בית יעקב על התורה, לך לך ד׳Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 4
א׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). הענין בזה, דהנה השי"ת מתפאר לנגד ישראל שאין בהם הבהירות של השי"ת ומתפאר עם ישראל לנגד העכו"ם שאין כמוהם בעולם, שאין לשום אומה הבהירות שנמצא בישראל. ולזה ברא את העכו"ם בעולם, בכדי שיהיה לישראל נגד מי להתפאר, כי הם מתפשטים בשטף זדון, וישראל אף שהם מוגלים בין האומות מ"מ אין למדין ממעשיהם, בזה מתפאר השי"ת עם עמו ישראל נגד האומות ואומר ראו תפארת בריה שבראתי בעולמי. והנה עי"ז שישראל גולים מארצם ומפוזרים בין האומות, מקום ארץ התגברות ההסתרות ארץ העמים, לכן יצרך להם יותר קדושה מהימים שהיו יושבין על אדמתן ארץ שה' דורש אותה תמיד. כי אם לא היו מוכרחים להתגברות קדושה, אזי לא היה הש"י משפיע להם קדושה עצומה ביותר, כי בחנם, במקום שאין צורך לאדם לקדושה אך כאגב וטפל, לא ישפיע לו השי"ת, וכדאיתא במס' ביצה (כה:) מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, וכדכתיב (ישעיהו מ״ד:ג׳) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן יצוק רוחי על זרעך וגו', שרק אם האדם צמא ותאב לישועת ה', וקדושת השי"ת חסר לו לגוף החיים, לזה האדם ישפיע השי"ת קדושתו כפי אשר יצרך לו. וזה הוא הענין באאע"ה כאשר ירד מצרימה, שהוא מקום חשך תורף הטומאה, עד שאין בכח קדושת מלאך ושרף לכנוס שמה, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.)למבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת לך דף פג. ד"ה והנה מה: מפני שמצרים מצירה לכל המידות שלא יתראה שורש החסדים שבהם וכו'. וכדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.) אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם. שהם חשודים על משכב זכור והם באים מחם וכו' עד שאין מלאך יכול להכנס לשם וכו'. ולפי שאברהם היה שורש מדת החסד, לכן היה עיקר בירוריו במצרים, שהם ג"כ מפסולת הסתעפות מדת החסד., ונתיירא מאד לכנוס שמה גם הוא בכח העבודה והקדושה שהיה בו בארץ ישראל, שאין בה די סיפוק להאיר ההסתר שנמצא בארץ מצרים, מאחר שבארץ ישראל אין התגברות ההסתר כ"כ, לזה אין התגברות הקדושה ג"כ כל כך, מאחר שאין האדם מוכרח לה, לכן בנה מזבח לה' ויקרא בשם ה', שיסייעו לעמוד בגודל ההסתר, מפני שלא הרגיש עוז בנפשו שיוכל להתגבר שם בהקדושה שקנה לעצמו בארץ ישראל. וכאשר בא מצרימה, הרגיש עוז בעצמו בעומק לבו שיהיה לו כח להתגבר שמה בכח הקדושה שכבר נמצא בו, והוא שהשי"ת התפשט והרחיב את זו הקדושה עצמה, שמקודם נראה לו שאין די בה לכנוס לארץ מצרים, ועתה נתרחבה ונתאזרה בו. והוא, כי קודם שהיתה הכרחי לו קדושה גדולה מזו, לא נשפע לו שפעת ברכה בזו הקדושה שתהיה אצלו כמותר כי למה הוא לו. אכן בירידתו מצרימה מגור מסביב מלכנוס בה, והיה צמא לישועת ה', אז העיר השי"ת הקדושה שבעומק לבו והתפשטה והרחיבה בעוז, אז ראה וגם חקרה שיוכל לעמוד בה אף שם. וכן דרכו ית' מעולם, שכפי שיצרך לאדם קדושה נגד הדבר רשות שמכניס את עצמו בה, כן ישפיע לו, ואם יצרך ליותר קדושה, אזי יעיר השי"ת את זו הקדושה עצמה שנמצא מכבר בעומק לבו, ותתפשט ותתרחב עד שהאדם עצמו יבין שזו היא הקדושה עצמה שהיתה בו מקודם, אכן בעת שלא היה מוכרח ליותר קדושה אזי ישנה בו, ובעת שיצרך לו יותר קדושה אזי תתעורר עד בלי דילאכמבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת לך דף פב. ד"ה וזה השגה: שאין הש"י נותן טובה לאדם רק בעת ובמקום שצריך לה. ואחר שהלך אברהם למצרים, למקום החושך, הוצרך להשיג השגה זאת להיות מרכבה לשורש החסד וכו'.:
1
ב׳וזה הוא הענין שאנו מתפללין בכל יום (ברכות השחר), ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שאף שכל עיקר התנשאות האדם בא לו על ידי נסיון, ולמה יתפלל שלא יבא לידי נסיון, אכן מפני שאינו מרגיש עוז בנפשו קודם הנסיון, שיספיק לו הקדושה שנמצא בו להתגבר בה בנסיון, לכן מתפלל לפני השי"ת שלא יביאנו לידי נסיון פן מה יעשה באחריתו. אכן השי"ת הוא יודע עד היכן מגיע כח הקדושה שנמצא בלב האדם, לכן מנסה אותו בנסיון ברצותו ית' לנשאות את האדם, ומעורר את הקדושה שבו ומרחיבה ומתפשטה, מפני שאז האדם צמא לישועת ה', שיתגבר כח הקדושה יותר בכדי שיוכל לעמוד בנסיון. לזה מתפללין ולא לידי בזיון, שהשי"ת יעזרו שלא יתבזה ויגמור בעדו לטוב שיוכל לעמוד בהנסיון, ואז מעורר השי"ת הקדושה שנמצא בו מכבר, אזי מבין האדם עצמו שיוכל לעמוד בנסיון בזו הקדושה עצמה. אכן קודם שהיה מוכרח ליותר קדושה היה נעלם ממנו גודל הקדושה, ועתה כאשר נצרך לו נתגלה לו זאת, שבזו הקדושה עצמה יוכל להתגבר ולעמוד בנסיוןלבעיין לקמן פרשת ויגש אות יב ד"ה אכן: וזהו שמתפללין בכל יום, ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שהאדם מצדו מתפלל שלא יבא לידי נסיון פן לא יוכל עמוד בנסיון. אכן מפני שלא יוכל האדם להתנשא ולבוא למקומו אם לא ע"י נסיון, לזה מתפלל לפני השי"ת, ואל תביאנו לידי בזיון, שאם יבוא לידי נסיון יושיעו השי"ת שלא יעבור על רצון השי"ת, שאז יתבזה. אמנם אף אם לא יהיה באדם כח להתגבר בנסיון אשר יתנסה בו, גם אז לא יופסד מאתו מה שנתון בידו, כי יוכל לטעון טענה נוצחת להשי"ת למה הביאותני עד הלום, מאחר שהכל גלוי וידוע לפניך ולא נצפן ממך דבר, ויודע אתה מבראשית מה שעתיד להיות, ולמה זה נסיתני.. ולכן כשעלה ברצונו ית' לנשאות את אבינו אברהם, שיכירו וידעו כל אדם גודל יקרות הקדושה שנמצא בעומק לבו, אזי, ויאמר ה' אל אברם לך לך, טלטל עצמך ממקום למקום עד שירד מצרימה מקום תורף הטומאה, ונתיירא מלכנוס שמה, מפני שעוד לא הרגיש עוז בקדושת נפשו שיוכל לעמדו בנסיון, ויבן מזבח ויקרא אברם בשם ה', שיסייע לו לבל יחטיא מטרת רצון השי"ת, ואז הושיעו השי"ת כשנכנס למצרים, והתעורר הקדושה הצפונה והגנוזה בעומק לבו, אז ראה חסדי השי"ת, שבאמת עוד קודם שהכניסו השי"ת לנסיון היה בו כח קדושה לעמוד בנסיונו, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו שיעשו יותר מכפי כחן, כי זה לעומת זה עשה האלהים, כפי כח קדושה שנמצא באדם כן מכניסו בנסיון. אכן האדם מצדו קודם הנסיון אינו מרגיש גודל הקדושה שגנוזה בו ונעלמה היא ממנו. אמנם השי"ת היודע תעלומות סתרי כל חי וצופה לטובת האדם, מכניסו בנסיון שיתנשא על ידו, כי עי"ז מתעוררת הקדושה ויוצאה מכח אל הפועל, וזה הוא חלק האדם שיחשב על שמו שביגיעו קנה לו קדושתו הזאת:
2