועל הקדושה והאמונה שבמעמקי לבו, וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) ת"ח אי אברהם לא ייחות למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא לא יהא חולק עדביה דקב"ה וכו'. כי מצדו לא היה חפץ אברהם אבינו לכנוס בהסתרת עניני עוה"ז ורצה להיות תמיד בבהירות, וכענין דאיתא בסתרי תורה (לך עט.) אברהם דא נשמתא, והנשמה מצדה לא תחפוץ לירד לעוה"ז, אכן קודם שתכנס בתוך הגוף לעוה"ז אזי אין הכרה כ"כ מהו יקרותה, מאחר שהיא בין העומדים לפני השי"ת מלאכי מעלה האומרים שירה לפני השי"ת תמיד, ואין שם שום הסתרה כלל רק בהירות, ואין זה רבותא שעומדת בקדושתה, אכן כשתתערב נשמת אלוה ממעל עם גוש עפר מן האדמה בעוה"ז, אזי מה גדלה קדושתה מקדושת צבאי מעלה שאין בהם זה הכח לכנוס בעניני עוה"ז^עזעיין לקמן פרשה זו אות לא ד"ה ויוצאי ובהערה קפב שם.. וזה נמצא בפרט כל האדם נשמת חיים שנחצבה ממקום קדוש. ובכלל כל העולם היה אברהם אבינו הנשמה, ולזה היה בו כח קדושה לירד מצרימה. ומצדו לא היה חפץ להכניס את עצמו בהסתרות עניני עוה"ז, אך להיות בבהירות תמיד באור ה', וכמו שהנשמה מצדה לא תחפוץ לירד לעוה"ז, אכן בכדי שיוכר גודל כח הקדושה שבה לזה מוכרחת לירד לעוה"ז^עחנתבאר במקומות רבים בספרי רבוה"ק עיין סוד ישרים ראש השנה אות כח וז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו'. ודייק אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה למה לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם וכו' אלא נח לו וכו', משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא, כי כיון שרצונו ית' שתהיה הנפש בגוף האדם בוודאי הוא טובה גדולה להנפש, כי בטח יודע השי"ת שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעולם הזה. רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאוד לכנוס במקום ספק, נח לו שלא נברא, משום שהנפש היא במקום טהרה, כמאמר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, לכן אין ברצונה לירד לעולם הזה שהוא אילנא דספיקא שהוא מסופק במציאות השי"ת, לכן הנפש אינה בנייחא ויש לה צעקה גדולה מאוד, כי תתיירא פן תפסיד ח"ו מסיבת הספקות והסתרות. ועיין עוד בפתיחה לבית יעקב – שער האמונה (דף קלו), סוד ישרים הושענא רבה אות ד ד"ה וביאור, אות ט, תפארת יוסף פורים ד"ה רבי יוחנן, חג השבועות ד"ה ואתם, פ' נצבים ד"ה אתם נצבים [ד], מס' ברכות (יא:) ד"ה מאי, ועיין הרחבת דברים לקמן פ' ויגש אות ו ד"ה וזהו, בית יעקב הכולל פ' ויגש ד"ה והנה.. וכן כאשר עלה ברצון השי"ת שיוכר גודל הקדושה שבנפש אברהם אבינו, אמר לו לך לך מארצך, והלך ממקום למקום עד שבא מצרימה, ואף שם לא פסק מעבוד את ה' לאהבה אותו לדבקה בו, משם נתברר לחולקיה ועדביה דקב"ה, עד שבא אל הארץ אשר אראך, והוא כגוונא דכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

מ׳ויאמר ה' אל אברם וגו'. כתיב (תהילים מ״ה:י׳-י״א) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו'. בת היינו הנקודה האמצעית, שכל תקות האדם הוא לזאת הנקודה, כדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.) ורזא דמלה בכל אתר נקודה דאיהי עיקרא דכלא איהו בת^עטכל עניין בחינת בת מבואר בהרחבה בתפארת החנוכי על זהר ויקהל (רד.) כל העניין שם.. והנה השי"ת הצפין באברהם נקודה של חשק, שכל תשוקתו יהיה רק להשי"ת, וזאת הנקודה הצפין השי"ת עוד מקודם בריאת עולם מדור דור. עד שבא אאע"ה שמר השי"ת זאת הנקודה שלא תתקלקל בשטף הזדון של דורות הקודמים, כי הוא היה עיקר המכוון מבריאת עולם שעל ידו יתגלה כבוד מלכותו ית', שכן היה הוא הראשון שהתפלא לידע מי הוא בעל הבירה כדאיתא במדרש (לך רבה לט), והעמיק לידע הנהגת העולם מי הוא המשפיע טובה. ומתחלה עבד לשמש כדאיתא בזוה"ק (לך פו.), והוא כי עיקר הצורת אדם הוא הדעת, ובעוה"ז הוא אור העיקר, שע"י האור יבא לאדם דעת איך להתנהג, ופנימיות האור הוא ספירת חכמה להבחין בין טוב לרע והוא עיקר הטובה, לזה היה עובד להשמש שמרמזת לחכמה. אכן כאשר ראה שיש להשמש העדר בלילה, אז הבין שהוא ג"כ רק עלול ומסובב ולא עילה וסיבה, שאף בהשמש ובכל המשפיעים נמצא חסרון ואין בהם השלימות, אז אמר א"כ מי הוא המשפיע לי טובה, משמע מזה שנמצא בורא שברא כל אלה ומשפיע לכל אחד והוא שלם בכל השלימות ומשלים את כל החסרונות^פלעיל פרשה זו אות ח.:

מ״אואז הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה כדאיתא במדרש (שם), והוא שהשי"ת הראה לו שהוא הוא המשלים כל החסרונות, ולכן אמרו שהציץ עליו. ולכאורה מהראוי היה שיאמרו הציץ אליו, אכן כוונת המדרש הוא, שאמר לו השי"ת לאברהם אבינו ע"ה שעליו נבראת העולם והוא המקיים את כל העולם כלו, שעל זה המכוון ברא השי"ת את העולם, שירצו הברואים לידע מי ברא אלה ומי משפיע כל הטובות. והראה השי"ת לאברהם אבינו שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ולא כמו שהעכו"ם אומרים שהשי"ת חלק כח להטבע והטבע תתנהג ותפעל בעצמה, ולזה קורין הם את שם ה' אלהא דאלהיא, כדאיתא בש"ס (מנחות קי.)^פאכמבואר בארוכה לעיל פרשה זו אות יא עיי"ש., אבל לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, ויודעים שמבלעדו יתברך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ואף שנתן השי"ת כח ממשלה בהצבא מעלה להיות מושלים בקרב תבל, אכן באמת מנהיג השי"ת אף בהטבע, ובידו לשנות הטבע כפי שירצה, וכל כח ממשלה שיש להם הוא מפני שמכירים ויודעים שאין להם שום כח מצדם, לזה משפיע בהם השי"ת את זה הכח. וכענין דאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) אל סהיד עליה וכו'. ואברהם אבינו היה הראשון שנתגלה לו זאת שכל הנעשה בעולם הוא בהשגחה פרטית מהשי"ת^פבעיין במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה עוד: כי כאשר התחיל אברהם אבינו להתבונן בהשינוים אשר חליפות עברו על העולם בדור המבול ובדור הפלגה אז בא להרעיש בלבו להבין מי ברא אלה, והשיבו הקב"ה לא כאלה חלק יעקב. כי דרך אומות העולם כשרואין איזה שינוי בההנהגה אז יתחילו לשוב מדרכם וירצו להבין, אבל כשהעולם מתנהג עפ"י דרך הטבע אז אין מהם שם על לב להבין, כי זאת אינם מאמינים בהש"י אשר גם דרך הטבע היא בידו בכל רגע ובלעדו אין שום דבר שולט. אבל חלק יעקב לא כאלה כי יוצר הכל הוא, היינו שישראל מאמינים שלולא שהש"י סובל העולם לא נתקיימה אף רגע, וזה כשרצה אאע"ה להשיג את בוראו עפ"י שינוי הטבע אמר לו הקב"ה לך לך היינו לחלק יעקב שתכיר אף בדרך הטבע את גדולת הש"י.:

מ״בוזה הוא שאמר לו השי"ת לך לך מארצך וממולדתך. מארצך, היינו ממקומך, והוא כי אברהם אבינו היה מדוגל מאד בחכמתו. וממולדתך, היינו מההרגל שלך (וכמש"נ במי השלוח ח"א ד"ה לך). אל הארץ אשר אראך, והיכן היא הארץ הזאת שהראהו, אכן במלחמת המלכים אז ראה את ארצו. דהנה מה שלפעמים מצליח אחד יותר מחבירו זה יוכל להיות ע"י זכותו, אבל מה שחיי חבירו נדחים ונכלים מפניו לאו בזכותא תליא זאת, וע"ז מורה תיבת ארץ, כי בארץ כתיב (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכופר וגו' כי אם בדם שופכו, שמצדה הם כל העולם שוים כן זה וכן זה לא ידחה אחד מפני חבירו. ולאברהם אבינו הראה השי"ת ארץ אחרת, שארצו הרומז על מצב יסודו ושרשו גבוה מארצם מיסודם ושרשם^פגמקור העניין מבואר במי השלוח ח"ב ישעיה (נא) ד"ה הביטו: שורשו {של אברהם אבינו}הוא למעלה מכל מערכת הבריאה ואף שלא היה לו עדיין זכות אבות ותורה ומצות., ולכן נדחו מפניו אותם המלכים, שאברהם האיר אור מלכות שמים אפילו לארץ הגשמי התחתונה^פדכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת לך ד"ה אל תירא: כי כאשר הרג אברהם את המלכים פחד מאוד, כי מה שאדם מצליח יותר מחבירו הוא מחמת שיש בקרבו יותר עבודה ומעשים טובים, אבל אם חיי חבירו יבוטלו עבורו מזה יש לאדם פחד עצום שהרי השי"ת ברא גם אותו ונתן לו הויה וכל זמן שהוא קיים ודאי יש לו להשי"ת איזה צורך בו, ומזה פחד מאוד, עד שאמר לו השי"ת אל תירא, כי באמת חייהם אין ואפס נגד חיי ישראל כי מחצבם ממקור עליון, וזה נקרא כריתת ברית עמו שהראה לו מחצבו. לקמן פרשה זו אות טו.. והענין שלא נכתב נסיון אור כשדים בתורה הוא, כי מה שעמד בזה הנסיון לא היה ע"י השגתו בד"ת רק על פי שכל שהוא חוץ מד"ת (וכמש"נ במי השלוח חלק שני), ומסירת נפשו בכבשן האש היה מפני שהתיישב בדעתו ממה נפשך, אם נמצא מנהיג בעולם שברא בני אדם שיגדילו שמו הגדול ושיתגדל כבודו ית' על ידם, מה טוב הוא שאמסור את עצמי בעבור כבוד שמו הגדול, ומוכן אני מצדי למסור את נפשי עליו. ואם עולם כמנהגו נוהג וח"ו אין מי שמנהיגה אזי למה לי חיים כאלה שכל חיותנו בהם שבעים שנה. והנה אף האומות אומרים שיש מנהיג, אכן שזה העולם הוא אצלו כאגב ואינו רוצה בכבוד שהברואים יכבדוהו, והוא כי כל אחד אומר לפי שרשו, כמו שהעכו"ם הם רק אגב ומקרה, כן הם אומרים על כל ההנהגה, וזה הוא שאומר הכתוב הטי אזנך, להטות אוזן להעומק, שכן בכל דבר נמצא בעומק ד"ת, ולכן לא נכתב בתורה נסיון אור כשדים מפני שעמידתו בזה הנסיון לא היה בד"ת רק בדרך ארץ שקדמה לתורה, ובזו הפרשה מתחיל לדבר בד"ת^פהכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה ויהיו ימי תרח: הכריתת ברית שהיה עם אאע"ה היה בד"ת והוא לא היה צריך לעסוק בדרך ארץ, כי ד"א קדמה לתורה וכו'. כי מי שעוסק בד"ת אין צריך לעיין על ד"א כי הד"א מתגולל עמו בכל הענינים אף שלא מדעתו. עיין שם ח"ב פ' נח ד"ה בעשרה. ועיין כל העניין בבית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה ויאמר [ב].. וזה הוא לך לך, להביט אל העומק, שבעומק אין דבר כי אם ד"ת. ואעשך לגוי גדול ואברכך, היינו שאתן לך ברכה בהתרבות, וכן הוא מלשון המשנה (כלאים פ"ז) המבריך את הגפן, שפירושו שקושרו בהשורש שלו, והוא שאמר לו השי"ת לאברהם אבינו ע"ה שכל טובה שישפיע לו יַרְאֶה לו מהיכן זכה להטובה, ואיזה פעולה גרמה לזה בכדי שיקרא על שמו שביגיעה זכה להטובה^פולקמן פרשה זו אות יז, בית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה ואעשך.. ואגדלה שמך והיה ברכה, היינו שהבטיחהו השי"ת שקודם ביאת הטובה יכין אותו שיהיה כלי שלם שיהיה בו כח לקבל הטובה^פזבית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה והיה ברכה.:

מ״גויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'. ר' ברכיה פתח (תהילים מ״ה:י״א-י״ב) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם (לך רבה לט). שמעי בת, היינו שהשי"ת מעורר את לב האדם שיסתכל בנפשו להנקודה שנתן בו השי"ת, וזו הנקודה נקראת בת, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פה.) בת היתה לו לאברהם אבינו דא שכינתא ודא הוא בת. וזה הוא שנאמר בו (יומא כח:) שאצטגנינות יתירה היה בו, כי בת הוא מלשון בת עין, שהיא הנקודה האמצעית שבעין. וכן אמרו עליו (אבות דר"נ לג) ששתי כליותיו היו נובעות חכמה, והוא שהסתכל בתמידות להנקודה האמצעית שנתן בו השי"ת. ומזהיר הכתוב לכל אחד ואחד, שישמע להבת, שמרמז על הנקודה האמצעית שבוערת בקרבו ומעוררת אותו לעבוד את השי"ת, כמו שעשה אאע"ה שמעצמו התעורר לקים כל מצות ה' ואפילו עירובי תבשילין, כדאיתא בש"ס (יומא כח:) ובמדרש (תנחומא לך). אכן שלפי ראות העין נראה שזאת הנקודה יוצאה בגוף האדם להיפך^פחנתבאר ענינו במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע [ב]: כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם. ועיין עוד שם ח"ב ישעיה (נא) ד"ה ואשם. ובבית יעקב ויקרא פ' בהר אות יב מבאר: כי כל דבר שבתוך החיים הוא מעלה גדולה, ובתוך הלבוש נראה לחסרון גדול. וכל מה שבפנימיות מעלה גדולה, אז בלבוש נדמה לחסרון גדול וכו'. עיי"ש העניין., וכדאיתא במדרש (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שופך דמים הוא כעשו, לזה אמר והטי אזנך, היינו שאם יטה אזנו בכח, שכן הטיה הוא מלשון פעולה בכח עצום, ואם יטה אזנו ויכוף עצמו יראה בחוש מפורש שרק הלבוש הוא נראה להיפך ובאמת טובה היא, כי לא ברא השי"ת דבר בחנם, ואם האדם יטה אזנו לזאת הנקודה יַרְאֶה לו השי"ת שהנקודה הזאת טובה היא. ואח"ז אומר עוד שם במדרש, אמר הקב"ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום, והוא כי השי"ת נתן כח הטוב בכל הברואים, אכן שאין להם מבינות מה חפץ השי"ת בזה. ולצורת אדם מטעים השי"ת מה יעסוק עמהם ומבינם כל זאת. וזה הוא כוונת הכתוב ויתאו המלך יפיך, שהשי"ת יראה להאדם העומק הצפון בו ויבינו מה רוצה בזה העסק, וזהו נקרא יופי ותפארת, וזה הוא ליפותך בעולם, כי בזו הפרשה הראה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה כל עשרת הדברות, וכדאיתא בזוה"ק (לך פח:) בזו הפרשה, אחר הדברים האלה אלין פתגמי אורייתא דכתיב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו' מה להלן פתגמי אורייתא אוף הכא פתגמי אורייתא. והענין בזה, כי פרשת יתרו הוא שבע עשרה למנין הפרשיות, תפארת שבתפארת, נאמרו שם עשרת הדברות. ופרשת ואתחנן הוא תפארת שבמלכות, לכן נשנו שם עשרת הדברות, ופרשתנו היא שלישית למנין כנגד תפארת לכן נרמז גם בה עשרת הדברות. והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ואיתא בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה בגין דאורי וגלי מה דהוה סתים בקדמיתא דלא אתיידע לזה בכל מקום שהוא נגד ספירה שלישית נרמזו בהם דברי תורה, כי בכל מקום שנמצא שני הפכיים שם יתראה כבוד מלכות השי"ת בעולם שה' אחד הוא שמחברם ומאחדם^פטעיין בתפארת החנוכי על זוהר בהקדמה (א:) ד"ה בראשית הרחבת הסבר בעניין., ומדת תפארת הוא המכריע בין חסד לגבורה^צמבואר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה: עיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום. כמו שראינו שגם במדת התפארת הרומז להתכללות המדות, גם בה נמצא כמה מיני התכללות המדות וכו'. ומ"מ גמר מעולם התיקון היה בעת מתן תורה, שלאחר שלשה דורות שישראל נתבררו במצרים שהיה אצלם כמה וכמה הסתרות אור וסבלו עבור כבוד שמים. ולזה האיר להם השי"ת במתן תורה, שאם ילכו בעבודה מצידם ולא יקבלו להם שום תקיפות שהם מחויבים המציאות, אז יבררו כל הדורות הקודמין שהשי"ת יאיר להם, שאפילו במקומות שהיה בהסתרות האור היו ג"כ מקושרים עם אור רצונו ית'. וזה פירוש הפסוק, יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו, שביום השלישי הרומז על התכללות המדות, מכיר האדם האור והחיים של המדות הקודמים, שאף שמקודם נדמה שחסד וגבורה הם שני הופכים, אבל אח"כ מכיר האדם החיים מהם ג"כ. עיין עוד סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת יתרו ד"ה להיות השלישי.. ובפרשת בראשית נכתב ענין אדם הראשון, ובפ' נח נכתב ענינו של נח. ובזו הפרשה מדבר באאע"ה שהתחיל להכיר את השי"ת, מזה שהבין שאין העולם מתנהג בדרך הטבע, משמע מזה שנמצא בורא שברא כל העולם ומושל בכל ומנהיגם כרצונו. וזה הוא גם כן דאיתא בש"ס (שבת פח.) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי וכו' שעיקר הד"ת הם בספירה שלישית:

מ״ד[א] לך לך הוא כנגד (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שיציאת מצרים היתה שלא יהיו ישראל משוקעים עוד בשום דבר, שכן נמצא לפעמים שהאדם משוקע בהנאות ותאות קטנות ואין בכחו להפרד מהם, מפני שנראה לו שהם חייו, וכן היו ישראל משוקעים במצרים^צאמקורו במי השלוח ח"ב תהילים (פא) ד"ה אנכי: אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים. ארץ מצרים הוא משוקעת בכל מיני יצרים רעים, וזה שהוסיף דוד המלך עליו השלום לשון המעלך שבכל התורה נזכר לשון הוציאך, כי חוץ מה שצוה השי"ת להשמר מכל דבר איסור צריך האדם להזהר אף בדברים המותרים שלא יהיה משוקע בחמדתם רק יהיה למעלה מכל תשוקה וחמדה. והוסיף ביאור בבית יעקב שמות תשא ס"ד: ואמר אאמו"ר זללה"ה מי שמרגיל את עצמו באיזה טובה אשר קשה לו להפרד ממנה הוא עובר על הלאו לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, כי זה הוא באביזריהו מזה הלא תעשה. כי ענין מצרים הוא אשר היו ממולאים בכל טוב וכל טובות עולם הזה ולא תחסר כל בה כמו שכתוב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, והיו מסבבים את האדם בגודל תשוקות וחמדות עד אשר עברו ראשו כמבואר שאין עבד יכול לברוח. וזה היה טומאת וקליפת מצרים, שהיה ממציר ומגביל את האדם ומקיף אותו בכל סביבותיו אשר לא יוכל להיפרד ממנה. וכן נמצא החסרון הזה באדם, כשירגיל את עצמו באיזה טובה קטנה אשר יש לו נייחא בזה, אשר אף אם ירצה להעלותו לאיזה מעמד יותר נכבד ונעלה מזה המעמד שעומד כעת, לא יוכל להפרד ממעמדו והרגלו אשר עומד בו לזוז ממנו. ובסוד ישרים ליל פסח כ"ג ד"ה מרור כתב: שהלאו עליו עובר הוא ולא ישיב את העם מצרימה עיי"ש. ועיין עוד סוד ישרים ליל ש"ק חוה"מ פסח אות א, תפארת החנוכי על זוהר פרשת בא דף לה. ד"ה עד.. וכענין דאיתא (מכילתא יתרו) שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים, והוא מפני שהיה נדמה לו שטוב לו לעבוד את מצרים מלהיות שר במקום אחר^צבכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה ויאמר ה' [ב]: כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א) שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (קטז.) ד"ה מזגו: בגלות מצרים היו ישראל משוקעים ומשופעים בכל טוב עד שלא הרגישו כלל את הגלות, שיחסר להם יציאה לחירות, כי על ארץ מצרים נאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ד' כארץ מצרים, שהיו משופעים מאד בטובה מרובה, וכמו שכתיב (במדבר י״א:ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, ואיתא (בספרי) חנם בלא מצות, ואיתא (מכילתא יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים, היינו מפני שהיה נוח להם להיותם עבדים במצרים מלהיותם סגנים ובני חורין בארץ אחרת. ולא היו מצפים לצאת מארץ מצרים ולקבל עליהם עול מצוות, ולא היה להם שום צעקה לגאולה. עיין עוד שם פורים ד"ה ויבא עמלק, חג הפסח ד"ה ויקרא [א]. בית יעקב הכולל חג הפסח ד"ה מרור.. וכן נמצא לפעמים שאדם משוקע בשכל ודעה אחת ולא יוכל לזוז ממנה, וזה היה עיקר גלות מצרים, שהיה להם נייחא מזה שהם עבדים, והיה נדמה להם שמעולם הם עבדים, וזהו שנאמר אשר הוצאתיך מבית עבדים. ואכן אין השי"ת חפץ בזה שהאדם יהיה כפוף תחת דעה אחת ויתעקש בה לבל יזוז ממנה, אבל בזה חפץ השי"ת שהאדם יהיה נכון בכל רגע להמשך רק אחר רצון השי"ת^צגמבואר בזוהר הקדוש (וירא קט.) והוא מסבות מתהפך. קב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו'. ונתבאר במי השלוח ח"ב ישעיה (נד) ד"ה ושמתי: כי ישראל אינם משוקעים בשום מדה רק תמיד מתהפכים ברגע אחת ממדה למדה כפי רצון השי"ת. עיין סוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות לא.. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (ויקהל רטז:) שאומרים שמונה פעמים אמת בגאולה ואז יכול האדם להתפלל להשי"ת, והוא שכל זמן שהאדם הוא עבד, על זה כתיב (אמור כא) ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אך אחר שנגאלו ישראל ממצרים ונעשו בני חורין אזי הם יכולים להתפלל להשי"ת, כי מאחר שהוציאם הקב"ה ממצרים שוב לא יכנסו שם, וכדכתיב (בשלח יד) לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ונגד זה אמר הש"י לאברהם לך לך מארצך וממולדתך, היינו שיצא מההרגל שלו וימשך בתמידות רק אחר רצון השי"ת:

מ״הואל הארץ אשר אראך הוא ג"כ מכוון נגד מאמר אנכי. שכן מרמז תיבת אנכי ולא כתיב אני, ועיין בפרשת יתרו^צדמבואר במי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה אנכי [א]: אנכי ה' אלקיך. ולא נאמר אני, כי אילו היה כתיב אני, היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו, כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד. ועיין עוד בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות צ, צ"ה. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת יתרו ד"ה העניין., שהענין מה שנאמר אנכי לרמז בזה שכל השגת האדם הוא רק בדרך דמיון, אבל מקום כבודו ליכא מאן דידע, ואין בכח שום בריה להשיג כבודו יתברך שהוא אין סוף ואין תכלית, וזה הוא אל הארץ אשר אראך, שהשי"ת אמר לאברהם, שעד היכן שישיג בכח שכלו להכיר כבודו יתברך יוכל להראות לו עוד יותר ויותר עד אין סוף:

מ״ו[ב] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, הוא נגד לא יהיה לך וגו'. והוא שכל זמן שדבוק האדם בהשי"ת, אז אין מקום להזהירו שלא יסור מאחרי השי"ת, מאחר שהאדם רואה אז שאין שום כח בעולם מבלעדי השי"ת ולמי יפנה אם לא להשי"ת, שכן במלאכי מעלה שאין שום הסתרה מצוי בהם, לזה לא היה להם טענה שתנתן להם התורה. וכדאיתא בש"ס (שבת פח:) שמתחלה טענו המלאכים שתנתן להם הד"ת, ואחר שהשיב להם משה רבינו ע"ה כלום למצרים ירדתם כלום יצה"ר מצוי ביניכם אז שתקו ולא ענו עוד, כי השי"ת לא יתן ד"ת לאדם אך אם יחסרו לו, אבל אם לא יחסרו לו אזי לא יתנם השי"ת, וכמו שמצינו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יד) והובא בתנחומא (וילך) אמר אליהו פעם אחת מצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג כנגדי, ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין, ואמר לי רבי יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. ואמרתי לו בני מה מלאכתך, ואמר לי ציד אני, ואמרתי לו בני מי למדך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים, ואמר לי רבי בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים. היינו מחמת שהיה דחוק לפרנסה היה בו דעת להמציא לעצמו סבה להפרנסה. וכן אם יצרך אדם לד"ת ויבקש אחריהם ויחפשם כמטמונים אזי יבוא עליהם, וכדכתיב (משלי ב׳:ד׳) אם תבקשנה ככסף וגו', וזה ודאי אדם גדול היה שנתגלה לו אליהו זכור לטוב, אכן הודיעו שצריך לבקש ולחפש אחרי הדברי תורה לא כאדם שרוצה להרויח הון רב היינו מותרות, רק שיראה חסרונו, שבלא דברי תורה חסר חיים, וזהו שאמר לו שיבקשם כפרנסתו אז ימצא לך^צהכמבואר במי השלוח ח"א מסכת שבת (פח:) ד"ה ואמר: כי התורה לא ניתנה רק להשלים החסרון כמ"ש (תהלים יט) תורת ה' תמימה וכו', והוא כי קנין התורה אינו כקניני הון עוה"ז, כי קנין עוה"ז הוא דבר מותרות ואפשר להתקיים בלעדה, והתורה אינה כן רק כמ"ש (דברים לב) כי הוא חייכם שעיקר חיות האדם תלוי בה, כי התורה משלמת את בריאת האדם במה שחסר לו מיום הולדו. עיין בסוד ישרים שמחת תורה אות לח.. ולזה כל הימים שהיה אברהם אבינו ע"ה בארץ ישראל ששם אין התגברות ההסתר כ"כ, וכדאיתא בש"ס כתובות (קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אז לא היה מקום שיחול המאמר לא יהיה לך אלהים אחרים. אכן כאשר ירד למצרים מקום הסתר ושכחה מצויה שם, שהוא כגוונא דעבודה זרה, ואאע"ה התגבר בגודל קדושתו שלא יפול שמה להשתקע, וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) דסליק ולא נחית, אז הבין את המאמר לא יהיה לך:

מ״זופרשת הפרד נא מעלי הוא ג"כ מכוון להמאמר לא יהיה לך. והוא כי על הגוון עשה לוט כמעשה אאע"ה. אכן הכתוב מעיד שלא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. והוא כי ארץ רומז על הלב כידוע^צונתבאר בבית יעקב הכולל פרשת בהר ד"ה וידבר: כי ארץ נמשלה ללב, כמו הארץ שממנה כל טובות יוצאים, והיא כוללת הכל, כן הלב נכלל ברצונו הכל., ובעומק הלב היה ניכר החילוק וההבדל שבין אברהם אבינו לבין לוט. שעומק לב אאע"ה היה מלא חכמה ויראה ודעת לעבוד את ה', ובעומק לבו של לוט לא היה שום עבודה ויראה, שכן נולדו ממנו אומות ישראל סובלים מהם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צו:) עמון ומואב שבבי בישי דירושלים הוו^צזמי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה לך הובאו דבריו לעיל פרשה זו אות ח ד"ה הענין בהערה מט שם. לקמן פרשה זו אות כט.:

מ״ח[ג] וזה שהלך להציל את לוט הוא כנגד לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. שם מורה על דוגמא שמראה האדם מעין עסקיו מה המה. והענין הוא שאף שלא היה בעומק לבו של לוט שום יראה מ"מ הלך אברהם אבינו להצילו, מפני שהיה לו הארה מהשי"ת שזה שהוא נאה על לבושו, משמע מזה שיצמח ממנו איזה טובה, וכן הוה שנולדו ממנו שתי פרידות טובות נעמה העמונית ורות המואביה. וזה הוא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שם מורה על הדוגמא שממנה ניכר פנימיות לב האדם מה הוא, ואף שאין בו רק שם ה', היינו שטוב הוא רק על הגוון ולבו בל עמו, עכ"ז לא תשא זאת לשוא ח"ו:

מ״טופרשת הפרד נא מעלי ג"כ מכוון נגד זה המאמר. והוא, כי אברהם לימד את לוט מה שלמד מאת השי"ת, ולוט הלך בדרכי אברהם, אכן שהיה רק לפנים ולא מלבו, לכן נפרד ממנו, כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. ארץ מורה על הלב, ובלבבם לא הושוו אברהם ולוט יחד. ומתחלה למד אותו אברהם אבינו ד"ת שהיה בו, וכדאיתא (לך רבה מא) שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם ולפנים עשה כמעשהו, עד שהאיר לו השי"ת שלא ישא את שם ה' לשוא, היינו שלא ילמד ללוט מעתה הד"ת שנקראים שם ה' ולא ידבר אותם על לב שאינו שומע ולשוא ישחית דבריו הנעימים^צחעיין מי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה לך: נגד פ' הפרד נא מעלי שאמר ללוט כי לוט היה חכם ודומה בקלסתר פנים לאברהם, היינו בכל הענינים עשה מעשים כמו אברהם, ועל המעשה לא היה ניכר שום חילוק בינו לבין אברהם, אך הש"י בעצמו צפה והריח את מעשיו שאינם טובים ושלח הארה בלב אברהם שיפרד מעליו ולא ישגיח על חכמתו ועל מעשיו, שאינם מעומק לבו.. לכן אמר לו הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה, אם מעצמך תלך לשמאל אלך לימין, ואם תלך אתה הימין אז אלכה אני עוד יותר הימין ואשמאיל אותך בעל כרחך, שתהיה אתה תמיד בשמאל ואני אהיה תמיד בימין וכדאיתא במדרש (לך רבה מא):

נ׳[ד] הרימותי ידי אל ה' וכו' הוא נגד שבת. והוא שבדבר שיסופק לאדם ותצרך להתברר, העצה בזה שיסלק האדם כל נגיעותיו, וכאן היה אברהם אבינו מסופק אם לילך ולהציל את לוט ואם יחדל, כי הדבר היה נוטה לכאן ולכאן, שנולדו ממנו רות המואביה ונעמה העמונית, וכנגד יצאו ממנו שבבי בישי דירושלים, והיה צריך הדבר להתברר, ואף שבאמת היה כוונת אברהם להציל רק השתי פרידות טובות, מ"מ היה צריך בירור אולי נמצא בו איזה נגיעה ללוט, לכן היה מסלק כל הנגיעה בזו הפעולה^צטנתבאר במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה הרימותי: הענין שלא רצה אאע"ה להנות ממלך סדום אף שמצינו שקבל מפרעה ומאבימלך, יען כי הליכתו להציל את לוט היה צריך בירור, כי בלוט היה נמצא כח טוב לפי שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, והיתר היה רע כי נולדו ממנו עמון ומואב כמו שנתבאר, והוצרך לברר את עצמו שכל כוונתו לא היתה בעומק רק להציל השתי פרידות טובות (בבא קמא לח:) ובכל מקום שהאדם צריך לבירורין אז העצה היעוצה לו לסלק ולהסיר תחילה את כל נגיעותיו להנאתו, ואז יברר הש"י שאף מה שעשה נגד המשפט גם זה היה טוב כי (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועיין עוד בנאות דשא פרשת בלק ד"ה וירא בלק: אמר אאמו"ר ז"ל כי העצה לזה, שיסלק האדם את עצמו מנגיעה, שלא יהנה מדבר זה, אזי הקב"ה עונה אותו אף שאינו מבורר, כדכתיב, וידר ישראל נדר וגו' והחרמתי את עריהם, פירוש שלא יהנה ממנו, לפיכך, וישמע ה' בקול ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פר' יתרו אות ו ד"ה והנה, לקמן פרשה זו אות לה, פרשת וירא אות לו.. וכן כשכבש יהושע את יריחו בשבת והיה צריך בירור לזה, החרימה שלא יהיה ממנה שום הנאה, כדכתיב (יהושע ו). וזאת נקרא שבת, שכן שבת מברר את כל מעשי אדם שבששת ימי חול שהם לשמים^קכדאיתא במי השלוח ח"א מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יו"ט: כי שבת הוא חותם ששת ימי בראשית היינו ששת ימי המעשה, שכל המעשים הנעשים בששת ימי המעשה אין להם יסוד עד שהש"י מבררם ביום השבת, ובשבת יגזור עליהם איך יתקיימו. ובתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [א]: שבת מורה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כי שבת מורה שמשיג אז אור השי"ת, שמכיר שע"י עבודתו אשר עבד משיג אורו של השי"ת. ולזה נקרא שבת מלא כף נחת, וממילא מכיר האדם אז, שגם ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו, כיון שרואה שע"י פעולת של ששת ימי המעשה השיג אורו של שבת. כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והיינו, שע"י טרחותיו אשר טרח ויגע השיג האור הזה, ממילא מכיר האדם למפרע אשר כל הפעולות של ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו. עיין לקמן פרשה זו אות לה, פ' ויצא אות ג, פ' וישב אות ל.:

נ״אואף פרשת ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון הוא נגד שבת. והוא, כי כהן היינו עובד ה', ומפני שהיה מכיר את אברהם אבינו לצדיק, לא הבין למה זה מסר את נפשו להציל את לוט שנולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, לזה היה כהן עובד עבודה זו תפלה להשי"ת, שיאיר עיניו להבין הדבר על בוריו. וזה הוא ג"כ הענין דאיתא במדרש (וירא רבה נו) שם קרא את שם ירושלים שלם ואברהם יראה, שם קראה שלם, היינו שלא רצה להיות במחלוקת על השי"ת ולהיות עם דור הפלגה באגודה אחת, ואף שנראה שהיה שלום בינם, אכן בהצותם על ה' על ידי אגודתם, ממילא אין לך מחלוקת גדולה מזה שרצו להבדל מעם השי"ת שכל השלום שלו^קאנתבאר לעיל פרשת נח אות נב, נג, פרשה זו אות א ד"ה וזה הוא דאיתא במדרש ובהערה ו שם., לכן קרא את שם העיר שלם. ואברהם אבינו קרא אותה יראה, והוא שהראה לכל שאין שום מקום פנוי שלא יצמח משם כבוד שמים, וכענין דאיתא בהאר"י הקדוש (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקם) שדור הפלגה נתגלגלו בדור המדבר, ומפני שבבנין המגדל חטאו בחומר ולבנים, לכן היה משפטם לעבוד את מצרים עבודת פרך בחומר ולבנים, ולכן קרא את שם המקום יראה. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת (לך יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה, מלשון המבריך את הגפן, שהדורות שנתפשטו ביותר יהיו נברכים ונשתלים בך ויתפשטו בקדושה^קבלקמן פרשה זו אות כב, פרשת וירא אות כב ד"ה וזה הוא שאומר, אות כג, כה.. ולזה קרא אברהם אבינו את שם ה' (וירא כא) אל עולם, שהראה כבודו יתברך אף בההעלם, וכענין דאיתא במדרש (קהלת רבה ג) שעולם הוא מלשון העלם. ושֵם לא היה יכול לראות זאת שאף באלו המקומות נמצא כבוד שמים, לכן קרא בשם ה' אל עליון, שהיה למעלה מתפיסתו פעולת אברהם אבינו שמסר נפשו להציל את לוט ורצה להבין זאת. ובאמת היה אברהם אבינו עצמו מסופק בזה, אם לרדוף אחר המלכים להציל את לוט אם לאו, וכדכתיב (לך יד) ויחלק עליהם לילה, שהיה חושך והסתר וספק לו עצמו מה לעשות, עד שהאיר ה' את עיניו שירדוף אחריהם ויציל את לוט מפני השתי פרידות טובות שיצאו ממנו^קגמקור הדברים במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה ומלכי. ועיין בנאות דשא פרשת לך ד"ה ומלכי: דאיתא במדרש, כשנאמר לו אל תירא אברם, ממי היה מתירא, משם בן נח. עניין הדבר אמר אאמו"ר ז"ל, כי לשם בן נח היה לו תרעומות על שהלך להציל את לוט. כי שם היה מלך שלם, שרצה בקיום ירושלים. ועמון ומואב שיבבא בישי דירושלים מחריבי קרתא, והיה קשה לו עד מאד על שהלך להציל ללוט. עד שהאיר הקב"ה עיניו, וראה שלא הלך להציל רק אלו שתי פרידות טובות. וזה שנקרא מלכי צדק, שלא החליט בדעתו לדון את אברהם ע"ה לכף חוב, רק התפלל להקב"ה שיאיר עיניו מפני מה הלך להציל את לוט.. ולכן בזו הפעולה קרא אברהם עצמו את שם ה' אל עליון, להורות שהיה למעלה מתפיסת שכלו איך הוא הכבוד שמים בזו הפעולה. אף שאברהם גילה בעולם שיקרא הש"י אל עולם, כמ"ש (וירא כא) ויקרא שם בשם ה' אל עולם, אכן בענין הזה קרא את השי"ת אל עליון כנ"ל^קדכמבואר ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף ח: ואברהם אבינו התחיל להאיר לעולם, שהש"י נמצא גם בעוה"ז. וזה ששם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם היה עובד הש"י בהשגת שם אל עליון, כמו שנאמר (בראשית י״ד:י״ח-י״ט) והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. כי עליון מורה על מה שהוא למעלה מהשגת ותפיסת האדם, וכן היה למוד התורה והעבודה מה שהיה קודם מתן תורה, היה בגודל התבטלות ונסיונות וסבלנות עצומה, ועי"ז הגיעו להשגת ידיעת מציאות הש"י, שההנהגה היתה במדת עליון. אכן אברהם אבינו היה מכיר שהש"י מלא כל הארץ כבודו, והסיר ערלת ההסתר המסתרת בין אור הש"י להשגת האדם. עיין לקמן פרשה זו אות לג.. וזה הוא ענין שבת דכתיב בה, ולזמר לשמך עליון, שהוא למעלה מהשגת האדם. וזה הוא שהקדים שם את ברכת אברהם לברכת השי"ת, מפני שבא על העומק הזה ע"י אברהם, ומכאן זכה אברהם לכהונה משם בן נח וכדאיתא בש"ס (נדרים לב:)^קהעיין הרחבת הביאור בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת לך ד"ה והיה ברכה.:

נ״ב[ה] קחה לי עגלה משלשת הוא כנגד כיבוד אב ואם. שלזה נסמכה כיבוד אב ואם לשבת, להורות לנו שאם יחטא האדם בבירורי מעשי ידיו שזה נקרא שבת, תשובתו בצדו לקיים כיבוד אב ואם, שיתקן האדם החסרון שנטבע בו מיום הולדו משורש אב ואם, ובמה יתקן זאת, בעבודה אשר יעבוד ירגיש טעם אף בעומק הזה. וע"ז מרמזין עבודות הקרבנות, שיקדיש אדם כל מעשיו להשי"ת ואח"כ יזכה בהם משלחן גבוה^קוכדאיתא בתפארת יוסף פרשת ויקרא ד"ה ושחט: בעת הקרבת הקרבן העיד השי"ת על האדם, שמצידו יכול למסור את כל הונו ורכושו בחזרה לגמרי להשי"ת. ורק מה שנשאר בחיים עם הקנינים שלו, הוא רק מאחר שרואה האדם איך שהשי"ת חפץ בעבודתו ממילא צריך להשאר בחיים, כדי שיוכל לעבוד עוד. ונמצא שכל חיותו עם כל הקנינים הוא הכל מן זה הרצון שהשי"ת בחר בעבודה, וכל קנינו הוא משלחן גבוה קא זכי, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא.. וזה הוא כיבוד אב ואם, כדאיתא בזוה"ק (יתרו צ.) אביך דא קוב"ה ואמך דא כנסת ישראל. אב הוא חכמה, שידע האדם ויבין בכל מעשיו קודם עשותן בכל אשר יפנה ישכיל, שאף כי יתראה לו שטובים הם עכ"ז יהיה מתון בהם לבררם מתחלה בבירורים גדולים, כדאיתא בזוה"ק קדושים (פב.) איש אמו ואביו תיראו אבא איהו חכמה וכו' ואימא לשמשא לאבא וכו' ויאמר איהו בכל מאמר עד תלתין ותרין יהי כן. ויהי כן וכו' בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית:

נ״גומה שנתבשר שיצחק יִוָלֵד ממנו הוא ג"כ מכוון לזה, כי יצחק היה מבורר בזה שהיה עולה תמימה לה':

נ״ד[ו] בא נא אל שפחתי הוא נגד לא תרצח. והוא, כי מניעת טובה מבעליה הוא ג"כ בכלל רציחה. ואברהם אבינו מצדו היה מתעצל בזה, והאיר לו הש"י שבמקום שצריך אדם לקבל ואינו מקבל עליו הכתוב אומר (משלי י״ח:ט׳) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, וכדאיתא בש"ס (יבמות קג:) כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וכו' רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וכן הוא במדרש (נח רבה לד):

נ״ה[ז] שמיעתו לשרה לגרש האמה הוא נגד לא תנאף. והוא שבמקום שאין רצון השי"ת להשפיע ואם הוא ישפיע אזי יקרא בשם מנאף. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים, היינו שילך עפ"י מערכת שכלו ולא לפי תשוקת הגוף, כי הנואף הולך אחר תשוקת הגוף, ותיבת לפני מורה שיהיה דעת האדם ומחשבתו דבוקה בהשי"ת, והנואף הוא היפך מזה ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) נואף אשה חסר לב, שהוא מרוחק מאד מהשי"ת כי שַׂנֵא שַלַח הוא כדכתיב (מלאכי ב) וכדדרשינן בשלהי מסכת גיטין (צ:)^קזעיין היטב במלאכי פרק ב פסוקים י – טז ובמפרשים שם, מצודות ורד"ק, שמבארים כל העניין באר היטב ובהקשר לאברהם אבינו ע"ה ותבין.:

נ״ו[ח] ומה שנצטווה על מצות מילה הוא נגד לא תגנוב. והוא שהאדם יצמצם עצמו בהשפעתו, והוא שאם יקבל רק מה שרצון השי"ת בו אז יוכל להשפיע ג"כ השפעה מבוררת, אבל אם יקבל בהתפשטות אזי הוא מקבל כגנב. וכדאיתא שקודם שנימול לא היה יכול לעמוד לפני השכינה ונפל על פניו, היינו שנתבייש כמקבל דבר שאינו שלו. וזה הוא דאיתא בש"ס (גיטין מה.) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, היינו עי"ז שיש לו מקום להשפיע מה שמקבל לזה הוא מקבל קבלותיו שלא כהוגן, כי אם לא היה לאדם מקום להשפיע שלא כהוגן אזי לא היה מקבל קבלותיו שלא כהוגן, לזה נתן השי"ת עצה לאברהם אבינו שיצמצם את עצמו בהשפעתו כרצון השי"ת, וממילא לא ירצה לקבל רק הטוב בעיני השי"ת. ולזה ג"כ נצטוה שימול יליד ביתו ומקנת כספו, והוא שלא יעלים הטובה ממי שירצה להתחבר עמו אם יש לו איזה שייכות עמו, כי בעולם העליון שאין שם דברים גשמיים נקרא זאת בשם גניבה, היינו העלמה. והנה אף שנראה שעיקר צריך האדם לצמצם את עצמו בהשפעה, כי בהקבלה אין הרע מפורש עוד, ובאמת הוא עיקר יסוד הבירורים בשעת הקבלה, שאם היה מקבל כהוגן, אזי היה נקל לו לצמצם עצמו להתגבר על יצרו ולהשפיע כהוגן. אבל אם כבר קיבל קבלותיו שלא כהוגן, מה שמסתיר ומעלים האור, אזי קשה לו להתגבר על יצרו ולהשפיע כראוי. והענין הוא, כי בשעת הקבלה תש כחו כנקבה, ובשעת ההשפעה הוא בכח דכר כגבור תקיף, לזה אם הקבלה מבוררת, אזי יש לו כח דכר דקדושה להתגבר על יצרו כגבור תקיף ולהשפיע רק טוב כפי קבלתו. שאני אם קיבל שלא כהוגן בבחינת נוקבא שבו, אז קשה לו להתגבר על יצרו אף בכח הדכר שבו. ויסוד יצר הקבלה שנמצא באדם הוא מזה שיש לו מקום להשפיע בבחירתו במקום האסור לו, ולכן ניתן לאברהם מצות מילה, כח צמצום בהשפעתו, וממילא לא יהיה לו יצר לקבל רק מה שרצון השי"ת בו, ואזי יהיה אף בשעת הקבלה בבחינת דכר, כי כל יצר הקבלה נקח מכח השפעה כנ"ל, ויהיה נקל לו להשפיע רק מה שיבחר בו השי"ת (וכמש"נ בפ' בא בפסוק קדש לי כל בכור וכמש"נ במי השלוח ח"א שם)^קחוזה לשון המי השלוח שם ח"א פרשת בא ד"ה קדש לי [ב]: הענין למה אמר משה לישראל תחילה פרשת מצות קודם פרשת בכור שציוה לו הקב"ה לאמור להם. אך הענין בזה כי פרשת בכור מורה כי הש"י צוה לאמור להם הפרשה הזאת כדי להיות ברור ונקי מתאות, כי בהטיפה של בכור התגברות התאוה שולטת, וזה ענין קדש לי כל בכור, אך משה רבינו ע"ה ידע כי אין באפשרות להשמר מתאוה הזאת, רק אם יהיה האדם תחילה בהיר ונקי מתאות אכילה, שאם האדם נקי בקבלותיו אז גם השפעותיו מבוררים, כי הצוואר המקבל מכוון נגד ברית המעור, על זאת הכוונה אמר להם תחילה פרשת מצה קודם פרשת בכור. וכן מביא בסוד ישרים ראש השנה אות כ: כי כאשר מבורר האדם בקבלותיו יתברר ממילא בהשפעותיו וכו'. שאם יהיה אדם נקי בקבלותיו, ממילא יהיו השפעותיו נמי מבוררים. ועיין עוד לקמן פרשת ויחי אות לה ד"ה ויען, בית יעקב ויקרא פרשת בחוקותי אות לג, בית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה ויצעק, נאות דשא פסח ד"ה איתא בזוה"ק.. וזה הוא דאיתא בתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והוא עומד, שנאמר (וירא יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה' ולא עוד וכו' אלא שהיה יושב וכו'. קודם שמל היה נופל, היינו שלא היה יכול להסתכל בשכינת הכבוד, והוא כענין הגנב שהוא בוש בקבלתו (וכמו שנתבאר בפ' משפטים אות ה ד"ה והנה):

נ״ז[ט] אבל שרה אשתך יולדת לך בן הוא כנגד לא תענה ברעך עד שקר. והוא כי מה דכתיב ויפול אברהם על פניו ויצחק, אל יעלה על הדעת ח"ו שאברהם אבינו לא האמין שבכוחו ית' לעשות זו הפליאה, אכן שאברהם אבינו אמר, שלא יקרא זאת על שמו שבתפלתו פעל כל זאת, מאחר שמצדו אין לו אף צפוי וקווי לזאת הישועה, אמת שבכחו יתברך לעשות זאת, אבל יהיה כמו שינוי הטבע, וא"כ לא יקרא על שמו שביגיעו בא לו ולא יהיה לו חלק בה. ואמר לו השי"ת הממני יפלא כל דבר, בכחי לעשות פליאה זו להראות שבפעולתך וביגיעך בא לך, שמעולם לא כלתה מאתך הציפוי והקווי לזו הישועה (וכמש"נ בפ' וירא בפסוק ותלד שרה בן לזקניו)^קטמבואר בגליון מי השלוח פרשת וירא ד"ה ותכחש אות ג: כי באמת האמין כי השי"ת יכול להושיע לו שיוליד, אכן אין זה הולדה מצדו בלתי כמו שהשי"ת יכול לברוא דבר חדש וזה היה צחיקת אברהם הלבן מאה שנה יוליד, כי איך יקרא זה על שמי. וזה שנאמר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, היינו שהאיר לו השי"ת כי בעומק לבו היה לו בטחון שיוליד. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות סד: וכמו שביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהלשון לזקוניו מורה על קו הסתכלותו, היינו שהאיר לו השי"ת, שזאת ההולדה לא היתה באורח דילוג למעלה מתפיסתו שהישועה תהיה אצלו כמו חדשות, ע"ד שמצינו (סנהדרין צא) מה דלא הוה הוה, אלא שבאמת היה אצלו גם מלפנים ציפוי וקווי לזאת הישועה. עיי"ש אריכות הדברים ועיין עוד לקמן פ' וירא אות כא ד"ה וכן היתה, בית יעקב הכולל ראש השנה ד"ה וה' פקד.:

נ״חואף מה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, הוא נגד זה המאמר לא תענה ברעך, כי רעך דא קוב"ה כדאיתא בזוה"ק (בשלח נה:), והשי"ת הבטיחהו (לך) וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ולמה אמר לו ישמעאל יחיה לפניך ונראה זאת כעדות שקר, ואמר לו השי"ת לא תאמר כן, רק כאשר יעצתי היא תקום ותהיה שרה אשתך יולדת לך בן. והאיר לו השי"ת זה המאמר עד שהוא בעצמו גירש אותו מביתו אח"כ. אכן מפני שבאותה השעה צדיק היה, הראה לו השי"ת שלא יתן בו עיניו על מה שיהיה בו אח"כ, כי באשר הוא שם צדיק הוא ואין לדונו לחוב, וכדאיתא בש"ס (ר"ה טז:) ובמדרש^קיעיין בית יעקב הכולל פרשת וירא ד"ה וה' פקד.:

נ״ט[י] שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, הוא נגד לא תחמוד. היינו שהכל שלו ולא יחמוד עוד לחלק חבירו:

ס׳ואת בריתי אקים את יצחק הוא ג"כ נגד זה. כי יצחק אבינו כל חמדותיו ותשוקותיו לא היו רק לשמים, והיה מבורר מאד בזה^קיאכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [ב]: דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו. ומדתו היתה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא ירא משום גוון רק מה' לבדו. ועיין לקמן פ' ויחי אות ו: ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, לעזוב כל חמדת עולם הזה, לכך היה צריך לברר במקום שעזב טובה, אבל בקבלת טובה היה נקי ומבורר ולא היה צריך לברר כלום, וממילא כשעלה בלבו איזה אהבה לא הוצרך לברר עצמו בה.:

ס״אוכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו, הוא כנגד זה. והוא כדאיתא בש"ס (ברכות לה:) רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה. והוא, כי קודם הברכה אין הטובה שלו עוד, ואם ירצה ליהנות ממנה אז יעבור על לא תחמוד, שאני אחר הברכה שממליך את השי"ת על הדבר, אז מותר לו ליהנות כי משלחן גבוה קא זכי^קיבמקורו במי השלוח ח"א פרשת תרומה ד"ה ויקחו [ב], פרשת בהעלותך ד"ה ותדבר עיי"ש. ונתבאר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויהי בשלח: כמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי לאחר ברכה מורה, שמכיר האדם שכל טובה הוא מהשי"ת, שאומר המוציא לחם מן הארץ. היינו שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה, אז נותן לו השי"ת הטובה בקנין קבוע ומשלחן גבוה קא זכי ליה. זאת אינו נקרא בחנם, כי האדם יש לו קנין בהטוב. אבל קודם ברכה, שהאדם אינו מכיר עדיין שהשי"ת הוא הנותן של הטובה, אז אין לאדם שום קנין בהטובה, ואז נקרא לד' הארץ ומלואה, והאדם המקבל הטובה נקרא שמקבל בחנם. עיין עוד שם פ' אמור ד"ה שור, פ' תבא ד"ה כי, מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר. לקמן פ' חיי אות טז.. וזה הוא החילוק שבין יליד בית ומקנת כסף. יליד בית נמול לשמונה ומקנת כסף נמול ליום אחד, וכענין דאיתא בש"ס (שבת קלה.) כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה. והוא, כי בזה שאמו שומרת ימי לידה, ימי טומאה וטהרה, זהו שומר להבן שלא יזיק לו קליפת הערלה. ומה שצוה השי"ת להמתין עד שמונה ימים משפט אדם ובהמה יחד, כענין דאיתא בזוה"ק (אמר צא.) עד דיעבור עליה שבת חד. ולכאורה מטעם זה היה מהראוי שתיכף אחר שבת ירצה קרבן ה' ואף אם יולד בערב שבת. אכן הענין בזה, דהנה השי"ת ברא ששה טובות בעולם, לך ה' הגדולה והגבורה וגו' ובכל יום מששת ימי המעשה נכלל טובה אחת מהששה ימים^קיגכדאיתא בזוהר הקדוש שמות פרשת יתרו דף פח. וזל"ק: דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.. ויום השבת הוא היסוד מהששה ימים והטובות שנכללים בהם, כי שבת מורה על כבוד שמים, ומשבת יתפשט קדושה לכל ששת הימים, וטובות ששת ימי המעשה נכללו ביום השבת קדש. ולזה הקפידה התורה שלא יקריב קרבן קודם שיעברו עליו שבעת ימים כדי להקריב דבר שלם, שבשבעת הימים הכולל מהם הוא שבת, אחר עבור ששת ימי המעשה גדולה וגבורה וגו' לאל אשר שבת מכל המעשים להמליכו על כל הכחות שסיגל האדם בימי המעשה, שאז יש לאדם קנין גמור בהטובות שבכל ימי המעשה^קידנתבאר במי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה שור: שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. ובזוהר הקדוש (ויקרא צא.) מפרש הטעם בכדי שיעבור עליו שבת אחד, ומטעם זה היה ראוי להרצות תיכף אחר שבת, אף שנולד בערב שבת, ולמה הקפידה התורה על שבעת ימים שלמים. כי הנה הש"י ברא ששה טובות בעולם גדולה וגבורה וכו' ובכל יום מששת ימי המעשה נכלל טובה אחת מאלו הטובות כידוע. ושבת הוא היסוד והעיקר לכל הטובות, כי שבת מורה על כבוד שמים ומשבת יתפשט קדושה לכל ששת ימי המעשה, וטובות ששת הימים נכללים בשבת. ועי"ז הקפידה התורה על שבעת ימים, כי האדם צריך להקריב לפני הקב"ה דבר שלם כגון, הקרבן אחר שעברו עליו ששת ימי המעשה, היינו שנכלל בהם כל הטובות וגם יום השבת היינו להמליך את הקב"ה על כל הטובות אשר סיגל בששת ימי המעשה ואז יקרבו לה', ובאם לא עברו עליו ששת ימי המעשה אז לא קבל כל הטובות מאת הש"י ואיך יקרב לפני ה' דבר שאינו שלם, ואף כי עבר עליו שבת לא נמצא בו שלימות הבריאה, אך כאשר עברו עליו ששת ימי המעשה וגם יום השבת היינו שסיגל כל הטובות והמליך לבוראו עליהם, אז ירצה לקרבן ולכן כתיב וביום השמיני תתנו לי. עיין עוד בית יעקב ויקרא פרשת אמור אות כה., ואת כל זה יקריב קרבן לה', כי מקודם זה לא יחשב לו שמקריב קרבן לה', כי חמיתון מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב לבי מלכא וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לח.)^קטועיין עוד בבית יעקב ויקרא פרשת אמור אות כט, תפארת יוסף חג הפסח ד"ה וידבר ה'.. אכן כאשר יעברו ששה ימים כל תשוקת וחמדת האדם, ועכ"ז לא יעבור על לא תחמוד רק יחזיר הדבר לה' אשר נתנה לו, אז ירצה לקרבן אשה ריח ניחוח לה'. וכן הוא באדם, כאשר יעברו עליו ששה ימים ובכל יום ויום מוסיף אהבה לבנו, וביום השביעי ממליך את השי"ת על כל אלה, וביום השמיני מחזיר להשי"ת כל הטובות שבידו, אז ירצה דמו. והאהבה אשר יאהוב את בנו אחר זאת אין בזה משום לא תחמוד, מאחר דמשלחן גבוה קא זכי ליה. וכל השבעת ימים שהאשה סופרת ימי טהרה מגינה על בנה שלא יקטרג עליו ערלת בשרו, שסבלנות האם מה שמבררת עצמה באלו השבעה ימים וכמו שמבואר (בפ' תזריע), זה מגין על הבן. אבל כשגמרה ספירת טהרתה ומצותה והגיע יום השמיני, אז צריך להסיר הערלה מיד, מאחר שיש לחוש לקטרוג הערלה, כיון שאין אמו טמאה לידה עוד ואינה סופרת טהרה, אזי תוכל לעבור על לא תחמוד (וכמו שנתבאר ענין זה באורך בפ' תזריע)^קטזעיין בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות כד, כה, כו, כז. בית יעקב הכולל פרשת תזריע ד"ה וידבר [ג].:

ס״בלך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. מארצך היינו מהכבוד שהיה לך בארצך. וממולדתך הוא כמו שנתבאר במי השלוח (ח"א פרשה זו) שזה נתנסה בפרשת ויהי רעב. ומבית אביך כמש"נ שם שזה נאמר לו על לוט בן אחיו, שצוהו השי"ת להתרחק מהצוותא שהיה לו עם לוט^קיזעיין לעיל אות יד [ג] ד"ה ופרשת.. אל הארץ אשר אראך, הוא נגד מלחמות המלכים, שלפי ראות העין נראה זאת לאשמה מה שהרג את אלו הנפשות, כי לענוש נפש אדם ביסורין זה הוא ע"י מעשיו הרעים יֵעָנֵש, אבל להרוג נפש אדם משמע מזה שאומר הוא על האומן שעשה וברא את הנפש הזה בחסרון ואין לו מקום לחיות בעולם, מאחר שנפשו רעה משורש הבריאה. ע"ז אמר לו השי"ת אשר אראך, והוא שאראה לך שאתה עיקר הבריאה ובחרתי בך מעולם ומרחם הקדשתיך, ואין עליך שום אשמה ועון בזה^קיחעיין לעיל פרשה זו אות יג ד"ה וזה הוא ובהערה פד שם.. ואעשך לגוי גדול, היינו שהראה לו השי"ת שכל הדברים שנמצאים בעולם הם בהשגחת השי"ת ואין שום דבר במקרה, והוא ע"י שמכיר האדם שכח החיים שנמצא בו הוא מנפיחת רוח אלוה שנפח באפיו נשמת חיים, ומזה יולד באדם חשק למעשה המצות, שהכלל ממעשה המצות הוא ואהבת לרעך כמוך, וכדאיתא בש"ס (שבת לא.) דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כלל גדול בתורה, והוא נסתעף מזה שיש לו הכרה שאל אחד בראנו יוצר אחד לכולנו, לזה צריך לאהוב את חבירו ולצפות טובתו^קיטמבואר במי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואהבת: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שממצות ואהבת לרעך כמוך יתגדל כבוד שמים. שמצד הטבע כל הטובות שאדם מסגל הוא מכניסם לעצמו, ומנין יבוא שאדם רוצה להיטיב עם חבירו להשפיע לו ממה שחנן אותו ה', הוא מפני שיודע שכמו שהוא נברא מהשי"ת כן גם חבירו נברא מהשי"ת והלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו ולמה נמנע מלגמול חסד זה את זה זרע ברוכי ה', וגם ממה שיודע האדם שלא כחו ועוצם ידו עשה לו חיל רק מתת ה' היא לו וממילא יקיים בו רצון הנותן, ונמצא מזה עצמו שאוהב את רעהו כמוהו נתגדל כבוד שמים. עיין עוד תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויחן, פרשת נצבים ד"ה לעברך [ב].. ובעבור זה אמר לו השי"ת לאברהם אבינו ע"ה, שמה שאמרתי לך ואעשך הוא רק כשתהיה לגוי גדול, היינו שלעת עתה רק בנפשך תוכל להתפשט במדתך אבל לא לדורך, כי רק אחד היה אברהם, אכן כאשר תהיה לגוי גדול, אתפשטותא דישראל ששים רבוא, אז תוכל להתפשט במדתך להאיר לכלם:

ס״גאל הארץ אשר אראך. הענין בזה, שהשי"ת אמר לאברהם שלא יעשה שום דבר בלי דעת, אכן כל עשיותיו יעשה בהשכל בדברי תורה, ועי"ז יקנה שכל הטובות יקראו על יגיעו, ובזה חפץ הישראל ביותר^קכעיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת לך דף עז: בסתרי תורה: ומסר לה מאה מפתחאן דברכאן דכל יומא לאשלמא לדרגין עלאין כחושבן ל"ך ל"ך דהא כלהו אתמסר לה בגין לאתקנא בהו לגנתא ולמפלח לה ולנטרא לה. פי' מאה ברכות חשבון לך לך וכו'. וזהו עניין לך לך שנצטוה אברהם. היינו שילך ויסתלק מכל ספק ויסור מרע, ואחר כל הבירורים יראה שהוא להנאתו ולטובתו. היינו שהש"י יתן לו מקום לכל פעולותיו ומצוות עשה שיקיים.. ועכו"ם הם בהיפוך, שכל עשייתם במחשך שלא מדעת, לכן השפע שנשפע להם הוא ג"כ למעלה מדעתם, ולזה נקרא מצדם ארץ כנען, לרמז שאצלם הוא רק מקיף שאין להם דעת בההנהגה, וכענין דאיתא בזוה"ק (לך פ.) אמאי אקרי כנעני דאסחר גופא לדינין בישין, והוא שכל עשייתם הוא בלי שום דעת, שלא היה להם שום בחירה. ומצד אאע"ה נקרא הארץ הזאת (לך יז) ארץ מגוריך, שהוא מלשון מגור ויראה, שזה מרמז על מקום שיש בחירה לאדם. והנה בשעה שהאדם הוא בבהירות ובדעת שלמה, אזי לא יאונה לו כל און ולא יעבור על מצות ה'. אכן עיקר עבודת האדם הוא שיעמוד לו על השעה שהזדון מתגבר עליו. ולאבינו אברהם הקנה השי"ת שבישראל יתוקנו אלה הכחות שניהם כאחד, הן מה שעשה האדם בדעת בבחירה, והן מה שעשה האדם בלא דעת כלל, ולזה אמר אליו השי"ת (לך יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען. וכן נאמר עליהם (בלק כג) כתועפות ראם לו. והוא שלעתיד יעזור השי"ת מכל אלה, תועפות מורה על פעולה שלא היה בה שום דעת, כי הוא מלשון מעופף במהירות, וזה הוא נגד ארץ כנען, וראם מורה על פעולה שנעשה בגודל עוז ובמותר תקיפות, ואף שהוא בבחירה וישוב הדעת, ולעתיד יעזור השי"ת בכל זה שהוא יברר הכל לטוב^קכאמקורו במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה שפטים [ד]: היינו לסוף יראה הש"י לאדם שכל מה שהתנהג עמו היה לטובה, ולא סר האדם מרצונו אף שעשה מעשה בלי דעת, כי הש"י תיכף ימלוך אף על כחות שאינם ביד האדם כגון השמיעה והראיה, ועל זה נאמר (במדבר כ״ג:כ״ב) כתועפות ראם לו, היינו הכחות הנמהרים שלא יגיע להם שליטות האדם בהם ישלוט ה' לבדו.:

ס״דואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ובזוה"ק (לך עח.) ר"ש אמר ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא ואברכך מסטרא דשמאלא ואגדלה שמך מסטרא דאמצעיתא והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל. חכמי הש"ס דרשו על זה (פסחים קיז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. יכול בכולן חותמין ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולן. ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, מסטרא דחסד דרגא דאברהם, שהוא המציא וגילה בעולם שאין דבר בלתי חיים פשוטים מהשי"ת. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, מסטרא דגבורה דרגא דיצחק, שהוא בירר בעולם ובקע כל ההסתרות להחזיר כל הענינים להשי"ת לחברם בהשורש, ולהכיר שהכל שלו יתברך, וממדתו נסתעף כל הונו ורכושו של אדם, שע"י עבודתו וצמצוציו יקרא על שמו שביגיע כפו זכה לשפעת השי"ת, מאחר שעובד עבודת השי"ת ומתגבר על תאות לבו, ובוקע כל ההסתרות לחבר ולדבק כל הענינים בהשורש, לכן אומר השי"ת שכן הוא השורת הדין נותן, שכח השורש יהיה בהענפים בהברואים העובדים אותו יתברך, ועל שמם יקרא, שהם עצמם פעלו כל זאת במעשה ידיהם, וע"ז מורה לשון ואברכך, שהוא מלשון המבריך בהש"ס, שמה שהבריכו זה צמח^קכבעיין בית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה ואעשך: ואעשך לגוי גדול ואברכך. שיתן לו ברכה בהתרבות, מלשון המבריך את הגפן, שפירושו שקושרו בשורשו. והוא שיראה לו הקב"ה על כל טובה וטובה מאיזה מעשה טובה זכה לה, ויהיה יגיע כפו. ונתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ב]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמדתו של יצחק הוא זריעה. והיינו כי עיקר זריעה שאדם מכיר שהצמיחה בא מזריעתו, כי לעיני האדם נדמה שהגרעין הנזרע בארץ נרקב ונתקלקל לגמרי, אבל אחר הצמיחה מכיר האדם שכל כח הצמיחה הוא מהזריעה שזרע. כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו. ועיין עוד בהרחבת הדבר במאמרי ליל ב' של חג הסוכות בסוד ישרים.. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, ברזא דתפארת, שמגדיל ומרחיב ומתפשט רצון השי"ת על כל הענינים. אאע"ה בירר את כל האהבות להשי"ת ואם היה לו איזה אהבה יתירה היה מניחה ועזבה לגמרי. ויצחק אבינו ע"ה היה מבורר במדת הכעס. ויעקב אבינו ע"ה דרכו בקדש היתה שלא לעזוב לגמרי שום דבר להסירה מאתו, אכן שהיה מצמצם את עצמו בה שלא להתפשט ביותר:

ס״הוהיה ברכה, בך חותמין ולא בהם. הענין בזה, דהנה ברכת אבות הוא מברכות הארוכות, שכן ישנם ברכות שהם ממטבע ארוכה ויש ג"כ ממטבע קצרה. קצרה מורה על הטובה שבאה מצדו יתברך. וארוכה מורה על שהאדם ממשיך ומתפשט הטובה ביותר, כמו, כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ורגלים אחרים. והנה הטובה שבאה מצדו יתברך מבוררת היא, אכן מה שהאדם מוסיף מדיליה זה צריך להתברר, ע"ז תקנו בברכות ארוכות שישנו עוד הפעם לברך את ברכת השי"ת בחתימת ברכות הארוכות לכלול את הטובה בהשי"ת. וזה הוא בך חותמין ולא בהם, היינו בירור השלם הוא רזא דחסד דרגא דאברהם שאין בה שום פסולת, ויסוד העולם בנוי על מדת החסד, שכן הוא אומר (תהילים פ״ט:ג׳) עולם חסד יבנה. ואף שגם מדת יעקב אבינו ע"ה אין בה פסולת, אבל כבר היה לעולמים שנעלמה מעין כל חי גם מדת יצחק גם מדת יעקב, מי לנו גדול מירמיה הנביא ודניאל, ובעת שגבר ההסתר פסקו מלומר גבור ונורא, שהוא מדת יצחק ויעקב, כדאיתא בש"ס (יומא סט:). אבל גדול שהוא מדת אברהם לא פסקו מלומר, שכן מדת החסד לא יבצר לעולם:

ס״ווזה דאיתא בזוה"ק הנ"ל, והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל, הוא מדת מלכות שמים, שזה הוא הסגולה הקבועה במדה הזאת, שעל כל המדות נאמר עליהם (בהקדמת תיקוני זוהר יז:) כד אנת תסתלק מנהון ישארון כגופא בלא נשמתא, אבל במדת מלכות שמים איתא בזוה"ק (משפטים קיד.) שימני כחותם על לבך, אורחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק ביה שביק ביה כל דיוקניה אע"ג דהאי חותם אזיל הכא והכא וכו' כעל דיוקניה שביק תמן ותמן קיימא. וזה הוא שאמרו במדרש (לך רבה נט) א"ר יודן קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה, והוא שזו הברכה קבוע וקיימא לעולם בלי שום הפסק. ואומר עוד שם, א"ר אחוי בשם רבי זעירא שלך קודמת לשלי, בשעה שהוא אומר מגן אברהם אח"כ מחיה המתים, וכן איתא (נשא רבה יא) ובזוה"ק (לך). ולהבין זאת, הלא גם ברכת מגן אברהם הוא מברכותיו של השי"ת, שבכחו הגדול מגין על אברהם וזרעו. אכן הענין בזה, דהנה ברכת מחיה המתים הוא ברזא דיצחק, וזה נקרא ברכת השי"ת, שכן ענין התחיה מרמז שמראין לאדם מקור מחצבו מהיכן הוא, וזה אין בכח שום בריה בעולם לראות זאת. שכן איתא בכתבי האר"י הקדוש שכמה גדולי עולם היו והלכו בדרכי ה' בשלימות ולא השיגו מקורם ושרשם. וזה רזא דיצחק, וכדאיתא בש"ס (שבת פט:) אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וזה מרמז על ענין תחית המתים, שאין זה בכח שום בריה בעולם להראות לאדם יסודו ושורש מחצבו, לרפאות שורש חסרונו, ולנחמו על יגונו, לא נמסרה זאת ביד שום אמצעי רק ביד השי"ת לבדו נתנה זאת. וכדאיתא בש"ס (תענית ב.) שמפתח של תחית המתים הוא ביד השי"ת, שנאמר, וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. ויצחק אבינו הוא מראה זאת לאדם שאין זה רק ביד הקב"ה לרפאות שורש חסרון האדם. וע"ז מרמז תחית המתים, שעיקר התחיה יהיה שיכיר כל אדם חסרונו ומומיו ליישר מה שעקם, ואז ירפאהו השי"ת, כדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) שהמתים יעמדו במומן שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה ואח"כ ירפא השי"ת את מומן, שכן ע"י שיעמדו במומן יכירו את עצמם, כי אם ישאלו לאדם אם זוכר הוא הימים שהיו בטובה לא יזכור הימים האלה בבא עליו הרעה, אבל אם ישאלו לאדם אם זוכר הוא אותן הימים שסבל בהם, אזי יזכור כל הרפתקאות דעדו עליו באותם הימים^קכגנתבאר בתפארת יוסף מסכת פסחים (סח.) ד"ה ורעו: כמו שאיתא בש"ס (סנהדרין צא.) הא כיצד עומדין במומן ומתרפאין, היינו שהאדם יכיר את עצמו שמאותן הסבלנות שסבל בעוה"ז יש לו עתה כח התחיה. וזה כוונתן שיעמדו במומן היינו שיכירו שמהחסרון שהיה להם בעוה"ז, שבעומק הציב השי"ת זאת שיתראה חסרון למען צדקו, בכדי שיהיה מקום לאדם להתגדר בו. ובעוה"ז סבל האדם מזה מאד, ובירר את עצמו עד מקום שידו מגעת, מזה יש לו עתה רפואה למחץ מכתו, וכמו שכתיב (זכריה ח׳:ד׳) ואיש משענתו בידו. מכאן תשובה לאומרים אין תחית המתים מן התורה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב], שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ג].:

ס״זולזה מצפים ומחכים ומקוים כל איש ישראל לימי התחיה ליישרא עקימא, שאז יכיר כל אדם מה שעקם ויישר, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בעינוגא עלאה אמאי ייחות לון קוב"ה לארעא וכו' דבעי קוב"ה ליישרא לעקימא. וכדמצינו בש"ס (ברכות יח:) ששמואל רצה לשאול על אביו שהיה בעוה"ב ושאל היכן אבא ואמרו אבא טובא איכא הכא, ואמר ששמו אבא בר אבא ולא ידעו עוד מי הוא, ואמר היכן אבא בר אבא אבוה דשמואל אז ידעו מי הוא. והוא, כי כאשר שאל על אביו ונתן בו סימן מי הם אבותיו ואבות אבותיו לא ידעו מי הוא, כי אין לו שיכות אליהם להמשך אחריהם, אכן כשנתן בו סימן על הבן שיש לו בעולם הזה בחיים עוד אזי ידעו מי הוא, כי לזה העולם יש לו עוד שייכות להמשך אחריו ליישרא עקימא^קכדבית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה ואגדלה שמך [א].:

ס״חואעשך לגוי גדול. הענין בזה כדאיתא בתנחומא (לך) ואשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך, אמר לו אותך אני בורא בריה חדשה כענין שנאמר ויעש אלהים את הרקיע וכו'. והוא דהנה בשעה שנולד הצורת אדם בעולם אזי הוא הנקודה שניתן בו מהשי"ת בקטנות מצומצם בלי שום התפשטות, אכן כשיגדל וקונה קדושה לעצמו אזי מתחיל להתפשט הקדושה בכל פעם עוד יותר, וקונה לעצמו בית שדה וכרם עבדים ושפחות וקנינים רבים כאלה, ומוליד בנים ובנות, שכל אלה מרחיבין דעתו של אדם. ובאמת אף בשעה שנולד האדם גם אז כלולים בו כל הקנינים וההרחבות. אכן מפני שהחיים שלו מצומצם אז בקטנות הנקודה לכן עומדים הקנינים אז מרחוק. אמנם אחר שאדם הולך וגדל, אזי נותן השי"ת חשק ותשוקה בזו הנקודה, לשאוף ולאסוף ולכנוס אליו כל הקנינים השייכים לנקודתו וכלולים בה^קכהמבואר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות פו: כל מה שהוא מקנין האדם, אשתו ובניו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו, אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו, הכל הוא משורש נפשו. כי גם כל הדצ"ח משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו. ועיין עוד שם אות קס: האדם נפשו כוללת מכל נפשות משרתיו והנכנעים תחתיו וכו'. ובספר דברי סופרים למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ג הביא: כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו וכו'. ועכ"א בסוטה (מז.) ג' חינות הן, חן אשה על בעלה, ומקח על מקחו, דזהו הסימן שהוא זיווגו ומקחו השייך לו, כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דווקא. ועכ"א רוצה אדם בקב שלו יותר וכו', ואע"פ שהכל אחד וגם זה כשיקנה יהיה שלו, אבל זה הוא מקחו ושלו בשורש יש לאדם חשק בזה דווקא וכו'., ואז יתחברו יחד האדם עם כל קניניו, ואז נקרא האדם בריה חדשה. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (לך פה.) כד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתי מפרשין דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וקוב"ה מזווג לון לבתר. והוא כי כל הרכושים כלולים ברזא דזיווגא. וזה הוא שדרשו ואגדלה שמך מוסיף אני ה' על שמך, והוא כי עוד לא ניתן לו כללא דברכתא רק נקודה של חיים ברכת והיה ברכה, שזה מורה על הנקודת החיים שהשי"ת נותן באדם מיום הולדו, ששואב מרחוק ההרחבות ומתברך ומתגדל בכל פעם עוד יותר. וזה הוא רק נקודה ממה שהיה עתיד להתגדל שמו בתוספת ה' שנאמר לו והיה שמך אברהם, ועתה בא לו הבטחת השי"ת שעתיד להגדיל שמו, וע"ז מורה מאמר השי"ת ואגדלה שמך, שאז הנקודה תתפשט בעוצם קדושתה, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא יא:) ה' בתראה דבשמא קדישא וכו' וההוא אתפשטותא דנפיק מניה כגוונא דההוא נהר וכו' (ועיין בזוה"ק משפטים קכג:):

ס״טואעשך לגוי גדול. הענין בזה הוא, שהשי"ת הבטיח לו לאברהם אבינו ע"ה שיהיה לו הכרה בכל הענינים איך שהם בהשגחת השי"ת, אף שבכל העולם בכלל משגיח הש"י בהשגחה כללית לקיום המין וכמ"ש בספר (מי השלוח ח"א פרשת במדבר ד"ה וידבר) על הכתוב ה' יספור בכתוב עמים עיין שם^קכווזה לשון המי השלוח שם ח"א פרשת במדבר ד"ה וידבר: כמ"ש (תהילים פ״ז:ה׳) ה' יספור בכתוב עמים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה' יספור בכתוב עמים היינו כי על האומות ג"כ משגיח הקב"ה, אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט . עיין בית יעקב שמות פרשת בא אות כא, ובתפארת יוסף פ' במדבר ד"ה וידבר ד' [ג] נתבאר כל העניין באר היטב.. אבל על הבוטחים בה' משגיח השי"ת בהשגחה פרטית, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה וכו', והיינו כי מצד הבוטח בה' משגיח השי"ת על כל העולם בהשגחה פרטית, וכענין דאיתא במדרש רבה (לך לט) אפילו חביות של יין נסך שהיו הולכות מגליא לאספמיא היו מתברכות בשביל אברהם שיהיה לו יין בזול^קכזעיין היטב ביאור העניין לעיל אות י ובהערה נט שם.:

ע׳ואברכך. ברכה מורה על נוספות, והוא שהשי"ת הבטיח לו שבאשר הוא עמל ומצמצם את עצמו, בזה עצמו יתוסף לו טובה ברכת ה', וכגוונא דשבת שבעוה"ז הוא הצמצום היותר גדול, שכן צריך האדם לצמצם את עצמו בכל אשר יפנה, בעבודת קרקע, באפיה ובישול, ולבושים, כדאיתא (שבת עג.). ובעומק מרמז שבת על יום שכולו שבת ומנוחה, שלא יצטרך אז האדם למעשה ידיו, שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ כדאיתא בש"ס (שבת ל:). ובזה יחפוץ האדם שלא יהיה נהמא דכסופא, רק על שמו ויגיע כפו תחשב לו אז טוב לו^קכחמבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח סג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, עיין לעיל פ' בראשית אות ב ובהערה ט שם.:

ע״אואגדלה שמך. ש"ם הוא בגימטריא רצון, והוא שהשי"ת הבטיח לאברהם אבינו ע"ה להאיר לו בכל עניניו אף בעניני עוה"ז, שכולם הם ברצונו ית' ואין בהם שום דבר רשות. כי באמת כל ענינים הם ד"ת, אכן מה שנמצא דבר רשות בעולם שתלוים בבחירת האדם אם ירצה יקבלם ואם ירצה ימאס בהם הרשות נתונה, זה הוא רק מצד האדם, וצריכין להתברר, שאם יעשה האדם בזה הכח שקיבל מעניני עוה"ז מצות השי"ת, אז נחשב לו אף הקבלה למצות ה', מאחר שעי"ז אסף חיל לעשות מצות השי"ת. וכן אם יעשה ח"ו ההיפוך, אזי נחשב לו אף הקבלה לחטא. אבל מצד השי"ת אין שום דבר רשות בעולם, רק או מצות עשה או מצות לא תעשה, כי האיך יעלה על דעת האדם לחשוב על שם ה' דבר רשות, שנראה כמו שעזב ה' את הארץ ומסר ההנהגה לרצון האדם, אם ירצה יעשה ואם ירצה יחדל, ואין לו להשי"ת שום נפקא מינה מזה ח"ו, משמע מזה שבאמת מצדו ית' אין שום דבר רשות בעולם רק כל דבר הוא בד"ת. אכן מצד האדם נראה שנמצא דבר שרשות נתונה לו, ומי שפונה עצמו לד"ת רואה הוא עצמו איך שאין שום דבר רשות בעולם, שכל עניני דברי הרשות הם צריכים בירור, כגון אכילת הרשות, אם ילך בכח האכילה ויעשה דבר מצוה יתברר שהאכילה היתה אכילת מצוה, וכן להיפך. ואם האדם יעבוד את השי"ת בכל כחו, אז יתעלו כל דברי הרשות שקיבל ויהיה מצות ה'^קכטעיין בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות סט: כמו שאמר אאמו"ר זצוקללה"ה שצריך שיהיה חדרי לבבו מלא בדברי תורה שלא יהיה שום דבר רשות, או איסור או מצוה. ומבואר בספר בארות המים (פ' צו ד"ה והרים את הדשן) בשם הרה"ק רבי מענדלי מרימנאב זי"ע: שאין בעולם רשות, רק או מצוה או עבירה. ומבאר זאת בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה איש [ב]: כי השי"ת הציב בעוה"ז ג' דברים, מצוה איסור רשות. ובאמת הקשה על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה מה שייך שיהיה רשות אצל האדם, אם ירצה יעשה אם לא ירצה לא יעשה, ממה נפשך אם יקבל סיעתא מה לדבר עבודה, אזי לדבר מצוה יחשב, ואם לא יקבל ממנו שום סיוע לעבודה, אז הוא אסור ככל האיסורים. ורק הענין בזה, מחמת שהשי"ת הציב בזה העולם אילנא דספיקא והיינו שהציב השי"ת הסתרות אור בזה העולם, על כן הציב השי"ת דברי רשות ונתן לאדם בחירה, שיהיה בכח בחירתו לברר הדברים האלה על ידי עבודתו, וכמו שכתיב (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. וכן איתא בזוה"ק (עקב ערב.) שעת סעודה שעת קרבא, והיינו שאם האדם ילך בכח בחירתו ויברר עצמו באלו הדברים ויחזירם להשי"ת פנים בפנים, אז הוא מנצח את המאכל, ולהיפך להיפך. וזה מורה ענין רשות, שיש לאדם בחירה חפשית בזה ויכול לברר עצמו בכח בחירתו. עיין עוד בספר הזמנים הגדה של פסח עניין בדיקת חמץ ד"ה אמר ר' אבהו.:

ע״בוהיה ברכה. היינו כח המושך לרצון השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (בלק קצ: עקב רעא.) מאי ברכה אמשכותא^קלמבואר בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה וזאת הברכה [ב]: איתא בזוה"ק (בלק קצ:) מאי ברכה אמשכותא היינו שממשיך אורו של השי"ת עד תפיסתו, ואז מאיר השי"ת לאדם שכל אלו הכחות לא נבראו אלא בשבילו, ורואה שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. וכמו שמצינו אצל אאע"ה שאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו, ופריך והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא.:

ע״גואברכה מברכיך ומקללך אאר. הענין בזה, דהנה אז בימי אאע"ה שהתחיל לחדש בעולם דרך ה' נתחלקו ההמון לשתי כתות אוהבים ואויבים. מהם אהבו אותו בכל לבם ומצא חן בעיניהם בהמציאו דרך חדש לטוב להם כל הימים, מה שלא ידעו מזה מעולם שהלכו עד עתה בדרכי חושך וחלקלקות, וכשבא אאע"ה לעולם המציא להם דרך הטוב ואשרו אותו ברכה בקרב הארץ, והכירו לו טובה על שהמציא וחידש להם דרכי ה' הנכוחים, וקיימו וקבלו עליהם שלא להשתטות עוד מהיום והלאה בשטותיהם שדרכו והתנהגו בהם עד היום הזה, וגיירו את עצמם, והם ברכו את אאע"ה. ומהם היו ששנאוהו על זאת, ולא הוטב בעיניהם דרך הישר ולא פנו אליו, כי פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, והמה היו בעוכריו וקללוהו קללה נמרצת, ואף כי מה עשה להם רעה הלא הרשות נתונה בידם לעשות או לא, אכן הנייחא ושלות השקט שהיה להם מקודם זה אפסה מהם. שכן מקודם שבא אאע"ה לעולם והמציא דרך חדש שיכלכל אדם דברו במשפט לפלס מעגל רגליו בחכמה ודעת וחשבון, עשו מזמת לבם כאות נפשם והיה להם שלות השקט, ולא אמרו אף בלבם נירא נא את ה' הבורא ומנהיג כל, מאחר שלא ידעו כלל אם נמצא דרך טוב מאלה, לכן היה לבם הנייחא בפעלם מעשה ידיהם בלי שום מיחושים^קלאלעיל פרשה זו אות יא ד"ה והנה.. אכן מאז שבא אאע"ה והמציא להם דרך חדש ומאס בדרכיהם, אז שנאוהו וקללוהו, אף שאחכ"ז הם לא אבו בדרכיו הלוך, אבל עלה בלבם מיחושים פן הוא אומר אמת שנמצא בורא שברא כל ומושל בכל ומנהיג את כל העולם כרצונו, ועי"ז כלה מהם הנייחא ושלות השקט שהיה להם מקודם. וכענין דכתיב (בשלח טו) שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו'. והאנשים האלה קללו אותו למה הרע לנו האיש הזה להגיד לנו העוד נמצא דרך אחר טוב מזה, שידע האדם שיש בורא שברא את כל ומשגיח עליהם, ושיצמצם את עצמו האדם בכל עניניו להכיר זאת, ואליו יתפללו אך בו ואין מבלעדו מושיע, הלא מה טובו הימים הראשונים קודם בואו שלא ידענו משום חדשות אך עולם כמנהגו נהג, אם זורעין צומח, וכל אשר שאלו עינינו והתאוות נפשנו עשינו בגודל התפשטות, בלי שום מיחושים לדאוג על זה שאנו עוסקים בדברים קטנים. ע"ז אמר אליו השי"ת ואברכה מברכיך ומקללך אאר:

ע״דונברכו בך כל משפחות האדמה. הענין בזה הוא, שהשי"ת הבטיחהו לאברהם אבינו ע"ה שהוא יהיה לעולם העיקר והשורש הראשון, ומי שיבוא להסתופף בצל ה' ולדבקה בו על שם אברהם יקרא זאת, שהוא חפר הבאר הזאת והם יחשבו לענפים המתפשטים מאילן הגדול אבינו אברהם, שהוא הנקודה הראשית, וכל משפחות האדמה הוא ההויה שלהם ממאמר השי"ת לאברהם לך לך, טלטל עצמך ממקום למקום להודיע טבעך בעולם, והוא שעי"ז יתגדל ויתקדש שמיה רבה, שיהיה ניכר לכל הקדושה שנמצא באברהם אבינו ע"י שיתפשט את עצמו בעברו ממקום למקום. ואף ההולדה שהוליד את יצחק בנו ואת יעקב אבינו ע"ה הוא מכח זה המאמר, שכן מפני שהתפשט קדושה שבו לפעמים ברזא דיצחק ופעמים ברזא דיעקב, והתברר הקדושה שנמצא במעמקי לבו ובפנימיותו, ומזה נולדו נפשות בעולם בגוונא דין. ומאז ועד עולם נחשב אאע"ה לעיקר ושורש, ומה שנמצא אף היום כח באדם לעמוד ביצרו ובנסיון הוא מרזא דאאע"ה שזורח בישראל עד היום הזה^קלבוכעין זה מבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (טו.) ד"ה סדר תעניות: איתא במדרש (רבה וירא נו) שאחר הנסיון הזה ביקש אברהם אבינו ע"ה מהשי"ת שלא ינסה אותו עוד בנסיון כזה, היינו שביקש מהשי"ת שיקבע קדושת עבודה הזאת לדורות בלב כל ישראל, שלא יצטרכו לילך עוד בעבודה כזאת, רק שהשי"ת יחתום שקדושה זאת קבועה בלבם בלי שום עבודה, וכל אימת שילכו בעבודה, יעוררו קדושה זאת הקבועה בלבם מקדושת אבות.. ולזה נקראים האבות אלים כדכתיב (תהילים כט) הבו לה' בני אלים ודייקינן בש"ס (מגילה יז:) מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים, והוא שישראל מתפללים בראשית התפלה שכח אבותיהם תסייעם, וזה הוא ונברכו בך כל משפחות האדמה, שאף אחר כל ההתפשטות והבירורים שלך תהיה אתה הגדול ושורש העקרי. ולכן כורעין במגן אברהם, להראות בזה שהוא הגדול, ואין בכח שום איש להגיע ליסודו ושרשו, שאף אם יזכה האדם לדרגא דאברהם, הוא רק להכלל בהתפשטות הענפים מאאע"ה, אבל לעיקר יסודו ושרשו שנתברך בברכת והיה ברכה אין בכח שום אדם להגיע^קלגמקורו במי השלוח ח"ב פרשת חיי שרה ד"ה ויסף אברהם: והאיר לו השי"ת שכולם יהיו צריכים להתחיל בהשער וההוספה שהוסיף אברהם אבינו.. ולזה נקראו בשם אבות לרמז בזה, שהם הראשית והשורש ואין בכח אדם להגיע לעיקרן. שכן איתא (תנא דבי אליהו פ' כה) לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ואיתא ג"כ בש"ס (ברכות טז:) אין קורין אבות אלא לשלשה, והוא שעליהם חתם השי"ת שהם היסוד הראשית ועקרים, ומה שהולידו בעולם הם רק תולדות וענפים ואין בכחם להשיג מעלות האבות בשלימות. ולכן כורעין בברכת אבות, לרמז שהם העיקרים והגדולים וחפץ הוא להתכלל בעבודת האבות שעבדו את ה' באהבה ויראה. ובמגן אברהם כורעין עוד הפעם, לרמז בזה, שאף שזורח בלב ישראל קדושה מכל השלשה אבות אבל אאע"ה הוא הגדול שבאבות. וזה הוא שאמר לו השי"ת ונברכו בך כל משפחות האדמה, שכל המתברך יתברך בך, שאתה תהיה ראשית הנקודה עד עולם^קלדעיין הרחבת הביאור בעניין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת לך ד"ה ובאמת.:

ע״הונברכו בך כל משפחות האדמה. ונברכו הוא מלשון הש"ס מבריכין את האילן, והוא ע"פ מה דאיתא בהאר"י הקדוש (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקם) שדור הפלגה נתגלגלו בדור המדבר יוצאי מצרים, וע"י שחטאו דור הפלגה בבנותם המגדל בחומר ולבנים לכן העבידו המצרים את ישראל בחומר ולבנים עבודת פרך. וזה הוא ונברכו בך כל משפחות האדמה, שהם עצמם יהיו נברכים ונשתלים בך בקדושתך^קלהלעיל פרשה זו אות יד [ד] ד"ה ואף, לקמן פרשת וירא אות כב ד"ה וזה הוא שאומר, אות כג, כה.:

ע״ווילך אברם כאשר דבר אליו ה'. מזה נראה יקרות אבותינו הקדושים, שאף שאאע"ה לא היה עוד אז בשלימות הגמור, כמו שראינו שהשי"ת הבטיחהו על הזרע והוא אמר אח"כ הן לי לא נתתה זרע. ואיתא ג"כ בזוה"ק (לך צא.) שעד לא אתגזיר אברהם לא הוי ממלל עמיה אלא מהאי דרגא וכו' כיון דאתגזיר מה כתיב וירא ה' אל אברהם. מ"מ היה נמשך תיכף אחר רצון השי"ת וציוויו. ואף שאורו יתברך בעית, שבזו הרגע נמצא כאן וברגע הוא בשמי השמים, שאורו יתב' הוא מטי ולא מטי (זהר בראשית טז:) וכמו שבש"ס (פסחים ח.) משלו אור השכינה לאור אבוקה שהוא מקטיף אקטופי^קלווכדאיתא בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער ז – מטי ולא מטי – פרק א וזל"ק: והענין, כי תחילה מטי האור תוך הכלי של הכתר ואח"כ מסתלק ממנו וכו'. וכן עשה בכל י' הכלים, וזה נקרא מטי ולא מטי הנזכר בזוהר תמיד. ולעולם יש בטבע האור ההוא לבוא ולהאיר, ואח"כ מסתלק. כמו שיש בטבע שלהבת הנר, שהיא מתנועעת, וכן נשאר תמיד האור ההוא להיות מטי ולא מטי בכלים האלו וכו'. ומבואר בתפארת יוסף מס' פסחים (ח.) ד"ה תנו רבנן: רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי, כי אורו ית' מטי ולא מטי, כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) עד היכן שאפילו ד"ת היותר יקרים הקבועים בו מתולדה, אם אדם יסיח דעתו מהם כמעט רגע יוכל לאבדם, וכמו שכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. אכן ד"ת שאדם קונה ביגיעה ועבודה מצידו ואין לו בהם היסח הדעת, זה נשאר לאדם בקנין עדי עד.. עכ"ז כשנאמר לו לך לך מארצך מהמדה שהוא מוטבע בה מיום הולדו, וממולדתך שהוא מההנהגה שמתנהג בארצו, ומבית אביך שהוא החכמה, שעל ידה ידע אדם באיזה מדה לבחור ולהתנהג, והאדם שירצה לסלק את עצמו מהמדות שהוא מורגל ומוטבע בהם מיום הולדו, צריך לזה אריכות הזמן להתיישב עצמו מקודם. שאני מי שדבוק בהשי"ת נמשך אחר רצון השי"ת כרגע בלי שום ישוב ואריכות הזמן^קלזכמו שביאר בתפארת יוסף מסכת סוכה (ב.) ד"ה סוכה בסופו: ובזה מבררים עצמם ישראל, כי מבטלים כל דעתם ותפיסתם נגד רצונו ית', כי אין להם שום דעה נגד השי"ת וכו'. אך לא כן האומות, באם ימצא אצלם גוון של עבודה, היינו כי כן השיגו בתפיסתם ודעתם דעה. ואם יראה השי"ת להם, כי זאת אינו רצונו יתקצפו ויבעטו, שרוצים שהשי"ת ינהג כמו שהם מבינים בתפיסתם ודעתם, ולא ירצו להכנע מפני רצון השי"ת. שאני ישראל שמראים בזה שמצידם אין להם כלום רק מה שהשי"ת נותן להם, ואם יראו כי באמת ממלאים רצון השי"ת יעשו זאת, ואם יראו שרצון השי"ת בהיפכו יכנעו מפני רצונו ית'.. וכמו שמצינו בחיות המרכבה שכתוב בהם (יחזקאל א׳:ט׳) לא יסבו בלכתן, והאבות הן הן המרכבה, כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) ובמדרש (רבה לך מז)^קלחנתבאר במי השלוח ח"א פרשת בחקתי ד"ה וזה פירש בתשלום שם: ובתפיסת אדם לא ימצא שני הפכים בנושא אחד יען שהאדם רוצה להיות במנוחה לכן לא יוכל להלחם ברגע אחד עם שני הפכים, אכן מי שנמשך אחר רצון הש"י ואין בו נטיה לשום צד נגיעה מצדו יאיר לו השי"ת בזה, ולכן נקראו האבות מרכבה לשכינה מפני שנמשכו אחר רצון הש"י.. וכמו דאיתא בש"ס (שבת פח:) על יוצאי ירכו אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, וכאשר נאמר להם לקבל התורה לא התיישבו את עצמם מקודם וקדמו עשיה לשמיעה^קלטמבואר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה בשעה שהקדימו [ב], [ג].:

ע״זויעבור אברם בארץ עד מקום שכם. בזוה"ק (לך עט:) הכי אתגלי ליה מה דלא הוה ידע ההוא חילא עמיקא לשלטא על ארעא ובגין כך וירא מה דהוה מתכסי מניה וכדין ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. הענין בזה הוא, דהנה מקום שכם הוא התגברות ההסתרות וההעלם וספיקות של ישראל מה שנעשה בלי דעת, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קב.) שכם מקום מוכן לפורעניות, בשכם עינו את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נחלקה מלכות בית דוד, והמקום ההוא מאוים ביותר^קמעיין לקמן פרשת וישב אות כח.. ולא ידע אאע"ה איך יוכל כל זה להתברר, עד שבא על זה שמאחר שישראל יבררו את עצמם במדות כפי השגתם, ממילא יושיעם השי"ת ויברר להם שאף המעשים אשר עשו בהעלם שלא מדעת יתבררו ויתלבנו לטוב^קמאמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תבא ד"ה כי תכלה, ועיין עוד תפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה ותכל: כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה, שאחר כל העבודות והבירורים שאדם מברר את עצמו, לא שייך לומר שבירר את עצמו עד הגמר, כי מי יאמר זכיתי לבי. ורק כן הציב השי"ת שאדם יעבוד את השי"ת בכל כחו עד מקום שידו מגעת, ואז כשהאדם עובד בכל כחו, אז חותם השי"ת על כל עבודתו ונקראת על שם האדם. ועיין עוד שם מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין.. ואז בנה שם מזבח לה' הנראה אליו, כי משם הוא קדושה יקרה עוד יותר, וכדאיתא בהאר"י הק' (לקוטי תורה וישלח) והארץ הנה רחב"ת ידים ראשי תיבות "רבי חנינא בן תרדיון". והוא, כי ר' חנינא בן תרדיון הוא המעולה שבגבאי צדקה, ושורש ענין גבאי צדקה הוא, שהוא השומר את פעולות ישראל הנעשים מבלי דעת לבלתי ידח מהם נדח, ור' חנניא בן תרדיון המעולה בענין הזה ובפעולותיו הגדיל עד מאד, והרחיב את גבול ישראל לבלתי ידח מהם שום נדח, בהיותו גזבר נאמן בצדקת ה' להחזיר כל השכחות וההעלמות של ישראל שיתבררו לטוב. שכן עיקר ההעלם הוא במצות צדקה, שבשעה שנותן הצדקה לא יוכל לידע עוד אם קיים בזה המכוון מרצון השי"ת, כי לא ידע האדם מה יצמח מזה, אם יקבלה אדם הגון וכשר ויעשה בזה הכח מצות ה' אזי הוברר הדבר שזרע צדקתו על מים רבים, אבל אם תבא הצדקה ליד אדם שאינו הגון ויעשה בזה הכח ההיפך מרצון השי"ת, נמצא שאף נתינת הצדקה לא טובה היא, ומה רמה זו המצוה מגבול תפיסת האדם שאין בכחו להגיע עד תכליתה. כי עיקר מצות צדקה הוא, נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, כדאיתא בש"ס (בבא בתרא י:), ואם כן לא יוכל לידע מה יצמח מזה. והעצה לזה אמרו בש"ס (שם) שיתן לארנקי של צדקה דממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון, ואז יהיה סמוך לבו בטוח בה' שזרע צדקתו על מים רבים והיה מעשה הצדקה שלום, שבטח לא יאונה לו כל און, וכל היוצא מתחת ידו מתוקן הוא^קמבעיין הרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות כט, לז.. וזה הוא ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, שהוא מקום גודל ההסתרות, ולא ידע ההוא חילא עמיקא, ואחר שבא על זה שאף זה יתברר לטוב בנה מזבח לה' הנראה אליו, שנתגלה לו אז עומק תחת, מה היה רחוק ממנו עד עתה, שראה שהארץ הנה רחב"ת ידים, ראשי תיבות "רבי חנינא בן תרדיון" שהוא נמצא שם, אז ידע כי לא ידח שום נדח, וזה הוא עיקר עומק ארץ ישראל. (ועיין מענין זה בפ' וישלח בסופה)^קמגהרחבת הדברים בספר פתיל תכלת דף קע וזה לשונו: כי אור הבינה מתפשטת עד הוד, ושם הוא תכלית הבירורים, כדאיתא בזוהר הקדוש (תצא רפ.) ובג"ד כד אתגליא אימא עילאה כו' וחמשה נהירין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד ומתמן עד הוד הוו נהרין בך כו' יעו"ש. והענין הוא, כי עד שם מגיע בירורי אור הבינה, וכן מצינו בבירור מצד האדם, שאי אפשר בכח האדם לברר מצדו אלא עד חמשה דורות וכו'. וכן הוא בכל פעולת אדם, שאף שחושב דרכיו בראשיתם לכלכל דרכיו במשפט מצדו, אכן אין כח דעתו ובינתו מגיע עד לתכלית הפעולה, רק עד לתולדה החמישית היוצאה מפעולותיו, ואף בדברים היותר מבוררים כגון מצות צדקה כשהיא מצד האדם ברורה ונקיה, כדאיתא במסכת בבא בתרא (י:) שנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ודממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון, מ"מ אין בכח האדם לחשוב דרכיו בזה, רק עד תולדה החמישית, א) ליתן ממון שהוא נקי מן הגזל וכדומה, ב) שיתן מצדו מנדבת לבו, ג) שימסרנה לגבאי הגון, ד) תפלה להש"י שימציא להגבאי עני הגון. ומה שיעשה העני עם הצדקה שיקבל, שבאם יעשה מצוה בכח צדקה זו יהיה הנותן מסייע ידי עושה מצוה וכן להיפך, זה הוא תולדה החמישית, שאין על זה כח תפלה מפורש רק צעקה בלב, וזה נקרא הוד שבהוד. ומה שיכול להסתעף מכאן ואילך בזה גם צעקה בלב אפס מבינת האדם וכו'. ועיין מי השלוח ח"א פ' מסעי ד"ה כן [א], לקמן פ' וישלח אות מד, מה, פ' וישב אות ד ד"ה תחת ת"ח, בית יעקב הכולל פ' וישלח ד"ה ויחן.:

ע״חלזרעך אתן את הארץ הזאת. הענין שכאן כתיב לזרעך אתן. ואח"ז כתיב לך אתתנה ולזרעך. ואח"ז כתיב לזרעך נתתי את הארץ הזאת. ואח"ז כתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך. והוא מתחלה בא לו מאמר השי"ת לזרעך אתן, והוא שהשי"ת גמר אומר שאף מה שעשה שלא מדעת יחתום עליהם שכוון למטרת השי"ת בשלימות. אכן מאחר שנעשה שלא מדעת א"כ לא יקראו על שם יגיעו, לזה בא לו הבטחת השי"ת לך אתננה ולזרעך, והוא שהשי"ת יתן הרגשה בלבו בכדי שעי"ז יקרא שביגיע כפיו זכה לזאת. אמנם כל אלה ההבטחות שהובטח עד הנה הוא רק מצד עבודתו, שהוא מצדו יקרב את עצמו להשי"ת, אבל לא הובטח עוד שהשי"ת בחר בו למעלה מכל העבודות, ושרשו גבוה מאד במקום שהוא למעלה מכל העבודות, מפני שהוא עלה במחשבה תחלה, והש"י מצדו בוחר בו אף בלי שום עבודה, שזה הוא עיקר ושורש כל, לזה בא לו הבטחת השי"ת אחר זה לזרעך נתתי, לשעבר, שאף קודם כל עבודותיו ופעולותיו בחר בו ה'. אכן לפי זה לא יהיה לאחד התנשאות על חבירו, לזה בא לו הבטחת השי"ת ונתתי לך ולזרעך אחריך, שאתה תהיה מנושא לעולם אב קודם לבנו. "ולזרעך אחריך" בגימטריא "ישורון"^קמדמבואר בסוד ישרים שמחת תורה אות מב: עניין ישרון, היינו אור ישר, כלומר שיש אור ישר מהשי"ת עד הנפש הנמוך ביותר מישראל בלי שום מסך המבדיל, וסדר של אור ישר הוא כשיש מדרגות בישראל וכו' עיי"ש. עיין עוד שם אות מג. והקף העניין עיין היטב מי השלוח ח"א פ' וזאת הברכה ד"ה ויהי בישרון, בית יעקב הכולל פ' לך ד"ה לזרעך, פ' וזאת הברכה ד"ה ויהי בישרון.:

ע״טויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו וגו' והיה כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפש בגללך. בזוה"ק (לך פא:) איתא על זה, דחמא עמה שכינתא וכו' כמה דכתיב אמור לחכמה אחותי את. הנה כל הספורים מאבותינו הקדושים שנמצא בתורת ה' גם הם מלאים אור וד"ת, וזה שאמר אברהם לשרה אמרי נא אחותי את, זה הוא תפלה שהתפלל להשי"ת בירידתו למצרים, מקום תורף השערי טומאה, והתיישב אאע"ה בעצמו בראותו לאיזה מקום הוא נכנס, לדרגין תתאין, שאדם הראשון ונח הצדיק לא היה בכחם לעמוד בה. כדאיתא בזוה"ק (שם פג.) ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקיא דלהון וידע לון ולא אתדבק בהו ותב לקמי מאריה ולא אתפתי בהו כאדם דכד מטא לההוא דרגא אתפתי בנחש וגרים מותא לעלמא. ולא אתפתי כנח דכד נחית ומטא לההוא דרגא מה כתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, אהלה כתיב בה'. אבל אברהם מה כתיב ויעל אברהם ממצרים דסליק וכו'. והתפלל אז שהקדושה שהיא בבחינת אשה תהיה עתה בבחינת אחותי, שיוכל על ידה לעמוד בההסתר. והוא, כי נמצא שני מיני קדושות, כמו שמצינו שלפעמים כתיב (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכתיב (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שמכתוב הראשון משמע, שהשי"ת התדבק עם ישראל ע"י פעולותיהם ומעשיהם הטובים שעבדו את השי"ת ביציאתם ממצרים. ומהכתוב השני משמע, שעוד בהיותם בארץ מצרים ערום ועריה ממעשים טובים התקשר השי"ת עמם^קמהדאיתא בזוהר הקדוש (קדושים פד:) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בהאי פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין, ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה כו' דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. וכמו שנתבאר לקמן פרשת ויגש אות יז: וכענין שמצינו שכתוב שני פעמים (הושע יב, יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שאף בהיותם במצרים שלא היה להם שום ד"ת וצמצומים מצדם, גם שם בחר בהם השי"ת והשפיע בהם ד"ת שלא מדעת ממקום רם ונשא וגבוה עד מאד, שלא יתערבו בין האומות. ועיין עוד לקמן פרשת וישלח אות יא ד"ה וזהו.. ואלו השתי קדושות הם בבחינת אשה ואחות. הקדושה שברזא דאחות הוא, כי באמת נמצא קדושה בקביעות בלב ישראל להתגבר על כל הרפתקאות שיעברו עליהם, שלא יצאו חוצה מרצון השי"ת, והוא בלי שום התעוררות מצד האדם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נח:) ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו, שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה. והוא, כי התעוררות החסדים שמקיימים את העולם הוא מה שהברואים מעוררים רצון בהשי"ת ע"י עבודה ותפלה, ואז בבריאת עולם לא היה עוד שום התעוררות החסדים מצד הבריאה, מאחר שלא היה עוד שום בריאה בעולם, אך כל הבריאה היתה מחסדי השי"ת בלבד, וזו הקדושה נקראת בבחינת אחות, כמו שקרבת אח ואחות הוא בלי שום קנין מצד האדם, כן הוא זו הקדושה שמוטבעת באדם מהתולדה. וכל זה היה קודם שנגמר הבריאה, בנה השי"ת את העולם בחסדו, בכדי שיהיה הויית עולם:

פ׳אכן מאז שנברא העולם, חפץ השי"ת בקדושה שבבחינת אשה, שהברואים יעוררו רצון בהשי"ת בעבודת ה' אשר יעבדוהו, וזו הקדושה היא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקרבת אדם עם אשתו באה לו רק ע"י קניניו, שהוא קורבה מאהבה קנינית, כן הוא זו הקדושה^קמועיין מי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש כי יקח: שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, (תהלים כה) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל. ועיין עוד לקמן פרשת וירא אות לח, פ' חיי אות ו ד"ה בטח בה, פ' תולדות אות כח.. ובזה יבדל התלמיד חכם מעם הארץ, ואף בשעת השינה מדוגל הת"ח, שהשינה שלו הוא ג"כ מלא ד"ת, שזהו ברור שאינו דומה שינת הת"ח לשינת עם הארץ, והוא מאחר שהת"ח עוסק בכל היום כולו בתורת ה' באהבה ויראה, לכן אף כל מה דיעדי עליה, אף בשעת השינה, יסכים השי"ת ויחתום עליו שגם אז הוא דבוק בהשי"ת ועובד אותו^קמזכמו שנתבאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ג: וכמו ששמעתי בזה ע"פ ויחלום יעקב, שמהחלומות ניכר מעלת האדם, אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק, והנה ה' נצב עליו. ועיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות י בסופו: ושמעתי בשם הר"ב ז"ל דהחלומות הם בירור האדם במה מעמקי לבו שקועים וכו' עיי"ש. ועיין עוד לקמן פ' ויצא אות יח, כה.. וכן אם יאונה לאדם תחת ידו פעולה שלא מדעת, על כל אלה יחתום השי"ת שטובה בעיניו וכשר הדבר לעשותה, כי יעיד עליו השי"ת שנמצא בו קדושה גדולה ויתירה בקביעות מהתולדה, שעל ידה יש כח באדם להתפשט קדושתו אף על זה, אבל כ"ז הוא רק למי שמצדו עובד את השי"ת כל הימים בדעת וחשבון, אז אף כי ישן הוא ואף אם יאונה תחת ידו פעולה שלא מדעת, יגמור השי"ת בעדו שמאתו יצאו הדברים והם מלאים קדושת ה'. אבל מי שמצדו אינו בוחר בעבודה לעבוד את ה' כפי הכח שהשפיע בו השי"ת לפלס מעגלותיו לעשות מעשהו בדעת וחשבון, אזי לא יעלה על דעת האדם שלא יחשוב ה' לו עון בפעלו מעשים בלא דעת, ושיסכים השי"ת עליהם שנמצא בהם קדושה, לא כן הוא, כי רק לאדם שעובד את השי"ת עד מקום שידו מגעת, אזי אף אם יאונה לו מעשה בלי דעת יסכים עליה השי"ת שעשה הטוב בעיניו, כי מהיכן יבא באדם זה רצון לעשות היפך מרצון השי"ת, מאחר שאינו בוחר בזה^קמחעיין מי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויסעו: באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. ועיין עוד לקמן פ' וישלח אות יא, מד ד"ה וזהו.. אבל האדם שאינו מברר את עמו בדעת ובחשבון, אז אם עשה איזה פעולה בלי דעת, למה יסכים השי"ת ויגמור בעדו שעשה הטוב בעיני השי"ת. ואם יאמר האדם הזה להסמך ולהשען על קדושת התולדה שמוטבע בו, וכגוונא דקדושת אבות שכל אדם שוה בה, ע"ז נאמר, ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, כי מאז שנברא העולם חפץ השי"ת שהאדם יקנה קדושה ע"י עבודתו ויגיע כפיו, שזו הקדושה היא בבחינת אשה. והאבות היו בענין זה כמו ראשית בריאת העולם, שלאברהם האיר הש"י קודם מעשיו ופעולותיו^קמטוכמו שנתבאר במאמר הקודם עיי"ש.. אבל אחר שהיו האבות, יחפוץ הש"י שהאדם יקנה לו קרבת הש"י על ידי מעשיו ועבודתו, וכמו שאמר המלך דוד ע"ה (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב וגו' קדוש היכלך. תבחר מורה על הקדושה ששוכנת באדם בקביעות מיום הולדו. ותקרב מורה על הקדושה ששוכנת באדם ע"י קניניו ויגיע כפיו. וצריך האדם לייגע את עצמו לקנות שתי הקדושות רזא דאחות ורזא דאשה:

פ״אובזה נבדלים ישראל מעכו"ם, שהם לא יחפצו בהקדושה שבא ע"י יגיעו של האדם, שמצמצם את עצמו בהנאותיו ותאות גופו שלא להתפשט אחר ראות עיניו, אכן יסמכו וישענו על הקדושה שמוטבע באדם מיום הולדו בקביעות, וע"ז הסמך המה מתפשטים בשטף זדון, באמרם שבזו הקדושה שקבוע באדם יש בה כח לעמוד לעומת כל ההתפשטות ותאות הגוף^קנכמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין [ב] בתוך דבריו: כי ידין ד' עמו. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר השי"ת ישפוט אותנו שבדין אנו ראוין להיות עמו, ואנחנו ראוין לחלקו של הקב"ה, כי מאחר שישראל יכול לקבל עליו כל מיני סבלנות וכל מיני עבודות, עד היכן שאפילו החטא מקבל על עצמו, והאומות אינם יכולים לקבל שום סבלנות, ואינם רוצים לילך בעבודה, מזה נתברר שישראל הן ראוין לחלקו של הקב"ה וכו' מאחר שישראל עד מקום שידו מגעת הולך בעבודה, ועל זה המקום שאין בכחו לבררו, יבררו השי"ת. שאני האומות, שאינם רוצים לילך בשום עבודה מצידם וכו'. ורק שהם סומכים ע"ז התקיפות של קדושת אבות, יתבטלו לגמרי, כי ישראל מברר עצמו עד מקום שידו מגעת, והשאר יכול לסמוך ע"ז התקיפות, אבל הם שאינם רוצים להתחיל אפילו מעט מצידם לברר עצמם, על זה אומר השי"ת ואין מידי מציל שיתבטלו לגמרי. ועיין מי השלוח ח"א פ' בשלח ד"ה סוס, תפארת יוסף שמחת תורה ד"ה ויאמר ד' מסיני., לכן יוכל כל האדם לתור אחר ראות עיניו ותאות לבו בלי שום מגור ופחד שמא יצא חוץ לגבולו. וכן הוא דרכם מאז מעולם ועד עולם, להציב לעצמם איזה דחלא, שבכל עת שיעבור לפניה ויזכור בה יתיירא, וזו הדחלא תזריח בהם יראה שלא מדעת, בכדי שיוכלו עי"ז להתפשט בכל תאות נפשם, בהשענם על זו היראה שהדחלא מזריח בהם בקביעות. וזו הדחלא נקראת אלהי מסכה, יראה גולמית בלי דעת, רק כדבר מוצק, שהשי"ת צוה עליה אלהי מסכה לא תעשה לך^קנאוכעין זה מפרש בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ולאחותו: האומות מתפשטים עצמם בתאות עוה"ז בלי שום מעצור. ואף שנמצא לפעמים גוון של עבודה אצלם, שזה מורה שעל הגוון מסלק עצמו מתאות עוה"ז, זה הכל לתכלית שובב ופרא, שעי"ז יהיה ביכולתו להתפשט עצמו יותר. ועיין עוד לעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא, אות יא ד"ה וזה הוא מדת אאע"ה.. וזה הוא ענין דור הפלגה ג"כ בבנותם המגדל בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, לכן אמרו שזה המקום מלומד ומורגל ביראה, להזריח באדם יראה בקביעות שלא מדעת, שלא יתפשט האדם ביותר עד שיזיק גם לחבירו. שעי"ז שדור המבול נתפשטו ביותר, עד שאחד לא נתן מקום לחבירו במלאם את הארץ גזל וחמס, נשטפו ונמחו מן העולם. ומאז נקבע במקום שננערו מתי המבול יראה בקביעות, שלא יתפשט אדם בהתפשטות כזה עוד, ונעשו שפה אחת ודברים אחדים בהתכללות אחד בחבירו, שכל אחד יתן מקום לחבירו, ובזה היה להם מבטח עוז שעתה יוכלו להתפשט כאות נפשם, מבטחונם שההתפשטות הזה הוא מלא יראה מאחר שהוא בהתכללות^קנבהרחבת עניין זה מבואר לעיל פרשת נח אות נב, נג. ועיין עוד פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא.. וזה הוא דאיתא במדרש (רבה נח לח) שאמרו בואו ונעשה עמו מלחמה, והוא שלא היו רוצים בעבודה לקדש את עצמם למטה. ולזה נקראים האומות מחריבי קרתא, שהם מתנגדים לרצון מי שאמר והיה העולם, שברא צורת אדם בעולם, מדוגל בחכמתו ותבונתו מבהמות ארץ ומעוף השמים, לעשות מעשהו בדעת ובחשבון, לבחור בטוב ולמאוס ברע, משמע מזה שהשי"ת חפץ בעבודה שיעבוד האדם בשעה שנשפע לו מאת השי"ת, ולפי דעת האומות הוא בריאת הצורת אדם אך למותר, כי למה לו לאדם דעה וחכמה יותר מכל הברואים, מאחר שאינו משתמש בה, ולזה הוא שורת הדין שמתנגדי הבריאה ימחו מן העולם. ועם הנבחר מהשי"ת ומכוונים לרצון השי"ת, שברא הצורת אדם בבחירה רשות נתונה בידו, והם מצמצמים את עצמם בעבודתם עבודת ה' לעשות מעשיהם בדעת וחשבון כפי רצון השי"ת שהציב הבריאה ע"ז המכוון, לכן משנה יירשו שיתקיימו בעולם הזה ובעוה"ב. וזה הוא שאמר אאע"ה בירידתו למצרים בין האומות, והרגו אותי ואותך יחיו, והוא, כי זכר מורה על עבודה שעובד האדם בדעת וחשבון שלא לילך ארחות עקלקלות, ומזה לא יתרצו האומות, אך אותך יחיו, כי נוקבא מורה על יראה שלא מדעת בזה הם רוצים^קנגוכעין זה מבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת לך ד"ה ויהי כאשר הקריב: הנה נא וכו' החיצונים מתאוין לאחוז בה, שהם משרשי הגבורות, וירצו גם להתאחז בי, דהיינו החסדים. אמרי נא אחותי את, ואחר שיאחזו בך, הרי כאילו נאחזו בי, וירפו ממני, וזהו וחיתה נפשי בגללך.:

פ״בוזה הוא ג"כ גזירתו של פרעה שגזר על ישראל (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון, והוא כי זאת יודעים כל האומות ששורש ויסוד העולם המה ישראל, ושפעת השי"ת נשפע לישראל תחלה, והם נוטלים מהתמצית מיד ישראל אבל לא מהשי"ת^קנדנתבאר במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה בהנחל: יצב גבולות עמים היינו מאין נמצא הקיום של האומות בעולם, הוא למספר בני ישראל היינו מההשפעות והחיים שנשפע לישראל משם נוטלים האומות הפסולת של ישראל ומהם יכולים להתקיים בעולם, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וישראל הם העיקר., וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנב:) ובגיניהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קב"ה מזונא לעלמא, לזה לא גזר לכלות כל ישראל ח"ו, כי אז מהיכן היה להם הויה בעולם, אם אין ישראל אין כלום, כדאיתא בש"ס (ע"ז י:) כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. והוא כי יסוד בנין העולם הוא מדת היראה, שהברואים יצמצמו את עצמם בכל פעולותיהן, שלא יעשו רק מה שיתגדל ויתקדש שמו יתברך על ידם, והחיל אשר נגע יראת ה' בלבם מי הם הלא ישראל, וכדכתיב בהו (עקב י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. אכן באחת יבערו ויכסלו האומות, שהם אומרים שבאמת עיקר המכוון מבריאת העולם הם האומות, וכל הבריאה מישראל לא היה רק בכדי שעל ידם יהיה קיום והויה והשפעת חסדי ה' לאומות, נמצא שישראל טפלים להם, וכדאיתא בתנחומא (וארא) שחכמי פרעה אמרו לפרעה שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים. והענין בזה הוא, שבאמת עיקר כוונת השי"ת בבריאת העולם היה על ישראל^קנהכפי שביאר במי השלוח ח"ב פרשת האזינו ד"ה כי חלק: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכו'. צורתא דשמעתתא של שירת האזינו הוא הפסוק הזה שמורה שכונת הקב"ה בבריאת עולם היה רק עבור בני ישראל שהם חלקו וחבל נחלתו וישראל ימליכו את השי"ת בכל לב ונפש., והאומות אומרים שכל בריאת ישראל לא היה רק בשבילם. והעולה על רוחם הוא שאין צורך למדת היראה כ"כ, ודי לאדם אם יזרח בו יראה שלא מדעת ומה שלבבו יחשוק ועיניו יראו יעשה כחפץ לבו ואות נפשו, יתפשט את עצמו בתענוגי עוה"ז, ועל היראה שלא מדעת יִשָענו. וישראל הם ההיפך מזה, שהם אומרים שהעיקר הוא יראת ה' והוא אוצרו, וכל הטובות עוה"ז הם טפלים ליראה, ונבראו בעולם רק בכדי שיהיה אחיזה להיראה שלא תתבטל^קנועיין מי השלוח ח"א פרשת צו ד"ה והרים.. וכל הימים שחי האדם על פני האדמה יעבוד עבודת ה' בדעת וחשבון לדעת כי ה' מקדשם. וזה הוא כח קדושת הזכרים מישראל, שעיקר מדת היראה והצמצום הוא בהם, שיש להם יראה במוח והתחדשות קדושה בכל זמן, שכן הוא מחוייב במצות עשה שהזמן גרמא, ובזה העכו"ם לא יחפצו, לכן גזרו להטביע את הזכרים ואת הנקבות להחיות, כי קדושת הנוקבא הוא רק מה שיש בה מהתולדה, ומצדה אין לה דעת רק מה שהדכר משפיע בה יראה בקביעות שלא מדעת, ואין לה שום התחדשות, שכן היא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא וכדאיתא בש"ס (קדושין כט.). וכל מה שהזכרים של ישראל יקנו קדושה ע"י עבודה, יכנס להנקבות של ישראל קדושה קבועה שלא מדעת, וכדאיתא במס' (ע"ז כז) איתתא כמאן דמהילא דמיא, היינו שבאשה נקבע הקדושה שלא מדעת. וביראה הבאה לאדם בקביעות שלא מדעת יבחרו ויחפצו גם הם, לכן צוו להחיות הנקבות של ישראל, בכדי שיתקיים העולם על ידם, כי אם אין ישראל בעולם אין לעולם שום הויה וקיום, ולקיום העולם די בקדושת הנקבות של ישראל שקדושתם הוא שלא מדעת, ועל הסמך מקדושת הנקבות של ישראל שתזרח בהמצרים ישענו להתפשט בכל חפץ לבם בשטף זדון:

פ״גוזה הוא ג"כ ענין אברהם אבינו ע"ה, כאשר ירד מצרימה מקום התגברות ההסתרה, שבמקום כזה צריך האדם לגודל התגברות לחזק את עצמו לעמוד בקדושתו ולבקוע את ההסתר, מה שאין כן אם יושב האדם בביתו ובארצו שאין שם התגברות ההסתרה כ"כ, ממילא די לו בקדושה שתדירה אצלו. ובפרט אאע"ה שישב ודר עד עתה בארץ ישראל, ארץ שה' דורש אותה תמיד, היה די לו בקדושה שהיה רגיל בה עד עתה, אכן כאשר הכין דרכו לנסוע מצרימה לא היה די לו הקדושה שקנה לעצמו בארץ ישראל. וכענין דאיתא במדרש (מקץ פו) ויהי ה' את יוסף הא עם שאר השבטים לא, א"ר יודן משל לבהמיי שהיו לפניו י"ב בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהם לחנותו של עכו"ם הניח הי"א והלך לו אחריה. אמרו לו מה אתה מניח הי"א והולך לו אחר האחת. אמר להם אלו ברשות הרבים הן ואיני חושש עליהן שמא יעשו נסך. כך אלו ברשות אביהם הן וגדולים הם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו, לפיכך ויהי ה' את יוסף. ואז אמר אבינו אברהם לשרה אשתו כאשר הקריב לבא מצרימה, והיה כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי, כי חלקו של אאע"ה בקודש היה לדעת כי אני ה' מקדשכם (תשא לא) וצאצאיו הבאים אחריו יאחזו וילפתו ארחות דרכו שלא לעשות דבר אם לא יצמח ממנה כבוד שמים, ומצמצמים את עצמם בעבודה אשר יעבדו להכיר על ידה שנמצא בורא בעולם ומושל בכל ומנהג כרצונו, ושלא להשען ולבטוח על קדושה הקבוע בהם מאבותיהם הקדושים. והמצרים לא יאבו בזה לצמצם את עצמם שלא לעשות מזמת לבם, אך עושים כל מזמת לבם על בטחונם שקדושה קבוע בהם מהתולדה^קנזמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: עיקר עבודה אצל ישראל הוא כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם. והיינו שהעבודה אצל ישראל הוא שרוצה לדעת ולהכיר בתפיסתו את אור רצונו ית'. שאני אצל האומות שאף שנמצא לפעמים אצלם עבודה אבל הוא רק על הגוון, ורצונם תמיד להסתיר את אור השורש שבל יכירו בתפיסתם רצונו ית'.. לכן נתיירא אאע"ה פן יהרגו אותו, מפני שהם רוצים ההיפך מרזא דדכורא, ואותה יחיו בכל עוז. לא זה שלא יהרגו אותה, שהיא אינה מתנגדת להם, שכן נוקבא מרמז על קדושה קבועה שלא מדעת, אך אף זה שיחיו אותה בכל עוז, בכדי שע"ז הסמך שנמצא בה יראה בקביעות ברזא דנוקבא של ישראל ויעשו כל מזמת לבם בשטף זדון. לכן אמר, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, היינו שבזו הקדושה ירצו גם הם, שלא יצרך האדם מצדו שום צמצום לזו הקדושה. ובהקדושה שהיה באברהם שקנה לעצמו שהוא בבחינת אשה לא בטח עוד לכנוס למצרים, כי הקדושה שבאה לאדם ע"י קניניו יוכל להפסידה ח"ו שעולה ויורדת עמו^קנחכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת וילך ד"ה לא אוכל: הנה כל זמן שלא נשלם האדם יוכל עוד להשיג ולהגיע למעלות, אך יוכל ג"כ ח"ו לאבד מה שהשיג מקודם. ובתפארת יוסף פ' במדבר ד"ה איש על דגלו: אצל ישראל כתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שישראל נקרא מהלך שיכול לילך ממדרגה למדרגה ואין לו שום סדר ויכול להרויח בעבודתו, אמת הוא שיכול להפסיד ג"כ חלילה אבל יכול להרויח ג"כ., וכמו הקורבה שבא לאדם ע"י אישות יוכל להפסידה. וכן נמצאים הסתרות בעולם שלא יוכל האדם לעמוד בהם בקדושה שברזא דאשה, אכן בקדושה הקבועה בו מאבותינו הקדושים. ואאע"ה היה ראשון לאבות, ולא היה עוד קדושת אבות אז, כי הוא חפר את הבאר הזאת ומצא, ואבותיו שקדמו לו לא הנחילוהו קדושה מצדם, לכן אמר לשרה שתאמרי נא אחותי את, והוא שהתפלל להשי"ת שהקדושה שקנה ביגיעו יקבעה השי"ת בו בקביעות בבחינת אחות שלא תפסד מן האדם, וכגוונא דקדושת אבות שנמצא בכל איש ישראל בקביעות^קנטובבית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה אמרי הוסיף בזה: כי אשה הינו עזר מצד השי"ת הניתן לאדם. והנה אשה היא אהבת הכרה, ואחות היא אהבת התולדה. והנה קודם מצות מילה הוצרך אברהם בכל דבר להשתדל, ועדיין לא נטבע בו הקדושה, שיהיה נקבע בו אף בלי דעתו. אך אחר שנימול נטבע בו הקדושה אף שלא מדעתו. ואנו ירשנו זאת הקדושה שנשארת בנו לעולמים.. וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את וכו' דחמא עמה שכינתא ובגין כך אתרחיץ אברהם ואמר אחותי היא וכו' כדכתיב אמור לחכמה אחותי את. והוא שהקדושה שברזא דאשה תקבע בו ברזא דאחות כקדושה הקבוע מהתולדה, קדושת ה' בלבד בלי שום התערבות מצד האדם, וזו הקדושה הוא ברזא דאהבה ולא יראה. וחיתה נפשי בגללך, הענין בזה, כי בהתכללות קדושה שבבחינת אשה בהקדושה שבבחינת אחות, אזי לא נראתה הקדושה ואין לה שום התפשטות כלל, לזה אמר וחיתה נפשי, והוא שעכ"פ להנפש יהיה הויה בזו הקדושה כל ימי היותו בארץ מצרים, כי במקום שאין ברירה שם יוכל האדם לסמוך על הקדושה שקבוע וקיימא בו מהתולדה בלי עבודה מצדו. ובזה רצה אאע"ה אך בימי היותו במצרים, אבל אחר שיצא משם התנהג כמקודם, שהקדושה שהיתה לו בבחינת אחות העמידה מרחוק להגן, והוא מצדו התחזק בעבודת ה' להתפשט כבוד שמים על כל הקנינים^קסעיין הרחבת העניין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת לך דף פב. ד"ה וזה שנרמז.:

פ״דוגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. הענין שבאברהם לא כתיב אהלים רק בלוט כתיב אהלים. דהנה מה שהלך אאע"ה להציל את לוט שנולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, כדאיתא בש"ס (סנהדרין צו:) עמון ומואב שבבי בישי דירושלים הוא, כי שורש האור הוא אברהם אבינו, אכן הכלים הוצרך להוציא מלוט, ואצל לוט לא היו להכלים שום חשיבות, כענין דאיתא בזוה"ק (לך עח:) וימנע מרשעים אורם, מרשעים דא תרח אורם דא אברהם. והוא שלא היה לתרח מצדו שום חלק בהאור שהיה באאע"ה^קסאכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה בעשרה, וכמבואר בתפארת החנוכי על זהר פ' לך (עח:) ד"ה דבר אחר: שאף כי תרח נראה שהוא הצנור שדרכו עבר אברהם, ושורש אברהם היה נמצא בו, מ"מ לא נחשב אברהם לבן תרח, שבמקום הזה הבדיל הש"י בין אברהם לדורות הקודמים, ואין לתרח שום חלק ויחס בקדושת אברהם. והוא, כי כל מה שיגיע להאדם הוא רק במקום שיש לו השגה ועובד את הש"י, זה הוא חלקו. אבל במקום שאינו משיג ואינו עובד את הש"י בזה, כל מעשיו אף שנצמח מהם כבוד שמים, אבל אם אינו בעבודתו בבחירה ודעת, אינו נקרא על שמו. וזהו וימנע מרשעים אורם, שהאור שנטמן אף בשרשם נעלם מהם ואין להם שום קנין בו. וכן מבואר בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כדאיתא בזוה"ק (לך עח:) וימנע מרשעים אורם (איוב ל״ח:ט״ו) וימנע מרשעים דא תרח ובני ביתיה אורם דא אברהם וכו'. והיינו כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה באמת לא שייך לומר שיש לתרח שום התיחסות לאברהם אבינו, מאחר שהיה ממש היפך ממנו, ולזה לא שייך לומר שתרח הוא הצינור שדרך עליו עבר אברהם אבינו, ורק אין לו שום חלק באור של אברהם אבינו, מאחר שעשה היפך ממש מאאע"ה. וזה, וימנע מרשעים, אורם דא אברהם, שתרח אין לו שום חלק באור של אברהם אבינו, ורק אברהם נחשב לבריה חדשה.. וכן היה בלוט, שבהיות הכלים אצלו לא היה בהם שום אור, אכן כשנתכללו הכלים באאע"ה הכניס בהם אור, אבל ללוט לא היה שום חלק בזה האור מצדו רק הכל מצד אברהם. כמו שמעט שמן הדולק יועיל להדליק ממנו כמה נרות, אבל מי שאין לו נר דולק ממה ידלק. והסיבה שהוצרך להציל את לוט הוא, יען כי אורו של אברהם כמו שהוא בלי התפשטות זה היה אף בעולם העליון, ומה חידש בבואו בזה העולם. משמע מזה שרצון השי"ת הוא שיתפשט אורו בזה העולם, מאי משמע, שאף בהכלים הנראים היפך מטובה אף אותם מילא טוב ורצון השי"ת, שכן נולדו אח"כ מלוט רות המואביה ונעמה העמונית, שיצא מהם המלך דוד נעים זמירות ישראל, שהיה לו התכללות מכל הקדושת אבות וקדושת כל ישראל^קסבכדאיתא בשער הפסוקים לרבנו האריז"ל פרשת לך סימן יד ד"ה ויקחו: כי לוט היא הקליפה וכו'. והנה בתוך קליפות לוט נתערבו ב' פרידות טובות, רות ונעמה העמונית כנזכר במאמרי חז"ל. ובכל נשמה מאלו השניים, כלולים כמה וכמה נשמות, עד סוף כל הדורות. הלא תראה, כי כל זרע מלכות בית דוד יצאו מהם וכו'. ונתבאר עוד שם בפרשת וירא סימן יט ד"ה ותאמר., ועל הגוון היה נראה ההיפך מזה, וכדאיתא במדרש (לך מא) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, מכל מקום היה בחיר ה' וכדכתיב (דה"י ב ו) לא בחרתי בעיר וגו' ולא בחרתי באיש וגו' ואבחר בירושלים וגו' ואבחר בדוד וגו'^קסגכמו שביאר בכמה מקומות במי השלוח עיין ח"א פרשת לך ד"ה לך הובאו דבריו לעיל אות ח בהערה מט. וכן שם ד"ה ומלכי צדק.. וכמו שעיר ירושלים היה נראה על הגון שמשם הדינין יוצאין, ובאמת יצאו משם כל החסדים וכל השפעות טובות לישראל^קסדכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה ללכת: כתיב (תהילים ס״ח:ל״ו) נורא אלקים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות. נורא אלקים, היינו אף שבאמת יש להפחיד ולירא מפניו, אך במקום בהמ"ק אשר משם יוצאת היראה כמ"ש נורא אלקים ממקדשך, שם נותן עוז ותעצומות לעמו ישראל. וע"ז נאמר ברוך אלקים, היינו שאל יחוש האדם כי פן עי"ז יפסוק ההשפעה. ע"ז מסיים ברוך אלקים היינו שיש לו מקור חיים שהוא נובע תמיד ואינו מפסיק.:

פ״הוה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה וגו' צפונה ונגבה וקדמה וימה. הענין שלא נאמר ויאמר ה' אך וה' אמר, משמע מזה שכבר היה זה הדיבור עצמו מוכן להאמר אליו רק שנתעכב. והענין הוא, כי באמת חפץ השי"ת תמיד בטובת האדם להיטיב לו כפי אשר יוכל שאת, וכדכתיב (תהילים פ״א:י״א) אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו, לזה היה מהראוי שיאמר לו זה המאמר תיכף אחר שיצא ממצרים. שכן קודם שיצא ממצרים לא היה בו עוד כח קדושה להתפשט כ"כ, מפני שלא היה מצורף ומבורר בשלמות. ומי שאינו מבורר עוד, אם הוא בענין הלאו של לא תנאף, אזי אם יתפשט את עצמו יוכל לפעול רע לעצמו. ואם הוא בלאו של לא תרצח, יוכל לעשות רע לאחרים ג"כ. וכן אבינו אברהם ע"ה, קודם שיצא ממצרים לא היה בו כח קדושה עוד שיוכל לקבל התפשטות מטובה, וע"ז מורה שם מצרים שמיצר ודוחק כל דבר שלא ינתן לאדם, וניחא לזה מה שלא נאמר לו המאמר הזה קודם שיצא ממיצר ודוחק, אכן אחר שיצא מזה המקום ונתברר בשלמות היה בדין שיאמר לו השי"ת הבטחתו זאת ליתן לו התפשטות מטובה^קסהעיין במי השלוח ח"ב תהילים (פא) ד"ה אנכי: אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים. ארץ מצרים הוא משוקעת בכל מיני יצרים רעים, וזה שהוסיף דוד המלך עליו השלום לשון המעלך שבכל התורה נזכר לשון הוציאך, כי חוץ מה שצוה השי"ת להשמר מכל דבר איסור צריך האדם להזהר אף בדברים המותרים שלא יהיה משוקע בחמדתם רק יהיה למעלה מכל תשוקה וחמדה, ובאם יהיה מבורר בזה שלא יהיה נכנע תחת שום חמדה ותשוקה אז מבטיחו השי"ת הרחב פיך ואמלאהו שיתן לו השי"ת כל משאלות לבו בהרחבה.. אמנם מפני שעוד לא נתפרד ממנו לוט, שהיה להקנינים שלו שייכות עם הקנינים שבארץ מצרים, ואף שקניני אאע"ה היו ברורים ונקיים בלי שום שייכות עם מצרים, כי מה שאמר לשרה אשתו למען ייטב לי בעבורך לא היה סמיכתו וכוונתו על מה שייטיבו לו מצרים, אכן כוונתו היה להטבת שכינתא וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את וכו' דחמא עמה שכינתא וכו' כדתיב אמור לחכמה אחותי את וכו'. והוא, כי אאע"ה נתיירא כאשר ירד מצרימה מקום שלא היה כח לשום מלאך ושרף לכנוס שמה בקדושתו, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.), ונתיירא מאד להשען על קדושה שקנה ביגיעו שהוא ברזא דאשה, כי זו הקדושה לא תספיק לאדם בגודל ההסתר, לכן התפלל והתחנן מהשי"ת שיקבע בו קדושה בקביעות בלבו יקבענה, וזו הקדושה הוא ברזא דאחות שהוא מצדו יתברך בלי קנין האדם. וע"ז כוון אברהם אבינו באמרו אמרי נא אחותי את, שהשי"ת ישפיע בו קדושה מצדו ית' שיתכלל בחינת אשה בבחינת אחות למען ייטב לי בזה, שכן יש בכלל מאתים מנה, וחיתה נפשי בגללך. והוא שבאמת הוא העיקר שהאדם יקנה לעצמו קדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם, אכן בגודל הסתר כזה יוכל להתעלם מן האדם זאת. לכן ביקש מהשי"ת שכל משך הזמן שיתעכב במצרים יתחברו עמו סייעתות הקדושה מצדו ית', והקדושה שיש לו מצד עצמו שקטנה היא במעלתה לעומת הקדושה שמצדו ית' תתכלל בהקדושה הגדולה, וע"ז מרמז לשון בגללך, שפירושו הוא התכללות דבר בתוך דבר, כענין דכתיב (ראה טו) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, והוא שע"י שאתה תהיה נכלל בזה הדבר יברכך ה'. וכן אמר אברהם אבינו וחיתה נפשי בגללך, שעי"ז שהשי"ת ישפיע בו קדושתו שבקביעות, וקדושת יגיעו שקנה לעצמו יוכלל בקדושה שמצדו ית', שגבוה הוא במעלה מקדושת פעולת האדם, עי"ז וחיתה נפשי^קסועיין לעיל אות כו ועיין עוד בתפארת החנוכי על זוהר פרשת לך דף פב. ד"ה ת"ח כל העניין שם.:

פ״ואמנם כל זה לא היה חפץ אך במשך הימים שנתעכב במצרים, ששם אין מספיק לאדם קדושת פעולותיו, אבל ביציאתו ממצרים חזר לימי עלומיו לעבוד ולמשא עול מלכותא דלעילא ביגיעו בכל כחו, והסייעתות שמצדו ית' העמיד מרחוק, והתפשט קדושת השי"ת בכל קניניו, ואז היו באמת כל קניניו מבוררים ונקיים, שכן אנו רואים שאף מארץ מצרים יצא מבורר, משמע מזה שהשי"ת דבוק עמו בתמידות, ממילא אין לקניניו שום שייכות למצרים. אכן הקנינים שהיו ללוט ההולך אתו לא היו מבוררים והיה להם שייכות למצרים, לכן לא היה יכול להאמר עוד זה המאמר והתפשטות מטובה לאאע"ה. אבל כאשר נפרד לוט מעמו, אז וה' אמר אל אברהם וגו' שא נא עיניך וגו' צפונה ונגבה וקדמה וימה וגו' לך אתננה ולזרעך. והענין ששינה הכתוב סדר הרוחות, שכן בדגלים הוא הסדר מזרח דרום מערב צפון. ואף לפי הסדר שבכאן היה מהראוי להחשב נגבה קודם צפונה כמו שקדמה קודם ימה. והענין בזה הוא, דהנה רוח צפון מורה על טוב הצפון לעתיד לבא אחר כל הבירורים, והוא ברזא דיצחק אבינו וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) ובמדרש (רבה נח לד) עורי צפון אלו עולות הנשחטות בצפון. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (שם) לזמנא דאתי קרי קוב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבית כל טיבו וכל אגר טב לבני דסבלו כמה בישין בהאי עלמא על קדושת שמי וכו'^קסזנתבאר לעיל פרשת בראשית אות יז ועיין שם הערה ס בשם התפארת החנוכי.. ונגבה הוא העבודה שעל ידה יבוא האדם לקנות הטובה של צפון. וכאן שהיה אבינו אברהם מבורר בזו העבודה של נגבה^קסחעיין לעיל פרשה זו אות א בהערה ב שם., לכן נאמר לו מתחלה צפונה קודם נגבה, שהיתה הטובה מוכנת לו מאחר שכבר היה לו בקנין העבודה שברזא דנגבה. אבל הטובה שברזא דימה לא קנה עוד, והעבודה שעל ידה יוכל האדם לבא לזו הטובה הוא רזא דקדמה, לכן נאמר תחלה קדמה ואח"כ ימה, שאם יעבוד את השי"ת בעבודת קדמה יזכה לטובת ימה, והשי"ת הבטיחהו שיזכה לעבוד את השי"ת בעבודת קדמה וע"י יזכה לטובת ימה, לכן נאמר צפונה ונגבה קדמה וימה. (ועיין בפרשת ויצא אות לד, לו, לז, נתבאר ענין זה באריכות יותר)^קסטמבואר באריכות בבית יעקב הכולל פרשת ואתחנן ד"ה עלה: עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך וגו'. העניין שנאמר תחילה מערב וצפון ואח"כ דרום ומזרח, אף כי עיקר האור הוא במזרח ודרום. וגם גבי אברהם אבינו, גם כן נאמר שלא כסדר האור, כי שם נאמר (לך יג) צפונה ונגבה וקדמה וימה. ומהצורך היה לכתוב בשניהם מזרח ודרום תחילה. אכן לכל אחד ניתן לפי היקרות שהיה אצלו. כי מדת אברהם אבינו עליו השלום היה ארץ הנגב. היינו, מסולק מכל הנאה מצדו, ומנוגב מכל חמדה. וכן נתן לו השי"ת, שיהיה לו הארת אור ה' בצפון כמו בנגב. כי צפון הוא רחוק מן האור. וכמו שבמקום הנגב, שהוא מסולק נגיעה, יכוון לרצון השי"ת, כן יכוון אף בצפון. וזהו צפונה, היינו שלא מדעת, ונגבה הוא דבר שיש לו בירור. ואח"כ נאמר לו וקדמה וימה, כי הוא היה חפץ בבירורים, לכן ניתן לו תחלה שיברר את עצמו במזרח, במקום שהדעת שולט, וכפי שיברר את עצמו במזרח על פי הארת ה' המפורשת, כן יקנה במערב, היינו שיכוון אף בלי דעת לרצון השי"ת. ומשה רבנו ע"ה היה אצלו עיקר לכוון שלא מדעת, כי במקום שהיה אור ה' מפורש נגד עיניו, לא היה צריך לבירורים. ולכן היה העיקר אצלו ימה וצפונה. ואח"כ נאמר לו דרום ומזרח, שזה כל שכן שקנה בשלימות.:

פ״זוה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'. ויאמר ה' לא כתיב כאן רק וה' אמר, משמע מזה שכבר היה דבר ה' נכון להאמר לו עוד קודם, והעיכוב היה מפני לוט שהיה עוד עמו. והענין בזה הוא, כי לוט עשה על הגוון כמו שפעל אברהם אבינו ועשה, אברהם היה עוסק בהכנסת אורחים ובגמילות חסדים וכן עשה גם לוט. אכן אברהם אבינו עשה זאת מעומק לבו, ולוט אף שפעל ועשה כפעולת אברהם אבל רק על הגוון נדמה לו, ועומק לבו היה מלא שנאה להשי"ת^קעמבואר במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה לך: כי לוט היה חכם ודומה בקלסתר פנים לאברהם, היינו בכל הענינים עשה מעשים כמו אברהם, ועל המעשה לא היה ניכר שום חילוק בינו לבין אברהם, אך הש"י בעצמו צפה והריח את מעשיו שאינם טובים ושלח הארה בלב אברהם שיפרד מעליו ולא ישגיח על חכמתו ועל מעשיו, שאינם מעומק לבו. ועיין עוד לעיל פרשה זו אות יד [ב] ד"ה ופרשת.. ואף הגוון הטוב שהיה כרוך בו שע"ז נקרא בשם לוט מלשון הכתוב (שמואל א כא) לוטה בשמלה, אף זה היה בלי דעת, ולא היה לו שום חלק בהטוב מצדו. שכן השתי פרידות טובות שנולדו ממנו לא היה לו שום דעת בהם שיקרא על שמו וחלקו, שכן הדבר שאין לאדם בו דעת אין לו בו שום קנין. וכמו שהובא פסק דין בהגהות אשר"י בש"ס (ב"מ פ"ב סי' ט) אחד קנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל ומכרו לישראל חבירו ג"כ בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהיה כסף מבפנים, ופטרו את הלוקח השני מליתן לו כלום בחזרה, מאחר שהלוקח הראשון לא היה יודע מזה כלל, ממילא לא נתכוון לקנות הכסף שבפנים, וכל קנין האדם הוא רק כפי הדעת שיש לו בו^קעאזה העניין מבואר רבות בכל ספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב ד"ה והפליתי [ב], ועיין עוד לעיל פ' נח אות יט ד"ה קנים, לקמן פ' חיי אות ו ד"ה ובתנחומא, בית יעקב שמות פ' תרומה אות טו, בית יעקב ויקרא פ' צו אות טז, בית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה בחודש, ספר הזמנים חג הפסח אות י, שער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו, תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (עח:) ד"ה והוא, תפארת יוסף מס' חגיגה (ג:) ד"ה איזהו.. אכן השי"ת הציב בעוה"ז עולם עשייה, שיפעול האדם ויעשה, ומאחר שעל הגוון עשה גם לוט כמעשה אברהם אבינו, ומאן מפיס לומר שזה עושה הטוב בעיני ה' וזה עושה בתרמית לבו, הלא בעוה"ז אין השי"ת דן את הלבבות רק לפי פעלם בכלי הפעולה, ואם היה נאמר המאמר הזה ביחידות לאברהם אבינו ולא ללוט היה מקום להתלונן למה לא נאמר המאמר ללוט ג"כ, מאחר שעוד לא נתברר שפעולת אברהם הוא פועל טוב ופעולות לוט הם ההיפך. אמנם כאשר נפרדו זה מזה, לוט בחר את כל ככר הירדן אנשי סדום ובנותיו, אז הוברר שלוט מצדו פונה את עצמו למזמת לבו, ואף הגוון מטובה שנמצא בו אין לו בו שום קנין וחלק מאחר שהוא בלא דעת, אכן שלהשי"ת יש לו בזה עומק עמוק מי ימצאנו ואח"ז וה' אמר אל אברם וגו':

פ״חוה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'. ויאמר ה' לא כתיב כאן רק וה' אמר, משמע מזה, שעוד קודם זה היה מאמר ה' מוכן להאמר לאברהם אבינו ע"ה שתנתן לו ארץ כנען, אכן השי"ת הסתיר זאת עד עתה מפני לוט שהיה עמו, בכדי שלא יפיג ויופסד מאמר ה', שכן שמו מעיד עליו שכל מעשיו לא היו רק על הלבוש מלשון הכתוב (שמואל א כא) לוטה בשמלה^קעבכמבואר במאמרים הקודמים עיי"ש., וכאשר הרגיש צמיחת ישועה היה מחזיק בה במהירות ואכלה פגה בעודה מעורבת עם הקליפה. וזה הוא הענין ג"כ דאיתא במדרש (רבה לך מא) שבהמותיו של לוט יצאו פתוחים ושל אברהם יצאו זמומים^קעגעיין במדרש בראשית רבה פרשה מא: היו אומרים להם רועי אברהם, הותר הגזל, היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקב"ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין, אמר להם הקב"ה כך אמרתי לו לזרעך נתתי, אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ.. ובזה המאמר גילה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה שיתן לו התפשטות מקדושה בגודל תקיפות, ואם היה מגלה זאת בעוד שהיה לו התחברות עם לוט בן אחיו והוא היה אוכלה פגה, היה נחשב זאת שמאמר השי"ת הוא בגלות, שכן כל גלותן של ישראל הוא פיזורם בין העכו"ם לברר הטוב מההיפך, לקבל כל דבר זך ונקי בלי התערבות שום קליפה^קעדכמבואר ענינו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה כי עצר: לזאת יתפזרו ישראל לבין האומות כדי שיקבלו כל כחותם שנמצא אצל כל אחד מהשבעים אומות, ואצלם יהיה בלי גבול. וכן מבואר בח"ב תהילים (קמז) ד"ה בונה: שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה ואז יהיה רצון השי"ת מאוד בהתפשטות.. והוא, כי האדם שקדוש מעומק הלב לא יפנו אליו הסט"א לרצות להתדבק בו, שמעצמם יבינו שאין להם שום שייכות לאדם זה ואף בפניו לא יסתכלו. אכן מי שאין נקי בעומק לבו כ"כ רק על הגוון, באדם זה יחפצו להתדבק בו ולהתחבר עמו, ומזה הוא כל הסבלנות לפום צערא אגרא, מי שסובל יותר ומברר את עצמו מזוקק הוא לחולקיה ועדביה דקוב"ה ביותר, כדכתיב (בהעלותך יא) כי הם זקני העם ושוטריו, והוא מפני שסבלו בגלות כובד סבל לכן יתחשבו עתה לזקני העם ושוטריו^קעהכמו שנתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה הנה יום: כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. וכמו שכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. וכמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ואיתא במדרש (תנחומא קדושים) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך. והיינו שמזה הסבלנות שסבלו, נבנה כל הישועה של לעתיד, שמכל שעל ושעל שסבלו עתיד השי"ת להאיר להם.. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך פג.) אלמלא נחתי ישראל בקדמיתא למצרים ולא יצרפו תמן לא הוו עמא יחידא דיליה וכו' אי לא אתיהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא וישלוט בה לא הוות ארעא חולקיה ועדביה דקוב"ה. והוא שאף הארץ הוצרכה להיות בגלות מפני שעוד לא נתבררה לחולקיה ועדביה דקוב"ה, ולזה מקודם שנאמר זה לא נחשב בפסוק הפרזי, רק כאן נאמר הפרזי, לרמז ע"ז שהארץ עודה פרוזה בלי גדרים ולא נתבררה עוד^קעועיין הרחבת הדברים בסוד ישרים חג הסוכות אות טז.. ולכן לא נאמר ג"כ המאמר הזה בעוד שהיה עמו לוט, כי הוא היה אוכלה פגה, ובאמת היה צורך להמתין עוד עד שיבא העת שיבאו לציון וירושלים בשמחה ברצון ה':

פ״טכי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. הענין שאח"ז כתיב לזרעך נתתי, ואמרו ע"ז במדרש (לך מד) שאף מאמרו של הקב"ה מעשה, ולמה כתיב כאן אתננה. אכן הענין בזה הוא, דהנה מצד השי"ת אין שום חילוק באמת מקודם הנתינה לאחר הנתינה, אך כל החילוק הוא מצד האדם המקבל שפעת השי"ת, שקודם הקבלה הוא ברזא דשם אקי"ק אנא זמין לאולדא כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:), וע"ז כתיב אתן, והוא שנשפע מאת ה' בהדרגה בכדי שיוכל לקבלה. כענין דאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) פתח לו פתחא דנהורא דקיק זעיר ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה וכו' וכדאיתא במדרש (איכה רבה פרשה כט) ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) אם תבא הגאולה בבת אחת ואין יכולים לסבול ישועה גדולה שהיא באה מתוך צרות גדולות, לכך היא באה קמעה קמעה וכו'^קעזנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו. ואף אם ח"ו מפסיד, מפסיד בבת אחת, כדי שיהיה לו טענה להש"י כי נשאתני ותשליכני, ועיי"ז מחזיר לו הקב"ה. אבל באומות העולם הוא בהיפוך, שמקבל חיים בבת אחת שלא ע"י יגיעו, וכשמפסיד, מפסיד בהדרגה, כדי שיורגל בירידה ולא יהיה לו טענה. ועיין עוד במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה בן פורת, לקמן פ' מקץ אות יח.. וזה הוא ברזא דאקי"ק, שזה השם מרמז שעוד לא הגיע הזמן שתנתן הטובה ליד האדם, רק אחר עבור זמן אזי יוציא הקב"ה הטובה מנרתקה, ויהיה השם הוי"ה בשלימות וימסר בתפיסת האדם, שבהקבלה שורה על הדבר השם הוי"ה^קעחמבואר העניין בבית יעקב שמות פרשת שמות אות מד: ושם אהי"ה מורה כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אנא זמין לאולדא ולאמשכא כולא, אף שאין בו תפיסה לעת עתה. אכן השי"ת עתיד להמשיך כח הזה שיגיע לתפיסת אדם, וע"י עבודה ישיג האדם קנין גם בלבוש שאינו משיג מפורש וכו'. ולעתיד יתגלה השם הוי"ה כדאיתא (פסחים נ) ויצא מלה מנרתקה ויהיה הכל אחד. ועיין עוד שם אות מה.. וזה הוא ג"כ החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. בארץ ישראל שם הוא החיבור מהשם הוי"ה עם השם אלהים, שהשי"ת דורש אותה תמיד ובכל פעולה יש הכרה שה' הוא האלהים, וכדאיתא בש"ס (כתובות קי:) ובזוה"ק (יתרו עט.) כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה. והאור שנשפע שמה הוא בשפע, לדעת כי אני ה' מקדשכם^קעטכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת ואתחנן ד"ה אעברה: דאיתא בגמ' (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכו' כדאיתא בזה"ק (יתרו עט.) ומשה לא קאמר אלהיך אלא לאינון דהוו זמינין למיעאל לארעא קדישא ולקבלא אפי שכינתא ומה דלא אמר אלהינו משום דהא משה לא זכה למיעאל לארעא וכו' וזה שאיתא בגמ' (ברכות מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן וכו' יהושע תקן להם ברכת הארץ, ובברכת הזן כתיב לשון נסתר ובטובו הגדול וכו' וברכת הארץ שתקן יהושע הוא בלשון נוכח, לפי שהדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, כי בארץ ישראל מפורש שהשי"ת נמצא בכל פרט אף בעניני עולם הזה.. ובשאר ארצות שם נמצא פירוד בין השם הוי"ה לשם אלהים, מפני שנמצא שם טרדות גדולות המטרידים דעת האדם שלא יכיר את ממשלת השי"ת שמושל אף בעוה"ז, עד שאמרו בש"ס (שם) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, וזהו נצמח מפני ארץ העמים, שהאומות מטרידים את הדעה שלהם, ואף שבאמת זורח אף להם מעט יראה וכדאיתא בש"ס (מנחות קי.) שהם קוראים את שם ה' אלהא דאלהיא, אכן הם מצדם ידחוהו בשתי ידים במקום אשר לא יעלה עוד על לבם, ומטרידים את הדעת שבהם והיראה הזורחת להם מרחוק, לכן אף בארצותיהם נמצא טרדות כאלה עד שאין בכח אדם להכיר שהשי"ת מנהיג בעולם^קפעיין בסוד ישרים חג הסוכות אות יט בביאור העניין בהרחבה.. אכן אאע"ה לא בחר באלה ולא היה בנייחא מזה להטריד את עצמו לילך חושך לא אור, אך מצדו היה עובד את השי"ת תמיד להכיר ולדעת שה' הוא האלהים, ואף בגודל ההסתר לא יתעלם מנגד עיניו שהשי"ת מושל בעולם. לכן כאשר עלה ממצרים דנחית וסליק, אז נתן לו הקב"ה את ארץ ישראל, שכל הדר שם דומה כמי שיש לו אלוה, שבכל הפעולות לא יתעלם מני אדם ממשלת השי"ת וידע שה' הוא האלהים:

צ׳ויוצאי חלציו הלכו בעקבותיו להכיר שאף בכל לבושי עוה"ז נמצא חיים מהשי"ת, והכניסו כבוד שמים בכל עניני עוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג:) יעקב שלימו דאבהן איהו ואיהו אחיד לכל סטרין וקרא שמיה ישראל וכו' וכדכתיב ביה (ויחי מח) אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, וכמו שפירשו חז"ל הלא כתיב (תהילים מ״ד:ז׳) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אכן בזה כוון על כח התפלה שבו, וכדאיתא על זה בש"ס (ב"ב קכג.) והובא ברש"י ז"ל על מקומו, וכן תרגמו אונקלוס, בצלותי ובבעותי, והוא שהיה לו הפנימיות של כל דבר מחרב ומקשת וכדומה, שהעיקר מכל דבר הוא הפנימיות (וכמו שנתבאר בפ' ויחי אות נא)^קפאכמבואר העניין היטב שם עיי"ש. ומסיים שם: ואף שאין המקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ, אשר יעקב אבינו היה נלחם כנגד אויביו בחרבו ובקשתו, כי בפעולותיו הגשמיים היו ג"כ חיים אמתיים. וכעין זה ראה בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ג].. ועל זה מרמזים השני כתובים נתתי ואתן, שמצד השי"ת נאמר נתתי, שמצדו יתברך אין שום חילוק בין אמירה לנתינה ולמה שנתון כבר. אכן מצד האדם נמצא חילוק גדול בין מה שנתון כבר למה שעתיד להנתן לו. והענין שאאע"ה ירד מצרימה הוא כענין דאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים סב) הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם האיך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו מניחה בגופו והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה. והוא, כי נשמת האדם הנחצבה ממעל תחפוץ כל שעה לעלות למקור מחצבה ולא להפנות אל עוה"ז שכולו גשם, אך בהראות לה שמלא כל הארץ כבוד ה' לית אתר פנוי מניה, ואף בהגוף נמצא ד"ת, ועוד תוסיף אומץ בקדושת ה' כשיתברר אף הגוף, ותוציא יקר מזולל, אז יורדת, כי מה לה לעלות לעולם העליון מאחר שאף עוה"ז מאיר מכבודו^קפבכן מבואר לעיל פ' נח אות ו ד"ה והנה בהתחלת: שהנשמה חושקת כל שעה לחזור להמקור שנאצלה משם. וכשמראה לה השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו, אזי חוזרת להיות בזה העולם, לפי שמבחנת שיש בזה יקרות יותר להרחיב ולהגדיל את כבוד מלכותו גם בעולם הזה השפל, שהאור מוסתר והחושך גובר, וכדכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ועל כן חוזרת לאחוריה להתקיים עם הגוף, שעי"ז תוכל למצוא כבוד שמים גם בחשכת ההסתר שבעוה"ז, ויש לה נייחא ביותר להשאר בתוך הגוף. עיין עוד לקמן פרשת ויצא אות יב. ומבואר כמו כן בתפארת החנוכי על זהר בהקדמה (דף א.) ד"ה וכמה: שבאמת מקור מחצב הנשמה הוא מאור בהיר מאד, וכשהיא בגוף היא בהסתרת פנים. אכן לזה הנשמה מאירה מאור גדול יותר ממלאכי השרת וכו'. והוא לפי שנבראת כדי ליכנס להסתר ולהוציא יקר מזולל להראות ולברר שגם במקום הזה יש אור השי"ת, וממילא נשמע שאורה גדול מאד שיכולה להיכנס להסתר וחשך וכו'. ומזה נשמע שהנשמה כחה גדול ביותר, והיא חלק אלוה ממעל, ממקום גבוה כזה שביכולתה להכנס בכל ההסתרות וכו'. אכן לפי שבכל עת תשאף הנשמה לחזות בנועם אור בהיר, לצאת מחשכת ההסתר. לכן מראה לה הש"י שמלא כל הארץ כבודו, ורואה את יוצרה שנמצא גם בהסתר הזה, ממילא מסכמת לחזור לשבת בתוך הגוף, אחר שממקום זה תוציא אור יקר מאד וכו' עיי"ש.. ואברהם אבינו ע"ה היה בעוה"ז כגוונא שהנשמה בהגוף, שכן נקרא בזוה"ק (לך עט:) נשמתא לנשמתא, והוא האיר לכל העולם שמלא כבוד ה' את כל העולם, וממנו התחיל להיות שלימות להנפש בעוה"ז. והנה אברהם אבינו המכוון לנשמה התחיל להתנשא ולהתרומם מהעוה"ז המכונה לגוף, והיה עולה ויורד. וע"ז מרמז הכתוב ויהי רעב בארץ, כי ארץ מורה על קביעות, שכן חן מקום על יושביו לישב בטח על מקומו בל לזוז מארצו, וכדאיתא במדרש (נח רבה לד) ובש"ס (סוטה מז.), ואף שנמצא ארץ שהיא רחבה וטובה מארצו, אף על פי כן אין רצונו לזוז מארצו. ולאברהם אבינו לא היה לו נייחא והשקט לא יוכל בקביעות, מפני שרצה לעלות ולהתדבק בהמקור והשורש שממנו נחצבה, לכן הוכרח לירד מצרימה, שזה המקום הוא בהתגברות ההסתרות וההעלמות מה שאין כל בכל העולם כלו, ואאע"ה האיר אף שם ממשלת השי"ת וכשכבודו מלא אף שם, ואז היה לו נייחא והשקט לשכון בטח בדד בעוה"ז, ולכן כאשר ירד מצרימה ועלה משם בשלום, אז הבטיח לו השי"ת להנחילו את הארץ שה' דורש אותה בתמידות ולתתה לו בקביעות חן המקום על יושביו, ובזה בחר אף הוא מצדו והיה חפץ בה, מפני ששם הוא שפע אור הדעת לדעת כי אני ה' מקדשכם, ולהכיר בכל פעולה ופעולה איך שמלאה כבוד ה'^קפגעיין הרחבת הדברים בסוד ישרים חג הסוכות אות טז כל העניין שם.:

צ״אומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. בזוה"ק (לך פז.) בעי קוב"ה למיפק כהונתא משם כו' אתיהיבת כהונתא לאברהם וכו'. כהן הוא שעל ידו נשפעים כל הטובות וכל ההשפעות, ולכן כאשר ראה מלכי צדק שעתה הוא אברהם אבינו הנבחר לשרת לה', שעל ידו ילכו ההשפעות, הוציא לחם ויין, לרמז לו שעתה הוא אברהם אבינו כלל ההשפעות והצינור. שכן לחם ויין הם כלל כל ההשפעות. לחם הוא רק סעדתא דלבא, שיראה האדם שעולם ומלואו כלו לה' ואין להברואים חלק בממשלת העולם, רק השי"ת מנהגה כרצונו הטוב, ולפי זה אין לאדם להתיירא מפני חבירו, ואף היתום שהוא מהכושלים, מ"מ אין לו להתיירא משום בריה בעולם, מאחר שיש לו על מי להשען ולבטוח במי שכל הממשלה שלו, שהשי"ת הוא המושל ומשגיח בעולם ומנהיגה, וזה הוא רק סעדתא דלבא כמו לחם. ויין הוא המשמח לבב אנוש, והוא כשיסייע השי"ת לאדם שיראה גם הוא במי בוחר השי"ת ומי העומד בסוד ה', זה משמח לב האדם כיין המשמח לבב אנוש. וזה הוא דאיתא בהאר"י הקדוש (שער הכוונות – ענין סעודה שלישית) והא אזמין עתיק יומין למצחא, היינו בהראותו ית' המצח שלו, שכל הברואים יכירו וידעו העולם ומלואו של מי הוא, ואז ממילא יהיה, עדי יהון חלפין, שלא יהיה לאדם ממשלה על רעהו, שכן זה הוא נברא מהשי"ת כמו חבירו. רעו דיליה דגלי ליה, היינו בשעה שהשי"ת מברר לעין האדם במי בוחר ובמי יחפוץ כעת, אזי לבטלא לכל קליפין, שכולם יתבטלו. וכן הכתוב אומר (תהלים ל) שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי. שמע ה' וחנני הוא בבחינת לחם סעדתא דלבא, שאף זה הוא ישועת ה' שיראה האדם זאת, ה' היה עוזר לי הוא בבחינת יין המשמח שהוא ישועה ביתר עוז:

צ״בומלכי צדק וגו' והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו' וברוך אל עליון וגו'. בזוה"ק (לך פז.) בעא קוב"ה למיפק כהונתא משם כדכתיב ברוך אברם לאל עליון כיון דאקדים ברכתא דאברהם לברכתא דמאריה אמר ליה אברהם וכי מקדימין ברכתא דעבדא לברכתא דמאריה מיד אתיהיבת כהונתא לאברהם וכו' אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק וכו'. ברוך אברם כמה דאמרינן ברוך אתה וכו'. והענין בזה, דהנה אברהם אבינו חידש בעולם לעשות מהו"א רזא דאת"ה. והוא, כי השי"ת השליש את העולם שליש ישוב שליש ים שליש מדבר. בישוב הוא רזא דאתה, שנמצאים שם בני אדם והשי"ת משפיע להם כל הטובות, והברואים מודים ומשבחים עליהם ומפארים ליוצרם על כבוד מלכותו, להכיר שמאתו יתב' באה להם הברכה, וממליכים את השי"ת על כל הטוב שהשפיע להם ואומרים ברוך אתה. ובמדבר וים אין שם הכרת כבודו יתברך, וכדאיתא במכילתא (בא) ובתנחומא (ויקרא)^קפדעיין לקמן פרשה זו אות מח ובהערה רלז שם., ושם נקרא השי"ת הו"א, וכענין דאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) אתה עלמא תתאה הוא עלמא עלאה. וכן הוא בכל פרט נפש אדם שהוא עולם קטן, בשעה שהוא בנייחא שלו ושאנן ומקבל עליו עול מלכות שמים בכל אשר יפנה, אז ישכיל ויצליח להראות לכל באי עולם הכבוד שמים שנמצא בכל דבר, וזה הוא כמו בישוב. אכן בשעה שהוא מוטרד בהסתר והעלם שמסתירים את היראה מלבו, זהו דומה לים שאין שם כבודו:

צ״גואברהם אבינו ע"ה היה עוסק בתמידות בעבודת השי"ת, והשתדל להראות גלוי לכל, שאף במקומות הנעלמים ונסתרים נמצא כבוד השי"ת ועשה מהו"א רזא דאת"ה, לכן נאמר עליו אתה כהן. והוא, כי כהן היינו עובד ה', והוא היה כהן עובד, שאף במקום שהשי"ת נקרא שם ברזא דהו"א ונראה כמו שלא יחפוץ בעבודת האדם, אבל אברהם אבינו שהאיר שאף בימים ובמדבריות נמצא כבוד שמים, והמשיך חסד לעלמא תתאה, שאף שם יהיה ברזא דאת"ה כמו בישוב, וזהו שנאמר בו (וירא כב) ויקרא שם בשם ה' אל עולם שהוא מלשון העלם, כדאיתא במדרש (קהלת רבה ג) גם את העולם נתן בלבם, העלם כתיב, שהועלם מהם שם המפורש, ואף בההעלם האיר אברהם אבינו הכבוד שמים בשלימות וקרא בשם ה'. וזהו הראה אברהם אבינו בהצילו את לוט שנולדו ממנו שבבי בישי דירושלים ונעלמה מעין כל הכבוד שמים שנמצא בו. אכן הוא השליך את נפשו מנגד להלחם עם המלכים להציל ממות נפשו והאיר אף בו כבודו יתברך, שכן נולדו ממנו אח"ז שתי פרידות טובות. ולכן הקדים שם את ברכת אברהם לברכת ה' כענין דאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, שאף שעיקר הטובה הוא לשותה היין מ"מ אף לבעל היין מגיע טובה, שמבלעדו לא היה ניכר הטובה. וזה היה כוונת שם הצדיק, שאף שבאמת נמצא כבוד שמים בכל מקום בים ובמדבר וכדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, אבל מי גילה רז זה שעד עתה לא שזפתו עין בריה, הלא אברהם, לכן אמר ברוך אברם לאל עליון, שהוא חידש זאת בעולם להראות שאף במקום שנקרא השי"ת עליון, שהוא למעלה מתפיסת אדם, שאין שם ישוב, אף שם מלא כבוד ה' וצריך להחזיק לו טובה ולברכו מקודם^קפהלעיל פרשה זו אות יד [ד] ד"ה ואף פרשת ובהערה קד, קה שם.. ואומר עוד שם בזוה"ק (לך פז.) אל עליון כמד"א ה' אלהינו. והוא שהשי"ת מתנהג עם האדם בהדרגה בכדי שלא יופסד הכלי של ישראל, רק כפי שיוכלון שאת שפעת חסדי ה'^קפוכמבואר לעיל פרשה זו אות לא ובהערה קעז שם.. קונה שמים וארץ כדאמרינן מלך העולם, זה הוא ברכה שמברכין קודם כל הטובות, והוא שלא יזיק הטובה את הדעה של האדם שכן המלך חפץ בטובת עמו. וזה הוא קונה שמים וארץ, היינו שהשי"ת מתקן אותם תדיר, וכדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) כונן שמים בתבונה מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא וכו' הן שמים לא זכו בעיניו וכי סלקא דעתך דגריעותא הוא משמים אלא חשיבו הוא וכו'. והוא כי השמים מרמזים על גודל בהירות, וזה הוא קונה שמים וארץ כנגד מלך העולם, שהשי"ת מתקנם תדיר, שלא הרחיק את הבריאה מהבהירות שתהא לה כח פעולה בפני עצמה, אך תדיר מתקנם ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, קונה שמים וארץ^קפזעיין תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על בהירות עד שאין ביכלתם לקבל שום לבוש מעוה"ז. כדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצז.) שמים לא יכולין למסבל אפילו כגרעין חרדל מגופא דהאי עלמא. ועיין עוד לעיל פ' בראשית אות ד, ה.:

צ״דוברוך אל עליון אשר מִגֵן צריך בידך. מִגֵן מורה על שהשי"ת הסביבם והקיפן שלא יוכלו לפנות ולברוח אנה ואנה ומסרם ליד אברהם אבינו בעל כרחייהו שימיתם. והענין בזה הוא, דאית מָגֵן ואית מִגֵן. מָגֵן היינו הגנה ושמירה, שהשי"ת מקיף את האדם ושומרו שינצל מכל רע ומגין עליו. ומִגֵן היינו שהשי"ת הקיפם סביב וסגר אותם כבמסגר ונתן זמם ורסן בפיהם שלא יוכלו לילך לדרכם, אך מסרם ביד אאע"ה שינצח אותם. והוא כענין דאיתא בש"ס (ברכות נז.) בענין חלום יין יש שותהו וטוב יש שותהו ורע לו. תלמיד חכם לעולם טוב לו וכו' נתנוהו בקולר והסיפו לו שמירה על שמירתו. והוא, כי החלום רומז על ההיפך מהלבוש^קפחכענין דאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לבר קפרא שנחתכו שתי ידיו ופתר לו רבי שלא יצטרך למעשה ידיו. וחלם לו עוד שנקטעו רגליו ופתר לו על סוס אתה רוכב. ואף שבתפיסת שכל עוה"ז הוא, שאם יחסר לאדם שתי ידיו או שתי רגליו יחסר לו לחמו וימות ברעב, אבל בעומק מרמז זאת על טובה גנוזה שבפנים להלבוש מתפיסת עוה"ז. לקמן פרשת וישב אות ד ד"ה ונסמך לזה מכאן אמרו הנותן פת לתינוק., ושניהם כלולים בו, החלום שהוא הלבוש והפתרון שהוא הפנימיות מהחלום. והנה כל עניני עוה"ז הם כחלום, שכן צריכים להפתר אם לשבט אם לחסד. וזה הוא הענין כאן שבמסורת אין שום חילוק בין מָגֵן למִגֵן אתוון דדין הן אתוון דדין, וכל החילוק הוא במקרא שהוא כפתרון החלום. ולאאע"ה נפתר אם למקרא מָגֵן, אנכי מָגֵן לך, שהבטיחו השי"ת להגן בעדו ולסוכך עליו. ולשונאיו נפתר אם למקרא מִגֵן, שנמסרו בעל כרחם ביד אברהם אבינו שלא יוכלו להנצל מידו לברוח לדרכם:

צ״הויאמר אברם אל מלך סדום הרמותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'. הענין שלא רצה אברהם אבינו ליהנות מזה, הלא מצד הדין היה זוכה לעצמו בכל הרכוש שהציל מהגייס, וכמו שהפסק דין מובא בש"ס (בבא קמא קיד.) המציל מן הנהר ומן הגייס וכו' הרי אלו שלו, ולמה לקח מפרעה מתנות ומזה לא רצה ליהנות. אכן הענין בזה, דהנה בכל מקום שיעשה אדם איזה פעולה שצריכה להתברר, אזי העצה היעוצה לטוב לו שיסלק כל נגיעותיו, שלא יהיה שום נוגע מצדו לזו הפעולה. וזה הוא הטעם שהחרים יהושע את יריחו חרם לה' מפני שכבשה בשבת, כדאיתא במדרש (נשא רבה יד), ואף שהשי"ת הסכים על זה, וכמו שדרשו (שבת יט.) עד רדתה אפילו בשבת, מ"מ לא רצה להנות ממעשה חול שנעשה בשבת, שאף הוא היה צריך בירור, כי המצוה בזה הוא לכבוש שונאי ישראל, וזאת היה ביכולת לכבוש בחול שלא יצטרכו לחלל שבת, והיה צריך בירור, כי בכל מקום שיעבור אדם על מאמר התורה אז עולה המאמר למרום וקובל על האדם הזה, לכן היתה עצת יהושע שיסלק כל נגיעותיו, וממילא אין מקום לקטרג עליו, שכן נראה מזה שכל כוונתו היה רק לעשות חפץ צורו. וכן אאע"ה, כאשר הרג כל הנפשות האלה בשביל להציל את לוט שאח"כ נולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, אף שעיקר כוונתו היה רק להציל השתי פרידות טובות, שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, מ"מ היתה פעולה זו צריכה להתברר, לכן לא רצה ליהנות כלל מהרכוש שהציל ואף שבדין זכה בה. ומתחלה אף שם בן נח היה מסופק בזה, כדכתיב והוא כהן לאל עליון, היינו שהתפלל השם יתברך שיאיר לעיניו כוונת אברהם אבינו, וכשבא על ביאור הדבר נתן לו לחם ויין^קפטעיין לעיל פרשה זו אות יד [ד] ובהערות צט, קג שם.:

צ״ואחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד. במדרש (לך רבה מד) לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי היה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד. שהיה מתפחד אולי לא היה רצון ה' במלחמתו זאת, וע"ז מורה לשון מחזה, שלא היה לו זה באספקלריא המאירה, כדאיתא בזוה"ק (לך פח:) במחזה דא שמא דאתגלי לאבהן ומאן איהו שד"י כדכתיב מחזה שדי יחזה, וכן כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. הענין בזה, דהנה השם שד"י הוא מלשון שדיים, שמצמצמים ההשפעה להטיפה טיף אחר טיף שלא בבת אחת, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנג.) ואקרי אל שד"י בגין דנפיק מאלין שדים וכו'. כי כמו שהשדיים מצמצמים החלב שלא יזוב בבת אחת כדי שיוכל התינוק לינק, כן זה השם הוא ברזא דאור חוזר מטי ולא מטי שאין בו עוד השלימות, לכן תהיה ההשפעה מזה השם מצומצמת^קצכמבואר לקמן פרשת ויחי אות א: כי ענין השם שד"י הוא, שבזה השם הלביש השי"ת כל מיני טובות, כדי שלא יקבל אדם כל הטובה בבת אחת יותר מכפי כחו. כי כאשר יקבל אדם את התורה בבת אחת שלא בהדרגה, אזי לא יוכל לקנות יותר, ולא עוד אלא שיפסיד מה שבידו ג"כ. כמו תינוק כשיתנו לו מאכל גס לא יוכל לעכל אותו, וצריכים להרגיל את התינוק מעט מעט בהדרגה, ולהניק אותו מתחלה בשדים. ובזוה"ק (פקודי רנג.) שנקרא שם שד"י מלשון שדים, שהם מצמצים את ההשפעה של האם שירד להתינוק דרך נקבים דקים מאד שלא יזיק אותו. כן הלביש הש"י בעוה"ז כל מיני טובות בשם שד"י, ועל זה כתיב (ויחי) ברכות שדים ורחם, היינו שיורדים בהדרגה להאדם כדי שיהיה בכחו לקבל אותם.. ובמשה רבינו לא מצינו זה השם, שעליו העיד הכתוב (שלח יב) בכל ביתי נאמן הוא, והוא כבר נשתלם בזה השם, שכן משה בגימטריא "אל שדי", וכמו שנתבאר באריכות (בבית יעקב פרשת וארא אות א – יא). אך בהאבות מצינו זה השם, ואף בזה השם עצמו נמצא כמה מדרגות, שכן אאע"ה עצמו אף שכתוב ושמי ה' לא נודעתי להם, מ"מ אחר שמל כתיב גם בו וירא אליו ה', והוא מאחר שעשה מעשה בגופו שאי אפשר להשתנות עוד נתמלא כל גופו קדושה^קצאמבואר היטב לקמן פרשת וירא אות ד ד"ה ושלימות, אות ה, יא.. ולזה נתיירא אברהם אבינו מפני שלא היה באספקלריא המאירה רק במחז"ה שד"י, ופחד פן היה בהם עוד טוב, והבטיחהו השי"ת אל תירא וגו' שכרך הרבה מאד, שבאמת כן הוא כמו שרחש לבך שנמצא בהם דבר טוב, כי באמת נמצא בכל ענינים איזה טובה, ואף בתאות אדם נמצא טובה בהעלם, כי בלא זה לא היה שום רצון בישראל להתאות לזה, אכן הטובה היא בהעלם. וכן היה באמת אף בהם איזה טובה בהעלם, אמנם צריכה להתברר הטובה, והוא אם יתכללו בך ויולדו ממך אזי יתבררו לטוב, וזה הוא שהבטיחהו השם יתברך בזו הפרשה ונברכו בך כל משפחות האדמה, מלשון הש"ס מבריכין את האילן, והוא שלא יוכלו לקבל שום קדושה אך אם יתנטעו בך, וכן בכל הטובות תהיה אתה השורש והעיקר^קצבלעיל אות יד [ד], כב.:

צ״זאל תירא אברם וגו'. הענין שאאע"ה נתיירא אחר שהצליח ונעשה לו נס הוא, כי באומות אם ישפיע להם השי"ת טובה, אזי יתפשטו בה בשטף זדון ולהאבידם על ידה מעל פני האדמה. שאני בישראל הוא, שאף בעת שאנפי מלכא נהירין, גם אז לא יסמכו את עצמם על זה התקיפות שיתפשטו את עצמם בהטובה, אכן הם ביראת ה' גם אז^קצגכמבואר בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה וידבר ד' [א]: כי האומות בעת שהשי"ת משפיע להם מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות, ואף שמציבים להם דחלא לפעמים שמזרחת להם יראה שלא מדעת, זה הכל כשאין להם טובת עוה"ז, אבל כשיש להם טובת עוה"ז אז מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות ואין להם שום יראה אפילו שלא מדעת ג"כ, שאני ישראל מאחר שאפילו בהתפשטות היותר גדול הוא מוכן ומזומן לקבל עליו כל הסבלנות, ורק זאת חסר להם שכבוד שמים אינו בשלימות. ממילא יש להם תמיד חיבור עם אור השי"ת. לקמן פ' מקץ אות לג., וכענין דאיתא בזוה"ק (בשלח נא:) מאן דחמי אנפי מלכא נהירין כו' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין וחייכן ולא אסתמר מניה. ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא כו' דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסייא. והוא, שאף אם עתה הוא יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסד, אולי ברגע אח"ז ילבש בגדי נקם תלבושת וישב על כסא דין. וכן מעיד הכתוב על אבינו הראשון שאמר אליו השי"ת אל תירא משמע שנתיירא, שאין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא (מדרש רבה וישלח עו), והוא שהסכים עליו השי"ת שהוא ירא אלהים באמת מעומק לבו הזך, ולזה הוא מתיירא בשעה שהשי"ת משפיע לו שפעת חסדו, ובשכר זה הבטיחהו ששכרו הרבה מאד^קצדנתבאר בתפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה והארץ: כי בעת שהשי"ת מראה לאדם שנותן מקום לעבודתו, אז צריך לעבוד את השי"ת ביותר ואל יקח לו תקיפות, מאחר שהשי"ת מראה לו איך עבודתו יש לו מקום, רק יעבוד ויגדור ויצמצם עצמו יותר, ויכיר שאין שום שלימות אצל הבריאה רק עיקר השלימות הוא אצל השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (בשלח נא:) מאן דחמי אנפי מלכא נהירין מאן דאיהו טפשא אמר הא אנפי מלכא וכו' מאן דאיהו חכימא אמר מלכא ודאי שלים הוא דינא יתיב ואתכסיא. היינו מי שהוא טיפש ובעת שהשי"ת נותן לו מקום לעבודתו, אז נוטל לעצמו תקיפות. אבל מאן דאיהו חכימא, אינו נוטל לעצמו שום כח ורק מגדיר עצמו ביותר.:

צ״חוירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. הובא ע"ז בדרשת חכז"ל (פרקי ר"א פרק כח) והובא ברש"י ז"ל על מקומו שבזה נרמז שיבוא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח. ולהבין הענין, למה השיב אברם את העיט הרומז על דוד בן ישי, הוא כענין דאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וכי אורחא הוא דדרום לממנע ברכאן, והא כל ברכאן מסטרא דדרום וכל טבין דעלמא מדרום נפקי ואיהו אמר לתימן אל תכלאי, אלא בהאי שעתא יתער קוב"ה לאברהם ויימא ליה קום דהא מטא זמנא דאנא פריק לבניך למיהב לון אגר טב על כל מה דסבלו בגלותא, ומגו דאברהם הוי בזבינו דלהון, דכתיב אם לא כי צורם מכרם דא אברהם, הוה ליה כמאן דלא טב בעינוי וכו' ויימא גבי מחוביהון גבי מחטאיהון וכו' ובגין כך אומר לצפון תני^קצהוכמבואר כמו כן במדרש שמות רבה פרשת פקודי נא: אמר הקב"ה, כל ימים שיהיו בניך עסוקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהן, אלא עתידין בניך לבטל הקרבנות, במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגליות. א"ר חנינא בר פפא, אברהם בירר לו הגליות, ומנין שנא' (דברים ל״ב:ל׳) אם לא כי צורם מכרם זה אברהם, שנאמר (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חוצבתם, וה' הסגירם שהסכים הקב"ה אחריו, אמר ר' הונא בשם ר' אחא וזקן אחר בשם ר', עמד לו אברהם תמה ולא היה יודע מה שיברור לו עד שאמר לו הקב"ה שיברור את הגליות, שנאמר (תהילים ס״ו:י״ב) הרכבת אנוש לראשנו שעבדתנו בגליות.. וכענין הזה איתא במסכת שבת (פט:) שיצחק אבינו מלמד זכות על ישראל, ויצחק רומז לצד צפון שהוא מדת גבורה. והוא, כי רוח צפון אינה מסובבת כדאיתא בש"ס (ב"ב כה:). והניח השי"ת את הרוח הזה להתגדר בו, וחסר הוא עוד מבריאת העולם, וכדאיתא בש"ס (שם), והאדם ישלים אותו הרוח להגדירו בעבודתו עבודת ה'^קצוכמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות לה ד"ה וזה: ביאר בזה כ"ק אאמו"ר הגה"ק זללה"ה כי העולם הזה דומה לאכסדרה שמוקפת משלש רוחות ורוח צפונית אינה מסובבת כדאיתא (ב"ב כה.) רוח צפונית הוא סטרא דשמאלא והוא הפתח אשר על ידו עבודת ישראל יסובבו אף סטרא שמאלא כדאיתא בזוה"ק (במדבר קעח:) וכו'. וזה שאומר לשם מי שאמר והיה העולם לימינא ולשמאלא שכן הציב השי"ת שסטר צפון יושלם ע"י עבודת ישראל וקרבנותיהן., וכדאיתא בזוה"ק (קרח קעח:) ועבד הלוי הוא הוא אשלים לסטר שמאלא הוא אשלים לפגימו דעלמא ואפילו סטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא כד ברא קוב"ה עלמא וכו'^קצזעיין לקמן פרשה זו אות מג בהערה ריב שם.. ולעתיד יחזיר הש"י לישראל על כל מה שסבלו בעוה"ז עבור כבודו, ואף אז יראו מפורש שבאמת לא יצאה מתחת יד השי"ת דבר שאינו מתוקן בכל השלימות, עכ"ז שכרו יהיה אתו ופעולתו לפניו לשלם לאיש כפעלו שסבל בעוה"ז, וכענין דאיתא בש"ס (פסחים פח.) יצחק קראו שדה, והוא כמו ששדה אם יזרעו בה כור אחד תצמיח כמה וכמה כורין, כן בעבודת האדם אשר יעבוד להשי"ת ויסבול בעולם הזה, יצמיחו לו שהשי"ת יתן לו בעד יגיעו ביתר עוז^קצחמקורו במי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: ויצחק קראו שדה, היינו שהש"י נמצא בכל מקום, וכל מה שהאדם מפסיד בעבור עבדות הש"י הכל יחזיר לו ביתר שאת כמו שדה שזורעים בתוכה. וכן מבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין. ועיין עוד סוד ישרים חג הסוכות אות סט, לקמן פ' וישלח אות מה ד"ה וכן.. לזה לעתיד יתער זאת מרוח צפוני רזא דיצחק הרומז על עבודה^קצטנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פ' קרח (דף קעח:) ד"ה ובג"כ: והעניין, שראשית ומקור בריאת העולם הוא בחסד, כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. אכן הסתעפות מדת החסד ראשית התלבשותו הוא במדת הגבורה כמו שנתבאר לעיל. אכן מצד התלבשות מדת הגבורה עד קצה האחרון, מסתעף התלבשות לבוש שנדמה לעיני האדם שהוא רע לגמרי, וזה נקרא סטר שמאלא שאינו נגמר. וזה דאיתא במס' ב"ב (כה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת, שעוד לא נראה תכלית הטוב הנמצא בלבוש הזה, אכן ע"י עבודה בצימצומים כנ"ל יושלם גם לבוש הזה, שנתברר הטוב הנמצא גם בזה הלבוש. עד שיוגמר הבירור לעתיד, אז יתגלה שהטוב היותר מעולה יש רק בלבוש הזה וכו'. וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) אומר לצפון תני וכו' בך יהבית כל טיבו וכל אגר טב. עיי"ש כל העניין. עיין לעיל פ' בראשית אות יז.. אכן עוד זאת מקשינן בזוה"ק, וכי ארחא דדרום מדת אברהם שהוא רזא דחסד לממנע ברכאן, וכן למה השיב את העיט הרומז לדוד בן ישי שירצה לכלותם וכי דרכו בכך. אמנם כוונת אברהם אבינו הוא בזה, מפני שנראה לו שעוד לא בא עת דודים שיגאלו ישראל מגלותן, לכן אומר גם הוא ילקון על חטאיהון, והוא רק מהשפה ולחוץ, כי בעומק לבו יחפוץ שיגאל אותם השי"ת עד מהרה, ולעתיד שיאמר השי"ת ידענא מה דבלבך ולא יצרך לומר אמריו מהשפה ולחוץ ויתגלה הפנימיות שבלבו, שכן אף גם רצון השי"ת, אז יקבץ נדחם ויגאלו גאולה שלמה שתהיה בקרוב:

צ״טויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. במדרש (לך רבה מד) היה אבינו אברהם יושב ותוהה כל אותו היום ואמר במה אברו^רכמבואר במי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה זאת חקת: ולעתיד יברר הקב"ה שגם לפי שעה לא היה צער לשום נפש מישראל. ובתפארת יוסף מסכת מגילה (ט:) ד"ה ואף: שהשי"ת יראה לעתיד, שמכל אלו הזמנים והסבלנות שישראל היו סובלים בעוה"ז, יראו את האור מכל אלו הזמנים וכו'. והיינו שהשי"ת יראה איך שהיו תמיד מחוברים ומקושרים עם אור רצונו ית'. בגיהנם או במלכיות, אמר לו הקב"ה לאברהם קטע הדין מוניטא, ונתן לו עצה שיברור בשעבוד מלכיות. הענין בזה הוא, כי כל הטובות שבעוה"ז אין בהם שלימות עוד, אבל הטובות שיתן השי"ת לעתיד יהיו מבוררין בשלימות, לכן בירר לעצמו הטובות שלעתיד ודחה הטובות שבעוה"ז, ורצה להיות בעוה"ז בשעבוד מלכיות, כי אף הסבלנות שסובל האדם בעוה"ז הם ג"כ מרחמי ה', שכל בנין העולם הוא במדת החסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, ועי"ז ייטיב השי"ת לישראל אחריתן עדי עדר:

ק׳והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. עובר לא נאמר אלא עבר, והוא שהשי"ת הראה לו השמחה והנייחא שיהיה לישראל אז, אחר כל הסבלנות שיסבלו בעולם ויתבררו בשלימות, לכן נאמר לשון עבר, שהראה לו השי"ת מה שכבר עבר ומה יהיה בסופה שיתן להם אחרית ותקוה, וביום ההוא תגדל הרנה והשמחה בישראל, כי השי"ת יַרְאֶה להם שמבוררים הם מתחלה ועד סוף^ראנתבאר בתפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים.. וזה מורה ג"כ מה שנאמר כאן והנ"ה כענין דאיתא במדרש (במדבר רבה ג) הנה הוא לשון שמחה.

100

ק״אביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו' את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני וגו'. הנה אלו השלשה אומות אדום ועמון ומואב בקליפה, הם מכוונים לעומת השלשה ספירות הראשונים כתר חכמה בינה^רבעיין לקוטי תורה להאריז"ל פרשה זו ד"ה את הקיני וזל"ק: הנה בא"י יש י' אומין נגד י' מדות שבקדושה. וכנגדם יש ג"כ בקליפה, והז' מהם שהם תחתונים, יכלו ישראל לכבוש. אבל הקליפות שהם כנגד ג' ראשונות שלה, לא יכלו, שהם קליפות דקות ביותר וגדולות, והם קיני וקניזי וקדמוני. קיני נגד בינה שבה וכו'. קניזי נגד חכמה וכו'. קדמוני נגד כתר. וכן ביאר גם בספר הלקוטים פרשה זו., שהם למעלה מגבול תפיסת האדם ואין בכח אדם לברר את עצמו באלו השלשה, ונקראים בתיקוני הזהר (הקדמה שניה יז.) הנסתרות לה' אלהינו. ובזוה"ק (פנחס רכג.) כד מטי לג' ספירין עילאין פתח ואמר (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אכן כשיברר אדם את עצמו בהשבע מדות שניתן כח באדם להתברר בהם, אזי יבררו השי"ת אף באלו השלשה שאין בכחו להתברר בהם שהם מכוונים נגד המוח שבאדם. כי השבע מדות הם כנגד כלי הפעולה, ובכח אדם לברר את עצמו לפעול טוב, אבל במחשבה שבמוח לא יוכל אדם לברר את עצמו, אכן מאחר שאדם עושה כפי כחו עד המקום שיכול לברר, לכן יברר אותו השי"ת אף במקום שלא יוכל להגיע בכח שכלו, כי מה לו לעשות ולא עשה^רגעיין לעיל פרשה זו אות כו ד"ה אכן מאז ובהערה קמח שם.. ונחשבו אלו השלשה אומות ראשונה, שהם נגד אדום עמון ומואב, כדאיתא בש"ס (ב"ב נו.), והוא שאם יוכלו לכבוש אלו השלשה, נבין מזה שכבר ביררו את עצמם בהשבע שבכחם להתברר בהם. ומזה שאנו רואים שלא יכלו להוריש השבע אומות לגמרי, משמע מזה שלא ביררו את עצמם בשלימות בהשבע מדות, לזה לא הוריש להם השי"ת אלו השלשה, ולעתיד שימסר השי"ת בידם אף אלו השלשה אז יראו באר היטב שכבר נתבררו בשלימות בהשבע מדות. וזה ההתגלות היה לאברהם אבינו במחזה ובתרדמה שהוא לשון תרגום, כדאיתא בהאר"י הק' (לקוטי תורה לך ד"ה ותרדמה) שתרגום הוא בגימטריא תרדמה, והוא שהשי"ת הטעימו לאברהם אבינו מכל המאורעות שיעברו על פרטי ישראל. כי מכלל ישראל הטעימו השי"ת כל מה דיעדי על כל פרט ופרט מישראל, כי בשינה יכול להתגלות לאדם יותר ממה שיוכל להתגלות לו בהקיץ^רדעיין לקמן פרשת וישב אות ה ד"ה ולהבין ענין החלום.. והנה אלו השלשה אומות לא כבשו ישראל כלל בעוה"ז, ובהבטחת השי"ת לאברהם היו בראשונה, כי באמת הם עיקר הטובה, אכן כל הימים שלא כבשו ישראל את השבע אומות בשלימות, שזה מורה שלא ביררו את עצמם עוד בהשבע מדות בשלימות, כדכתיב (יהושע ט״ז:י׳) ולא הורישו את הכנעני, שזה מורה שנשאר עוד ספיקות בישראל, לזה לא היה כח בישראל לכבוש השלשה אומות. ולימות המשיח שיכבשו ישראל השבעה אומות בשלימות, אז יהיה הכנור של שמונה נימין כדאיתא (ערכין יג:), והנימא השמינית לא תהיה דבר חדש, אך השבע נימין יתבררו, והשי"ת יזריח אורו בהם להאירם בבהירות, שיאיר לעין כל שכבר כבשו ישראל השבעה אומות בשלימות, ואז יהיה המשפט שינתנו להם אף השלשה שאין בכחם לברר את עצמם לנגדם, וימסרו בידם כל העשרה אומות, שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, ואז יהיה הכנור של עשר נימין, וכדאיתא (שם) כנור של מקדש של שבעה נימין היה וכו' ושל ימות המשיח של שמונה וכו' ושל עולם הבא של עשר שנאמר עלי עשור^רהמבואר בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ב]: כי באמת יש היקף שבעה והיקף שמונה כדאיתא בש"ס (ערכין יג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה ושל עתיד של עשר. והיינו, כי ההיקף שבעה מרמז על המדות שהשי"ת מנהג בהן את עולמו, והשלש ראשונות מרמזים שהם למעלה מהתפיסה של אדם. וכשאדם מברר עצמו עד מקום שידו מגעת בההיקף שבעה, נותן לו השי"ת חלק גם בהשלש ראשונות, נמצא שישראל עומדים בהתקרבות גדול, שתפיסתו מגיע עד אור אין סוף. עיין עוד שם ד"ה ביום השמיני [ג], [ד]. בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, סוד ישרים שמיני עצרת אות ז.. ואף שהכריתת ברית היה על הטובה שיהיה באחרונה, מ"מ כתיב גם בה נתתי, מאחר שהשי"ת הבטיח ליתנה לו, ומאמרו של הקב"ה נחשב כאלו כבר ניתנה, כדאיתא במדרש (לך רבה מד) וכדאיתא בש"ס (פסחים קיז:) דקריאת שמע גאל ישראל דצלותא גואל ישראל. דק"ש, היינו מצד השי"ת אין שום חילוק בין אמירה לנתינה ובין מה שניתן כבר. דצלותא, היינו מצד האדם, צריך להיות לו מיחושים מה זה ששוהה הדבר מלבוא^רועיין לקמן פרשה זו אות מט ובהערה רמג שם., שעוד לא נכבשו השבעה אומות בשלימות, אין זה כי אם שעיקר הנקודה אשר צוה עליה ה' לא תחיה כל נשמה אולי עודה חיה, ואחר שיברר השי"ת שקיימו ישראל כל אשר צוה עליהם השי"ת, אז היה הכנור של שמונה נימין ואח"כ יתמלא על עשר:

101

ק״בויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הנה זה השם שוכן בכלל ישראל, ומעיד בהם שאין שום ישראל חפץ בהתפשטות להתפשט את עצמו בטובה. כי מי שמתפשט עצמו בטובה, אזי אין לו שום הכרה שהטובה באה לו מהשי"ת ושהוא מושל בעולמו אשר ברא. וכן ברא השי"ת עולמות עליונים ונתן בהם כח להשפיע טובה בעולם, והיו יכולים לחשוב שיש להם איזה כח מצד עצמם, וזה השם מעיד עליהם שאין להם שום כח מפני עצמם, אך מה שהשי"ת נותן בהם^רזעיין לעיל פרשה זו אות ז ובהערה מג שם.. כי זה השם שד"י מורה על צמצום כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.). ולזה כשאמר השי"ת לאברהם אבינו אני אל שדי, שהסכים עליו שנמצא בו צמצום לצמצם את עצמו בטובה, אז נמול אברהם מעצמו, שזה מורה על שיש לו צמצום בהשפעה, וכן מצינו בתנחומא (לך) שאברהם לא עשה שום פעולה, אך בשעה שנפל על פניו רמז הקב"ה לאותו מקום ועקצו עקרב ונמצא מהול. ועקרב ג"כ מורה על צמצום בהשפעה, שכן נמצא בו קרירות וצנינות ביותר, כדאיתא בש"ס (ע"ז כח) חמימי לעקרבא. והוא, כי מראשית בריאת עולם עד שבא אברהם אבינו לעולם, היה נראה להברואים שמותר לו לאדם להתפשט את עצמו בהטובה שנשפע לו, ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה^רחכמו שנתבאר בתחלת הפרשה אות א, ב וכו'.. אכן כאשר בא אאע"ה לעולם, אז ראה שכל הכח שבאדם הוא רק מהשי"ת, והוא מנהיג בעולם כרצונו, ומבלעדו לא יעשה שום דבר בעולם^רטמבואר בבית יעקב שמות פרשת וארא אות ד ד"ה והאבות: והאבות היו מצמצמים בכל הנאות עולם הזה לכבודו ית'. ועל אלו הצמצומים רומז השם שד"י, שלא יתפשט האדם את עצמו יותר מדאי בזה העולם הספק. ששם שד"י מורה על גבולים וגדרים שכל אחד יצמצם מדתו ולא יתפשט יותר מן הראוי וכו'. עיי"ש כל העניין. ועיין עוד שם אות ג, יא., ולזה אמר שהדרך הישר לפני איש הוא להחזיר הטובה להשי"ת, ולהכיר שכל הטובה בא לו מהשי"ת, וכדאיתא בתנחומא (בהר) אני הוא שהקניתי את העולם לאברהם אבינו חזר והקנה אותה לי^רילקמן פרשה זו אות נ ובהערה רמו שם.. וכשאמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים, אז הבין שכל הבריאה היה על דעת זה, וזה נקרא רצון הפשוט. ולהבין הענין, למה לא מל אברהם אבינו את עצמו קודם שנאמר לו מהשי"ת, מאחר שקיים כל התורה כולה, כדאיתא בש"ס (יומא כח.). אכן היה ירא לנפשו לשנות אברי הגוף, שנראה מזה כאומר שיש חסרון בשורש הבריאה וצריכה תיקון, והוה כאומר לאומן כמה מכוער כלי זה שעשית (תענית כ:). ואבותינו הקדושים עמדו בתמידות נוכח השי"ת פנים בפנים, לכן לא מל עצמו עד שהיה לו מאמר השי"ת מפורש, שרמז לו השי"ת שהניח זה המקום לאדם להתגדר בו ולתקן את עצמו. וכדאיתא ע"ז בתנחומא (תזריע) שמעשה בני אדם נאים ממעשה הקב"ה. והוא שהשי"ת ברא את האדם שהרשות נתונה בידו ויכול להתפשט כרצון לבו, והאדם מצדו יצמצם את עצמו ועי"ז יוכל לקבל השפעת השי"ת מבורר, וההולדה אשר יוליד תהיה בנין עדי עד ויצמח מהם כבוד שמים^ריאעיין במי השלוח ח"ב פרשת לך ד"ה ויאמר אלהים: קיים אברהם אבינו כל המצות קודם שנצטוה עליהם, אבל מצות מילה הוא שהאדם יתקן בריאת השי"ת שנברא בחסרון, לכן קודם שנצטוה לא היה יכול מצדו לשנות ולתקן בריאת השי"ת כי היה דומה חלילה כאומר כמה מכוער כלי זה שעשית וכו'. ועיין עוד בספר הזמנים – הגדה של פסח בפסקא ואעבור עליך ד"ה ודפסחא דינא: כמו כן במילה, הניח השי"ת מקום להתגדר בו, שבזה המקום יש שכחה גדולה, והאדם אומר לפני השי"ת דעה בהנהגתו. וזהו עיקר כח הדיבור. וזהו אתגלי מלה שיוכל האדם לומר להשי"ת כמה מכוער כלי זה שעשית ואני צריך לתקנו. שלכן היה אברהם אבינו ירא לימול עצמו עד שנצטווה, דהאיך יתקן עצמו מה שברא השי"ת, שבטח ברא אותו בשלימות וכו'. וכן מבואר בסוד ישרים פורים אות יג ד"ה ששון: כי מילה נדמה להאדם שהוא מתקן את החסרון שברא השי"ת בהאדם. אמנם, וכי ברא השי"ת ח"ו חסרון, אלא שבאמת הוא קדושת ברית מילה בקביעות גמור גבי כל נפש מישראל אף אם לא מל את עצמו וכו'. אלא שאין יתכן כלל להאדם שיכיר קדושת הברית מילה הנמצא בו בקביעות, כי אם ע"י שמל עצמו מקודם וכו' ואחר שנימול, נתגלה למפרע שיש בו קדושת ברית מילה בקביעות.. וזה הוא הענין שבכל השמונה עשרה ברכות לא נרמז ברכה על בנים, לבר מברכת על הצדיקים שם נרמז תפלה על בנים ותן שכר טוב, שרומז על בנים, כענין דכתיב (תהילים קכ״ז:ג׳) נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, וסיום הברכה הוא בא"ה משען ומבטח לצדיקים, ובנים נקראו משענת, כדאיתא בש"ס (כתובות סד.) בעינא חוטרא לידא וכו'. וזו ההבטחה הוא לצדיקים, כי צדיק רומז על צמצום שמצמצם עצמו בטובה:

102

ק״גויאמר ה' אל אברם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. בזה רמז לו השי"ת לאבינו אברהם שמבלעדי השי"ת אין שום שלימות לשום בריה בעולם, וע"ז מורה זה השם שד"י, שיש די באלהותו לכל בריה (כדאיתא ברש"י כאן). והענין בזה הוא, דהנה כמו שסטר שמאלא נבראת חסר (וכמש"נ באריכות לעיל ענין לח), כן הציב השי"ת בריאת אדם, שכל אדם נברא בחסרון מיום הולדו, פושע מבטן (ישעיה מח), ולא יספיק לו חכמתו לעצור בעד רוחו^ריבמקורו במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ועבד הלוי הוא: איתא בזוה"ק (במדבר קעח:) שהלוי צריך להשלים סטר שמאלא ע"י עבודתו, והוא כי בעת שיבא לאדם תאווה בלבו ומתגבר עליה בכל כוחו ומונע א"ע ממנה, עי"ז נשלם בו גם החסרון שיש בו מיום הולדו, כי לכל אחד יש חסרון בתולדה אשר יצרך לתקנו וע"ז אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה מח) ופושע מבטן קורא לך, וזה נקרא סטר שמאלא שהניח הש"י לאדם שיתקנו. ועיין עוד שם מס' בכורות (ח:) ד"ה משרי דסכינא, לעיל פ' בראשית אות ז ד"ה וכמו כן.. אכן ע"י תורת ה' התמימה, ישלים אף זה החסרון^ריגכמבואר במי השלוח ח"א מסכת שבת (פח:) ד"ה ואמר: התורה לא ניתנה רק להשלים החסרון כמ"ש (תהלים יט) תורת ה' תמימה וכו', והוא כי קנין התורה אינו כקניני הון עוה"ז, כי קנין עוה"ז הוא דבר מותרות ואפשר להתקיים בלעדה, והתורה אינה כן רק כמ"ש (דברים לב) כי הוא חייכם שעיקר חיות האדם תלוי בה, כי התורה משלמת את בריאת האדם במה שחסר לו מיום הולדו. ועיין עוד שם פרשת בראשית ד"ה ויאמר אל האשה. ובח"ב תהילים (יט) ד"ה תורת, מס' ברכות (מ.) ד"ה ואמר.. כי אם היה סיפק בחכמת אדם להתגבר נגד יצרו הרוצה לבלעו בכל רגע, אזי לא היה שום צורך לאדם למצות עשה, והיה די לו במצות לא תעשה בלבד. משמע מזה שאין סיפק בחכמתו לתקן החסרון שנטבע בו, לזה השי"ת החפץ בטובת האדם גילה לו מצוות עשה שיעבוד בהם את השי"ת בכח הגוף^רידעיין מי השלוח ח"א פרשת וילך ד"ה וילך.. ועוד זאת לא תספיק לו בשלימות, עד שיצטער באברי הגוף ויחסיר מאתו את ערלת הגוף בהמולו את בשר ערלתו. וכל זה הוא מפני שאדם הוא בגוף עפר מן האדמה, שמסתיר מעיניו בהירות השי"ת, ולכן כאשר ירצה האדם שיבא לו התגלות השי"ת ימול בשר ערלתו, כענין דכתיב (איוב יט) ומבשרי אחזה אלוה, ובזה יקרא האדם מתהלך לפני ה'^רטוכמבואר בזוהר הקדוש בראשית פרשת לך לך דף צד. וזה לשונו: פתח אידך ואמר (איוב יט) ומבשרי אחזה אלוק מאי ומבשרי ומעצמי מבעי ליה אלא מבשרי ממש, ומאי היא, דכתיב (ירמיה יא) ובשר קדש יעברו מעליך וכתיב (בראשית יז) והיתה בריתי בבשרכם דתניא בכל זמנא דאתרשים ב"נ בהאי רשימא קדישא דהאי את מניה חמי לקודשא בריך הוא, מניה ממש, ונשמתא קדישא אתאחידת ביה., וישלים אף את החסרון שנמצא בו מיום הולדו ויהיה תמים. ולזה אף שאאע"ה היה ירא את ה' מעודו, והיה עובד את השי"ת בכל לבבו נפשו ומאדו, עכ"ז לא נקרא תמים עוד עד שהכיר חסרונו וימל אברהם, ואז היה תמים ונקרא מתהלך לפני ה':

103

ק״דאני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין בזה, דהנה השם אל מורה על נהירו דחכמתא, כדאיתא בזוה"ק (צו ל: אחרי סה.) שכל ההשפעה היא משם הוי"ה והשם שד"י מצמצם השפעת השי"ת. והנה כח ההולדה שמתהווה בהצורת אדם, וביותר בהולד בן זכר, הוא מהשפעת השם הוי"ה, ומזה יולד בריה שתוכל להתפשט ולהוות עוד יותר בפני עצמה, ולזה מאחר שההולדה שבאה מכח הדכר הוא מעצם אור של השי"ת, לכן אי אפשר שיהיה הולדה, אכן ע"י שכחה והעלם בלי דעת האדם כלל רק מעצם אור והכח מהשי"ת. וכח ההולדה שבא מכח הנוקבא הוא ממאמר השי"ת שמסתיר את הבריאה שלא תביט באור הבהיר, כענין דכתיב (תשא לג) ושכותי כפי, וכדכתיב (ישעיהו נ״א:ט״ז) ובצל ידי כסיתיך. והנה עצם אורו יתברך הוא מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), ואל ידמה האדם בנפשו שיש לו תפיסה באורו יתברך, שהרי אנו רואים שלפעמים נסתר ונעלם האור הזה מעין כל חי, והוא כי השי"ת ברא את העולם בבוצינא דקרדנותא, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טו.), וזה מרמז על שנברא העולם אור עם חושך, לזה אם יראה לאדם שיש לו תפיסה באור ה' אזי החושך ממשמש ובא לעיניו, ולעולם הוא האור מטי ולא מטי, שהרגע שנתגלה לו יראה אור נועם ה' ומיד נעלם ממנו, ואינו יכול לקבוע בנפשו קביעת השגה זו, ורק תמיד הוא על אופן הנזכר כמ"ש (יחזקאל א׳:י״ד) והחיות רצוא ושוב, וזה הוא מטי ולא מטי^רטזוזה לשון קדשו של רבנו האריז"ל בעץ החיים שער ז – שער מטי ולא מטי פרק ב: גם דע, כי שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספירות הוא רגע אחד לבד, וזה סוד כי רגע באפו. כי הסתלקות האור, שהוא לא מטי, היה מחמת זעם, ואף מחמת התחתונים, שאין בהם כח. אך המשך בחינת מטי, שהוא חזרת האור למטה, להחיות העולמות, אין בהם שיעור, כי כפי מעשה תחתונים כך יהיה. וזהו חיים ברצונו, כפי הרצון שיהיה אז, ר"ל כפי מעשה בני אדם, כך ימשך זמן החיים ההם.. וזה הוא דאיתא בש"ס (מגילה יט:) אלמלא נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה. ולהבין הענין למה נקיט נקב מחט סדקית, ולמה לא נקטינן יותר גוזמא חודה של מחט, שאף זה השיעור לא נשתייר. משמע מזה שכחודה של מחט נשתייר, אכן כמלא נקב מחט סדקית, והוא שיוכל אדם לאחוז ולהשיג האור כמו שממשיכין חוט בנקב מחט, שיש בהחוט שני ראשין ראשו אחד הוא שאוחז האדם בידו וראשו השני הוא העומד למעלה, ושיהיה אחיזה לאדם בהאור בל יבצר ממנו זה לא נשתייר, כי אז לא היו יכולים לעמוד מפני האורה, וזה רומז מחט סדקית, שעשויה לחבר סדקין, ונקב כזה לא נשאר, היינו שלא נשאר לאדם אחיזה וחיבור שיוכל לחבר האור הבהיר לגבול השגת ותפיסת שכלו שישאר אצלו בתמידות קבוע^ריזנתבאר לקמן פרשת ויחי אות ח ד"ה וזהו מעשה, בית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כד, פ' אחרי אות ח ד"ה וזה, פ' בהר אות כג.. והנה בשעה שהשי"ת משפיע השפעתו, היינו בשעת ההולדה, אף שהאדם הוא בשכחה ובהעלם, מ"מ אין לו להתיירא אז מאחר שמאתו יתברך יצאו הדברים כבושים, וכמו שמצינו ביהודה שאמר השי"ת (וישב יז) צדקה ממני. אף שאי אפשר לאדם להתברר בזה בשלימות בלי שום הנאת הגוף^ריחמי השלוח ח"א מסכת ברכות (טו:) ד"ה קרא., וכדאיתא במדרש (תזריע רבה יד) אפילו חסיד שבחסידים שלא יהיה לו צד אחד מעון, מפני שאי אפשר בלי הנאת הגוף. אכן עיקר הצמצום הוא קודם הזיווג, ואחר הזיווג אז הוא עיקר היראה כדכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) מפני שמי נחת הוא, היינו קודם שמי, אבל בשמי בעצמו שם הוא מלא טובה. וכדאיתא בזוה"ק (עקב רעא:) גחינא דרישא באתה אבל ה' זקיף ראשיה, וכדאיתא ג"כ בש"ס (ברכות יב.). וכל הצמצום הוא מקודם הזיווג ולאחריו, מפני שמקודם יוכל אדם לקבל האור ביותר, ולאחריו יוכל לומר שבכחו ועוצם ידו עשה חיל. ומאלו השני חסרונות מתהוה עור הערלה ועור הפריעה. עור הערלה הוא כנגד כחי ועוצם ידי, וזה הוא רע בכולו, לכן הוא המצוה למול בשר הערלה ולהשליכה לגמרי. ועור הפריעה הוא נגד מה שקיבל האור יותר מהראוי וזהו אינו רע בכולו, לכן הוא המצוה בזה לפרוע ולפשוט את העור הילך והילך, והוא כענין שאמר המלך שלמה (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו (וכמש"נ הענין באריכות בפ' וירא)^ריטכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לקמן פ' וירא אות ח, פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וזה הענין מצינו ג"כ באילנות וזרעים והם ברזא דדכר ונוקבא. זרעים הוא שזורעים בכל שנה ושנה מחדש והוא בבחינת נוקבא. ואילנות הוא שנוטעים פעם אחת ומצמיח בכל שנה מאליו, שהשרף עולה ומשקה ועושה פרי, כדאיתא (ברש"י ז"ל בש"ס ר"ה יב:) וזה הוא ברזא דדכר, לכן הוא מצות ה' באילנות (ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ד) שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכלו פירותיהם, ובשנה הרביעית מותרים הפירות לאכלם, אך קודש הלולים יהיו לה' לאכלם במקום הקודש עיר ציון בשמחה, והוא כמו שמצינו בצורת אדם מילה ופריעה:

104

ק״האני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. זה השם שד"י מורה על שהשי"ת מודד לכל בריה מקומה הראוי לה ומשגיח על הקטן כגדול, לא כבשר ודם שנמצא אצלו דברים עיקרים ודברים שהם אצלו כטפל ומותר ואין לו צורך בהם, אבל אצל השי"ת כל הענינים הם בהשתוות בלי שום הבדל, ע"ז מורה השם שד"י שיש די באלהותו לכל בריה כדאיתא (רש"י על מקומו), והוא שמספיק לכל הברואים די צרכם, ואף להברואים הקטנים. וזה נמשך מרזא דעליון^רכעיין הרחבה בעניין זה בתפארת החנוכי על זוהר פרשת פנחס דף רטו. ד"ה אמר ליה., שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כדאיתא בש"ס (מגילה לא.), וזה נרמז בהכתוב (תהילים צ״א:א׳) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן^רכאמקורו במי השלוח ח"ב פרשת יתרו ד"ה וישמע יתרו [ה]: כי כה אמר רם ונשא וגו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו' ואיתא על זה בגמ' (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, היינו אף שהשי"ת נקרא רם ונשא שהוא מרומם ומנושא אף על כל צבאי מעלה, מ"מ שוכן את דכא ושפל אשר ישתוקק להארת פניו.. ומזה הוא עבודת האדם ויגיע כפיו לפום צערא אגרא, באשר הוא עמל ביותר בעבודת ה' כן יעלה שכרו. והנה בזה העולם, שהסתיר השי"ת החן ממעשה המצות, ונמצאים בני אדם המבזים ומלעיגים ביראי ה' ההולכים בתורת ה', והם מתגברים ע"ז ומייגעים את עצמם בכל עוז לקיים מצות השי"ת, לכן ישלם להם ה' כגמולם לפי יגיעם, נמצא שההסתרה שבעוה"ז הוא לטוב לנו כל הימים להרבות שכר מקיימי מצות כפי סבלנותם בבשתם משנה יירשו. ולעתיד שיתברר הכל על נכון, ויתגלה אז החן והיופי ממעשה המצות, וישאו חן בעיני כל רואם, אזי לא יבוזו עוד למי שיקיים מצות ה', ואז לא יהיה עוד עבודה ויגיעה לאדם לעבוד עבודת ה'^רכבלעיל פרשה זו אות י ובהערה סא שם., וע"ז אנו מצפים ומחכים כל שעה. וזה הוא שאנו אומרים אחר כל תפלה (עלינו לשבח) ועל כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ, היינו שיראה לכל התפארת ויופי החן מהמצוות, אז יעברו הגלולים מן הארץ, והוא הבזיונות שמבזים ומלעיגים עלינו. לתקן עולם במלכות שדי, היינו שיתוקן זה השם בשלימות שלא יהיה עוד הסתרה בעולם^רכגמבואר בסוד ישרים ראש השנה אות מח: אחר שיתוקן העולם במלכות שד"י, היינו שיסיר השי"ת את המסכים המבדילים, אזי יתגלה מפורש כמו שהוא באמת מצד השי"ת, שאין שום גבול כלל. וכל מה שנראה מצד תפיסת האדם שהוא בגבול, הוא באמת ג"כ בלי גבול וכו'. וזה הוא כל המכוון מרצונו ית' בבריאת עולם, שיתקן עולם במלכות שד"י, שישיג האדם את האור הבלתי גבול בתוך גבול הבנת תפיסתו, בהכרה מפורשת שאין באמת מצד השי"ת שום גבול כלל. ועיין עוד שם אות מז., שלא יכנף עוד מוריך, ואז יאיר אור ה' לכל הכתוב לחיים, ויתגלה השם בן ארבע אותיות "יקוק", והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^רכדעיין הרחבת הדברים בבית יעקב שמות פרשת וארא אות ג., ויתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו וגו' זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

105

ק״וויאמר ה' אל אברם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין שלא נאמרה לו זו המצוה עד שהיה קרוב למאה שנה. כי אם היה מל את עצמו קודם זה, אזי היו נדחים ממנו כמה וכמה עבודות מעבודת ה' שלא היה לו צורך בהם. והוא, כי כל המצות שרשם הוא ברזא דמצות מילה, שמורה על צמצום. וזה הוא שנאמר לו במצות מילה, להמול כל זכר יליד בית ומקנת כסף. מקנת כסף מורה על צמצום בדברים הכרחים, כגון אכילה וכדומה. ויליד בית מורה על צמצום במותרות, כגון שתיה וכדומה. וקודם שנאמר לאברהם מצות מילה אז היה מייגע את עצמו בעבודת ה' על כל דבר שפעל ועשה, והיה לו מיחושים פן ואולי אינו מכוון בפעלו לקיים רצון השי"ת, ולהנאת גופו קא מכוון ואסור. אכן, אחר שהגיע לימי הזקנה ונתמעט כחו מעבוד עוד עבודות קשות שבקודש לצמצם את עצמו ביותר, אזי האיר לו השי"ת שמעתה לא יצטרך עוד לגודל צמצום כ"כ, ואמר לו מצות מילה שהוא כלל כל המצות. והוא כענין שמדמה בש"ס (מגילה כד:) הסתכלות במרכבה, לסומא שלא ראה מימיו, והוא שמבין באבנתא דלבא רק החוש חסר ממנו. כן הוא הענין באאע"ה, שבאמת אף קודם שמל אברהם אבינו היה לו מבינות בכל מצות ה', אך החוש היה נחסר לו, והוא קביעות בלב, שיקבע בו קדושת ה' בל ימוט לעולם, זה נתחדש לו מעתה^רכהלעיל פרשה זו אות מב בהערה ריא שם.. כי לדעת שה' מקדשו זאת לא נתחדש לו עתה, אדרבה קודם שנמול היה לו הכרה זו עוד יותר, מאחר שהיה עובד ביתר עוז, אכן זה הלימוד נתחדש לו אחר שמל, שכאשר הסיר מאתו הצפורן היתר, אזי היה מבורר בכל הפעולות ונקבע בו מעתה עבודת ה' בקביעות אף בלי דעת, כן זו המצוה הוא בקביעות עם האדם^רכוכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת חיי שרה ד"ה ויסף: כי מצות מילה רומז על זה, שהאדם מוסיף ועושה חותם בבשר הגוף שעל ידו יקבע בגופו קדושה בקביעות שיהיה גם בהגוף רשימה שהוא לחלקו של השי"ת. עיין בסוד ישרים פורים אות כא ד"ה ששון: כי מילה מורה, על הרשימה שנקבע בהגוף, כלומר שהגוף מוקף בהקדושה ואי אפשר לו לצאת ממנה. כעין מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב (ו) כשנכנס בבית המרחץ היה מביט בעצמו ואמר הריני ערום מן המצוות, וכשהיה מסתכל במילה שהיא שקולה נגד כל המצוות, דעתו מתקררת. כיון שראה דוד כך אמר מזמור עליו וכו'. לקמן פ' וירא אות ד, פ' מקץ אות יח ד"ה כי כונת., אף בשעה שאסור לו לעסוק בד"ת, כמו בשעה שהוא עומד בבית המרחץ ובשעה שהוא ישן, וכדאיתא בש"ס (מנחות מג:) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. ולזה לא גילה לו השי"ת זו המצוה כל הימים שהיה כחו גדול לעבוד את ה', כי השי"ת חפץ בעבודת האדם בכדי שיקרא על שמו שביגיע כפיו זכה להשפעת ה'. אכן אחר שנשלמו לו תשעים ותשע שנה קודם שהגיע לשנת המאה^רכזמבואר בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה ד"ה והענין: וכן היה באברהם, שלא רצה רצה השי"ת ליתן לו מצוות מילה בתחלה, מפני שקודם המילה היה נדמה לו בכל מקום שאינו מבורר, מאחר שבאמת היה לו חסרון בגוף, ועיי"ז היה מרבה ד"ת. עד שהיה קרוב למאה שנה, שאז נשלמו לו כל הכוחות שבאדם, אז ריחם עליו השי"ת ונתן לו זאת המצוה, אז ראה שהוא מבורר בכל מקום.. כי בשנת המאה אזי הוא האדם כמת ובטל מן העולם כדאיתא במסכת אבות (סוף פ"ה), והוא שכל הנהגת האדם שהרגיל את עצמו בהם עד מאה שנה, ומאז מוטבעים ונקבעים בהאדם בקביעות, שמעתה עוד לא ישונה אם טוב טוב ואם בהיפך ג"כ לא ישונה, שמעתה אף בלי שום דעת יעשה כאשר הורגל עד עתה ממנה לא יזוז^רכחכמבואר לקמן פרשת וישלח אות מה ד"ה וכן מקום: המנין מאה מרמז על עת שבא אדם על שלימותו ואיכללו ביה כל הדרגין, כמו אברהם אבינו שניתן לו בן למאה שנה אחר המולו בשר ערלתו, ובא על שלימותו הנכונה, ואז מכיר האדם מה טובה מוכן לו, וכל ההפסדות שהפסיד הן בממון והן בגוף. על כולם סמוך לבו בטוח בה' שכולם בספר נכתבים ואין שכחה לפני השי"ת, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון ולא נאבד כלל, רק השי"ת יחזיר לו לעתיד על כל מה שסבל ונתייגע בזה העולם בעבור שמו הגדול, וע"ז מרמז החשבון מאה., ולזה כשנשלמו צ"ט שנה לאברהם אבינו שהיה עובד את השי"ת כל ימיו, מעתה הגיע העת שהתחילה להקבע בו העבודות שפעל ועשה עד עתה, אז גילה לו השי"ת רז זה, כדכתיב (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, שזה הכתוב נדרש (ויקרא רבה פרשה מט) על המילה, והיה זה המאמר בסוד עד צ"ט שנה כל הימים שהיה בו כח עוד לקנות קדושה ע"י עבודותיו^רכטעיין לקמן פרשה זו אות נו, פ' וירא אות יד, בית יעקב ויקרא פרשת בהר אות י בסופו, בית יעקב הכולל פ' וירא אות יד.. והענין שאברהם אבינו לא מל את עצמו קודם, זה מאחר שקיים כל התורה כולה, כי הדין הוא בש"ס (ע"ז כז.) שהמל ימול ומי שאינו מל לא ימול, לזה כל זמן שלא נאמר לו מאמר השי"ת אני הנה בריתי אתך לא היה נקרא מל, וממילא לא היה יכול למול את עצמו. אכן אחר שאמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך, שזה מורה שהוא נמול בשורש, היה יכול למול את עצמו בפועל^רלכמבואר בתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין: הענין בזה, כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. כמו שכתוב באאע"ה (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך וגו' המול ימול וגו', אף שבאמת הדין הוא המל ימול, ואיך מל אברהם אבינו את עצמו, ומה זה שאמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך קודם שמל עצמו. אך הענין הוא, כיון שאאע"ה בירר עצמו עד מקום שידו מגיע, ממילא העיד עליו השי"ת שהוא מבורר וכאילו הוא נימול, כיון שלא היה בידו לברר עצמו יותר.:

106

ק״זויאמר ה' אל אברהם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין בזה, דהנה נמצאים שמות הקדושים שרחוקים הם מתפיסת האדם ולא יגיע שמה בפעולותיו, וכענין דכתיב (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו. וזה השם "שדי" הוא שמרכין עצמו להברואים שיגיעו אליו בפעלם הטוב, וכענין שמצינו בזוה"ק (בא לז.) דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא מנהירו לנהירו ומבוצינא לבוצינא לאשגחא בעלאין ותתאין, היינו שיהיה לו התחברות עם הברואים, ע"ז מרמז זה השם "שדי" וכדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח. והוא, כי אורו יתברך אין בכח שום בריאה לקבלו, אכן המשפט מעוה"ז נותן שהשי"ת ישפיע אורו בהדרגה כפי אשר יוכלון הברואים שאתו, מאחר שהברואים מצמצמים את עצמם בכדי שיוכלו לקבל אורו יתברך, וכ"ז הוא לטובת הברואים, כי מצדו יתברך אין לו שום צורך לזה^רלאביאר בתפארת יוסף מסכת פסחים (סח.) ד"ה ורעו: הענין בזה, כי השפעת השי"ת לזה העולם הוא בסדר והשתלשלות מדרגא לדרגא בעלאין ותתאין. ובעת שירצה האדם להמשיך ההשפעה לזה העולם, צריכה ג"כ להיות בסדר והשתלשלות מדרגא לדרגא, כעין שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין. ובזוה"ק (בא לז.) דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא מנהירו לנהירו מבוצינא לבוצינא לאשגחא בעלאין ותתאין וכו'.. ולזה דור המבול שהתפשטו עצמם עד בלי די עד שדחו מעצמם בחינת השם "שדי", כדכתיב בהו שאמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו, לכן היתה שורת הדין שאף גם השי"ת השפיע אורו בלא הדרגה ונתבטלו הם לגמרי. כי השי"ת הראה להם שאין להם שום חשיבות בעולם, וכבוד שמים במקומו עומד אף זולתם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סד:) ה' למבול ישב בלחודוהי, ומהם נקבע יראה בעולם בקביעות. לזה מאז והלאה הוא השורה שהשפעת השי"ת תהיה בהדרגה^רלבכמו שביאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה וזה לשונו: כמו שראינו שהיה עשרה דורות מאדם ועד נח שהם התפשטו עצמן עד בלי גבול, ולא נתנו שום מקום אחד לזולתו, וכשבא ימי המבול שהשי"ת התרומם עצמו למעלה מן זה העולם, אז נאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, שנאבדו ונתבטלו לגמרי. עיין לעיל פ' נח אות ב ד"ה והנה דורות, אות כ, נב.. ומאחר שכ"ז הוא רק לטובת הברואים, לכן יראה כל איש מעשהו לשמור את דרך עץ החיים ללכת בבחינת זה השם "שדי" ולא לדחותו מעצמם, מאחר שעי"ז השם הוא התדבקות והתקרבות כל דבר להשי"ת. וכענין שנתבאר זה השם בזוה"ק (תצא רעז.) שהוא מפעולת אדם, והוא שאותיות ש"ד הם פעולות אדם ואות י' הוא הנקודה של השי"ת. שיראה כל אדם לברר עניניו שיהיה להם חיבור והתקשרות להשי"ת. אבל בלא זה השם אין שום חיבור מפעולת אדם להשי"ת, וכדאיתא (שם) שיצר הרע איהו שד יהודי ונשמתא י' איהו אמה העבריה, ובה ההוא שד אתהדר שדי וע"ש כל הענין. והוא שיכול האדם להכניס אלו היצרים לקדושה ע"י עבודתו עבודת השי"ת, כמו אכילה ושתיה שאדם מכניס בגופו, ומצדו אין האדם רואה איך שיש לזה התחברות להשי"ת, אכן ע"י עבודתו אשר יעבוד עבודת ה' בכחו זה שהכניס בגופו, מתעלה המאכל ומתקרב להשי"ת^רלגעיין בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים: אמר אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כי כן הציב השי"ת שיראה האדם לחבר כל הבריאה להשי"ת. היינו שיקבל כל הנאת עוה"ז ויברר את עצמו בכח עבודתו, שבזה הכח יוכל לעבוד את השי"ת, ובזה יברר את כל הבריאה וכו'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור. ועיין עוד שם מס' תענית (יא.) ד"ה אמר.. וכ"ז הוא ע"י שהאדם נמול ומצמצם את עצמו שלא להתפשט בעניני עוה"ז, אז יוכל להבין ענין החיבור שיש לכל דבר בהשורש, והוא ברזא דזה השם, כי אתוון ש"ד מרמזים על פעולת אדם שנמצא בהם שכחה והעלם, ואות י' מורה על התקרבות והתחברות הדבר להשי"ת:

107

ק״חוכן יוכל האדם לשמור יחוסו להכיר מי הולידו, עד היכן, עד שיאמר להשי"ת הלא אתה אבינו, עי"ז שישמור רזא דשמא דין "שדי", אבל אם לא ישמור רזא דשמא דא אזי יאבד ממנו יחוסו. והענין בזה הוא, כי באמת נמצא בזה המקום התפשטות ושכחה והעלם הגדול עד מאד, עד היכן שאף אדם צדיק לפעמים יולד ממנו אדם רשע, והעצה היעוצה לאדם לטוב לו אף בזה, הוא שיזעיר ויצמצם המקום הזה כפי כחו, ואז יוכל לומר לך לאומן שעשאני שלא נתן בי כח יותר. שכאשר האדם מצמצם עצמו כפי כחו בגודל העבודה עד מקום שידו מגעת, ועל זה המקום שאין כח האדם מגיע ושולט שם, כמו בהולדה שמוכרחה להיות ע"י שכחה והעלם, אז יכול האדם להשען על הטענה לך לאומן שעשאני, היינו שהשי"ת יגמור בעדו לטוב^רלדלעיל פרשה זו אות מד.. וממילא האדם הזה יראה שאין דבר בעולם מבלעדי אלהים, אך לכל חפץ יש לו התחברות להשי"ת שהוא ברא כל ומנהיג את כל ומושל בכל, והאדם מצדו אין לו שום כח בפני עצמו. ולזה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהיה מבורר ברזא דשמא דא, והיה שומר הברית חי וקיים הוא לעולם, ואין מידת הדין יכולה לפגוע בו, ולא יחול עליו שום קטרוג, ואף על השלא מדעת שלו, מאחר שרואה יחוסו^רלהכעין זה ביאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות קנז: אילו היה נמצא אדם שומר הברית כל ימיו בתכלית, שלא נתכוין מעולם באותו האבר להנאתו, היה חי לעולם. וכמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה פ' כז) אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקים לעולם אמור לו אתה כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם. ואליהו נקרא מלאך הברית כנודע., איך שכל דבר הוא מהשי"ת, א"כ למה ישלח השי"ת תחת ידו דבר שאינו מתוקן, מאחר שבירר את עצמו כפי כחו, ויכול לומר לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. ולזה אליהו דהוא פנחס ממונה על ספר יחוסן של ישראל, כדאיתא בש"ס קידושין (עא.)^רלועיין בסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות כא: כי כאשר מצמצם אדם את עצמו עד מקום שידו מגעת, אזי כשמגיע למקום שאין ידו מגעת, שם יש תקיפות גדול לומר, לך לאומן שעשני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית וכו'. ובגמ' רמזו זאת באמרם על אליהו הנביא שהוא מזרע יוסף הצדיק, ואליהו הוא הקוסטא דחיותא מהכלל ישראל, שהוא חי וקים לעולם, להורות שלא יהיה נעדר בהסתר הגלות, אפילו כחוט השערה מישראל. ואיתא נמי בגמ' (קדושין עא.) שאליהו ממונה על ספר היוחסין של ישראל, היינו שהוא משמר היחוס של ישראל שלא יופסק ח"ו בהסתר הגלות וכו'. ועיין עוד בעניין זה לקמן פרשת וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ו ד"ה וזה הוא.. וכענין הזה מצינו באאע"ה שבעיבור הראשון של הגר נאבד ממנו היחוס עד שאמר בעצמו הנה שפחתך בידך וגו', והיה נדמה לו שהזרע שהשפיע בה נאבד כי עבד אין לו חייס, כדאיתא בש"ס (יבמות סב), ובעיבור השני כתיב ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו, והוא שנתוודע לו יחוסו, אז ידע שלא נאבד ממנו כלל. וזהו שאמר לו השי"ת, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, והוא שינטור לעולם את זה השם המרמז על צמצום, שכל עניניו יהיו בדעת ובחשבון שהוא ברזא דברית, שהוא גמר חתימת השם שד"י, כדאיתא בתנחומא (סדר לך) ואם את בריתי תשמור אז תהיה תמים, והוא שיהיה לך התחברות ודבקות להשי"ת, כדכתיב (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך:

108

ק״טהתהלך לפני והיה תמים. להבין הענין הוא, שאף כי אמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך, שזה מורה שהוא דבוק בהשי"ת אף בלי שום פעולה מצדו, אכן הלשון "לפני" מורה שהאדם מצדו יכיר איך שהוא דבוק בהשי"ת, לזה צריך האדם לפעול ולעבוד. והוא, כי באמת אין בכח שום אדם לנטות מרצון השי"ת וכדכתיב (מלאכי א׳:י״א) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה. אך רזא דפני ה', שמורה על כבוד השי"ת, וכדכתיב (יונה א׳:י׳) כי מלפני ה' הוא בורח, והוא שגם יונה ידע שהשי"ת נמצא בכל מקום, ואין מקום שיאמר האדם שיסתר ויחביא את עצמו מהשי"ת ח"ו. אכן הוא ברח מלפני ה', שמרמז על כבודו יתברך, שהכרת כבודו ית' הוא רק במקום יישוב בני אדם, שהברואים מכבדים אותו והם בנייחא, אבל בים ובמדבר שאין שם בני אדם שיכבדוהו אין שם הכרת כבודו ית', והאדם הבא שם הוא מוטרד עד שאינו מכיר כלל אם נמצא גם שם כבודו יתברך. לכן ברח יונה מפני ה' לים, ששם אין דעת האדם מיושבת עליו, וכדאיתא בזוה"ק (לך פה.) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', ושם מסיים שהנביא ודאי ידע כי אי אפשר לברוח מפני השם, אלא שרצה לברוח מארץ ישראל כדי שלא תחול עליו הנבואה בחוץ לארץ. ובזהר תרומה (קעא.) מדייק לשון מלפני ה' ולא כתיב לפני וז"ל, אלא ודאי הכי הוא מלפני דהא רוח נבואה לא אתיא מגו שכינתא אלא מלפני אינון תרין דרגין דנביאים דקא שריין על שכינתא, ומההוא אתר דחיל למהוי תמן בארעא קדישא ועל דא מלפני. ובש"ס (תמיד לב.) יורדי הים אין דעתן מיושבת עליהן, ולזה אין שם הכרת כבודו יתברך, וכדאיתא במכילתא (בא) ובתנחומא (ויקרא) שיונה אמר לא מצינו בים כבודו^רלזכמו שהתבאר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קלג: והענין הוא שביאר בזוה"ק, שבאמת האיך יכול האדם לברוח מפני השי"ת, ואיך יאמר נביא ה' שיברח מהש"י, אלא שרצה בטובתן של ישראל שלא תשרה עליו הנבואה, וכדאי' במכילתא (ריש פ' בא) יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב. ולכן רצה להטריד דעתו שלא תשרה עליו הנבואה, וכדאי' במכילתא (שם) וגם בהוספה למדרש תנחומא (סו"פ ויקרא) אמר יונה אני בורח מלפניו למקום שאין שם כבודו, מה אעשה אם אעלה לשמים שם כבודו שנאמר (תהלים קיב) על השמים כבודו. ואם על הארץ שם כבודו שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו, הריני בורח לים שאין נאמר שם כבודו. והענין שבים לא נזכר כבודו, לפי שבים דעתו של אדם נטרדת, כדאי' במס' תמיד (דף לב.) כל נחותי ימא לא מייתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא. ולפי שאין הנבואה שורה אלא על חכם וכשהוא בישוב הדעת, לכן רצה להטריד דעתו כדי שלא תשרה עליו הנבואה. ובתפארת יוסף פ' בראשית ד"ה ויאמר אלהים: ובעת שהאדם אינו רואה מפורש הכבוד שמים שעולה מן הדבר, שם נטרד מאד דעת האדם, כי במקום שרואה אדם הכבוד שמים שיכול להגיע עוד מזה אין נטרד כ"כ. אבל בים ששם נדמה שלא מצינו שם כבודו, לזה נטרד שם דעת האדם. עיין עוד לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וזה דאיתא, לקמן פ' וישלח אות ד ד"ה וכדאיתא, בית יעקב שמות פרשת בשלח אות ס, פ' יתרו אות ב, פ' פקודי אות ט, בית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה אז ישיר [ג], תפארת החנוכי על זהר פ' לך (פג.) ד"ה והנה כל.. וזה הוא הענין שהשי"ת אמר לאאע"ה ואני הנה בריתי אתך, היינו מצדי אתה דבוק אף בלי שום פעולה כלל, אכן אם תרצה להשיג כבוד ה' בתפיסת שכלך, ואתה את בריתי תשמור, ובזה יבחרו יראי ה', שאף כי יראו בחוש שכל מעשי האדם ותחבולותיו הם מהשי"ת אף הנעשה בלי דעת, אבל הם מצדם אין רוצים בזה, אך עושים מעשיהם בהשכל ודעת בכל אשר יפנו^רלחנתבאר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה הביאו לפני: אמרו לפני מלכיות בר"ה. והיינו שאל יאמר האדם, מאחר שהשי"ת נותן זאת הקדושה בקביעות אצל האדם, ממילא לא יוצרך לשום עבודה. וע"ז אמרה הגמ' אמרו לפני מלכיות, כי מלכיות רומז על מה שהאדם ממליך בדעתו את השי"ת, שלא יסמוך האדם על הקדושה הקבועה הנמצא אצלו ורק תמיד יעבוד את השי"ת בבחירתו. עיין עוד שם חג השבועות ד"ה אתם ראיתם.. וזה הוא שנאמר לו (לך יז) לתת לך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען. והוא, שאצל האומות נקרא רק ארץ כנען בלבד, שאחר שהראה להם השי"ת שאין בכח האדם לעבור על רצון השי"ת אינם עובדים אותו. ובישראל נקרא ארץ מגוריך, שאף כי הם דבוקים בהשי"ת אף בלא דעת, מ"מ הם מצדם לא יחפצו בזאת, אך לעבוד את הש"י תמיד לקדש את עצמם מדעת, עד אשר יבאו ע"י עבודתם למקום שיראו איך הם דבוקים בהשי"ת אף שלא מדעת^רלטבית יעקב שמות פרשת וארא אות טז.. וע"ז מרמז מצות מילה שעומדת לאדם בתמידיות אף בשעה שאינו עובד את השי"ת מצדו, וכענין דאיתא בש"ס (מנחות מג:) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו^רמכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות מו.:

109

ק״יאני הנה בריתי אתך וגו'. הענין בזה הוא, שהשי"ת אמר לאאע"ה שמצדו ית' הוא נולד מהול בלי התפשטות, ומצדו ית' אין לו שום צורך לצמצום, אכן אתה מצדך תשמור את בריתי לצמצם את עצמך, וע"י זה יהיה לך חלק בהתקשרות שיש לך בהשי"ת. ומהיכן נקח כח באדם לצמצם את עצמו מצדו, אך עי"ז שהשי"ת מסכים עליו שהוא נמול בשורש ואין לו צורך לצמצום עוד מצדו ית', מזה יש כח באדם לצמצם את עצמו^רמאלעיל פרשה זו אות מב ובהערה ריא שם.. וזה הוא שאאע"ה מל את עצמו, ואף שהדין הוא (ע"ז טז, לך רבה מו) המל ימול, ואיך מל אברהם את עצמו, משמע מזה שהשי"ת העיד עליו שמצדו הוא נולד מהול, לזה מותר לו למול^רמבלעיל פרשה זו אות מו בסופו.. וזה הוא כגוונא דמצינו בש"ס (פסחים קיז:) דקריאת שמע גאל ישראל ודצלותא גואל ישראל. דק"ש גאל ישראל, היינו שגאולים כבר ואין עליהם עוד שום שעבוד וגלות משליטת עכו"ם, מזה שאנו רואים שהשי"ת גאל אותם ממצרים, עדות הוא לבאי עולם שהמה פדויים עד עולם ולא יפסק מהם ח"ו. ודצלותא גואל ישראל, היינו ישראל מצדם יכלכלו את עצמם ביראה וידעו שמצדם צריכים הם להגאל, וע"ז מתפללים להשי"ת שיגאל אותם בקרוב, וזה הוא חלק ישראל בגאולת ה' שיגאלם בקרוב, לזה אומרים בתפלה גואל ישראל^רמגעיין לקמן פרשת וישלח אות טו באריכות העניין. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין ביאר בדבר: כמו שאיתא בש"ס (פסחים קיז:) בקריאת שמע גאל ישראל ודצלותא גואל ישראל, כי בק"ש מקבל עליו עול מלכות שמים, ומי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו שהשי"ת יברר אותו שאין לו שום סבלנות. וזה בק"ש גאל ישראל, כי זה היה בגאולת מצרים, כמו שאנו אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. ודצלותא גואל ישראל, היינו כי זה מה שהאדם בא לברר עצמו מצידו מתפלל גואל ישראל, היינו שמתפלל שיראה לו השי"ת איך שע"י עבודתו יהיה נגאל משאר גלויות. ועיין עוד בית יעקב ויקרא פרשת צו אות ח.:

110

קי״אונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. מגוריך הוא מלשון יראה ופחד מגור מסביב (זוה"ק וישב קפ.), והוא שקודם שיש לאדם קנין בהשפעת ה', אזי יעבוד את השי"ת ביראה ורעדה לכלכל במשפט דבריו. אבל אחר שיש לאדם קנין בה, אזי תהיה לו לאחוזת עולם ולא יצרך למדת היראה כל כך. והענין בזה הוא, דהנה מצינו אף בעכו"ם לשון נחלה (האזינו לב) בהנחל עליון גוים, אכן אין זה לאחוזת עולם, רק לפי שעה תתקיים בידם, ורק מצדם יקרא נחלה, שנראה להם שבעוצם כחם יוכלו לקחת זאת, והיא תהיה להם לנחלה, ובאמת עי"ז תאבד מידם הטובה, מאחר שהם מתפשטים בהטובה שניתן להם, לזה לא תתקיים בידם. כי עיקר הנחלה שמתקיים לעולם הוא בהכיר האדם שהשי"ת הוא הנותן כח באדם לעשות חיל, ושלא יתפשט בהטובה, אך להקנותה בחזרה להשי"ת להכיר בתמידות שמאתו באה לו הטובה^רמדכמו שהתבאר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה בהנחל [ב]: אצל האומות נמי הנחיל להם השי"ת כחות יקרים, רק אצלם הוא בהפרידו בני אדם, שאצלם המדות האלה מלא פירוד, שבהכוחות האלה לא נמצא בהם שום חשיבות מחמת שהם משוקעים בהם, ואינם יכולים להשתמש בדעת עם אלו המדות, ואינם מקיימים עם אלו הכחות רצונו ית'. וזה יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שבאמת אלו הכחות הציב השי"ת, כדי שישראל יקבלו מהם זאת, ויעבדו עם אלו הכחות את השי"ת., ואזי יַקְנֶה לו השי"ת הטובה בחזרה לאדם, ואז הוא הטובה נקיה ומבוררת דמשלחן גבוה קא זכי לה^רמהעיין במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה סוס: אומות העולם בעת שרואים חמדת עוה"ז, אין להם כח לצמצם את עצמם רק מתפשטים בכל תאות לבם, ע"כ נאמר קודם סוס ואח"כ רוכבו, שאחר שממלאים כל תאותם ואין להם כח ליותר, אז יחדלו עשות וכו'. כשהש"י יתן טובה לישראל, קודם שיבא ליד האדם, יצמצם אותה, שלא יקח עד שיראה את הנותן, ואח"כ יתן אותה בכדי שאח"כ יוכל לקחתה בכל רצון לבו.. ולזה אאע"ה שבחר לו זה הדרך, כדאיתא בתנחומא (בהר) אמר הקב"ה אף אני מכרתי העולם כלו לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו, חזר והקנה אותו לי, לכן הבטיחהו השי"ת לתת לו ארץ מגוריך לאחוזת עולם ולזרעו אחריו, שלא תפסק מאתו הטובה שישפיע להם^רמומבואר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אשירה לד': מאחר שישראל אחר כל הגדרים וצמצומים שעובד את השי"ת, ואחר כל העבודות מכיר שאפילו זה הכח שעבד את השי"ת ג"כ הוא שהשי"ת נתן לו זה הכח לעבוד אותו, ואינו נוטל לעצמו שום כח, רק מכיר שהכל הוא מן השי"ת, ממילא מזה ראיה ששוכן השי"ת אצלו. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) מנא ידעינן דקוב"ה אתרעי' ביה בבר נש ושויה מדוריה ביה כד חזינן דרדיף אבתריה בכל לבא ובכל נפשא. מזה ראיה שהשי"ת שוכן אצלו ויש לו קנין בכל העבודות. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את כל העולם לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו וחזר והקנה אותו לי. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, מאין הוא הסימן שלא הוניתי אותו והקניתי לו את כל העולם כולו. מן חזר והקנה אותו לי, מאחר שנתתי לו כח לחזור הכל לי, מזה ראיה שיש לו קנין בעולם. ואז כשמברר את עצמו, כך רואה איך שכל הבריאה הוא הכל בשבילו, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. וביתר ביאור מבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה דעיקר: אכן שלימות השפעה זאת הוא, שהבריאה תשוב להביט פנים בפנים לבוראה, והיינו כי תחזור כל קבלתה בהודאה ובהכרה גמורה שכל כחה הוא מהש"י וזהו ע"י צורת אדם. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את כל העולם לאברהם ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותה לי. והיינו, כי שלימות השפע הוא רק מה שהאדם מקבל ישיב אותו להש"י. ובאמת ההשפעה היא תמיד אדוקה ואחוזה בשורשה, ורק למי שמכיר הכרה שלימה שכל ההשפעה היא מהש"י, מנהג הש"י מדה במדה ואומר שמה שהאדם מכיר ומוסר הכל להש"י הוא יגיע כפיו, ומהונו כיבד את הש"י ובכחו עבדו. וכל מי שאינו עובד את הש"י בהכרה שכל ההשפעה ממנו, את זה הש"י מנהג למעלה מכח שכלו ותפיסתו וכו'. עיין עוד תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (פב.) ד"ה ת"ח, סוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה ותהר, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה וביום הבכורים, פ' תבא ד"ה ובאת, מס' סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם [א]. לעיל פ' נח אות א ד"ה אמנם.. והייתי להם לאלהים, היינו שהשי"ת ישפיע להם ברכתו בהדרגה, כפי עבודתם אשר יעבדו עבודת השי"ת ויכינו לעצמם כלי קיבול, כן ימלא השי"ת כליהם^רמזהתבאר בתפארת יוסף מסכת חגיגה (ב.) ד"ה הכל חייבין: צריך האדם מצידו להעמיד כלי קבול, וכדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך, היינו כפי מה שמכין האדם מצידו כלי לקבל, כך משלים לו השי"ת וממלא לו הכלי.. וע"ז מרמזים כל עבודות ומצות (מילה), שכפי שהאדם יעמיד כלי לקבל הארת השי"ת כן ימלא ה' אותם, וכענין שמצינו הבטחת הש"י שהבטיח לישראל שבקיימם מצותיו יאריכו ימים, שזה מורה על שיהיה לאדם תפיסה בברכת השי"ת. והמשל בזה, אם יתנו לאדם הון עתק בבת אחת אז ישתנה מעמדו הראשונה, וזאת אין עוד טובה שלימה, אכן אם ינתן לו על יד על יד דרגא בתר דרגא, אזי אף בשעה שיעמוד במעלה העליונה יזכור ימי עלומיו וקטנות המעלות שקדמו לזו העת ממעמדו לא יהרס, וזהו טובה שלמה. וכן הוא ברזא דגלגולא, שהשי"ת הציב בעולם שנפש אדם תוכל להתגלגל כמה פעמים, אכן אז לא יכיר את עצמו כלל מה היה בראשונה. שאני לאאע"ה הבטיח השי"ת עליו ועל זרעו והייתי להם לאלהים, שהארת השי"ת יהיה לישראל לאט לאט שלא יתקלקל הכלי שלהם^רמחכמו שביאר בזה בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה אל תכריתו [ב]: והיינו שאם יקבלו את האור בלי שום נרתיק יכולים להתבטל בביטול גמור, ורק כל האור יהיה מוצנע בלבוש, והאור יאיר לו מתוך כל הלבושים כמה שיוצרך לו, כי אם לאו יכולים להתבטל בפועל ממש. וזה אינו הרצון של השי"ת.. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי אני ארפא, והוא שלא יהיה כבריה חדשה, אכן כל אחד יכיר את עצמו כדוגמת איש אשר יעור משנתו^רמטמבואר לקמן פרשת וירא אות כא ד"ה וזה הוא הענין: אבל באמת נשאר בתמידות באדם הבלא דגרמי בלי הפסק, שעי"ז יתעורר לתחיה לעתיד, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.). ואז כשיחיו המתים, יברר השי"ת לעין כל שבאמת לא התייאש האדם אף כרגע מלקוות להשי"ת שיחיה עוד, וכל הימים שהיה נראה שמת והלך לו היה כמו אם ישכב אדם לישון על איזה שעות, שאם יתעורר משנתו אזי זכור יזכור שהוא עצמו הוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום, ויזכור מה היה לו מקודם השינה, ויכיר את עצמו. וכן לעתיד כשיחיו המתים יכיר כל אדם את עצמו, ויזכור כל הרפתקאות דעדו עליה בחייו והימים אשר שכב, ועתה יראה שהוא עצמו הוסיף עוד לקום ולחיות. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. היינו, כמו שהאיש אשר יחלה ויבריא אזי יכיר את עצמו ויזכור כל אשר עבר עליו, כן המתים אשר יעמדו לעתיד יכירו את עצמם, וזה הוא סוד ועמקות גדול להבין זאת.:

