בית יעקב על התורה, מקץ ט׳Beit Yaakov on Torah, Miketz 9
א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי (תהילים י״ח:מ״ז). חי ה', היינו במקום שנראה מפורש שהשי"ת חי, כי לפעמים אין נראה מפורש ח"ו איך שהשי"ת חי, כגוונא דכתיב (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם, וכדאיתא בזוה"ק (בא לג.) ותסיתני לבלעו לא כתיב אלא ותסיתני בו, ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר ועל עצת רשעים הופעת כגוונא דא ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ויפתוהו ויכזבו לו לא כתיב אלא ויפתוהו בפיהם. בפיהם קיימא מלה דא דהא אתפתה. וכענין דכתיב (תהילים צ״ד:ז׳) ויאמרו לא יראה י"ה ולא יבין אלהי יעקב, שמכחיש השגחת השי"ת ואומר שאין הקב"ה רואה מה שנמצא בלב האדם, ואצלו אין השי"ת נקרא בשם חי. והיכן הוא חי ה' בלב ישראל, כמה דאמרינן (קדושא דסדרא) וחיי עולם נטע בתוכנו, שיש להם מבינות שהשי"ת רואה מה הוא בלב האדם, וממילא לא יעלה על דעתם שיוכלו להטעות להשי"ת. וזו המדה לא נמצא רק בישראל, כי בעכו"ם מצינו שאף הגדול שבהם נדמה לו שיוכל להתלבש בלבוש שלא יראה השי"ת עומק לבו ויסכים עמו, כדכתיב בבלעם (במדבר כג) אם רע בעיניך אשובה לי, ואף שבאמת דעתו היה לילך עמהם ושנא את ישראל יותר מהם ובעומק לבו לא רצה לחזור, אכן מפני שידע שמדת השי"ת כן הוא, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, שאם האדם יבטל דעתו וימסור כל רצונו להשי"ת אזי יוכל האדם אח"כ להתפשט עצמו והשי"ת יסכים עליו, מאחר שכל רצונו הוא רק לכבוד שמים, לזה אמר אם רע בעיניך אשובה לי, שבעומק לבו היה נוטר איבה ושנאה על ישראל, אך על הגוון אמר שאינו חפץ מצדו רק מה שהשי"ת חפץ בו, בכדי שיותר לו להתפשט את עצמו בזה אח"כ ויקלל את ישראל. ולפי דעתו אין השי"ת נקרא חי ח"ו. ואף שהאמין שנמצא השי"ת שמושל בעולם, אבל הכחיש שהוא בוחן לבות בני אדם תמיד, ונדמה לו שהנהגת השי"ת הוא כמו מכונה מלאכתית המסובבת כפי הערכותיה, ולכן נדמה לו שכפי דבורו מהשפה ולחוץ כן ינהג עמו השי"תנווכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת שמיני ד"ה בגמל בענין סימני בהמות טמאות וזל"ק: והארנבת מורה לעז פנים, שאף שרואה שאין בשורשו שום חיים כלל מ"מ ירצה שיפעול כרצונו וזהו חוצפה כלפי שמיא, כמו שנתבאר בבלעם הרשע, שאף שאמר לו הקב"ה לא תלך מ"מ התאמץ וזה הוא ראיה שיש חסרון בשורשו., ואף שהיה מגדולי נביאי העכו"ם מ"מ עלה בדעתו להטעות להשי"ת. והשיב לו המלאך (שם) לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, היינו שבאמת כן הוא המדה שלי, שבזה שאמרת שאין רצונך לילך אם אין רצוני בזה הנני נותן לך רשות לילך עמהם, אכן הלא גלוי לפני השי"ת שאין זה מעומק לבך, לזה אני נותן רסן בפיך ולא תוכל לדבר רק מה שאתן בפיך, שאם גם בעומק לבך לא היה רק מה שכבוד השי"ת הוא, אזי הייתי נותן לך רשות להתפשט כפי חשק לבך מאחר שלא היית חפץ רק מה שגם השי"ת חפץ, אכן מאחר שבעומק לבך לא כן הוא, לזה אין לך רשות לדבר מה שלבך חושק רק מה שאתן בפיך. ועליו כוונו בש"ס (סנהדרין קה.) שחוצפא אפילו כלפי שמיא מהני כגוונא דבלעם, שהיה חפץ להטעות להשי"ת, ומצדו לא נקרא השי"ת חי ה'נזונתבאר בבית יעקב הכולל פרשת בלק ד"ה ויאמר אלהים: הנה פעם הראשון כשנראה אליו אלהים, ואמר לו לא תלך עמהם, דימה כי יקר כבודו בעיני השי"ת, מבלי להניחו לילך לדבר קטן. אך כאשר נתראה אליו אלהים פעם שנית, אז הבין כי השי"ת אוהב את ישראל מעומק. ורצה לרמות את השי"ת שישיג השפעת נבואה, ואז יטה רצון השי"ת כאשר עם לבבו. ועל זה נאמר, ויחר אף אלהים כי הולך הוא. כי הולך הוא, היינו שהלך בעקשות בדעה הזאת, ולא הבין כי השי"ת בוחן לבבות ומביט לכל פרט וכו'. והנה על ידי שהשיג את השי"ת כי אינו מביט חס ושלום לעומק, על ידי זה נלקח ממנו כחו בנביאות וכו'.. רק האדם שעוזב כל רצונותיו באמת אף במעמקי לבו ואינו חפץ רק מה שיהיה בו כבוד שמים, כי יאמין בה' שעיניו פקוחות על כל דרכי איש ומשגיח מה נמצא בעומק לב בני אדם, מצדו נקרא השי"ת חי. ובזה ניכר מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לבין תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה, שזו המדה הוא רק בישראל שיש להם זאת הידיעה, וכל כח התקיפות שלהם הוא שאין כח באדם להסתתר מדעת קונו, אבל בעכו"ם אין זאת הידיעהנחנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פ' בא דף לג. ד"ה כגוונא: כגוונא דא ויפתוהו בפיהם וכו' בפיהם קיימא מלה דהא אתפתה. העניין, כי כמו שנדמה בנפשו ההשגחה, ונדמה לו שיוכל לפתות, כן מציב לו השי"ת דמיון, שיתראה לו שפעל בפיתויו, אע"פ שלא היה בלב שלם. ובמס' תענית (ח.) מחלק בין יחיד לצבור. היינו שהש"י מעיד על כלל ישראל שתוכם רצוף אהבה, וכל מה שלבם נוטה מדרך הטוב הוא רק על הלבוש. כי בכלל ישראל אחד מברר את חבירו, כמבואר בכמה מקומות, ולכן אף שלכל פרט נדמה שמפתה רק בפיו, מ"מ מעיד הש"י שמתוך הכלל הוא מעומק הלב.:
1
ב׳וברוך צורי, היינו שידע האדם שהשי"ת מוסיף לו טובה תמיד כדכתיב (תהילים קמ״ה:ב׳) בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. מפני שהשי"ת מוסיף לאדם טובה תמיד, ואף אם נראה לפעמים שאין אז השפעת טובה, כגון בשבת שאסור לעבוד ולפעול שום דבר ולא נראה תוספותיו של הקב"ה, אבל באמת אז נותן השי"ת טובה בפנימיות, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מההוא יומא מתברכין יומין עלאין, וזה הוא שורש ומקור הברכה והטובות שנשפעים בששת ימי המעשה. כי כל טובה שהשי"ת משפיע לעולם מתחלה הוא רק בפנימיות בדברי תורה, ואחר שתסתעף לעוה"ז ניכר גם בעניני עוה"ז השפעת טובת הש"י, וכדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, האם יתן השי"ת לאדם כסף וזהב ממש, אמנם השי"ת משפיע לאדם ד"ת יקרים, שבהסתעפותן עד העוה"ז ירויח גם כסף וזהב מעניני עוה"ז, וזה הוא דכתיב (תהלים סח) ברוך ה' יום יום וגו' יום השבת ויומין דחול. שבשבת משפיע השי"ת טובה לאדם בפנימיות בחיים, ובששת ימי המעשה מסתעפת על הלבושין וניכר אף בעניני עוה"ז השפעת טובת השי"תנטכמבואר לקמן פרשת ויחי אות ב: אם תשיב משבת רגלך, כי בעת שנותן הש"י השפעת אור הוא נותן רק חיים פשוטים בלי שום לבוש, לזה יקח האדם ג"כ אז בלי שום לבוש ולא ילביש אותם בעסקים קטנים. וזהו, מעשות חפציך ביום קדשי, שלא יקטין האדם את עצמו לטרוד אז בעסקו. כי בשבת נותן הש"י השפעה כללית, היינו רק בחיים, שאין עוד שום גוון ניכר להאדם, אף שהש"י יודע באיזה לבוש יתלבש בימי החול, אך להאדם אינו ניכר עדיין, כי כל ההתלבשות האור במדות הוא אח"כ בששת ימי המעשה שהאור מתלבש בחכמה ובגבורה וכדומה, אבל בשבת, הוא רק אור בהיר בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא. היינו כי מתחלה מברך יומין עלאין בלי שום לבוש, ואח"כ בא בהתלבשות יומין תתאין.. ומי שמברר את עצמו באלו השנים חי ה' וברוך צורי, שתהיה לו זו ההכרה, אזי הוא וירום אלהי ישעי, שהשי"ת פונה עצמו אליו עם רוממות שידו יהיה על העליונה ולא יחוש לשום מקטרג, כי תמיד נמצאו מקטרגים שמקטרגים על האדם. אבל בהישועה שהשי"ת פונה לאדם, ירים אותו וינשאהו על כל המקטרגים ולא יחוש להם. וזה הוא דכתיב, ויהי מקץ שנתים ימים, שרומז על אלו השני ימים יום השבת ויומין דחול, שביום השבת משפיע השי"ת לאדם טובה בפנימיות החיים, ואח"כ בימי החול תסתעף הטובה אף על עניני עוה"ז. וכן הוא קבלת האדם, שמתחלה צריך לקנות בשורש החיים ואח"ז יושע ויקנה אף חיי עוה"ז. ועל זה מרמז חלום פרעה, שהראה לו השי"ת מתחלה בפרות ואח"כ בשבלים, שבזה רמז לו השי"ת שהוא בעל חסרון, לזה מתחלה הראה לו שנמצא בו חסרון בשרש החיים, כי פרות הם בעלי חיים, ואח"ז הראה לו שיש בו חסרון גם על הלבוש, והוא חלום השבלים. ולזה כשרצה להפוך את החלום ליוסף הבין יוסף ואמר לא כן היה, כדאיתא בתנחומא (מקץ) ובזוה"ק (מקץ קצו.) פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל מכל מלה מלה ואמר כך חמיתא וכו'. והוא מפני שהבין יוסף הצדיק ענין החלום על מה מרמז, וידע שדרגין כסדרן אתיין, מתחלה נרמז לו בענין שורש החיים, ואח"ז נרמז לו על לבוש עוה"ז:
2
ג׳וזה הוא דאיתא בש"ס (תענית ח.) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא נבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו רב שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב וכו'. היינו אם נענה שלא יהיה רעב אזי ממילא לא יהיה מותנא, מאחר שדרגין דקב"ה הוא כסדרן, מתחלה בפנימיות החיים ואח"כ על הלבוש וטובה מעוה"ז, נמצא שאם יעזור השי"ת בטובות עוה"ז, משמע מזה שבטובה מפנימיות החיים כבר נושעו שזה בזה תליא. ולא היה בכח החכמים והמכשפים לפתור חלום פרעה רק יוסף הצדיק, מפני שאין להם אחיזה בפנימיות החיים להכיר הסדר שחי ה' וברוך צורי, לזה לא היו מחברים השני חלומות לחלום אחד, אכן שכל טובה נשפע מתחלה בחיים ואח"ז מסתעפת אף על הלבוש, וזה הפתרון לא היה בכח שום אדם לפתרו רק יוסף הצדיק. ואף העצה שנתן לפרעה היה רק ע"י יוסף הצדיק, שמדתו הוא רזא דברית לקשר ולחבר כל העולמות, ולצמצם את עצמו להכין מימי השבע לימי הרעב, שלא יתפשט עצמו בהטובה שישפיע לי הש"י, בכדי שאף כשינשא הש"י מדותיו ישאר לו גם אז קוסטא דחיותא. וכמ"ש לפרעה (מקץ מא) יעשה פרעה וגו' וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וגו' שיצמצמו את עצמם בשני השבע, להשאיר לעצמם קוסטא דחיותא אף לימי הרעבסלקמן פרשה זו אות יח ד"ה ועל זה.. כי החלום הזה הוא משל לעוה"ז ועוה"ב, שעוה"ז נקרא ימי השבע ועוה"ב נקרא ימי הרעב, שבעוה"ז נותן השי"ת לאדם טובה בהתפשטות, אף אם אומר אני הוא בעל הטובה ואינו ממליך את השי"ת על הטובה, כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, לזה נקרא עוה"ז ימי השובע. ועוה"ב, שאז יעשה השי"ת חשבון עם כל אחד ויביאנו במשפט, זה נקרא ימי הרעב. ומי שיש בו דעת לצמצם את עצמו בלי להתפשט בעוה"ז, ישאר לו לעולם קוסטא דחיותא. כמו בשעה שאדם ישן בעוה"ז, שאז נשאר בו קוסטא דחיותא, והוא מפני שהאדם יודע ברור בשעה שהוא ער שתגיע שעה שיוכרח לישון, מזה הצמצום יש לו קוסטא דחיותא אף בשינה. וכן מי שיודע שלעתיד יבוא ה' במשפט עם כל אחד ישוב מדרך אשר לא טובה לפניו, ויחשוב בעצמו הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ויצמצם את עצמו שלא יתפשט בעניני עוה"ז, וישאר לו מזה הצמצום קוסטא דחיותא תמיד, והבלא דגרמי שלא יפסק ממנו כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.):
