בית יעקב על התורה, מקץ י״גBeit Yaakov on Torah, Miketz 13
א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג.) ובמדרש רבה (מקץ פט) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. זשה"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. מי ברא אלה, היינו כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א:) מי ברא לאלה, שהם שני שמות קדושים. והוא, כי אלה מורה על התפשטות הפרטים, כי השי"ת ברא בעולם דבר והפוכו כולו מקשה שנראים כסותרין זה את זה, וכ"ז הוא להפליא את הברואים שיתמהו מי ברא את כל אלה, האיך יתאחדו ויתחברו הפרטים, משמע שנמצא בעולם ה' אחד ששם מתחברים ומתאחדים כל הפרטים בשורש. וכדאיתא גם במדרש הנעלם (תולדות קלו:) כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשיתוף. היינו שבכל דבר נמצא בחינת דכר ונוקבא, שהם תרין הפכיים שמים וארץעזלעיל פרשת נח אות כ, מח.. שמים בהירים ביותר, עד שאף כגרעין חרדל לא יוכלו לקבל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.). וארץ מורה על גודל הסתר, וכן הם חמה ולבנה, זכר ונקבה, גוף ונפש, שהם ממש תרין הפכיים, ומ"מ אהבה ואחוה וריעות ביניהם. מי עשה כן, משמע שנמצא עליון על כל אלה דלית תמן פרודא רק אחדותא שלימותא, וכדכתיב (ברכה לג) ובגאותו שחקים, שמגדלות השי"ת ורוממותו רוכב על שחקים, שמתאחדים ומתחברים כל הדברים הנשחקים והנפרדים שנראה כסותרין זה את זהעחכדאיתא בזוהר הקדוש רעיא מהימנא פנחס (רלו.): שחקים, דבהון ריחים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא, ואינון אקרון שחקים, ע"ש (שמות ל׳:ל״ו) ושחקת ממנה הדק, ואינון נצח והוד וכו'. נצח והוד תרין פלגי גופא אינון {והיינו הפכים} כגוונא דתרין תאומים, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא {שעושים פעולה אחת כגוונא דריחים ורכב}. ועיין עוד בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה רוכב שמים: שחקים מרמזים על כל מיני הופכיים שנמצאים בעולם, והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רל"ו.) שחקים דבהון רחיים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבוא ע"ש ותבין, והיינו כי אצל השי"ת לא נמצא שום הפכים כי אצלו נתאחדו כל מיני הפכים.. לכלם בשם יקרא, היינו לכל פרט יש לו שם מיוחד, שהשמות מחלקים ומפרידין אחד מחבירו. מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. אונים הוא מלה מורכבת משני תיבות אין נים, וזה מרמז שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומפני שיש להשי"ת זה הכח, הוא מאמץ את כח האדם שלא ישתכח ממנו השגחת השי"ת לגמרי, כי לולא זאת שהשי"ת לא ינום ולא יישן היה החשך וההסתרה מתפשטת כ"כ, עד שיסתר מנגד עיניו לגמרי מי ברא אלה. אכן השי"ת שלא ינום ולא יישן, הוא שומר את ישראל, ומאמץ כח הברואים שלא יעדר מהם איש ושלא ידח מהם שום נדח:
1
ב׳וזהו קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. והוא, שכאשר נאבד יוסף הצדיק מאביו ואחיו היה חשך אפלה בכל העולם, עד שנסתלקה רוח הקדש מיעקב אבינו ע"ה וירדו כל השבטים ממדרגתן, ואף שהיה לכל אחד אור בפני עצמו, אכן בלא האור מיוסף הצדיק לא נראה אורם, כי הוא המפתח מכל השבטי ישרון, שמדתו הוא רזא דברית חותם הגוף, לצמצם את עצמו בכל הצמצומים ולעבוד עבודהעטכמו שביאר לעיל פרשת וישב אות יב: כי השנים עשר שבטים הם שנים עשר גבולי אלכסון, כנגד שנים עשר מזלות וכנגד שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה כדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ד פסוק וכל בקר זבח השלמים). ויוסף הוא היסוד והשורש מכל השבטים, שהוא ברזא דברית ומפתח החיצון מכל השבטים. ואף שיהודה הוא גדול מיוסף, שהוא מפתח הפנימי ברזא דלבא, ויש בו כל היקרות, כמו שסגולת מלכים ואבנים יקרות מונחים באוצרות הפנימיים, אמנם אם לא יהיה לאדם מפתח החיצון