בית יעקב על התורה, מקץ י״דBeit Yaakov on Torah, Miketz 14
א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזה"ק (מקץ קצג.) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות וכו' אבן אפל וצלמות דא אבן נגף דבה כשלין חייבין וקיימא בהאי דאקרי ארץ עיפתה כמו אפל וכו'. עיפתה היינו מכופל כדכתיב (משלי כג) התעיף עיניך. שמי שנשתרש וכפול בחטא עליו אומר הכתוב קץ שם לחשך וגו' ארץ עיפתה כמו אפל. והעינן בזה, דהנה נמצא מצות עשה ומצות לא תעשה ודבר הרשות. מצות עשה לא נמסרו לרשות האדם ובחירתו, ומוכרח לעשותם כמו שצוה השי"ת. ובמקום שצוה השי"ת לשבות ולא לעשות, גם זה אין ביד האדם ומוכרח להזהר בזה. אכן דבר הרשות הוא ביד האדם ובחירתו, שיוכל לברר אותם ולהעלותן לרום המעלה, ויוכל לקלקל בהם ג"כ ולעשות ההיפךפוכמבואר בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים: אמר אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כי כן הציב השי"ת שיראה האדם לחבר כל הבריאה להשי"ת. היינו שיקבל כל הנאת עוה"ז ויברר את עצמו בכח עבודתו, שבזה הכח יוכל לעבוד את השי"ת, ובזה יברר את כל הבריאה, כי כן הציב השי"ת דבר מצוה ודבר הרשות. בדבר מצוה, שם רואה האדם מפורש רצון השי"ת, אבל בדבר הרשות היינו אכילה ושתיה שם נסתר מהאדם ואינו רואה מפורש רצון השי"ת. ובאמת מצד השי"ת גם שם הוא מלא אור ולית אתר פנוי מניה, אלא שמצד האדם נסתר שם רצונו ית'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור. ועיין עוד שם מס' תענית (יא.) ד"ה אמר, לעיל פ' וירא אות לז.. וזאת נקרא במקובלים (עץ חיים שער מ"ט – שער קליפת נוגה פרק ג' ואילך) קליפת נוגה, שהוא מעורב טוב ורע, והוא אילנא דספיקא שתלוי בבחירת האדם, אם יצמצם את עצמו בהם אזי ירד לארץ עיפתה כמו אפלפזעיין בעץ החיים שער נ – קיצור אבי"ע – פרק ב שם מבאר רבנו האריז"ל זה העניין ונביא כאן מקצת מדבריו: דע כי גוף האדם החמרי נחלק לד' חלקים וכו'. כי הם ד' חלקי נפש הבהמית. ובאותה הנפש הבהמית מתלבש קליפת נוגה, בסוד היצר הטוב והיצר הרע. ובזה המלבוש דנוגה, מתלבש נפש דעשיה, אחר שאינה נהנית וניזונת מחיצונות הנקרא נפש הבהמית, אלא על ידי התלבשות היצה"ר, הגובר בה ומלכלך אותה ומקריב לה העכירות והשמרים הרע של הנפש הבהמית. כי גם היא כלולה מטוב ורע, ובהכרח תהיה הנפש בחלאים ותחטא, כי מזונה הם מאכלים רעים. אך כשהיצר הטוב גובר על הד' יסודות, שהם נפש הבהמית עצמה, אז אינו מברר רק זכות הדם, והמובחר שבאותו נפש הבהמית ומקרב לנפש דעשיה אשר היא בכבד, ואז היא בריאה ואינה חוטאת. עיי"ש כל העניין ותבין.. ולזה פתח בזוה"ק בזו הפתיחה, כי כאשר נמכר יוסף הצדיק שהוא רזא דברית, ומדתו הוא לצמצם את עצמו ושלא להתפשט בשום דבר, והוא מרמז על עיקר כח הבחירה, אזי נראה רק חשך ולא אור:
1
ב׳ובזו הפרשה גילו לנו היקרות מיעקב אבינו ע"ה, שיוסף הצדיק הוא בן זקוניו דומה לו, ועל ידו נתגלה הכח מיעקב אבינו ותעלומות לבו. כי באלו השנתים ימים היה סובל יוסף הצדיק יותר מכל העשר שנים. וכענין דאיתא במי השלוח ח"א בזו הפרשה (ד"ה ויהי [ג]) שבהעשר שנים בירר מה שחטא נגד עשרה אחיו, כי פיו של אדם ברשותו, לזה בירר את עצמו במה שחטא בדברים נגדם. ובהעשר שנים לא היה לו סבלנות כ"כ כי הצדיק עליו דין שמים, מאחר שהביא דבתם רעה לאביו והיה בידו וברשותו שלא לדבר אלו הדברים, לזה בירר את עצמו בהעשר שנים שהיה בבית הסהר נגד עשרה אחיו. אכן שנתיים ימים שישב עוד בבית הסהר היה קשה עליו מאד וסבל מהם ביותר, עד שכמעט התחיל להתיאש עצמו מישועה ומתקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב. ובפרט אחר החלומות משר האופים ושר המשקים שנראה לו שהם חלומות דזכירה, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) שלזה בקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, ולא עלתה לו וישב במאסר עוד שנתים ועוד לא נושעפחכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות יא, יב.. ואחר שכלו השנתים ובאה הקץ משנתים, שמאז והלאה מתחיל שנה השלישית, אזי כמעט אפס מאתו התקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב, כי שלש שנים הוה חזקה כדאיתא בש"ס (ב"ב כח.). והטעם הוא, כי בשלש שנים נעשה השתנות מרשות לרשות ונשכח לגמרי מה שהיה קודם זה, לכן אמרו ששלש שנים הוה חזקהפטמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה וירא [א].. ולזה נדמה ליוסף הצדיק שח"ו כמעט אפס עצור ועזוב, ואזי נתקרבה ישועתו, שכן דרכי השי"ת מרחוק. אכן כאשר יכיר האדם מפורש שאין לו בידו להושיע את עצמו עד שכמעט מתיאש מתקוה, עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו (תהילים י״ב:ו׳). וע"ז מרמזים שמות האומות שנמכר להם יוסף כמה פעמים, שבעת שהיה ישועתו קרובה בתפיסתו, אזי נמכר לישמעאלים שאינם רחוקים כ"כ כשאר האומות. ובעת שהתייאש כמעט מישועה, אזי נקראה האומה שנמכר להם בשם מדינים שהם רחוקים מקדושה מאדצכמבואר לעיל פרשת וישב אות לב: איתא בזוהר הקדוש (בהעלותך קנה:) שאלו השתי קליפות נקראים טמא ודרך רחוקה. קליפת ישמעאל שהוא תאוה לבד נקרא רק טמא, שיש בו תאות רעות מלא תנאף אבל עוד נמצא בו איזה תשוקה להשם יתברך. ודרך רחוקה הוא קליפת מדין שהוא כעס, וזה מרוחק מאד מהשי"ת שעומד מרחוק. ולזה בשעה שקנו את יוסף נקראו בשם ישמעאלים שלא היו מושרשים עוד כ"כ בחטא והיה בהם רק תאות מלא תנאף, ואף שהם הזריחו את התאות והפיחום כ"כ עד שעלה אף במחשבתו של יוסף הצדיק, אבל לא היה עוד בהסתר פנים לגמרי, כי היה לו עוד כח צעקה לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה'. ואחר שרחקוהו יותר מארץ הקדושה לגלות מצרים מקום ההסתר אזי נקראים בשם מדינים, שכתרוהו כ"כ ליוסף הצדיק בהסתר וחשך עד שלא היה לו אף כח צעקה להשי"ת. ואח"ז נקראים עוד הפעם בשם ישמעאלים, והוא משעה שהתחיל הקב"ה להכין ישועתו ולבראות אורו של מלך המשיח, אזי התחיל רוח ה' לפעמו והשתוקק לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה' חלצה נפשי.:
2
ג׳אמנם אחר כל זה לא התיאש יעקב אבינו ע"ה בעומק לבו מתקוה, שהרי לא אמר מת יוסף, וכל דבריו לא היו רק משפה לחוץ, אבל עומק לבו לא האמין לדבריהם שח"ו אין יוסף בעולם, רק שהתיאש שלא יראהו לעיניו, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה ליוסף (ויחי מח) ראה פניך לא פללתי, אבל לא התיאש מתקוה, ועליו אומר הכתוב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. ועליו אמרו (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. ועיקר התגלות עומק לבו של יעקב אבינו ע"ה יצא לאור ע"י יוסף הצדיק, שאז נתבסם עולם התיקון, כי הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שנבנה זה העולם אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי כדאיתא במדרש (רבה פרשת בראשית). ואף שגם בזה העולם נמצא כמה וכמה שהם מחריבי קרתא, כגון דור המבול ודור הפלגה, אכן החילוק הוא, שבאמת היו בעלמין דאתחרבו נפשות יקרים ומהם נבנה עולם התיקון כנודע, אכן שהיו בגודל התפשטות מאד בלי שום צמצום, לכן אתחרבו לגמרי עד שלא הכירו עוד מי הם ולא נשאר מהם שארית בארץ. אבל בזה העולם התיקון, אף שנמצאים מחריבי קרתא, אך אינם מתפשטים כ"כ עד שיחרב העולם לגמרי, שהרי בדור המבול נשאר נח ובניו, ואף שסתים מעינא הוה, והוי כמו שלא נשאר שארית, אמנם נשאר רשימו שממנו נבנה העולם, והכירו את עצמם מי הםצאכמו שביאר לעיל פרשת נח אות יט: ענין ההסתרה של נח בתיבה. אמנם תירצו בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעימיה אשתזיבו סתום מעינא הוי ובגין כך כד שצי עלמא לא אידכר דסתים מעינא הוה. ושורש הענין בזו ההסתרה הוא, שכל אותה שנה ביטל נח את עצמו מכל הוייתו וכח החיים שלו, עד שלא נחשב חי, רק כעובר בבטן אמו שאין לו חיים בפני עצמו רק כל חיותו נכלל באמו, ועיקר חפצו ותאותו של העובר נמשך מרצון השי"ת בלבד. עד"ז היה נח מבטל עצמו כל אותו זמן שהיה סגור בתיבה, שמסר כל חיותו ורצונו וכח הפעולה שלו להשי"ת, שהוא ינהיגו כעובר בבטן אמו שאין לו כלל חיים ורצון בפני עצמו וכו'. ולכן אף שנח לא היה מבורר עדיין במעמקי לבו בשלימות, רק כיון שחשב עצמו כאלו אינו בחיים, נסתר מפני כל המקטרגים. וע"ז אמרו בזוה"ק נח ודעמיה סתום מעינא הוי כדאיתא בתנחומא (נח סימן א') שנח כל אותה שנה לא ראה שינה בעיניו, כי שינה הוא שכחה, ונח לא ראה שינה, היינו שלא שכח אף רגע אחד בעצמו להיות נדמה לו שהוא בריה בפ"ע נפרד מהשי"ת, רק כל אותה עת המבול היה מכלל עצמו בשרשו ועומד לנוכח השי"ת פנים בפנים בדעה בהירה וצלולה. ועיין עוד שם אות יא.. ועיקר עולם התיקון נתבסם אחר שנולד יעקב אבינו בעולם, ויוסף הצדיק יצא ממנו, שמדתו הוא לצמצם את עצמו בל להתפשט בשום דבר. שמדור המבול לא נשאר רק רשימו, נח ובניו שהיו סתים מעינא וכולם נתבטלו, ואף אחר זה לא נתבסם עולם התיקון בשלימות, כי אף שנשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם שיתבטל כל הדור, אמנם אף אם רק נפש אחת תוכל להתבטל, א"כ לא נקרא זאת עולם התיקון עוד בשלימות. עד שבא יעקב אבינו ע"ה והוליד את יוסף הצדיק, מאז נתבסם עולם התיקון בשלימות, שאפילו נפש אחת מישראל לא תתבטל לעולם, אך נשאר בתמידות קוסטא דחיותא והבלא דגרמי מכל פרט נפש ישראל שיתעורר ממנה לעת התחיה. ויעקב אבינו הוא עיקר הצורת אדם בעולם, שהיתה מטתו שלמה בלי שום פסולתצבנתבאר כל זה באריכות לעיל פרשה זו אות ח ד"ה והוא.. וזהו דאיתא בספרי המקובלים (עץ החיים שער התיקון – שער י) שבשם מ"ה אין בו שבירה. והענין הוא, דהנה בכל דבר יש רגליה יורדות מות. וכמו שנמצא שבת עלאה ושבת תתאה כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:), שבת עלאה, היינו שיוכל אדם לעשות כל הפעולות ולא יטרידו אותו שישכח את השי"ת שהוא עושה כל, אכן שאין לפי כבודו לפעול אותן הפעולות. שבת תתאה מורה, שישבות האדם מכל פעולה בכדי שלא יטרידו אותו וישכח את השי"ת, שרק ה' הוא העושה כל. נמצא ששבת תתאה הוא הרגלים משבת עלאה. וכן נמצא בכל הדברים היקרים והגבוהים רגליה יורדות מות ובכל השמות הקדושים, לבד מזה השם מ"ה שהוא ברזא דצורת אדם אין בו שבירהצגמבואר זאת בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער י – שער התיקון – פרק א: והנה כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים ולתקן את המלכים האלו הנשברים והנפולים בעולם הבריאה וכו'. והוציא שם מ"ה {יוד הא ואו הא} החדש, ונתקנו המלכים. ושם בפרק ג מוסיף: והנה האור הזה דמ"ה החדש היוצא מן המצח כנ"ל, הוא סוד המלך השמיני הנזכר בפרשת וישלח, הנקרא הדר, אשר לא נזכר בו מיתה בתורה, כי לא מת כמו האחרים, אדרבה הוא מתקן ומקיים הז' מלכין קדמאין שמתו, הקודמים אליו כנ"ל וכו'. והעניין כי הם בחי' מ"ה וב"ן הנ"ל, והשתא נקרא אדם. לפי שאדם כולל זו"ן, ולכן תמצא כי שם מ"ה בגימטריא אד"ם.. ונראה בזה נפלאות השי"ת שהציב בעולם, וייצר את האדם גוש עפר מן האדמה ויפח בו נשמת חיים, ועומדים גוף אחד דבוקים וקשורים באהבה ואחוה, ובאמת הם שני הפכיים, מי מאחד אותם, משמע שנמצא ממוצע ביניהם שמצדו אין שום הפכיים ואין חילוק בין זה לזה. ובעוה"ז הציב השי"ת את יעקב אבינו ע"ה שהוא עמודא דאמצעיתא ברזא דתפארת ישראל, שיש בו בחירה להטות את הגוף ולזככו שיאיר כמו נשמת אלוה ממעל בלי שום חילוק ביניהם:
3