בית יעקב על התורה, מקץ י״טBeit Yaakov on Torah, Miketz 19
א׳ופרעה חולם והנה עומד על היאור. איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצג:) כל נהר דיוסף הצדיק איהו. הענין בזה הוא, שיוסף הצדיק עומד על המשמר תמיד לחבר ולקשר כל הדרגין וכל העולמות, שבכל מקום שאדם נכנס בהסתר ומשפיע ליד אחר, שם עומד יוסף הצדיק ומצמצם שלא להתפשט ביותר, רק שישאר תמיד קוסטא דחיותא. וכן בכל התחלפות הזמנים, שמתחלף מהוא לאתה או מאתה להוא, שם עומד יוסף הצדיק לצמצם, שישאר בבחינת אתה נקודה עלאה מבחינת הוא שרומז לעלמא עלאה, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) שאתה רומז לעלמא תתאה והוא רומז לעלמא עלאה, ויוסף הצדיק מקשר עלמא עלאה לתתאה, שבעוה"ז יוכר אור עוה"ב, ושישאר השארה מעוה"ז בעולם הבא. וכל זמן שיוסף הצדיק היה עם השבטים תיקן כל עניניהם, לזה לא היה גלות אז, מאחר שקשר את ישראל לשרשם, א"כ מהיכן היה מקום לחול עליהם שום קטרוג וחובת גלות. אכן כשנאבד ונתעלם יוסף הצדיק, אזי התחיל הגלות. עד שבא יהודה והעיר שאי אפשר להיות בעולם שנפש יוסף הצדיק יאפס ח"ו לגמרי, ואין בכח שום שבט כמו בשבט יהודה, שכחו גדול לשבר ההסתרה היותר גדולה ולבקעה, להראות מפורש שאי אפשר בעולם שזה הנפש נכלה לגמרי ח"וקכזעיין הרחבת העניין לעיל פרשת וישב אות ט, י.. ואף שיוסף הצדיק הוא נפש יקרה בישראל ומדתו גדולה וחשובה, שהוא המחבר ומקשר כל העולמות וכל הברואים, מ"מ אין לו כח גדול כזה להושיע את עצמו, אך יהודה בלבד יכול להושיע לעצמו, כדכתיב ביה (ברכה לג) ידיו רב לו וגו', וכדאיתא בתקוני הזהר (הקדמה ב דף יז:) שמכל הספירות כשמסתלק מהם אור ה' ישתארן כגופא בלא נשמתא. ושם (תיקון יא דף כד.) כד אסתלק מצדיק אתמר עליה ונהר יחרב ויבש. אבל בשכינתא שהוא מדת מלכות עליה נאמר, שימני כחותם על לבך, דוגמא דחותם דאע"ג דאנת תסתלק מניה בגלותא דיוקנא דילך אשתאר עמי ולא אתעדי מני לעלם. ולכן יהודה שרומז למדת מלכות, יש בו כח גדול לבקוע ולשבר כל ההסתרות ולהצמיח ישועה מהשי"ת. ובעולם נמצא ג"כ מקום אורה, והוא מקום המקדש ששם נמצא גודל אור, שע"י האור נמצא התחברות לאדם עם כל הטובות ומחבר הכל להשי"ת. כי השי"ת ברא טובות בעולם, ולאדם נתן חשק לקבל כל הטובות שיחסרו לו ושיהיה לו חיבור עמם, וכ"ז הוא ע"י האור, ואף שהאור אינו טובה עצמיי שיוכל אדם ליקח זו הטובה, אכן אם לא יהיה לאדם אור אזי לא ידע ולא יראה היכן הטובה נתונה ואיזה טובה צריך לו. וזהו ברזא דיוסף הצדיק שמדתו הוא רק אור:
1
ב׳ולכן קורין תמיד פרשה זו בימי החנוכה, ששניהם רומזין לענין אחד, כמו שבפרשה הקודמת נדמה שיוסף הצדיק נעלם ונאבד ח"ו לגמרי ואפסו כל התקשרות וכל החיבורים, עד שכאשר באו אל יעקב אביהם והודיעו לו שיוסף איננו ולא קבל עליו תנחומין אזי נפלו בעיניהם, ובכל פעולה שעשו נדמה להם שאין בה שום חיבור ואין בה חיי עולם, עד שהעיר יהודה וצעק להשי"ת ובקע כל ההסתרה, והאיר בעולם שעוד יוסף חי ונתודע אל אחיו. וכן בנס חנוכה היה נדמה שאפסו כל השמנים, וזהו רומז על אור הדעת, שהוא בחינת יוסף הצדיק. עד שהאיר להם השי"ת שלא יהיה כזאת בעולם שיכלו כל השמנים אור הדעת מישראל. ומצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, וזהו ראיה שהשי"ת שומר ישראל שלא יאבד מאתם אור הדעת לעולםקכחלקמן פרשה זו אות מ.. לכן קורין לעולם פרשה זו בימי חנוכה, מפני שמתיחסין לענין אחד. וע"י שישראל קורין הפרשה למטה מעוררים למעלה שגם השי"ת עוסק בזה הענין:
2