בית יעקב על התורה, נח ל״הBeit Yaakov on Torah, Noach 35

א׳לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כי יצר לב האדם רע מנעוריו. להבין מה זה הוא נתינת טעם, הלא איתא במדרש (תנחומא תזריע ט) על פסוק (תהילים ה׳:ה׳) לא יגורך רע אין הרע גוררתו, היינו שמצד השי"ת אין שום רע כלל^קלוכמבואר בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ויאמר ד': כי מצד השי"ת אין שום רע ח"ו, כי השי"ת רצונו רק להטיב. וכענין שאיתא במדרש (תנחומא תזריע) על הפסוק לא יגורך רע, אין הרע יורד מן השמים, וכן כתיב (איכה ג׳:ל״ח) מפי העליון לא תצא הרעות. וכל מה שנמצא רע בעולם הוא הכל מצד האדם.. ועוד הלא גם עד הנה ידע זאת כי יצר לב האדם רע ולמה נענשו. אמנם עיקר הטעם הוא במ"ש "מנעוריו", שיצרו של אדם מתגבר ביותר בימי הנעורים, שאזי כח התאוה שובב מאד להתפשט בחמדות רעות בשטף מבלי מעצור, עד שאין ביד האדם לעמוד כנגדו מעצמו בבחירה לשום מתג ורסן לרוחו, זולת ע"י התבלין שברא השי"ת כנגדו, כמאמרם ז"ל (קדושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי כנגדו תורה תבלין. ודורות הראשונים מבריאת העולם היו בבחינת ימי הנעורים מכל באי עולם^קלזכעין זה מבאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות צה: בימי הנעורים רתיחת התאווה מתגברת, ואז מרבה חטאים מצד היצר רע ר"ל והם חטאות נעורים, וזה היה בדור המבול כמ"ש שם כי יצר וגו' מנעוריו. וג"כ מסגל טוב הרבה מצד היצר טוב וחשקות לד"ת וכו' עיי"ש.. ולכן התפשטו את עצמם מאוד בתאות לבם בכל כח יכלתם, ולא רצו לאחוז בצמצום לעצור את מרוצת שטף רוחם ולשום איזה גבול וגדר בפני תשוקת לבם, רק בכל זדון ושרירות לבם הרע התפשטו לאין קץ, וממילא קבלו את כל הטובה שהיה מזומן להם לחלקם בבת אחת, ועי"ז הוכרחו לקבל גם הפסקת הטובה ג"כ בבת אחת שלא בהדרגה מדה במדה. שהעונש בכל מקום אינו מצד השי"ת רק מיד החטא בעצמו, כדכתיב (תהילים צב) ואתה מרום לעולם ה', שאינו עושה עולה לשום בריה. רק שבזמן שהאדם מקבל הטובה המזומנת לחלקו בהדרגה ובהמתנת זמן, אז מתקיימת אצלו לאורך ימים ושנים, ויוכל לעמוד בה כנגד מה שהיה לו סבלנות וצמצומים מקבלת הטובה. אבל אם האדם מתפשט עצמו וחוטף אותה טובה בבת אחת, הוא מוכרח לקבל גם ההפסקה מהטובה בבת אחת מה שאין בכחו ונכלה מאליו. וכענין שמצינו במצות שמיטה, שענינה שהאדם יצמצם עצמו בכל היקף שבעה שנה אחת, שיאכל תבואת שדהו בהדרגה ובצמצום ובהפסקה שלא יחטוף הטובה בבת אחת, שעי"ז יוכל לעמוד בשדהו לעולם. וכאשר עברו על מצוה זו נתחייבו גלות שבעים שנה כנגד שנות השמטה, וכדכתיב (בחקותי כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכדאיתא (בתורת כהנים בחקתי פרשה ב), ולא היה ע"ד העונש, רק מידם בעצמם היתה זאת להם, שמפני שלא נתנו הפוגות לקבלת הטובה ואכלו כל השנים הזריעות בבת אחת, התחייבו מעתה שיקבלו שנות ההפסקות והשמטות ג"כ בבת אחת, ונעשה ארצם שממה ונגלו מתוכה^קלחוזה לשון התורת כהנים פרשת בחוקותי פרשה ב: אז תרצה הארץ את שבתותיה אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאיליה כל שמיטים שהיא חייבת לי שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, כל ימי הושמה תשבות.. ועד"ז היה גם כן חורבן המבול, שבאמת גם הדורות הראשונים אכלו כל הטובה שהיה מזומן להם בעוה"ז ולא הפסידו כלום, רק שהיו צריכים לצמצם עצמם לקבל בהדרגה, אזי היה להם קיום לאורך ימים. ואחר שהיו בבחינת ימי הנעורים, לא רצו לאחוז בשום צמצום וגדרים, וכדאיתא (נח רבה פ' לח) שאמרו מה שדי כי נעבדנו, ששם זה מורה על צמצום, וע"כ התחייב שיתרומם השם שד"י מהעולם ונשטף עליהם מי הים ג"כ בשטף ומטרות עוז. כי השם שד"י הוא האומר לעולם די, וחוק שם לים שלא יתפשט חוץ מגבולו^קלטלעיל פרשה זו אות א ד"ה והנה דורות הראשונים.. וע"ז אומר הכתוב, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אבל מנח ואילך כלו ימי הנעורים, והוסכם בכלל הבריאה להצטמצם בקבלת הטובה בסבלנות ויגיעה ועי"ז יהיה להם קיום לעולמי עד^קמכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה ויאמר ה' אל לבו, עיין לעיל פרשה זו אות לג ובהערה קכט שם. לעיל פרשה זו אות א ד"ה ואחרי השחתת ובהערה ח שם.: