בית יעקב על התורה, לך לך ה׳Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 5
א׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיהו מ״א:ב׳). איתא על זה בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם וכו'. הענין בזה הוא דהנה החילוק שבין ישראל לעכו"ם הוא כדכתיב (תהילים קל״ה:ט״ז) פה להם ולא ידברו וגו' שזה מדבר בממונים שלהם שמשפיעים להם טובה השפעה מרובה בבת אחת שלא בהדרגה, למעלה מתפיסתם, שלא בטובת עין, מפני שאין בהם רצון שיהיה להם חלק בההשפעה, ולזה נדמה להאומה שתחת ידם שבכחם ועוצם ידם עשו להם חיל, ואין יכולים לראות מי הוא המשפיע להם, ובדעתם שהם לקחו לעצמם ההשפעה, לכן אין להם שום חלק בההשפעה. וזה שסידר האר"י ז"ל בכוונת התפלה (פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פ"א – שער הכוונות ענין ברכת יוצר) יוצר משרתים ואשר משרתיו ר"ת מום. וביאור הענין, שאין ביכלתם להאיר למה שתחת הנהגתם שילכו באורלגוכן מבואר לקמן פרשת וישלח אות ה ד"ה והנה האופיא: וכן הוא הענין בשרי מעלה להיותם קרובים אל המאציל ב"ה, ורואים כי כחם הוא מהשי"ת, אז אין שום חסרון במדתם, אבל כאשר יסתעף מדה זו אל האומה מהעכו"ם והמה בבחירתם הרעה יפעלו בה כרצונם וזדון לבם, אזי נקראו עוברי רצונו יתברך, והמה רשעים גמורים. וזה הוא דאיתא בהאריז"ל (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) יוצר מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו ראשי תיבות מו"ם לרמז שאף שהם עומדים ברומו של עולם, מכל מקום יש בהם מום, מאחר שאין בהם כח להשפיע כחם להאומה מהעכו"ם שתחת ממשלתם באותה קדושה עצמה שהם בה, שתספיק להשכילם ולהדריכם בדרך הטובה. ועיין עוד לקמן פ' מקץ אות יז ד"ה והעניין.. שאני לישראל, חלק ה' ועמו, משפיע להם השי"ת בהדרגה בטובת עין, ויש להם הכרה שהשי"ת הוא הנותן להם כח לעשות חיל, ואין להם שום כח מצדם בהשפעת ה', לכן יש להם ג"כ חלק בההשפעה. ומה הוא חלקם, התפלה שמתפללים להשי"ת שישפיע להם די מחסורם, ומכירים שהם בעלי חסרון ורק השי"ת הוא השלם בכל השלמות, ובכחו למלאות ולהשלים חסרונם, ולזה יש גם להם חלק בהשפעת ה'לדנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו. ואף אם ח"ו מפסיד, מפסיד בבת אחת, כדי שיהיה לו טענה להש"י כי נשאתני ותשליכני, ועיי"ז מחזיר לו הקב"ה. אבל באומות העולם הוא בהיפוך, שמקבל חיים בבת אחת שלא ע"י יגיעו, וכשמפסיד, מפסיד בהדרגה, כדי שיורגל בירידה ולא יהיה לו טענה. עיין לקמן פ' מקץ אות יח.. וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, והרואה חכמי עכו"ם אומר ברוך שנתן מחכמתו. והוא שישראל שהם חלק ה' ונחלתו כדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו, לכן הוא אומר בהם ברוך שחלק, שהם חלק מחלקו ית'. ובעכו"ם הוא אומר ברוך שנתן, והוא, שכפי שעלה ברצונו ית' שיתן להם נתן להם לגמרי עד שלא יצטרכו לבא לפניו עוד, ולזה כל שעה ושעה מתמעט הכח שבידם, מאחר שאין להם שום השפעה מחדש, עד שנכלה ונשאר שמם וריק. וכענין דאיתא בזוה"ק (וישלח קע.)להכדאיתא במי השלוח ח"ב ברכות (נח.) ד"ה תנו רבנן: ולהבין החילוק בין הברכות האלו שבישראל אומר שחלק וגם ליראיו ובעכו"ם אומר שנתן וגם לבשר ודם, אך כתיב (דברים לב) כי חלק ה' עמו, ואיתא בזוה"ק (בהרבה מקומות) קוב"ה אורייתא וישראל חד לכן לא שייך בישראל לשון נתינה שמורה על שנפרד הדבר מרשותו לגמרי ועוד אין מקושר עם השי"ת החכמה שיש לו להאדם, נמצא שהחכמה מסתרת הכרת השי"ת מתגשמת עד שאומר החכם שהוא כוחו ועוצם ידו, וע"י זה הוא מתרחק מהשי"ת מאוד, וזה הוא רק בעכו"ם לכן אומר שנתן מחכמתו לבשר ודם, היינו שהפריד זאת מרשותו ואין השי"ת מקושר עם המקבל. אבל בישראל, כיון שבהשיגם החכמה עוד מתגבר אצלם הכרת השי"ת המשפיע, ומתקרבים ע"י זה להשי"ת, לכן שייך אצלם לשון שחלק מחכמתו ליראיו, שמורה שבאמת כל היכא שאיתא, ברשותא דמריה איתא, ואין לו להאדם בזה רק טובת הנאה שעל ידי זה החכמה כל מה שמתחכים יותר יש לו עוד יותר הכרה מפורשת בהשי"ת, ומוסיף בכל יום השתדלות להכיר את המשפיע, ולכן בזה נקרא יראיו, וגם לשון שחלק שבאמת הוא עם חכמתו דבוק בהשי"ת כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ועיין סוד ישרים פרשת פרה אות ח, לקמן פ' מקץ אות י.. שאני לישראל משפיע הש"י על יד על יד כפי שיוכלו שאת, בכדי שיכירו וידעו מי הוא הנותן להם חיל וכח, ובכל שעה ורגע באים מחדש אל פני האדון ה' אלהי ישראל שישפיע להם השפעה חדשה, והיה טרם יקראו וה' יענה, וזו ההשפעה עומדת לעדי עד ואף להם יחשב חלק וקנין בזה, וכדכתיב בהו, כי חלק ה' עמו, מפני שהשי"ת משפיע להם בטובת עין מאד שיחשב להם שביגיע כפיהם, היינו בתפלתם קנו זאתלועיין מי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה והוא: כשהשי"ת מצמיח ישועות לישראל המה קיימים לעולמי עד ולכן מושיע לישראל בהדרגה כדי שיודמה להאדם שביגיע כפו בא לו הישועה ויורגל בה, ואם ח"ו נפסק טובה מישראל נפסקת בבת אחת כדי שיורגש להאדם חסרון הטובה ויטעון לפני הש"י כי נשאתני ותשליכני מפני שמרגיש בחסרונו וע"י זה יושע, אבל בעכו"ם כשנותן השי"ת להם טובה נותן אותה בבת אחת שיכיר שלא מיגיע כפו באה לו הטובה, ובעת שנפסקת נפסקת בהדרגה כדי שלא ירגישו ולא יהיו להם טענה. ועיין עוד שם פ' ויחי ד"ה בן פורת.. וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והוא כי עיקר בריאת העולם היה שיכירו הברואים מלכותו ואחדותו ית' ולהמליכו על כל, ולולא זאת לא יתקיימו שמים וארץ, נמצא שהאדם שיש לו זו ההכרה, הוא גומר ומשלים בריאת העולם, היינו כבוד שמים. ואאע"ה היה הראשון שהמציא בעוה"ז לקרוא כולם בשם ה', ואת פועל ה' יביטו ומעשה ידיו יראו, להכיר מלכותו בארץ ולהמליכהו על כל עניני העולם, וידעו שמאת השי"ת נשפעו להם, וצאצאי מעיו בעקבותיו ילכו וכל הציפוי והקווי שלהם הוא רק זאתלזמקורו במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויכולו [ב]: איתא בגמ' (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והענין בזה כי עיקר בריאת העולם היה בכדי שיכירו ישראל את מלכותו ואחדותו ית' שמו, כמו שהתחיל אברהם אבינו ע"ה להמציא זאת ולקרא בשם ה' אלקי הארץ ולזה יקוה כל נפש מישראל, ולולא זאת לא נתקיימו שמים וארץ כדאיתא בגמ' (שבת פח.) אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו וכו' ומי שמכיר מלכות הש"י בעולם אז הוא גומר את הבריאה כי דיבור כמעשה. עיין עוד שם פ' מטות ד"ה איש [א].:
1
