בית יעקב על התורה, מקץ ט״וBeit Yaakov on Torah, Miketz 15
א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו׳:ב׳). הענין בזה הוא, כמו שפתח בזוה"ק (מקץ קצג:) מאי מקץ רבי שמעון אמר אתר דלית בה זכירה ודא הוא קץ דשמאלא. מאי טעמא בגין דכתיב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך, אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו. ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא ועל דא אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וכו'. מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה. והוא, שיוסף הצדיק היה סובר מתחלה שחלמא דזכירה הוא שישועתו תבא לו ע"י אמצעי, לכן ביקש משר המשקים שהוא יזכרהו לפני פרעה ומזה יושע. ואיהו טעה בהאי, שהיה לו להבין שאם יחפוץ השי"ת שישועתו תהיה ע"י שר המשקים שיזכרהו לפני פרעה לטוב, א"כ אף אם שר המשקים מצדו לא ירצה להזכירו לפני פרעה, אבל בעל כרחו שלא בטובתו יוכרח לזכרהו לפני פרעהצדמבואר לעיל פרשה זו אות יא, יב., כענין שמצינו בש"ס (שבת קיט:) שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכמו שמצינו בבריאת אדם, שקטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, אכן מאחר שהשי"ת רצה לבראות צורת אדם בעולם, הוכרחו כולם אח"כ ליתן מכחם ולהתכלל בצורת אדם, כי אדם הוא כלל כל הכחות (וכמש"נ בפ' בראשית אות לט). ובזה טעה יוסף הצדיק, כי אם לא היה מבקש ממנו שיזכרהו לפני פרעה אזי לא היה סובל כ"כ, ושר המשקים היה מוכרח שלא בטובתו להזכיר את יוסף לפני פרעה, וכמו שמצינו שכן היה סוף הדבר, ששר המשקים התכוון מצדו לספר בגנות יוסף הצדיק וכדאיתא במדרש (רבה מקץ פרשה פט), ומ"מ באה לו ישועה שלא בטובתו. ולכן הוצרך להיות במאסר עוד שנתים לברר זאת ולתקן. וזהו כונת הזוה"ק, מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה:
1
ב׳וענין הבירור הוא, דהנה מהנכון שכל אדם יבטח וישען רק בהשי"ת שהכל בידו ואין שום כח מבלעדי השי"ת, אך כל כח האדם הוא רק כח התפלה להתפלל להשי"ת שישלח לו ישועתו. אמנם גם זה אינו מבורר עוד, כי פן אין רצון השי"ת מצדו להושיע לו זאת, אכן ע"י הפצרתו ובקשתו פועל ישועה והוי כחוצפא כלפי שמיא, שאמרו בש"ס (סנהדרין קה.) דמהני. וגם איך יוכל אדם לשוב מחטאיו ולבקש סליחה על עונו, אולי אין רצון השי"ת למחול לו רק ע"י הפצרתו והוי חוצפא כלפי שמיא. לזה הוא העצה למסור אף כח התפלה להשי"ת, שאם בעומק לא יחפוץ השי"ת מצדו להושיע לו, אזי גם הוא מבטל רצונו מפני רצון השי"ת, נמצא לפי זה שאין תפלתו כחוצפא, מאחר שכונתו רצויה ואינו בוחר רק במה שהשי"ת חפץצהעיין לעיל פרשת וירא אות לט: הבירור האמיתי בתפלה הוא, כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה באמרו (תהילים קל״ט:כ״ג-כ״ד) חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. והוא, שאם תפילתי זכה, והטובה שאני מתפלל עליה תעזרני להרבות כבוד שמים, אז אחלה פניך שתענה אותי ותתן לי שאלתי, אבל אם גלוי לפניך שזו הטובה שאני מתפלל עליה תסיר אותי מיראתך ומרצונך, אז גם אנכי אינני חפץ בהטובה שתשפיע לי. וכמו שאמרו בגמרא (כתובות דף פג.) נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה. עיין עוד במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ורחצו.. ובזה ירפא את הקודם, וכמו שאמרוצומקורו במדרש רבה אסתר כמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קנב וז"ל: וכדאיתא במדרש רבה (אסתר ד) על פסוק ויקרא המלך וגו' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים שיודעים לרפאות את הקודם (כן הוא נוסחא מדויקת) ואפילו לפי הגרסא הקירוס, המכוון הוא אחד, היינו שיודעים לרפאות את העת. והיינו כי ע"י שהאדם ישוב בתשובה שלמה למקום בינה, שהיא אמונת ישראל כדאיתא (בתיקוני זוהר בהקדמה דף ב) חכמה עלאה אב האמונה דאיהו בינה וכו' (ושם תקון כא דף סב.) זכאה איהו מאן דנטר האי אמונה בלביה ובפומיה דודאי איהי אמונה דישראל ואיהי יחודא דקוב"ה. שעי"ז יגיע למעלה מהזמן, במקום שהוה ועבר ועתיד שוים, וממילא ירפא את הקודם. תשובה מרפאת את הקודם, שהשי"ת יברר שבעומק לא עשה שום חטא ולא סר מרצון השי"ת, ולא זו בלבד שלא חטא, אך גם עשה בזה הטוב בעיני השי"ת, כי מאתו יצאו הדברים כבושים, ולמצות ה' יחשב. ולזה אמרו בש"ס (יומא פו:) שהאיש אשר ישוב מחטאו זדונות נחשבים לו כזכיותצזענין זה מבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ונלקט כאן מעט גרגרים מדבריהם. במי השלוח ח"ב תהילים (קיט) ד"ה טרם: כשאדם עושה תשובה יאיר לו השי"ת שבזה עצמו אמרתך שמרתי שעשה בזה מצוה. ומבואר על זה בסוד ישרים ערב יום כפור אות לט: כי אחר תשובה מנהיר השי"ת, שממני יצאו הדברים כבושים, שיתרחק לעבור דרך אותו כשלון, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואם לא היה עובר מקודם דרך זה הכשלון, לא היה לו יתכן כלל להגיע להכרה יקרה כמו שיש לו עכשיו. ובתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה שובה ישראל [ב]: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וכו' וזה השב אל ד' ופונה עצמו להשי"ת ואומר ממעמקי הלב סלח לנו אבינו כי חטאנו, מגיע ברגע אחת עד כסא הכבוד. ועד היכן גדול כוחה של תשובה, שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שתשובה מאהבה זדוניות נעשות לו כזכיות. והיינו שרואה שאפילו בעת ההסתר היה מקושר תמיד עם אור השי"ת, ורק כל ההסתר שהציב השי"ת בעולם הוא הכל למען שיהיה מקום לעבודה עכ"ל. ועוד שם מסכת חגיגה (טז:) ד"ה אמר: כי על ידי תשובה נתקן החטא משורשו עד התפיסה האחרונה של אדם. והוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הכתוב (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג, היינו שיכיר האדם היטב אשר סיבת חטאו נמשך אצלו מפאת נפש הבהמית שלו, שהיה עומד אז לגמרי בלי דעת בשוגג כמו בהמה, ועל זה מסיק הכתוב, ועתה היינו כמבואר במדרש (רבה בראשית כא) אין ועתה אלא תשובה, וזהו ועתה כלומר לאחר התשובה, אז אמרתך שמרתי, היינו כי אחר התשובה נתברר אצל הבעל תשובה למפרע, כי אחר התשובה כשנעשה מזדונות זכיות נתברר למפרע שלא היה נעתק ח"ו מעולם מרצונו ית', שגם הנפש הבהמיות שהיא התפיסה האחרונה שלו, היה נמי דבוק ברצונו ית' אחר שנעשה מזדונות שלו זכיות. ועיין עוד במי השלוח ח"ב מס' ברכות (לד:) ד"ה כל, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה שובה [א], [ג], מס' יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים, לקמן פ' ויגש אות ג ד"ה לי דבר.. וכדכתיב (יתרו יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, נשרים תרין משמע (בזוה"ק יתרו פ.), אחת שמתברר הבעל תשובה שלא עשה ההיפך מרצון השי"ת, ובירור השני הוא שעוד קיים בזה רצון השי"ת. וכדכתיב ג"כ (בחקתי כו) ואולך אתכם קוממיות ואיתא בש"ס (סנהדרין ק.) תרין קומותצחכמבואר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ט:) ד"ה ואף, בסופו: ועל זה מסיים הכתוב כי אני ד' אלהיהם, היינו מהיכן יראה זאת השי"ת, מאחר שמכל אלו הזמנים הייתי אלהיהם אף שנדמה על אותן הזמנים שהיה גודל הסתרה, מ"מ בעומק נקודת