בית יעקב על התורה, לך לך ג׳Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 3
א׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (משלי ט׳:י״ב). איתא ע"ז בזוה"ק (ויצא קסג.) כד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה הוא דהא באורייתא לא יכול לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא, דהא אורייתא לא יגרע משבחאה כלום וכו'. והענין בזה הוא כדאיתא במי השלוח, אם חכמת חכמת לך, היינו אם באת על ד"ת חדשים חכמת לך, שכל ההתחדשות הוא רק מצדך, אבל בהד"ת לא הוספת שום חדשות כלל, כי באמת היה אף זה כלול בד"ת רק ממך היה זה גנוז ונעלם עד עתה. וכמו שמצינו שדייקו חכז"ל ודרשו על כל אות ונקודה יתירה שבד"ת, האם יעלה בלבך שהם חידשו זאת ומקודם זה לא היה כלול זאת בד"ת, ובאמת היה כלול זה בד"ת מראש ועד סוף, רק מצד האדם היו עד עתה סתומים וחתומים ממנו ההתחדשות הזה, ועתה בא גם הוא על זה, אבל לא יעלה על הדעת שהוסיפו כלום לד"ת. וכדאיתא (תענית ט, ורבה יתרו כח) שכל נבואה מרומז בתורת משה, להורות בזה שלא נתחדש כלל בד"ת. ולצת לבדך תשא, היינו אם תרצה להביא לך ראיה מד"ת לדבר שאין בו רצון הש"י, לבדך תשא זה הפירוש המעוקם והנלוז, אבל לא יעלה על הדעת שתכניס את זה הפירוש בהד"ת. וכדאיתא בתנחומא (תזריע) לא יגורך רע אין הרע גוררת אותך. כי הד"ת מתנשאים לראש ויעמדו בבהירותם מרחוק ולא יכנס בהם שום פירוש מעוקםכבומבואר דבר זה בזוה"ק הובאו דבריו ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף נט: ואמר על זה מאמר זה"ק (ויצא קסג.) ושלמה מלכא אמר אם חכמת חכמת לך דכד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה איהו דהא באורייתא לא יכיל לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא דהא אורייתא לא תגרע משבחהא כלום וליצנותא דיליה הוא ואשתאר ביה לאובדא ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ומפורש יוצא מדברי זוה"ק ששניהם ענין אחד, כל המתגאה בנפשו ויאמר שהוא יכול לחדש ולהוסיף דברי תורה מה שלא קיבל, הרי הוא כמו המתלוצץ על דברי תורה שהתורה קלה בעיניו. עיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת לך ד"ה וענין צדקה.:
1
ב׳וזה הוא דאיתא ברש"י ז"ל, לך לך להנאתך ולטובתך, היינו שרק לעצמך תוסיף טובה, אבל להשי"ת מצדו אין שום נפקותא בזה ולא יתוסף לו מזה. אל הארץ אשר אראך. היינו כי דור הפלגה ידעו זאת שאין השי"ת רוצה בהשחתת העולם, כי מבריאת עולם ואילך חפץ בהויות עולם, ואף אם אין העולם כדאי, כדאיתא במדרש (בראשית רבה כט) ונח מצא חן, אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן, לזה כאשר המטיר ה' מי המבול על הארץ השאיר את נח ובניו שמהם יבנה העולם כי איננו חפץ בהשחתת כל העולם. וכאשר באו על זה, אז נתיעצו שהם מצדם יעשו שלום ואחדות ביניהם, ובזה יהיה השי"ת מוכרח לשכון ביניהם, מאחר שנמצא ביניהם אף זה האיש שהעולם יבנה על ידו (וכמש"נ בפ' נח ענין נב נג). ויבקשו למצא בקעה המחזקת את כלם, ומצאו בקעה בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, וכדאיתא במדרש נח (רבה לח) התכנסו כל העכו"ם לראות איזה בקעה מחזקת להם ולבסוף מצאו. והענין בזה, דהנה כל העבודות זרות של האומות הם שבמקום שידעו שצריכים להתברר, אכן הם אינם רוצים לצמצם את עצמם להתברר בדעת וחשבון, לכן הם מעמידים לנכח פניהם דחלא ודמות של יראתם שהם יראים ממנה, בכדי שזו הדחלא תשפיע בהם יראה שלא מדעת, ואז יוכלו להתפשט באין מעצור על זה הסמך, ולא יצטרכו עוד לברר ולצמצם את עצמו