111

קי״בונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. מגוריך מורה על הפעולות שאדם מתיירא מהם מלשון מגור ופחד (זוה"ק וישב קפ.) ומאיזה פעולה יפחד לב האדם, מארץ כנען, והוא במקום שאדם נכנע תחת הפעולה שלא היה לו ידיעה בה לא בתחלה ולא בסוף, כי במקום שהיה לאדם איזה ידיעה במה שפעל, אזי בטוח הוא שלא ירד מעשהו זה לשאול, כדכתיב (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואיתא ע"ז בזוה"ק (קרח קעח.) מאן דאשתדל בדעת ובחכמה למנדע למאריה וכו' הוא לא ישתאר תמן וכו'^רנכמבואר ענינו במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה שופטים [א]: שפטים ושטרים תתן לך. היינו שיחשוב האדם את דרכיו בכל מעשיו שיעשה וכמו שמסיים בסוף למען תחיה, כי הדברים שיעש. במשפט לא ילכו לאבדון כמו דאיתא בזוה"ק (במדבר קעח.) כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול, מעשה הנעשה בחשבון לא תפול בשאול. וכן מבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ה]: באמת בזה העולם בוחר השי"ת בגודל ישוב הדעת, שעיקר הוא כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם, וכמו שכתיב (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואיתא בזוה"ק (קרח קעח.) מאן דאשתדל בדעת והחכמה למינדע למאריה וכו' לא אשתאר תמן וכו' כי במקום שאדם הולך בדעת לא יכול להשאר באבדון ח"ו.. אכן במקום שאין בו ידיעה שם האדם מתיירא. והשי"ת הבטיח לאאע"ה שרצונו ישכון אף באלו הפעולות. ואף כי גם להאומות יש להם שלות השקט ומעשיהם הם בלי חשבון כלל, אכן שלותם הוא רק לפי שעה. ולאברהם אבינו הבטיח השי"ת שלות השקט לאחוזת עולם. וע"ז מרמז מצות מילה, שהיא בתמידות עם האדם אף בשעה שאין בו שום דעת וחשבון ואף כי ישן הוא, וכדאיתא בש"ס (מנחות מג:) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד, על מילה שניתנה בשמיני. וזו המצוה היא בתמידות עם האדם אף במקום שאין בו שום ידיעה^רנאכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות מו.. והייתי להם לאלהים, היינו אף שיהיו לו כל הטובות מ"מ לא ישכח את השי"ת, והוא כענין דאיתא בש"ס (ב"ק צב.) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, והוא שאם מכיר האדם שנמצא מרא בעולם אזי טיבותא תהיה לשקייה, שיוכל להתפשט בהטובה שישפיע לו השי"ת^רנבכמו שיתבאר לקמן פרשת חיי שרה אות ל: הענין בזה כדאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, משמע מזה שעיקר צריך להחזיק טובה להשקייא. אכן זה הוא רק אם יש להשקייא הכרה שהוא איננו בעל הטובה רק הוא כפוף תחת בעל היין שהוא בעל הטובה, כי אם יאמר השקייא שהטובה היא שלו אזי תלקח מאתו הטובה, כי עיקר הטובה באה לו מכח האדון. לקמן פ' וישב אות יג ד"ה לזה.:

112

קי״גונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען והייתי להם לאלהים. איתא בספרי (סוף פ' שלח) על מנת שאהיה לכם לאלהים. וברבה (אמור כח) איתא שבזכות העומר יירשו ישראל את הארץ. והענין בזה הוא, כי בארץ ישראל נמצא אור צפון וגנוז, ומגמתה היא שמשתוקקת מאד להמשך אחר הברואים שיעלו את האור הזה הגנוז, וכל זמן שהיו שם השבעה אומות היתה עורקת מקמי מאריה, משמע מזה שאין להם קנין וזכות בישיבת ארץ ישראל. שאני ישראל שהעלו את האור הגנוז בארץ, ע"י עשותם מצות התלויות בארץ, משמע מזה שיש להם קנין וזכות בארץ. וזה הוא שהבטיח השי"ת לאאע"ה ונתתי לך ולזרעך וגו' את כל ארץ כנען, על מנת שאהיה לכם לאלהים, שאז תזכו בישיבתה. והנה בארץ נמצא גם פסולת, וכדאיתא במדרש (רבה עקב ג) מה פרי אדמתך סיגים, אכן ע"י הבירורים אשר יברר האדם תתעלה קדושת הארץ מעלה מעלה, וזה הוא דכתיב (יהושע ה׳:י״א) שמל אותם יהושע ואח"כ אכלו מעבור הארץ, ודרשו על זה חכמי הש"ס (ר"ה יג.) שבהקרבת העומר דבר הכתוב, והוא כי במצות מילה ופריעה נכללים כל הצמצומים והבירורים, ואחר שמל אותם יהושע, שזה מורה על שמבוררים הם, אזי הקריב את העומר הבא משעורים מאכל בהמה, והעלו את האור כ"כ, עד שהעומר היה מנופה בשלש עשרה נפה, מה שאין זה אף בלחם הפנים שלא היה מנופה רק בשתים עשרה נפה (וכמש"נ באריכות בענין העומר)^רנגעיין בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין עומר אות ב, יב.. ואף שמעלת לחם הפנים גדולה עד מאד, ומרמז על אהבת השי"ת והתקשרותו עם בני ישראל, וכדאיתא בש"ס (חגיגה כו:) ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו, שלחם הפנים היה חם ביום הלקחו^רנדנתבאר במי השלוח ח"ב פרשת אמור ד"ה וידבר ה': לחם הפנים שרומז על אהבה וחיבה שבלחם הפנים מראה השי"ת שאוהב מאוד את ישראל ורוצה תמיד בטובתם כדאיתא בגמ' (חגיגה כו:) שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו, ומזה יבוא גודל תקופות לישראל. ועיין עוד בית יעקב ויקרא פרשת אמור אות נז, נח. תפארת יוסף פ' אמור ד"ה ולקחת.. עכ"ז העומר מעולה עוד יותר, ולזה כתיב ביה לשון והניף את העומר, להורות על הנפתו מעלה מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קפח:) מאי תנופה תנו פה:

113

קי״דוהוא שבהקרבת העומר ביררו ישראל כל פעולותיהם, אף אשר נעשו בלי דעת, שכן היה בא משעורים מאכל בהמה. ומהיכן יזכה אדם לזה שיהיה בו כח לברר אף המעשה בהמה שעשה בלי דעת אדם הוא, שאם מברר את עצמו בדעת עד המקום שכחו מגיע שמה, אזי יתעלו אף הפעולות שעשה קודם זה בלי דעת^רנהמבואר העניין בתפארת יוסף חג הפסח ד"ה כי תבואו: מצות עומר שמצותו היה מן הלח וכמו שאיתא בש"ס (מנחות עב.), זה מורה שלא נגמר בשולה עדיין. וכן היה משעורים מאכל בהמה, שזה מורה שעוד עדיין אינו בתפיסת אדם, ואיזה בירור שייך על זה. רק מצות עומר מורה שמבטל כל תפיסתו נגד השי"ת, לא כמו בשאר כל המצות שמורה שנותן מקום לתפיסתו, ומברר את עצמו על זה, אבל לא כן מצות העומר, כי מצות עומר מורה שמבטל כל תפיסתו ודעתו לגמרי נגד השי"ת, וזה הוא בירור גדול. ולזה רומז מאמר חז"ל (מנחות סו.) שהעומר היה מנופה בי"ג מיני נפה, שזה מורה שהיה מבורר יפה, ובירר כזה שאדם מבטל כל תפיסתו, זה הוא בירור גדול נגד המקטריגים, כי קטרוג אינו יכול לחול על האדם רק במקום שתפיסת אדם שולטת, וכמו שמצינו בזוה"ק (תשא קפז:) ברכתא לא שריא על מלה דאתמני. וכן איתא בש"ס (בבא מציעא מב.) אין ברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והיינו, כי דבר המנוי מורה שכבר מקבלו לתוך תפיסתו, לזה לא יכול לחול עליו שום ברכה, כי מאחר שתפיסתו הוא בגבול ותכלית, לזה לא יכול לבוא לשום התרבות. אבל עומר שמורה שאדם מבטל כל תפיסתו, ועם זה יכול לזכות נגד כל המקטריגים. עיין עוד שם חג השבועות ד"ה וביום, סוד ישרים ב' דפסח אות ד.. וכענין שמצינו בש"ס (חולין קלג.) באביי שמתחלה היה חוטף מתנות כהונה אמינא חבובי קא מחבבנא מצוה, כיון דשמענא להא, ונתן שלא יטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי, וכיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא. והענין הוא, שבזה בירר את עצמו, שאף בעת שהיה חוטף המתנות היה ג"כ כוונתו רצויה רק לחבובי מצוה, ואף שאביי ידע בנפשיה גם אז בשעת חטיפה שכוונתו ברורה ונקיה רק לחבובי מצוה ולא היה לו פניה למלאות תאות הגוף^רנומקורו במי השלוח ח"א מסכת חולין (קלג.) ד"ה אמר, וכמו כן ביאר על לשון הגמרא בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת מקץ ד"ה כי כל בסופו: שאחר שנתברר {אביי} בזה, שאחר שמעו סילק את ידיו, ממילא גם מעשיו הראשונים נתבררו, שמה שחטף הוא באמת רק ממה שחיבב את המצוות. שהרי מה שיש להתברר בזה שיש בו נגיעה לצד עצמו, הרי נתברר במה שסילק ונמנע מלקבל אחר שמעו. וכן הם כל בירורי ישראל, שאחר שנתברר, אז יתעלה גם מה שעשו מתוך ההסתר יתברר גם כן שהוא מעומק הרצון הטוב. וראה לקמן פ' מקץ אות יא., אכן לעיני בשר היה צריך לכל אלו הבירורים, מפני שנמצא בני אדם שחוטפים למלא תאות נפשם בהיותם גרגרנים וזוללים בשר למו, ואף שנמצא מי שכל כוונתו הוא רק לחבובי מצוה אכן מאן מפיס, כי לעין אדם כן זה חוטף וכן זה חוטף בהשתוות, ואף שזה מלא פנימיות וכוונתו רצויה רק לשמים, מ"מ הדמיון והגוון שבעוה"ז עושה רושם עד שיוכרח האדם לברר את עצמו כנגד זה הדמיון, שכן כל הויות העוה"ז הם רק בדמיון וגוון, וכדאיתא במדרש (בראשית רבה ח) אמת אומר אל יברא שהעולם מלא שקרים, והוא שנדמה לאדם שרשות נתונה בידו לעשות כבחירתו, ובאמת זה הוא רק על הגוון, כפי תפיסת האדם בעוה"ז כן מנהג בו השי"ת בדעתו, שנראה לאדם שביכלתו לפעול כפי רצון לבו, וכענין דאיתא בזוה"ק (בא לג) ביה בדעתיה קיימא וכו'^רנזעיין לעיל פרשה זו אות י בהערה נט שם.. אבל באמת לאמתו הוא שמבלעדי הש"י לא יעשה שום דבר בעולם, ואין בכח שום בריה לשנות רצון השי"ת, ויקרבו הימים שכל אדם יכיר זאת ובעיניו יראה שלא יהיה בעולם כי אם ה' אחד ושמו אחד, והשמים כעשן ימלחו והארץ כבגד תבלה כדכתיב (ישעיה נא):

114

קי״האכן מאחר שהשי"ת הציב וברא הנהגה זו בעולם הזה ברצונו שידמה בתפיסת האדם שרשות נתונה, משמע מזה שאף זו ההנהגה הוא אמת ורצונו זהו כבודו, שכן זה הוא כל הקיום והויית עוה"ז, כענין דאיתא במדרש (שמות רבה ג) על שמי אתה שואלני לפי מדתי אני נקרא, בעת שאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, והוא כי באמת מי איכא ספיקא קמי שמיא הלא כל תעלומות לב יודע הוא, וכל מה שיהיה בסוף גלוי לפניו, אכן לפי הנהגת העוה"ז עולם זמני שהציב השי"ת וברוב חסדו החפץ להצדיק כל בריה, מזה יש לה הויה אף להרשעים שכל חייהם הוא רק לפי שעה. ולזה אף שנמצא חטאים באדם שהם מהתולדה וכדכתיב (תהילים נ״א:ז׳) ובחטא יחמתני אמי, ומאותן החטאים לא יוכל אדם לברר את עצמו, אכן השי"ת ברוב חסדו וטובו תולה על חטא האדם ודן אותו באשר הוא שם בההוה, שכל עוד שיוכל להפוך בזכות האדם שלא עשה פעולה בשאט נפש תולה לו על חטאיו^רנחמבואר במי השלוח ח"ב פרשת כי תצא ד"ה כי תצא [ב]: בחטא נמצא שני ענינים אחד מחסרון הנטבע בתולדתו וזאת אין מכיר האדם יען שנטבע בו מתולדה, אבל מה שהחסרון מחטיאו בזה מרגיש האדם תיכף, אכן מזה קשה לו לפרוש מהחטא, ועל זה מבטיח הפסוק ונתנו ה' אלהיך בידך, והיינו שתכיר חסרון התולדה באיזו ענין הוא ותדע לפרוש ממנו.. וכן אנו רואים שכמה וכמה ד"ת יקרים מתהווים מעוה"ז הדמיוני והזמני, והד"ת האלה המה נצחיים עומדים ברומו של עולם לעד לעולם. ולזה אף בפעולה שנראה על הגוון אשר לא טובה היא, אף שבשרשה טובה היא, מ"מ צריך האדם לברר את עצמו לעיני אדם לברר פעולתו זאת להאירה אף לפי תפיסת אדם, כי מאחר שלעין אדם נראה זו הפעולה היפך מטובה, משמע מזה שאף בפנימיות אינה נקיה ומבוררת עוד בשלימות, לזאת צריך האדם לזככה אף למראה עיני אדם. וזה הוא ג"כ הענין שאביי הוה מברר את עצמו במתנות כהונה ואף שידע בעצמו שבאמת עיקר כוונתו לשמים, אכן לעין אדם היה מברר את עצמו שחטיפתו לא היתה כחטיפת הגרגרנים אך לחבובי מצוה, ואחר שבירר עצמו שנמנע מכל וכל, אז נתברר שגם מה שחטף תחלה היה ג"כ לשם שמים, ולקח מתנות בערב יום הכפורים, היינו שקיבל זה עצמו בגודל בהירות וכ"ש הענין (בענין ערב יום כפור)^רנטעיין סוד ישרים ערב יום הכפורים אות לב שמבאר מדוע נטל דווקא בעיו"כ מתנות.:

115

קי״וואתה את בריתי תשמור. הכתוב הזה מרמז על עבודה מצד האדם, באם ירצה להבין בתפיסתו להכיר מפני מה בחר בו ה' להתקשר עמו בברית, אזי יצטרך לעבודה לשמור את מצות ה', ולזה נקרא זו המצוה בזוה"ק (וירא צח:) פתח האהל, שזה מורה על ההכרה זו לידע בנפשיה מפני מה בחר בו ה'^רסעיין לעיל פרשת נח אות לג ד"ה וזהו כוונת, לקמן פרשת וירא אות יג.:

116

קי״זוהיה לאות ברית ביני וביניכם וגו'. הענין בזה הוא כדאיתא במס' אבות (פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. והוא, כי מדת אברהם הוא מדת החסד להתפשט ולהרבות טוב לכל, היפך מאנשי סדום שרצו למנוע מדת החסד לבל ייטיבו לשום אדם, וכדאיתא עליהם בש"ס (סנהדרין קט.) שאמרו בואו ונשכח תורת הרגל מארצנו, לזה אחר שמל אאע"ה את עצמו ובירר את מדותיו אזי נהפכה סדום ובנותיה, שכן אם תתברר נפש מישראל באיזה מדה אז מתבטלת האומה המתנגדת לזו המדה, לזה כאשר הסיר אברהם מאתו את ערלת בשרו, נתבטלה ערלת כל העולם, סדום ובנותיה^רסאעיין בבית יעקב שמות פרשת בא אות נו: הנה המצוה היתה קודם יציאת מצרים לימול הערלה. כי במצרים הוא התגברות התאווה והשכחה מהשי"ת. וכמו כן נקרא מצרים ערוות הארץ, שג"כ מורה על זה שהיו שוכחים בהשי"ת לגמרי שהוא המנהיג. ונגד זה צוה השי"ת לבני ישראל שהיו משוקעים בתוכם, לחתוך הערלה ולצמצמם בזה המקום. וזה הוא מילה, רחמי לישראל ודינא למצרים, שמכח זה נאבדו מכל וכל. וכמו כן מצינו באברהם אבינו ע"ה, שאחר מצוות מילה נהפכה סדום, שהיו ג"כ מלאים כל טוב וכו'. ובסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות טו [א]: והנה כאשר נתבררו ישראל באיזה מידה בתכלית השלימות, אזי נתבטל מן העולם אותה האומה שהיא עומדת נגד זו המידה וכו' עיי"ש. ועיין עוד לקמן פרשת וירא אות כג, כד, כו ד"ה ומהפכת.:

117

קי״חויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וגו'. בזה המאמר הראה השי"ת לאאע"ה שמצדו יתברך הוא מבורר ומצומצם^רסבעיין לעיל אות מט ובהערות שם., כענין דאיתא בש"ס (ע"ז כז.) אתתא כמאן דמהילא דמיא, ואף בלי שום פעולה מצדם. אכן ע"ז נמצא קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, מאחר שאינו מברר את עצמו מצדו. וכמו שהיה הקטרוג על ישראל בעברם את הים, ונצרך להם ישועת ה' לעשות להם נס ופלא, אזי קטרגו עליהם שרי מעלה מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) ובמדרש רבה (בשלח כא), והוא מפני שהיו עוד ערום ועריה מפעולות ולא היה להם ד"ת עוד. ואף כי יבוא יום שיברר השי"ת שישראל מבוררים בשורש מכל אלה, אכן לעין אדם שלא ימצא עליו שום קטרוג מוכרח גם הישראל לברר את עצמו מצדו, שיתברר לעין כל שבאמת נשתנו אלו מאלו, ומזה הם כל הסבלנות של ישראל והצמצומים^רסגעיין תפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר הובאו דבריו לעיל פרשה זו אות מ בהערה רא שם. ועיין עוד בסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות ה בסופו.. וארבעה מאמרים נאמרו בפרשת מילה. א) ויאמר אליו אני אל שדי וגו'. ב) וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך. ג) ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור. ד) ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. ואלו המאמרים הם נבואה לכל דור ולכל פרט נפש ישראל, לידע איך השי"ת עוסק עם כל פרט ופרט נפש ישראל, ואף שכל התורה היא רק דרכי נבואה להבין ולהשכיל העסק שיש להשי"ת עם עמו ישראל, אכן כאן הוא נבואת השי"ת מפורש ביותר בסוד השם יקו"ק. מאמר הראשון רומז לאות י' משם הוי"ה, שהוא ראשית ההארה, וראשית ההארה הוא יראת ה', וע"ז מורה אומר השי"ת אני אל שדי אני ולא אתה, ומזה נצמח גודל יראה לאדם, שאם יאמר האדם שזך הוא בלי פשע יבררו השי"ת להיפך. ואם יכיר ערכו שהוא בעל חסרון, אזי יברר אותו השי"ת שהוא שלם, וכענין דאיתא בש"ס (שבת פט.) אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא התורה על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי. ומאמר השני הוא כנגד אות ה' משם הוי"ה, ורומז על אהבת השי"ת לישראל, ונותן תקיפות בלב ישראל, כי אף שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה, כדאיתא בש"ס (שבת נה.) ובתוספות שם. זכות אבות מורה על כח עבודת האבות, וברית אבות מורה כענין דכתיב אני הנה בריתי אתך, שזה מורה על התקשרות השי"ת עם ישראל אף בלי שום פעולה ומעשה הטוב מצדם. וזה המאמר נאמר לאברהם קודם שמל, א"כ כי אם לא היה נאמר לו מתחלה זה המאמר לא היה ביכלתו להמול, כי האיך יקדים אדם לה'^רסדלעיל פרשה זו אות מב ובהערה ריא שם.. ומאמר השלישי מורה על עבודה מצד האדם. ומאמר הרביעי מורה על מבינות בעוה"ז, לברר אף בעוה"ז לעין כל את המעשה אשר יעשון כי טוב הוא. ובאלו הארבעה פרשיות נאמר שלש עשרה בריתות כנגד שלש עשרה מדות הרחמים שהם הכולל כלל כל העולם. במאמר הראשון נאמר רק פעם אחת ברית שהוא ברזא דאות י' משם הוי"ה. ובמאמר השני נאמרו שלש בריתות שהוא ברזא דאות ה' משם הוי"ה ובאות ה' נמצא שלשה קוין. ובמאמר השלישי נאמרו שש בריתות שהוא ברזא דאות ו' משם הוי"ה ששה קצוות. ובמאמר הרביעי נאמרו שלש בריתות שהוא ברזא דאות ה' תתאה משם הוי"ה. ושני המאמרים הראשונים שהם ברזא די"ק הם בנסתרות על אלין תרין כתיב הנסתרות לה' אלהינו. ושני מאמרים האחרונים שהם ברזא דו"ק הם גלויים והאדם יוכל להגיע שם בפעלו הטוב בעיני ה'. ובזה ניכר ההבדל שבין ישראל לעמים, שדרך העכו"ם הוא שאם יהיה להם איזה טובה יתפשטו בה ביותר, אבל ישראל זרע אברהם אוהבו, שאף כי הראה לו השי"ת שקדוש הוא אף בלי שום פעולה מצדו, אתתא כמאן דמהילא דמיא, והוא לא סמך את עצמו על זה. וכן ישראל היוצאים ממנו לא יחפצו בזאת להשען ולבטוח על הבירור שהוא אף בלי שום פעולה מצדם, אכן כל הימים אשר המה חיים על פני האדמה מצמצמים את עצמם ועוסקים בתורה ומצות מעשיות, לברר ולהאיר לעין כל מפני מה רק בהם בחר ה'^רסהלעיל פרשה זו אות ב ד"ה והנה בסופו.. וע"ז נאמר (משלי ט״ו:י״ט) דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה וכדאיתא ע"ז במי השלוח (ח"א פרשת בא) בפסוק משכו וקחו לכם צאן^רסוזה לשון קדשו במי השלוח ח"א פרשת בא ד"ה משכו: כתיב (משלי ט״ו:י״ט) דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה. דרך עצל היינו אף שאדם מונע את עצמו ממעשים רעים וממחשבות רעות ורצונות רעות, אף שאינו עושה זאת מחמת אהבת הש"י רק עושה כעצל, כגון שמבין שבעוה"ז לא יצלחו לו דברים כאלה, או באופן אחר שאינו מאהבת הש"י, אז דרכו הוא כמשוכת חדק, כי הלב לא יוכל להיות פנוי ממחשבות ורצונות אף רגע אחת, וכאשר יסור מחשבות תאוה מלבו יבא ללבו מחשבת כעס וכדומה, וכל דרכיה המה כמשוכת חדק, כי לעולם יצטרך לסגוף ועבודה קודם שיסור דבר אחד מלבו יבא ללבו דבר אחר שאינו הגון. אבל אורח ישרים היינו שפונה מכל דבר מחמת אהבת השי"ת, זה הוא דרכו סלול לטוב, כי כאשר יסור מלבו איזה דבר רע ישאר בלבו אהבת הש"י, וממילא לא יבא ללבו שום דבר אחר שלא כהוגן. עיין עוד בבית יעקב שמות פרשת בא אות מז, סוד ישרים א' דפסח אות ד, ה, יב, טו, יח, כ.:

118

קי״טואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו. זה שאמר הכתוב (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. והוא, שהשי"ת צוהו והודיעו מצותו זאת בעוד דהיה בכחו השלימיי, כי אחר מאה שנה אזי האדם הוא כעבר ובטל מן העולם, לזה קודם שנכנס לשנת המאה צוה לו השי"ת את בריתו, שזה הוא השורש מכל המעשים, שעי"ז יהיה בהם השלימות, שכן כל המעשים שעשה אברהם עד הנה היו נראים בעיניו כאינם מזוככים, עד שאמר לו השי"ת שיסיר מאתו הצפורן כדאיתא במדרש (לך רבה מו), וצפורן היינו מותרות, שלא ירע לאדם בהנטלו. וכאשר הסיר אברהם אבינו מעצמו ערלת בשרו שהיה מותר אצלו, אזי הסיר הקב"ה מותרות העולם ונהפכה סדום^רסזכמו שמבואר לעיל פרשה זו אות נד ובהערה רסא שם.. ואחר שנמול אברהם אבינו, אז הראה לו השי"ת שכל אשר עשה ופעל עד הנה הוא מבורר בשלימות^רסחלעיל פרשה זו אות מו, בית יעקב ויקרא פרשת בהר אות י בסופו, בית יעקב הכולל פ' וירא אות יד., וכענין דאיתא בש"ס (חולין קז:) מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז קדים ומשי ידיה. ונוגע והוא שהזהירות היתה לו עוד מכבר, וע"י הזהירות בא עתה לידי זריזות, כדאיתא בש"ס (ע"ז כ:) זהירות מביא לידי זריזות, והאיר השי"ת לאברהם שכל אשר פעל ועשה עד הנה הוא ברזא דשמור ועתה זכה לרזא דזכור:

119

ק״כאיתא בעץ חיים (שער אונאה – שער לג – פרק ג) בסוד מצות מילה ופריעה הוא כל הלכות אונאה פחות משתות ושתות ויתר משתות^רסטוכן מבואר העניין בלקוטי תורה – טעמי המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך, שער המצוות פרשת לך.. כמו שנמצא באונאה פחות משתות שנמחל. ושתות שקנה מקח ומחזיר אונאה. ויתר על שתות שבטל מקח. הן בלוקח אם נתאנה והן אם נתאנה מוכר, בהלבושין מדברי תורה. כן נמצא כל אלה בעבודה ובפנימיות מד"ת הן לצד הטוב והן בההיפוך וכמו שיתבאר. והענין בזה הוא, שבמצות מילה הקנה הקב"ה את העולם לאברהם ולזרעו, וכדאיתא במדרש תנחומא (פ' בהר) אל תונו אמר הקב"ה אני מכרתי את העולם לאברהם ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותו לי (וכמ"ש לעיל ענין ב) וגם בעבודה צריך להיות בשלימות בלא רמיה ואונאה. והוא, כי בעבודה לצד הטוב הוא כמו בהמאמר ואתה את בריתי תשמור, שצוה השי"ת לאאע"ה, שזה מורה שהאדם יברר את עצמו בכל הששה קצוות, שכן נאמר בזו הפרשה שש בריתות^ערכמבואר בארוכה לעיל פרשה זו אות נה., ובזה יוכל האדם לאנות את עצמו או בפחות משתות או בשתות או ח"ו ביתר משתות שהוא ביטול מקח לגמרי. אם יונה את עצמו זה נקרא נתאנה לוקח. ואם ידמה לו שאנה את השי"ת זה נקרא נתאנה מוכר. נתאנה לוקח בפחות משתות הוא כגוונא דאיתא בש"ס (ר"ה ו.) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והוא שבאמת עומק לב ישראל נמשך אחר רצון השי"ת, אכן על הלבוש נמצא מניעות שמונעים אותו מעבוד את ה'^רעאנתבאר במי השלוח ח"ב פרשת יתרו ד"ה וישמע יתרו [א] בסופו: איתא בגמ' (ראש השנה ו.) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף שזה נראה כאונס והקרבן צריך להיות לרצונו, אכן יען שלפני השי"ת נתגלה מעמקי הלב שרוצה בעומק הלב ליתן הקרבן, אך על הלבוש יש לו מניעות, אבל כאשר יאמר גם בשפתיו הרי ברו כתוכו, ופיו ועומק לבו שוים זה נקרא לרצונו., והוא מתאנה בזה, והוא רק בפחות משתות שהוא מחילה גמורה. ושתות הוא כגוונא דאחי יוסף עם יוסף, שהוא היה ברזא דברית ביראה מופלגת. ואחיו היה להם תקיפות מעט ממאמר השי"ת לאברהם אבינו אני הנה בריתי אתך לכן מכרו את יוסף, היינו שמכרו זאת המדה, והיו צריכים לשוב ע"ז וסבלו מזה הרבה עד שהוכרחו להעלות עצמותיו ולקברם בשכם ממקום שנטלוהו שם החזירוהו, וזו האונאה הוא בשתות שקנה ומחזיר אונאה והמקח קיים, וכדאיתא (עץ חיים שער אונאה פ"א) לא מפני כך נתבטלה האחוה שביניהם^רעבוזה לשון רבנו האר"י ז"ל בעץ החיים שער אונאה – שער לג – פרק א בביאור עניין זה: אבל אם אונאה הוא שתות ממש, אז לא נאמר שיתבטל המקח וכו'. אלא יתקיים המקח וכו', אבל לאחר זמן מחזיר האונאה. ר"ל, שיש פעמים שיש אונאה שתות שוה, ויעמוד כך זמן מה, ואח"כ יחזור האונאה למקומה. אבל התפשטות ישאר במקומו, שהוא בחינת קיום המקח. והנה זהו עניין גניבת השבטים ליוסף אחיהם, ומכרוהו למצרים, לא מפני כך נתבטלה האחוה אשר ביניהם. אמנם נשאר הדבר כך בעת ההוא, ואח"כ החזירו האונאה למקומה. וכמ"ש ואת עצמות יוסף קברו בשכם וגו'. וכמ"ש והעליתם את עצמותי מזה אתכם, והחזירוהו למקומו. וכן מבואר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פ' לך דרוש ב. ועניין עצמות יוסף מתבאר לקמן בפרשת וישב אות יז ד"ה ועניין היחוס, אות מ ד"ה וכן היה ובהערות שם.. וזה הוא בכל פרט נפש ישראל שתועיל לו תשובה על חטאו וקנה ומחזיר אונאה. וזה מרמז במדרש רבה (וישב פרשה פה) במשל שנכנסו למרתף של יין ונטלו קנקן של יין ושתו ובא בעל המרתף וכו' אמר להם יערב לכם יבושם לכם ימתק לכם שתיתם את היין החזירו את הקנקן למקומו. וכן נמצא בההיפך, אונאה ביתר משתות ח"ו שבטל מקח לגמרי, כגוונא שמצינו בעשו שלקח לעצמו גודל תקופות ביתר ואמר על עצמו (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ עד שיצא חוץ לשיטה לגמרי בבטחונו^רעגענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קיב: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, אות יא ד"ה ומאן דאמר [ב], ועיין עוד כאן בספרנו פ' ויצא אות סט, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ד ד"ה תחת ישמעאל, אות ח, יז., זה וזה הוא ביטול מקח לגמרי יתר משתות:

120

קכ״אנתאנה מוכר בפחות משתות הוא כגון (תהילים ע״ח:ל״ו) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, שהוא רק משפה ולחוץ, ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וכדאיתא בש"ס (תענית ח.), והוא כי השי"ת הבוחן לבבות יודע את עומק לב ישראל שלבם רוחש רק טוב וזה הוא פחות משתות שנמחל לגמרי. ושתות הוא כגוונא דאמר בלעם (בלק כג) את אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, שכוונתו היתה בזה להונות את השי"ת ועומק לבו היה מלא רע בלי שום רצון טוב, ואמירתו זאת היתה שעי"ז יסכים עמו השי"ת לקלל את ישראל ח"ו, וזה נקרא כשפים שמכחישים פמליא של מעלה. והענין שמעמידים גוון זה משקר החן, כי אף כח ההיפך מוכרח להיות בו מעט אמת מתחלתו שיתקיים על ידו, כי כל דבר שקר שאין בו אמת מתחילתו לא תתקיים, כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ב: שלח קסא.) ובש"ס (סוטה לה.) ועי"ז הכח הוא שלפעמים בולע צדיק שאינו גמור כדאיתא בש"ס (ברכות ז:), ולעתיד יראה השי"ת שלא היה להם שום כח כלל לבלוע את הצדיק אף שאינו גמור, וזה הוא שתות שקנה ומחזיר אונאה, שבעוה"ז הם קונים מעט ומזה יסבלו ישראל לפי שעה, ולעתיד יוכרחו להחזיר להם האונאה, וצדיק גמור דנפיש זכותיה אין להסט"א שום שליטה עליו אף בעוה"ז וכשפים לא יצליחו נגדו, וכגוונא דרבי חנינא בן דוסא שרצו לעשות לו כשפים אמר אין עוד מלבדו כתיב, שאין שום כח שליטה בעולם חוץ ממשלת השי"ת וכדאיתא בש"ס (חולין ז:)^רעדמבואר ענינו בתפארת יוסף מסכת תענית (ט.) ד"ה אשכחיה עיי"ש., וכן אנו רואים שבלעם הרשע לא היה לו שום שליטה על ישראל, וזה הוא יתר משתות שבטל מקח לגמרי:

121

קכ״בוזה הוא ענין הפלוגתא שבש"ס (ב"מ נא:) כמה תהיה הסלע חסירה חד אמר שתות וחד אמר שנים עשר, וחד אמר אחד מעשרים וארבעה. ענין שתות מורה על שלימות האדם, שהאדם מצדו יפלס מעגלותיו לצמצם ולברר את עצמו בכל הששה קצוות. ואם יתאנה בזה הבירור בפחות משתות או על שתות או ביתר משתות בזה הם חילוקי דיני אונאה, ע"ז מורה אחד מששה. ואחד משנים עשר הוא, כי נמצא ששה אף באחוריים, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמא.) על הכתוב (מלכים א ז׳:כ״ה) וכל אחוריהם ביתה שהוא ברזא דשבטי ישרון ששה משמותם ברזא דפנים וששה מהם ברזא דאחוריים, וזה מורה שיגדיר אדם את עצמו בעבודה שלא תפסק מאתו אף שלא מדעת. אחד מעשרים וארבעה מורה, שאדם יחדש בכל פעם עבודה מחדש, כידוע שבהשם אדנ"י נמצא כ"ד צירופים (עץ החיים שער השמות – שער מד – פרק ד). ופסק ההלכה הוא שרק בשיעור שתות:

122

קכ״גוהנה כל אלו המחלוקת והשיעורין הם רק בפנימיות הד"ת, אבל בלבושין מד"ת לא יוסיף ולא יגרע את המטרה אף אל השערה לא יחטיא, שכן הוא פסק ההלכה שאם יוסיף או יפחות בציצית אף רק חוט אחד לא תתקיים מצותה, ואף שחוט אחד בציצית הוא רק אחד משלשים ושנים. וע"ז מרמז דינא דגמרא (קידושין מב:) שכל דבר שהוא במשקל ובמדה ובמנין אף פחות משתות חוזר, והוא שהלבושין מד"ת ישמור האדם לקיימם כפי שנצטווה בהן בלי תוספת וגרעון. וכן הוא הענין בטובה ביתר משתות שבטל מקח, שאם יעבוד אדם את השי"ת בעוה"ז כראוי ויקיים מצות מילה כראוי, שזה מורה על צמצומי אדם בעוה"ז לכבודו יתברך להגדיל ולהקדיש שמיה רבה, ויקיים גם מצות פריעה כראוי, שזה מורה שיתרחק מערלה כ"כ עד שלא יכיר עוד מקום הראשון שעמד בה קודם זאת (וכמש"נ בפ' וירא אות ח)^ערהלקמן פרשת וירא אות יב., לזה האדם יראה השי"ת שלא הי' צריך לשום עבודה וזה הוא ביטול מקח. וזה הבירור יתקיים ויבוא לנו ביובל העתיד לבוא עלינו במהרה. (וכמש"נ הענין באריכות במקומו בכל פרטיו)^רעועיין בבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ה ד"ה וכמו כן: יובל הוא, מה שהשי"ת מברר את האדם, ואז מראה השי"ת שאין לאדם שום כח ותפיסה ואחיזה בשום דבר, והכל הוא מאתו יתברך. ואף הבירורים שאדם מברר עצמו הוא מהשי"ת וכו' עיי"ש כל העניין באריכות. ועיין עוד שם אות י.:

123