בית יעקב על התורה, מקץ ח׳Beit Yaakov on Torah, Miketz 8

א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג:) רבי אלעזר פתח ואמר חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי וכו' האי קרא אית לאסתכלא ביה, חי ה' דא צדיקא יסודא דעלמא דאקרי חי עלמין. וברוך צורי דא הוא דכתיב ברוך ה' צורי ודא עלמא דאתקיים עליה צדיקא דא. וירום אלהי ישעי וירום דא עלמא עלאה וכו'. חי ה' היינו שלא ישען האדם על שום פעולה, אף על מעשה המצות לא יסמוך רק על השי"ת, שזהו עיקר החיים. כי אם יסמוך על מעשה המצוה אין זה עיקר החיים, כי בעוה"ז סובל האדם ממעשה המצות, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצוות, שדומות על האדם כמשא, ואין זה עיקר החיים, כי החי נושא את עצמו ואינו למשא. אכן הד"ת עצמם בלי לבושין הם עיקר השמחה והחיים^מגענין זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה והיה לאות [א]: שבהתחלה שאדם מתחיל במעשה המצות ועבודה ואינו מרגיש בהם שום טעם וכדאיתא בגמ' (ברכות יז.) מסובלים במצות. ובתפארת יוסף ראש השנה ד"ה וידעת היום: דהנה בהתחלה, שאדם הולך לקיים את המצות מעשיות, הם כמשא כבד על האדם, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו מסובלים, מסובלים במצות וכו'. כי באם לא יכיר את הד"ת הנלבש בזאת הפעולה, אז הוא כמשא כבד על האדם, כמו שכתיב (במדבר ז׳:ט׳) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שנצטוו הלוים לשאת את הארון. ואף כי מי שהעמיק היה רואה מפורש שהארון נשא את נושאיו, ועל הלבוש נצטוו לשאת את הארון. כן ממש בכל המצות שנדמה לו לאדם קודם שמעמיק לראות את הד"ת הנמצא בהם, נדמה לו שסובל מהם וכו'. וזה שתיקן יהושע בהתחלה עלינו לשבח, היינו שמוטל עלינו להעמיק ולראות האור הד"ת הנמצא בכל אלו הלבושים. ואח"כ כשבא אדם על הכרה הזאת לראות ולהכיר הד"ת הנמצאים בלבושי ומעשה המצות, סיים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים. והיינו שמכיר שד' הוא האלהים, ששם הוי' נמצא בכל אלו הלבושים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. עיין עוד סוד ישרים שמחת תורה אות סג, סד, לעיל פ' וירא אות ה, אות כו, פ' וישלח אות א, לקמן פ' ויחי אות ה ד"ה עשות, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות א.. וברוך צורי היינו אח"ז שהאדם יברר את עצמו שאין לו מבטח ומשען רק בהשי"ת לבדו, אזי יוכל אח"כ לבטוח אף על פעולה ומעשה הטוב שנעשים שלא ע"י שליח רק בגופו, כענין דאיתא בש"ס (מ"ק ט:) כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. וירום אלהי ישעי היינו אחר כל זה ירים השי"ת את האדם ללמעלה וינשאהו, שיבין המכוון שיש להשי"ת בפעולות מעשה המצות, למה אינם מובנים לאדם כמו ד"ת שאין תלויין בפעולה. כי אף אחר כל טעמי המצות שנתנו חכז"ל עכ"ז אין עומקם מובן, כי אם היה מובן עומקם אזי לא היה צורך להפעולה מהמצוה רק די היה בהכונה לבד. אמנם האמת הוא שבכח השי"ת לפתוח האור ממצות תפלין ומזוזה שיהיו כמו פרשה בתורה, אכן שעל ידי פעולה ממעשה המצוה יוכל אדם להגיע למעלה מכח השגתו (וכמש"נ בפ' וישב אות ה ד"ה ולהבין, אות יג ד"ה וכן)^מדמבואר בספר עין התכלת דף תי"ט וזה לשונו: אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך. וכן הובא במי השלוח ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח: כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה. ועיין בית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה [ב] ד"ה והענין.. והענין שפתח בזוה"ק זו הפתיחה בזו הפרשה, כי מפרשת