אזי לא יוכל לכנוס ולהגיע לאוצרות הפנימיים., ועי"ז יזכה האדם לתחיית המתים. כי עיקר התחיה הוא שהמתים שיחיו לעתיד יכירו את עצמם איך שכבר היו לעולמים, כדוגמת האדם שיקיץ משנתו, שמכיר את עצמו מקודם וזוכר מה שעבר עליו קודם השינה. ולא תהיה התחיה ברזא דגלגולא, כי זה נמצא גם בימינו נפשות שהם בגלגולא, אבל אין מכירין את עצמם ואין זוכרים מה שעבר עליהם קודם זה, ואף שנמצא בני עליה שמבררים את עצמם ויודעים מי המה, אכן מעטים הם בעולם. ועיקר הסבלנות שישראל סובלים בעולם הזה, הוא לברר מה שהיה מקודם בבריאה הראשונה, ובזה הוא עיקר העבודה לחתום את עצמו במצות ומעשים טובים, בכדי שיכיר את עצמו לעתיד בעת התחיהפמבואר בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ויאמר: כי לעת התחיה יראה השי"ת לכל אחד ואחד שלא היה שום העדר והפסק אור אצלו, כי איתא בש"ס (סנהדרין צ"א:) שבעת התחיה יעמדו במומן ומתרפאין שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שלעתיד יכיר עצמו כל אחד ואחד, היינו שיכיר שמזה הסבלנות שסבל בעוה"ז בעבור כבודו ית', מזה השיג התחיה, וזה מורה יעמדו במומן ויתרפאו. נמצא שכל אחד יכיר שלא היה שום העדר אור אצלו מאחר שיראה ההתקשרות שיש לו מחיי עוה"ז לחיי העוה"ב. ועיין עוד שם פ' האזינו ד"ה כי אשא, לעיל פ' וירא אות כא ד"ה וזה הוא, סוד ישרים פרשת פרה אות ט.. וע"ז מרמז השם אקי"ק שהוא ברזא דתחיית המתים, וכדאיתא בכתבי האר"י הק' (פרי עץ חיים שער הושענא רבה) שהשם אקי"ק במילוי יודי"ן ואלפי"ן וההי"ן עולה במספר חות"םפאזה לשון האריז"ל מבואר שם בשער הלולב פרק ד' (ענין ליל הושענא רבה): והנה נודע כי הבינה נקרא אהי"ה וכו' והנה נמשך הארה מן ג' אלו אהי"ה, ונמשכין ביסוד שלה, ונעשה מהם היסוד וכו' ולכן בהיותו בה בחי' היסוד, העולם נידון ונחתם לחיים או למות. אמנם בחינת היסוד זה נמשך מן ג' אהי"ה הנ"ל הוא הנקרא חותם, כי הלא ג' אהי"ה דיודין (אלף הי יוד הי – קס"א) דההין (אלף הה יוד הה – קנ"א) דאלפין (אלף הא יוד הא – קמ"ג) הם גימטריא חותם וכו'. ונראה שרמז בדבריו על גמר החיתום שהוא בזאת חנוכה כדאיתא בספה"ק.. והענין בזה הוא, שפירוש השם אקי"ק מורה שעוד אהיה פה, וזה רומז לתחיית המתים. למשל כמו שמלך נותן חותם שלו לאוהבו, שיהיה בידו לסימן ויכיר שכבר היה כאן המלך פעם אחת ועתיד הוא להיות אצלו עוד הפעם. ומהיכן יזכה אדם שיכיר את עצמו בעמדו לתחיה, ע"י שהאדם יצמצם את עצמו בחותמא וסיומא דגופא בל להתפשט בעוה"ז, ועיקר החתימה הוא בפריעה בעור השני שנשאר אחר שהסירו עור הערלה והשליכוה לגמריפבכדאיתא בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת לך בטעמי המצוות בסופו וזל"ק: וכשיעשה הפריעה יכוון בהגלות העטרה, הוא דמות יו"ד, חותם גוף קטן דאות שד"י., אבל עור השני אין צורך להסירו ולהשליכו, כי יש בו קדושה, רק צריך לפרעו ולשנות את מקומו, וזה מרמז באדם לקדש עצמו במותר לו, והוא מלשון הכתוב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בופגכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא: פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לעיל פ' וירא אות ח, פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וזהו עיקר העבודה והשתדלות האדם, שיברר את עצמו בל להתעקש אף בדבר המותר, שיתבייש האדם מהשי"ת העומד לנגדו תמיד. כי מה שהזהירה התורה הקדושה שלא לעבוד עבודה זרה, מדבר בכל עבודה שהיא זרה לך, והעיקר הוא מי שאין מעצור לרוחו ומתעקש בדבר שחפץ בו עד שאינו יכול להפרד ממנו דאביק בו כ"כ, זהו נקרא כעס שהוא בכלל ע"ז, כדאיתא בש"ס (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם הוי אומר יצר הרע, ששורש יצה"ר הוא כעס, שאין השכינה חשובה כנגדו. וכן כל דבר שאביק בו כ"כ עד שאין מעצור לרוחו להפרד ממנו נקרא ע"זפדכמבואר בתפארת יוסף חג הפסח ד"ה ויקרא משה [א]: וענין עבודה זרה אצל האדם נקרא, מה