לבבם המליכו את השי"ת עליהם, ומזה יראה השי"ת כל הישועות. וזה מרמז ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כ״ו:י״ג) ואיתא בש"ס (סנהדרין ק.) כשתי קומות.. וזהו הענין דאיתא בש"ס (ברכות ד:) סדר תפלה, בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. והענין בזה הוא, כשיתיצב האדם להתפלל להשי"ת יכין לבו ויתנה מצדו שאין רצונו להוציא דבר שלא כרצון השי"ת, ואם רצון השי"ת הוא שיתפלל לפניו, אזי ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי, היינו אם כוונתי בזו התפלה לרצון השי"ת, יהיו לרצון אמרי פי. ואם לא כוונתי לרצון השי"ת בזו התפלה, והגיון לבי לפניך ה' צורי, היינו שבכחו ית' לחזק התפלה ולהכניס כונות טובות במחשבותי שלא יהיה לי שום נגיעה מצדי לזה הדבר שבקשתי והתפללתי, ובכחו להשפיע בי כונות טהורות מה שלפי דעתי לא עלה על לבבי מעולם. ואם ח"ו זו התפלה היא לגמרי נגד רצון השי"ת, ע"ז אבקש מלפני השי"ת לגאול את התפלה ולתקנה ע"י תשובה, ויתוקן כוונותי ויתבררו שלא היה בהם שום כונה זרה רק מה שמרוצה לשמיםצטכמבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (טז.) ד"ה תנו רבנן: ענין תפלה, ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר כל הרצונות של האדם נכללים בתפלה, היינו מהרצונות שיש לו לאדם להדברים אשר הוא רוצה, מזה ניקח התפלה, והוא עומד בתפלה נגד השי"ת, אכן האדם פעמים יש לו נטיות שהם נגד רצונו ית', מפני זה תקנו לנו חז"ל לאמור קודם התפלה אדני שפתי תפתח, היינו השי"ת ישמור לי שלא יצא מפי תפלה על דבר שהוא נגד רצונו ית'. ואחר גמר התפלה תקנו לאמור יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, היינו אם היה ח"ו בלבי מחשבה בתפלה על דבר שהוא נגד רצונו ית', מתפלל על זה שהשי"ת לא ישגיח על זה. ועיין עוד שם פ' צו ד"ה זאת, מס' ברכות (ג.) ד"ה תניא.:
2
ג׳וזהו הענין בזו הפרשה, שיוסף הצדיק ברר את עצמו בתרין דרגין, ותיקן ורפא את הקודם בשנתים ימים, עד דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה, ונתברר שאף מה שביקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה היה עומק כונתו רק להשי"ת, ואליו מסר את נפשו ותפלתו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ולא חטא כלל בזה. אכן למה הזכיר את עצמו לפני שר המשקים, עומק כונתו היתה בזה לברר אף בירור השני, שאף כל כח התפלה מסר להשי"ת, כי ירא פן אין רצון השי"ת שיתפלל על ישועתו, ויחשב לו כחוצפא ח"ו, לזה השמיע קולו בתפלתו בכדי שלא יענהו השי"ת אם לא ברצונו הוא, וכמו שאמרו בש"ס (ברכות כד:) המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, היינו שנמאסת בעיני השי"ת ואינה רצויה ומקובלת. וזו העצה הוא בגודל ישוב הדעת, שיוסף הצדיק התיישב בדעתו, ממה נפשך, אם באמת חפץ השי"ת להושיעני עתה ושהסבה לישועה תהיה ע"י שר המשקים כמו שנראה לפי דעתי, א"כ אין זאת כחוצפא כלפי שמיא. ואם אין רצון השי"ת שיצא עתה משפטי לאור, לזה הנני משמיע תפלתי שישמע עוד אחר וממילא לא תפעל כלל. כי ענין תפלה הוא, שאדם מתפלל רק להשי"ת בלבד. א"כ אם ישמיע תפלתו שישמע גם איש אחר, משמע מזה שאינו בוטח את עצמו בהשי"ת בלבד, רק מצפה גם לטובת האנשים העומדים אצלו שישמעו מה חסר לו, לזה תפלה כזו מאוסה בעיני השי"תקעיין לעיל פרשת וישב אות י ד"ה וזה הוא.. משמע מזה, שבאמת עומק לב יוסף הצדיק היה בטוח רק בישועת השי"ת ולא על שר המשקים, וגם לא נחשבה כחוצפא כלפי שמיא, מאחר שהיה מוכן אף אם לא יענהו השי"ת על תפלתו, וכשנתברר בזה באה לו ישועת השי"ת ופרעה חולם וגו':
3