3
ד׳ולזה יוסף הצדיק שיש בו מדת הצמצום מימי השבע לימי הרעב ידע לחבר חלומותיו של פרעה לחלום אחד, ואף להעצה מהפתרון הוצרך להיות איש חכם, כדכתיב (מקץ מא) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. ולכאורה יפלא, הלא מי הוא אשר לא ידע זו העצה להשאיר ולהניח מימי השבע לימי הרעב, ולמה צריך לזה איש נבון וחכם, אכן הצמצום מימי השבע לימי הרעב צריך להיות כסדר, מתחלה ימצא זאת בחיים ואח"ז ימצא אף על הלבוש בטובת עוה"ז, ולאו כל אדם יבין זאת רק איש חכם ונבון, ולזה כשבאו אל יוסף שיתן להם מחיה אמר להם לכו ומולו עצמכם כדאיתא במדרש רבה (מקץ צא), והוא שראשית הצמצום צריך להיות בחיים, שזה רומז מצות מילה, שיצמצם אדם את עצמו בשורש חייו, ומזה יהיה לו מקום בעת שהשי"ת יגביה הנהגת מדותיו. וכן העצה שנתן להם יוסף הוא שימצאו מקום לצמצום בחיים מתחלה, ומזה יהיה להם קוסטא דחיותא, ואח"ז ימצאו זה הצמצום אף בטובת עוה"ז ויהיה להם לפקדון לימי הרעבסאלקמן פרשה זו אות יח ד"ה כי כוונת, אות כב, כג, כח.. וזה הוא שאמרו במדרש (שם) שאמר פרעה למצרים מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שלש וארבע שנים, אמרו לו כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה. אמר להם לא נשתייר לכם קמח מאתמול. אמרו לו אף פת שהיה בסל הרקיב. היינו מהיכן יוכל להיות איזה אחיזה והויה בטובה כזו שהשי"ת פסק מליתן, שכל זמן שהשי"ת עסוק בנתינה אזי יש בהטובה חיים, וכדכתיב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כלם, אבל כשהשי"ת פוסק מליתן אז יאפס מהטובה כל הכח והקיום, וא"כ מהיכן יהיה חיים וקיום להטובה מאחר שאין בה חיים בשורש. כי כל דבר שהשי"ת נותן לעוה"ז הוא בסדר השתלשלות ויורד מגבוה לנמוך ומגדול לקטן, הן בשפע פרנסה או חיים, או כששולח אמרתו להשפיע שפע נבואה, משפיע תחלה להמקור ואח"כ מקבל הקרוב קרוב קודם עד שמסתעף על כל הפרטים, וכמ"ש (מלכים ב כב) ויגש צדקיהו בן כנענה וגו' ויאמר אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך. והוא לפי שהוא אמר שהוא גדול בנבואה ממיכיהו הנביא, לזה אם ירדה שפע נבואה צריכה לעבור תחלה דרך עליו. וכן גם בשפע חיים כשנפסק השורש, כגוונא דמצרים שלא צמצמו את עצמם בשורש החיים, לכן נרקבה תבואתם, אבל מי שמצמצם עצמו בשורש החיים בשני השובע על שני הרעב, מתחזקים כל כחותיו וכל הטובות שלו, לכן לא שלטה עיפוש ורקבון באוצרות התבואה שהכין יוסף מימי השובע לימי הרעב, שמדתו לחבר רזא דאת"ה ברזא דהו"א, עלמא עלאה בעלמא תתאה, להגביל שמים וארץ, כדכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, מאי משמע, שאם יש לאדם איזה טובה בטח קנה מתחלה הפנימיות מד"ת בשורש החיים ומזה זכה להטובה שבידו, שהוא לבוש להפנימיות והד"ת שקנה. וזה האדם מרגיש טעם טוב אף בהטובה מעוה"ז שהיא רק לבוש. אבל האדם שלא קנה מתחלה ד"ת שהם הפנימיות והחיים מזו הטובה, אינו מרגיש שום טעם בטובת עוה"ז מאחר שאין לו חיים מהטובה:
4