ויצא התחילה ההנהגה על ידי חלומות, שם נאמרו חלומותיו של יעקב אבינו שחלם לו בד"ת (ויצא כח) וירא והנה סלם וגו' והנה ה' נצב עליו, שהראה לו השי"ת שכל פמליא של מעלה ומרכבה עלאה נצבים עליו. וממילא חלם לו אח"ז חלום השני, שאמר לו המלאך (שם לא) שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים על הצאן וגו', היינו שכל כחות הבריאה מסכימים לבא לגבול ישראל וכל עניני עוה"ז לא נבראו רק בשבילו, והוא כדכתיב (תהילים קמ״ח:א׳-ב׳) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וגו' הללו את ה' מן הארץ, שמתחלה ההלול הוא מן השמים וממילא הוא אח"כ הלול מן הארץ. ובפ' וישב הם חלומותיו של יוסף הצדיק, והם בהפך מסדר החלומות של יעקב אבינו ע"ה. שחלום הראשון היה (וישב לז) והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי, שכל עניני עוה"ז נכנעים וכפופים תחתיו, שמוכרחים לבחינת צדיק. ואח"ז חלם לו (שם) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שאף כל הצבא מעלה כפופים תחתיו וצריכין לבחינת צדיק. ובסוף הפרשה נאמרו חלומות שר המשקים ושר האופים, שמרמזין על גלותן של ישראל^מהכדאיתא בזוהר הקדוש (וישב קצב.): והנה שלשה סלי חרי על ראשי, כדין ידע יוסף דאתבשר על חריבו דבי מקדשא, וישראל בגלותא דיתגלון מארעא קדישא. עיי"ש כל העניין.. ובזו הפרשה הם חלומות פרעה, שמרמזין על כל סדר הנהגה שמתחלה ועד עתה, שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא עולם הזה שהוא עולם התיקון, כדאיתא במד"ר (בראשית ט):

ב׳והוא שעלמין דאתחרבו נבראו בגודל חסד והתפשטות משרש הרצון שהוא בלי גבול, ועי"ז אמר כל אחד אני אמלוך, ובזה חלקו על כונת בריאת הצורת אדם, שיצמצם האדם את עצמו שלא להתפשט ביותר, וזה יהיה חלקם שיקנו לעצמם ביגיע כפיהם, והם לא עשו כן, לזה נתבטלו לגמרי ולא נשאר מהם כלום רק וימלך וימת. ואח"ז נבנה עולם התיקון, ובאמת גם זה היה לטובת הבריאה, שע"י העלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון בכדי שיקרא הבריאה על שם יגיע כפיהם, שמהצעקה שהיה לעלמין דאתחרבו, כי נשאתני ותשליכני, נבנה עולם התיקון. וזה הוא שנאמר בבריאת עולם (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ, היינו ע"י הצעקה והשברון שהיה לעלמין דאתחרבו, התעורר ונתעלה אתערותא ומיין נוקבין, שיחשב בריאת העולם על שם הבריאה, שע"י צעקתה התעוררה רצון שיברא העולם מחדש^מוכדאיתא בירושלמי מסכת תענית (פ"ב ה"א): אמר רבי שמעון בן לקיש, כתיב ואד יעלה מן הארץ, עלה שבר מלמטן מיד הגשמים יורדים., וזה הוא עולם התיקון שאמר השי"ת יתהון לא הניין לי דין הניין לי, כדאיתא במדרש (רבה בראשית ט) א"ר אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן וכו' עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי^מזעיין הרחבת העניין לעיל פרשת נח אות ב ד"ה וגמר, אות ה ד"ה ויש מי, לקמן פרשה זו אות יח, תפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד.:

ג׳ואח"ז בימי נח הוצרך העולם שוב לזריעה, ובא המבול ושטף את כל ולא נשאר בהם אחד, ואף שנח נשאר בחיים, אבל גם הוא נחשב כאלו לא היה אז בעולם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סד:) בטופנא כל עלמא שצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא ואי תימא נח ודעמיה סתים מעינא הוה דלא אתחזי וכו'^מחכמבואר לעיל פרשת נח אות יט: ושורש הענין בזו ההסתרה הוא, שכל אותה שנה ביטל נח את עצמו מכל הוייתו וכח החיים שלו, עד שלא נחשב חי, רק כעובר בבטן אמו, שאין לו חיים בפני עצמו רק כל חיותו נכלל באמו. ועיקר חפצו ותאותו של העובר נמשך מרצון השי"ת בלבד. עד"ז היה נח מבטל עצמו כל אותו זמן שהיה סגור בתיבה, שמסר כל חיותו ורצונו וכח הפעולה שלו להשי"ת, שהוא ינהיגו כעובר בבטן אמו שאין לו כלל חיים ורצון בפני עצמו.. אכן שמדור המבול נשאר רשימו בעולם, לא כמעלמין דאתחרבו שלא נשאר מהם שארית ורשימו, אבל מהם נשאר רשימו כדוגמת הזרע שזורעין בארץ, שנשאר תמיד הקורט שעי"ז תצמח תבואת הארץ. וכן היה דור המבול שנטהרו בהשקה, כמו מים שנטמאו שמשיקין אותם במקורם ונטהרין, והוא מפני שהיה להם איזה חלק וקנין בהבריאה, לכן נשאר מהם רשימו, שכל עיקר כונת הש"י בבריאת הצורת אדם, שיצמצם את עצמו וימסור את נפשו להשי"ת ויבטל רצונו מפני רצון השי"ת, כן לעומת זה יחזיר לו השי"ת את נפשו ויבטל רצון אחרים מפני רצונו, וזה הוא חלק האדם וקנינו מאחר שבדמים קננהו, וכדאיתא בזוה"ק ובתיקוני הזהר (תקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת יקו"ק, היינו שע"י הצמצומים יקנה לעצמו הויה שלא יתבטל. ואח"ז אמר השי"ת לנח (נח ח) ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, היינו שלא יהיה עוד אף ביטול כזה שהיה בדור המבול, שכל הבריאה נתבטלה ולא נשאר ממנה רק זריעה שיברא מהם עולם מחדש, והיו כמו השקה שמשיקין מים למקורם ונטהרים בזה, לא יהיה עוד כזאת, ומכ"ש ביטול וחירוב כעלמין דאתחרבו לא יהיה עוד בעולם:

ד׳אכן אחכ"ז עוד לא נתבסם עולם התיקון בשלימות, ואף שכל הבריאה לא תתבטל עוד, אמנם מאחר שנפש אחת תוכל להתבטל לגמרי שלא ישאר ממנה שום רשימו, אם כן אין זה עולם התיקון בשלימות. עד שבא יעקב אבינו ע"ה בעולם, שהוא כלל כל ישראל, מאז נתבסם ונבנה עולם התיקון בשלימות, שלא תתבטל שום נפש ישראל שלא ישאר ממנה שארית ורשימו בעולם, וכדאיתא (זוהר משפטים ק:) אפילו הבלא דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקוב"ה עביד מינה מה דעביד. ואף אמנם אם יאונה ח"ו לאדם שיחטא ואשם, ואח"ז יתחרט על אשר עשה ויתודה על אשר עשה ויברר את עצמו אח"כ וימסור נפשו להש"י, אזי ימחול לו השי"ת על עונו ולא יזכרהו עוד, כי מאחר שהשי"ת צוה לעמו ישראל (קדושים יט) לא תקום ולא תטור, משמע מזה שכן הוא מדת השי"ת שאינו נוקם ונוטר, אכן כל עונש החטא הוא כל זמן שעוד נקבע בו כח הרע וקשה לו להתברר וליטהר^מטמבואר גם לעיל פרשת נח אות י: איך חייבה התורה עונש להאדם על עבירה שעבר הלא כתיב לא תקום ולא תטור. אלא שבודאי השי"ת אינו מעניש על מה שעבר רק על ההוה, על מעשיו שבאותה שעה. שכיון שנתקלקל האדם ונשתרש בחטא, אז הוא מועד ועלול לחטוא כל שעה, ועונשין אותו על עומק לבו שנמצא בו כעת חשק לחטוא בהוה. וכדאיתא בתדב"א אל ידאג אדם מעבירות שעשה אפילו במזיד, אלא שנפתח פתח לפניו לעשות כמה עבירות. היינו שנקבע שורש החטא בגופו ונקל לו לעבור עוד. ולכן מועיל התשובה אם מקבל על עצמו בכל לבו שלא לחטוא עוד., אבל כאשר יזכה להתברר וימסור נפשו להש"י, אזי יטהר בהשקה כגוונא דמים שנטהרים בהשקה כשמשיקים אותם במקורם במקוה. וכל זו ההנהגה היא מחכמת השי"ת, שבזה חפצה גם הבריאה שתקנה לעצמה ביגיע כפיה שלא יהיה נהמא דכסופא. אבל השבעים שרים הם בהיפך מזה, שהם ירצו ליתן רק בחנם בלא אגרא, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא וכו' ההוא עבודא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים וכו' בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא וכו' וכדאיתא בהאר"י הק'. כי אם לא היה אף בהם רק מה שיקנה אדם ביגיע כפיו, א"כ מה בין מה שהשי"ת משפיע ובין ההשפעה שנשפעה על ידיהם^נכמבואר לעיל פרשת חיי אות כט: שטבע הסט"א הוא להשפיע וליתן טובה בחנם, בכדי שלא יקרא על שם האדם שביגיע כפיו זכה לזו הטובה, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא וכו'. והוא מפני שאינם רוצים בשורש טובת האדם אשר ייטב לו בזה ובבא. אבל מסטרא דקדושה לא נשפע טוב רק ע"י תפלה, שיבקש מתחלה מהשי"ת על זו הטובה, ואז ינתן לו. וזה הוא מנדיבות חסדי הש"י, שחפץ ומצפה לטובת הבריאה, שייטב לו שיקרא הטובה על שם האדם, שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל להשי"ת עליה.:

ה׳אמנם מיעקב אבינו ע"ה ואילך התחיל עולם התיקון בשלימות, שמאז והלאה לא נתבטלה נפש פרטי מישראל. ואף שהיתה מכירת יוסף הצדיק, אבל רק נעלם מהם ולא נתבטל לגמרי, וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק חשך העולם, כי מדתו הוא אור. אמנם לא נתמעט כח השבטים בעומק ע"י הסתרתו, אך שלא היו יכולים להוציא כחם אל הפועל בלא אור יוסף הצדיק. כי אור עצמו, אף שאינו נראה טובה עצמית ממנה. מאחר שע"י האור יוכל האדם להגיע לכל הטובות ממילא היא טובה עצמית, לכן כל השבטים נכנעים וכפופים לו, שכן ראה בחלומו שכל הצבא מעלה וצבא מטה השתחוו לו, מפני שהוא המזווג ומקשר ומחבר כל העולמות שישפיעו שפעת טובה לישראל. שמדת יוסף הצדיק הוא כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, ולזה אי אפשר להגיע לשום טובה בלא אור, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצו:) ויקראו לפניו אברך קשירו דאתקשר שמשא בסיהרא וכלא כרעין לקבל אתר דא^נאעיין לעיל פרשת וישב אות כג: הענין בזה, דהנה אלו השני חלומות של יוסף היו צודקים, מפני שכל הברואים וכל העולמות צריכין למדת יוסף הצדיק שעל ידה מתעלים ומעלים זה את זה. ונתבאר היטב בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה והנה אנחנו: ענין החלומות שסיפר יוסף לאחיו הם רומזין להמחלוקת, שהיה בדעתם כי יוסף אמר להם שהוא העיקר, שמאחר שמדתו מדת היסוד, שנקרא כל, דאחיד בשמיא ובארעא, כי עיקר מדתו הוא הצמצום, שידע האדם שאין בכחו לפעול מאומה, וכאשר יצמצם כחו יראה שהוא רק צינור שעל ידו ירד שפע מהש"י לתוך כלל הבריאה בכל מיני גווני שפע, וכמו שנאמר ליעקב, אני אל שדי פרה ורבה, שכל מיני הולדות הם דרך מדת היסוד. כי כל הולדות הם ע"י צמצום וכו', וכן בשפע זרע האדם היורה כחץ הוא נקלט, וכל מה שיורד ביותר צמצום הוא מעורר יותר כח הצמיחה וכו'. ולכן אמר להם יוסף, שהוא יסוד כל כוללות גבולי אלכסון ושורש שבטי י"ק, וזאת מורה חלומותיו, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, וההשתחויה היינו שהוא עליון עליהם ומקיפם באורו וכדאיתא ברעיא מהימנא פנחס (רמב:).. לכן כשנעלם זה האור מבין השבטים, נתגבר החשך וירד יהודה מאת אחיו ונסתר מהם יחוסן ותקיפותן^נבמבואר העניין לעיל פרשת וישב אות יז עיי"ש.. ואף מיוסף עצמו נסתר בטחונו, עד שבקש משר המשקים שיזכרהו, ועי"ז נתוספו לו עוד שתי שנים ואח"ז נגאל^נגוכדאיתא במדרש רבה וארא (פרשה ז): אתה מוצא, לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורים אלא י' שנים, מפני שהוציא דיבה על י' אחיו. ועל ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה, ניתוסף לו עוד שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים. ועיין לקמן פרשה זו אות יא בהרחבת העניין.. והוא כענין דאיתא (שבת קיח:) אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. ושתי שבתות מרמזים על חי ה' וברוך צורי, שמתחלה לא יבטח אדם את עצמו אף במעשה המצות רק בהשי"ת לבד, זה מרמז חי ה' וכנ"ל, ואח"ז כשיהיה אדם מבורר בזה אזי