ב׳צדק יקראהו לרגלו. הענין בזה, כדאיתא בש"ס (שבת קנו:) מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח. הענין בזה, כי התנהגות העוה"ז והשפעת השי"ת בעוה"ז הוא ברזא דצדק, היינו ע"י החוקים הטובים שמוטבעים באדם והרגלו בהם חק ולא יעבור שלא מדעת. כי מלדעת כי אני ה' מקדשכם, זאת יצפין השי"ת לישרים לעתיד, ואז יתגלה ויפתח השי"ת שכרו ופעולתו לשלם לאדם כפעלו שעבדו בלבב שלם לדעת. אבל בעוה"ז הם כל השפעות טובה רק מד"ת שאדם מורגל בהם ומוטבעים בו שלא מדעת ואינו מרגיש בהם, וכדאיתא בש"ס ביצה (טז.) מאי משמע דהאי חוק לישנא דמזונא הוא שנאמר ואכלו את חקם. וחוק הוא שהדבר נחקק ונטבע בלב האדם שלא מדעת, וזהו נקרא צדק, שהוא ברזא דמלכות שמים, כדאיתא בהקדמת תקונים (דף יז.) צדק מלכותא קדישא, ובזוה"ק (נשא קמח.) כתרא עשיראה הוא ואתקרי צדק, ומדה זו נקרא בזוה"ק (משפטים צה.) עולמתא שפירתא דלית לה עיניין (וכמש"נ הענין במקומו)לחמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קיב: באמת לפני השי"ת אין חילוק בין הנהגת הטבע לנסים, שהרי גם הטבע הוא מנהיג תמיד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, אלא שהנהגת הטבע הסתיר השי"ת שלא יתראה בה כבוד מלכותו יתברך שהוא מנהיג בהטבע. וזה שנקראת מדה זו לית לה עיינין בזוה"ק. ועיין הרחבת העניין בתפארת החנוכי על זוהר בהקדמה דף א. ד"ה וכמה בסופו, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [א], פ' אחרי ד"ה ולא תקיא.. וכדאיתא בש"ס (ברכות נא.) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה כו' ונותן עיניו בו. כוס מורה על מלכות שמים דלית ליה עיינין, וצריך האדם להמשיך לה עיינין בעבודתו אשר יעבודלטעיין שער מאמרי רשב"י לרבנו האר"י ז"ל בתחילתו על ספר התיקונים בתיקון כ' ד"ה דע כי הכלה וזל"ק: וגם בראשה, שיש שם נצח והוד פנימים, הנרמזים בעינים, אין לה, ולפיכך צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה, להמשיכם לה מהזכר העליון. עיי"ש כל העניין.. כי כל עבודת האדם הוא להעלות כל הדברים אל הראיה והדעת לדעת את ה' המקדשם, והנהגת עוה"ז הוא רק במדת צדק דלית לה עיינין כן בהטובה וכן בההיפוך, שאין הקב"ה מעניש את האדם אלא אם הוא מורגל ומושרש בהרע ח"ו. וראה אאע"ה את מדת הצדק במערב, שכל השפעת טובה שנשפע מאת ה' בעוה"ז שהוא ברזא דצדק הוא במערב ולא במזרח, שהוא מדת אברהם אבינו ע"ה להזריח לעין כל ולדעת כי אני ה' מקדשכםמכמבואר במי השלוח פרשת תולדות ד"ה ואלה תולדות: כי ענין אברהם אבינו היה שהיה משתוקק תמיד לד"ת מאד מאד ושיתפרסם בעולם כי הש"י מלך עליהם, וזאת הוא מדות האהבה. ובפרשת לך ד"ה ויאמר אברם: עיקר עבודתו ותשוקתו שהיתה תמיד שיתגלה על ידו גם בעולם העשיה שהש"י שולט ומושל בכל, ויקרא גם אלקי הארץ., ומזו המדה אין שום הולדה בעוה"ז, כי זאת יצפין השי"ת לעתיד מה שאדם מכריח את עצמו בראשיתו לד"ת, אז יפתח השי"ת ויגלה לו שכר פעולת האדם מצדו. אבל בעוה"ז הוא כל השפעת טובה מהד"ת שאדם מורגל בהם וקבועים בו ועושה אותם בלי שום הכרח. לכן אאע"ה שחלקו בקדש היה לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכדכתיב ביה אל הארץ אשר אראך, היה רואה באצטגנינות שלו שלא יוליד בעוה"ז, שממדתו לא יוכל להיות שום הולדה בעוה"ז רק הכל מתוקן לעתיד לבא. ואמר לו השי"ת מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, שהוא ממדתך, אף שאין מזה שום הולדה בעוה"ז, אבל בכח השי"ת ליתן אף שם מדת הצדק שהוא חוקים ופעולות טובים שלא מדעת האדם, וממילא יוכל להיות הולדה אף בעוה"ז, שיכניס מדת מלכות שמים במזרח, היינו באור הדעת, ויתרבה כבוד שמים מתוך הכרת כבוד השי"ת בדעת, וזה הוא הולדת אברהם אבינו:
2