להאיר כל דבר באור, כי אין רצונם בזה שילכו באור הדעת רק לעשות במחשך מעשיהם, כענין דכתיב (ישעיהו כ״ט:ט״ו) והיה במחשך מעשיהם, שרצונם הוא שהיראה תסבב אותם שלא מדעתכגדוגמא ליראה זו מבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו וזל"ק: אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. וענין מואב וקליפתם הוא תקופות, שהוא חזק בדעתו מכח אכילות, ושאר דברים כאלה המחזיקים ומרחיבים הדעת, וזה ענין ע"ז שלהם ששמו כמוש, היינו תבנית אדם נכמש ממראה ילדותו, כי מזה הם יראים פן ינטל מהם את זאת ההרחבה כאדם לעת זקנתו שתאות אכילתו מתמעטת ואין הרחבה בדעתו. וכן שאר האומות כל אחד לפי דרכו. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות יא ד"ה וזה הוא מדת, אות כו ד"ה ובזה נבדלים, פ' מקץ אות יז ד"ה והעניין.. וזה מרמז מה שמצאו הבקעה בארץ שנער, שבזה המקום נקבע יראה שלא יחמסו זה את זה, ששם ננערו מתי מבול, כדאיתא במס' שבת (קיג:) ולכן נקבע במקום הזה יראה קבועה שיצמצמו עצמם ושאחד יתן מקום לחברו, וזה המקום יזריח בהם יראה שלא מדעת, והם יוכלו להתפשט בשטף הזדון על זה הסמך. ומשם הפיצם ה', היינו מה הוא חשוב השלום שעשיתם ביניכם, ואף שדבר גדול הוא ששמי נקרא שלום, כדאיתא בש"ס (שבת י:), אבל כל עקר המכוון שלכם הוא שעי"ז תשכחו את שמי, עתה אתרומם ואסלק מכם את שכינתי להמשיך בחזרה אצלי את הרצון השרשי, אז תתפרדו כל פועלי און ואין שלום אמר ה' לרשעים. ומאלו השני דורות הבין אבינו אברהם לדעת עיקר המכוון מרצון השי"ת, שאמת הוא שחפץ השי"ת באחדות ושלום, אך לא כמו שעשו דור הפלגה מעשיהם במחשך בהתפשטות כל אחד את חלקו בלי שום מעצור, וחלק חבירו לא יאיר לו רק שלא מדעת, לא כאלה חלק יעקב, כי הם מצמצמים את עצמם להאיר כל מעשיהם בדעת בכדי שיחול עליהם כבוד שמים, וכל כוונתם בהתחברותם באחדות, שכל אחד ירגיש בדעת שלו אף את חלק חבירו, וכמו שבא במצות ה' (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, שכ"א יצמצם חלקו אף בשביל חלק חבירו ולעבוד את ה' ביראה לדעת כל אנשי מעשהו באור הדעת שבוכדמבואר במי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואהבת: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שממצות ואהבת לרעך כמוך יתגדל כבוד שמים. שמצד הטבע כל הטובות שאדם מסגל הוא מכניסם לעצמו, ומנין יבוא שאדם רוצה להיטיב עם חבירו להשפיע לו ממה שחנן אותו ה', הוא מפני שיודע שכמו שהוא נברא מהשי"ת כן גם חבירו נברא מהשי"ת והלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו ולמה נמנע מלגמול חסד זה את זה זרע ברוכי ה', וגם ממה שיודע האדם שלא כחו ועוצם ידו עשה לו חיל רק מתת ה' היא לו וממילא יקיים בו רצון הנותן, ונמצא מזה עצמו שאוהב את רעהו כמוהו נתגדל כבוד שמים. ומבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס: לזה היו בונים במקום שננערו שם מתי מבול, כי כל חפצם היה ליקח את רצונו ית' ביד חזקה שיהיה שוכן אצלם למען יהיה להם קיום הויה בהכרח בחוצפא כלפי שמיא, ולכן הראה להם השי"ת הגם שאמת ויציב הדבר שבמקום שהברואים מתאחדים ביחד בלב אחד שוכן ביניהם רצונו ית', אבל זאת האחדות והחיבור ביחד תלוי נמי ברצונו ית' במקום שחפץ השי"ת לשכון שם הוא מאחד את הלבבות ושוכן ביניהם אבל אין זאת ביד אדם לאחד את הלבבות מהברואים, כי ברצונו ית' אין שום הכרח ח"ו, לכן האחדות שהם היו עושים נגד רצונו ית' ובהכרח היו מתאספין ביחד, אחדות כזאת הוא באמת פירוד גמור.:
2