יוכל להשען אף על פעולת מעשה המצוה, וזהו וברוך צורי. ולזה כאשר בקש יוסף משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, שנראה כאלו בטח בו וסמך עליו, הוצרך להתברר באלו השנים שבאמת היה כל בטחונו רק בחי ה' וברוך צורי, וזהו שנתוספו לו שתי שנים. ועל חלום שר המשקים פתר יוסף הצדיק שבעוד שלשת ימים ישיב אותו פרעה על כנו. והוא, כי שר המשקים מרמז על שמחה שלא בהדרגה, ומכל השמחות יכניס השי"ת לקדושה, כדאיתא בש"ס (מגילה ו) ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. ואת שר האופים תלה, היינו שבעיקר כח החיים שלהם הוצרך לברר את עצמו למעלה מתפיסת זה העולם, עד שלא נשאר לו שום חיים בעוה"ז. כי משרש החיים שלהם, אף שהכל נברא לכבוד שמים אבל לא בלבוש הזה שהוא כעת ביניהם, ולכן נתלה, שזה רומז שכל גבול תפיסתו אבד, ומה שיכנס מזה לקדושה הוא למעלה מכח תפיסתו ואין לו חלק בזה, וכן הוא הטעם שכל הנסקלין נתלין, וכמש"נ במקומו בפ' תצא^נדוכמו שנתבאר במי השלוח ח"ב פרשת תצוה ד"ה ואתה וזה לשון קדשו: סקילה היא נגד סובל את עולמו, כי זה חטא עד שאין לו מקום בעולם, ולכן כל הנסקלין נתלין מפני שאין לו מקום בעוה"ז לכן נתלה באויר.:

ו׳וזהו שפסלו חכמז"ל בשבת (שבת כא.) פתילות ושמנים שהאור מסכסך בהן ואין נמשכין אחר הפתילה, היינו מה שהוא בלא הדרגה, וצריך אח"כ לדלג ולברר שלשעבר היה טוב ימנע האדם את עצמו מזה, כי צריך להיות נמשך תמיד אחר הפתילה בהדרגה. ובחלומות פרעה נרמז כל סדר ההנהגה מעלמין דאתחרבו ומעולם התיקון. חלום הפרות מורה על עלמין דאתחרבו, שלא היה בהם צורת אדם שיצמצם את עצמו, ונחרבו עד שלא נשאר מהם אף זריעה, ולזה נאמר בהו (מקץ מא) ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה. וחלום השבלים לא היה עוד בעסק גוף החיים רק בפרנסת האדם, וזה מורה שגוף צורת האדם לא נתבטל, ולכן לא נאמר בהשבלים ולא נודע כי באו. וכאשר שמע יוסף את החלומות הבין אותם על בוריין, וידע סדר החלומות עד שלא רצה לסמוך את עצמו על מאמר פרעה שרצה להפוך לו את הסדר, כדאיתא בתנחומא (מקץ) ובזוה"ק (מקץ קצו.) פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל בכל מלה ומלה ואמר כך חמיתא וכו'. והוא מפני שידע והבין סדר החלומות על אמיתתן, שמתחלה היה העסק בגוף החיים ואח"כ בצמצומי צרכי האדם, שיברר את עצמו ע"י השני רעב. ולזה אמרו בזוה"ק (שם קצד:) שאני למלכים דאחזיין לון מלין עלאין וכו' שבזה החלום מרומז כל סדר הבריאה, לזה לא היה אף אחד מחכמי יועצי פרעה שיפתור החלום, מפני שלא היה להם שום הבנה בו, עד שכאשר אמר יוסף לפרעה שיטמין משני השבע לשני הרעב, אמר פרעה על זה, הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ולכאורה יפלא זה, מי הוא שאין לו הבנה זו להכין מימי השבע לימי הרעב. אכן מאחר שיוסף הצדיק היה נסתר אז, לזה לא היה בכח אנושי שיצמצם את עצמו משובע לרעב, מפני שלא היה עולם בשלימות תיקונו, ורק ע"י יוסף הצדיק נתגלה זו העצה ומבלעדו לא היה נמצא זאת בשכל שום אדם, ולזה אמר פרעה אליו מאחר שנתגלה לך זו העצה משמע שרוח אלהים בך. וסדר הצמצום הוא, מתחלה צריך אדם לצמצם את עצמו במילה, וכענין דאיתא בתיקוני הזוהר (תקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי"ה, וזה הוא שאמר יוסף למצריים לכו ומולו עצמכם כדאיתא בתנחומא (מקץ), והיינו שאח"ז יוכלו לצמצם את עצמם עוד יותר משובע לרעב ולא ירקב ויפסד, אבל קודם שמלו לא הועיל להם מה שהטמינו באוצרות, מאחר שהיה להם חסרון בשרש מדת יוסף הצדיק ועיקר הצמצום לא היה בהם^נהלעיל פרשה זו אות ד, לקמן פרשה זו אות לא, לב.: