בית יעקב על התורה, מקץ ט״זBeit Yaakov on Torah, Miketz 16
א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר. איתא ע"ז במדרש רבה (מקץ פט) כי בא החלום ברוב ענין, אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמר ליה אתה על אלהיך וכו'. הענין בזה הוא, שכאשר ראה פרעה שכל אשר חפץ נשפע לו, רצה לידע אם הוא מפני שהוא מצדו מגדיר את עצמו ונמצא בו איזה קדושה שעל ידה נשפעו לו כל רצונותיו, מפני שרצונו הוא גם רצון השי"ת, זה נקרא אלהי עלי. או אני על אלהי, היינו מפני שאני מתעקש ברצוני להשיג כל רצונותי עי"ז באה לי הטובה, כי חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. והראה לו השי"ת שהוא עומד על היאור שהוא אלהיו, כי מצרים היו עובדים ליאור, והוא שכל טובותיו הם באים רק מחוצפא כלפי שמיא אבל לא מרצון השי"ת. ואף שבאמת בשורש היתכן לומר שח"ו השי"ת מוכרח להשפיע, הלא אם הוא בחוצפא אזי הוא ברצון השי"ת שלא להשפיע, ובכחו לעשות כפי שירצה ומי יאמר לו מה תעשה. אמנם באמת כן הוא, שאין בכח אדם לעשות היפך מרצון השי"ת. אכן בתפיסת האדם יוכל לזכות ויוכל גם להפסיד ולפום צערא אגרא, ואם האדם מצדו מתעקש ובוחר במה שאין בו רצון השי"ת, ומפציר בחוצפא כלפי שמיא אובד כל יחוסו, מאחר שהוא מצדו עריק מקמי מאריהקאמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה והנה עמד: איתא במדרש (בראשית רבה פרשה פט) אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי, אמר לו אתה על אלהיך שנאמר והנה עומד על היאור. הענין בזה כי פרעה רצה לדעת אחרי ראותו כי כל אשר יחפץ יצליח, רצה לעמוד על התבוננת הדבר אם אלהיו ויראתו מושלים עליו ולא יבא למחשבתו שום דבר רק מה שאלהיו ישלח לו לפיכך יצליח, או תחילה יבא למחשבתו ולרצונו לעשות ואח"כ אלהיו וכחו עוזרים לו להצליח, ואמר לו אתה על אלהיך, היינו תחילה יבא למחשבתך ואח"כ הכח המושל עליו יכרח לעוזרך. אבל בישראל אינו כן כי ישראל הם מרכבה לשכינה וכפי רצונו ית' כן יתנהגו.:
1
ב׳וזהו ההיפך ממידת יוסף הצדיק, שאינו בוחר בשום דבר אם לא יראה השורש איך הוא מחובר על ידה לקדושה, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) כל נהר דנגיד ונפיק דיוסף הצדיק הוא. שהוא בבחינת השם שד"י שמחבר כל העולמות עלמא תתאה בעלמא עלאה, וכענין דאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה וכו' והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. והענין הוא, דהנה השי"ת הציב, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם כדכתיב (תהלים קטו). והוא שהשמים הם רק אור מזוכך, עד שאף כגרעין חרדל מעוה"ז אין יכולים לקבל כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.). והארץ הוא ההיפך מזה שעורקת מאור והחשך מתגבר בה, וכענין דאיתא במדרש רבה (בראשית יז) מפני מה האשה יוצאה וראשה מכוסה, א"ל לאחד שעבר עבירה הוא מתבייש מבני אדם. וכן הארץ בושה לעמוד לפני השי"ת. והיו השמים מתמתחין והולכין, היינו שנזדככו כל פעם עוד יותר באור, והארץ היתה ג"כ מתמתחת והולכת ביותר שנכנסה כל פעם עוד יותר בהסתר וחשך, וכל רגע ורגע נתגברה ההתנגדות ביניהם עוד יותר, זה נתגבר באור זך וזו בחשך, עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, היינו שכל עוד שהיה איזה חיבור כמעט ביניהם היו מתמתחין והולכין זה לצד זה וזה להיפך, אכן כשהגיעו לקצה הגבול עד שאם היו מתמתחין עוד מעט אזי לא היה שום חיבור ביניהם, גער בהם הקב"ה ואמר די. ובאמת היה בכח השי"ת לחבר אותם אף אם היו מתמתחין עוד יותר, כי מאין היה בהם כח למתוח אם לא שיד ה' עשתה זאת. אכן מצד האדם לא היה עוד ביניהם שום חיבור, לזה כל זמן שהיה עוד איזה התחברות ביניהם מצד תפיסת אדם לא גער בהם הקב"ה, אכן בהגיעם אל הקצה, שאם יתמתחו עוד מעט לא יהיה מצד אדם שום חיבור ביניהם, אזי גער בהם ואמר די. כי השי"ת חפץ בטובת האדם, לזה הציב בעולם שיהיה לאדם חלק ותפיסה בכל פעולה אשר יעשה, ולא שיעשה פעולה שמצדו לא יהיה לה שום חיבור להשי"ת על הסמך שהשי"ת יחברה. וע"ז מרמז השם שד"י שאמר לעולמו די, אות ש' מורה על השלש מדות רזא דתלת אבהן וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.). ואות ד' מורה על מה שנראה מרוחק מהשי"ת. ואות י' הוא הקישור והחיבור שהשי"ת מחברם אליוקבעיין הסבר בדבר לעיל פרשת לך אות מז.:
2
ג׳וזהו שנראה לפרעה בחלום שהוא עומד על היאור, על השם שד"י, היינו שמצדו אינו רואה החיבור שיש לו להשי"ת, כי מצד השי"ת אין שום נפקא מינה, מאחר שכל השפעת השי"ת הם רק ברצון, ממילא יש להם חיבור להשי"ת אף להפעולות שהם נראים רחוקים ביותר. אכן פרעה מצדו אבד יחוסו, מאחר שמצדו אינו רואה החיבור שיש לו להשי"ת, כי גם בהם נמצא פעולות שיש להם עוד חיבור לקדושה, כמו שמצינו בש"ס (מגילה ו.) עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסיאות שבאדום שילמדו בהן שרי יהודה תורה ברבים. והוא שהתפשטות השמחה שלהן אינם עוד תכלית הרע, ואף כי מצדם אין נראה בזה שום טובה, אבל יכולה עוד להתברר. אמנם מה שנמצא בהם ממדת הכעס, זהו בתכלית הרע, ולא יכנס מזה לקדושה כללקגכמבואר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר אבהו, בסופו: וזה שמחשב הגמ' כאן עקרון תעקר זו קסרי בת אדום וכו' והיה כאלוף ביהודה אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומחשב הגמ' פסולת ממדת הגבורה ופסולת ממדת החסד. פסולת ממדת הגבורה הוא כעס, וזו תעקר לגמרי לעתיד, מאחר שלא יצטרך לעתיד כלל. ופסולת ממדת החסד הוא תאוה, ולזה לא אמר הגמ' שלגמרי תעקר, רק שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, והיינו שיהיה בקדושה. כי באמת מדת החסד היא מדה טובה בעולם, רק שאם ישתמש האדם במדה קבועה, ואינו מביט לרצון השי"ת יכול להצמיח מזאת המדה חסרון היותר גרוע וכו'. ולזה אמר הגמ' שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, שלגמרי לא תעקר רק שיהיה בקדושה, שישראל יביט בזאת המדה רק לרצון השי"ת., וכדאיתא בש"ס (שם) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו (זכריה ט׳:ז׳) והסירותי דמיו מפיו זו בית במיא שלהן, ושקוציו מבין שניו זו בית גליא שלהן. שאני בישראל, אין לך דבר שלא יהיה כלול בקדושה, ואף הכעס שלהם טוב, כדאיתא בש"ס (תענית ד.) אורייתא הוא דקא מרתחא ליה. וזה הוא שאנו אומרים בשמ"ע (תפלת על הניסים) בימי חנוכה, וזדים ביד עוסקי תורתך, היינו שאלו הם שני הפכיים, זדים הם ההיפך מעוסקי תורה, כי השי"ת חפץ רק בלב בשר שאינו מתעקש בשום דבר, וזדים מורה שלבם לב אבן בעקשות. שאני עוסקי תורה, אף שלפעמים נראה בהם גודל תקיפות וא"א להטותם מדעתם, אכן שנמצא בזה גודל יקרות, כדאיתא בש"ס (תענית ד.) אם ראית ת"ח שהוא קשה כברזל חגרהו על מתניךקדעיין לקמן פרשת ויגש אות כד ד"ה המבחן הראשון.. ובאומות אם ימצא ממדת הכעס הוא רע בכולו, וכענין דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל, שנמצא לפעמים הנהגה שיש להם מקום אף לאומות ופעמים נמצא הנהגה שאין לאומות שם מקום כלל ומתבטלים לגמרי, והוא במקום ששוכחין לגמרי במדת יוסף הצדיק שם יאבדו לגמרי ולא ישאר בהם אף קוסטא דחיותא, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפב.) רבי יהודה פתח חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וכו' דהא כד ברא קוב"ה לב"נ עבד ליה בדיוקנא עלאה ונפח ביה רוחא קדישא וכו' ובמאי אתיידע ב"נ למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה. ברוגזיה ממש ידע ליה ב"נ וישתמודע מאן איהו. אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי דלא יעקר לה מאתרהא בגין למשרי תחותה ההוא אל זר וכו' דא איהו גבר שלים ואי ההוא ב"נ לא נטיר לה וכו' דא איהו ב"נ דמריד במאריה ואסיר לקרבא בהדיה לאתחברא עמיה וכו' ועל דא כתיב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דהיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחליף באפו וכו' אסיר לאסתכלא באנפוי. ואי תימא הא רוגזא דרבנן רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב, הלא כה דברי כאש נאם ה', רוגזא דרבנן במילי דאורייתא רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא וכו':
3
ד׳ואלו הברורים הם בזה החודש טבת, וכדאיתא במי השלוח ח"א בלקוטי הש"ס (מסכת ראש השנה (כו.) ד"ה מאי) שבזה החודש צריך אדם לברר את עצמו במדת כעס, שאין זה בכח שום גוי לברר את עצמו בזה, ובזה ניכר החילוק שבין ישראל לעמיםקהכדאיתא בספר יצירה המליך אות ע' ברוגז וכו' וטבת בשנה וכבד בנפש. עיין בפרי צדיק מאמרי חנוכה אות יז, יח.. ובאמת אין זה הבירור ביד אדם כלל רק ביד השי"ת, וכדאיתא בש"ס (סוכה פ' החליל נב:) יוצרו קראו רע שנאמר ואשר הרעותי, וכביכול שהשי"ת עצמו מוכרח לברר ולתקן זאת ולתרץ למה הציב קליפה גדולה כזו, ובמה יתורץ זאת, ע"י ד"ת, שנאמר בהן הלא כה דברי כאש יתוקן אש זר מיצה"ר, שכל הכעס יהיה רק מאורייתא דקא מרתחא ליה, והיכן נמצא ד"ת בלב ישראל, אבל בהם לא נמצא ד"ת, לזה אם נמצא בהם איזה כעס הוא רק אל זר ממש. וזהו הענין שלא היה מעמד בקרבן של ר"ח טבת (תענית כו.), כי קרבן של ר"ח הוא חטאת לה', וכדאיתא בש"ס (שבועות ט.) הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. היינו, למה לא נתן השי"ת אור בהנפש שיוכל לעמוד ולהתגבר על ההסתר שנמצא בגוף, אכן גם האדם חייב בזה, מאחר שסייע מעט בדבר זה, לכן היה צריך מעמד מישראל יבא בעל השור ויעמוד על שורו, וכדאיתא בש"ס (תענית כז.) כיצד קרבנו של אדם קרב ואין בעל הבית עמו. ובזה החודש אין האדם שום בעה"ב בזה, רק השי"ת אומר שהוא בעל הבית, והוא יתרץ זאת, לכן לא היה מעמד בראש חדש טבתקוומסיים בזה בבית יעקב הכולל ראש חדש טבת וזל"ק: וזהו כשהלכתי לכרכי הים (ר"ה כו.), כי ים היינו טרדא וכרכי הים היינו העומק שבזה, שם היו קורין למכירה כירה. (כמבואר במי השלוח ח"א ר"ה כו. ד"ה מאי, דזה איירי על חדש טבת עיי"ש) כי מכירה מורה על מעשה מצד האדם בבחירה. וכירה היינו בהכרח, שיכרה האדם בכחו המכריח. וזה קורין למכירה כירה, שהשי"ת יברר שברצונו ומדעתו היה נכרה הכל. וזהו הצירוף השולט בזה החודש יוצא מסופי תיבות לה' אתי' ונרוממה' שמו' (תהילים לד).:
4