בית יעקב על התורה, נח י״בBeit Yaakov on Torah, Noach 12
א׳נח איש צדיק. בתנחומא (ר"פ נצבים) זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקנה, הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה שנאמר וימח את כל היקום. אבל ישראל נופלים ועומדים, וכן הוא אומר (מיכה ו) אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, לכן נאמר הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. הענין בזה, כדאיתא במסכת שבת (סג:) מאי דכתיב (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים. היינו, כי דברי תורה שהם נקיים ובהירים יכול להמשיך אותם בגודל התפשטות, אבל מצות ומעשים טובים שהם תלוים בפעולה גולמית ע"י אברי הגוף, צריכים להיות בחשבון גדול ואחר בירורים רבים. כי הנה תכלית מעשה המצות הם להתפשט ולהרחיב כבוד שמים בכל הויות העולם, וכמ"ש בש"ס סוטה (יד.) מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. ובספרי (פ' עקב פסקא מט) ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, וכי אפשר לו לאדם לעלות למרום ולידבק באש וכו' אלא מה המקום נקרא רחום אף אתה הוי רחום וחנון. ולפי שתכלית התחלקות והתפשטות המדות הוא כדי להיטיב לבריותיו מרוב חסדו יתברך. אכן אצל השי"ת כל המדות הם בבהירות גדול, לפי שאינו קשור ואדוק בשום פרט מהם בזה יותר מלאחרת, כי כל הבריאה אצלו הוא כדברים של מה בכך, שאינו מוכרח לשום דבר, שח"ו לא נתוסף בו שום תועלת בבריאת העולם, וכדאיתא (בסידור התפלה), אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. אבל כשהמדות מסתעפים בכח פעולות אדם, אזי יוכל להסתעף ולהתפשט בהם, עד שהרגלים מאותה מדה יהיו ממחריבי קרתא, כיון שהאדם נטוי ואדוק באיזה פרט מהמדות מצד נגיעה שלו, וכל מה דעביד לגרמיה הוא דעביד, ויוכל להתפשט באותה מדה עד קצה האחרון שלא יתן מקום למדה ההפכיית להסחמבואר בתפארת החנוכי על זהר עקב (רבע.) ד"ה והוה: כל מה שהוא רק בדרך מדה, אף שהוא בשורש מדה טובה, אבל אינו טוב רק על דרך המדה והרוב. אבל לפעמים יש בו הסתעפות, שיעשה רע באותה מדה עצמה עיי"ש.. ולכן בכל מה שתלוי בפעולה אף מצות ומעשים טובים, אמר הכתוב, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, היינו שיאחוז דרכו בפלס ובמשפט, להיות כל פעולותיו נקיים משמץ נגיעה, שלא יהיה נטיה מצדו לשום מדה יותר מלאחרת שכנגדה, ואזי הוא מובטח שרצונו הוא רצון קונו המשולל מכל מדה, שהכל אצלו כדברים של מה בכך, ונקשר רצונו עם עומק רצון הש"י שיש לו באותה פעולהסטמבואר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אז ישיר: הנה יש שבע מדות שהשי"ת מנהג בהם את עולמו, כמו שכתוב (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ד' הגדולה והגבורה עד לך ד' הממלכה. ועיקר היקרות שלהם הוא בעת שיש התכללות המדות. כי אם תתפשט המדה בלי גבול וצמצום, אז יכול לצמוח מהמדה בעצמה כל מיני הופכים, עד שיצמח גם ההיפך מהמדה. וכמו שאנו רואין שאפילו ממדת החסד שהוא מדה יקרה עד מאד, עכ"ז אם יהיה בלי גבול וצמצום אז יכול לרחם על אכזרי, שזה ממש ההיפך ממדת החסד, שאין לך אכזריות גדול מזה שמקיים אכזר בעולם.:
1
ב׳וזהו הטעם שכל המצות נקראים שבת וכדאיתא בזוה"ק יתרו (פח:) מאי שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרויעכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה זכור: כי כל התרי"ג מצות נקראים שבת כדאיתא בזוה"ק (שמות פח:) מאי שבת שמא דקוב"ה. והיינו כשבא לאדם חשק לעשות רצון הש"י מה שצוה לעשות ולהזהר ממה שציוה שלא לעשות וכאשר נתן זאת אל לבו נאמר זכור את יום השבת וכו'. ושם פ' ויקהל ד"ה ויקהל: כי שבת היא תוך כל המצות הנמצא בם כוונה לש"ש וכו'. ובפ' קדושים ד"ה איש אמו: כי שבת היא שם ה' כמבואר בזוה"ק (שמות פח:) מאי שבת שמא דקב"ה ומה גם כי בשבת ניכר כי לא יעשה שום דבר בפעולת אדם.. לפי שאור השבת הוא רומז, שאחר שהאדם עובר בהתפשטות של ששת ימים, שרומזים על ששת המדות, צריך שיקשר ויחבר כל התפשטות המדות לעצם הרצון, שלא יתרחק בשום אחת מהמדות מצד נגיעתו שאזי יצא לחוץ מגבול רחוק מכוונת הרצון. וזהו מורה מצות שבת שהוא מבטל כל כח הפעולה שלו ומוסר כל נגיעתו ושובת מלפעול שום דבר הרשותעאנתבאר בתפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה בראשית [ב]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר התכלית מן בריאת שמים וארץ הוא יום השבת. והיינו, בששת ימי המעשה, שהאדם פועל ועובד ונדמה לו שהוא בוקע את ההסתר, ומכיר שיש התגלות מלכות שמים בעולם. ואח"כ ביום השבת, מכיר האדם שמה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה, היינו שמכיר שזה הכח ג"כ הוא מן השי"ת וכו'. וכשאדם עובד בכל ששת ימי המעשה ובוקע ההסתרה, ובשבת מכיר האדם זאת, אז נותן לו השי"ת כח לעבוד את השי"ת בששת ימי המעשה הבאים אח"כ ביתר שאת וביתר עוז. ועוד נתבאר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש [ב]: בחול כתיב כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואיתא בזוה"ק (אמור צד:) בששת לא כתיב אלא ששת. והיינו כי ששת מרמז על הששה מדות לך ד' הגדולה וגו' שזה היה בריאה מן השי"ת, שהאדם יפעול פעולותיו ע"י המדות האלה וכו'. שאני בשבת כתיב (שמות ל״ד:כ״א) וביום השביעי תשבות, שאז הציב השי"ת לאדם לשבות מכל פעולותיו, כי שבת מרמז כמו שיהיה לעתיד שלא תצטרך למעשה ידיך. ואם יפעל האדם מה בשבת, יכול ח"ו לשכוח לגמרי בהשי"ת וכו'.. ומטעם זה איתא בש"ס שבת (קנ.) חשבונות של מה בכך מותר לחשבן בשבת. כלומר דבר שאינו נטוי ואדוק לאותה פעולה מצדו רק כדברים של מה בכך מותר גם בשבת. וע"ז רומז מאמר הש"ס ברכות (יד.) כל הלן שבע ימים בלא חלום נקרא רע, רק חלום הוא ג"כ מעין אור השבת שמקשר עלמא תתאה בעלמא עילאה, כדאיתא בזוה"ק ויצא (קמט:) ואי תימא הכא בחלום וכי מה רשו אית לחלום בהאי אלא הכא אתכליל דרגא בדרגא דרגא עלאה בדרגא תתאה וכו' וכדאיתא (ברכות נז) ששבת וחלום הם אחד מששים לעוה"ב ולנבואה, ומרמז שבכל היקף שבעה, מי שאינו מקשר התפשטותו שבששת המדות לעצם הרצון והולך חשכים נקרא רע, לפי שנאחז במדה פרטית כפי שרירות לבו הרע ומתרחק מאד מעצם הרצוןעבעיין תפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [א].:
2
ג׳ובזה יש הבדל בין ישראל לאומות העולם, שעם ישראל הם נאצלים ממקור הרצון עצמו, ולזאת נמצא בהם כח התקשרות עלמא תתאה בעלמא עילאה, להשיב כל המדות למקורם ולחברם בעצם הרצון, לפי שאינם קשורים בשרשם בשום פרט מהמדות רק בעצם רצונו יתברך, וממילא גם רצונו יתברך נקשר עם רצונם, עד שכל מעשיהם ופעולותם נמצאים והולכים אחר עומק הרצון העליון המשולל מכל מדה, ואינם מתפשטים בשום מדה רק כפי שמאיר להם עומק רצונו יתברך השיעור והגבול שיתפשטו. אבל האומות, הם מקבלים כל חיותם וכחם רק מהשבעים שרים של מעלה, כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ח.) שהם כחות המדות, שכל אומה נאחזת בכח אחד פרטי מהמדות שהוא השר שלה, ומשם נמשך אופיא של כל אומה ואומה שמתפשטת בכח מדתה כפי שרשה לאין קץ, לפי שאין בהם ענין השבת לקשר ולחבר כל פרטי המדות להרצון העליון ע"י כח הצמצום הנקרא ברית, שיוכל לשוב ולהתהפך ממדה למדה ההפכית לה, ולהגיע להרצון המנושא ומשולל מכל המדותעגכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו: דהנה אומה הישראלית אשר הם חלק הש"י הם דבוקים בחיים פשוטים בלי שום לבוש ויונקים ממקור חיים ההוא, וכמו שהש"י מופשט מכל מדות ומכל גוון, רק פשוט בתכלית הפשיטות, כן ישראל הם במקור חיותם אין אחיזתם בשום גוון ולבוש וכח, הן בחכמה, הן בהתנשאות או בעשירות, בלתי בה' לבדו. אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. ומבואר בהרחבה העניין בבית יעקב שמות פרשת בא אות מה עיין שם.. וזה פי' הכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, היינו שכל כחם ואופיא שלהם הוא כח איזה פרט וחלק מכחות הרצון העליון שהוא השר שלהם. וכשהם מתפשטים בכח מדתם יותר מדאי אזי השרים אינם בנייחא, לפי שמשתקעים באותה המדה והחלק באין מעצור, עד ששוב אינם יכולים לצאת ולחזור להרצון. ועי"ז ממשיכים עמהם את השר שלהם בלבוש רחוק לעשות בכחו היפך מהרצון, ואין שליטה ויכולת ביד השרים עצמם להסיר את רצונם מלהתפשט כל כך, לפי שאין להאומות כח הצמצום שהוא המקשר והמחבר כל המדות להרצון העליון עלמא תתאה בעלמא עילאה. ולכן אין רצון המלאך נקשר עם רצונם שיוכל להסיר מהם תאות לבם. וכן אצל אבימלך כתיב שאמר לו המלאך (בראשית כ׳:ו׳) ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי ע"כ לא נתתיך לנגוע אליה. ובזוה"ק (ויקרא ח.) מחטו חסר אל"ף כתיב מאי קאמר בגין דחטאה לאו בחילא רברבא דממונא קיימא. אלא הכי אוליפנא בחובי עמא לתתא אתעבר רברבא דילהון דלעילא משולטניה הה"ד ואחשוך גם אנכי אותך לרבות לגרמיה. מחטו לי בגין דלא ישתכחו גבאי כההוא מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום את בחובך לאעברא לי משולטני ויקוצון בי כהני קוצין דנעיצין בבשרא. והכוונה שבשעה שהאומה מתפשטת בכח מדתה למטה, החטא נוגע גם בהשר שלה למעלה, שהוא שורש הכח והחלק מהקדושה שמתייחס לאותה אומה, לפי שהפרט ההוא מהקדושה, בשעה שהאומה מתפשטת למרחוק חוץ מהגבול, נפרד ביותר מאור הכללי ומתרחק מאד מעצם הרצון להתלבש בלבוש מהופך מהרצון. כי מאחר שיורד משרשו למעלה האור הכללי ונשתקע בכח הפרט שנמצא בו, עי"ז נעשה פירוד בינו לבין הרצון העליון, שהוא אור כללות המדות כלם, וממילא כשהשי"ת מתהפך ממדה למדה ובוחר בכח פרט מדה אחרת, אזי מתבטלת אותה האומה משרשהעדעיין לעיל פרשה זו אות יא ובהערה סה שם., וע"ז כתיב הפוך רשעים ואינם כלא היו. אבל בישראל כתיב ובית צדיקים יעמוד, שאף שנופלים יש להם תקומה, לפי שנאחזים בעצם הרצון, היינו בכללות המדות כלם ולא בחלק לבד, וכדכתיב (ירמיהו י׳:ט״ו-ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. פירוש שאינם אחוזים בשרשם באיזה חלק רק בכלל הרצון, ולכן בכל אופן שההנהגה מתהפך ממדה למדה יש להם תקומה, כי הם נמשכים והולכים עם עומק הרצון כפי מה שמאיר להם כל שעה איך להתפשט. ובאיזה מדה שהשי"ת בוחר להיות נמצא, שם הם דבוקים עמו. ואף שכל שבט ושבט מדוגל בכח מדה מיוחדת לשרשה, שמטעם זה נקראו שבטים לפי שמסתעפים כענפים בדרכים מיוחדים שונים זה מזהעהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה גד: הי"ב שבטי יה נתן הקב"ה אור וחיים שאין אחד דומה לחבירו, ולכך נקראים גבולי אלכסון היינו שאורו של זה הוא היפך משל זה, כי לזה נמשך כח חיותו ממדות האהבה ולזה ממדות היראה וכדומה וכו'. ולכן נקראים שבטים מלשון ענפים שמתפשטים לכאן ולכאן. לקמן פ' וישב אות ט ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פ' שמות אות ד., בכל זאת אב אחד לכלנו, והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שמחברם יחדעומבואר לקמן פרשת וישב אות טז ד"ה אמנם: לזה הם נקראים בשם שבטים שפירושו הוא ענפים, היינו שמחולקים הם לענפים שונים וכל אחד הוא לבוש לפרט מיוחד, אבל בשרשם הם כלל אחד בלי שום התחלקות כלל. והמשל בזה כמו שנמצא בנפש אדם כלי פעולה שכל כלי עושה פעולה מיוחדת למינים שונים, וכי נאמר שלכל כלי פעולה מיוחדת נמצא נפש פרטי מיוחד שפועל בה פעולתה, אכן באמת אין באדם רק נפש אחד ובנפש הם כל הפעולות בנשוא אחד, רק על אברי הגוף נראה כמה פרטים. בעין נמצא הזדככות לראות בהם, והעין מקבלת כח הראות מהנפש. ובאוזן נמצא כח השמע, ומקבלת כחה מזה הנפש עצמו שהעין מקבלת כח הראות. ואם נמצא חסרון אבר באדם אין בכחו לפעול פעולת זה האבר החסרון הוא רק מצד האבר, אבל הנפש פועלת פעולתה כן עם זה האבר כן בלעדה, כי הנפש הוא כלל כל הכחות ושופעת חיים בכלי הפעולה וכו'. וכן ישראל שהם אברי דשכינתא, כל פרט מישראל מקבל שפעת חיותו מהשי"ת משורש הכללי, כל אחד מקבל כפי הזדככותו בפרט, אבל כל התחלקות הפרטים הם רק מצד ישראל על הלבוש כקליפת השום, אבל בשורש הם בנושא אחד באחדותא חדא בלי שום התחלקות., ולזאת אם איזה שבט מתנשאת במדתה לפי שעה אין בזה התנגדות לשאר שבטים כלל כי עת לכל חפץ, וכל שבט יודע הגם שלפי שעה בחר השי"ת בכח מדתה, מ"מ צריך לאחוז בצמצום שלא ישיג גבול המדות של השבטים האחריםעזכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת במדבר ד"ה שאו: שאו את ראש וכו' תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה. ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' (ברכות נח.) אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהיה במקומו מדוגל ומנושא וכו'. עיין עוד שם ד"ה וידבר ה' [ב].:
3
ד׳אבל אצל האומות כשמתנשא לפי שעה כח המדה של איזה אומה, מיד הם מעוררים מלחמה בעולם, ואותה אומה טוענת אשר היא העיקרית בעולם וכלם טפלים לה, וחפצים להתגבר על השאר ולכבוש אותם שיהיו נכנעים תחתיה, שתהא כח מדתה בלבד מתפשטת ושולטת בעולם, שלא ליתן מקום לכחות המדות של שאר האומות כלל. וכל זה לפי שאין בהם ענין הצמצום, לשום מעצור לרוחם ולאחוז כל המדות בהתמזגות רק בהתפשטות להרחיב גבול כח מדתם שנאחזים בה לאין שיעור, עד שמשתקעים ונטבעים באותה מדה לעשות היפוך מעומק הרצון והקדושה של אותה מדה בשורש. אבל בית ישראל יש בהם מדת ברית, היינו כח הצמצום, שעל ידו הם מקשרים כל הרצונות להרצון העליון ומחברים עלמא תתאה בעלמא עילאה, ועליהם הוא אומר ובית צדיקים יעמוד. וזה ענין מה שפתח בזוה"ק (נח נט) אלה תולדות נח ר"ח פתח (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ת"ח כל ישראל אית להו חולקא לעלמא דאתי מאי טעמא בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה כו' כגוונא דא נח לתתא קיימא קדושה הוה דוגמא דלעילא דכתיב והקימותי את בריתי אתך, ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, בג"כ כתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא. הכוונה, שמי שיש בו כח הצמצום הנקרא ברית, הוא מקשר עלמא תתאה בעלאה, וזה מרומז בכפילת השם נח נח, שנח דלתתא הוא כגוונא דנח דלעילא. היינו שאין רצונו נטוי מהרצון העליון, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) נח נח כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ובעוה"ב (ועיין לקמן ענין יג):
4