שנוטל על עצמו מעט כח, ואינו מכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת ואיך שלד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאלו עובד ע"ז, והוא מחמת מי שכועס נדמה לו שהוא הבעל הבית מזה העולם, וכמו שהמשיל בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מי שהוא בבית חבירו ואינו מנהיג לו כסדר מסודר כמו שהוא רוצה בודאי לא יכעוס. וממילא כשיכיר שהשי"ת הוא בעל הבית מכל הדברים שבעולם, בודאי לא יכעוס על שום דבר. ורק עיקר הכעס נצמח מזה שאינו מכיר איך שהבעל הבית מזה העולם הוא השי"ת, ונדמה לו שהוא שלו, וממילא הוא כאלו עובד ע"ז. ועיין עוד שם פ' וילך ד"ה וילך [א], ושם ד"ה שובה [ב], מס' פסחים (נ.) ד"ה והיה, מס' מגילה ד"ה א"ר, לעיל פ' נח אות יט.. נמצא שעיקר השתדלות ועבודת האדם הוא ברזא דפריעה, לקדש עצמו בדברים המותרים, שלא להתעקש בהם, רק לצמצם ולחתום את עצמו בהם, ובזה יזכה שבימי התחיה שיקיצו שוכני עפר, יכיר את עצמו איך שכבר היה לעולמים ומה עדו עליה, כמו המתעורר משנתו, שמכיר עצמו כי נשאר בו אף בשינה קוסטא דחיותא שלא כלה ממנו כח החיים:
2
ג׳וזה החותם הוא ברזא דיוסף הצדיק, שעיקר הצמצום היה בו, והוא המפתח מכל השבטים, כי יעקב אבינו ע"ה קיים מצות פריעה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסג) ויעקב איש תם וכו' דהא פריעה הוה ביה, שבאאע"ה היתה מצות מילה בלבד, שהיה בו כ"כ עבודה והשתדלות וסבלנות במצות מילה כמו שיש לנו היום במילה ופריעה. ומיעקב אבינו ע"ה התחיל מצות פריעה, והוליד כל שבטי ישראל מטה שלמה בלי שום פסולת, רק מלא קדושה שמקדשין את עצמם במותר להם. והמפתח מכולם הוא יוסף הצדיק שהוא החותם. וזהו דכתיב (מקץ מב) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ודרשו ע"ז במדרש רבה (מקץ צא) הוא שהניחן בחתימת זקן ויכר יוסף את אחיו. והם לא הכירוהו שלא הניחוהו בחתימת זקן. והענין הוא, כידוע ליודעי חן שבהדיקנא קדישא הוא עיקר הקדושה, וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק לא הכירו את היקרות והקדושה שנמצא ביוסף הצדיק, ולאו דוקא הקדושה מיוסף הצדיק אף קדושת עצמם ג"כ לא הכירו, ואף שהיו בהם אורות גדולים, כי החותם נסתר ונעלם מהם. וזהו ג"כ רמז הנר חנוכה, שאמרו בש"ס (שבת כא:) שמצאו פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול, כי נר חנוכה רומז ג"כ לתחיית המתים. וכאשר רק מצאו את החותם אזי היה להם ישועת ה', כי זה הוא כל חלק האדם בעוה"ז להכין כלי לקבל האור משפעת השי"ת, והשי"ת ברוב רחמיו יתפשט את אורו עד אין סוף. וזהו דכתיב בשונמית (מלכים ב ד׳:ג׳) כלים רקים אל תמעיטי, היינו שהאדם מצדו צריך להכין כלים, והיינו השתדלות ועבודה, ובהאסוך שמן שהיה לה שלח ה' את ברכתו כיד ה', כי השמן יוכל להרבות באורפהזה לשון הזוהר הקדוש (יתרו פז:): ר' שמעון פתח (מלכים ב ד׳:ב׳) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית, אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא וכו'. כיון דאמרה אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, אמר ודאי הא ברכתא שלימתא בהאי דכתיב (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב, דשמא קדישא משמן נפקא לאתברכא לאדלקא בוצינין קדישין. ועיין בבית יעקב שמות פרשת תשא אות כה: שמן מורה על נדיבות וטובת עין שנמשך אל האדם. ששמן הוא אור, ואור יש בו נדיבות, שאין בכל דבר גשם בעולם שיתן מעצמותו לחבירו וממנו לא יחסר כלום, כמו האור שרוצה להמסר להאדם ביותר. וכמו שמנר אחד מדליקין הרבה נרות ואין אורו חסר כלום, וכדאיתא בגמרא נר לאחד נר למאה. וכמו שכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) שמן תורק שמך, שיש בו נדיבות להתפשט ולהשפיע לחבירו. ומזה נתוסף בו ברכה וריבוי וכו'. עיי"ש עיין לעיל פרשת ויצא אות נו. אבל לא בכלים, לכן יכין האדם כלים והשי"ת ישפיע כגודל חסדיו:
3