ג׳וזה אמר השי"ת לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, שלא יעשה שום דבר במחשך, רק לראות תמיד בעין שכלו שירגיש אף מחלק חבירו ולצמצם את עצמו בשבילו, ובשלום ואחדות כזה חפץ השי"ת ולא שיביט האדם רק לעצמו. וכמו שנמצא קדושת שבת שקדוש אף בלי קדושת האדם, עם כל זה יש בו גדרים וסייגים שהאדם עצמו ירגיש הקדושה. וכן נמצא קדושת אבות, והאדם יכול לסמוך ולהשען עליהם, וישראל אינם רוצים בזה אך לדעת בעצמם כי ה' מקדשם, וזה הוא אל הארץ אשר אראך. וזה הוא הענין דאיתא במדרש לך (רבה לט) שאברהם התפלא ואמר מי הוא בעל הבירה הציץ עליו בעל הבירה ולא אמרו הציץ אליו, לרמז בזה, שהוא עצמו הוא עיקר המכוין בעולם מה שלא היה מקודם שנברא העולםכהכמבואר לעיל פרשה זו אות ב ובהערה יח שם.. כי מה שדור המבול והפלגה רצו בהתפשטות זה היה עוד קודם שנברא העולם, בעת שהיה כמוס בעצמותו ית' ואין בזה שום התחדשות, ומאז שהוציא השי"ת את העולם מכח אל הפועל ומהעלם אל הגילוי היה בכדי שהבריאה מצדה תוסיף לחדש בארץ, ולדעת כי ה' מקדשם. ואברהם אבינו בירר זאת לחלקו, להאיר כל דבר בדעת וחשבון וכדכתיב (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק, ומזרח הוא אור, והכתוב הזה נדרש על אברהם אבינו:
3
ד׳וזה הוא הענין דאיתא בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קוב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח נטיל אתערותא לנפשיה, דאיהו קוב"ה אמר דא הוא מלכא דברא יתי פלח ליה כל ההוא יומא, לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פולחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמיה ולא נהיר פלח ליה כל האי ליליא, לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מכלא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון וכו'. הענין בזה, שכאשר ראה שהם מתבטלים זה מפני זה, הבין מזה שהשי"ת לא הסתיר עצמו לגמרי, לזה הציב שני הפכים, שע"י שניהם יכירו שיש גבוה עליהם ומושל בהם ולא יביטו רק אליו. ולזה ג"כ העמיד השי"ת בעולם בכל דבר דכר ונוקבא. וכדכתיב ג"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אלה היינו כל הפרטים שהציב השי"ת בעולם, ומי הוא אתר דקיימא לשאלה, שיבקש האדם לדעת מי ברא אלהכונתבאר בתפארת יוסף מסכת פסחים (קטז.) ד"ה מזגו: ביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שכאשר אדם רואה שינוי בהנהגה, מכיר מזה שנמצא אדון המנהיג העולם, ומתעורר בו שאלה מי הוא האדון בעל הבנין והמנהיג. וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמרו עליו במדרש (רבה בראשית לט) א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה, א"ל אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר ליה אני הוא בעל העולם. ואחר שמכיר אדם ורואה שהשי"ת הוא אדון העולם, אז מתעורר אצלו השאלה מה, היינו איזה ומה הוא ההתפשטות קדושה והכבוד שמים שיצמח מזה, והוא מחמת שהשי"ת בחר בעבודת האדם, שהניח מקום שיוכל האדם להתגדר כביכול שביגיע כפו עשה וכנס לעצמו חיל בקדושה. לזה מתעורר באדם השאלה מה שחפץ לדעת איזה קדושה וכבוד שמים יצמח מזה. עיין לקמן במאמרים הבאים עוד הסברים בזה.. ולזה המכוון ברא השם יתברך כל הפרטים הנקראים אלה, וכדאיתא בהקדמת זוה"ק (א:) (וכמש"נ בפ' בראשית) שהשי"ת חפץ שישאלו הברואים מי הוא הבורא, ולכן ברא הקב"ה דברים הפכיים בעולם. וכמש"נ במי השלוח (ח"א פרשת בראשית בפסוק אעשה לו עזר כנגדו), שהעזר הוא מדבר שכנגדוכזמבואר היטב בתפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה ויאמר ד': הענין בזה, דזה עצמו היה בריאה מן השי"ת שלאדם לא ימצא לו עזר, דהיינו שבתפיסתו בל ימצא לו עזר. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אעשה לו עזר כנגדו, היינו אצל הבריאה הוא כל עזר מדבר שכנגדו, היינו הציב השי"ת לאדם כל מיני מניעות והאדם הולך ומרחיב כבוד שמים ומסלק ממנו כל המניעות, ומחזיר את כל הדברים פנים בפנים להשי"ת, ואז רואה האדם שיש לו מן אלו המניעות כל הסיעתות., ולא כמלך בשר ודם שמעמיד דמות דיוקנו שייראו מפני זה הדמות, אכן השי"ת אינו חפץ בזה שיביטו רק על הדמות והגוון, אך להביט אל השורש והפנימיות מהשי"ת. וע"ז מרמז מה שברא השי"ת את השמים שהם בהירים ביותר עד שאין יכולין לקבל אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוהר הקדוש (ויגש רז.), וברא גם את הארץ הגשמית ונמצא בה הסתרה ביותר, עד שנמצא בה טובות שמשכחים ומטרידים דעת האדם לגמרי כמו יין ושכר וכדומה, ומאלו השנים ניכר שנמצא בורא שברא את כל אלה, ומושל בשמים ובארץ וגבוה הוא מעל אלה השנים. כי אם לא היה בעולם רק שמים בלבד, היה במשמע שעיקר המכוון מבריאת העולם הוא שיהיה רק בהירות לבד, לזה ברא השי"ת גם את הארץ הגשמיי, שנמצא בה טובות שמשכחים ומסתירים את האור מהאדם, ומהיכן יש להם הויה לאלו הטובות בעולם, לא זו אף זו שיוצא לנו מאלו הטובות קדושות גדולות ויקרותכחכדאיתא בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על זה המקום שהוא למעלה מגבול תפיסת הבריאה. ובמקום שאין גבול תפיסת הבריאה משגת שם הוא בהירות גדול, כי שם אין שום עונש ואין שום העדר. וארץ מרמז על הסתרות שהציב השי"ת בעוה"ז, כי הארץ הוא במקום שכבר התחיל תפיסת הבריאה וכו'. והיינו שאלו הרצונות היינו זה הרצון שהציב השי"ת בהירות, והרצון שהציב השי"ת שיהיה הסתרה, המה הכל מרצונו ית'. עיין עוד שם בפרשת האזינו במאמרים שם., כדאיתא בש"ס (ברכות לה.) אין אומרים שירה אלא על היין, וכן נמצא בארץ מקום מקדשנו שמשם כל הקדושות יוצאות, משמע מזה שנמצא ה' אחד שגבוה עליהם וברא את כל אלה, ובכל פרטי הבריאה נמצא שורש ופנימיות קדושה, והאדם יבין לאשורו, שכל ההסתכלות יהיה רק לשורש ופנימיות הדברים, לא רק על הגוון והלבושכטעיין בתפארת יוסף מסכת חגיגה (ח.) ד"ה ת"ר: כי עיקר הנייחא והשמחה הוא רק בדיעה, וכשמכיר האדם שזאת הדיעה צלולה הוא נמי רק שהשי"ת חנן אותו בדיעה צלולה כזו, מזה נתרבה בנפשו עוז בגודל שמחה, כמו שמצינו (דברי הימים א כ״ט:ט׳) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד' וגו', היינו ששמחו מזה בעצמו שחנן להם השי"ת בדיעה צלולה על זאת הנדיבות וכו'. אמנם במקדש היו עומדים ישראל, בעת שהיו עולים לירושלים, בדיעה צלולה כ"כ, עד שהכירו בבהירות עצום שממך הכל ומידך נתנו לך, היינו שגם זאת הדיעה צלולה להכיר זאת הוא נמי מהשי"ת.. וזה הוא כוונת המדרש לך (רבה לט) הציץ עליו בעל הבירה ולא אמרו הציץ אליו, לרמז שהשי"ת הציץ והראה על אברהם עצמו, שהוא הוא המכוון והפנימיות מבריאת העולם, שכל עיקר המכוון היה שהאדם יביט לפנימיות ושורש כל דבר להכיר שהעולם אין מתנהג בדרך טבע עולם כמנהגו, אך השי"ת הוא העושה כל. וזה הוא דכתיב (ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, היינו מי שהוא מבלעדי, ואומר לנפשו שבכחו ועוצם ידו עשה לעצמו חיל, לזה האדם שהוא מבלעדי, אין אלהים, היינו שאין לו באמת שום כח. שאני האדם שמכיר זאת מהשי"ת באה לו הברכה, ומצד עצמו אין לו שום כח, עליו אומר הכתוב (תהילים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם, ומכלל הן אתה שומע לאו:
4